תורת חיים על בבא בתרא· רבי אברהם חיים שור
דף יט
לערבינהו וליתנינהו פירש רש"י ז"ל בבי רישא ומציעתא דהתם או סד בסיד תנן משמע בהדיא דסבירא ליה דבסיפא גרסינן או סד בסיד וכן הוא בכל הספרים וכן נראה דאי גרסינן בסיפ' נמי וסד אמאי פשיט ליה דהוי או סד והתוספות כתבו לעיל משום דבסיפ' אין ההיזק כל כך מרובה שלא יועיל סיד לחודא ולא ידענא מנא להו הך סבר' דלהא אדרבא היזיקא דהבל קשי טפי מהזיקא דמתונ' ועוד דאי בתרוייהו גרסינן וסד מאי קמיבעיא ליה פשיטא דתרוייהו או סד קאמר דאין סברא לפרש חד לישני בתרתי פירושי לכך נראה דשפיר גרסינן בסיפא או סד והכי קמיבעיא ליה מי אמרינן תנא והדר מפרש דבכמה דוכתי תנא ברישא סתמא והדר מפרש לה בסיפא ומסיפא שמעינן לה לרישא או דלמא דוקא קתני רישא וסד סיפא או סד:
לערבינהו וליתנינהו אף על גב דגבי בור לא שייך למתני לישנא דמרחיקין את הבור מכל מקום מצי לערבינהו ולמיתני לא יחפור אדם בור כו' ולא יניח את הגפת ואת המלח כו' סמוך לכותלו של חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו שלשה טפחים או סד בסיד:
הכי גריס רבינו חננאל ז"ל בא בידים אין לא בא בידים לא אלמא או סד בסיד תנן דדוקא בא בידים בעי הרחקה וסידה וקשה דהא מדנקט מעיקרא פשיטא דוסד בסיד תנן משמע דלא הוה ליה ספיקא כלל ואמאי פשיט ליה הא בעי למיפשט השתא מהא דרבי יהודה דאו סד תנן. גם הרב המגיד ז"ל בפרק ט' מה"ש דייק הך לישנא שכתב בשם המפרשים דכיון דכך אמרו דפשיטא דתרתי בעינן הכי קיימא לן וכן פסק הרמב"ם ז"ל שם אף על גב דבכמה דוכתי בש"ס קא פשיט מעיקרא מחדא ברייתא הכי והדר פשיט איפכא מאידך ברייתא היינו משום דספוקי מספקא ליה לכך קא שקיל וטרי הכי והכי אבל הכא לישנא דפשיטא לא אתי שפיר כיון דבתר הכי בעי למיפשט איפכא. לכך נראה כגירסת ספרים הישנים דלא גרסי האי דיוקא אלא משני בא בידים שאני ודקארו לה מאי קארו לה וכו' ומגופא דברייתא דייק דקתני זה חופר וזה חופר זה מרחיק וסד וזה מרחיק וסד אלמא דשניהן שוין ואי אמרת דאו סד בסיד קתני אם כן אין שניהן שוין שאם לא ירחיק האחד אלא יסוד בסיד אז יצטרך השני להרחיק שלשה טפחים על כרחו דלא שייך למימר דגם השני יסוד בסיד ולא ירחיק שאם לא ירחיק גם הוא הרי לא נשאר שום כותל מפסיק בין הבורות וכי יסוד באויר וברייתא משמע דשניהן יש להן ברירה דכי היכי דזה מרחיק או סד זה נמי מרחיק או סד אלמא דוסד בסיד תנן דשניהן שוין הן דכל אחד מרחיק וסד ומשני דבא בידים שאני:
ואי תנא נברכת הכובסין משום דקוו וקיימי ולא מצי למימר דאי תנא נברכת הכובסין הוה אמינא דאמת המים כיון דקביעא ליבעי הרחקה טפי משלשה אי נמי איפכא דאי תנא אמת המים הוה אמינא דנברכת הכובסין כיון דקוו וקיימי ליבעי טפי משלשה דהא קתני בור שיח ומערה דקביעי וקוו וקיימו ואפי' הכי בהרחקת שלשה טפחים סגי ובריש פירקין שכתבו התוס' דאי תני הני הוה אמינא דבור שיח דעמיקי טפי בעי הרחקה יותר ולא כתבו דהוה אמינא דבעי הרחקה יותר כיון דאית בהו תרתי דקביעי וקוו וקיימו משום דעל כרחך בור ושיח אית להו צריכא אחריתי מדקאמר מי לא קתני אמת המים וקתני נברכת הכובסין ולא קאמר וקתני בור שיח ומערה דמיתני ברישא אלא ודאי פשוט הוא דהנך איצטריך למיתני כיון דעמיקי טפי:
זרעים במפולת יד מחרישה בחורש לאילנות נראה דלהכי קתני מרחיקין את הזרעים תחילה והדר קתני את המחרישה אף על גב דחורשין תחילה והדר זורעין לאשמעינן דאיירי בזרעים דלית בהו חרישה ובמחרישה דלית ביה זריעה:
התם בשופכין לעיל קאמר ש"ס דטעמייהו דהנך תלתא מילי משום מתונתא ופי' רש"י ז"ל שם דבר לח ותימה דזרעי' ומחריש' מאי דבר לח שייך בהו ועוד כיון דטעמייהו דהנך נמי משום דבר לח הוא כמו אמת המים ונברכת הכובסין אמאי תני להו באפי נפשייהו ולא ערבינהו ותנינהו בהדי נברכת הכובסין ואמת המים ואמאי הפסיק ביניהם בהרחקת גפת וזבל כולי דטעמייהו משום הבלא ועוד אי טעמא מי רגלים משום דדבר לח קשה לכותל מאי איריא דמי רגלים או שופכין דמי רגלים אפי' מים דעלמא נמי יהא אסור לשפוך בצד כותלו של חבירו ועוד נהי דאיצטריך למיתני מי רגלים משום דכלים כרגע כמו שכתבו התוס' מ"מ תיקשי ליתני מי רגלים ולא ליתני אמת המים ונברכת הכובסין. לכך נראה דטעמא דמי רגלים וכן שופכין דמי רגלים לאו משום דדבר לח קשה לכותל הוא דכיון דכלים מהרה אין לחלוחית שלהן מזיק לכותל ולהכי מיא דעלמא מותר לשפוך שם וטעמא דמי רגלים דאסירי לפי שהן חדין ומלוחין מקלקלין ומרפין את הקרקע ומתמוטט יסוד הכותל והשתא הוי טעמייהו דמי רגלים דומיא דזרעים ומחרישה ולהכי תנא למו בהדדי והא דקאמר לעיל דקא משמע לן דמתונתא קשה לכותל יש לומר כמו שכתב הערוך בערך מתון שהוא לשון רפיון פירש שמרפין את הקרקע כדפירשתי אף על גב דגבי בור שיח ואמת המים נקט נמי הך לישנא דקאמר לעיל רישא הזיקא דמתונא וגבי חול נמי קאמר התם במתונא ובסמוך גבי תבן נקט נמי במתונא צריך לומר דמתונא לחוד ומתונתא לחוד דמתונא הוא דבר לח ומתונתא לשון רפיון הוא ולהכי לא נקיט בכולהו חד לישנא. והרמב"ם ז"ל בפרק ט' מה"ש כתב לא יחפור אדם בור שיח ומערה ולא יביא אמת המים כולי בצד כותלו של חבירו אלא אם כן הרחיק מכותל שלשה טפחים ויסיד בסיד וכתב עליו הטור ובש"ס מסיק דמכותל בורו שנינו ולא איירי בהרחקתו מכותל דעלמא ומכל מקום מסתבר שצריך להרחיקו גם מכותל חבירו דטפי מזקי הנך ממי רגלים שצריך להרחיקו שלשה טפחים עד כאן ולפי מה שפירש' איכא למימר דמי רגלים שאני לפי שהן חדין מרפין את הקרקע וקשה לכותל אבל דבר לח יאן צריך להרחיק מכותל ושמא כיון דאפילו חפירת המחרישה צריך להרחיק מן הכותל שלשה טפחים כל שכן חפירת בור שיח מיהו מה שכתב ויסיד בסיד לא שמעינן ליה לא ממחרישה ולא ממי רגלים:
ומאי ניהו כלבא טעמא דמלתא כדי שלא יזכר שמו של אחאב שלא יאמרו כלב זה משל אחאב היה כדאמרינן מחה תמחה את זכר עמלק מאיש ועד אשה משור ועד שה שלא יאמרו בהמה זו משל עמלק היתה:
אמר שמואל רקיק אינו ממעט בחלון תימה מאי דוחקיה דשמואל דקאמר רקיק אינו ממעט ועל ידי כן איצטריך לאוקמי מתניתין דבסמוך בדוחק בתיבנ' סריא דאית ביה קוצי ובגרוגרות שהתריפו וכן כולהו מילי דברייתא דמייתי בסמוך מוקי להו בדוחק גדול טפי הוה ליה למימר דרקיק ממעט בחלון דאפי' דבר דלא מבטל ליה ממעט כדמשמע פשטא דמתני' וברייתא דמייתי בסמוך ויש לומר דקשיא ליה מאי קמ"ל מתני' וברייתא דכולהו הנך ממעטין בחלון פשיטא דליכא למימר דאשמעי' דכולהו אין מקבלין טומאה ולהכי ממעטין דהא גרוגרות והאבר והבשר המדולדלין בבהמה מקבלים טומאה ואי משום דלא הוכשרו א"כ מאי אירי' גרוגרות ואבר ובשר המדולדלין שאר כל אוכל שלא הוכשר נמי וליכא למימר נמי דאשמעינן דאע"ג דלא מבטל להו וסופו ליטלן אפ"ה ממעטין בחלון דא"כ למה ליה למיתני כולהו לא ליתני אלא חדא מנייהו ותו לא אלא צריך לומר דסבירא להו דלא ממעט בחלון הלא דבר דמבטל ליה התם ואתו לאשמעינן דאפי"ה הנך כולהו ממעטין משום דמבטל להו ולכן צריך לומר דתבן איירי בסרי' ואית בי' קוצי ואשמעי' דמסתמא מבטל להו ולא אמרי' דאע"ג דסרי' אכתי חזיא לבהמתו ולא מבטל ליה וגרוגרות איירי בשהחריפו ואשמעינן דמבטל להו ולא אמרינן דאכתי חזיא ליה ועשבים דברייתא איירי באפרזת' ואשמעינן נמי דלא אמרינן דאכתי חזיא לבהמתו דאפרזתא היינו עשבים המרים כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פרק ט"ו מהלכות טומאת מת וכן כולהו מילי דברייתא אשמעינן דבכי האי גונא מבטל להו ולא אמרינן דאכתי חזיא ליה ולא קא מבטל להו והשתא ניחא דנקט אבר ובשר המדולדלין ולא נקט בהמה גופיה כמ"ש התוס' משום דבאבר ובשר אשמעי' תרתי חדא דלא אמרי' דאע"ג דכחושה מזבין לה לעכו"ם ולא מבטל לה ואידך דלא אמרינן דאע"ג דאיכא צער בעלי חיים לא חייש וקא פסיק שדי לה לכלבים ולא מבטל לה ואי הוה נקט בהמה גופא לא הוה שמעינן אלא חדא דלא אמרינן דמזבן לה אף על גב דכחושה וכן משמע כדפירש' דפשטא דמתניתין אתי לאשמעינן דבכי האי גוונא מבטל להו שהרי ברייתא דרבה בר אבוה קתני בהדיא וחבית מלאה גרוגרות שהתריפו אלמא סביר' ליה דלא ממעט בחלון אלא דבר דמבטל ליה התם: