תורת חיים על בבא מציעא· רבי אברהם חיים שור
דף נב
מאי קאמר פירש"י ז"ל דמאי איריא איסר אפי' משהו נמי דהא אמר בסלע עד שקל ותו לא אע"ג דסלע מותר להוציאו כל כמה דלא נפחת כדי אונאה היינו משום דהפחת ניכר בסלע שלם אפי' בכל שהוא והלוקח ידע ומחל ואינו מוציאו ברמאות אבל שקל הבא מסלע ונפחת משקל אפי' כל שהוא אסור להוציאו דאין פחת שלו ניכר לגבי שקל מתוך שהוא רחב ולא ידע דמחיל ואף על גב דגבי טלית פחות משתות הוה מחילה אף על גב דאין הלוקח יודע אונאתו סלע שאני דלהוצאה ניתנה וכל היכא דלא סגי להדיא אפי' בפחות משתות אסור אלא א"כ ידע ומחיל. ומיהו מה שפירש רש"י ז"ל דהא אמר בסלע עד שקל ותו לא לאו ראיה היא דאיכא למימר תנא והדר מפרש דלא תימא בסלע עד שקל אבל פחות מכן משהו אסור לכך מפרש דפחות מכן איסר דוקא אסור. ובנמוקי יוסף כתב דאין הפרש בין סלע לבין שקל הבא מסלע דשקל הבא מסלע נמי מותר להוציאו כל כמה דלא נפחת כדי אונאה ולפי זה נראה דהכי פירש מאי קאמר דהא ליכא למימר דאם עמד סלע על פחות משקל איסר דאסור להוציאו דאם כן הוי דלא כמאן דאפילו רבי מאיר דמחמיר איסר לדינר מיהא בעי ואי אמרת דאם עמד סלע על פחות משקל איסר דאסור להוציאו אם כן צ"ל דס"ל לברייתא דאונאה הוי בחצי איסר לדינר וזהו דלא כמאן:
מאי לאו שפחתה יותר מכדי אונאה מלישנא דיתר על כן דייק אבל מהא דקתני מוכרה בשויה לא דייק דלמאי דמשני דאכתי לא פחתה כדי אונאה ומכרה ביפה אתי נמי שפיר לישנא דמכרה בשויה דכל כמה דלא פחתה כדי אונאה עביד איניש דמחיל נמצא שהיה שוה סלע יפה ומכרה בשויה היינו ביפה:
סלע שנפסלה רבינו שמעון ז"ל בפירש המשנה כתב שנפסלה שנחסרה או שפסלתו מלכות מיהו מדקתני סיפא עד כמה תיפחת וכו' משמע דרישא נמי בנחסרה איירי ובמסכת כלים פי"ב גרסינן עד כמה תפחת וכו' משמע בהדיא דרישא בחסרה איירי דהא ארישא קאי. וא"ת היאך רשאי לעשותה משקל הא בסמוך תניא לא יעשנה משקל בין משקלותיו וי"ל דאיירי כשחסרה שני דינרים כדקתני סיפא דבכה"ג מותר לקיימה ולעשותה משקל:
והתקינה כתבו התו' אם צריכה מעשה כמו חיתוך אתי שפיר נראה דודאי בהכי איירי דומיא דרישא דקתני התם דינר שנפסל והתקינו לתלותו בצואר בתו טמא והתם צריך מעשה לנוקבו כמ"ש שם ר"ש ז"ל:
מיתיבי עד כמה תיפחת בסלע עד שקל ממתני' דכלים גופא הוה מצי לאקשויי דקתני נמי עד כמה תיפחת עד שני דינרין מאי לאו דפחית פורתא אלא כיון דמעיקרא אותיב ליה מברייתא דקתני יתר על כן מסיים ואזיל ומותיב מברייתא אבל אין לפרש משום דברייתא קתני בסלע עד שקל דמשמע פורתא ומתניתין לא קתני עד דהתם במסכת כלים גרסינן נמי עד שני דינרין:
הכי גרסינן בספרים ישנים או יהתוך או יקוץ אלא שהסופרים טעו בין ה"א לחי"ת וכתבו יחתוך ואין צורך להגיה יתוך דיהתוך נמי לשון מתכת הוא וכן הוא בספר הרמב"ם ז"ל:
לא יעשנה משקל בין משקלותיו וכו' פירוש ולא אמרינן כיון שעשאה בין שאר משקלותיו מבטלה ושוב לא יציאנה וכן כשהניחה בין שאר גרוטותיו או תלה בצואר בתו ודאי מבטלה ולא יוציאנה:
כאן באמצע כאן מן הצד פירש"י ז"ל באמצע יקבנה דמשנקבה לא סגיא מן הצד לא יקבנה לפי שהרמאי שימצאנה יקוץ אותה סביב וכו' ותימה דא"כ אמאי קתני אלא או ישחוק או יתוך וכו' הא אפי' לנוקבה שרי אלא שיקבנה באמצע וליפלוג וליתני בדידיה בד"א מן הצד אבל באמצע יקבנה ולעיל נמי במתני' דכלים אמאי קתני פחות מכן יקוץ הוה למימר פחות מכן יקבנה באמצע ויתלנה כו'. ועוד דאין סברא כלל לומר דבשביל נקב כל דהו באמצע שאין בו חסרון כדרך שנוקבין את המטבע כדי לתלותו בצואר לא סגי בשביל כך וגם לאו אורח ארעא לנקוב המטבע באמצע כשרוצין לתלותו בצואר על כן נראה דהא דמשני כאן באמצע כאן מן הצד לאו אנקב קאי אלא הכי קאמר כאן דאסור לנוקבה מן הצד פירש שהסלע חסרה מן הצד דהיינו סביב הסלע שאין החסרון ניכר כל כך כאן דמותר לנוקבה באמצע שהסלע חסרה באמצע כגון שנחסרה ונפגמה ברוחבה דאז החסרון נראה וניכר ולא סגיא כלל לכך מותר לנוקב' ולתלותה בצואר בתו ואע"פ כן לא ימכרנה לחרם ולהרג שמרמין בה ומיראה יקבלוה ומתני' דכלים נמי איירי שחסרה מן הצד וא"ת אכתי אמאי קתני יקוץ או יתוך ולא קאמר או יפגמנה באמצע ויקבנה ויתלנה בצואר בתו וי"ל נהי דבדיעבד אם נפגמה כבר מותר לנוקבה ולתלותה בצואר לפוגמה לכתחילה כדי לנוקבה ולתלותה מיהא אסור שמא ימצאנה רמאי ועוד דלאו תקנת היא דע"י פגימה מתקלקלת ולאו מטבע היא ובכלל יקוץ הוא ועוד דלא אסיק אדעתיה האי תנא תקנתא דפגימה דלא איירי בה וכן משמע בהדיא מדברי רב אלפס והרמב"ם ז"ל דהא דמשני כאן באמצע כאן מן הצד אחסרון הסלע קאי כדפי' והתימה על הרא"ש והטור ובית יוסף ז"ל שלא הביאו דבריהם כלל ובש"ע סי' רכ"ז כתב ולא יעשנה משקל כו' אלא יתיכנה או יקבנה באמצע אבל לא יקבנה מן הצד והיינו כדפירש"י זכרונו לברכה אבל למה שפירשתי אם חסרה סביבותיה אסור לנוקבה אפי' באמצע ואם נפגמה באמצע מותר לנוקבה אפי' מן הצד וכן נראה עיקר:
ונותנה למעשר שני לפירוש ראשון שכתבו התוספות דמחללה ביפה דאמר חזקיה לאו כמשמעו הוא אלא היינו בשוי' כאלו מתחילה היתה כן זהו דוחק ופי' שני שכתבו בשם ריב"ם דקאי אפחות מכדי אונאה נמי דוחק הוא דהא לעיל מיניה קתני עד מתי מותר להחזיר וכו' ואם היה מכירה וכו' דאיירי כשחסר כדי אונאה ועלה קאמר ונותנה למעשר שני משמע דקאי נמי אחסרה כדי אונאה. ועוד תימה דלעיל משני רב חסדא מדת חסידות שנו כאן מאי שנא בסלע דקתני מדת חסידות ומאי שנא בטלית דלא קתני מדת חסידות כדפריך לעיל לכך נראה כפירוש ריב"ן דנותנה למעשר שני בסלע שלם אותה שחסרה כדי אונאה קאמר והא דהוי נפש רעה אע"ג דחסרה כדי אונאה כבר תירץ רב פפא בהא דקאמר והוא דסגי להו דאיירי שיכול להוציאה בדוחק אע"ג שחסרה כדי אונאה וכיון דסלע להוצאה קיימה והוא יכול להוציאה בדוחק נפש רעה הוא מי שאינו מקבלה לאפוקי גבי טלית לא שייך האי טעמא דלאו להוצאה קיימה ואף על גב דחייב להחזיר האונאה יש לומר דאדרבא בדין הוא דלא להוי ביה אונאה אלא כיון דאיכא נפש רעה שאינו מקבל' לכך תיקנו חכמים להחזיר אונאה ומ"מ כל מי שאינו מקבלה וכל התובע אונאתו נפש רעה הוא כיון שיכול להוציאה בדוחק דהרבה בני אדם מקבלין אותה ביפה ולהכי נותנת למעשר שני ביפה כיון דסגי לה ולהכי קתני שאם היה מכירה אפי' לאחר י"ב חדש מקבלה הימנו במדות חסידות דכיון דסגי לה בדוחק אע"ג שחסרה כדי אונאה צריך לקבל אפי' אחר י"ב חודש ממדת חסידות אבל גבי טלית לא שייך האי טעמא כדפי' והשתא הא דקתני מתני' שאינו אלא נפש רעה לאו אנותנה למעשר שני לחודא קאי אלא קאי נמי אהא דקתני אם היה מכירה כו' דטעמא נמי דצריך לקבלה הואיל ואינו אלא נפש רעה כיון שיוצאה ע"י הדחק אבל אם אינה יוצאה כלל חייב לקבלה ממנו אפי' לאחר י"ב חדש מן הדין שלא ממדת חסידות וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות מכירה וטעמא נראה דכיון דלא סגי כלל לאו בכלל אונאה הוא אלא כמוכר לו חטים לבנות ונמצא אדומות דמי דקיימא לן דלאו מכר כלל הוא אפילו רוצה להחזיר אונאתו הכי נמי כמין אחד דמי דמטבע קנה מיניה ואיהו יהיב ליה נסכא כיון דלא סגי כלל. ומההיא טעמא נראה לי שהנותן סלע לחבירו ואינו יכול להוציאה כלל אפילו חסרה פחות מכדי אונאה הרי זה מחזירה אפי' לאחר שנים עשר חדש וחייב ליתן לו סלע אחר מן הדין דלא קבלה אלא על מנת להוציאה וכיון דלא סגי כלל כמין אחר דמי וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם זכרונו לברכה בפ"ד ממעשר שני דהא דתנן ונותנה למעשר שני אפי' כשחסרה כדי אונאה קאמר ונותנה בסלע יפה ממש שכתב היתה הסלע חסרה שתות או פחות משתות אם היתה יוצאת ע"י הדחק מחלל עליהם לכתחילה בשוה סלע ואינו חושש ואם תאמר אם כן אמאי כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות גניבה שאם לא חסרה סלע אלא פחות משתות יקיימה משמע דאם חסרה שתות אסור לקיימה וכיון דלכתחילה נותנה למעשר שני אמאי אסור לקיימה וי"ל כיון דאיכא נפש רעה שאינו מקבלה ולהכי תיקנו חכמים להחזיר אונאה לכך אסור לקיימה שכח ירמה בה נפש רעה דאע"ג דנפש רעה וקמצן הוא מ"מ אסור לרמותו:
האי מאן דמוקים אזוזי הרמב"ן ז"ל בפרשת ויחי גבי ולו יקהת עמים כתב שמצא בהרבה נוסחאות ישנות מאן דקהי אזוזי שמתקשה לקבל אותו מחבירו כמו מקהו קהיאתה בשוקא דנהרדעא וכן הוא בערך ק"ה:
ש"מ האי מאן דמוקים אזוזי כתבו התוס' שבא להוסיף אפילו שאר מטבעות וקשה דמה לי סלע מה לי שאר מטבעות לכך נראה דבא להוסיף שאר מיני פגמים כיון שנשברה קצת או נפחת קצת צורתה וכיוצא בהן וכן משמע מפירש"י ז"ל שכתב דמוקי אזוזי מעמיד עצמו מלקבלה כשמוצא בהן שום פגם דבפירש"י הנדפס באלפסי גרסינן שום פגם ואפשר דלהכי סמיך ש"ס מסייע ליה לחזקיה בתר מילתא דרב פפא דמדרב פפא שמעינן דנתנה למעשר שני דקתני מתני' היינו ביפה כדחזקיה דבשאר פגמים לא שייך למימר שאינו רוצה לקבלה בשוייה דכיון דלא חסרה מידי אלא נשברה או נפחת צורתה מה נפשך או נסכא היא או יפה היא ובנסכא אמאי לא יקבלנה אלא ודאינו רוצה לקבלה ביפה ואפילו הכי קאמר דמקרי נפש רעה:
מקרי נפש רעה ונראה דלהכי מקרי נפש רעה דבספר קהלת בגנות הקמצנים כתיב יש רעה חולה וגומר עד זה הבל וחלי רע הוא וכתב הזוהר. דמלאך הממונה על העצרנים חולה רעה שמו ואיני מניחן ליהנות מנכסיהן: