תורת חיים על בבא מציעא· רבי אברהם חיים שור
דף צח
דאמר רבא מנה לי בידך וכו' עיקרה בפרק כל הנשבעין דאמר רבא כוותיה דרבי אבא מסתברא מתוך כולי ודייק לה התם מדתניא שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים דמוקי לה דא"ל מנה לאבא ביד אביך וא"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא כו' כדאיתא התם אבל מהא דקאמר כוותיה דרבי אבא מסתברא לחודא ליכא למידק דשמא אית ליה ברייתא דרמי בר חמא דבסמוך וא"כ אינו חייב שבועה אלא א"כ א"ל חמשין ידענא וחמשים השנים מקצת להד"ם ומקצת אינו יודע כדפירש"י ז"ל דהא דרבא לית ליה כולי:
משכחת לה רישא בתרתי כתבו התוס' מכאן יש להוכיח דלרמי בר חמא לא סגי בכפירה והודאה בלא נאנסו ולא כדפירש בהגוזל קמא בשם ר"ת נראה דר"ת ס"ל דההיא דטוען עלה איני יודע לא כפירה היא כדפירש"י ז"ל והודאה נמי לא הוי כיון דאמרי איני יודע וא"כ אע"ג דלרמי בר חמא בכפירה והודאה סגי מ"מ הכא כיון דטעין בחדא איני יודע כדתני מתניתין לכך בעינן עוד שתי פרות חדא לכפירה וחדא להודאה:
משכחת לה רישא בתרתי וכולי כתבו התוספות דהא דפריך בסמוך אמאי מאי שטענו לא הודה לו לרב הונא ולרב יהודה פריך לפי זה מה שכתבו התוספות לעיל דמתניתין מיירי כשמאמינו המשאיל שמתה כדרכה אף על גב דלא הוי דומיא דסיפא כו' דבריהם תמוהים דמה הוצרכו לדחוק ולפרש דאורחא דמלתא הוא א"נ שעושה עצמו כלא ידע והא הך אוקימתא דמוקי לה כשיש עסק שבועה ביניהן היינו אליבא דרב נחמן וכולה הך שקלא וטריא אליבא דרב נחמן הוא ולדידיה סיפא נמי דזה אומר שאולה וזה אומר שכורה איכא למימר דבמאמינו איירי ומה שצריך לישבע היינו משום דלדידיה אוקימנא מתניתין בכפירה והודאה והך שינויא דעולא דמשני דמשתבע במגו דמתה כדרכה אליבא דרב יהודה ורב הונא דוקא קמשני הכי ואינהו סבירא להו דכולה מתניתין באינו מאמינו איירי ושמא מה שכתבו התוספות לעיל היינו לפי מה שפי' ר"ת דהא פריך אמאי מה שטענו לא הודה לו אליבא דרב נחמן נמי פריך הכי ואע"ג דלר"ת דבעי הודאה אפילו בנאנסו קושיית ר"י דלעיל מעיקרא ליתא דהא איצטריך לאוקמי כשיש עסק שבועה ביניהן דאי לאו פרת הודאה לא הוה מחוייב לישבע שנאנסה אלא מדרבנן ובדרבנן לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם י"ל דר"י ס"ל דבטענ' נאנסו חייב שבועה דאורייתא אע"ג דליכא הודאה כדפרי' ריב"א ז"ל:
את"ל לא אמרינן כיון דשייכא במקצת כתבו התו' תימא דא"כ מאי בעי בבעיא רביעית שכרה בבעלים וכו' אע"ג דבבעיא שנייה פירש"י ז"ל שכר' בבעלים וקודם שהחזירה חזר ושאלה ממנו שלא בבעלים ומתה כדרכה משמע דדוקא מתה כדרכה משום דאונסין לא שייכא בשכירות אבל נגנבה או נאבדה לא קמיבעיא ליה אף על גב דשאלה שלא בבעלים משום דגניבה ואבידה שייך בשכירות ושכירות בבעלים הוה וא"כ לפירש רש"י ז"ל בעיא רביעית נמי אפשר לפרושי שפיר קמיבעיא ליה דהא בנגנבה או נאבדה איירי דאי מתה פשיטא דפטור איכא למימר דקמיבעיא ליה מי אמרינן כיון דגניבה ואבידה דשכירות אינה יכולה ליחשב בבעלים מכח גניבה ואבידה דשאלה שלפניה כיון דתרי שייכי לא אמרינן לפיכך הוי נמי הפסק דלא הדרא אפילו לדוכתא או דלמא לדוכתא מהא הדרא כמו שפירשו התוספות בעיא שלישית ורביעית מכל מקום רש"י ז"ל לא עלה על דעתו לפרש הכי דאיהו ע"כ הוה סבר דאמרינן תרי שייכי דלהכי מחק הגירסא וכתב שאינו יודע להעמידה משום דסבר אי אמרינן כיון דשייכא במקצת כו' לא קבעי מידי אי הדרא לדוכתא אי לאו דאי נמי לא הדרא פטור דשאלה אחרונה חשיבא בבעלים מכח שכירות שלפניה דתרי שייכי אמרינן: