אור ברסלב

תורת חיים על בבא קמא· רבי אברהם חיים שור

דף מח

דף מז

הכי השתא התם שלא ברשות לא קביל עליה נטירותא תימא והא רבא אמר לעיל דאדרבא משום דברשות הוא דמקבל בעל הבית נטירותא טפי ואפי' חנק את עצמו אלמא הורע כחו של בעל הבית ברשות ועוד תימה דפריך בסמוך ומאי שנא מהאשה שנכנסה לטחון חטין אמאי לא פריך מכל הני דמתניתין קדרות ופירו' ושור ועוד קשה אמאי נקט ברייתא שנכנסה לטחון דוקא ומה שפירשו רש"י ז"ל והתו' בקושיות הללו נראה דוחק גדול ועוד קשה מנא ליה למידק מברייתא דהאשה שנכנסה לטחון טעמא שלא ברשות הא ברשות פטור דלמא ברשות נמי חייב ושלא ברשות משום רישא נקט דלהכי פטור באכלתן בהמתו של בעל הבית דהכא ליכא למימר כמ"ש התוס' לעיל דמשום הא לא איצטריך כיון דלא קתני בסיפא מידי ע"כ נראה לפרש דהא דמשני רבא לעיל דברשות שמירת קדירות קבל עליו בעל החצר אפילו נשברו ברוח אבל בעל קדירות לא קבל עליו שמירת בעל החצר טעמא דמילתא משום דבעל החצר מצוי הוא בחצירו תמיד ומשמר אבל הקדר מפקיד קדירותיו אצל הב"ה והולך לו וכן כתב בהדיא הרא"ש ז"ל והשתא משני שפיר הכא ברשות קביל עליה נטירותא דההיא איתתא לא הפקידה פקדון אלא עלתה למיפא בההוא ביתא ואם כן לא יצתה משם עד אחר האפייה הלכך קבלה עליה נטירותא דבעל הבית כי עלתה ברשות כיון דהיא מצויה בביתו עד אחר האפייה אבל קדר שמפקיד והולך לו אפי' ברשות לא קביל עליה נטירא דבעל חצר ופריך מהאשה שנכנסה לטחון חטין דגם היא אינה מפקדת שם החטין אלא צריכה לשהות שם עד אחר הטחינה ואפילו הכי דייקנין הא ברשות פטור ומשני לטחון חטין כיון דלא בעי' צניעות' מידי לא בעי מסלקי כו' ופי' והשתא איכא שלשה חלוקי דינין בהך מילתא כל היכא שהכניס ברשות ושניהן מצוין בחצר בעל החצר ובעל הקדירות אין שום אחד מהן חייב בשמירת חבירו דעל כל אחד מוטל לשמור את שלו כיון דאיתנהו שם תרווייהו והיינו הא דדייקינן באשה שנכנסה לטחון דברשות פטורה והיכא דבעל החצר אינו מצוי ובעל פירות מצוי שם בעל הפירות חייב בשמירת בעל החצר ואין בעל החצר חייב בשמירת בעל הפירות ולהכי בההיא איתתא דעלתה למיפא הואיל ובעיא צניעותא והוצרך בעל החצר לסלוקי נפשיה עליה מוטלת שמירת בהמתו של בעל הבית והיכא דבעל החצר מצוי ובעל הפירות אינו מצו' בבעל קדירות ופירות ושור דנקט מתני' דהכא שאין נותנין אלא בדרך פקדון בעל החצר חייב בשמירתן דהנך והנך לא מיחייב בשמירתו דבעל חצר והשתא דייק שפיר מברייתא דהאשה שנכנסה לטחון טעמא שלא ברשות הא ברשות פטור דעל כרחך צריך למידק הכי דאם לא כן תיקשי אמאי נקט שנכנסה לטחון אלא ודאי הא קמשמע לן דטעמא שלא ברשות הא ברשות פטור אע"ג שנכנסה לטחון והיא מצויה שם כמו בעל החצר אפ"ה לא אמרי' שקבלה עליה שמירת בעל חצר וטעמא דמילתא כדמסיק דשאני בההוא עובדא כיון דבעיא צניעותא מרוותא מסלקי נפשייהו אבל בטחינה כיון דלא בעי צניעותא ובעל חצר איכא נמי התם מחוייב כל אחד לשמור את שלו ובשלחן ערוך סי' שצ"ג כתב ואפי' היה בעל החצר טוחן והביא זה חטין לטחון שישתכר בהן בעל החצר אפילו הכי מקרי שלא ברשות והיינו מדנקט ברייתא שנכנס לטחון כמו שכתבו התוספות ולפי מה שפירשתי אין ראיה דאיכא למימר שנכנסה לטחון בחנם קאמר אבל בשכר אין צריך רשות:

וחפר בה בורות שיחין ומערות כלו' שקלקל את הקרקע אורחא דש"ס למינקט בורות שיחין ומערות כדאמ' בריש פ"ק דמציעא הא כל קרקע הילך הוא אמר לך איצטריך סד"א היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות דלאו הילך הוא כיון שקלקלה ואיתא נמי בההיא פירקא אמר רבא הב"ע כגון שגזל שדה מחבירו מלאה פירות ואכל את הפירות וחפר בה בורות שיחין ומערות דאפחתה משווייה:

בעל השור חייב בנזקי החצר אע"ג דמלתא דפשיטא הוא דאדם חייב בנזקי שורו אתי לאשמעינן דאע"ג דלא שכיחא שיחפור שור בורות שיחין ומערות ולא אסיק אדעתיה וכאגו' דמי אפ"ה חייב כיון שהכניסו שלא ברשות:

ונטנפו כליו של בעל הבית פירש"י ז"ל ודוקא כליו אבל הוא עצמו הוזק בו חייב בעל השור ולא פטרינן ליה משום איש בור ולא שור בור דכל מידי דהוה דידיה בשעת נפילה כגון גללים וכו' וקשה בסמוך קא' סתם גללים אפקורי מפקיר להו וכיון דמסתמא מפקיר להו בשעת נפילה לאו דידיה נינהו לכך נראה דלא ממעטינן מאיש בור ולא שור בור אלא מילתא דלא שכיחא כגון חפר בה בורות שיחין ומערות דלא ה"ל לאסוקי אדעתיה אבל רבץ גללים פושע הוא שהכניס שורו שלא ברשות שדרכו להרביץ גללים כמ"ש התוס' וא"כ איש בור קרינן ביה דהוי ממש כאלו הוא עשאה:

הזיקו בע"ה פטור לעיל גבי הכניס שורו לחצר ב"ה שלא ברשות הוה מצי למימר נמי שאם הזיקו בע"ה דפטור והכא הוה מצי נמי למימר שאם הוא עצמו רבץ גללים ונטנפו כליו של בע"ה דפטור אלא דלעיל רבותא נקט דאפי' רבץ שורו גללים פטור אע"ג דזבל בהמה לאו מידי דהפקר הוא אפ"ה אמרינן סתם גללים אפקורי מפקיר להו וכ"ש גללי אדם וה"נ רבותא אשמעי' דאפי' נכנס הוא עצמו והזיקו ב"ה פטור אע"ג דלפעמים אדם נכנס לחצר חבירו שלא ברשות וכ"ש אם הכניס שורו שלא ברשות דלאו אורחא הוא כלל והזיקו ב"ה דפטור:

לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה אין לפרש דלא הוה ידע ביה שנכנס קאמר דא"כ מאי קאמר דא"ל נהי דאית לך רשות לאפוקי וכו' אפוקי מאן דכר שמיה הכי איבעי ליה למימר דכיון דידע שנכנס איבעי ליה לאסוקי אדעתי' ולהזהר בו שלא יזיקנו ועוד דא"כ טפי ה"ל לפרושי רישא דמלתא לא אמרן דהזיק את ב"ה או הוזק בו ב"ה דחייב אלא דלא הוה ידע ביה אבל ידע ביה פטור דכיון דידע דנכנס ה"ל לשמור עצמו ממנו כמ"ש בהדיא הטור סי' שע"ח בשם הרמ"ה. לכך נראה לפרש דה"ק לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה שהזיקו דהיינו שהזיקו שלא בכוונה אבל הוה ידע ביה דהיינו שהזיקו בכוונה שרצה להוציאו מביתו ולא רצה לצאת עד שהזיקו חייב דאמר ליה נהי דאית לך רשות לאפוקי ואפילו להכותו רשאי דקי"ל עביד איניש דינא לנפשיה לאזוקי לית לך רשות וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק קמא מהלכות חובל ומזיק:

ואמאי והא תם הוא תימה מה פריך דלמא במועד איירי וליכא למימר דאקושיא דבתר הכי סמיך דאי הכי בר קטלא הוא דא"כ רב לא משני מידי וליכא למימר דרב אשינויא דבתר הכי סמיך דחזא ירקא ונפל דהא רב יוסף משני לה ורב יוסף בתר רב טובא הוה. ועוד דרש"י ז"ל כתב א"ה בר קטלא הוא בנפילה קמייתא והיאך בא לידי מועד דזה לא עלה מן הבור מאליו וליכא למימר דערק וכו' ולכאורה לאו סברא מעלייתא היא דהכא נמי איכא למימר שאין הבור עמוק הרבה וקפץ השור ועלה מאליו וערק לאגמא. על כן נראה דקס"ד מדקתני מתניתין נפל לבור ולא קתני הפיל עצמו לבור משמע דבנפל לבור מאליו איירי בלא מתכוין לכך פריך ואמאי הא תם דאפי' עשה כן כמה פעמים והרג בני אדם שלא בכוונה כלל לא הוי מועד בכך וכה"ג כתבו התוספות לעיל בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה ומשני רב דלאו בנפל מאליו איירי אלא במועד ליפול בכוונה על בני אדם בבורות ופריך אי הכי שנתכוין להפיל עצמו על בני אדם בר קטלא הוא ואמאי קתני מתני' משלם את הכופר ולא קתני השור בסקילה ומשלם את הכופר וכ"כ התוספות בפרק ד' וה' ומשני דחזא ירקא ונפל דלאו בר קטלא הוא כיון שלא נתכוין להרוג אבל מועד מיהא הוי לשלומי כופר אם עשה כן שלשה פעמים כיון שלא נפל מאליו אלא נתכוין ליפול על בני אדם אע"ג שלא נתכוין להרוג חייב כופר דנתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם אם הוא מועד בכך נמי חייב כופר אע"ג דפטור מן המיתה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"י מנ"מ. מיהו רש"י ז"ל לא רצה לפרש הא דפריך אי הכי בר קטלא הוא כדפירשתי משום דהוה סבר דהא דפריך אמאי והא תם הוא אקושיא דבתר הכי סמיך וא"כ מאי אי הכי דקאמר מעיקרא נמי תקשי והא בר קטלא הוא ואמאי לא קתני מתני' דהשור בסקילה ומשלם כופר לכך דחק לפרש דפריך היאך בא לידי מועד כיון דזה לא עלה מן הבור מאליו:

אימא סיפא כו' כתבו התו' הכא לא משני נעשה כדמשני בפ"ק דקדושין דהכא אית ליה שינויא אחרינא דאמר תברא וכו' וצ"ל דתברא עדיף מנעשה מיהו קשה אליבא דרבא דמשני הכא איידי ולא משנה נעשה אלמא דאיידי עדיף ליה א"כ התם נמי לישני איידי דקתני רישא נתן הוא תנא נמי סיפא נתנה היא ואמרה היא כדמשני הכא ושמא יש לומר נהי דתברא עדיף מנעשה נעשה מיהא עדיף מאיידי ורבא דמשני הכא איידי ולא משני נעשה משום דניחא ליה לאוקמי כולה רבנן ודלא כר' דס"ל הלכתא כרבנן כמ"ש התו':

תוכן העניינים

תורת חיים על בבא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה