תורת חיים על חולין· רבי אברהם חיים שור
דף נד
אלימא כפא דיד' היינו כנגד בני מעים כתבו התו' דהל' אמוראי ריאה לב וכבד וקורקבן לאו בכלל בני מעים נינהו ולפירושם מה שכתב בטור י"ד סי' ק"י הר"ר יהודה הורה על קרקבן טרפה שנתערב באחרים שהוא בטל דלא הוה ראוי להתכבד כדאמרי' בני מעים דאוכליהן לאו בר איניש לאו ראיה היא דהא אמרינן בני מעים אוכליהן לאו בר אינש לאו משנ' ובריית' היא דלא הוי קורקבן בכלל מיהו קשה לפי' דבפ' כל הבשר אית' אמ' רב משרשי' אין מחזיקין דם בבני מעים תרגומא אכרכשא ומעיא והדרא דכנתא ולאפוקי לב ריאה וכבד כדפירש"י ז"ל שם משמע דבלשון אמוראי נמי לב ריאה וכבד בכלל בני מעים נינהו ולהכי איצטריך לפר' דדוקא בכרכשא ומעיא קאמר:
ורבי יוחנן אמר יבא ויקיף פירש"י ז"ל והתוספות יחתוך סי' זה עצמו שנשחט במקום אחר אם דומה מראית החתיכה טריפה וכו' ותימא דהא מה נפשך לא יהיו החתכים דומין זה לזה דאפילו נשמטה הגרגרת קודם שנשחטה אכתי באותה שעה היה בה קצת חיות שהרי לא מתה בשמיטת הגרגרת קודם ששחט' וכששחטה מתה ואין בה חיות כלל וכ"ש לפיר' בעל הלכות גדולות שכתבו התוס' בפ"ק דאינה מיטרפה בשמיטת הסימן א"כ פשיטא דיש בו חיות ועתה אין בו חיות לכך נראה כגירסת הספרים דגרסי' יביא בהמה אחרת ויקיף ששוחטין בהמה אחר' ואם השחיטו' שוות כשרה ואם לאו טריפה וכן משמע לישנא דיביא ויקיף מדלא קאמר ור"י אמר יקיף. ומה שהקשו התוס' מההיא דפ"ק דשחט את הוושט ונמצאת הגרגרת שחוטה דפסולה ולא אמרי' שיביא עוד אחר וישחוט בו את הוושט ואח"כ ישחוט את הגרגרת ויראה השמוטוח שוין זה לזה י"ל דאין מקיפין אלא בבני מעים ובריאה ובקנה כדאמרי' לעיל אמר רב סימי בר חייא מקיפין בבני מעים ר"י ור' אלעזר דאמרי תרוייהו מקיפים בריאה אביי ורבא דאמרי תרוייהו מקיפין בקנה משמע בהדיא דדוקא בהנך מקיפין אבל בשאר מקומות אין מקיפין דהכי הוה קים להו לרבנן דבשאר מקומות אע"ג דדומות זו לזו אין ראיה ואע"ג דבקנה מקיפין היינו בגוף הקנה אבל מקום חיבורו בבשר לא. אח"כ מצאתי שגם הרא"ש ז"ל בפ' השוחט תמה על פירוש רש"י והתו' וכתב נמי דגרסינן יביא בהמה אחרת ויקיף וקושיית התוס' תירץ שם בעינן אחרת ולפי זה מ"ש בש"ע סי' ל"ד מצא גרגרת שנפסקה ואיני יודע אם נעשה מחיים פוסקה במקום אחר ורואה וכו' ה"ה דיכול לפוסקה בבהמה אחרת מיהו לדידן ליכא נפקותא דאין אנו בקיאין בבדיקה:
וחזייא לדרב מתנא דאתיא בזה הכלל מ"ט דדמיא לנטולי תימא דהכא משמע בין לר"י בין לריש לקיש דלא מרבינן בזה הכלל אלא אם כן דמיא להנך מחני' וא"כ ההיא דרכיש בר פפא דלקת' בכוליא אחת היכא אתיא האמר בריש פירקין דלעולא דאמר שמונה טרפות מנו חכמים אתי למעוטי הא דרכיש דלא דמיא והתו' כתבו דסבר כריש לקיש דאלו כשרות דוקא ואתי' מאלו כשרות כי היכי דאתי דרב מתנא לריש לקיש אע"ג דלא אתי בזה הכלל וקשה דלא דמי דרכיש להא דרב מתנא דהא דרב מתנא אע"ג דלאו נטולה לגמרי היא מ"מ דמיא לנטולה לכך ממעט ליה שפיר מאלו כשרות דמשמע הני נטולי הוא דכשרות ניטל הטחול והכליות אבל נטילת ירך דרב מתנא טריפה כדפירש"י ז"ל אבל הא דרכיש דלא דמיא לנטולי כלל לא שייך למעוטי מאלו כשרות ואין סברא לומר דלא כדפי' רש"י ז"ל אלא ממעטינן מאלו אע"ג דלא דמיא כלל דכיון דהשתא בעו למימר דלא מרבינן מזה הכלל אלא מידי דדמיא דמאי שנא ועוד דאי אפשר לומר כן דהא סתמא דש"ס קאמר לעיל בסמוך זה הכלל לאתויי מאי לאתויי שב שמעתת' והא דרכיש חד משב שמעתת' הוא וכיון דלא מרבינן מזה הכלל אא"כ דמיא להנך דמתני' תיקשי לסתמא דש"ס האיך מייתי הא דרכיש עזה הכלל הא לא דמיא להנך דמתניתין ותירץ ראשון שכתבו התו' דסבר רכיש דמרבינן מזה הכלל אע"ג דלא דמיא ורבי יוחנן וריש לקיש פליגי עליה כמו עולא נראה דוחק חדא דבכולי דוכתי לא מרבינן מזה הכלל אלא מידי דדמיא קצת להנך דמפרש בהדיא ועוד דאין סברא לומר דכולי עלמא פליגי עליה דרכיש כיון דסתמא דש"ס מייתי ליה בזה הכלל על כן נראה לפר' דאע"ג דעולא מפיק הא דרכיש מכלל שמנה טרפות מ"מ רכיש וסתמא דש"ס פליגי עליה וסבירא להו דלקחה הכוליא בכלל שמנה טריפות הוא דהיינו בכלל נטולה ואע"ג דכוליא שניטלה כשרה מ"מ כשנטלה ע"י לקותא טרפה דכאיב לה טפי דומיא דנחתכו רגליה במקום צומת הגידין דטריפה ולמעלה מהן כשרה. וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל דבפ"ה מה"ש מייתי הא דעולא לפסק הלכה שכתב ושמנה מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני דרוסה נקובה חסרה נטולה וכו' ובפרק עשירי מה"ס מנה שבעים פרפות על פי סדרן של שמנה טרפות דעולא שכתב נמצאו כל הטרפות המנויות וכו' שבעים ואלו הן על הסדר שנתבארו בחיבור זה דרוסה ניקב תרבץ וכו' ותחת סוג נטולה מנה שמצא טרפיות וחד מנייהו כוליא שלקתה כמ"ש שם בהדיא בכסף משנה אלפא דאנן סבירא לן דכוליא שלקתה בכלל נטולה היא וכ"כ בהדיא בכסף משנה שם וז"ל ואכתי איכא למידק דשמנה מיני טריפות מימרא דעולא היא והא אמרינן דעולא מפיק לקח' הכוליא ובש"ס אסיקנא דלקתה הכוליא טריפה וכ"כ רבינו בפ"ה וא"כ היאך כתב דשמנה טרפות הא תשעה הוו וי"ל דלקתה הכוליא בכלל נטולה היא ואע"ג דעולא מפיק לקתה הכוליא מכלל שמנה טרפות כיון דקי"ל דטרפה היא ויכולין אנו להכניסו בחשבון זה וכו'. וא"מ לסתמא דש"ש דזה הכלל אתי לאתויי שב שמעתא ולרכוש אלו טרפות ואלו כשרות למעוטי מאי וי"ל דאלו טרפות אחי למעוטי דרב מתנא היכא דלא איעכול ניביה ולא מייתי מזה הכלל אלא היכא דאיעכול ניביה:
ת"ש הדקין שבכלי חרס הן וקרקרותיהן משנה היא בפרק שני דכלים והתם דלעיל חבל היוצא מן המטה היא בפי"ט דכלים ותימא אמאי לא פריך מעיקרא מהך דהכא ששנויה תחילה ונראה דרבא לא הוה אקשי ליה לרב נחמן אלא אההי' דחבל היוצא והא דקאמר ת"ש הדקין שבכלי חרס וכו' סתמא דש"ס הוא דשקיל וטרי הכי עד סוף הסוגי' וכן משמע דהא דיקא נמי דבסמוך ע"כ סתמא דש"ס דייק ליה דאי הוה ידע רב נחמן ההיא דקתני עלה חמשה כלמעל' עשרה כלמטה לא הוה משני ליה מעיקרא עשרה כלמעלה והשתא אתי שפיר דאיכא למימר דרבא לא הוה ידע ברייתא דקתני לוג כלמטה סאה כלמטה וכו' ולהכי לא אקשי ליה לרב נחמן ממתניתין דהדקין שבכלי חרס דס"ל בודאי איכא לשנויי לוג כלמעלה וסאה כלמעלה וכו'. אבל מחבל היוצא פריך שפיר דמשמע ליה דעד ועד בכלל קאמר דאי עד ולא עד בכלל הל"ל עד טפח חמישי טהור מדנקט עד חמשה טפחים משמע דכולהו חמשה טפחים כי הדדי נינהו וכן מה' עד עשרה משמע דכולהו כי הדדי נינהו מדלא נקט עד עשירי: