אור ברסלב

תורת חיים על בבא בתרא· רבי אברהם חיים שור

דף קכח

דף קכז

רצונך השבע וטול פירשב"ם ז"ל רבותא היא דקא"ל האי מחזיק למערע' שהרי פטור לגמרי זה המחזיק מכל שבועות שבעולם דקי"ל אין נשבעין על העבדים וכו' והאי דנקט עבדי גנבת רבותא נקט דלא מיבעיא שאר מטלטלין שהנתבע חייב שבועה אלא אפי' עבדים דלא שייך בהו שבועה כלל משמע דס"ל דהא דקי"ל אין נשבעין על הקרקעות ועל העבדים היינו אפי' שבועת היסת דבכה"ג דהכא שאמר לחבירו עבדי גנבת והלה אמר לא גנבתי אפי' בשאר מטלטלין נמי ליכא שבועה דאורייתא כיון דכופר הכל היא וקשה דשבועה דרבנן ודאי נשבעין על הקרקעות ועבדים וכ"כ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש זכרונו לברכה והטור סי' צ"ה וכתב שם בב"י דשמעינן לה מדאמרינן בהכותב דפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה והיינו שבועה דרבנן דאלו שבועה דאוריתא כתובה שעבוד קרקעות הוא ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות:

ונשבע אינו יכול לחזור בו דכיון שנשבע כבר הוה כמו לאחר גמר דין לכך אינו יכול לחזור בו. וכתבו התוספות אבל קצת קשה מנא ליה הא דקאמר הכא דקסבר הלכה כחכמים דלמא סבר דלפני גמר דין מחלוקת אבל לאחר גמר דין דברי הכל אין יכול לחזור בו וי"ל דבפ' זה בורר פירשתי דלמ"ד קודם גמר דין מחלוקת פליגי דוקא במחול לך דלאו סברא למימר דפליגי קודם גמר דין באתן לך דא"כ מאי טעמייהו דרבנן דאין יכול לחזור בו וכי בדיבור בעלמא נוציא ממון על פי קרובים ופסולים אבל אי פליגי במחול לך ניחא דק"ל מחילה אינה צריכה קנין וא"כ באתן לך אפילו לאחר גמר דין ס"ל לר"מ דיכול לחזור בו ובפרק זה בורר מפורש באריכות:

תיובתא דכולהו פי' רשב"ם ז"ל דכולן הכשירו מיהו לעדות קרקע פיקח ונסתמא וברייתא קא פסיל לכולהו עדיות מדקתני זה הכלל כל שתחילתו וסופו בפסלות פסול ולמה ליה למיתני זה הכלל אי לאו אתי לאתויי כל הני ודבריו תמוהים דזה הכלל אתי לאתויי שאר פסלות שבעדים כגון קטנות או עבירה שאם יש בהן בשעת ראיית העדות או בשעת הגדת העדות שאר פסלות דלא קחשיב ה"נ פסול כדקתני זה הכלל כל שתחילתו או סופו בפסלות משמע דקאי אעד המעיד לא על הדבר שמפידין עליו. לכך נראה דמדקתני סתמא היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה וכו' פריך דמדקתני סתמא משמע דבכל עדות שבעולם איירי אפי' בעדות קרקע והלואה קידושין וגירושין אע"ג דיכול לכוין יפה ולהגיד בפיו מה שראה קודם שנסתמא אפי' הכי סבירא ליה דפסול ועוד דאי באינו ידוע לכווין עדותו מאי קמ"ל ברייתא דפיתח ונסתתא פסול פשיטא כיון דאינו יודע להעיד כלל אלא ודאי אפי' בעדות קרקע או הלואה דיכול להעיד ולכוון עדותו אשמעינן ברייתא דפסול כיון דהשתא מיהו לאו בר ראיה הוא:

אבל היכא דאיכא עדים אירתותי מירתת פי' רשב"ם ז"ל אבל היכא דחזינן לבסוף דאיכא עדים כאחד מהן איכא למימר דזה הלוה היה יודע שרוצין להעיד כאחד מהן ואירתת שלא יבאו לסייע למלוה ולפיכך הודה מחצה תימא וכי סהדא בכפא תלו ליה והלא שפיר מצי טעין פרעתיו שלא בפני עדים בעולם דדוקא לוה מצי לאתויי סהדי שפרע בפניהם אבל מלוה אי אפשר לו לאתויי סהדי שלא פרע לו אא"כ שיעידו העדים שלא זזה ידם מתוך ידי אפי' רגע אחד מיום ההלואה עד עתה וידעי דלא פרע ליה ופשיטא דלא איירי הכא בכי האי גונא וא"כ שפיר הוה מצי למיטען פרעתי כולו ביום פלו' שלא בפני שום עדים דהא ודאי לא אירתת שמא יבאו אלו העדים ויעידו עדות שקר שיאמרו עמנו היה ביום פלוני וראינו שלא פרע דלסהדי שקרי ודאי לא חייש. לכך נראה דהא דקאמר אבל היכא דאיכא עדים אירתותי מירתת לאו בהנך עדים דאתו בתר הכי ומעידין שפרע כולו איירי דמהנך לא מירתת אלא בעידי השטר קא מיירי וה"ק הני מילי היכא דליכא עדים דהם לא מירתת מעידי השטר דהא אדרבא עידי השטר הוו מסייעין אותו אלו טען שנים דסלעין לא משמע טפי משנים הלכך משיב אבידה הוא ופטור משבועה אבל הכא דאיכא עידי השטר דמעידים שלא פרע כלום דאי פרע לא היה מניח שטרו בידיה דמלוה הלכך אירתותי מירתת והודה מחצה וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהלכות מלוה ולוה שכתב על דין זה ואינו כמשיב אבידה מפני שאימת השטר עליו:

תוכן העניינים

תורת חיים על בבא בתרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה