תורת הבית הקצר· רבנו שלמה אבן אדרת [הרשב"א]
הבית השלישי
השער הראשון
הבית השלישי ושער הראשון: הבית השלישי הכשר האוכלין ואסורין וחלקתי אותו לשבעה שערים:
השער הראשון: בסימני בהמה חיה ועוף ודגים וקרבי דגים ובצים וחגבים. ואכלול עם זה אם נסמוך על סימני מקצתן להתיר את כולן גופן או צירן: סימני בהמה כיצד. סימני בהמה נאמרה בתורה להבדיל בין הבהמה הטהורה שבשרה מותר ובין הטמאה שבשרה אסור שנאמר וכל הבהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלות גרה בבהמה אותה תאכלו. וחיה בכלל בהמה לכלל סימנין אלו שנאמר זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי ויחמור פתח הכתוב בבהמה ומנה עמה החיה. כל בהמה או חיה שפרסותיה סדוקות ומעלה גרה בידוע שהיא טהורה. כל בהמה או חיה שאין לה שינים למעלה ולא ניבין והם תלתלי בשר כעין שינים בולטין בחנכים כמו שיש לגמל בידוע שפרסותיה סדוקות וכשירה חוץ מבן גמל שאין לו אפילו ניבין עד שיגדל. לפיכך היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתוכת בודק בפיה אם אין לה שינים למעלה ולא ניבין בידוע שהיא כשירה והוא שיכיר גמל וכן כל הבהמה שפרסותיה סדוקת בידוע שמעלה גרה הוא חוץ מן החזיר לפיכך היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה חתוך. ואינו יכול לבדוק בפיה בודק בפרסותיה אם סדוקות הן בידוע שהיא טהורה והוא שיכיר חזיר. היו לה קרנים הרי יצאה מספק חזיר והרי היא מותרת. אין לך בחיה או בהמה טמאה שבשר שבכנפי העוקץ הולך שתי וערב חוץ מערוד ולפיכך מצא בהמה או חיה שפרסותיה חתיכות ופיה חתוך ואינו יכול לבדוק לא בזה ולא בזה בודק בבשר שבכנפי העוקץ אם הולך שתי וערב בידוע שהוא מותרת והוא שיכיר ערוד. יתירה חיה על הבהמה שחלבה מותר שלא אסרה תורה אלא חלב שור וכשב ועז. וסימני חיה שחלבה מותר לא נתפרשה בתורה אבל אמרו חכמים בודק בקרניה ואם קרניה כרוכות שעשויה גלדים כגלדי בצלים והגלדים מהודקים הרבה שלא כגלדי קרן השור שהגלדים רפים עד שמתקפלים זה מעל זה והקרנים עגולות שלא כקרני העז שהן רחבות ולא עגולות בידוע שהוא חיה וחלבה מותר. היו קרניה עגולות ועשויין גלדים אלא שאין הגלדים מהודקים הרבה אין חלבה מותר שיש להסתפק בשור שקרניו עשוין כן. היו עשוים גלדים גלדים מהודקים אלא שאין עגולים אין חלבה מותר שיש להסתפק בעז. ויש מי שאוסר עד שיהיו הגלדים מובלעים זה בתוך זה להוציא מספק עז כרכוז. ולא יראה כן שעז כרכוז נפסקה הלכה להתיר. היו קרניה מפוצלות ומשתרגות כענפים היוצאים מן הבד וכן אם היו ראשי קרניה כפופין כאגמון בידוע שהוא מין חיה וחלבה מותר. עז הבר מין חיה הן ומין אקו או זמר הן וחלבן מותר. שור הבר מין בהמה הוא וחלבו אסור. חלב היוצא מבהמה טמאה או מחיה טמאה אסור כבשרה שכל היוצא מין הטמאה טמא. אבל חלב בהמה טהורה או חיה טהורה מותר ואעפ"י שפורש מן החי. שהכתוב התירו בפירוש שנאמר ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב.
סימני העוף לא נתפרשו בכתוב אבל אמרו חכמים שכל עוף הדורס את החי ואוכלו חי. בידוע שהוא טמא. וכל עוף שיש לו אצבע יתירה וקורקבנו נקלף ביד ואפילו לאחר שמושיבין אותו בשמש מותר בידוע שהוא אינו דורס נקלף בסכין ולא ביד אין זה בכלל נקלף מן הספק. שאר עופות הבאים במקצת סימנין אילו יש מהם מותרין ויש מהם אסורים. ולפיכך אין נאכלין אלא במסורת. היו נאכלין במקצת מקומות ובמקצת מקומות אין נאכלין יראה לי שסומכין על אותן מקומות שפשט בהן היתרן שאלמלא קבלו כן מאבות הראשונים הבקיאים לא היו נוהגין בהן היתר. ואעפ"י שמקצת המקומות לא כן קבלו אין אומרים למי שלא ראה את החדש יבא ויעיד אלא למי שראה את החדש. ואפשר דלאותן שנהגו בהם אומר מותרין הן אלא שנהגו בהן אסור. מפני עופות טמאים הדומין לאילו הנמצאים באותן המקומות. הורו מקצת הגאונים ז"ל שכל עוף שחרטומו רחב שיש לו כף הרגל כרגלי האווז בידוע שאינו דורס. שכך קבלו מזקנים הקדמונים. סנונית הדרה בבתים אם כריסה לבנה מותרת ואם לאו אסורה. ובמקומות האלו לא ראינו מי שנהג בהן היתר אף בכריסה לבנה. ביצת עוף טמא אסורה שנאמר ואת בת היענה ואין ליענה בת אלא בת זו ביצתה.
סימני דגים מפורשים בתורה שנאמר כל אשר לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים אותה תאכלו. ואילו הן קשקשים הדבוקים בו. וסנפירין שהוא פורח בהן. כמה יהיה לו ויהיה מותר. סנפיר אחת וקשקשת אחת. והוא שיהיה אותה קשקשת היחידי תחת לחיו או תחת זנבה או תחת סנפיר שלו. היה במקום אחר אני חושש שמא מאחר שניצוד עמו או שנדבק לו נדבקה בו. ויש מן הגדולים שהורו לאיסור עד שיהיו ג' קשקשים א' תחת לחיו ואחד תחת זנבו ואחד תחת סנפיר שלו וראוי לחוש לדבריהם. יש מיני דגים שאין להם קשקשים עד שיגדלו. ויש דגים שיש להם קשקשים וכשהן עולין מן הים משירין אותן וב' מינים אילו מותרים דכל מין שיש לו סנפיר וקשקשת התיר הכתוב כל מי דג שיש לו קשקשת יש לו סנפיר אבל יש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת. לפיכך מצא חתיכת דג שיש בה קשקשת אין צריך לחזור על הסנפיר בידוע שיש לו. ולא כתבו הכתוב אלא להגדיל תורה ויאדיר. לא מצא בה קשקשת אעפ"י שמצא בה סנפיר הרי אסורה מספק יש מיני דגים שקשקשת שלהן דקה שבדקה ואינה ניכרת בהן לפיכך כל שנסתפק אם יש לו קשקשת אם לאו. אם חפו אותו בבגד או ששמו אותו בכלי חרס ונמצאו בו קשקשים בידוע שהיו לו ומותר. דגים טמאים ראשן חד ואין להם חוט השדרה. וטהורין דרכן אין ראשן חד. ולפיכך יש מגדולי המורים שהורו שכל דגים שניכר בראשו ושדרו שהוא דג טהור ר"ל שאין ראשו חד ויש לו שדרה. אעפ"י שלא מצינו לו קשקשים מותר בידוע שיש לו אלא שהשירה או שלא גדלה עדיין. וראוי לחוש ולהחמיר שלא מצינו לאחד מן הגאונים ז"ל ולא לאחד ממחברי ספרים שכתבו כן. מצא חתיכות דגים ויש באחד מהן קשקשים אם היו החתיכות מתאימות כולן מותרות חזקה מדג אחר היו ואין חוששים לומר שמא זו טהורה וזו טמאה וכך אירע דרך מקרה שהחתיכות מתאימות. לא היו מתאימות. את הנמצא בו קשקשים מותרת והשאר אסורות. ואפילו היו כולן מלוחות בגרב אחד. במה דברים אמורים להתיר גופן אבל להתיר צירן כל גרב סתום שנמצא בה דג אחד ואפילו קטן ככלבית או שנמצא בתוכו חתיכה אחת שיש בה קשקשים כל הציר שבגרב מותר לפי שציר דגים טמאים זיעה בעלמא הוא ואינו אסור דבר תורה ובשל דבריהם הקילו וסמכו על מה שאין הדבר מצוי למלוח דג טמא ודג טהור כאחד שצריך מליחה יותר מזה. ואם גרב פתוח הוא צריך שיהיו בו ב' דגים שאלו לא נמצא בו אלא אחד אסור חוששין שמא נפל שם דרך מקרה. ובמה דברים אמורים כשאין שם חתיכות אחרות שאין בהם קשקשים היו בה חתיכות או דגים שיש בהם קשקשים וחתיכות שאין קשקשים ניכרין בהן הכל. אסור ואפילו הציר גזירה צירן משום גופן. היו חביות הרבה מלאות ציר אם פתוחות הן ויש באחד מהם שני דגים טהורים כולן מותרות על ידה שכל שהן פתוחות הרי הן כאילו נתערבו וכאחד הן. אבל אם היו סתומות. כל שנמצא בו אפילו דג אחר קטן מותרות כמו שבארנו והשאר אסורות עד שיהא באחד מן הפתוחות שנים.
שרצים הגדלים במים שאין להם סנפיר וקשקשת אם מים מכונסים הן כבורות שיחין ומערות וכ"ש הגדלים בכלים שוחה ושותה ואינו נמנע שלא הצריך הכתוב סנפיר וקשקשת אלא במה שגדל בימים ובנחלים וכיוצא בהם וחריצין ונעוצין דנובעין. ויש אוסרין אפילו בחריצין ונעיצין שאינם מים נובעין. שלא התיר הכתוב אלא כלים וכיוצא בהן שהמים נעצרין בהן ככלים והן בורות אבל חריצין ונעיצין המושכין אינן ככלים ולפיכך הרי הן כימים ונחלים לאסור כל שגדל בתוכן עד שיהא לו סנפיר וקשקשת. כלים ובורות שיחין ומערות שאמרנו. בזמן שלא פרשו אלא שוחה ושותה. אבל בזמן שפרשו אסורים משום שרץ השורץ על הארץ. ולא עוד אלא אפילו פרשו לאחורי הכלי או על שפת הבור מבחוץ אסורים. פרשו לדפני הכלים מבפנים או לדפני הבור הרי אלו מותרים. שעדיין במקום גדולן הן ואין חוששין שמא פרשו לחוץ וחזרו אלא הרי אנו מחזיקים אותם במקום מציאותם. ולפיכך שכר שדרך התולעים לגדל בתוכו אסורים לשתותו בלילה בקשין שמא יפרוש אחד מהם לקשין ויחזור ויפול לכלי. והרי הוא עובר עליו אם יבלענו משום שרץ השורץ על הארץ וכן אמר את נבלתם תשקצו לרבות יחבושין שסיננן. דגים מלוחים טהורים שנמצאו ביד עכו"ם מותרים ואין חוששין שמא נמלחו עם טמאים. לפי שאין ציר של דגים טמאים אסור אלא מדבריהם כמו שבארנו וכיון שאין מליחת הטמאים והטהורים שוה הקילו בספקן לומר שלא נמלחו עם הטמאים. לפיכך אמר טרית שאינה טריפה הנמצאות ביד עכו"ם והם הדגים הקטנים המלוחים שראשן ושדרן ניכר שהם טהורין מותרין.
קרבי דגים אינן ניקחין אלא מישראל שאינו חשוד. במה דברים אמורים בשלא אמר אלו דגים ואילו קרביהן. אבל אמר אילו דגים ואילו קרביהן לוקחין אפילו מעו"ג ומישראל חשוד. דירא הוא שמא יתבדה ויאחז. ואפשר שאפילו באומר של דג פלוני טהור הן שגם זה יראה שמא יתבדה דכל שאמר של דג פלוני יש מכירין אותו דג וקרביו. ויש מי שאוסר. אמר קרביו אלו של דג טהור והן ואני מלחתים יש מי שהורה שכל כיוצא בזה אפילו עו"ג וישראל חשוד נאמן ויש מי שהורה שאין סומכין על החשוד באומר אני מלחתים אבל במי שאינו חשוד אעפ"י שאינו מומחה סומכין עליו כשאמר כן. קרבי דגים טהורים ראשון אחד כד ועגול וראשן אחד חד כעין ביצת תרנגולת. ואין לך מן הטהורים ששני ראשיהן חדין או כדין ויש בטמאים שראשון אחד כד וראשן אחד חד כטהורין ולפיכך אין סומכין בסימנים אילו להתיר קרבי דגים. היו ב' ראשיהן חדין או כדין אעפ"י שאמר של פלוני טהור הוא או שאמר אילו דגים ואילו קרביהן אינו נאמן בידוע של דג טמא הן. היה ראשן אחד חד וראשון חד כד אם אמר אמר של דג פלוני טהור הוא נאמן. לפי שכל הטהורים יש להן ואין לרוב הטמאים כן. עוברי דגים והן הבצים המקובצים הנמצאים בדגים מותר ליקח מכל אדם דכל דג טמא משריץ ואינו מטיל בצים ודג טהור בלבד הוא שמטיל ביצים.
סימני ביצים כל הביצים הטהורים ראשן אחד כד וראשון אחד חד. וכן החלבון שלהם מבחוץ והחלמון מבפנים כל שאינו כן בידוע שאינה מותרת. אם כן למה אין סומכין על סימנים אילו לפי שיש מקצת המינים הטמאים שסימני בציהם כסימני ביצי הטהורים. אמר של עוף פלוני וטהור הוא סומכין על סימני אלו. אבל מן הסתם אינם סומכין ליקח אותם מכל אדם אלא מן המומחה. ועכשיו נהגו ליקח בצים מכל מקום מכל אדם ואפילו בסתם לפי שאין המינים הטמאים מצויין אצלינו ואין רגילות לשום אדם למכן. בצים של טריפה ושל נבילה אסורים כמו שנתבאר בסוף שאר הטריפות ולפיכך אין מוכרין אותם לעו"ג גזירה שמא יחזור וימכרם לישראל וכמו שבארנו שם. הרוצה למכרן כיצד יעשה טורף אותה בקערה ומוכרין לעו"ג לפיכך אמרו שאין לוקחים ביצים טרופות מן העו"ג במה דברים אמורים כשמצאן טרופות ביד עו"ג שחזותן מוכחת עליהן שמחמת שהיו אסורות טרפן ישראל ומכרן לו. מצא פת ביד עו"ג שטחו פניו בביצים מותר ליקח ממנו במקום שנהגו לאכול פת של עו"ג שאין כאן הוכחה על איסור. רובן של ביצים מן השלימים הן. ומשום חשש דם של ביצים רובן אין בהם דם.
סימני הגבים. כל מה שיש לו ד' רגלים וד' כנפים וקרסוליו וכנפיו חופין את רובו ושמו חגב מותר ובין שראשו ארוך או גוץ. ולפיכך אין נאכלין בסימנים שבגופן. עד שיודע שנקראים חגב. אבל ע"י מסורות שנקראין כן נאכלין. מי שאין לו עכשיו סימנים אילו ועתיד לגדלן לאחר זמן מותר שנאמר אשר לו כרעים בכתב באלף. ונקרא בוי"ו ללמדך אע"פ שאין לו עכשיו ועתיד להיות לו לאחר זמן מותר. כנפים חופין את רובו שאמרו דווקא שחופין רוב ארכן ורוב הקיפן :
השער השני
הער השני: במתנות כהונה הניתנים לכהן לאחר שחיטה והם הזרוע והלחיים והקיבה: דבר תורה השוחט בהמה חייב ליתן לכהן מתנות כהונה ממנו כמו שחייב אדם ליתן מפירותיו התרומה והמעשר שנאמר וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה. לא חייבה תורה במתנות אילו אלא בקר וצאן אבל לא היה ועוף. הכלאים חייבים במתנות כיצד עז שבא על הרחל וילדה בן אותו בן חייב במתנות שכולו שה הוא. ולא עוד אלא אפילו תיש הבא על הצבייה וילדה בן וזה שקראו חכמים כוי חייב במתנות כהונה שהתורה רבתה אותה במתנות שנאמר אם שור אם שה לרבות את הכלאים. אם שה לרבות את הכוי. ולפיכך חייב בכל המתנות כשה. אפילו לא שחט אלא שור אחד או שה אחד חייב במתנות שנאמר אם שור אם שה. מתנות אלו אעפ"י שחייב הכתוב להרים אותה כמו שחייב בתרומות גורן ובתרומת יקב. הפרש יש ביניהם שהדגן והתירוש עד שלא הופרשו מתנותיה טבל הן ואסור לאכול מהם קבע אבל מתנות אילו אינן טובלות ומותר לאכול מן הבהמה אעפ"י שלא הורמו מתנותיה. לא כל השוחט חייב להפריש מתנות אילו אלא ישראל בלבד שנאמר וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם יצא השוחט לכהן ולעו"ג שאינו בכלל עם ישראל. לוי אין נותנין לו מתנות אילו. וכן אין לוקחין ממנו מתנות מספק שמא עם בפני עצמן הם ואינם בכלל עם ישראל. קדם הכהן ונטל המתנות ממנו מה שנטל נטל ואין מוציאין מידו. כהן שנעשה טבח ושוחט ומוכר לאחרים כל שקבע מקום למכור כדרך הטבחים חייב במתנות ואינו פטור אלא בשוחט לשלחנו לא קבע מקום אלא לעתים שוחט ומוכר שתים שבתות או ג' פטור מכאן ואילך חייב. כהן ששחט לשלחנו ונשתתף ישראל עמו אם בכל הבהמה נשתתף עמו פטור בכל המתנות. נשתתף הכהן בראשו לבדו פטור הישראל מן הלחיים וחייב בכל שאר המתנות. נשתתף עמו בזרוע פטור מן הזרוע וחייב בשאר זה הכלל הרי זה פטור בכל מה שנשתתף עמו הכהן שמתנות אמר הכתוב ולא חצי מתנות. זה שאמר הכתוב ונתן לכהן אפילו כהנת במשמע ולפיכך ישראל שנשא כהנת אוכל בשביל אשתו. וכל שכן שהוא פטור מן המתנות. עיר שיש בה כהן חבר וכהן עם הארץ אין נותנין המתנות האילו אלא לכהן חבר שנאמר וזה יהיה משפט הכהנים לימד שהמתנות דין ולומר שמן הדין נותנין לזה שראוי יותר. אין כהן חבר שם נותן לאיזה כהן שיש שם ואפילו עם הארץ. כל כהן שאינו צריך למתנות ראוי לו למשוך ידו שלא ליקח מהם. אלא לעתים רחוקות פעם בשנה. להחזיק עצמו ככהן. וזה מדרך הצניעות וכן הגון לו. מתנות אילו אינן נוהגת אלא בארץ ישראל. לפי שהוקשו המתנות וראשית הגז לתרומה וכשם שהתרומה אינה נוהגת בחוצה לארץ. כך ראשית הגז והמתנות אינן נוהגת בח"ל. וכבר אמרו חכמים שנהגו בראשית הגז כר' אלעאי שפוטר בחוצה לארץ. וממנו אתה דן למתנות שאינן נוהגת אלא בארץ. או במקומות שבחוצה לארץ שהנהיגו בהם להפריש שם את התרומה. ויש מחמירים ומחייבים מתנות אף בח"ל. ונראין דברי המתירין וכן נהגו בכל גלילות אלו. איזהו שיעור של מתנות אלו הזרוע מפרק ארכובה הנמכרת עם הראש ועד כף היד שקורין אשפלד"ה. והלחיים מפרק לחי ועד פיקה של גרגרת והוא מקום חיטי. איזה זרוע הוא נותן זרוע ימין ולא זרוע שמאל. הקיבה ידוע היא והוא מקום שמתכנס חלב שהיונק יונק. מקום שנהגו למלוג לא ימלוג את הזרוע לפי שיעור הזרוע. ואם ימלגנו ישראל קודם שיתננו לכהן כדי להשיר השער וליקח לעצמו נמצא מפסיד את העור ואסור להפסיד חלקו של כהן אלא ליתן לו בעין יפה :
השער השלישי
בית שלישי ושער שלישי: שער השלישי מבית שלישי במליחה וניקור הבשר מחוטי דם וגיד וחלב. ואכלול עם זה אם אומר באלו רוב מצויין בנקור מומחין הם כדרך שאמר בשחיטה אם לאו. ואבאר דין הכלים שמלחו בהם את הבשר. ואכלול בשער הזה דין בשרא דאסמיק והכבד. ודין התולעים הנמצאים בבהמה ובדגים. ודין הפירות שדרכן להתליע בעודן מחוברין לקרקע: מליחה כיצד. דבר תורה דם אסור באכילה. שנאמר כל חלב וכל דם לא תאכלו. איזה דם אסור. דם בהמה וחיה ועוף. שנאמר כל דם לא תאכלו לעוף ולבהמה. וחיה בכלל בהמה היא. ודמו של כוי אסור. אף לדברי האומר כוי בריה בפני עצמה היא. שהתורה רבתה אותו מדין עוף ובהמה. אבל דם דגים וחגבים ודם ביצים אינם בכלל דם באסור מן התורה. אלא שהחכמים אסרום בתנאים ידועים כמו שיתבאר. דם שהנשמה יוצאה בו אסור. והאוכל ממנו כזית חייב כרת. דם האברים אם פירש ויצא לחוץ או שנצרר בחתיכה או שפירש ממקום זה ונתעורר לצאת ונבלע במקום אחר אפילו בתוך הבשר אסור דבר תורה. והאוכלו עובר בלא תעשה שנאמר כל דם לא תאכלו. במה דברים אמורים בשפירש ממקומו כמו שאמרנו. אבל אם לא פירש אלא שהוא עומד במקומו מותר. ואפילו לכתחילה. לפיכך רצה לאכול בשר חי בלא צלי ובלא מליחה ונקר אותה חתיכה מחוטי דם הולך ואוכל ואינו נמנע היו חוטי דם בבשר צריך ליטלם שהרי הדם העומד בתוך החוטים הרי הוא כפירש ועומד בכלי ולפיכך אסור. וכן אם נתעורר הדם לצאת ויצא ממקומו ונבלע במקום אחר אסור לאוכלו עד שיפליט את דמו כמו שבארנו. ולפיכך השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה אסור לאכול ממנה בשר חי אלא אם כן מולחו יפה יפה. לפי שנתעורר הדם לצאת ונמצא זה שובר מפרקתה מחליש כחה ואינה יכולה לזנק ונמצא הדם פורש ממקומו ונבלע באיברים. מלחו מותר ואפילו לקדירה שהמלח מפליט הדם שנבלע בפנים. לפי שהדם הנבלע באיברים קלוש וצלול ויצא הוא במליחה. נצרר הדם בבשר מחמת מכה וכיוצא בזה אסור לאוכלו עד שיחתוך אותו מקום ומולחו יפה. שכל שנקרש ונצרר אין בה במלח להוציאו עד שיחתכנו ויעשה לו פתח לצאת דרך שם. צלאו על האש מותר. שהאש שואב את הדם ואעפ"י שלא חתכו. וכן הוורידים מלאים דם חתכן ומלחן מותרין ואפילו לקדרה. לא חתכן מותרין לצלי כל שהניחן על האש. שהאש שואב את הדם.
קרום שעל ביצי הזכר כשגדל ומזריע מתמלא חוטי דם ואסור לבשלן בקדירה עד שיחתוך אותם וימלח אותם. הניחם על האש מותרים שהאש שואב את הדם כמו שאמרנו. במה דברים אמורים בשגדל הזכר ועמד על שלשים יום. אבל קודם שלשים יום אין מחזיקים בהם דם. גדל ועמד על שלשים יום או יתר מכאן אם הזריעו חוששין להם משום דם. ואם לא הזריעו אפילו לאחר שלשים יום אין מחזיקין בהם דם. מאין יודע דבר זה אם הזריעו או לאו. אם יראו בהם חוטין אדומים בידוע שהזריעו ואם לאו בידוע שלא הזריעו. מכלל דברים אלו יראה לי שכל תוך שלשים יום אפילו נראים בהן חוטין אדומים אין חוששין להם משום דם אדמימות זו שבהם אינה אלא שומן בעלמא. הצלי אינו צריך מליחה שהאש שואב הדם. לא הצריכו מליחה בדם האברים אלא לקדרה שהדם נפלט ויוצא בתוך התבשיל ומתבשל עם הבשר. וכן הדין לכבוש שהכבוש הרי הוא כמבושל. רצה למלוח ולאכול בצלי ובלא הדחה עושה ואינו חושש לדם שעל המלח שהאש שואב את הדם ומונע את המלח מלבלוע את הדם. במה דברים אמורים במלחו ומעלהו לצלי אבל אם שהה במלחו המלח בולע את הדם ונאסר. ולפיכך מדיחו יפה וצולה ואוכל. במה דברים אמורים כשחתך את הוורידין בשעת שחיטה או סמוך לה שהדם חם ונפלט דרך הוורידין. לא חתך את הוורידין אסור לאכול אפילו בצלי עד שיחתוך אבר אבר ויצלה. רצה לאכול ממנו בשר חי אסור עד שיחתוך וימלח. ויראה לי שאם ניקר הבשר מחוטי דם. אוכל אפילו בלא מליחה חי או צלי ואפילו עוף כולו כאחד. שדם האברים יוצא הוא דרך הסימנים אפילו שלא חתך הוורידין. ולא הצריכו חתיכות הוורידין או חתיכת אבר אלא מפני דם החוטין שבשדרה. ויש מגדולי המורים שהחמירו שלא לאכול כולו כאחד אפילו בצלי אלא אחר חתיכת הוורידין ורוב הסימנים. חוטי דם יש בעוף ובבהמה שאין מנקין את דמן לא דרך וורידין ולא דרך סימנים. והן חוטין שביד הבהמה. והכתף. והחוטין שבלחי וכן שבלחי העוף ושבגוף ולפיכך צריך לחתכן. ואם לקדירה צריכין חתיכה ומליחה. ואם לצלי צריכין חתיכה ואין צריכין מליחה. ומה הפרש בין אילו לוורידין. או לחתיכה שנצרר הדם שאינן צריכין חתיכה כמו שבארנו. יראה לי שלא התירו בוורידין אלא מפני שהן יוצאין מתוך הבשר ושם פניהם על פני האש שכל שאין מבדיל ביניהם ובין האש. האש שואב את דמם. וכן הטענה בבשר שנצרר בו הדם. אבל חוטין שמובלעין בתוך הבשר. הבשר מבדיל בינו ובין האש. ולפיכך אין האש שואב היטב את הדם ולפיכך אסור עד שיחתוך ויצלה או יחתוך וימלח. חוטין שתחת הלשון בכלל חוטי הדם של לחי. וצריכין לחתכן על הדרך שאמרנו.
כיצד מולחין את הבשר לקדרה. נותנין את המלח לשני צדדין מולח והופך ומולחו יפה. ואינו צריך ליתן עליו מלח עד שיכסהו כולו ולעשותו כבנין אלא מולחו יפה. עד שלא יהא ראוי לאכילה עם אותו המלח כדי שיפליט את דמו. ויראה לי שאין צריך למלוח מב' צדדים אלא מצוה מן המובחר ובאפשר. אבל אם לא מלח אלא מצד אחד או שלא היה כח לעשות כן כמולח תרנגולין או אווזין שאי אפשר שידבק המלח בכל חללן אא"כ בתר אותם. או שמלא חללן במלח כמולייתא מותר. והדין נותן שלא חתיכות בשר דקה חמורה מחתיכת בשר עבה כטפח. שזו צריכה מליחה מב' צדדין אעפ"י שאין בכל עביה כחצי אצבע וזו די לה במליחת שני צדדין לבד אעפ"י שיש בעביה טפח ודם שבאמצע חתיכה מי הוציאה. ואין לדבר קצבה. כבר בארנו שהבשר שיש בו חוטי דם כלחיים והיד וכן בהמה ועוף שלא נשחטו הוורידין צריך לחתוך ולמלוח. ויש מן הגאונים שאמרו שצריך שיניח מקום החתך למטה כדי שיזוב דמן היטב וכן בכל מקום שצריך חתיכה. המולח צריך שידיח הבשר תחילה יפה יפה כדי להסיר חלאת הדם שעל פניו ואחר כך מולח ואחר כך ידיח יפה יפה כדי להסיר המלח שעל פניו מלא ובלוע דם ולרחוץ אותו מלחלוחית הדם שנפלט ונדבק על פניו. המולח צריך ליזהר בהדחה שלאחר מליחה שינפץ המלח או שישטפנו במים עד שלא יתננו בתוך כלי המים שהוא מדיחו בו שאם יניחנו עם מלחו בכלי שאינו מנוקב עם המים נמצאו המים שוברין כח פליטת הבשר ונמצא הדם שעל פני הבשר ושעם המלח חוזר ונבלע בתוכו מחמת המלח שעמו בכלי. ולפיכך תקנה גדולה היא למלוח במלח גסה במעט שהוא מנפץ אותה ננערת ונופלת. ואחר כך רשאי להדיח הבשר באיזה כלי שירצה עם קצת המים. מלח במלח דקה אף על פי שהוא רשאי צריך לשפשף היטב כדי להסיר מן הבשר המלח שהוא נדבקת עמו היטב. ועוד כדי שיוכל להדיח לאחר כן בתוך הכלי עם המים.
כמה שיעור זמן מליחה לקדירה. מקצת גדולי המחברים כתבו כדי שיעור צלייה. עמד במליחתו כדי שיעור צלייתו מותר לבשלו בקדירה ואין צריך להרתיח המים אלא נותן הוא בין לרותחין בין לצונן. שלא מצאנו צורך לחליטה אחר מליחה. מולח אדם חתיכות הרבה זו על גב זו וזו עם זו ואין חוששין שמא תפלוט זו ותבלע זו שכל זמן שיש בה פליטת דם ואפילו ציר אינה בולעת. במה דברים אמורים במולח בשר עם בשר ואפילו בשר שור עם בשר גדיים וטלאים. ואפילו עם עופות שאי אפשר לגדיים וטלאים ואפילו לעופות לגמור כל פליטת צירן עד שלא יפלוט בשר השור את דמו. אבל דגים גומרין כל פליטתן עד שלא יגמור העוף פליטת דמו. עבר ומלח הדגים אסורים לפי שחוזרין הן ובולעין את דם העוף אבל העופות מותרין ויש מי שאוסר את העופות לפי שחוזרין ובולען הדגים ופולטים דם שבולעו ומבליעים בעופות. ודברים רחוקים הם מכלל דברים אלו אתה למד שאסור למלוח בשר עם בשר שכבר נמלח אם שהה הראשון במלחו עד כדי שיגמור פליטת צירן שחוזר הוא ובולע מדם חתיכת שנייה זו כיון שאינו טריד לפלוט אפילו ציר. וגדולה מזו שמעתי מרבותיי שאפילו בשר שנמלח לעצמו אסור להשהותו במלחו לאחר גמר פליטת צירו לפי שחוזר ובולע מלחלוחית דם שעליו ושעל המלח עבר ושהה צריך קליפה שאין הדם נכנס יתר מכדי קליפה. ומקובל אני מרובתיי שעד שתים עשרה שעות בקרוב בשר פולט ציר. יש מגדולי החכמים שאמרו כל זמן שהבשר פתוח לפלוט דם או ציר מותר למלוח עליו בשר חדש. שכל שהוא פתוח כשם שהוא בולע כך הוא פולט ולפיכך התירו למלוח על בשר שפולט דם או ציר וכן משעה לשעה זה על גבי זה. ואפילו לימים הרבה. שכל הפולטת בולעת ופולטת ואינה נגמרת מלפלוט. ודגים ועופות שאסרו לפי שהבשר דדגים יפה מאוד ופולט הוא כל דמו וכל צירו עד שלא התחילו העופות לפלוט שום דם. ולפי דרכם למדנו שאם מלח עופות עצמן ומשעה שהתחילו לפלוט מלח עמהם דגים מותרין. ודרך זו רחוקה בעיני שאי אפשר שלא יפלוטו העופות כלל בתוך שיעור שיפלטו הדגים דמן וצירן. אסור ליתן בשר שלא נמלח כלל עם בשר שנמלח קודם פליטת דמו. לפי שבשר זה שלא נמלח בולע הוא מהדם שחבירו המלוח פולט שאין לו דבר שימנענו מלבלוע. ויש מגדולי המורים שהורו שחוזר הוא להכשרו עם מליחתו שכשם שפולט דם מעצמו כך פולט דם שבולע מחוצה לו וזה נכון. וגדולה מזו אמרו קצת רבותי שאפילו מלחו בשר ע"ג בשר שנמלח והודח ובלע דם חתיכה זו שמלחו עליו חוזר הוא ומולחו וכשר דכבולעו כך פולטו. וכמו שפולט ע"י מלח דם של עצמו. כך יפלוט דם שבלע ממקום אחר ואין דבר זה נכון בעיני. וראיתי בו תורת דבר זה ממה שאסרו דגים שמלחן עם העופות ואילו היה להם היתר במליחה לא אמרו אסורים. ולא היו שותקין מללמד עליהם את ההיתר.
הכבד דמו מרובה. לפיכך אסרוהו אפילו לצלותו בשפוד אחד עם בשר אא"כ נתן הכבד בראש השפוד ושיתלה השפוד ראשו למטה וזנבו למעלה כדי שיהא הכבד לעולם למטה. שאילו היה הכבד למעלה יזוב דמו המרובה על הבשר ויש לחוש שמא לא יהיה כח בבשר לפלוט כל דם שבלע מן הכבד. ואם עבר וצלה הכבד למעלה מותר ומכאן יראה לי שהדין כן במליחה שאסור למלוח לכתחילה כבד על גבי בשר. אבל תחת הבשר מותר. עבר ומלח ע"ג הבשר מותר.
הלבת מקבץ דם בתוכו בשעת שחיטה ולפיכך קודם מליחתו צריך לקורעו ומוציא דם שבתוכו ואח"כ מולחו מלחו ולא קרעו. קורעו אחר מליחתו ומותר אף על פי שנמלח עם דם שבתוכו כבולעו כך פולטו. ולא עוד אלא שהלב חלק הרבה ואינו בולע כלל. ואפילו בבישול כל שכן במליחה. נתבשל בקדירה עם בשר או ירקות וכיוצא בזה הרי הוא אוסר תערובתו שהדם יוצא ממנו ונפלט בתבשיל הקדירה. כיצד משערין אותו משערין אותו בכולן לפי שאין אנו יודעים כמה יוצא ממנו. ואין הפרש בדבר זה בין שהלב דבוק עם הגוף ובין שאין דבוק עם העוף לעולם אין משערין בכל העוף אלא בלב לבדו ושמעתי שיש מחמירין לשער בכל העוף אם הלב דבוק בו. ולא נראין דבריהם. בני מעיים אין מחזיקין בהם דם לפיכך אפילו בשלו אותם בקדירה בלא מליחה מותרים באלו בני מעיים אמרו הדקין הסובבין את הכרס סביב הכנתא והמעי והחלוחלית. אבל הכרס ושאר בני מעיים מחזיקין בהם דם. וצריכין הם מליחה. ובני מעיים שאמרו לא אמרו אלא בהן עצמן אבל בשמנן מחזיקין בהם דם והעין מעידה עליו שיש בו דם. והכנתא עצמה יש מן הגדולים שאסרוה בקדירה לפי שהיא מלאה יתר מדי חוטין קטנים דקים מלאים דם. ואפילו חתך אותן חתיכות הרבה ומלחן אסורים. ועכשיו ראיתי שנהגו בה היתר. ואותן חוטי דם כשאדם בקי בהן מותחין ונשלפין הם הטיב עד אלא ישאר אחד מהם. אחר שאמרו אין מחזיקין דם בבני מעיים יש מי שאוסר למלוח אותן עם בשר שכל שאינו טרוד לפלוט בולע. ויש מתירין ונותנין טעם לדבריהם דכיון שאין לאלו דם אין בולעין דם הבא עליהן. אלא מחליק והולך הוא ואין טעם לדברים אלו. ויראה לי שאע"פ שאין מחזיקין דם בבני מעיים ציר יש להם. וכל שהן פולטין ציר אין בולעין דם. ודברים אלו של טעם הם. ולפיכך לא ראינו מי שנזהר מלמלוח אותן עם בשר. ויראה לי כשמולחין החלוחלת אין מולחין אותן מצד הפנימי מקום מעבר האוכלין אלא מן צד החיצון ששם השומן דבוק ושמחזיקין בו דם. הטחול יש לו דם. ודמו בלא תעשה כדם שאר אברים ולפיכך צריך מליחה. ולא אמרו בטחול שומנא בעלמא אלא להצריכה חתיכה ומליחה ככבד. ולומר שהמליחה מכשירתו כשאר איברים. ומראה אדמימות שבו לאחר מליחה אינו מחמת דם אלא טבעו ומראית שומנו הוא ככה.
הכבד מרובה בדמים הוא כמו שאמרנו. ולפיכך אסור לבשלו בקדירה. אף על פי שמלחו. אלא א"כ קרעו שתי וערב ומולחו וחותכו למטה כדי שיזוב דמו היטב. ולאכלו בצלי יש מי שהתיר בלא חתיכה ובלא מליחה שהאש שואב הדם כמו שבארנו בורידין ובחתיכה שנצרר בה הדם. ויש מי שאוסר אפילו לצלי בלא מליחה. וראוי לחוש לדבריו ויש מן הגאונים שאסרוהו לקדירה עד שיחתכנו ויצלנו וראוי לחוש לדבריהם לכתחילה אבל אם קרעו שתי וערב וחתכו למטה ובשלו עם בשר ואעפ"י שלא צלאו הכל מודים שאינו אסור שזה שהצריכוהו צלייה חששת אחרונים היא שמא לא יחתוך או לא ישים חתוכו למטה ובחששת אחרונים בזו אין מדקדקים להחמיר בדעבד אלא להקל שהתורה חסה על ממונן של ישראל וכן הורו רבותי. חלטו בחומץ או ברותחין מותר. במה דברים אמורים בשניקר והוציא מזרק דם שבתוכו מלאים דם שלא תועיל החליטה לדם המכונס ושעומד בעין תוך המזרקים. וכבר שלחו מישיבת הגאונים שאין בקיאים עכשיו בחליטה. שלקו את הכבד בקדירה בפני עצמו בלא מליחה ובלא חליטה יראה לי שהוא מותר שהכבד אוסרת ואינה נאסרת שפולטות היא ואינה בולעת ואפילו בתוך הקדירה לפי שפליטתה מרובה ומונעתה מלבלוע ואפילו נתבשל הרבה ומה ששלח מן הישיבות שאין מותר לאכול כבד שלוק אלא אם כן צלאוהו תחילה יראה לי שלא אמרו אלא לכתחילה אבל אם עבר ושלקו מותר. ואעפ"י שראיתי לאחד מגדולי המחברים שאסר הכבד וכל מה שנתבשל עמה. אם לא הבהבה אותה תחילה או שחלטוהו בחומץ או ברותחין ואין דברים אלו מחוירין בעיני.
השוחט את התרנגולת ומצא בה בצים גמורות אינן צריכין מליחה שלא אסרה תורה דם בצים כמו שיתבאר בשער החמישי של בית זה. מצא בה בצים שאינן גמורות הרי הן כגוף התרנגולת וצריכין מליחה אלו הן בצים גמורות כל שיש לה חלבון וחלמון אין לה חלבון עדיין בשר היא וטעונה מליחה היא ויש מי שאומר שאינה גמורה עד שתגמר קליפתה החיצונה ותתקשה. והראשון נראה עיקר. אין מולחין אלא בכלי מנוקב שאם מלח בכלי שאינה מנוקב הדם מתכנס בתוך הכלי ונכבש בתוכו. מלחו בכלי שאינו מנוקב אם נמלח במלח כל כך שפוגם את הבשר מלאוכלו עמו הרי זה כרותח וכשהדם מתקבץ בתוך הכלי והבשר נכבש בתוכו וכבוש הרי זה כמבושל. ולפיכך אסור ויש מי שהורה שאינו אסור אלא אם כן נמלח הרבה כבשר שמולחין להצניע ולהוליכו בדרך מרחוק שהוא נמלח עד שאינו יכול להיאכל מחמת מלחו אף לכשיודח מן המלח וכן יש מי שהורה שאינו נאסר אא"כ עמד בתוך הכלי עד תשלום כדי מליחתו דמזמן זה ואילך נעשה אינו נאכל מחמת מליחתו ולא קודם לכן. ואין דברים אלו עיקר. והעיקר כמו שכתבנו. מלחו בכלי שאינו מנוקב רואין כל מה שנכנס בתוך הדם והציר שבתוך הכלי ואסור אפילו לצלי לפי שהוא כבוש וכבוש הרי הוא כמבושל. ודוקא מה שנכבש בתוכו אבל השאר שאינו עומד בתוך הציר מותר שאין הדם מפעפע עד שיתפשט בכל החתיכה ולא עוד אלא אפילו היה אותו מקצת שנכבש בתוך הדם שמן שכנגדו מפעפע עד שיתפשט בכל החתיכה אינו אוסר השער בפיפועו לפי שהדם אינו מפעפע ומה שמפעפע בחתיכה זו אינו אלא מן השומן ושומן מותר הוא מצד עצמו. ואף על פי שנאסר מחמת הדם מה שמפעפע ממנו מותר הוא שאינו מוליך את הדם אלא במקום שכח הדם יכול ללכת ולהתפשט מצד טבעו שאם אין אתה אומר כן אין לך בשר שנמלח מותר. שהמלח נאסר מחמת בליעת דם שבתוכו והמלח טבעו דק ונכנס בכל חלקי הבשר עד שימצא טעמו בכולו ואם אתה אומר שהדם נכנס בכל מקום שהמלח נכנס או שהמלח אחר שנאסר כאלו הוא עצמו אסור מצד עצמו אף אתה אוסר את כל הבשר שטעם המלח האסור וטעם בכל מקום שהמלח בכלי וכן אין לך אסור קליפה זו לעולם שקליפה זו אוסרת מה שסמוך לה וכן מקליפה לקליפה. כלי שמלחו בו בשר בין שהוא כלי מנוקב ובין שהוא כלי שאינה מנוקב אסור לאכול בו רותח שהרי הוא בלוע מן דם והרותח מפליטו ובולע ממנו. כיצד נתן בה רותח יבש צריך קליפה נתן בה רותח לח כבשר רותח שאי אפשר בלא רטיבה קצת צריך נטילת מקום. נתן בה צונן לח יש מתירין לפי שהקערה אחר שהודחה צוננת היא. ויראה לי שאפילו הדחה אינה צריכה אלא כל שמקנחה יפה מותר לאכול בה צונן ולא הצריכו הדחה אלא לסכין ששחט בה דעל ידי דוחקו פולט קצת. ומקצת מן הגאונים אמרו שהקערה שמלחו בה בשר רותחות היא. ואפילו לאחר שהודחה ונראה מדבריהם שאסור לאכול בה צונן לח גמור שהרי הוא כצונן לתוך חם שהתחתון גובר ואוסר את הכל. ויראה לי שאין זה עיקר.
קרום של מוח שבראש חוטי דם יש בו ומוח עצמו דם יש בו ואינו יוצא במליחת הראש מידי דמו לפי שהעצים המוח מקיפו ועומד בפניו ואין מקום לזוב הדם דרך שם ואפילו צלאו על האש אי אפשר לאש לשאוב דמו והדם מתקבץ בעצם המוח העשויה בקדירה ומתבשל המוח. ומי שרוצה למלחו ולהכשירו בקדירה כיצד הוא עושה קורעו ומוציא מוחו וקורע הקרום ומלחו. רצה לאכלו צלי מניח בית שחיטתו על האש והדם זב דרך בית השחיטה. ואם נעץ קיסם או שפוד וכיוצא בו דרך נחיריו הדם זב ויוצא. ויש מן החכמים שאמרו שלא התירו לצלותו כן אלא להבהבו על האש קצת כדי שישיר שערו אבל להכשירו באכילה בכך לא עד שיוצא וינקה הקרומות מן הדם. ויראה לי שאין עיקר לדברים אלו. הניחו על צדדיו הדם מתקבץ בתוך עצם המוח העשויה כקדירה ואסור. ולא כל הראש נאסר בכך אלא המוח שבקדירה של עצם והשאר מותר. ניקב עצם שעל המוח וצלאו אם היה הראש מונח על האש והנקב למטה מותר ואם לאו אסור. ולפיכך הרוצה להשיר שער שעל הראש מניחו על בית השחיטה או על נחיריו על הדרך שאמרנו. הרוצה למלוח את הראש כיצד הוא עושה והשער מפסיק בינו ובין המלח. י"א שמולח על השער ואחר כך מניחו על הרמץ עד שישיר השער וחוזר ומולח. ואיני רואה טעם לדברים הללו. אלא אם רצה חותך את הראש לשנים ומולח יפה את הראש מצד פנים והופכו ומולח על העור שאין השער מעכב ע"י המלח להפליט דם שבבשר הראש הרי מוח שבעצמות נכשר ע"י מליחה ואין העצם מעכב וקל וחומר הדברים לשער הראש. ולא אמרו במוח שבראש אלא מפני הוורידין של דם שעל קרום של מוח שהוא כאלו דם כנוס שם בעין. אבל דם האברים שהוא קלוש וצלול יוצא הוא ע"י מליחה שעל השער וכן הדין לטלפים מחתך אותם מעט ומולח והדם יוצא מן החתך וצריך שיהא חתוכו למטה.
המהבהב תרנגולים או אווזים כדי לחרך שיורי נוצה שעליהן רוחץ בית השחיטה כדי שלא יתבשל הדם שעל בית השחיטה ויבלע בבשר. ואחר כך מעביר באש ולא יעכב אותן הרבה כדי שלא יבלע דמן בבשרן ע"י חום האש ומה שיבלע ע"י האש מסתבך הוא הרבה ואינו יוצא ע"י מליחה. הרוצה למלוג גדיים וטלאים או עופות יש מי שאומר שמערה מים חמים בכלי ואחר כך מולג לתוכן. אבל לא ימלוג בתוך כלי ראשון לפי שכלי ראשון מבשל ויש בדבר זה משום הלב ודם שמתבשלין עם הבשר וכן לא יערה עליהם מכלי ראשון דעירוי כלי ראשון ככלי ראשון. ויש מגדולי החכמים שהורו דעירוי דכלי ראשון אינו ככלי ראשון. וכדברי ראשונים שאמרו להחמיר ראוי להורות ולהחמיר כשל תורה. ויראה לי דזה וזה אסור אעפ"י שאין כלי שני מבשל מבליע הוא ומפליט לא יהא חום כלי שני מועט מחום בית השחיטה והלא אמרו שחום בית השחיטה רותח. וכן חום הכסלים סמוך לשחיטת בהמה שאסרו להניחן על הבשר שמה יזוב החלב ויבלע הבשר ולפיכך אסור אלא לאחר ניקור חלב ומליחה אווזין ותרנגולים שממלאין אותן בשר שנמלח כדי מליחה המכשרת לקדירה מותר בין בצלי בין בקדירה. לא אסרו לאחר מליחה אפילו לקדירה אלא הכבד בלבד וכמו שבארנו. מילא אותן בשר עד שלא נמלח אם לצלי מותר דכמו שהם בולעים הם בשר המלואים כך יפלטו אותו ואין הפרש בדבר זה בין שפי המולייתא למטה ובין שהוא למעלה. ואם לקדירה הרי זה אסור שהרי הדם זב ויורד ומתערב בתוך הקדירה. וכן הדין באלו שממלאין את הכרכשא בבשר. הטופל את העוף בבצק כאלו שעושין בשר או עוף בתוך הבצק אם לאחר שנמלחו כראוי לקדירה הרי זה מותר. ואם עד שלא נמלחו אם בבצק של סמידא הוא בין שהאדים הבצק בין שלא האדים הרי הוא מותר קמח הסמידא גם ומתפרר וכחלול הוא ובודאי כבולעו כך פולטו ולפיכך בין הבשר ובין הבצק מותר אדמימות זה אינו דם אלא מראה. היה הקמח מנופה ולבן שהוא דק ורך ומתחבר הוא יפה. ולפיכך אם האדים הבצק בידוע שבלע הדם ולא פלטו. אלא אם לא היה לבן הרבה ככסף הרי זה אסור. שאר הקמחים אם האדים הבצק אסור ואם לאו מותר אף על פי שאינו לבן וזך בכסף.
בשר שצולין אותו עד שלא נמלח אין נותנין כלי תחתיו לקבל שמנונית עד שיגיע לכדי שיהא ראוי לאכילה בצלייה זו. אף על פי שניצוצות הניתזות ממנו על האש מעלין תמרות עשן ואין דם מעלה תמרות עשן אפילו כן חוששין שמא פנים התחתונים הם שהגיעו לכלל צלייה. אבל העליונים לא הגיעו ועדיין יש דם גמור בתוכן אלא כיצד הוא עושה מניח בכלי שמקבל בו השמנונית מים ומשליך במים שנים או שלש גרגרים של מלח לפי שהמלח מושך בטבעו הדם שבו לקרקעית הכלי והשומן צף ונפרד מן הדם וכשנצלה שופה בנחת השומן. והדם הנשאר בשולי הכלי משליך. ויראה לי שלא התירו לעשות כן אלא לאחר שתעלה תמרות עשן שאין שם רק חשש דם בעלמא. אבל קודם לכן שיש שם וודאי דם אסור במה דברים אמורים בבשר אבל כבד אסור בכל ענין לשום תחתיו כלי לקבץ השמנינות. ומה הפרש יש בין בשר לכבד בדבר זה שהדם הבשר יורד ומתמצה למטה בשולי הכלי ודם הכבד צף ומתערב עם השומן. והורו מקצת גאונים ז"ל שלא אמרו להתיר בנתינת מלח אלא שנים או שלשה גרגרים אבל ליתן מלח הרבה אסור חוששין שמה כח ריבוי המלח ישבר כח הדם ויתערב עם השומן ויש מגדולי אחרונים שאמרו שעכשיו שאין אנו בקיאין בשיעור נתינת מלח אסור ליתן כלי תחת הבשר אלא אם כן מלח הבשר ושהה במלחו שיעור מליחה. והודח יפה כדין בשר הנכשר בקדירה. ויראה לי דאם עבר ועשה אפילו נתן בו מלח הרבה מותר לפי שאין כאן דם אסור מדאורייתא דדם שבשלו הוא ואינו אסור דבר תורה. ועוד דאינו וודאי אלא ספק שמא משעלתה תימרות נתבשל הכל ואפילו העליון. ולפיכך מותר. צלי שחתכו על גבי הכבד ויש על הכבד מראית דם אם הגיע הצלי לכדי שיעור צלייה עד שיהא ראוי לאכילה אין חוששין לאותו דם שאין כאן אלא מראה דם. ויין של בשר קורין אותו. ולא עוד אלא אפילו היה עב ואדום ועבר אדמימות הכבד מעבר אל עבר מותר. ואין צריך לומר אם עמד הבשר במליחתו כדי שיעור מליחה דכל ששהה במלחו כדי שעורו אין כאן חשש דם כלל. ואפילו לקדירה אלא אפילו היה הבשר תפל מותר כמו שבארנו.
ניקר גיד הנשה: גיד הנשה אסור מן התורה שנאמר על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך ונוהג בבהמה ובחיה ובירך ימין ובירך שמאל אבל אינו נוהג בעוף לפי שאין לו כף עגול כשל בהמה. היה לעוף כף עגול אסורין מן הספק לפי שלא פירש הכתוב בבהמה וחיה אלא אשר על כף הירך ואפשר שכוונת הכתוב לאסור כל אשר לו כף אעפ"י שאין במינו כף וכן אם נמצא בהמה או חיה בלא כף אסור מן הספק. שמא כל שיש במינו כף אסרה התורה. אעפ"י שאין לזה יש לזה שבמינו. ונוהג בכוי שהרי יש לכל מינו כף הירך גיד הנשה של שליל כבר נתבאר דינו בשער החמישי של בית הנשחטין. שני גידין יש לירך האחד פנימי סמוך לעצם והשני החיצון סמוך לבשר ושניהם אסורים אלא שהפנימי אסור דבר תורה שהוא הפושט בכל הירך. והחיצון אסור מדבריהם. הקנוקנות שבזה ושבזה אסורין מדבריהם ולכך מחטט אחריהם בכל מקום שהם ושמנן אסור לפי שישראל קדושים נהגו בו איסור. גופו של גיד אינו אלא כעץ ואין בו טעם ואעפ"כ אוסרתו התורה. אבל אינו אוסר תערובתו בפליטתו לפי שהוא כעץ בעלמא ואין בו נותן טעם הקנוקנות ושומן שבו יש בהן טעם ואסורין ואוסרין תערובתן בפליטתן. יש מרבותי שאמרו שהגיד אסור בהנאה. ויש מרבותי מתירין אותו. וכן נראה וכן נהגו. רוב המצויין אצל ניקור מומחין הן שאין לך אדם בישראל מכניס עצמו במלאכת מצוה להכשיר את האיסור אלא אם הוא בקי ומומחה בדבר וכדרך שאמרו בשחיטה ובהרמת תרומה ומעשרות לפיכך ישראל ששלח ירך חתוכה לחברו כדרך שמחתכין אותו מנקרי הבשר שבישראל סומך עליו ואוכל ואינו נמנע. הצנועין מושכין את ידיהם עד שידעו שנקר אותו בקי במלאכה.
ניקר חלב: דבר תורה חלב בהמה אסור ושל חיה מותר שהרי אמרה תורה בפרשת קדושים כל חלב וכל דם לא תאכלו ודבר הלמד מענינו הוא שלא אסרה תורה אלא חלב הקרבין על גבי המזבח וחיה אינה קריבה. אם כן למה הוצרך הכתוב לומר כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו. לימד על האליה של חולין שהוא מותרת שלא אסרה תורה אלא דבר השוה בשור וכשב ועז. ואין האליה שוה בשלשתן. שאלית השור והעז אינן בכלל האימורין כאלית הכשב ואעפ"י שכתוב חלבו האליה אין הכוונה בזה לומר שהאליה הוא חלב אלא לומר שהאליה בכלל אימורין וכן אמרה תורה והקריב מזבח השלמים חלבו האליה תמימה. חלב כוי אסור כשל בהמה שהתורה רבתה אותו לאיסור שנאמר את החלב המכסה את הקרב תותב קרום ונקלף אף כל חלב שהוא כזה שהוא תותב קרום ונקלף במה דברים אמורים בחלב אין הבשר חופה אותו אבל בחלב שהבשר חופה אותו לעולם ואפילו בחיי הבהמה מותר שנאמר את החלב אשר על הכסלים לימדך התורה שאינו אסור אלא שעל הכסלים ולא שבתוך הכסלים. חלב שתחת המתנים אעפ"י שהבשר חופה אותו כשהבהמה מתה אסור שהבהמה בחייה מתפרקית ואבריה נמשכין והחלב שתחת המתנים מתגלה. לובן שבתוך הכוליא יש אוסרין אותן. ויש מן הגדולים וגדולי המחברים מתירין מה שיש ממנו ובתוך הכוליא לפי שהבשר חופה אותו. ונראין דבריהם אלא שנהגו במקומותינו איסור וממרטין אותו מעיקרו. חלב שעל הכסלים אסור והוא הנקרא בלשון חכמים תרבא דקליבוסתא חלב שעל הדקין אסור. והוא כשיעור אמה משמתחילין לצאת מן הקיבה. חוטין שבעוקץ אסורים משום חלב. חמשה חוטין יש בכסלים שלשה מן הימין ושנים מן השמאל שלשה שבימין מתפצלין ומשתרגין לשנים שנים ושנים יש מן השמאל מתפצלין ומשתרגין לשלשה שלשה. וכשהבשר חם הם נשלפים מן הכסלים כשאדם מושך בראשן. ולאחר שנתקרר הבשר הם מתיבשים ונאחזים בבשר וצריך לחטט אחריהם. חוטין שבכוליא ושבטחול אסורין משום חלב וצריך לחטט אחריהם. קרום שעל הכוליא המפסיק בינה ובין החלב שעליה אסור משום חלב מדברי סופרים. וקרום שעל החלב שבכוליא חלב גמור הוא ואסור מן התורה. קרום שעל הטחול כולו אסור אלא שעל הדד והוא ראש הגס שבו אסור מן התורה והשאר אסור מדברי סופרים. הקיבה שני חלבים יש בה האחד עשוי כקשת. והשני עשוי כיתר. שעל הקשת אסור מן התורה. ושעל היתר בני ארץ ישראל נהגו בו היתר. ובני בבל נהגו בו איסור. ויש מן החכמים שאמרו שאנו בני גולה אחר בני בבל אנו נגררין ואסורין בו כבני בבל. ויש מן הגאונים שהורו שאין אנו נגררין אחר בני בבל במה שאין להם אלא כמנהג. וכל שמותר מן הדין ובני ארץ ישראל נוהגין בו היתר מי שרצה לנהוג בו היתר נוהג. ובלבד מי שאינו מבני בבל ואנו בגלילות אלו נהגו בו איסור כבבל.
הטבח המנקר החלבים צריך שיהיה לו שני סכינים בניקור הבשר אחת שמחתך בה בשר ואחת שמחתך בה חלבים. שאילו חתך בשר בסכין שחתך בה חלבים יאחז חלב שעל הסכין בבשר ולא יסור ממנו רק בשפשוף רק וחוששין שמא יפשע ולא ישפשף הטיב. עבר וחתך חלבים ואחר כך בשר באותו סכין משפשף יפה יפה. כך אם חתך בשר לא יחתוך חלבים חוששין שמא ישכח ויחתוך חלבים ואחר כך בשר וישכח מלשפשף יפה יפה. ועכשיו נהגו מנקרי הבשר לנקר בסכין אחת ויראה שסמכו לנהוג כן מפני שלא אמרו אלא לחתיכת חלבים. אבל מנקרי גיד ושמנו וקנוקנות שבו אין בגיד חלב ושומן שמן כל כך שידבק ממנו בסכין. צריך אדם להיות מלמד בתוך ביתו שיהו משפשפים בשר יפה יפה לצאת ידי ספיקות הללו וכן להיות מנקר הבשר מקנח תמיד בסמרטוט וכן נהגו רוב המנקרים וכן צריך שיהיה לו שני כלים מים אחד שמדיח בו בשר ואחד שמדיח בו חלבים. ומן הטעם שאמרנו. כל טבח המנקר בשר ומוכר לאחרים בחזקת מנוקר אם נמצא אחריו חלב אפילו כשעורה מעבירין אותו מאומנתו ואם נמצא אחריו כזית אצ"ל שמעבירין אותו אלא אף מלקין אותו. אסור לאדם ליתן הכסלים בעוד שהחלב עליהם חם על גב בשר. לפי שהקרום שעל החלב נקרע ונשבר עם משמוש ידי הטבח. וכשמניחן על הבשר החלב מתחמם וזב ויורד על הבשר ובולע ממנו הבשר. ואם עבר ועשה כן יש מי שאוסר. ויש מגדולי המחברים שאמרו שאין דברים אלו נאמרים אלא לכתחילה דחוששין שמא ישכח מלשפשף וכדרך שאמרנו בשני סכינים. אבל אם עבר ועשה משפשף יפה יפה ודי לו. ולדברי האוסרים יראה לי שדי לו בקליפה שאין חום חלב הכסלים גדול מחום בית השחיטה שאינו צריך רק קליפה. ועוד שהבשר צונן והוא כחם לתוך צונן. והלכה כדברי האומר חם לתוך צונן התחתון גובר ומנקר את העליון ואינו בולע התחתון אלא כדי קליפה.
ולענין תולעים הנמצאים בבהמה ודגים ופירות תולעים הנמצאים במעי בהמה ואפילו בין עור לבשר אסורים לפי שאין דבר שבבהמה מותר אלא בשחיטה. וכיון שכן אף התולעים הגדלים בבשרה בחייה אסורים לפי שאינן בני שחיטה. והתורה רבתה אותם לאיסור. מפי השמועה למדו זה שאמר הכתוב ואת נבלתם תשקצו לרבות דרנין של בהמה ואין צריך לומר הנמצאים במעיה שאותן מן החוץ הן באים ואסורן משום שרץ השורץ על הארץ. וכן הנמצאים במעי הדגים אף על פי שאינם נמצאים דרך בית הרעי פעמים שהתולעים נכנסים דרך אזנו בשעה שהוא ישן. תולעים הנמצאים בדגים בין עור לבשר או בתוך הבשר מותרים שאלו באמת מבשרן נגדלו ולפיכך מותרים שהדגים אינן צריכין שחיטה ובאסיפה בעלמא מותרים. רחשים הגדלים בפירות בעודם מחוברים לקרקע אסורים משום שרץ השורץ. כל שהוא שורץ באילן המחובר וגדל בארץ כשורץ בארץ. אין הפרש בדבר זה בין שהחור גדול מן הרחש ויכול הרחש לשרוץ וללכת בתוכו בין שאין החור מחזיק אלא כדי הרחש לבדו. שכל שגדל בפירי המחובר לארץ כגדל בארץ, וכל שגדל בארץ אפילו לא רץ בארץ אסור. ולפיכך זיזין שבעדשים ויתושין שבאוכלוסין ותולעת שבתמרים וכיוצא בהם אסורים. התליעו לאחר שנתלשו הרי הן כפרי עצמו ומותרים. במה דברים אמורים בשלא פירשו לאויר, אבל אם פרשו מהפירי בין שפירשו על גב הפרי בין שפירשו לאויר ואפילו לא הגיע לארץ ואפילו פירשו לאחר שמתו אסורים. נמצא בתוך הפרי אף על פי שחורו נקוב לחוץ אין חוששין שמא יצא וחזר לחורו שכל שיוצא מחורו אין חוששין שחזר לחורו. פירות שדרכן להתליע באיביהן צריך בדיקה, שכל שהאסור מצוי בו צריך בדיקה. ולפיכך תמרים שהרחש מצוי בהם בעודם מחוברים לקרקע לא יאכל מהם בלא בדיקה. וכן עדשים ופולים וזיתים הרחש מצוי בהם הרבה במחובר, ולפיכך צריכין בדיקה. עברו עליהם שני עשר חדש משנתלשו אוכל והולך בלא בדיקה ואין נמנע, שכל בריה שאין בו עצם אינו חי ואינו מתקיים שנים עשר חדש, ולפיכך בידוע שאין רחש מן הרחשים הגדלים במחובר. עבר ובישל תוך שנים עשר חודש בלא בדיקה, יכול לבדוק בודק, ואם לאו יראה לי שמותר. הא למה הדבר דומה לבא זאב ונטל בני מעים של בהמה דמעמידים אותה בחזקת היתר. ועוד שהרי יש כאן שתי ספיקות, ספק היה שם רחש ספק לא היה, ואם תמצא לומר היה שם שמא נימוח ונתבטל. ואעפ"י שאמרו בריה לא בטלה, לא אמרו אלא בבריה שלימה אבל מחויה ואפילו חתוכה בטלה, כמו שיתבאר בבית התערובות (בית ד' שער א'). ולפיכך כל שיש בו שתי ספיקות אפילו באסורי תורה הולכין להקל. פולין שני מיני רחשים מצוים בהם אחד קטן הגדל במחובר והוא גדל בין קליפה לבשר או בבשר סמוך לקליפה, ואחד גדול הנוקב ויורד לפעמים עד אמצע. אותו הגדול הגדל לאחר מכאן מותר קודם שפירש, אבל אם פירש ואפילו מת אסור כמו שבארנו. ולפיכך הבא לבשלו בלא בדיקה כיצד הוא עושה שורה אותן במים צוננין כדי שיכנסו המים בחורים ויוציאו הרחש שבתוכן ויפרוש כל העתיד לפרוש ואחר כך ישים בקדירה אחר רתיחת המים כדי שימותו הנשארים בחורים, ואם נמצאו קצת בתוך הקדירה משליך ואוכל את השאר. שאין בהם כל כך שיאסרו בפליטתו את תערובתו. ויראה לי שאסור לעשות כן בכל שנים עשר חדש מפני הרחש הקטן המצוי בהן בעודן במחובר והרי אפשר לו להתקיים כל שנים עשר חדש. ולפיכך כל שנים עשר חדש צריכין בדיקה :
השער הרביעי
שער הרביעי: בביאור דיני בשר בחלב: בשר בחלב אסור מן התורה שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו. ונאמר בתורה שלשה פעמים. ומפי השמועה למדו שהאחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול. ולמה הוציאו הכתוב בלשון בישל לומר לך שלא כדרך בישל אינו אסור מן התורה אלא מדברי סופרים. איזהו בשר אסור בחלב. בשר בהמה אסור מן התורה. נאמר לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים לומר לך גדי ולא חיה גדי ולא עוף גדי ולא בהמה טמאה. חיה ועוף אף על פי שאינם אסורים בחלב מן התורה אסורים הם מדברי סופרים. השוחט התרנגולת ומצא בה בצים גמורות מותרין לאכלן בחלב ושאינן גמורות דינן כדין גוף העוף ואסור לאוכלן בחלב איזהו ביצה גמורה כל שיש לה חלבון וחלמון. אעפ"י שמעורת בגידין אין לה אלא חלמון עדיין בשר הוא וכגוף העוף הוא ואסורה לאכלה בחלב. וי"א שאינה גמורה עד שתשלם קליפתח ותתקשה והראשון נראה לי עיקר. זה שאמרה תורה גדי אפילו פרה ורחל במשמע שהרי כשרצה הכתוב לפרט גדי ממש כתב וישלח יהודה את גדי העזים וכתיב ואת עורות גדיי העזים הא למדת שכל מקום שנאמר בתורה גדי סתם אפילו פרה ורחל במשמע. וכן זה שאמרה תורה בחלב אמו לא הקפידה תורה בחלב אמו דווקא אלא בין חלב אמו בין חלב אחותו בין גדולה כפרה בין קטנה כרחל. בין שהניקה בין שלא הניקה ואפילו בשל גדי בחלב עצמה אסור מן התורה. המבשל במי חלב הוא הקום שבחלב מותר מן התורה שהמים של חלב אינו כחלב והאוכלו פטור אבל אסור באכילה מדברי סופרים. שהרי אסור לטבל בשר בכותח וכותח אין בו אלא נסיובי החלב שהוא הקום. המבשל בחלב שבקיבה אפילו היה צלול מותר. דאינו אלא כפרש בעלמא. ויש מי שאוסר בצלול אבל בשנקרש בקיבה מחיי הבהמה מותר. דעד שנקרש שורץ באילן המחובר וגדל בארץ כשורץ בארץ. אין הפרש בדבר זה בין שהחור גדול מן הרחש ויכול הרחש לשרוץ וללכת בתוכו בין שאין החור מחזיק אלא כדי הרחש לבדו. שכל שגדל בפירי המחובר לארץ כגדל בארץ וכל שגדל בארץ אפילו לא רץ בארץ אסור. ולפיכך זיזין שבעדשים ויתושין שבאוכלוסין ותולעת שבתמרים וכיוצא בהם אסורים. התליעו לאחר שנתלשו הרי הן כפירי עצמה ומותרין. במה דברים אמורים בשלא פירשו לאויר אבל אם פרשו מהפירי בין שפירשו על גב הפרי בין שפירשו לאויר ואפילו לא הגיע לארץ ואפילו פירשו לאחר שמתו אסורין. נמצא בתוך הפרי אף על פי שחורו נקוב לחוץ אין חוששין שמא וצא וחזר לחורו שכל שיוצא מחורו אין חוששין שחזר לחורו. פירות שדרכן להתליע באיביהן צריך בדיקה שכל שהאסור מצוי בו צריך בדיקה. ולפיכך תמרים שהרחש מצוי בהם בעודם מחוברים לקרקע לא יאכל מהם בלא בדיקה. וכן עדשים ופולין וזתים הרחש מצוי בהם הרבה במחובר ולפיכך צריכין בדיקה עברו עליהם שני עשר חדש משנתלשו אוכל והולך בלא בדיקה ואין נמנע שכל בריה שאין בו עצם אינו חי ואינו מתקיים שנים עשר חדש ולפיכך בידוע שאין רחש מן הרחשים הגדלים במחובר. עבר ובישל תוך שנים עשר חודש בלא בדיקה יכול לבדוק בודק ואם לאו יראה לי שמותר. הא למה הדבר דומה לבא זאב ונטל בני מעים של בהמה דמעמידים אותה בחזקת היתר. ועוד שהרי יש כאן שתי ספיקות. ספק היה שם רחש ספק לא היה ואם תמצא לומר היה שם שמא נימוח ונתבטל ואעפ"י שאמרו בריה לא בטלה לא אמרו אלא בבריה שלימה אבל מחויה ואפילו חתוכה בטלה. כמו שיתבאר בבית התערובות ולפיכך כל שיש בו שתי ספיקות אפילו באסורי תורה הולכין להקל. פולין שני מיני רחשים מצוים בהם אחד קטן הגדל במחובר והוא גדל בין קליפה לבשר או בבשר סמוך לקליפה. ואחד גדול הנוקב ויורד לפעמים עד אמצע. אותו הגדול הגדל לאחר מכאן מותר קודם שפירש אבל אם פירש ואפילו מת אסור כמו שבארנו. ולפיכך הבא לבשלו בלא בדיקה כיצד הוא עושה. שורה אותן במים צוננין כדי שיכנס המים בחורין ויוציאו הרחש שבתוכן ויפרוש כל העתיד לפרוש ואחר כך ישים בקדירה אחר רתיחת המים כדי שימותו הנשארין בחורין ואם נמצאו קצת בתוך הקדירה משליך ואוכל את השאר. שאין בהם כל כך שיאסרו בפליטתו את שנקרש במעי בהמה אינו חשוב כפרש. והגאונים מסכימים להיתר. בשר דגים וחגבים מותר בחלב אפילו מדברי סופרים. נמצאו שלשה מינים בבשר בחלב בשר בהמה בחלב בהמה וכן בשר בהמה במי חלב או בחלב מתה ככחל אסור מדברי סופרים. כמו שיתבאר. בשר דגים וחגבים בחלב או אפילו בשר בהמה בחלב קיבה מותר אפילו מדברי סופרים כל שאסור לאוכלו עם החלב אסור להעלותו על השלחן בשעת אכילה. גזירה שמא יערב הכל בקדירה רותחת כשהיא עוברת מעל האש מרותחת. ולפיכך אפילו בשר חיה ועוף אסור להעלותן עם הגבינה על השלחן. במה דברים אמורים בשני אנשים המכירים זה את זה ואפילו בשני אחים שונאים זה את זה. אבל אכסנאין שאין מכירין זה את זה אין חוששין. וזה בא בגבינתו וזה בא בבשרו ומעלין אותן על השלחן אחד ואוכלין אנשים המכירים זה את זה שאסרנו אם היו עושין היכר בניהם כגון שאכל זה במפה וזה במפה אחרת וכיוצא בזה מותר שאין אנו חוששין אלא שמא ישכחו ויערבו והיכר זה מודיען ולפיכך מותר. דגים שנתבשלו בקדירה שנתבשל בה בשר. אם הודחה הקדירה יפה קודם שנתבשל בה דגים עד שלא ישאר ע"פ הקדירה כלום מממש דבשר הרי אלו מותרין לאכלו בחלב לפי שאין כאן אלא נותן טעם בר נותן טעם של בשר בתוך הדגים שהבשר נותן טעם בקדירה והקדירה בדגים ועדיין לא נתערבו הבשר והחלב ולפיכך אין ראוי לחול עליו שום איסור לאכלן בכותח. קערה חולבת וקערה שאכלה בה בשר שהדיחם כיתר במים רותחין מותרת ע"ד שבארנו אכל בשר בהמה אסור לאכול גבינה אחריו שהבשר מתעכב הוא בין שניים ובשר של בין השניים בשר גמור הוא. שנאמר הבשר עודנו בין שיניהם. כיצד הוא עושה ממתין כשש שעות ואוכל. אכל גבינה ורצה לאכול בשר אם לילה הוא מקנח פיו ורוחץ ידיו ואוכל מיד שהגבינה רכה היא ואינו מתעכבת ביין השניי' ואם ביום הוא אינו צריך לרחוץ ידיו שהרי הוא רואה אם נדבק בידיו מן הגבינה כלום אם לאו. ויש מי שהורה שאין צריך קנוח הפה לעולם לאכול את הגבינה תחילה. ואינו מחויר. אכל עוף או חיה. יש מי שהורה שאוכל לאחריהן מיד הגבינה בלא קנוח הפה ובלא נטילת ידים ואין דבריהם מחוורין. וגדולי המחברים אסרוהו כאוכל את הבהמה. אבל אם אכל גבינה תחילה אוכל אחריה עוף או חיה בלא קנוח הפה ובלא נטילת ידים. ולזה דעתנו נוטה וכזה ראוי להורות. קינוח זה שאמרנו שצריך בין גבינה לתבשיל של בשר. עושה אותו בכל דבר חוץ מן התמרים והקמח והירקות ויש אומרים שצריך לקנוח פיו והוא הדין שצריך להדיח עוד פיו במשקין. ויש אומרים שמקנח או מדיח ודי לו באחת מהם. ולזה הדעת נוטה.
אין לשין את העיסה בחלב. ואם לש כל הפת כולה אסורה ואפילו לאכול אותו במלח מפני הרגל עבירה. כיוצא בו אין שטין את התנור באליה ואם שט ואפה בו את הפת כל הפת אסורה גזירה שמא יאכלנו בחלב. ואם שנה בצורות הפת ועשה כעכין קטנים כעין השור מותרות שהרואה יודע שלא שנו בצורתו אלא להיכרא בעלמא וישאל ויאמר לו. הסיק את התנור קודם שיאפה את הפת כל הפת מותרת שכבר הוכשר התנור בהיסק זה. ואפילו היה התנור של חרס. במה דברים אמורים שהסיקו מבפנים. אבל בוביא שהסיקו מבחוץ אסור. ואם מלא אותו גחלים מבפנים עד שיתלבן מותר. פת שאפה בתנור אחד עם בשר. יש מן הגאונים ז"ל שאסרו לאכול אותה עם החלב שהפת קולטת ריח הבשר. לפי שהתנור צר ואין הרי המתפשט ונקלט בפת. וריחו של בשר כטעמו. ויש מי שהתיר ונראין דבריו. וכן הדין לדגים שנצולו בתנור אחד עם בשר ובשער הראשון של בית התערובות יתבאר יותר מזה. הכחל אסור לבשל עם הבשר מדברי סופרים בין שהיה הכחל של מניקה שיש בו חלב הרבה. בין שהיה כחל שאינו של מניקה חכמים אסרוהו גזירה משום בשר וחלב. ואפילו לבשל אותו בקדירה בפני עצמה אסור. כיצד הוא עושה קורעו שתי וערב וטחו בכותל או משימו תחת המכבש כדי שיסחוט חלבו ויצא. ואחר כך מבשלו ואפילו בקדירה עם בשר. בשלו בקדירה בפני עצמו ולא קרעו מותר. בשלו עם הבשר בקדירה אסור בין הוא בין הבשר שנתבשל עמו. עד שיהא בבשר וברוטב ששים כנגד כל הכחל וכחל עצמו מן המנין כמו שיתבאר בבית התערובת. ולצלי בפני עצמו מותר אפילו לכתחילה בלא קריעה וטיחה בכותל כלל. ויש מי שהורה דלא התירו לצלי אלא בקריעה קצת כדי למרק קצת החלב. אבל שלא בקריעה כלל אפילו לצלי אסור לכתחילה עבר וצלה. קורעו ומוציא חלבו ומותר. וכן הדין לקדירה בפני עצמו. ויש מחמיר להצריכו לכתחילה קריעה שתי וערב וטיחה בכותל ואפילו לקדירה בפני עצמו ולצלי קריעה כל שהוא. וראוי לחוש לדבריו וכן ראוי להורות הלכה למעשה. הכחל מותר לצלותו עם בשר בשפוד אחד שהוא מותר לצלותו בפני עצמו. במה דברים אמורים בשנתן הבשר למעלה כנגד זנב השפוד והכחל למטה. ותולה את השפוד בתנור ראשו למטה וזנבו למעלה. נתן את הכחל למעלה והבשר למטה אסור כדי שלא יזוב החלב שבכחל. עבר וצלה הכחל למעלה מותר ויראה לי שהוא הדין והוא הטעם למולחו עם הבשר נתנו למטה מן הבשר מותר לכתחילה. למעלה מן הבשר אסור לכתחילה. עבר ומלחו מותר. ומכאן אתה למד שמותר לכתחילה לחתכו בסכין שחתכו בו בשר. וכן מותר לחתוך בשר בסכין שחתכו בו כחל. וכן הדין לאכול זה בצלי שאכלו בו זה שהרי התירו לצלותן בשפוד אחד :
השער החמישי
בית שלישי ושער החמישי: ער החמישי בדיני דם דגים וחגבים וביצים וניקור תאנים וענבים. ואכלול עם זה דין ביצה שנמצא עליה קורט דם. וכן אכלול עם זה דין משקין מגולין: דם דגים וחגבים וביצים מותר מן התורה. שלא אסרה תורה אלא דם עוף ובהמה והדומה להם. שנאמר כל דם לא תאכלו לעוף ולבהמה והחיה בכלל בהמה ודמה אסור מן התורה. וכמו שנתבאר בשער שלישי של בית זה. וכן דם מהלכי שתים אינו אסור מן התורה שאינו כעוף ובהמה לדיניו. אעפ"י שדמים אלו מותרים מן התורה אסורין הן מדברי סופרים משום מראית העין. ולפיכך היה אוכל את הככר ונושך בו בשיניו ונתגלעו שיניו דם שעל הככר גוררו ואוכל את הככר. אבל של בין השינים אינו צריך לקנח פיו ולא להדיח אלא הולך ואוכל ממנו ואינו נמנע. וכן דם דגים אם יש בו דבר המוכיח שהוא דם דג מותר. לפיכך אף על פי שכנסו בקערה אם יש בו קשקשים הרי זה מותר וכן בדם חגבים ויראה לי שמכאן אנו למידים שאין דמים אלו אוסרין תערובתן וקל וחומר הדברים הן בעצמן בשיש להם מוכיח מותרים כל שכן בשנתערבו שאין ניכרן בתערובתן שהן מותרים. שלא אסרו את אלו אלא בעינן. ומשום מראית עין. דם בצים שאמרנו דווקא בשאי אפשר להסתפק בהם שתהא הביצה מרוקמת אבל אם נפל הספק בדבר זה אסור. מעתה אינו דם בצים אלא דם אפרוח. לפיכך ביצה שנמצא עליה קורט דם אם נמצא על חלמון שלה כל הביצה אסורה שכל שנמצא דם על חלמון חוששין שמא מחמת רקום אפרוח הוא. אבל נמצא על החלבון שלה באיזה מקום שימצא זורק את הדם ואוכל השאר בידוע שאין כאן רקום. וזה כדעת הגאונים ויש מגדולי החכמים שאמרו שאין הפרש בין חלמון לחלבון אלא בין זה ובין זה אם נמצא דם על הקשר וחוצה לו כל הביצה אסורה נמצא על הקשר לבדו. או חוץ לקשר ואין ממנו נקשר כלל זורק את הדם ואוכל את השאר ולהורות למעשה ראוי לחוש לכולן ואין מורין בה להיתר אלא כשנמצא על הקשר של חלבון לבד שאינו פושט חוצה לו כלל. או שנמצא על החלבון ושלא נתפשט לקשר. קשר זה הוא בראשו החד והוא שנתפשט בה מזרע הזכר וניכר הוא לעין. במה דברים אמורים בביצה הראויה לגדל אפרוחים. אבל ספנא מארעא שאין ראוי לגדל אפרוחים אין הביצה אסורה בידוע שאין זה דם אפרוח אלא זורק את הדם ואוכל את השאר בכל מקום שהביצה מותרת שאין כאן ספק רקום. ומפני מה זורק את הדם והלא הביצה מוכחת עליו. ומה הפרש בינו ובין דם דגים שיש בהן קשקשים שהוא מותר כמו שאמרנו. יראה לי לפי שהחמירו בדם הבצים כל שהוא בעין מפני שיש דם בצים שאסור מן התורה כמו שבארנו. בצים שנאסרו מחמת דם שנתבשלו עם אחרים בקליפתן. או קלופות וכן בצים של עוף טמא יתבאר דינם בבית התערובות בעזרת השם. וביצה שהגעילה התרנגולת מכח הכאה כבר נתבאר דינה בשער השלישי של בית זה.
ולענין ניקורי תאנים וענבים ודברים שיש בהם משום גילוי: צפור המנקר בתאנה ועכבר המנקר באבטיח וכל כיוצא כזה חוששין שמא נחש או אחד מן השרצים שיש להם ארס נקר אותם. ואילו במקום שיש בו נקב נקבו. והדברים קל וחומר כשמצא אותם מנוקרים ולא ידע מי נקר אותם. ויראה לי דדווקא מנוקרין או מבוקעין שהליחה שלהן מגולה אבל מבוקעין שאין הליחה שלהן מגולה מותרין ולפיכך פי תאנה אין בו משום גילוי ואוכל אדם תאנים וענבים בלילה ואינו חושש. דברים אלו אסור להקל בהם שהרבה החמירו בספק סכנה ממה שהחמירו בספק איסור. שאם בא זאב ונטל בני מעיים והחזירן כשהן מנוקבין מותרין ואין חוששין שמא במקום נקב ניקב. ובאלו חוששין שמא במקום נקב ניקר. ולפיכך ניקור תאנים וענבים והקשואים והאבטיחים והדלועים והמלפפונות אפילו הן כבר בין תלושין בין מחוברים כל שיש בו ליחה אסור. משמרת של יין יש בו משום גילוי וחוששין שמא שתה משם הנחש. כל משקין שדרך הנחש לשתות מהן אם נתגלו אסור לשתות מהן. כמה ישהו מגולין ויהיה בהם משום גילוי כדי שיצא הנחש מתחת אוזן הכלי וישתה ויחזור לחורו. וכמה שיעור המשקין שיש בהם משום גילוי ואין המרה נאבדת בהם בכלים כל שהם בין מועטין בין מרובים. ובקרקע ארבעים סאה היה בהם יותר מן ארבעים סאה המרה נאבדה בהם מותרין. ואיזה המשקה יש בהן משום גילוי המים והיין בין חי בין מזוג והחלב והדבש. והיין שהחמיץ אסור משום גילוי לפעמים שהנחש שותה ממנו. יין תוסס אין בו משום גילוי וכמה תסיסתו שלשת ימים. משקין שנתגלו בין ביום בין בלילה אסורין ואפילו ישן בצידן שאין אימת הישן עליהם. כל המשקין בזמן שהן מטפטפין ויורדין אם עושין טיף טיף כנגד טיף טיף אין בהם משום גילוי. שלשה מיני ארס הם של בחור ושל בינוני ושל זקן של בחור שוקע של בינוני מפעפע והולך באמצע ושל זקן צף. לפיכך משקין שנתגלו אעפ"י ששתו ממנו תשעה לא ישתה העשירי שמא הנחש בחור ששתה מהן והיא שוקע בשולי הכלי. וכן אבטיח. מעשה היה ואכלו ממנו תשעה וחיו ואכל העשירי ומת. לא ניקור של נחש בלבד אסור אלא אף ניקור שאר שרצים. לפי שארס הנחש ממית ושל שאר שרצים מלקה. משקין שנתגלה אסור לשפוך אותו לרשות הרבים שמא ידרוס עליהן אחד ברגל יחף ויזיקנו. ולא ירבץ בהן את הבית ולא יגבל בהן את הטיט. ולא ישקה בהן לא בהמתו ולא בהמות חבירו ולא ירחוץ בהן פניו ידיו ורגליו אפילו במקום שאין בו סרט כרימוני הפנים. אסור ליתן מעות לתוך הפה. ותבשיל תחת המטה. ולנעוץ סכין באתרוג וינחנו שם. וצריך אדם להזהר הרבה מזיעת אדם שכל זיעת האדם כסם המות חוץ מזיעת הפנים. במקומות אלו שהקילו משום גילוי. אפשר משום שאין הנחשים מצויין כאן. ושומר פתאים ה' :
השער השישי
השער הששי: בדיני גבינה של עו"ג וחלב שחלבו עו"ג ואין ישראל רואהו ומורייס של עו"ג. ואכלול עם דיני גבינה דין גבינה שגבנו אותו מחלב בהמה ידועה ואחר כך נשחטה הבהמה ונמצאת טריפה: גבינה של עו"ג אסורה. והרבה טעמים נאמרה באסורה מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה. ומפני שטחין פניה בשומן חזיר. ומפני שמערבין בה חלב טמא. ואפילו שחלב טמא אינה עומד אעפ"כ יש לחוש שמא נשאר מן החלב הטמא בתוך ניקבי הגבינה. החמאה שלהם אסורה גם כן מן הטעם הזה שאמרנו ואפילו בשלו אותה אסורה. ואין אומרים בידוע שהלכו צחצוחי חלב טמא שבה שאם אתה אומר כן אף חלב שחלבו עכו"ם שאסרו מפני תערובות חלב טמא יהא מותר לגבן ממנו גבינה. או לעשות ממנו חמאה ויבשל עד כדי שילכו צחצוחי חלב טמא באומד. אלא מכאן אתה למד שאין להם תקנה לעולם לפי שכל הדברים האלו הלכו בהם לחומרא להתרחק מאיסורי עו"ג ומי שהתיר החמאה לאחר בישל לא נראו דבריו כלל. מקומות שידוע ממנהג שבהם שאין מערבין לעולם חלב טמא עם חלב טהור שמאיס הוא להם. וכן ידוע שנהגו בהם לאיסור לטוה פניהם בשומן חזיר כהללו שאוכלים גבינה בימי תעניתם ואסור להם לאכול בשר באותן הימים. וכן ידוע שאין מעמידין אלא בציצי הפרחים. אפילו כן אסור לאכול גבינות העכו"ם. לפי שדבר זה יראה שנאסר במנין כמו היין וכל דבר שנאסר במנין אעפ"י שאסרוהו לטענה ובטלה הטענה האיסור במקומו עומד חלב שחלבו עוג"ג אסור כמו שאמרנו חוששין שמא ערב לתוכו חלב דבר טמא. לפיכך אם היה חולב בביתו וישראל יושב בחוץ אם ידוע שאין דבר טמא בעדרו מותר ואעפ"י שאין ישראל רואהו בשעה שהוא חולב. היה דבר טמא בעורו וישראל יושב בצד העדר והעכו"ם חולב לצורך ישראל ויודע שחלב טמא אסור לישראל אעפ"י שאין הישראל רואהו כשהוא יושב אם כשהוא עומד רואהו מותר מתיירא הוא שמא יעמד ויראהו. כבר בארנו בשער שלישי של בית שני שחלב הטריפה אסור כגוף הטריפה. ולפיכך בהמה טריפה שגבנו גבינות הרבה מחלבה אסורים. גבנו גבינות מבהמה ידוע ונשחטה ונמצאת טריפה כגון שנמצאת מחט בעובי בית הכוסות או באחד מהמקומות שעושה אותה טריפה את הוגלד פי המכה בידוע שהוא שלשה ימים קודם שנשחטה לכל הפחות ולפיכך כל הגבינות והחלב שחלבו ממנה תוך שלשה ימים שלפני השחיטה אסורים בוודאי ואם לא הוגלד פי המכה הרי זה ספק. וכן כשהוגלד פי המכה ונעשה גבינות מחלבה וקודם שלשה ימים. יש מגדולי החכמים שאסרו ואעפ"י שחזקה דאורייתא ויש לומר שמעמידין הבהמה על חזקתה שהרי בשעה שנוצרה בחזקת כשירה היא אפילו כן גבינות אלו אסורות שלא אמרו חזקה דאורייתא אלא בחזקה שיש לה עת ברור כחזקות פנויה שבשעה שנולדה וודאי פנויה היתה בבירור וכן חזקה נשואה שנשאת נודע בבירור שהיא נשואה. אבל בבהמה לא נודע בשעה שנולדה שלא היתה טריפה שמא טריפה היא מן הבטן אלא כשעברה עליה שנים עשר חדש נודע שלא היתה טריפה כשנולדה וכן כל זמן וזמן שהיא חיה נודע שהיתה כשירה קודם שנים עשר חדש לזמן הזה וכל חזקה כזו שאין לו זמן ברור אין הולכין אחריה. ויש מי שהתיר ונותן טעם לדבריו לפי שרוב בהמות כשירות הן והולכין אחר הרוב מן התורה וזו עכשיו היא שנטרפה שהרי אמרו נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה. ומכל מקום בטריפות סרכא וכיוצא בזה שאי אפשר לומר שעכשיו ממש נטרפה אסורה דכל שאתה יודע באמת שלא נטרפה עכשיו ממש אם כן כבר יצאה בהמה זו מחיים מחזקת הרוב ואי אתה יודע במה ובספק איסורי תורה ספיקא לחומרא. וכן אמרו משמן של מקצת גאונים ז"ל שהבהמה שנמצאת טריפה אוסרין הגבינות שנעשה מחלבה למפרע היו הבהמות רבות ונמצאת אחת מהן טריפה הולכים בה אחר שיעור ששים כשאר האסורים. המורייס של עו"ג אסור. ולמה אסרוהו מפני שמערבין בו יין ולא אמרו אלא בשלישי שהוא כחוש. אבל הנסחט ראשון ושני מותר מפני ששמן הוא ואין נותנין בו יין. המורייס לא נאסר לחלוטין בכל זמן ובכל מקום אלא במקומות שהיין בהם בזול יותר מן המורייס. אבל במקומות שהיין ביוקר יותר מותר שבידוע שלא יזיק בנכסיו מדעת לערב היוקר בזול וימכור היוקר בדמי מה שהוא בזול הביאוהו ממקום שהיין ביוקר למקום שהיין בזול אסור. מעשה היה בעו"ג שהביא ספינה טעונה מורייס לעכו מקום שהיין בזול ולא אסרוהו והושיבו עליה שומרים בעכו. לא אסרוהו מפני שבמקום שנעשה שם ושבא משם היה יין ביוקר יותר מן המורייס והושיבו עליה שומרים בעכו שמא יערבו בו עכשיו שהיין בעכו בזול יותר מן המורייס. ויראה לי שמכאן אנו לומדים שבמקומות שהדבר ידוע שאין מערבים בו יין נקח מכל אדם שהרי לא נאסר לגמרי והרי חזר הכל עכשיו בראשון ושני בזמנן. וכן מפקידן ושולחין אותו ע"י עכו"ם שאין העכו"ם נותן אל דעתו לסלק מורייס ולתת יין שהרי לא ידע שהיין יפה למורייס. ואם בא לסלק ולהחליף מים הוא נותן בתוכו ולא יהא חמור מפקיד מלוקח מעכו"ם. וליקח עכשיו מעו"ג מותר כמו שבארנו. כבשין של עו"ג שדרכן לתת לתוכן יין לפעמים אעפ"י שאינו יודע שכולן נותנין לתוכו יין אסורים באכילה ואף על פי שסתם יינם אינו אסור אלא מדבריהם אסרו מספק. והרחק הוא שעשו כדי להתרחק מתבשילהם ומכבשיהן של עו"ג. כבשין שבידוע שכלן נותנין לתוכן יין אף על פי שאינו ידוע שנתנו לתוך אלו ממש אסורים בהנאה כאלו וודאי נתנו לתוכן יין. ויש מי שאומרים שכולן אסורין בהנאה לפי שהיין בתוך אלו מכשיר את כולן והרי אלו כאילו היין שבהן עיקר ולפיכך כולן אסורים בהנאה. ויש מרבותי שהורו שימכרו כלן חוץ מדמי יין נסך שבהם וכיצד משערין ואנו לא ידענו כמה נותנו בהם אומדין כמה דרכן לערב בכיוצא באלו וימכרו חוץ מדמי יין נסך שאנו אומדין שנתנו בהן. ויראה לי שזהו עיקר. הזתים שהעו"ג כובשים אותם מותרים ואפילו באכילה ואפילו הרפויין הרבה שאם תאחזנו ותשמט גרעינתו מותרת ואין חוששין שמא זלפו עליהם יין אלא שמנן הוא שרבה עליהן ומחמת כן הם רפויין :
השער השביעי
השער השביעי: בבישולי עו"ג ופת של עו"ג: הפת של עו"ג אסורה ולמה אסרוה מפני קירוב הדעת חששו חכמים שאם תהא פת של עו"ג מותרת יבא לאכול עמו ויתחתן עמו כדרך שאמר הכתוב וקרא לך ואכלתו מזבחו ולקחת מבנותיו לבניך. הפת חיי נפש יש בו ומפני תקלותו אסרוהו ומפני שחיי אדם תלוי בו עמדו עליו והתירוהו במקצת. כיצד פת של בעלי בתים אסרוהו לעולם. ואין מתירין אותו אלא מפני סכנות נפשות כשאר אסורים של דבריהם. ויש מגדולי המורים שאסרו אא"כ צם שלשה ימים בלא מאכל. ובשם מקצת גאונים אמרו שמשום עונג שבת מתירין אותה אם לא היה לו מה יאכל בשבת אוכל אפילו פת של בעלי בתים. איסורו של פת אף על פי שמחמת חשש חתנות נגעו בו אפילו בביתו של ישראל אסרוה ואפילו חוץ לעיר שלא חלקו באיסור כדי להתרחק ביותר מן החתנות של עו"ג שעיקר הדת תלוי בו שנאמר וקרא לך ואכלתו מזבחו ולקחת מבנותיו וזנו בנותיו אחרי אלקיהם והזנו את בניך אחרי אלקיהם. לפיכך האוכל פת מבעלי בתים של עו"ג בשום מקום עבריין הוא. שעבר על גזירת בית דין ואם ת"ח הוא אסור לספר שמועה משמו. עד שיפרוש ויקבל על עצמו דברי חברות. פת של פלטר אין תקלות החיתון מצוי בו כל כך שאין כאן קירוב הדעת אומנותו הוא ובאומנותו הוא עוסק והכל לוקחין ממנו ולפיכך התירו לקנות פת ממנו במקום שאין פלטר ישראל מוכר פת כמוהו היה שם פלטר ישראל מוכר פת כמוהו אסור ואם לא היה פת פלטר ישראל כפת פלטר עו"ג לוקח מפת פלטר עו"ג שערב לו יותר ופלטר עו"ג שלקח פת של עו"ג בעלי בתים אסורה כבעל הבית. עו"ג שלקח פת של פלטר עו"ג מותרת שלא הלכו באיסור זה אחר מי שהפת בידו עכשיו אלא מי שאפאה. כותח של עו"ג אמרו משמן של גאונים שאין חוששין לו משום פת שיש בו שלא אסרו פת אלא משום חתנות וכותח אין בו משום חתנות. הפת שלשה מלאכות יש בו. הסיק התנור. ואפייה. והיפוך גחלים להוציא חומן לקרב את האפייה. נעשה אחת משלש אלו ע"י ישראל הפת מותרים. יש מגדולי המחברים שהתירו אפילו השלך ישראל קיסם לתוך התנור שאף קיסם הוא מוסיף חום והרי זה כמהפך בגחלים ויש מי שאומר שאין קיסם מועיל שאין זה מלאכה גמורה אלא קצת מלאכה. ודברי ראשונים נראין לי עיקר. שאין לך כל קיסם וקיסם שאין מוסיף החום ומקרב האפייה כהפוך גחלים. וכן נהגו ומנהגן ישראל תורה היא. ירקות או בשר או דגים ששלקו או שבשלו אותן עו"ג אסורים בדבר זה גם כן אסרו משום חתנות. במה דברים אמורים בשהתחיל עו"ג וגומר בשולו. אבל אם לא נעשה הכל ע"י עו"ג מותרת כיצד הניח עו"ג על האש ובא ישראל והפך בו קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי מותר הניח ישראל ומיד בא עו"ג והלך בו הרי זה מותר. הניח עו"ג והגיע מחמת מעשיו למאכל בן דרוסאי אף על פי שבא ישראל וגמר בשולו הרי זה אסור לפי שכל שהגיע למאכל בן דרוסאי הרי הוא כמבושל. איזהו מאכל בן דרוסאי כל שהגיע לשליש בישולו. הניח ישראל על גבי גחלים עוממות שלא היה התבשיל מתבשל עליהם אם בא עו"ג והפך בהם ונתבשל הרי זה אסור שכל שלא היה יכול לבא לידי מאכל בן דרוסאי בהנחת ישראל אין הנחתו נחשבת לכלום. הרי זה כאילו הניח עו"ג וגמר עכו"ם. הניח ישראל על גבי האור והניח עו"ג לשמור ולהפך בו ואינו ידוע אם סלקו עו"ג מעל האור עד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי אם לאו הרי זה מותר ואין חוששין לו דספק בשל דבריהם הוא ולקולא. ועוד שאין לו הנאה בסילוקו עד שנחוש שסלקו והחזירו. כשאסרו בשולי עו"ג לא אסרו אלא בשנתכוין העו"ג לבשל אבל אם לא נתכוין העו"ג לבשל מותר. לפיכך עו"ג שהסיק את התנור להשליך שם יתדות רטובות של עץ כדי לייבשן והיתה דלעת וכיוצא בזה טמונה בתנור ועו"ג לא ידעה הרי זו מותרת לפי שלא נתכוין העו"ג לבשל לא הדלעת ולא היתידות אלא לחזק היתידות. וכן עו"ג שחרך את ראש הבהמה אף על פי שהעבירו על האש עד שנצלו ראשי האזנים שהן רכין הרי זה מותר לאכול מהן לפי שלא נתכוין זה לבשל אלא להשיר השער. וכן כל כיוצא בזה נתכוין לבשל כלום אף על פי שלא ידע ולא הרגיש בתבשיל זה של ישראל הרי זה אסור שהרי נתכוין לשם תבשיל בעולם. אף על פי שאמרו שהמליח הרי כרותח של צלי והכבוש הרי הוא כמבושל עו"ג שמלח בשר או דגים או שכבשן מותרין שלא אסרו אלא דבר שנתבשל או נצלה ע"י האור. דברים יש שנכשרין באכילה ע"י עישון עשנן עו"ג הרי אלו מותרין שלא אסרו אלא מה שנעשה ע"י האור כמו שאמרנו. כשגזרו חכמים על בשולי עו"ג לא גזרו אלא על דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי ודבר חשוב שראוי חי ודבר חשוב שראוי להעלותו על שלחן מלכים אם לאכילה אם ללפת בו את הפת. דבר הנאכל כמות שהוא חי אף על פי שהוא ראוי להעלות על שלחן מלכים או שאינו ראוי להעלות על שלחן מלכים אף על פי שאינו נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי עו"ג. ולפיכך דייסא מותרת וכן הקליות מותרין לפי שהחטה נאכלת כמו שהיא חיה הרבה אנשים כוססין אותו. הדגים הקטנים המלוחים שבשלן עו"ג הרי אלו מותרין אף על פי שהן עולין על שלחן מלכים מחמת מלחן הרי הן נאכלין כמו שהן היין משעה שנמלחו ואין הפרש בין שמלחו ישראל ובשלן עו"ג ובין שמלחן עו"ג ובשלן ישראל בין מלחן עו"ג ובשלן מותרן שמשעה שמלחן הכשירין לאכילה ועדיין מותרין הן כמו שבארנו שאין המליחה אוסרתן. וכשחוזר ומבשל דבר הנאכל כמו שהוא חי בישול דגים גדולים מלוחים אף על פי שיש מקצת אנשים אוכלים אותן חיין מחמת מולחן אכילה זו אכילת הדחק היא הרבה ואינה אכילה היא לפיכך בשולן עו"ג הרי אלו אסורין ויש מן החכמים שהתירו והראשון נראה עיקר. וכן בצים שבשלן עו"ג הרי אלו אסורין שעולין הן על שלחן מלכים ואינם נאכלין כשהן היין אלא בדוחק גדול ולא לכל אדם תמרים המתוקים שבשלן עו"ג בתנור מותרין דנאכלין כמו שהן היין לכל אדם תמרים שהם מרים הרבה שאין נאכלין לעולם אלא ע"י האור אסורין שאף הם מתוקים הם אחר כך ועולין על שלחן מלכים ואינם נאכלין אלא ע"י האור. והקטניות יש מקצת אוכלין אותם כשהן חיין אף הם אסורים לפי שאין נאכלין אלא ע"י דחק גדול. דבר הנאכל כמות שהוא חי שנתערב עם דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי ובשלן עו"ג רואין אם עיקר התבשיל מן הדברים שיש בהם משום בישולי עו"ג הרי זה אסור. ואם עקרו מן הדברים שאין בהם משום בשול עו"ג הרי זה מותר לעולם הולכין אחר העיקר ומניחן את הטפל בין להקל בין להחמיר. ולפיכך הרסנא שעושין לדגים והוא מציר דגים הנאכל כמו שהוא חי ומקמח הרי זה אסור שאין הציר עיקר אלא הקמח וכן כל כיוצא בזה. ואותן לחמין שעושין בתבלין וטחים פניהם בבצים לנוי הרי אלו מותרין שהלחמים עיקר והם מותרין שלחמי הפלטר הם. וביצה שעליהם טפילה היא להם. כל שאסרו חכמים כענין של תורה אסרו ולפיכך כשם שפליטת איסורי תורה אוסרות תערובתן גם אסורים של דבריהם כן. ולפיכך בשר או דגים שבשלו עו"ג עם הירקות הנאכלין כמות שהן חיין הירקות אסורות. וכן בשר שמבשלין בתוך הפת אם בשלן עכו"ם אעפ"י שהסיק ישראל את התנור אין הפת אסורה מחמת בשולי עו"ג הרי היא אסורה מחמת פליטת הבשר דכל שנאסר הבשר מחמת בשולי עו"ג אף פליטתו נאסר והוא שנבלע בפת ואסור וכן הסכימו גדולי המחברים והוא עיקר ולפיכך הכלים שבשלו בהם העו"ג דברים שיש בהן משום בשולי עו"ג אסורים. ולפיכך צריך ליזהר בשפחות נכריות שמבשלות לעצמן בבית רבן ישראל בקדירות של ישראל שלא יניחו הן על גבי האור ואם קדמו והניחו צריך שיהפך בו ישראל קודם שיגיע למאכל בן דרוסאי כמו שבארנו : נשלם בית שלישי