תורת הבית הקצר· רבנו שלמה אבן אדרת [הרשב"א]
הבית הראשון
השער הראשון
השער הראשון מבית ראשון: בביאור הכשר השוחטין ומי שוחט: מצות עשה להיות אדם שוחט מה שירצה לאכול. בהמה. חיה. או עוף. שנאמר וזבחת מבקרך ומצאנך. והוקשה חיה לבהמה שנאמר בבכור בעל מום כאשר יאכל הצבי ואת האיל כן תאכלנו. ובעוף הוא אומר זאת תורת הבהמה והעוף. הקיש תורת לשחיטה. מה זה בשחיטה. אף בשחיטה. ושחיטת העו"ג נבילה שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו מכלל שזבחו אסור. ואפילו גר תושב שאינו עובד ע"ג שחיטתו נבילה. כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה. אסור לאכול משחיטתו שמא קלקל בשחיטתו. סתם אנשים המצויין אצל שחיטה מומחין הם. לפיכך הכל שוחטין ואפילו שאינן מומחין אצלינו חזקה כל המצוי אצל שחיטה מומחה הוא. ראה אחד ששחט ואינו יודע אם מומחה הוא אם לאו. אם ישנו בפניו שואלו אם יודע הלכות שחיטה אם לא. שכל שאפשר לבודקו בודקו ואם לא אוכל והולך חזקה מומחה הוא כמו שאמרנו. ראה אחד ששחט ויודע בו שאינו מומחה אם ראהו מתחילה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו. ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. ואפילו שחט בפנינו שנים או שלשה פעמים כהוגן. ואפילו שחט בבהמה זו אחד מן הסימנים יפה אין אומרין כמו ששחט בפנינו הרבה פעמים כהוגן וגם עכשיו שחט אחד מן הסימנים. כך שחט הסימן השני יפה. אלא חוששין שמא בסימן השני שהה ודרס אחר שאינו מומחה ומה שלא אירע לו פסול בראשונה לא מחמת בקיאות היה אלא מקרה היה. יש אנשים רכי לב מתעלפים כשהם שוחטין ולפיכך כל רך הלבב לא ישחוט בינו לבין עצמו שמא יתעלף וישהה וידרוס ולא ירגיש. סתם אנשים אינם מתעלפים מחמת שחיטה. לפיכך מוסרין לכל לשחוט. ואין צריך לשאול אם מתעלף אם לאו. ואפילו היה בפנינו א"צ לשאול אם נתעלף שאין חוששין לעלוף כלל. מי שאינו מומחה שאמרנו שלא ישחוט אם שחט בינו לבין עצמו ואמר בריא לי שלא שהיתי ושלא דרסתי יראה לי שאין אוכלין משחיטתו דכל שאינו יודע אפשר שישהה וידרוס ולא ידע ולא ירגיש ויש מתירין. שחט ואחרים רואין אותו שחיטתו כשירה ולא עוד אלא שמוסרין לו לכתחילה אם יש אחרים מומחים שעומדים על גביו שאין הגדול בן דעת אעפ"י שאינו יודע דומה לחרש שוטה וקטן שאין מוסרין להם לכתחילה ואפילו אחרים רואין אותן לפי שהן מועדין לקלקלו וגדול בן דעת רוב מעשיו מתוקנין. מצא תרנגולת שחוטה או בהמה. שרוב המצויין בשחיטה מומחין הן כמו שבארנו. וכן אם נגנבו או נאבדו ומצאן כשהן שחוטין בביתו. מצאן באשפה שבשוק אסורין. שדרך נבילות להטילן באשפה שבבית. או שמצא בשוק שלא באשפה. יש מי שאוסר ויראה לי שחזקתן שחוטין. שאילו נתנבלה. באשפה שבשוק השליכום. במה דברים כשמצאן במקום שרובן ישראל. אבל בשוק שרובן עכו"ם אסורין ואע"פ שהן שחוטי הסימנין יראה לי שאין סימן זה מחזיק כשחיטת ישראל. קטן היודע לאמן את ידיו לשחיטה מוסרין לו לשחוט לכתחילה. והוא שאחרים עומדים על גביו. אינו יודע לאמן את ידיו לשחיטה. ואפילו אחרים עומדים על גביו לא ישחוט לכתחילה כמו שאמרנו. וכן הדברים בחרש ושוטה שחטו ואחרים רואין אותו שחיטתו כשירה אין אחרים רואין אותו יש אומרים שאפילו להתלמד אין מוסרין להם לכתחילה חוששין שמא הרואין שמוסרין להם לשחוט סבורין שמותר לסמוך עליהן כל שיודעים לומר הלכות שחיטה. שכור שנתבלבלה דעתו הרי הוא כשוטה. אבל שתוי שלא הגיע לשכרותו של לוט. יראה לי שהוא כפקח ושוחט לכתחילה ואע"פ שאינו יכול לדבר בפני המלך. שחיטת כותי אסורה כשחיטת עו"ג שכולן קלקלו מעשיהן ולפיכך עשאום עו"ג גמורים. שחיטת צדוקי ובייתוסי אם הוא מומחה שחיטתו כשירה. והוא שיהיה ישראל עומד על גביו. אפילו נכנס ויוצא. שחט בינו לבין עצמו יראה לי ששחיטתו פסולה. ואפילו חתך כזית ונתן לו ואכלו אין סומכין עליו דכל מצוה שאין הלכותיה כתובות בתורה אעפ"י שהחזיקו בה אין סומכין עליהם. ישראל אוכל נבילות לתיאבון בודקין סכין ונותנין לו והולך ושוחט בינו לבין עצמו. חזקה אינו מניח ההיתר ואוכל את האסור יראה אפילו שאין אנו יודעים בו שיודע הלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו. שכל המצוי אצל שחיטה מומחה הוא. ישראל מומר לאכול נבילות לתיאבון ששחט בינו לבין עצמו למה אין חוששין שמא נפגם הסכין בעור והוא נאמן לומר שאינו נפגם. לפי שאנו מעמידים הסכין על חזקתו. כל שלא ראינוהו שנפגם והבהמה שחוטה יפה לפנינו. שהרי לא מצינו בה שום ריעותא ואפילו שחט מאה בהמות בבדיקה ראשונה די לו דלעולם מעמידין הסכין על חזקתו עד שנודע שנפגם וכן הדין לבדיקת סימנין שלאחר שחיטה שכל השוחט כראוי הוא שוחט ובדק בסימנין קודם שיעור שהייה. וחזקה על זה שבדק כראוי כשאר השוחטין המומחין שאינו מניח ההיתר ואוכל את האיסור שחט בינו לבין עצמו ולא בדקו לו סכין לכתחילה בודקין סכינו אחריו. אם נמצאת סכינו יפה אוכלין משחיטתו ואם לאו אין אוכלין משחיטתו. אחר שאמרנו שאפילו שחט בלא בדיקת סכין בודק סכין אחריו ומותר. מפני מה הצריכו לבדוק לכתחילה חוששין שמא ישכח ולא יבדוק אחריו ואולי בסכין פגומה שחט. גמר שחיטה בינו לבין עצמו. ולא ידענו באיזה סכין שחט ויש אצלו יפה ואמר ביפה זה שחטתי יראה לי שהוא נאמן. דלעולם לא שביק היתרא ואכל איסורא. יתר מיכן נראה לי שאפילו נמצאת בשר שחוטה בידו כל שיש טבחים ומקולין ישראלים נאמן הוא לומר מן השחוטה לקחתי. ואפילו יש בידו עוף שחוט שאינו נמכר במקולין אם יש אנשי כשרים ומומחים עמו במדינה נאמן הוא לומר ישראל מומחה וכשר שחט לי. ואצ"ל באומר ישראל פלוני כשר שחט לי שכל זה בכלל מה שאמרו אינו מניח את ההיתר ואוכל את האיסור. אע"פ שאינו טורח לתקן הסכין. טורח הוא ללכת אצל בקי לשחוט. לה"ד לחמצן של עוברי עבירה שמותר לאחר הפסח מיד מפני שהן מחליפין. מומר אוכל נבילות להכעיס יראה לי שאין מוסרין לו לשחוט ולכתחילה אפילו אחרים עומדים על גביו מפני שהוא מכוין לנבל ולקלקל. ושמא לא יתנו לב הרואים במה שהוא עושה במה שנתן בין ידיו. ומה הפרש יש בין זה לצדוקי ולבייתוסי או הכותי קודם שגזרו עליהן שאלו שוחטין לכתחילה כשאחרים רואין אותן וזה אינו שוחט לפי שאינן מומרים לנבילות. ואע"פ שאין להם בכיוצא בזה לפני עור לא תתן מכשול. מכל מקום אין מכוונין כל כך לנבל אבל מומר זה שהוא מנבל ואוכל להכעיס כל שכן שמנבל ויאכיל לאחרים וחשוד הוא בדבר זה מן העו"ג ביין המופקד אצלו וישראל יוצא ונכנס. ויש מורין בזה להקל. שחט ואחרים רואין אותו שחיטתו כשרה ואינו כעו"ג. מומר לדבר אחד אינו מומר לכל התורה כולה. והוא שבדקו סכין ונתנו לו או שבדקו סכין אחריו ונמצאת יפה. מומר לערלות או לעבירה אחת מן העבירות שבתורה שוחט לכתחילה. ויראה לי שא"צ לבדוק אחריו סכין. ולא לבדוק אותו אם מומחה הוא אם לאו. אלא הרי הוא אצל שחיטה כישראל גמור דמומר לדבר אחד אינו מומר לכל התורה כולה במה דברים אמורים במומר לשאר עבירות שבתורה אבל במומר לע"ז או שמחלל שבתות בפרהסיא. הרי הוא כמומר לכל התורה כולה והרי הוא כעו"ג ושחיטתו פסולה. התחיל אחד מן הפסולין לשחוט כגון עו"ג ומין או כותי וגמר ישראל או שהתחיל ישראל וגמר אחד מאלו שחיטתו פסולה ששחיטתו של אלו אינה אלא כקוץ. והרי נעשה בה מעשה טרפה בידם במה דברים אמורים כשהתחיל אחד מאלו בדבר בדבר שעושה אותה נבילה כוושט או כרובו של קנה אבל אם התחיל בדבר שאינו עושה אותה נבילה כחצי קנה וגמר ישראל הרי זו כשירה. היו שנים אוחזין בסכין ואחד מהן פסול לשחיטה שחיטתן פסולה שהרי נעשית השחיטה גם על ידי הפסול ואין מעשיו אלא כקוץ ואצ"ל בשני בני אדם ושני סכינים ואחד מהם פסול לשחיטה. ואצ"ל כשאין הכשר שחיטה במעשה הכשר לבדו אלא בצירוף הפסול אלא אפילו שחט זה רוב הסימן וזה רוב הסימן. נשים ועבדים שאינם משוחררים הרי הן בודקין סכין לעצמן ושוחטין לכתחילה כגדולי ישראל שהשחיטה כשירה בנשים ועבדים. הסומא לא ישחוט אם אין אדם אחר רואה אותו שוחט שמא יחליד. או ידרוס והוא לא ידע ואם שחט שחיטתו כשירה. השוחט במוכני שהוא גלגל הריחים שהוא מגלגל ע"י מים לא ישחוט לכתחילה ואם שחט שחיטתו כשירה. במה דברים אמורים בכח ראשון לפי שהוא בא מכח אדם אבל מכח ראשון ואילך שחיטתו פסולה לפי שאינו בא אלא מכח המים. גלגל היוצרים שמגלגלים אותו ברגל או גלגל הריחים של יד יראה לי ששוחטין בהן לכתחילה בין בכח הראשון בין בכח שני שכולן מכח אדם הן באין. שוחט אדם אפילו בהמות הרבה בבת אחת ואפילו לכתחילה ואינו חושש והוא שיהא מוליך ומביא או שיהא בסכין מלא הצווארין וחוצה להן כמלא צוואר כמו שבארנו בהלכות דרסה. השוחט אעפ"י שלא כיון בשחיטה. ואפילו לחתיכה בעלמא שחיטתו כשירה לפי שאין חולין צריכין כוונה לפיכך זרק סכין לנעצו בכותל והלכה ושחטה הרי זה כשירה. והוא שראה שלא החליד הסכין בין סימן לסימן או תחת העור. מצא נוצה שע"ג השחיטה חתוכה בידוע ששחטה כדרכה שאילו החליד לא היתה הנוצה חתוכה וכן הדין כשמצא שער העור חתוך. ולא עוד אלא אפילו הפיל הסכין בידו או ברגלו אפילו שלא בכוונה והלך ושחט כדרכו הרי זו כשרה. זה הכלל כל שבא מכח ישראל ואפילו מכח מי שאינו בן דעת שחיטתו כשרה. נפל הסכין מעצמו שלא בכחו ואע"פ ששחטה כדרכה הרי זו פסולה שנאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל. היה סכין מונח לו בידו. ובחיקו ונפלה לה מידו. הורו הראשונים שזה כנפלה מן הגג עצמה והרי זו פסולה. ואע"פ שיש לי לדון ולהקל להם שומעין שאמרו להחמיר בשל תורה. השוחט לעו"ג אע"פ שבהמה של עו"ג שחיטתו כשירה. ולא עוד אלא אפילו שמענו העו"ג אומר שהוא רוצה לזרוק דמו לע"ג או להקטיר חלבו לעכו"ם הרי זו כשירה לפי שאין הכל הולך אלא אחר השוחט. חשב השוחט שהעו"ג יזרוק דמו לכו"ם או שיקטיר חלבו לכו"ם שחיטתו פסולה ואצ"ל כשחשב ישראל השוחט לשחוט בהמה זו לכו"ם שזו זבחי מתים היא ואסורה אפילו בהנאה. שנאמר זובח לאלהים יחרם. שחטה לזרוק דמה לע"ג פסולה ואפילו שלא שחט אותה ממש לע"ג לפי שמחשבין מעבודה לעבודה. שחטה סתם ואחר כך נמלך עליה לזרוק דמה או להקטיר חלבה לע"ג חוששין כיון שעכשיו נמלך עליה שמא אף בשעת השחיטה חשב לכך והוכיח סופו על תחילתו. השוחט לשם הרים. לשם גבעות. לשם ימים. לשם נהרות. לשם מדברות. לשם חמה ולבנה וכוכבים ומזלות. אם שחט לשם אחד מכל אלו על דעת לעבוד אותם בכך כדרך עובדי עבודה זרה ששוחטין לשם עבודה זרה הרי זו זבחי מתים ואסורה אפילו בהנאה אע"פ שאין ההרים נאסרים בע"ג הרי הן נעשין ע"ג והשוחט לשמן כשוחט לעבודה זרה והמשתחוה להן כמשתחוה לעבודה זרה. וזהו שאמרו אלקיהם על ההרים ולא ההרים אלקיהם אין הכוונה אלא שלא יהיו ההרים עצמן אסורין. אבל הן נעשין ע"ג להתחייב בעבודתן כשאר עובדי עבודה זרה. שחט לשם אחד מכל אלו שלא לעבודה אלא לכוונת רפואה כחללו המתעסקין בדברי הבאי שחיטתן פסולה מדבריהם לאכילה ומותרת בהנאה. שחט לשם שרו של הר. או לשם שר אחד משרי אחד דברים אלו בין ששחט לשם מיכאל שר הגדול בין ששחט אפילו לשם שרו של שלשול קטן שבים. אע"פ שלא נתכוין אלא לרפואה ולדברי הבאי ה"ז כזבחי מתים מדבריהם ואסורה אפילו בהנאה. ישראל ששחט בהמת חבירו לשם אחד מכל אלו לא אסרה שאין ישראל חשוד להתכוין בדברים האסורים ולא עשה כן אלא לצער את חבירו. ויש מי שהורה יש לו בה שותפות לא אסרה. ואע"פ שאילו היתה כולה שלו אסרו זה לא נתכוין אלא לצער שותפו. היה שוחט בהמת חבירו לשם אחד מכל אלו והתרה בו וקבל עליו התראה אין לך מומר גדול מזה ואסרה. השוחט לשם עולה או לשם שלמים או לשם אשם תלוי. לשם פסח לשם תודה לשם קרבן נזיר שחיטתו פסולה. דברים אלו באין דרך נדבה ולפיכך חוששין שמא עכשיו נדב אותן ונראה כשוחט קדשים בחוץ ואוכל אפילו היתה בהמה זו בעלת מום ואינה ראוייה להקרבה אסורה. פעמים שאדם מכסה מומה ואינו ניכר שחט תרנגולת ואווזין וכיוצא מן המינין שאינן ראויים למזבח מותר שהכל יודעים שאין אלו קדשים שחט תורים ובני יונה הרי אלו אסורים. ויראה לי שאם היו תורים קטנים ובני יונה גדולים כשרים שהכל יודעים שאין אלו ראויים להקרבה. שחט לשם אחד מכל אלו מן הקדשים שאינם באין בנדבה כחטאת ואשם ודאי לשם בכור לשם מעשר לשם תמורה שחיטתו כשרה שהכל יודעים שאין אלו אלא דברי הבאי שאילו היה חטאת ואשם נודע היה וקול יוצא לאלו במה דברים אמורים כשלא נודע שעבר זה עבירה שחייב עליה חטאת או אשם אבל עבר עבירה שחייבין עליה חטאת או אשם ודאי ואמר לשם חטאת הרי זו פסולה שנים אוחזין בסכין בין בשני סכינין בין בסכין אחד ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו שאמרנו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה עד שתהא כל השחיטה לשם דבר כשר :
השער השני
השער השני: במה שוחט ודיני סכין: בכל שוחטין חוץ ממגל קציר והשינים והצפורין מפני שהן חונקין עבר ושחט באחד מכל אלו שחיטתו פסולה. במה דברים אמורים בשתי שינים שהרי חוק שיש בין שן לשן נדון כפגימה לפי שהוא חונק. אבל בשן אחד שוחטין בה לכתחילה והוא שתהיה תלושה. אבל במחוברת שחיטתו פסולה. וכן הדין בצפורן שאינה פסולה לשחיטה אלא במחוברת לפי שאין שוחטין במחובר כמו שיתבאר. אבל צפורן התלושה שוחטין בה לכתחילה. מגל קציר אלו שיש בו פגימות הרבה. ופגימותיה מסוכסכות ונוטות לצד אחד. ואעפ"כ אם שחט בו אפילו הוליך ולא הביא שחיטתו פסולה. כיון שיש פגימות הרבה חוששין שמא השיב ידו אחור מעט ונאחז אחד מן העוקצין בסימנין וקרע. אבל סכין שאין בה אלא פגימה אחת אם אוגרת משתי רוחותיה שחיטתו פסולה. והרי היא נידונית כמגירה מה טעם בין שהוליך ולא הביא בין שהביא ולא הוליך לעולם הוא פוגע בפגימה וקורעת. היתה מסוכסכת אם עוקץ הפגימה נוטה כלפי זנב הסכין והולך ולא הביא שחיטתו כשירה לפי שאין עוקץ הפגימה קורע אלא בפגעו בסכין ואם עוקץ הפגימה נוטה כלפי הראש והביא ולא הוליך שחיטתו פסולה. מגל יד והוא שצדו האחד סכין וצדו האחד מגל. לפיכך אם שחט בצד הפגימות שחיטתו פסולה ואפילו הוליך ולא הביא. אבל בצדו השני שהוא עשוי כסכין לא ישחוט לכתחילה גזירה צדו האחד משום צדו השני. עבר ושחט שחיטתו כשירה הוחלקו שיניה שוחטין בכל צד. אין גוזרין הוחלקו משום לא הוחלקו. כמה שיעור הפגימה שפוסלת בשחיטה כל שהוא. ובלבד שתחגור כל שהוא ואפילו כחוט השערה. אבל אם אינה חוגרת כלום אין זו פגימה ואינה פוסלת השחיטה שאין זה אלא כראש השבולת שנמצא כאוגר ואינו. ויש מי שהורה ששיעור פגימה הוא כפגימת המזבח ופגימת המזבח כדי שתחגור בו צפורן. לבן סכין באש לא ישחוט בו לכתחילה ואם שחט בה יש מה שאומר ששחיטתו כשירה שחדודו קודם ללבונו ובית השחיטה מרחיב ואינו נוגע בצדדין במה דברים אמורים בשידע קודם ששחט שהוא מלובן אבל אם לא ידע שחיטתו פסולה מתוך שלא ידע חוששין שמא לא נזהר ונגע בצדדין ונשרפו. ויש מי שאומר ידע ואפילו עבר ושחט שחיטתו של סכין קודם ללבונו חוששין שמא נגע ואין סומכין על זכירתו בכך וכן נראין הדברים. סכין שהוא ממשמשי ע"ג אם הרשה היא שלא חתך בה בשר אלא ששבר בה לפניה מקל או כיוצא בזה מותר לשחוט בה בהמה בריאה לפי שהוא מקלקל אבל לשחוט את המסוכנת אסור שמתקן הוא ונאמר לא ידבק בידך מאומה מן החרם. עבר ושחט יוליך הנאה לים המלח והרי הוא לאח"כ מותרת לו כמה שיעור הנאה זו כדי שכר סכין לשחוט בו. היתה ישנה שחתך בה בשר הוי זה צריך לקלוף בית טביחתו אעפ"י שאינה בת יומא ששומן האיסור הנדבק בדפני הסכין אינו נפגם ונבלע בכתלי בית השחיטה. שפה או נעצה בקרקע קשה עשרה פעמים אין צריך קליפה אפילו הסכין בן יומו שאין בית השחיטה רותח גמור שיפלוט מה שבתוך הסכין ויבליענו בבשר. וכן הדין בשוחט בסכין של עכו"ם אם לא שפה לא ישחוט בה ואם שחט צריך קליפה. ויש אומרים שאין צריך אלא הדחה ושפשוף גדול כדי להסיר שומן האיסור הנדבק ממנו לכתלי בית השחיטה ויראה לי שהראשון עיקר. הרוצה לשחוט בסכין ששחט בה טריפה או נבילה כיצד הוא עושה מקנחו בסמרטוט יפה כדי להסיר שומן הטריפה שנדבק על פני הסכין או מדיחה במים צוננים ודיו. שחט בה עד שלא הדיח ועד שלא קנח דינו כדין שוחט בסכין של עו"ג י"ש קולף מקום השחיטה. וי"א מדיח ומשפשף היטב עד כדי שיוסר שומן הטריפה הנדבק בכתלי בית השחיטה. הטבח צריך שיבדוק הסכין קודם שחיטה אם לא בדק לא ישחוט בו שסתם סכינים אינם יפים לשחיטה. שמא ישכח מלבדוק אחר שחיטה והרי זו כאוכל נבילה. עבר ושחט ונמצאת סכינו יפה שחיטתו כשירה. כיצד בודקו בודקו בדיקה יפה ולאט ובכוונת הלב שפגימת כל שהוא קרוב שלא ירגיש בה אם יפנה לבו לדברים אחרים. ובודקו בבשר ובצפורן ומשלש רוחותיה ובודקו על דרך זה דרך הולכה והובאה שמא פגימה מסוכסכת יש לו ולא תמצא אלא בדרך הולכה או הובאה. בדק סכין ושחט צריך לבדקו אחר שחיטה אעפ"י שסכין עומד על חזקתו עד שיודע שנפגם אין סומכין על חזקה זו כל זמן שהוא לפנינו שפעמים שנפגם בעור והוא לא ידע. לא בדק סכין אחר שחיטה ונאבד הרי זו בחזקתו ושחיטתו כשירה. לא בדק אחר שחיטה והצניעו ולאחר זמן שחט בו אעפ"י שלא בדקו עכשיו ונאבד הרי זו בחזקתו ואין חוששין שמא עמידתו נפגם מעצמו לפיכך הטבח צריך שיהא לו סכין מיוחד לשחיטה כדי שלא יחתוך בו בשר שפעמים ישחוט ואחר כך יחתוך בו בשר סבור הוא שלא נפגם. שאין הבשר מצוי לפגום כדרך שאין הסימנין פוגמין ופעמים יגע בעצמות שבבשר ונפגם והוא לא ידע. ויצניענו בחזקת שהוא בדוק ואח"כ ישחוט בו בלא בדיקה ונמצא שוחט בסכין פגומה. בדק ושחט ונמצאת פגומה שחיטתו פסולה שהרי פגומה היא במה דברים אמורים בשלא שבר בה עצמות לאחר שחיטה אבל שבר בה עצמות לאחר שחיטה תולין פגימה זו בשבירת עצמות אלו ושחיטתו כשירה. לא שבר בה עצמות אעפ"י שנגע בעצם המפרקת אין תולין בו להקל שאין העצם פוגם דרך הולכה והבאה שחט בהמות רבות ונמצאת סכינו פגומה לאחר שחיטה כולן אפילו הראשונה פסולה. חוששין שמא בעור הראשונה נפגמה לפיכך צריך לבדוק בין כל אחת ואחת בדיקה יפה כדי שלא תיאסר אלא אותה שנמצא הסכין פגימה אחריה. לא בדק בין כל אחת ואחת ונאבד הסכין הרי כולן כשרות. ולא עוד אלא אם שבר עצמות לאחר שחיטת כולן ונמצאת פגומה כולן כשרות לפי שמעמידין סכין על חזקתו עם חזקת כשרות הבהמות שהן שחוטות לפנינו כראוי. ויש אוסרין את כולן חוץ מן הראשונה דחוששין להחמיר שמא נגע בבירור בעצם המפרקת בזו חוששין לכל אותן שבאו לאחר נגיעתו בעצם המפרקת. יש מרבותי שהורו שכל שנמצאת פגומה אעפ"י ששבר בה עצמות שחיטתו פסולה אלא א"כ יש בסכין כדי שיעור צווארין דאפשר שאפילו יפגום בעור שמא לא פגעו סימנים בפגימות. אבל אין בסכין כשיעור זה אין תולין בזה להקל ולא יראה לי כן. סכין שנפלה ע"ג קרקע קשה או ע"ג אבנים הרי זה כמי ששבר עצמות במה דברים אמורים כשנודע שנפל על חודה אבל אם לא נודע לאיזה הכלל (נד) אין תולין להקל אלא כששבר עצמות וכיוצא בזה. בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומיות של קנה. במה דברים אמורים בתלושין אבל במחוברין לקרקע לא ישחוט שאין שוחטין במחובר לקרקע בין במחובר מעיקרו בין מבחובר ולבסוף חברו ואפילו לא בטלו. שחט במחובר מעיקרו שחיטתו פסולה. שחט בתלוש ולבסוף חברו ובטלו יראה לי ששחיטתו כשרה ויש מי שאוסר. שחט בתלוש ולבסוף חברו ולא בטלו כשרה במה דברים אמורים כשהסכין למעלה וצואר בהמה למטה אבל צואר בהמה למעלה כיון שהסכין נעוץ בכותל שחיטתו פסולה. ולא מחמת איסור חבורו אלא חוששין שמא תכביד הבהמה על הסכין ונמצא שוחט בדריסה. ולפיכך אפילו נעצו בקורה התלושה ושחט בו כל שהצואר למעלה שחיטתו פסולה כמו שאמרנו שם. ויראה לי שאפילו אמר ברי לי שלא דרסתי שחיטתו פסולה במה דברים אמורים בבהמה אבל בעוף הקל שחיטתו כשרה ויראה לי שלא בכל עוף הכשירו אלא בעוף הקל כתרנגולין אבל בעוף הגס כאווזין וכיוצא בזה שחיטתו פסולה שאף הן מכבידין כבהמה. כמה יהא בסכין ויהיה ראוי לשחוט. אפילו איזמל קטן ובאיזמל שאין לו קרנים. וכמו שבארנו בדרסה דינים אלו כל הצורך :
השער השלישי
השער השלישי: באיזה מקום שוחט: שוחט אדם בין בראש הגג. בין בראש הספינה אבל לא ישחוט לתוך הים ולא לתוך הנהרות שלא יראה כשוחט לשרו של ים ושל נהרות. אין שוחטין לתוך הכלים שלא יראה כמקבל הדם לזרקו לעבודה זרה. במה דברים אמורים בכלי ריקן אבל שוחט הוא לתוך אגן של מים. והוא שיהיו המים עכורין שאין צורתו נראית מתוכן. אבל מים צלולים לא ישחוט חוששין שמא לצורתו הנראה בהן הוא שוחט. ואם שחט בכלי שיש בו עפר כ"ש שהוא מותר. לא ישחוט בתוך הגומא ואפילו בתוך גומא שבבית שלא יראה כמאסף שם הדם לאכול עליו כדרך שהאפיקורסים עושים לשם ע"ג. רצה לנקות חצרו כיצד הוא עושה עושה מקום מדרון חוץ לגומא ושוחט שם כדי שיהא הדם שותת ויורד לתוך הגומא. שהכל יודעים שלא נתכוין זה אלא לנקות חצרו. אבל בשוק לא יעשה שאין דרך האדם לנקות השוק ואם עשה כן הרי זה עושה כחוקותיהם של אפיקורסים וצריך לבדוק אחריו שמא מינות נזרקה בו. ויראה לי שאם עבר ושחט באחת מכל אלו העניינים האסורים שאין שחיטתו פסולה שאין מוציאין את האדם מחזקת כשרותו עד שבדק וימצא חשוד. היה בא בספינה ואין לו מקום פנוי לשחוט כדי שלא יטנף את מקומו כיצד הוא עושה שוחט ע"ג הכלים אבל לא לתוכן. ואם רצה מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט על דופני הספינה והדם שותת ויורד לתוך הים ואינו חושש :
השער הרביעי
השער הרביעי: באיזה זמן שוחט: לעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה. במה דברים אמורים כשהייתה אבוקה כנגדו אבל אם אין אבוקה כנגדו לכתחילה לא ישחוט בלילה שמא ידרוס. שמא יחליד ולא ירגיש. עבר ושחט שחיטתו כשירה. וכן הדין השוחט ביום בבית אופל שהכלל לכל זמן ולכל מקום שאינו רואה בשעת שחיטתו מה שהוא שוחט השוחט בשבת וביום הכפורים אפילו בשוגג אסורה באכילה בו ביום לכל אדם ולערב מותרת אפילו למי ששחטה. במה דברים אמורים בשוגג אבל במזיד אסורה לו לעולם. קונסין אותו על שהזיד ושחט אבל אחרים אוכלים אותה לערב. יש מי שהורה שאסורה לאחרים לערב עד שימתין בכדי שתעשה. ויש מי שהורה שמותרת להם לערב מיד. השוחט בשבת לחולה שחלה מבעוד יום ועדיין הוא חולה בשעת שחיטה מותרת לבריא באומצא רוצה לומר בלא בשול ובלא מליחה. ואם חלה בו ביום יש מי שאוסר ויש מי שמתיר ולזה דעתי נוטה. חלה מבעוד יום והבריא הרי הוא כשוחט לבריא ואסור לו לעולם ולערב מותרת לאחרים. במה דברים אמורים בשוחט במזיד אבל בשוגג מותרת אפילו לו לערב כמו שבארנו :
השער החמישי
השער החמישי: כיסוי הדם: השוחט חיה ועוף צריך לכסות את דמו שנאמר כי יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר כסוי הדם לא בניצודין בלבד הוא נוהג אלא אפילו במזומנים שהרי ריבה הכתוב כי יצוד ציד חיה וגומר. כוי טעון כסוי כחיה אלא שאין מכסין את דמו ביום טוב גזריה שמא יבא להתיר חלבו ולפיכך אין שוחטין אותו לכתחילה בי"ט ואם עבר ושחט ממתין ומכסה לערב אם רשומו של דם ניכר. וכן השוחט חיה ועוף לחולה בשבת אעפ"י ששוחט ברשות אין מכסין את דמו בשבת. ואפילו היה לו דקר נעוץ מבעוד יום אלא ממתין לערב ומכסה אם רישומו של דם ניכר. השוחט אפילו אינו צריך אלא לדם חייב לכסות שלא השוחט לאכילה בלבד חייב הכתוב. אלא כל ששופך את דמו חייב לכסות. במה דברים אמורים בשחיטה הראויה אבל בשחיטה שאינה ראויה לא שנאמר כי יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל כל שראויה לאכילה. לפיכך הנוחר בסימנים והמעקר בסימנין פטור מלכסות וכן השוחט את הטריפה והשוחט ונתבלה בידו שאין אחד מכל אלו ראוין לאכילה השוחט מאה חיה או עוף במקום אחד. ואפילו חיה ועוף במקום אחר כסוי אחד לכולן ואין צריך לכסות חיה בפני עצמה ועוף בפני עצמו. כיצד מצות כסוי הדם נותן עפר תיחוח למטה ומכסה בעפר תיחוח למעלה שנאמר וכסהו בעפר. עפר לא נאמר אלא בעפר. שחט ולא נתן עפר למטה כיצד הוא עושה גורר הדם ונותן על גבי עפר תיחוח ומכסהו בעפר. שחט ונבלע הדם בקרקע אם רשומו ניכר מכסהו במקומו ואם אין רישומו ניכר פטור מלכסות. מי שאין לו עפר לכסות בו אסור לשחוט עד שיהא לו עפר לכסות. השוחט ולא כסה כל הקודם חייב לכסות שלא השוחט בלבד חייב הכתוב לכסות אלא כל ישראל כלל בחיוב זה שהרי נאמר במצות כסוי ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו. מצוה זו על כל בני ישראל. אלא השוחט קודם בחיובו. שנאמר ושפך וכסה מי ששפך יכסה חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואים אותם ששחטו כראוי חייבין לכסות. ואם בינם לבין עצמם פטורים מלכסות דסתם מעשיהם מקולקלין הם ושחיטתם שאינה ראוי היא. השוחט וכסתו הרוח אם חזר ונתגלה חייב לכסות ואם לא פטור מלכסות. שחט וכסה וחזר ונתגלה פטור מלכסות שהרי יוצא ידי כסוי שנאמר וכסהו אפילו פעם אחת. דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם חייב לכסות ואם לאו פטור מלכסות נתערב ביין רואין את היין כאלו הוא מים ואם רואין שאילו נפל במים כשיעור יין זה יהיה בו מראה דם חייב לכסות ואם לאו פטור מלכסות. אין הפרש בדבר זה בין שנפל הדם לתוך המים ויין ובין שנפלו היין או המים על הדם כל שיש בו מראה דם חייב לכסות שאין דחוי אצל מצות. וכן הדין כשנתערב בדם בהמה לעולם רואים את תערובתו כאלו הוא מים. השוחט חיה ועוף ולא יצא מהם דם מותרים באכילה שאין היתר אכילתן תלוי בכסוי הדם אלא כל שנשחט כראוי מותר באכילה. השוחט וניתז הדם לחוץ וכן דם שעל הדם גבי הסכין בזמן שאין דם שם אלא הוא חייב לגרור ולכסות ואם יש שם דם אחר שלא הוא. הורו הגאונים זכרונם לברכה שאין חייב לגרור ולכסות שהרי כסה מקצת דמו. ויש מי שהורה שחייב לכסות כל דמו ודברי הגאונים יותר נוחין. ועוד שדבריהם דברי קבלה הם. במה מכסין בכל דבר שנקרא עפר שנאמר וכסהו בעפר. לפיכך מכסין בעפר. ובשחיקת זהב שאף היא נקראת עפר שנאמר ועפרות זהב לו וכן באפר שנאמר מעפר שריפת החטאת עפר המדבר אינו נקרא עפר אלא חול גס הוא ואין מכסין בו. שחקו עד אשר דק לעפר מכסין בו. מכסין בזבל דק ובחול דק. איזהו דק כל שאינה צריך כתישה. היה צריך כתישה אלא שהוא נפרך מיד אין מכסין בו עד שיהא דק שאינו צריך אפילו פריכה. מכסין בסיד ובחרסית ובלבינה ובמגופה שכתשן ובשחיקת אבנים ונעורת פשתן דקה. ובנסורת חרשים דקה. אף על פי שאין אילו נקראים עפר. ריבה אותן הכתוב לפי שהן כעין עפר שנאמר וכסהו מכל מקום. ואחר שריבה מיעט שנאמר בעפר לומר שאין מרבין אלא אותן שהן כעין עפר יצאו זבל גס וחול גס ולבינה ומגופה שלא כתשו. וסובין וקמח ומורסן ושחיקת כלי מתכות במה דברים אמורים במתכות שלא נשרפו. אבל נשרפו חוזרין הן לעפר ומכסין בעפרן. כסהו באבנים או שכפה עליו כלי אין זה כסוי שצוה עליו הכתוב שנאמר וכסהו בעפר. השוחט צריך לברך קודם שחיטה. שכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. ומהו מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על השחיטה. שחט מאה חיות או עופות בבת אחת ברכה אחת לכולן גמר מלשחוט מכסה ומברך על הכסוי. ומהו מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על כסוי הדם. מאימתי מברך. מכסה ואחר כך מברך שזו ברכה תלויה בשחיטה היא שאם שחט שחיטה שאינה ראויה פטור מלכסות וכיון שכן נמצאת שחיטה קודמת וכבר התחיל במצוה ואי אפשר לו לברך עובר לעשייתו ולפיכך גומר מצותו שהתחיל בה ואחר כך מברך. כך הורו מקצת הגאונים זכרונים לברכה וכן הורו מרבותי נוחי נפש שחט חיה או עוף וכסה ובירך על הכסוי ודעתו לשחוט עוד כשהוא חוזר ושוחט אין צריך לברך על השחיטה. שאין הכסוי וברכתו הפסק לשחיטה וכן כשהוא חוזר ומכסה אין צריך לחזור ולברך על הכסוי שהברכה הראשונה אין להם הפסק שהרי אפשר לו לשחוט ולכסות ולברך בבת אחת. השוחט וגמר בדעתו מלשחוט. ונמלך וחזר ושחט צריך לחזור ולברך. שחט וסח ויש בדעתו לשחוט עוד אם בצרכי השחיטה סח אינו צריך לחזור ולברך. שאין השיחה בצרכי השחיטה מפסקת. סח בדברים שאינם מצרכי השחיטה יש מרבותי אומרים שאין צריך לחזור ולברך. במה דברים אמורים שהתחיל לשחוט ואחר כך סח אבל בירך וסח עד שלא התחיל בשחיטה צריך לחזור ולברך. ויש מן הגאונים שהורו שצריך לחזור ולברך שהסיחה מפסקת לפיכך גומר מצוה ראשונה ומברך ומכסה ומברך על הכסוי וחוזר ומתחיל במצוה שניה שהיא שחיטה שנייה ומברך על השחיטה ושוחט וכן הורו מקצת מגדולי האחרונים זכרונם לברכה. וכן מקצת מרבותי ויש לחוש בדברי הגאונים וכן ראוי להורות. הסכמת ראשונים ואחרונים שלא להסיח בדברים שאינם מצרכי השחיטה כדי להרבות בברכות דאסור לברך בדבר שאינה צריכה וכל שיכול לפטור את עצמו בברכה אחת אם ריבה בברכה ברכה שאינה ראויה היא : נשלם הבית הראשון : בעזר אל אחרון וראשון :