אור ברסלב

תורת חיים על בבא בתרא· רבי אברהם חיים שור

דף יד

דף יג

נשתיירו שם שני טפחים שלא יהא ספר תורה נכנס ויוצא בדוחק וא"ת לרבי מאיר אמאי לא הניחו ארכו של ספר תורה לארכו של ארון באותן שני טפחים שנשארו ברחבו והיה יוצא ונכנס שם שלא בדוחק ויש לומר משום דכתיב ושמתם אותו מצד ארון וצדדי הארון לא הוי אלא סמוך לשני כותלי רחבו של ארון אבל סמוך לשני כותלי ארכו של ארון לאו צדדי הארון הוא אלא מעלה ומטה הוי לפי ששני הלוחות היו מונחות בארון זו אצל זו כסדרן דהיינו כסדרן של עשרת הדברות זו אחר זו נמצא דשני כותלי רחבו צדדין נינהו ושני כותלי ארכו מעלה ומטה נינהו ולהכי בשעה שהיו נושאין את הארון לא היו נושאים אותו לארכו כדרך שנושאין ארונות של חול אלא לרחבו היו נושאין אותו כדאמרינן בפרק שתי הלחם דבדיו לפותיה דארון הוו יתבי דתרי גברא באמתא ופלגא לא מסתגי להו לפי שהיו נושאין אותו כסדר מלמעלה למטה ומהאי טעמא נמי כל הכלים שבמקדש ארכן לארכו של בית היו נתונין חוץ מן הארון שארכו לרחבו של בית כדאיתא התם:

שלא יהא ס"ת נכנס ויוצא כשהוא דחוק והא דבעי שני טפחים ולא סגי בבציר מהכי שמא יש לומר דבעינן טפח מכאן שיכניס חד ידא מהאי גיסא וחד ידא מהאי גיסא ויכניסו יפה ויוציאו יפה שלא בדוחק והיינו דפריך ואי סלקא דעתך ס"ת הקיפו ששה טפחים כו' דליכא למימר שלא היה ארכו ששה טפחים דשל קלף הוה דמשמע דלהא דלא יהא ס"ת נכנס ויוצא כשהוא דחוק לא בעינן טפי משני טפחים ואי בציר מששה הוה בפחות משני טפחים הוי סגי אי נמי פשיטא ליה דספר תורת משה על גויל היתה כתובה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות תפילין הלכה למשה מסיני שהיו כותבין ספר תורה על הגויל ותפילין על הקלף וכן כתב רבינו ניסים ז"ל בפ' המוציא יין דכיון דמצוה מן המובחר בגויל ולכך דייק הכא בתרי פושכי היכי יתיב:

ואכתי תרי בתרי היכי יתיב כתבו התוספות משמע שעם עמודין היה הקיפו ששה שאם היה הקיפו בלא עמודין אם כן נפיש ליה משני טפחים בהדי עמודין ודבריהם תמוהים דמה נפשך אי רוצים לומר שעם שני העמודין היה הקיפו ששה זה לא יתכן חדא דקשה הוא לשער שני הקיפים כמה הם עולין אלו היה בהיקף אחד ועוד דאם כן מאי פריך ואכתי תרי בתרי היכי יתיב הא כיון דספר עזרה לתחילתו הוא נגלל ולא הוה ליה אלא עמוד אחד הרי נתמעט עובי ס"ת והוה ליה בציר משני טפחים ואם כן שפיר הוה יתיב ואי רוצים לומר דעם אחד מן העמודין היה הקיפו ששה וכן משמע בהדיא בטור יורה דעה סי' רע"ב שכתב אין עושין ספר תורה לא ארכו יותר על הקיפו כו' וכתב א"א הרא"ש ז"ל והעמוד שעושין לה בסופה הוא בכלל זה אם כן קשה מאי שנא עמוד זה מעמוד זה דכיון דס"ת נגלל לאמצעיתו ועושין לו עמוד אילך ואילך מאי שנא שהעמוד שעושין לה בסופה הוא בכלל זה טפי מהעמוד דעושין לה בראשה. ועוד תימה דאמאי קאמר וכיון דלאמצעיתו נגלל נפיש ליה מתרי טפח רווחא דביני ביני תיפוק ליה דכיון דלאמצעיתו הוא נגלל נפיש ליה מתרי טפח שיעור היקף עובי עמוד השני. ועוד תימה דאי היקיפו ששה עם העמודין אמאי כתב רב הונא שבעין ס"ת ולא איתרמי ליה אלא חד ירבה או ימעט העמוד והרא"ש ז"ל כתב שיש שיעור לעובי העמוד וזה תימא דלא אשכחן בשום מקום שיעור לעובי העמוד ואי הוה ליה שיעורא לא הוה קא משתמיט ש"ס למיתני שיעורא דלא נטעי לרבות או למעט שיעורא לכך נראה דהיקף ששה בקלף לחוד בעינן בלא עמוד וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות ס"ת והא דפריך תרי בתרי היכי יתיב אף ע"ג דנפיש ליה משני טפחים בהדי עמודים יש לומר דספר עזרה לא הוה ליה עמוד כלל דכלום עושין עמודין לס"ת אלא כדי לקרות בו ולגלול אותו בהן וספר עזרה כיון שלא היו קורין בו שלא היה מונח בארון אלא לעד שנאמר והיה שם בך לעד ולא היו מוציאין אותו אלא לתקן כמ"ש התוס' לכך לא היו צריכין לעשות לו עמודין אי נמי כמ"ש הרא"ש ז"ל דעמודין המונחין בארון הן הן העמודין של אותו הספר וכשהיו מוציאין אותו היו גוללין אותו סביב העמודין אי נמי כשהיו מוציאין הספר היו נוטלין עמודין מעלמא וגללו הספר סביבה וכשהיו מחזירין הספר היו מסירין אותן וכן משמע שלא היו עמודין לספר עזרה מדקאמר רבי מאיר נשתיירו שם שני טפחים שלא יהא ספר תורה נכנס ויוצא כשהוא דחוק ואי היו לו עמודין תיפוק ליה דבעינן אותן שני טפחים לצורך העמודין שארכן יותר מאורך הספר כדי אחיזה מצד זה דהיינו טפח וכדי אחיזה מצד זה טפח כדי לגלול אותו בהן אלא ודאי לא הוה ליה עמודין כלל. ובש"ע טור י"ד סימן רע"ב כתב בהג"ה והעמוד שבסוף הספר יש אומרים דמצטרף להיקף וכאשר כתבתי עיקר וכן יש להורות:

לרבות שברי לוחות הא דלא קאמר לרבות עמודין דכל ריבויין שבתורה לא מרבינן מנייהו אלא דבר הדומה ושייך לאותו דבר שכתוב בפירוש לכך הכא נמי צריך לרבות מיניה שברי לוחות או ס"ת שדומין ללוחות:

יישר כחך ששברת משום דמוטב הוא שיהיו נידונין כפנויה ולא כאשת איש כדאיתא במדרש. ועוד נראה שעל ידי שנשתברו הלוחות אזל ליה הקטרוג שהיה להן לפמליא של מעלה על ישראל לפי שהתורה אלפיים שנה קודם בריאת העולם היתה כתובה מימינו של הקב"ה באש שחורה על גבי אש לבנה שנאמר מימינו אש דת למו ובשעה שנתנה לישראל כביכול נטל הוא יתברך התורה ההיא בפיו והוציאה מפיו בדברו עם ישראל אנכי ולא יהיה לך וגומר ונחקקה על הלוחות וכן משמע במדרש שיר השירים רבה דאיתא התם ישקני מנשיקות פיהו כיצד היה הדיבור מפי הקב"ה רבי שמעון בן יוחאי אומר מלמד שהיה הדבור יוצא מימינו של הקב"ה לשמאלן של ישראל וחוזר ומקיף וכו' והקב"ה מקבלו מימינו וחוקקו על הלוח ורבנן אמרי הדבור היה יוצא מפי הקב"ה מימינו לימינן של ישראל וכו' והקב"ה מקבלו מימינו וחוקקו על הלוח פתח ואמר שהדבור יצא מפי הקב"ה וסיים שהדבור היה יוצא מימינו וצריך לומר דהיא היא שהתורה הכתובה באש שחורה מימינו יתברך היא יצאה מפי הקב"ה וכן פירש"י ז"ל בהדיא בפ' וזאת הברכה מימינו אש דת למו התורה שהיתה כתובה מאז לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה נתן להם בלוחות כתב יד ימינו ובמסכת שקלים נמי איתא רבי פנחס בשם ר"ל אמר תורה שנתן הקב"ה למשה נתנה לו באש לבנה חרותה באש שחורה היא חצובה מאש ונתונה מאש שנא' מימינו אש דת למו משמע כדפי' ולהכי כתיב וכל העם רואים את הקולות שראו אותיות התורה ההיא יוצאות מפי הגבורה ונראה דהיינו הא דאיתא פרק ר' עקיבא שלאחר מתן תורה בא השטן ואמר רשב"ע תורה היכן היא ולכאורה קשה מה היה חסר לו לשטן כיון דלא הוה שום נתינה רק שהוא יתברך דבר פנים בפנים עם ישראל עשרת הדברות אלא ודאי התורה שהיתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה היתה חסרה לו והיינו מה שקטרגו המלאכים ואמרו חמדה גנוזה שאתה משתעשע בה תתקע"ד דורות כולי אתה מבקש ליתנה לבשר ודם ובשעה שנשתברו הלוחות פרחו אותיו' התורה ההיא שהיו חקוקות בלוחות וחזרו למעלה למקומן מימינו יתברך כמ"ש חז"ל שלשה חזרו למטעתן כתב לוחות שנאמר ואשברם לעיניכם תנא לוחות נשברות ואותיות פורחות ונראה דהיינו הא דאיתא במדרש שוחר טוב בשעה שעשו ישראל העגל שמחו המלאכים אמרו עכשיו תחזור התורה אלינו ולכאורה קשה דמה חזרה שייך כיון שכבר קבלוה ושמעוה מפיו יתברך אלא על התורה הקדומה שהיתה חקוקה בלוחות אמרו כן וכיון שעל ידי שבירת הלוחות חזרה התורה הקדומה אל מקומה הראשון למטעתה מימינו יתברך נסתלק בזה קטרוג המלאכים והשטן מישראל לכך א"ל הקב"ה יישר כחך ששברת:

דאמר רבי יוחנן למה נקרא שמה רות תימה דמאי איצטריך לאתויי הא דאמר רבי יוחנן והא קרא בהדיא כתיב דדוד יצא מרות וידוע נמי דאיהו יסד ספר תהלים כדקתני בסמוך ויש לומר דהא משני פורעניות דאית ליה אחרית היינו שהפורענות עצמו נהפך לאחרית פירש דהפורענות היה סיבת האחרית ואי לאו הא דרבי יוחנן איכא למימר דהך פורענות לאו סיבת יציאת דוד הוה דאפי' אי הוה נסיב בועז איתתא אחריתי נמי הוה נפיק מיניה דוד בזכותו או בזכות אבותיו או באקראי בעלמא לכך מייתי הא דרבי יוחנן דאמר שעל שם דוד נקראת שמה רות אלמא דזכותה של רות גרמה שיצא ממנה דוד דלהכי לא קראו שם אמו של דוד רות נמצא כי הרעב ומיתת אלימלך ובניו מאת ה' היתה זאת כדי שיצאו לשדי מואב ותתגייר רות על ידיהן כדי שיצא ממנה דוד ואם כן הפורענות גופיה סיבת האחרית הוה ונראה דלכך אמר דוד אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי נקט בן אמתך ולא אמר בן עבדך רמז לרות כי בזכות' יצא ממנה וכן משמע דעל רות קאי דלהכי סיים בדבריו ואמר פתחת למוסרי ואמרו חכמים שתי מוסרות שהיו עלי פתחת רות המואביה ונעמה העמונית שאמרת מואבי ולא מואבית וכו' ואפשר לומר דלהכי נקט בן אמתך כלומר איני בוש להתייחס אחריה אף על גב שהיה מואבית כיון שפתחת למוסרי שאמרת מואבי ולא מואבית:

ופרשת בלעם נראה דלאו אשלש נבואות הראשונות קאמר דאינהו כיון דלישראל הוה קא מתנבא ודאי צרכי משה ותורתו נינהו אלא אנבואה רביעית קאמר דכתיב ועתה הנני הולך לעמי לכה איעצך וגומר דעיקר. נבואתיה לעובדי כוכבים הוה דכתיב והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר וירא את עמלק וצים מיד כתים וענו אשור וגומר דהך פרשתא הוה דומיא דספר איוב דאינהו נמי עיקר נבואותייהו לעובדי כוכבים הוה כדאמר לקמן:

תוכן העניינים

תורת חיים על בבא בתרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה