אור ברסלב

תורת חיים על בבא קמא· רבי אברהם חיים שור

דף מו

דף מה

שור שנגח את הפרה פרק חמישי

זו דברי סומכוס וכו' לרבה בר רב הונא דפרק השואל ולר' חייא בר אבא דסוף פרק המניח דאמרי אמר סומכוס אפילו בברי וברי אין להקשות לדידהו אמאי קתני מתני' ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה וכו' דהא אפי' בידוע נמי ס"ל הכי דאיכא למימר ואין ידוע לב"ד קאמר אבל מזיק וניזק שניהם טוענים טענת ברי כמ"ש רשב"ם ז"ל בר"פ המוכר פירות מיהו פשטא דמתני' אין ידוע לגמרי קאמר ובשמא ושמא איירי כדמשמע בריש מציעא דקאמר כי אמר סומכוס שמא ושמא אבל ברי וברי לא אמר ופי' רש"י ז"ל שם שמא ושמא כי התם דקתני נמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה וכו' וכיון דפשטא דמתני' בשמא ושמא איירי ניחא הא דאיצטריך שמואל למימר זו דברי סומכוס אבל חכמים אומרים וכו' ובסמוך מייתי ש"ס ראייה לדבריו מברייתא אע"ג דלכאורה מילתא דפשיטא היא דרבנן פליגי עליה דסומכוס מדתנן בס"ס המניח זה אומר שורך הזיק וזה אומר לא כי וכו' המע"ה והיינו על כרחך רבנן דפליגי אסומכוס כדאמר התם אלא משום דאיכא למימר כולה סומכוס היא וליכא מאן דפליגי עליה והכא בשמא ושמא קאמר דיחלוקו וההיא דהמניח בברי וברי כדאמר התם לכך קאמר שמואל זו דברי סומכו' אבל חכמים אומרים כו' לאשמעינן דפליגי עליה דסומכוס. וכיון דפשטא דמתניתין בשמא ושמא לכך קאמר ש"ס דזה הכלל איצטריך דאפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא ולא מצי למימר דאיצטריך לשמא ושמא ומה שכתבו התוספות תימה דבפ' השואל משמע דלא אמר סומכוס אלא בעומד באגם אף ע"ג דהתם בברי וברי איירי מ"מ קשה לר' חייא בר אבא דאמר אמר סומכוס אפי' בברי וברי דלדידיה מתניתין דהכא בברי וברי:

ואי ליכא זוזי לאשתלומי מיניה לשקליה לתורי' בזוזי דאמרי אינשי וכו' בפ' המוכר פירות פי' רשב"ם ז"ל דאמרי אינשי כו' ומקרא נפקא לן בפ"ק דב"ק דתניא ישיב לרבות שוה כסף ודבריו תמוהים דא"כ אמאי מייתי ראיה מהא דאמרי אינשי טפי הוה ליה לאקשויי מהך ברייתא ועוד קשה דמאי איצטריך ש"ס לאתויי כלל הא דאמרי אינשי כו' ונראה לפ' דאהא דמשני דאייקיר בישרא וקאי בדמי רדיא פריך וה"פ אי אמרת בשלמא דדמי רדיא יקירין טפי שפיר דאע"ג דלית ליה זוזי למוכר לאשתלומי מיניה מ"מ כיון שאין השור שוה כדי כל המעות שנתן לו איכא נפקותא בפלוגתייהו אם צריך ליתן לו עוד שאר מטלטלין כדי להשלים לו על השור כשיעור המעות שנתן לו דלרב צריך ולשמואל א"צ אלא השתא דאמרת שהשור שוה כדי מעותיו לכך קאמר תינח אי אית ליה זוזי למוכר איכא נפקותא בפלוגתייהו דלרב יחזיר לו השור והוא נותן לו מעותיו מיד ד ולשמואל המקח קיים אבל אי לית ליה זוזי למוכר לא משכחת לה פלוגתייהו דרב ושמואל דאטו בשופטני עסקינן דכיון דלית ליה זוזי ע"כ צ"ל דתביעת הלוקח הוא במה שאינו רוצה להטריח עצמו וחפץ להמתין לו למוכר עד שימכור הוא את השור ויתן לו הדמים וזהו מילתא דלא שייכא כלל דודאי לא ירצה הלוקח להחזיר את השור ליד המוכר כי חושש פן יאכל גם את השור ולא יהיה לו ממה לשלם והיינו דמייתי ראיה מהא דאמרי אינשי ממרי רשוותך פארי איפרע פי' עצה טובה היא למלוה שכשהגיע זמן הפרעון ואין לו ללוה מעות לשלם ורוצה לשלם במטלטלין אל יאמר לו המלוה מכור אתה המטלטלין ותן לי דמיהן אלא יטול המטלטלין אפי' הם סובין וימכרם בעצמו שמא בהמתנה זו יאכל הלוה את המטלטלין ולא יהיה לו ממה לגבות חובו וא"כ הכא נמי אי לית ליה זוזי למוכר לא משכחת לה פלוגתייהו ומשני לא צריכא דאית ליה זוזי. ולפי זה פשוט דלא גרסינן אי ליתנהו להני זוזי דאי אית ליה זוזי למוכר מה לי הני מה לי אחריני דכל היכא דאית ליה זוזי לא אמרי אינשי שיקח סובין ואדרבא כיון דמלוה להוצאה ניתנה ודאי לא ישלם לו הני זוזי אלא זוזי אחריני. והתוספות כתבו בשם ר"ת ז"ל דאי לית ליה זוזי לב"ח לא מצי אמר ליה זיל טרח וזבין ואייתי זוזי כדמוכח בהכותב והכא בשמעתין דקאמר ממרי רשוותך כו' ולפי מה שפי' מהא דשמעתין לאו ראיה היא להא דאמרי אינשי לאו דינא קאמרי אלא עצה טובה היא ואיכא למימר דאי בעי מצי א"ל זיל טרח וזבין ואייתי זוזי ותדע מדקאמר ממרי רשוותך פארי איפרע משמע דעצה טובה היא למלוה שיהיה נפרע מבעל חובו אפי' סובין דאי דינא קאמרי הכי איבעי להו למימר מרי רשוותא פארי יפרע:

רב אמר הרי זה מקח טעות זיל בתר רובא וא"ת לרב דאזיל בתר רובא תיקשי ליה הא דתנן שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה כו' משלם חצי נזק לפרה כו' אמאי ניזל בתר רובא דרוב פרות אינן מפילות והא ודאי מחמת נגיחה הפילה בפ' המוכר פירות פריך לה ומשני לה שפיר:

מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה דוקא בכה"ג שראוי לב"ד להסתפק בדבר בלא טענותיהם לכך קבעי מניין שהראיה מוטל על המוציא אימא איפכא אבל במקום שהספק בא ע"פ דבריהם פשוט הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה דאי לאו הכי לא שבקת חיי לכל ברי' כל אחד יאמר לחבירו אתה חייב לי כל אשר לך וסומכוס נמי לא פליג אלא בכה"ג כמ"ש התו' בס"פ המניח מיהו קשה אמאי לא סידר ש"ס הך מילתא דרבי שמואל בר נחמני לעיל בסוף פרק המניח אהא דתנן התם שור שהיה רודף אחר שור חבירו וכו' דקתני התם מילי טובא דראוי לב"ד להסתפק בדבר ואמרי' בהו המוציא מחבירו עליו הראיה:

שאין נזקקין אלא לתובע תחילה פי' רש"י ז"ל כגון ראובן תבע משמעון מנה שהלוהו בשטר ושמעון משיבו תפסת משלי החזר לי מה שתפסת או משכון היה לי בידך ונפחת מדמיו שנשתמשת בו אבל אין לפרש דשמעון משיבו יש לי בידך מעות שהלויתיך או שהפקדתי בידך דלהכי לא איצטריך קרא דפשיטא דאין נזקקין לו דאף אם יביא שמעון עדים שהלוהו או שהפקיד בידו מאי הוי דהא קיימא לן המלוה או המפקיד את חבירו בעדים א"צ להחזירו בעדים ונאמן ראובן לומר פרעתיך או החזרתי לך לכך פירש דשמעון טוען שראובן גזלו בעדים כגון שתפסו משלו או שנשתמש במשכונו ופחתו דהוי גזלן ואם יביא שמעון עדים על דבריו אין ראובן נאמן לומר פרעתיך דהגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים ואי לאו קרא ה"א דשומעין לו ואע"ג דיש מחלוקת בדבר אי גזלן צריך להחזיר בעדים או לא מ"מ רש"י ז"ל ס"ל דצריך להחזיר בעדים כמ"ש ב"י בסימן צ"ו וז"ל אבל ה"ר נתן בר מאיר כתב וכו' דכל היכא שגזל בעדים אין לו חקנה אא"כ החזיר לו בעדים והביא ראיה מדברי רש"י ז"ל בפ"ק דבבא מציעא:

דקדים תבעיה לבעל ולד תחילה וא"ת כי קדים תבעיה תחילה מאי הוי וכי בשביל כך יפסיד הא מצי למימר אנא בעל הולד אשכחי' בשוקא תחילה ולכך תבעתי אותו תחילה ולעולם ספוקי הוא מספקא לי אי אית לך שותפא וי"ל כיון דמבעל הפרה יכול להוציא בדין כוליה פלגא דניזקא כדאמר דמצי אמר ליה פרה דידך אזיקתן ומבעל הולד אינו יכול להוציא רק שמינית הנזק הלכך אפי' אי אשכחיה לבעל הולד תחילה לא היה לו לתבעו כיון דעל כרחו יתבע נמי לבעל הפרה בעד המותר א"כ מה לי לצרה זאת למיקם בדינא תרי זימני לא היה לו לתבוע אלא לבעל הפרה לחוד והיה מוציא ממנו פלגא דנזקא כולה אלא לפי שידע דבעל הולד ודאי שותפא הוא לכך כי אשכחיה תבעי' תחילה:

מידע ידעי אנא דשותפי אית לי. אע"ג דסומכוס סובר ממון המוטל בספק חולקין וא"כ ריבעא ופלגא דריבע' בעי שלומי דאי ודאי אית ליה שותפא משלם ריבעא השתא דאיכא ספיקא משלם נמי פלגא מאידך ריבעא מ"מ יש לנו להעמיד הפרה בחזקת שהיא מעוברת והשתא היא דילדה כמ"ש התו'. ולכאורה היה נראה לפרש דהאי איכא דאמרי לאו אוקימתא היא דמתניתין ודאי לא מיתוקמא אלא דקדים ותבעיה לבעל ולד תחילה אלא דינא קמ"ל דמשמע מלישנא קמא דאי תבע לבעל פרה תחילה גובה ממנו כל חצי נזקו דהכי משמע לישנא דא"ל פרה דידך אזיקתן וקאמר השתא איכא דאמרי דלאו דינא הכי דאע"ג דקדים תבעיה לבעל פרה מצי מדחי ליה ואין גובה ממנו אלא ריבעא ופלגא דריבעא וכן משמע מתוך דברי רבינו זרחיה ז"ל ואין נראה דאי לא מצי גבי כל חצי נזקו מבעל הפרה אע"ג דתבעיה תחילה א"כ כי קדים תבעיה לבעל הולד תחילה מאי הוו אכתי תיקשי למה יפסיד בשביל כך הא מצי למימר אנא בעל הולד אשכחי' ברישא ואמינא איתבעיניה ברישא לאפוקי מיניה פלגא דריבעא והדר אתבע נמי לבעל פרה לאפוקי מיניה ריבעא ופלגא דהשתא ליכא למימר דלא איבעי ליה למיקם בדיני תרי זימני דהא אי נמי תבעיה לבעל פרה ברישא אכתי הוה איצטריך ליה למיתבע נמי לבעל הולד כיון דלא מצי לאפוקי מבעל פרה טפי מריבעא ופלגא:

תוכן העניינים

תורת חיים על בבא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה