תורת העולה· רבנו משה איסרליש [הרמ"א]
הקדמת המחבר
מנחות סוף פרק בתרא. שיר המעלות הנה ברכו את יי' כל עבדי יי' העומדים בבית יי' בלילות [תהלים קלד, א]. מאי בלילות? אמר רבי יוחנן: אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה, מעלה עליהם הכתוב כאילו עסקו בעבודה לעולם. אמר ריש לקיש: מאי דכתיב "זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת וגו'" [ויקרא ז, לז]. כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכו'. "ובכל מקום מקטר מוגש לשמי" [מלאכי א, יא], וכי בכל מקום מקטר ומוגש. אלא אלו תלמידי חכמים העוסקים בעבודה בכל מקום מעלה אני עליהם כאילו מקטירין ומגישין לשמי. ואמרינן שם: תלמידי חכמים העוסקים בתורה כאילו נבנה בית המקדש בימיהם.
ובמדרש רבתי [פר' צו], רב הונא אמר תרתי: אין הגלויות מתכנסות אלא בזכות משניות, מ"ט? "גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם" [הושע ח, י]. רבי הונא אמר חורי: כי ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה, וכי יש מנחה טהורה בבבל? אלא איזו זו? משנה! אמר הקב"ה: הואיל ואתם מתעסקים במשנה כאילו אתם מקריבי קורבן. שמואל אמר: "אם נכלמו מכל אשר עשו וגו'" וכי יש צורת הבית עד עכשיו. [יחזקאל מג, יא] אלא אמר הקב"ה: הואיל ואתם מתעסקים במשנה כאילו אתם בונים אותו. עד כאן לשונו.
וכן הוא שם במדרש תנחומא, ובמדרש הנעלם פרשת וירא אליו: אמר ר' כרוספדאי האי מאן דמדכר בפומיה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות עניינא דקורבנייא ותקרובתא ויכוין בהו בריה כרותה הוא דאינון מלאכיא דמדכרינן חובייא דבני נשא לאבאשא לון דלא יכלין למעבד ליה רעה אלא טובה, עד כאן לשונו.
ואמרינן במדרש תנחומא פרשת צו: גדולה תורה יותר מכל הקרבנות, שנאמר "זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת וגו'" [ויקרא ז, לז], כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה כאילו הקריב מנחה כאילו הקריב חטאת ואשם ומילואים וזבח השלמים" - עד כאן לשון התלמוד והמדרשות בעניין זה. ומעתה אומר, מאחר שחרב המקדש בעוונותינו ובעוונות אבותינו ואין לנו מקדש ולא כהן מקריב קרבן שיכפר בעדינו, אין לנו שיור לכפרת נפשנו כי אם התורה הזאת.
ואמרינן בפרק בתרא דתענית: שאל אברהם להקב"ה בברית בין הבתרים בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? אמר לו: כבר הקדמתי להם סדר הקרבנות, כל זמן שעוסקין בהן מעלה אני עליהם כאילו הקריבו קרבן לפני. ולכן תקנו חז"ל לקרות בכל יום ויום פרשת התמיד ולשנות משנת "איזהו מקומן", כדי שתעמוד הזכירה ההיא במקום הקרבת הקרבן. ודבר ידוע שלא על אלו דברים לבד יחיה האדם כי אם על כל מוצא פי יי'.
וזה לשון הבחיי סוף ויקהל: ודע כי ספור המשכן וכליו והחקירה בהן בתכונת צורותיו ומובאיו, אף על פי שאין בית המקדש קיים - מצווה גדולה כו'. עד על אחת כמה וכמה אם נזכה להשיג תוכן העניין להשכיל אחד מרמזותיהן. והוא שהזכיר דוד ע"ה על עניין הזה הנסתר והנגלה: "סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה. שיתו לבכם לחילה פסגו ארמנותיה למען תספרו לדור אחרון" [תהלים מח, יג-יד], עד כאן לשונו. ואני אוסיף על דבריו, כי לזה אמר דוד ע"ה בפסוק הסמוך לזה: "כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות" [תהלים מח, טו], רצונו לומר: כי על ידי החקירה בעניין ציון ומגדלותיה נתבונן על מציאות הש' יתברך, כדרך שנבאר אחר כך. ולזה אמר: "כי זה אלהים אלהינו" – כמו "זה אלי ואנוהו" [שמות טו, ב]. ואמר שעוד נשיג ע"י זה הנהגת ה' יתברך לעולמו שברא, ולזה אמר: "הוא ינהגנו על מות" – וכמו שיתבאר הכל בעתיד.
ובעניין זה כתב בעל עקידה פרשת וישב שער לא: ומעתה מבואר נגלה שצריך ומחויב כל אדם לתור ולבקש כדי שישיג שמץ דבר מסוד הקרבנות וענייני המקדש שטעם, כדי שידע במה יתכפר. ולא לבד קריאת פרשת התמיד או שאר דיני הקרבן כיוונו חז"ל שאמרו שהעוסק בתורת הקרבנות כאילו הקריב קרבן, אלא הצופה ומביט בטעמן. כי אז, אף על פי שמחוסר המעשה, מכל מקום הגיון לבו יהיה לרצון, והקדוש ברוך הוא מצרף מחשבתו למעשה, מאחר שהשיג התכלית הנרצה במעשה הקרבן.
ונראה שלזה כיוונו ז"ל באומרם פרק אין עומדין: כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה המקדש בימיו, רצונו לומר: במה שמתכוון להשיג תכלית המכוון במקדש, ורחמנא לבא בעי והוי כאילו נבנה מקדש בימיו, לפי שהשיג התכלית המכוון. והוא כוונת המאמר דלעיל: שתלמידי חכמים העוסקים וכו' כאילו נבנה בית המקדש בימיהם.
וכן מצינו שכל חכם מחכמינו ז"ל המציא טעם נכון לפי השגת ידו בהוויית הקרבנות והמשכן. ומי גדול עלינו מהרמב"ם ז"ל, שאף על פי שידוע שכל דבריו אמת והולכין דרך הפשט, וכתב בספרו משנה תורה בספר עבודה כל מדות המקדש והלכות הקרבנות כדינן המוזכרין בתלמוד, שהנגלה הוא אמת והאמונה כאשר ציוה ה' את משה, וכן בטעמי המצוות בספר 'המורה' ח"ג נתן טוב טעם ודעת לכל כלי המקדש ועבודותיו על דרך הפשט הנזכר שם – מכל מקום לא מנע עצמו מלגלות רמיזותיו לבנו יחידו בתשובה שנמצא שכתב לבנו, וזה לשונו: דע בני אברהם, ירחמך האל, כי המשכן וכליו בא המשל על גוף נכבד. והתחיל בארון, דע כי הארון הוא משל על הלב וכו', כמו שהאריך בזה. וכן עשה כל חכם בישראל. ולכן ננערתי אני משה בן לא"א מורי הפרנס הנדיב אשר אשר נדבה רוחו לבנות מקדש מעט בניין מפואר בית אלוקים אשר שם נהלך ברגש ישראל שלי"ט הנקרא משה איסרליש מקראקא לעמוד ולשרת לפני ה' אלוקי ולעסוק בתורת הקורבנות למצוא להם טעם נכון קל להבינו כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בכל יום תמיד ואף שאם יחטאו רבים או יחיד אומר להם: לך אצל הקרבן המחיוב לאותו חטא ועסוק בו, ורחמי ה' – כי לא תמנו – יקבל העסק ההוא במקום עסקי הקרבן. ואף מזבח אבנה בשברון לבי ואשברה רוחי בקרבי לעסוק בתורת המקדש והמזבח ושאר הכלים, לתת טוב טעם ודעת בעניין בניינו ותמונתו ותבניתו כתבנית אשר מראה בהר. רוצה לומר: כמו שעשו חכמינו ז"ל, הם ההרים הגדולים, שכל אחד שם נפשו בכפו להראות תבנית המשכן ואולמיו, כמו שנגלה בפירושיהן – ואין איש שם על לב, עניין מידות המקדש הנזכר במסכת מידות, הנבנה לעולמים, כדי שיהיה עניינו תמיד בעינינו, ויצאו מזה שני תועליות:
הראשון, להתאונן תמיד בחורבנו, כשנדע גודל התועלת שנחסר לנו בעוונותינו, כמו שנאמר "אם אשכחך ירושלם" [תהלים קלז, ה]. והשני, להיות תמיד מוכן לפנינו להקריב בו תמיד קרבנות ברעיונינו, כשנשים מגמתנו מול בית קודשנו ותפארתנו. וזהו מחויב על כל איש לגדור פרץ, כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא – הן במעשה, או במחשבה, או במבטא. ועתה ושב ורפא לו, כהשיב אשמו בראשו, ועיני שכלו ישים על תכלית כוונת הקרבן עם התאוננות על החורבן.
והסכמתי בדעתי לחלוק מאמר זה לג' חלקים, נגד ג' אבות ישראל שזכותם יעמוד לנו, והם נתנו לנו ג' שמות חלוקים, כמו שאמרו במדרש: משל למלך שרוצה לבנות פלטין והיו לו ג' אוהבים. הביא הראשון וא"ל ראה המקום הזה שאני רוצה לבנות אותו פלטרין. א"ל זכור אני שהיה הר תחילה. הניחו. בא לו אצל השני א"ל מבקש אני לבנות פלטרין במקום הזה. אמר לו זוכר אני שהיה שדה תחילה. הניחו. בא לו אצל השלישי א"ל מבקש אני לבנות פלטרין במקום הזה. אמר לו זכור אני שהיה פלטרין תחילה. אמר לו: חייך, על שמך אני בונה אותו. כך אברהם יצחק ויעקב היו אוהביו של הקדוש ברוך הוא:
אברהם קראו "הר", שנאמר "בהר יי' יראה" [בראשית כב, יד]. יצחק קראו "שדה", שנאמר "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יי'" [בראשית כז, כז]. יעקב קראו "בית", שנאמר "אין זה כי אם בית אלהים" [בראשית כח, יז]. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה קראת אותו 'בית' עד שלא נבנה – חייך, על שמך אני בונה אותו, שנאמר "אל בית אלהי יעקב" [ישעיהו ב, ג]. עד כאן לשון המדרש. ומקצת אגדה זו היא גם כן בפסחים פרק האשה.
והנה חלק ראשון, אכלול בו טעם תבנית המקדש והמזבח והכלים שבתוכו, והר הבית – שנתנו חכמים ז"ל מדתו כנגד אברהם שקראו "הר", כי נראה משם גדולות מעשה אלקינו, יתעלה ויתרומם. ואברהם אמר "בהר יי' יראה", רוצה לומר: שעל ידי ההר, ה' ירָאה.
החלק השני, אבאר בו טעם הכלל הקרבנות והקטורת והנסכים והעובדים בו. ואכתוב בו תחילה הטעמים אשר נתנו בו לשבח חכמים הראשונים ז"ל, מה שמצאתי מדבריהם ז"ל, כי צורך גדול הוא לדעתי, כמו שאכתוב בחלק השני בעזרת השם יתברך. ואחר כך אכתוב דעתי החלושה, נגד יצחק שהיה בעצמו קרבן על המזבח, ונאמר בו: "אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי" – ואמרו ז"ל: זה יצחק בן אברהם. ונקרב איל תחתיו, כאשר יתבאר בעזרת השם שעל ידי זה נגלה לו סוד הקרבן לאברהם, מה שלא ידעו קודם זה, ושעל זה קראו "שדה", כמו שיתבאר סוף חלק שני.
החלק השלישי, אבאר בו בעזרת השם יתברך ויתרומם טעם פרטי כל קרבן וקרבן, הן תמידין ומוספין הנקרבין במועדי ה', ושאר קרבנות הנקרבין בחובה ובנדבה ובמילואים – נגד יעקב שקראו "בית", שעל ידי פרטי הקרבן שהיו מקריבין כל יחיד ויחיד, הן בתורת חובה או בנדבה, היו עולין לירושלים, שעליו נאמר "לכו ונעלה אל הר יי' אל בית אלהי יעקב" [ישעיהו ב, ג], כדי שיהא נקרא על שמו.
ולפי שידוע שאמרו רבותינו ז"ל כי קרבן העולה היה בא לכפר על הרהור הלב שאין אדם ניצול ממנו, כמו שאמרו פקודי החיל למשה: "ונקרב את קרבן יי' וגו'" שדרשו ז"ל שאמרו "מידי הרהור לא יצאנו" – על כן אקרא לזה החיבור "תורת העולה", כי זאת היא העולה על לבי להקריב קרבן יי', להיות לכפרה על חטאתי ולזכרון לפני יי', לטהר רעיוני ולנקות מחשבותיי. וישלמני ויחזקני לאהבו ולעובדו, כמו שנאמר "ואהבת וגו'".
ראשית כל. אהלל ואשבח לאל בורא כל, אשר לו לבד ראוי ליתן שבח על כל, הוא יתעלה הפועל כל, והוא זכני ברוב חסדיו לעשות את כל, שעשיתי אף על פי שאין בידי כל, לא חכמה ולא מעשה ואין בידי מכל, להיות ביד הרוצה לכנוס בדברים גדולים הכלולים בכל. אך אמרתי: רוב שפלותי וקלקולי הוא התקנה, כי על ידי זה יהיה ניכר גודל חסדי החנינה של הש' יתברך, שבמקום גדולתו מצינו ענוותנותו.
וכן כתב הפילוסוף במאמר י"א מספר 'בעלי חיים', ביותר תופס על הקדמונים שלא רצו לדבר בטבע בעלי חיים הפחותים הנולדים מן העיפוש לפחיתותם, זולתי הנולד מזכר ונקבה. ואמר שם כי יותר ראוי לדבר בהם ממה שידובר בשאר בעלי חיים, ולא מצד עצמן מאחר שהן פחותין וגרועין, אבל בבחינת הכוח האלקי שהוא מעורב בהן, שזה בלי ספק יורה על מעלת הפועל ושלמותו כו'. וכתב בעל העיקרים מאמר ב' פרק א' שזהו דת התורה, ועליהן אמר דוד ע"ה: "מה רבו מעשיך יי' וגו'" [תהלים קד, כד].
ובזה אני אומר, שעל ידי השפלים במצב כמוני – תולעת ולא איש – גדולתו של יוצר בראשית ניכרת. שהשפעתו וחסדיו אף על השפלים גוברת. וזאת גרם לי שמצוה מצוה גוררת. באשר כבר פירשתי דברי האיגרת של מגילת אסתר באופן נסתרת. ועל ידי זה זכיתי להתחיל זאת המחברת. וידוע אמרם ז"ל שכורש בנה של אסתר בנה בניין השני, וכן קראני שבזכות שפירשתי על אסתר מאמר מחיר יין באתי על זה המעיין, ואולי בזכות זה נזכה לראות בעין.
ובכן אבקש מלפני אבינו שבשמיים שיסיר לב האבן מקרבי, ויסיר קנאת יהודה ואפרים, כמו שנאמר "ואת הצפוני ארחיק מעליכם" [יואל ב, כ] וקוממיות אוליך אתכם. ועל ידי זה נזכה לראותו בבניין עם כל ישראל חברים. ועל זה עינינו ליה אנחנו מודים. אכלו רעי ושכרו דודים.
סליק ההקדמה.