תורת חיים על חולין· רבי אברהם חיים שור
דף טז
תא שמע היה צור יוצא מן הכוחל וכו' תימא אמאי פשיט מסיפא דברייתא תחילה והדר פשטיה ממצעיתא והדר מריש' ועוד למאי דסלקא דעתך תיקשי ברייתא גופא אהדדי מרישא לסיפא ונראה דודאי ידע דסיפא בכותל מערה איירי דומיא דקנה העולה מאליו דאי לאו הכי ליתני כותל לחודא וכל שכן קנה העולה מאליו וידע נמי דנקט סכין משום דסכין שאני כיון דלא מבטל ליה ולא אתי למיפשט אלא מרישא לחודא דקתני במחובר לקרקע תחיטתו כשרה דמשמע ליה דבתלוש ולבסוף חברו איירי דנראה דוחק לומר דמצעיתא פירושא קא מפרש לה לרישא. והא ד א מייתי רישא מעיקרא משום דאיכא למידחי ולמימר דרישא במחובר מעיקרא איירי ור' חייא הוא דמכשיר במחובר ולכתחילה לא שמא ידרוס וכמ"ש התוספות לכך מייתי סיפא ומצעיתא מעיקרא ומפרש להו והדר מייתי רישא כלומר כיון דסיפא במחובר מעיקרא איירי ומצעיתא בפלוש ולבסוף חברו ולא מבטל ליה איירי אם כן על כרחך רישא אפילו בתלוש ולבסוף חברו וקא מבטל ליה איירי ותני מציעתא לגלויי רישא דלא תימא רישא בתלוש ולבסוף חברו גלא מבטל ליה ודחי דלמא מציעתא פירושי קא מפרש לה לרישא:
המקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו נושרות צריך עיון אמאי אין העולם נזהרין בזה האידנא ובחידושי אגודה כתב ועתה אין נזהרין כי בתי כסאות שלנו אינן בשדות ולא ידענא כיון דטעמא לאו משום כשפים הוא אלא משום דשיניו נושרות אם כן מה לי בבית מה לי בשדה ועוד דאם כן רב פפא אמאי מוקי לה בקינוח פי המכה לוקמה בבית דלא שייך האי טעמא דשיניו נושרות: