תורת חיים על בבא קמא· רבי אברהם חיים שור
דף קטו
והלכתא בכולהו עשו בו תקנת השוק כתבו התו' דלא קאי אלא אהנהו דפליגי בהו אמוראי אבל אגנב מפורסם לא קאי דליכא פלוגתא ותימה דא"כ מאי איצטריך למימר לבד מגנב ופרע בחובו גנב ופרע בהקיפו והא ליכא מאן דפליג בהכי. והרא"ש ז"ל כתב כתבו התו' מדהוצרך להוציא פרע בחובו פרע בהקיפו אע"ג דליכא בהו פלוגתא מכלל דכל אינך עשו בו תקנת השוק אפי' בגנב מפורסם משמע דתו' אחרות היו לפניו וכן נראה עיקר:
הרי שהיה טוען כדי יין וכדי שמן לא יאמר הרי זה כו' כתבו התו' וא"ת אפי' אין משתבר נמי לא יאמר דאסור לתרום שלא מן המוקף אע"ג דבפ"ק דחולין פירש"י ז"ל טעמא שמא אותו שהוא סומך עליו נאבד ונרקב ונמצא אוכל טבלים והאי טעמא לא שייך הכא מ"מ כה"ג נמי אסור כדאיתא בפ' בכל מערבין וטעמא נמי נראה דחיישינן שמא אותו שתורמין עליו נאבד ונרקב ונמצא שהכהן אוכל טבלים דמהאי טעמא אסור להפריש מן החיוב על הפטור כדפירש"י ז"ל בסוף פ"ק דחולין מיהו דברי התוס' תמוהים דמאי קושיא אפי' אין משתבר נמי לא יאמר וכו' דאדרבא משתברות לרבותא נקט דלא מיבעיא כשאין משתברות משום דאסור לתרום שלא מן המוקף שמא יאכיל לכהן טבלים אלא אפי' משתברות דלסוף הכל הולך לאיבוד ולא שייך טעמא דשמא יאכל הכהן טבלים אפ"ה לא יאמר דשמא אותן שבביתו קיימין והנך כיון דלאיבוד לגמרי אזלי לא חל עליהן שם תרומה וקאכיל איהו טבלים:
וכל היכא דאיכא פסידא לכתחילה לא גרסינן ליה כמ"ש התו' אלא אמאי דקאמר לעיל דאפי' דיעבד לא אמר כלום פריך ומסיפא דקתני אבל בשמן לא יעשה כן פריך דמשמע דוקא לכתחילה לא יעשה אבל התרומה חלה כמ"ש התו' וא"ת ודלמא בשמן אפי' דיעבד אין התרומה חלה ואיידי דתני רישא שאומר כן לכתחילה תני נמי סיפא לכתחילה ונראה דמדקתני מפני הפסד כהן דייק דלא איצטריך ליה למיתני דפשיטא דהכי הוא כיון דנשתברה או נתגלה אלא ודאי אתי לאשמעינן דלא תימא דלא יעשה כן מפני שאוכל טבלים דאין התרומה חלה קמ"ל דהתרומה ודאי חלה דטעמא לא הוה אלא מפני הפסד כהן. והא דפריך בשלמא נשתברה חזיא כו' אהא דמשני כשעקל בית הבד כרוך עליה פריך ולא אגופא דברייתא דאי לאו הך שינויא איכא למימר דאע"ג דנשתברה והולך לאיבוד לגמרי או נתגלה ולא חזיא מידי אפ"ה ביין דליכא אלא הפסד מועט אומר כן אפילו לכתחילה ובשמן דאיכא הפסד מרובה לכתחילה לא יעשה אבל התרומה מיהא חלה אבל השתיא דמוקי סיפא כשעקל כרוך עליה א"כ רישא נמי על כרחך בהכי איירי דומיא דסיפא ולא שרינן ביין כשנשתברה אא"כ העקל כרוך עליה להכי פריך בשלמא נשתברה אלא נתגלה למאי חזיא:
אמאי ולימא ליה מהפקירא קא זכינא מפורש בסוף פרק מרובה: