אור ברסלב

תורת חיים על בבא מציעא· רבי אברהם חיים שור

דף סא

דף ס

רבינא אמר לא נשך באוכל וכו' תימה מנא ליה לרבינא להוציא את הברייתא מידי פשוטה ולדחוק ולפרש דאלו לא נאמר קאמר ואי משום דסמך נשך ומרבית זה לזה דלמא תנא דברייתא ס"ל דלאו קושיא היא כרבנן דפליגי אדר' יוסי גבי מפני שיבה תקום והדרת פני זקן בפרק קמא דקידושין וי"ל דמכח קושיא דייק הכי דקשיא ליה לרבינא אתנא דברייתא אמאי הפסיק באמצע הענין דהתחיל ודריש רישא דקרא דלא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל והפסיק וקאמר אין לי אלא בלוה במלוה מניין ועו' והדר דריש סיפא דקרא נשך כל דבר אשר ישך ולפי סדר הענין ה"ל למימר תחילה מניין לרבות כל דבר שנאמר נשך כל דבר אשר ישך והדר ה"ל למימר אין לי אלא בלוה במלוה מניין נאמר נשך בלוה כו' דהוה דריש קרא כסדר בלא הפסק והוה קאי ג"ש אכולה מילתא דהשתא משמע דלא קאי גזירה שוה אלא אתרתי דרשי קמייתא לחוד לכך קאמר רבינא דתנא אלו לא נאמר קאמר ומדסמך נשך ומרבית אהדדי יליף והכי פירושא דברייתא אליבא דרבינא את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך הוקשה ליה לתנא בהאי קרא אמאי לא קאמר נמי ואכלך לא תתן במרבית דומיא דאת כספך לא תתן לו נשך ובא התנא כמתרץ ואמר אין לי אלא נשך בכסף וכולי פירש אלו לא נאמר כן לא הוה ידעינן אלא נשך בכסף ורבית באוכל נשך באוכל ורבית בכסף מניין תלמוד לומר נשך אוכל נשך כסף ואכתי אין לי אלא בלוה במלוה מניין והיינו מוכרחין לומר דילפינן מלוה מלוה בנ"ש דנשך נשך לכך כתב רחמנא את כספך לא תתן בנשך ובמרבית לא תתן אכלך סמך הכתוב נשך ומרבית להדדי כדי למילף הני תרתי דרשי מקרא דכתיב גבי מלוה גופיה בלא ג"ש והדר קשיא ליה לתנא אם כן ג"ש למה לי ולכך בא כמתרץ ואמר מנין לרבות כל דבר וכו' פירש דג"ש איצטריך למילף במלוה כל דבר דלא כתיב גביה ואח"כ מפרש ש"ס דברי רבינא וקאמר והא תנא נאמר נאמר קאמר הרי קאמר אלו לא נאמר וכולי אלא גזירה שוה למה לי וכולי כל זה פירושא דברייתא הוא דתנא גופיה קא קשיא ליה אלא ג"ש למה לי כדפריש':

אלא לאו דגזל למה לי לכובש שכר שכיר הקשו התוספות ולוקמיה בגזל גופיה ובגזל עבדים דלא אתי מרבית ואונאה יש לומר דלא קשה מידי משום דנראה לפרש דבכובש שכר שכיר נמי גוזל ומחסר ממון הוא דהא מוקי לה קרא דלא תגזול אכובש שכר שכיר ודלא כפירש רש"י ז"ל שכתב ולא מחסר ליה דהא אין לך חסרון ממון גדול מזה דלא משלם שכרו שחייב לו ולהכי בפ' המקבל עביד צריכותא ואמר דאי כתב עושק דלא מטי לידיה ולא קאמר דלא מיחסר ליה משום דפשיטא דמחסר הוי והשתא קרא דגזל מיותר דאי משום גזל עבדים הא מצינו למילף גזל מרבית ועושק דכי פרכת מה לעושק דטרח רבית יוכיח מה לרבית דחידוש הוא עושק יוכיח וחזר הדין וכו' הצד השוה שבהן דגוזל ומחסר וכו' וא"כ גזל עבדים נמי יכולין למילף במה הצד ואין להקשות כיון דעושק נמי מיחסר ממון הא כי פריך שכר שכי' בהדיא כתיב לא תעשוק שכיר טפי ה"ל למיפרך למה לי קרא בעושק נילף ליה מאונאה ורבי' במה הצד דהא עושק נמי מחסר ממון הוא משום דאיכא למיפרך מה להנך משום דאיתנהו בידים תאמר בעושק דלא מטי לידיה. עוד כתבו התוס' דהא דקרקע אינה נגזלת אינו מן המקרא וכו' אבל עבדים אע"ג דהוקשו לקרקעות יעבור בלא תגזול לכאורה משמע מדבריהם דהגוזל קרקע אינו עובר בלא תגזול כדפירש"י ז"ל גבי לא תסיג גבול רעך והלא כבר נאמר לא תגזל למד על העוקר תחום חבירו שעובר בשני לאוין משום לא תגזול ומשום לא תסיג וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות גניבה והא דאמרינן קרקע אינה נגזלת היינו שאם גזל שדה ושטפה נהר אומר לו הרי שלך לפניך כדאיתא בפ' הגוזל בתרא לאפוקי גזל פרה והוקירה או טלית ונפסדה משלם כשעת הגזילה מיהו יש לדחות ולומר דסבירא ליה דגזל קרקע נהי דעובר באיסור דלא תגזול כיון דמחסר ממון הוא מ"מ גופיה דקרא דלא הגזול לא מיתוקמא אגזל קרקע כיון דאינה נגזלת אבל אין הלשון משמע כן מדכתבו אבל עבדים אע"ג דהוקשו לקרקעות יעבור בלא תגזול משמע דבקרקע אינו עובר:

אלא לאו דגזל למה לי לכובש שכר שכיר לאו דמפקינן קרא מגזל ממש ומוקמינן ליה בעושק באם אינו ענין דודאי קרא בכל מיני גזל איירי אלא דלא איצטריך ליה אלא בעושק ותדע דהא בפ' שלוח הקן קאמר דגזל לאו הניתק לעשה הוא והיינו מדכתיב והשיב את הגזלה והך קרא דוהשיב את הגזלה על כרחך בגזל ממש איירי דאי בעשק הא כתיב התם בהדיא או את העשק אשר עשק:

לא תגנובו על מנת למקט וכו' נראה דממשמעותא דקרא ילפינן דאיירי בגונב על מנת למקט או לשלם תשלומי כפל מדכתיב לא תגנובו בלשון רבים לפי שהרוצה לגנוב על מנת למקט או לשלם כפל דרכו לגלות הדבר תחילה לחבירו שיהא עד בדבר שאין כוונתו לשם גניבה גמורה אלא על מנת למקט כי חושש שמא יוודע הדבר לבעל החפץ ויחשדנו בגנב גמור והיינו דקאמר לא תגנבו לשון רבים דאזהר רחמנא לתרווייהו לגנב עצמו וגם לחבירו היודע בדבר ואינו מגלה לבעל החפץ:

אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור ואם תאמר מה ענין הבחנות הללו להדדי וי"ל דהכי קאמר אני הוא שהבחנתי במצרים על דבר הרמאות שעשאו המצריות לבעליהן שהיו מזנות ותולות בבעליהן כדפירש"י ז"ל גבי כי אין בית אשר אין שם מת שהמצריות היו מזנות מרווקים ותולות בבעליהן והיה כל אחד בכור לאביו והיה הקב"ה מבחין ברמאותיהן ודקדק בין טיפה של בכור וכו' כך הוא מבחין מי שמרמה בני אדם באלו ולפי זה תולה קלא אילן דקאמר במוכר תכלת איירי שמרמה בני אדם כמ"ש הרא"ש ז"ל והשתא ניחא הא דנקט אני הוא שהבחנתי בין טיפה של בכור ולא קאמר אני הוא שהבחנתי בין בכור לאינו בכור לפי שיש בכור לאם פטר רחם ויש בכור לאב ראשית אונו ובמצרים נלקו שניהם שנאמר ויך כל בכור בארץ מצרים ראשית אונם באהלי חם ובכור פטר רחם לא הוצרך הבחנה שאם היה לאשה אחת ארבעה וחמשה בנים הכל ידעו שהגדול שבהן הוא בכור פטר רחם אבל בכור ראשית אונו הוצרך הבחנה דכיון שהיו מזנות מרווקים נמצא שלפעמים השני היה בכור מרווק והשלישי לא היה בכור הרביעי היה בכור והחמישי לא היה בכור והוצרך הקב"ה להבחין איזהו בא מטיפה של בכור דהיינו ראשית אונו ואיזהו מטיפה שאינה של בכור לכך קאמר אני הוא שהבחנתי בין טיפה של בכור:

תוכן העניינים

תורת חיים על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה