אור ברסלב

תורת הבית הארוך· רבנו שלמה אבן אדרת [הרשב"א]

הבית השני

הבית הראשון

השער הראשון

הבית השני: בהכשר הנשחטים:

השער הראשון: בביאור הדברים המפסידין השחיטה הדברים הידועים שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור:
גרסינן בפרק קמא דחולין אמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו, ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור, ואקשינן מאי קמ"ל כולהו תננהו, פי' במשנתנו דתנן בפרק השוחט נפלה סכין והגביהה נפלו כלים והגביהן השחיז את הסכין ועף ובא חברו ושחט אם שהה כדי שחיטה אחרת פסולה. דרסה דתנן נמי התם התיז את הראש בבת אחת פסולה. חלדה דתנן התם החליד את הסכין תחת השני ופסקו רב ישבב אומר נבלה. הגרמה דתנן בפרק קמא דחולין השוחט מתוך הטבעת ושייר בה מלא החוט על פני כולה שחיטתו כשרה. עיקור פירש רש"י ז"ל היינו פסוק הגרגרת ותניא לה במתניתין דהשוחט שחט את הושט ופסק את הגרגרת ר' ישבב אומר נבלה רבי עקיבא אומר טרפה. ואינו מחוור אם איתא דמידי דמטרפי סימנין מני שמואל בהלכות שחיטה ליתני נמי נקובת הושט. ועוד דקתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף ואלו פסוקת הגרגרת בעוף ודאי איכא. וכדתנן בפרק אלו טרפות אלו טרפות בעוף נוקבת הושט ופסוקת הגרגרת וכן תני לוי כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף. וא"ת דילמא שמואל כרביא בר קיסי סבירא ליה דאמר דלא אמר רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין בעוף אלא במליקה אבל בשחיטה יש עיקור דהכי אגמריה רחמנא למשה למליקה בעיקור סימנין כשרה לא היא דאטו טרפות ונבלות אכשר רחמנא למזבח ועוד דע"כ שמואל לית ליה דרביא בר קיסי דאדרבה פרכינן עליה מדשמואל דאמר רבי ירמיה אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה הא פסול פסול ואמרינן אההיא פליגא. והנכון בעיני כמו שפירש בה"ג דעיקור היינו שנעקרו סימנין ממקום חבורן בלחי מקום שאינו עושה אותו טרפה ואפילו הכי אגמריה רחמנא למשה דשחיטה בסימנין עקורין אע"ג דלאו טרפה היא לא תהני שחיטתה והכי נמי מוכח בריש פרק אלו טרפות דאמר רב נחמן אמר שמואל תרבץ הושט שניטל כולו מלחי כשרה, ואקשינן עלה רב פפא והא איכא עיקור סימנין אלמא עיקור היינו שנעקרו סימנין ממקום חבורן. ותנינן ליה בפרק כסוי הדם הנוחר והמעקר פטור מלכסות דאלמא לאו שחיטה היא כלל דהא שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וחייב לכסות ואנו עתידין לבאר לפנינו בעז"ה דיני העיקור ודיני פסוקת הגרגרת. דברים אלו שהן שהייה דרסה חלדה גרמה ועיקור לא נתפרשו בכתוב אלא מפי השמועה למדום הלכה למשה מסיני דגרסינן התם בריש פרק השוחט אמר רב כהנא מנין לשחיטה מן הצואר שנאמר ושחט את בן הבקר ממקום שסח הטהו, ואימא מאזנו בעינן דם הנפש וליכא ואימא דקרע ואזיל עד דמטי דם הנפש ולטעמיך שהייה חלדה דרסה הגרמה ועיקור מדאורייתא מי כתיבן אלא הלכתא גמירי לה לשחיטה מן הצואר נמי הלכתא גמירי לה וקרא למאי אתא דלא לישויה גיסטרא, פירוש שלא לחתוך אלא מקום שהוא שח בלבד דהיינו סימנין אבל לא המפרקת כדי שלא יבלע דם באיברים ובשחיטת קדשים לדם הוא צריך להזיות ולזריקות. רב יימר אמר מהכא כלומר אין אנו צריכין למילף מקדשים דבחולין גופייהו כתוב וזבחת מבקרך ומצאנך ממקום שזב הטהו, ואימא מלבו ולטעמיך שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מי כתיבן אלא הלכתא גמירי להו וקרא למאי אתא דלא לישויה גיסטרא כלומר ממקום שזב בלבד דהיינו הסימנין אבל לא ישבור המפרקת שאלו שבר המפרקת קודם שתצא נפשה מבליע דם באיברים ואסור וכדאמרינן בפרק כל הבשר השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באיברים, ומיהו דרסה מיכתב כתיבא והכא בגררא דאינך אמרה דתנן התיז את הראש בבת אחת פסולה, ואמרינן עלה בגמרא מנא לן אמר שמואל חץ שחוט לשונם תנא דבי ר' ישמעאל ושחט אין ושחט אלא ומשך וכן הוא אומר זהב שחוט ואומר חץ שחוט לשונם, מאי ואומר וכי תימא זהב שחוט שנטווה כחוט ת"ש חץ שחוט. שהייה כיצד שנינו בפרק השוחט נפלה סכין והגביהה נפלו כליו והגביהן השחיז את הסכין ועף ובא חבירו ושחט אם שהה כדי שחיטה אחרת פסולה רבי שמעון אומר כדי ביקור ואמרינן עלה בגמרא מאי כדי שחיטה אחרת כלומר מי נימא כדי שחיטת בהמה אחרת או אפילו כדי שחיטה אחרת, ואפילו הקלה שבשחיטות דהיינו כדי שחיטת עוף, אמר רב כדי שחיטת בהמה אחרת, ואיתמר רב אמר כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף, ושמואל אמר אפילו בהמה לעוף, וכן כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אפילו שחיטת בהמה לעוף, ר' חנינא אמר כדי שיביא בהמה וישחוט, ואקשינן יביא אפילו מעלמא אם כן נתת דבריך לשיעורין, ופריק רב פפא בעומדת להטיל כלומר שעומדת לפניו, והיינו כדי שיטלנה וירביצנה וישחטנה במערבא אמרי משמיה דרבי יוסי ברבי חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחטנה דקה לדקה וגסה לגסה, ודר' יוסי בר חנינא לא פליגא אדרבי יוחנן ושמואל דאע"ג דאינהו לא אדכרו שיעור הגבהה והרבצה לאו משום דלית להו הכי אלא הכל בכלל שחיטה היא ותדע לך דהא כל הני פרושי הוא דקא מפרשי שחיטה אחרת דתנינן במתניתין ואע"ג דלא אדכרו במתניתין כדי שיביא ולא כדי שיגביהנה וירביצנה ואפילו הכי פרשו אינהו דהני כולהו בכלל שחיטה אחרת דתניא נינהו דכולהו צורך שחיטה נינהו, והילכך קיימא לן כי הא דרבי יוסי ברבי חנינא אבל רש"י ז"ל גריס בדרב פפא בעומדת להטיל איכא בינייהו ופי' ועומדת להטיל איכא בין ר' יוחנן ובין ר' חנינא דרבי יוחנן שלא הזכיר יביא בהמה אלא כדי שחיטת בהמה לעוף לית ליה כדי שיביא אלא כדי שיעור שחיטה בלבד ר' חנינא אמר כדי שיגביהנה וירביצנה, וכיון שכן לא עבדינן בה עובדא אלא כר' יוחנן דמחמיר. ואינו מחוור דהא לא איבעיא להו מאי בינייהו כדי שתהא התשובה בעומדת להטיל איכא בינייהו. אלא ודאי אין הדברים נראין אלא כלשון הראשון. ומכל מקום יש לחוש לדברי רש"י ז"ל וגם הרב בעל המאור ז"ל כתב כן שראוי לחוש לדברי רש"י ז"ל בזה. ולענין עוף הגאונים ז"ל וכן הרב אלפאסי ז"ל אמרו דהכל בכלל שתי מדות אלו דהיינו דקה לדקה וגסה לגסה. ולומר דבהמה דקה לעוף שאלמלא כן היה לו לפרש ועוף לעוף. ואתיא דר' יוסי כשמואל ורבי יוחנן וקיימא לן כוותייהו דאע"ג דפליגא אדרב דאמר ועוף לעוף הא קיימא לן דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ועוד דהוו להו שמואל ורבי יוחנן קיימי בחדא שטתא ורבי יוסי בר' חנינא רבים לגבי דרב. אבל רש"י ז"ל מחמיר בדבר וסביר דכיון דחלק ר' יוסי בר' חנינא בין דקה לגסה שמע מינה דאף לעוף כן ודקה לדקה וגסה לגסה ועוף לעוף ואע"ג דשמואל ור' יוחנן פליגא הוו להו רב ור"י בר' חנינא לאיסורא ועבדינן כוותייהו. וראוי לחוש לדבריו ז"ל. אמר רבא השוחט בסכין רעה אפילו הוליך והביא כל היום כולו שחיטתו כשרה. והוא שלא יגביה ידו מן השחיטה וישחט אפילו בסירוגין דבעי רבא שהיות מהו שיצטרפו. ואמרינן ותיפשוט ליה מדידיה דאמר דאפילו הוליך והביא כל היום כולו שחיטתו כשרה. ופרקינן התם בדלא שהה. בעי רב הונא בר נתן שהה במיעוט סימנין מהו תיקו. פירש"י ז"ל בין בעוף בין בבהמה ובששחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה. ולזמן מרובה חזר ושחט את המיעוט ועלתה בתיקו ולחומרא דכל שהוא עושה אפילו המיעוט בפסול בדרך שחיטה חוששין וגוזרין אטו קודם ששחט רוב הסימנין וכדרך שכתבנו משמו בבעיא דהחליד במיעוט סימנין. ואינו מחוור כלל דאין לאחר שחיטת הרוב כלום. ובהדיא תניא בתוספתא שחט אחד או רוב אחד בעוף אעפ"י ששהה לזמן מרובה וגמרה שחיטתו כשרה. ובבעיא החליד את הסכין במיעוט סימנין נכתב יותר בס"ד. והר"מ במז"ל פירש דקאי אכדי שחיטה אחרת כלומר מיבעיא כדי שחיטה גמורה או אפילו ששהה כדי מיעוט סימנין. וגם זה אינו נכון כלל חדא דהוה ליה למימר שהה כמיעוט סימנין בכף הדמיון. ועוד דבתר דברי ר' יוסי בר' חנינא הוו להו לאיתויי ולא בתר מימרא דרבה ולפיכך הפירוש הנכון דעל דברי רבה קאי ובבהמה קאי ובמיעוט בתרא דסימן קמא. וכלפי מאי דאמר רבא השוחט בסכין רעה אפילו הוליך והביא כל היום כולו שחיטתו כשרה. בעי רב הונא בר נתן דלמא הא דרבה דוקא במתעסק ברוב הסימנין דמתעסק בשחיטה הוא אבל בששחט רוב סימן הראשון ושהה במיעוט אחרון אינו אלא כמחתך בבשר בעלמא הואיל ואין המיעוט מעכב בשחיטה או דילמא כיון דלכתחילה צריך לשחוט כל שנים הרי הוא כמתעסק בשחיטה והרי הוא בכלל דברי רבה וכשרה. ועלתה בתיקו ולחומרא. וזה הפירוש המחוור בשמועה זו. ולפיכך לא באה השאלה הזאת אלא בחלדה ושהייה לפי שאין לה עסק כלל בשאר הלכות שחיטה דהיינו דרסה הגרמה ועיקור:

דרסה כיצד שנינו בפרק השוחט התיז את הראש בבת אחת פסולה פירוש שחתך את הסימנין בבת אחת בלא הולכה ובלא הובאה ואעפ"י שלא חתך המפרקת דחתיכת הסימנין קרויה התזת הראש לפי שעיקר החיות בסימנין וכיון שנחתכו רואין את הראש כמונח בדיקולא. וכדתניא מנין לרבות את הראש שכבר הותז כלומר שכבר נשחט. ואיתמר בגמרא מנא הני מילי כלומר דאין שחיטתה בדריסה אמר שמואל דא"ק חץ שחוט לשונם. ותנא דבי רבי ישמעאל ושחט אין ושחט אלא ומשך וכה"א זהב שחוט ואומר חץ שחוט לשונם מאי ואומר וכי תימא האי זהב שחוט שנאמר שנטווה כחוט תא שמע חץ שחוט. עוד שנינו שם היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אם יש בסכין מלא צואר כשרה. פירוש היה שוחט דרך משיכה אם יש בסכין מלא צואר שחיטתו כשרה. דכיון שהסכין מלא צואר וחוץ לצואר כשרה ופרישנא בגמרא אם יש בסכין מלא צואר חוץ לצואר בבהמה אחת וכן מלא צואר חוץ לשני צוארין בשתי בהמות וכן הדין למאה. הא פחות מכשיעור הזה שחיטתו פסולה. במה דברים אמורים כשהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך אבל הוליך והביא אפילו כל שהוא ואפילו באיזמל שחיטתו כשרה ואיכא למידק בשוחט שתי בהמות ואין בסכין אלא כמלא שני צוארין בלבד אם נפסול את שתיהן או הראשונה בלבד. ובתוספות פירשו שאין פסולה אלא הראשונה לבדה אבל השנייה הרי יש בשחיטתה מלא צואר חוץ לצוארה. אבל הרב רבי משה בר' נחמן ז"ל פירש דשתיהן אסורות דשתיהן בשחיטה אחת נשחטו וכיון ששחיטת הראשונה על כרחנו בדרסה נשחטת אפילו השנייה כן וכן עיקר. ובשער במה שוחט כתבתי יותר בעיקר שיעורי הסכין. שנינו בפרק השוחט שנים אוחזין בסכין ושוחטין אפילו אחד מלמעלה ואחד מלמטה שחיטתו כשרה ואוקמה ר' ירמיה בגמרא בסכין אחד ושני בני אדם אפילו אחד מלמעלה ואחד מלמטה קתני כגון ששוחטין באלכסון ולומר דאפילו הכי אין חוששין שמא ידרסו זה על זה וכדאקשי ליה רבא אי הכי הא דתני עלה אין חוששין שמא יטרפו זה על זה שמא ידרסו זה על זה מיבעי ליה וא"ר אבין תני אין חוששין שמא ידרסו זה על זה. ומסקנא דשמעתא דבין בסכין אחד ושני בני אדם בין בשני סכינין ושני בני אדם היא מתני' וכמו שאני עתיד לכתוב בשער שני של בית זה בשיעור הכשר השחיטה:

חלדה כיצד שנינו בפרק השוחט שחט אחד מהם והמתין לה עד שמתה או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו ר' ישבב אומר נבלה ר' עקיבא אומר טרפה כלל א"ר ישבב משום ר' יהושע כל שנפסלה בשחיטתה נבלה וכל שנשחטה כראוי ודבר אחר גרם לה ליפסל טרפה והודה לו ר' עקיבא. ואמרינן בגמרא אמר רב יהודה אמר רב החליד הסכין בין סימן לסימן פסולה תחת העור כשרה. ואקשינן מאי קמ"ל פירוש במאי דקאמר בין סימן לסימן פסולה דהא תנינא או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו ר' ישבב אומר נבלה ור' עקיבא אומר טרפה ופרקינן אי ממתניתין הוה אמינא הני מילי מלמטה למעלה דלא עביד כדרכה דשחיטה אבל מלמעלה למטה דקא עביד כדרכה דשחיטה אימא שפיר דמי קמ"ל והא דקאמר רב יהודה תחת העור כשרה פליגי בה בי רב דגרסינן התם בי רב אמרי תחת העור איני יודע. איבעיא להו לבי רב דאמרי תחת העור איני יודע תחת מטלית מהו תחת צמר מסובך מהו תיקו והרב אלפאסי ז"ל כתב דהוה ליה תיקו דאיסורא ולחומרא. וכן כתבו כל מחברי ספרים. ואני תמה היאך מניחים דברי רב יהודה שהעיד ואמר משמיה דרב תחת העור כשרה ותפשינן חששא דבי רב דאמרי איני יודע ושמא בי רב משמיה דרב אמרי איני יודע וכלפי מה שאמר רב יהודה משמיה דרב דפשיטא ליה דכשרה אמרי אינהו דלא כשרה אמר אלא באיני יודע אמרה. ועוד דכיון דשקלי וטרו אליביה דקא מיבעיא להו תחת מטלית וצמר מסובך מהו שמע מינה דכדידיה סבירא להו ולחומרא. והילכך בין תחת העור בין תחת מטלית וצמר מסובך פסולה. ופירוש מטלית דוקא במדובק סביב הצואר בקירא או בזפתא וכיוצא בזה או שקשור בצואר ומהדק היטב אבל נפלה טליתו עליה ושחט תחת טליתו כשרה וכלשון הזה כתב בעל הלכות גדולות רוקעתא דמידבק בקירא או בקנדרוג או בסנדרוס ודביקה ההיא רוקעתא עילוי אפקותא דחיותא ועייל סכינא תותי ההיא רוקעתא וכן עיקר. וגרסינן תו התם בעי רב פפא החליד סכין במיעוט סימנין מהו תיקו. ופירש רש"י ז"ל במיעוט בתרא דסימן בתרא דאע"ג דאישתחיט רובא ואכשרא לה בהמה אסור לחתוך המיעוט בשהייה או בחלדה או בהגרמא או בדרסה שלא יראה כשוחט בפסול שחיטה וכן פירש בבעיא דאיבעיא לן גבי שהייה שהה במיעוט סימנין במיעוט בתרא דסימן בתרא וכמ"ש למעלה במקומו. והקשה הוא ז"ל על עצמו מהא דאמרינן בההוא פירקא בפלוגתא דרב ודרב כהנא אי מחצה על מחצה כרוב או אינו כרוב ואקשינן לרב דאמר הרי הוא כרוב והתניא שחט חצי קנה ושהה בה כדי שחיטה אחרת וגמרה שחיטתו כשרה. ופרקינן מי סברת בבהמה לא בעוף דממה נפשך אי מחצה על מחצה כרוב הא שחיט לה רובא דגרגרת ואי מחצה על מחצה אינו כרוב הא לא שהה ברובא דגרגרת דאלמא למאן דאמר מחצה על מחצה כרוב אע"ג דחזר לזמן מרובה וגמרו לא מיפסלא בהכין. ותירץ הוא ז"ל דההיא שנויא היא דקא משני מאן דסבירא ליה מחצה על מחצה כרוב הא למאן דאמר אינו כרוב אין אנו צריכין לכך וקיימא לן כוותיה ואינו מחוור דמכל מקום מיניה שמעינן לדידן דהא רב ורב כהנא בהא לא פליגי ועוד דבהדיא תנינן בתוספתא שחט בה אחד או רוב אחד בעוף אעפ"י ששהה לזמן מרובה וגמרה שחיטתו כשרה. ועוד דלפי דרכו של רבנו זצ"ל הוצרך הוא לפרש גם בהגרמה כן ואפילו שחט שני שליש והגרים שליש שחיטתו פסולה כרבנן דר' יוסי בר' יהודה דאמרי אם שייר מלא החוט על פני כולן וזו קשה שבכולן דהא רב ושמואל דאמרי תרווייהו הלכה כר' יוסי בר' יהודה דאמר מלא החוט על פני רובו. ועוד דהא סתם לן תנא כוותיה בפירקין דהשוחט דתנן השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה ורובו של אחד כמוהו והוה לי מחלוקת בפ"ק וסתם בפירקא דהשוחט והלכה כסתם דבחדא מסכתא יש סדר למשנה ועוד דבי רב דהכא היינו רב הונא כדאיתא בשילהי פרק קמא דסנהדרין ואילו רב הונא הוא דאמר בפרק קמא משמיה דרב הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש כשרה ורב יהודה לא פליג עליה התם אלא משום דלא עביד רובא בשחיטה אלמא לכולי עלמא שחט שני שליש והגריש שליש כשרה ולא אמרינן כיון שנגמרה שחיטה בפסול פסולה אלא כל היכא דאישתחיט רובא בהכשרה כשרה. והנכון מה שפירש ר"ת ז"ל דבמיעוט בתרא דסימן קמא קאמר ובבהמה דוקא קא מיבעיא ליה והכי קא מיבעיא ליה מי אמרינן כיון דמידי דבר שחיטה הוה ליה החליד בין סימן לסימן ופסולה או דילמא כיון דלא מעכב בשחיטה הוה ליה כתחת העור וכשרה ורב פפא אליבא דרב יהודה דמכשיר בתחת העור מיבעיא ליה. ולכשתמצא לומר דלרבי רב קא מיבעיא ליה הכי קאמר מי הוי האי מיעוט כעור וספיקא הוי או דילמא חלדה ודאית היא כיון דהויא בסימנין וסלק בתיקו ולחומרא:

הגרמה. כיצד שנינו בפרק ראשון של שחיטת חולין השוחט מתוך הטבעת ושייר בה מלא החוט על פני כולה שחיטתו כשרה ר' יוסי אומר מלא החוט על פני רובה ותניא בברייתא ר' יוסי בר' יהודה אומר השוחט בשאר טבעות אעפ"י שאין מקיפות את כל הקנה הואיל ומקיפות את רוב הקנה שחיטתו כשרה. פירוש אעפ"י שאין מקיפות כל הקנה ואעפ"י ששחט רוב היקיפן לא שחט רוב חללן אפילו הכי אם שייר בהן מלא החוט על פני רוב היקיפן שחיטתו כשרה דהדין ברייתא אמתניתין סמיכא ואעפ"י שרש"י ז"ל לא פירש כן לא כתבנו פירושו מפני שיש עליו כמה קושיות. תשלום הברייתא ומוגרמת פסולה העיד ר' חנינא בן אנטיגנוס על מוגרמת שהיא כשרה כלומר אפילו על מוגרמת דרבי יוסי וכמאן דאמר משפוי כובע ולמטה כשרה וכדאמרינן התם רב נחמן אכשר משפוי כובע ולמטה אמר ליה רב חנא בר קטינא לרב נחמן כמאן לא כרבנן ולא כרבי יוסי בר' יהודה ואוקימנא רב נחמן כרבי חנינא בן אנטיגנוס דאמר ר' יהושע בן לוי מוגרמת דרבנן כשרה לר' יוסי בר' יהודה ומוגרמת דר' יוסי בר' יהודה כשרה לר' חנינא בן אנטיגנוס והלכתא כר' חנינא בן אנטיגנוס דקאי רב נחמן כוותיה. ולישנא דגמרא נמי והלכתא משיפוי כובע ולמטה כשרה והיינו שייר בחיטי. ולמטה עד כמה גרסינן בר"פ אלו טרפות תני רב יצחק בר יוסף קמיה דר' יוחנן כל הצואר כשר לשחיטה מטבעת הגדולה עד כנפי ריאה התחתונה ואמר רבה תחתונה שהיא עליונה. כלומר עליונה כשמעמידה הטבח שאני אומר כדי שתפשוט צוארה כדרכה ותרעה ובלבד שלא יאנוס. בעי רב חנניא ואיתימא רבי חנינא אנסה עצמה מאי תיקו ותיקו דאיסורא לחומרא. והילכך דוקא כדי שתפשוט צוארה מעצמה כדרכה ותרעה אבל בלמעלה לית הלכתא כההוא תנא דכרבנן ורבי יוסי שנאה ואנן כרבי חנינא בן אנטיגנוס קיימא לן כדאמרן. ומקום שחיטה בושט. גרסינן בר"פ אלו טרפות תרבץ הושט רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו רב אמר במשהו מקום שחיטה הוא ושמואל אמר ברובו לאו מקום שחיטה הוא. ואסיקנא אמר רמי בר יחזקאל לא תציתו להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דרב הכי אמר רב ושט נתנו בו חכמים שיעור. ואמרינן עלה בגמרא מדקאמר נתנו בו חכמים שיעור מכלל דתרבץ הושט לאו מקום שחיטה הוא. וגרסינן תו התם למעלה דלא חזי לשחיטה עד כמה אמר ר' נחמן עד כדי תפירת יד ולמטה עד כמה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה עד שישעיר ושט. איני והאמר רבינא אמר גניבה משמיה דרב טפח בושט סמוך לכרס זו היא כרס הפנימית והא כי שחיט בכרס שחיט אימא טפח בכרס סמוך לושט זו היא כרס הפנימי ואי בעית אימא כי קאמר רב בתורא דנפיש שעורתיה וכן הלכה דלמעלה מניח כדי תפיסת יד ולמטה עד מקום שישעיר ושט פירוש דקאי פרצי פרצי דדמי לכריסה ופירש הרב אלפאסי ז"ל משום רבוותא כדי שיתפוס בשתי אצבעותיו. והרב בעל הלכות ז"ל כ"כ כדנקיט איניש בתרתי אצבעותיו. ובתוספות לרבותינו הצרפתים ז"ל סמכו על דבריו דדבריו דברי קבלה הן ופירשו כדי שיוכל לקרוץ בשתי אצבעותיו. אפילו כל שהו. ואני שמעתי שיתפוס בשתי אצבעותיו משני צידי הצואר וזהו רחב אצבע. והר"מ במז"ל כתב דזה השיעור בבהמה וחיה אבל בעוף הכל לפי גדלו והכל לפי קטנו. ורש"י ז"ל פירש כשלש וארבע אצבעות ותופס השיעור הזה בעיקר. ולצאת ידי כל ספק ראוי לכתחילה להתרחק כל מה שיוכל לחוש לכל השיעורין. וגרסינן התם ההוא תורא דהוה לבני רב עקביא דאיתחילא בית שחיטה בתרבץ הושט וגמרה בושט עצמו אמר להו רבא רמינא עליה חומרא דרב וחומרא דשמואל וטריפנא ליה חומרי דרב דטריף במשהו והאמר רב מקום שחיטה הוא כשמואל דאמר לאו מקום שחיטה הוא אי כשמואל הא אמר ברובו כרב דאמר במשהו. ואסיקנא דכולה כרב עבדא דלאו מקום שחיטה הוא וכדאמר רמי בר יחזקאל והא דקאמר והאמר רב מקום שחיטה הוא למאי דכייל רב יהודה משמיה דרב קאמר והוא לא סבירא ליה אלא כאסהדתיה דרמי בר יחזקאל הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש רב הונא אמר רב כשרה כי נפיק חיותא בשחיטה קא נפקא רב יהודה אמר רב טרפה בעינא רובא בשחיטה וליכא. שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש רב יהודה אמר רב כשרה אתו שיילוה לרב הונא אמר להו טרפה שמע רב יהודה איקפד אמר טריפנא מכשר מכשרנא טריף אמר ר"ה שפיר קא קפיד חדא דהוא שמיע ליה מיניה דרב ואנא לא שמיע לי ועוד הא איכא רובא בשחיטה כלומר דאע"ג דשליש אמצעי בהגרמה וכי נפקא חיותא בהגרמה נפקא כיון דאיכא רובא בשחיטה כשרה דהכי אגמרה רחמנא למשה שחוט רובא אמר ליה רב חסדא לא תהדר בך דאם כן אפסדתא לקמייתא התם מאי טעמא דהא ליכא רובא בשחיטה אלא משום דכי נפקא חיותא בשחיטה קא נפקא ולא ברובא בשחיטה תליא מילתא אלא דכי גמר רובא יהא אותו גמר בשחיטה כי היכי דתיפוק חיותא בשחיטה קא נפקא ולא ברובא בשחיטה תליא מילתא אלא דכי גמר רובא יהא אותו גמר בשחיטה כי היכי דתיפוק חיותא בשחיטה ודומיא דחצי קנה פגום הכא נמי כי נפקא חיותא בהגרמא קא נפקא. מכל מקום מהא שמעינן דלכולהו הגרים שליש ושחט שני שליש כשרה דהא איכא רובא בשחיטה וכי נפקא חיותא בשחיטה קא נפקא חיותא. ותדע לך דהשתא לרב יהודה שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כשרה הגרים שליש ושחט שני שליש לא כל שכן. איקלע רב נחמן לסורא בעו מיניה שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש מהו אמר להו לאו היינו דר' אלעזר בר מניומא דאמר ר' אלעזר בר מניומא שחיטה העשויה כמסרק כשרה. ודילמא במקום שחיטה אי מקום שחיטה מאי למימרא מהו דתימא בעינן שחיטה מפורעת וליכא קמ"ל. ומדרב נחמן תלי טעמיה ברבי אלעזר בר מניומא ודחינן דלא דמיא לרבי אלעזר אע"ג דההיא דרבי אלעזר משמע דמקובלת היתה בידם בהלכה כדמוכח לישנא דאמר להו לאו היינו דרבי אלעזר אפילו הכי לא שמעינן מהא דרב נחמן מידי דדילמא לבתר דשמעה להא דחייה סברא. והילכך לענין פסק הלכה מסתברא דלא עבדינן עובדא אלא בשחט שני שליש והגרים שליש דאילו בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש הרי נחלקו עליה רב יהודה ורב נחמן דהא על כרחין מדהוה שרי רב ששת לרב הונא לא תהדר בך דאם כן אפסדתה לקמייתא. ולישנא קמא דרב הונא משמיה דרב אסי בפלוגתא דרבנן ור' יוסי ברבי יהודה בשוחט מתוך הטבעת מיפסל פסיל דאמר רב הונא אמר רב אסי מחלוקת בששחט שני שליש והגרים שליש דרבנן סברי כולה שחיטה בעינן בטבעת גדולה ור' יוסי בר' יהודה סבר רובו ככולו אבל הגרים שליש ושחט שני שליש דברי הכל פסולה דכי נפקא חיותא בעינן רובא בשחיטה וליכא כלומר רובא במקום שחיטה דמצא חצי קנה פגום וגמרו דשחיטתו כשרה משום דבמקום שחיטה הוא. אלמא להאי לישנא כל דליכא רובא בשחיטה וכי נפקא חיותא ברובא דמקום שחיטה קא נפקא פסולה וכ"ש בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש דרובא בהגרמה היא והילכך אע"ג דרב הונא משמיה דרב ורב ששת מכשרי הא ספיקא דאורייתא היא ולחומרא. ועוד דלכאורה לישנא דמתניתין דהשוחט מתוך הטבעת כי האי לישנא קמא דרב הונא משמיה דרב אסי מכרעא. ועוד נראה ליה ראיה גמורה מדנקיט סוגיא דגמרא כי האי לישנא לאיסורא דאמרינן התם פסול בשחיטה פסול במליקה לאיתויי מאי ואסיקנא לאיתויי שפוי ראשו דנקט מראשו והגרים ואזיל עד דמטי תתאי וכרב הונא אמר רב דאמר הגרים שליש ושחט שני שליש פסולה אלמא מדנקיט האי לישנא שמע מינה דהכין הלכתא. ומינה שמעינן אפילו הגרים שליש ושחט שני שליש לאיסורא. ושחט שליש והגרים שליש ושחט שליש נמי לא נקטינן להיתירא דהא רב הונא ורב ששת פליגי עלה וסוראי נמי דחי לה לרב נחמן. הילכך לא נקטינן להיתירא אלא שחט שני שליש והגרים שליש. ויש מרבותינו שהכשירו בהגרים שליש ושחט שני שלישי ומן הטעם שכתבנו דבין רב יהודה בין רב מודו בה ואינו מחוור בעיני וכמו שכתבתי. שנינו בפרק ראשון של שחיטת חולין. השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה המולק מן הצדדין מליקתו פסולה השוחט מן העורף שחיטתו פסולה המולק מן העורף מליקתו כשרה. השוחט מן הצואר שחיטתו כשרה המולק מן הצואר מליקתו פסולה שכל העורף כשר למליקה וכל הצואר כשר לשחיטה. ואמרינן בגמרא אמרי בני רבי חייא מצות מליקה מחזיר סימנין לאחורי העורף ומולק א"ד אף מחזיר ואיכא דאמרי דוקא מחזיר. ומסתברא כמאן דאמר אף מחזיר ממאי מדקתני השוחט מן העורף שחיטתו פסולה והמולק מליקתו כשרה ואי סלקא דעתך דוקא מחזיר מאי איריא מולק אפילו שוחט נמי דהא סימנין קא שחיט אלא שמע מינה אף מחזיר ומתניתין בדלא אהדר. מהכא שמעינן דשוחט מן הצדדין אפילו בלא החזיר סימנין לצדדין שחיטתו כשרה דאי במחזיר אפילו מן העורף נמי שחיטתו כשרה. וטעמא דמילתא דאע"ג דשוחט מן הצד וחותך מפרקת עם שחיטת הסימנין שחיטת הסימנין קודמת לחתיכת כל המפרקת ואפילו טרפה אינה עד שהוא שוחט את הסימנין לפיכך אפילו לכתחילה נמי שוחט והא דקתני השוחט משום דאיצטריך למיתני המולק מן הצדדין מליקתו פסולה ואפילו דיעבד תנא נמי השוחט מן הצדדין והוא הדין דלכתחילה שוחט:

עיקור כיצד. שנינו בפרק השוחט שחט את הושט ופסק את הגרגרת או שפסק את הגרגרת ושחט את הושט או ששחט אחד מהן והמתין לה עד שמתה ר' עקיבא אומר טרפה רבי ישבב אומר נבלה כלל אמר ר' ישבב משום רבי יהושע כל שנפסלה בשחיטתה נבלה וכל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גרם לה ליפסל טרפה והודה לו רבי עקיבא. וכבר כתבנו למעלה בראש השער הראשון של בית זה שרש"י ז"ל פירש שפסוקת הגרגרת הוא העיקור. ואינו מחוור וכמו שהרחבנו שם בראיות ברורות שלא הכניסו דיני טרפה ונבלה בהלכות השחיטה שאם כן ימנו בהם נקובת הושט. אלא אין עיקור אלא שנעקרו סימנין מן הלחי התחתון מקום שאין עושה אותה טרפה. וכדאיתא בר"פ אלו טרפות וכמו שאנו עתידין לכתוב בע"ה. ואעפ"י שאינה נטרפת בכך הכי אגמריה רחמנא למשה בסיני לא תשחוט בסימנין עקורין. תניא שחט את הושט ואח"כ נשמטה הגרגרת שחיטתו כשרה כלומר בעוף שהכשירו בסימן אחד. נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הושט שחיטת פסולה. שחט את הושט ונמצאת גרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה נשמטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה. פירוש בין ספק נשמטה בין ספק שהה בין ספק דרס וכל כיוצא בזה. ואפילו בספק סכין שנמצאת פגומה ולא שבר בה עצמות וכדאמרינן בפ"ק דשחיטת חולין בשמעתא דהשוחט בסכין ונמצאת פגומה. האי דנקט שחיטה בושט ושמוטה בגרגרת לאו דוקא אלא הוא הדין בהפך אלא משום דגרגרת עבידא לאישתמוטי נקט הכין וכדאמרינן התם קתני מיהת שחט את הושט כלומר דאלמא לעולם שחיטה בעינן בושט ודחינן ליה לא משום דגרגרת עבידא לאישתמוטי. והא דתניא הכא נמצאת גרגרת שמוטה פסולה בין בעוף בין בבהמה ואעפ"י שנמצאת הגרגרת שחוטה והוא שתפש בסימנין בשעת שחיטה הא לא תפש בסימנין ונמצאת שמוטה ושחוטה כשרה שא"א לשמוטה שתעשה שחוטה. דגרסינן בפרק אלו טרפות פתח רשב"ל ואמר זכור לטוב אותו האיש פירש רב שנאמרה שמועה זו מפיו שמוטה ושחיטה כשרה שא"א לשמוטה שתעשה שחוטה ר' יוחנן אמר יביא בהמה אחרת ויקיף. זו היא גרסתן של גאונים ז"ל ולא גרסינן יביא ויקיף דמשמע אותו קנה בעצמו אבל בהמה אחרת לא. ופירוש יביא בהמה אחרת וישחטנה ואחר כך יעקור הסימן ויקיף העיקור ואם דומה כשרה דודאי לאחר שחיטה נשמט כזה ואם לאו טרפה. רב נחמן אמר לא אמרן אלא דלא תפש בסימנין אבל תפש בסימנין ושחט טרפה. כך גירסת הספרים ולא גרסינן אמר רב נחמן ולפי גרסא זו רב נחמן חולק הוא ולומר שאפילו הקיף ונדמו כל שתפש בסימנין אסורה ואין סומכין על ההקפה וכיון דלא איפסיקא הלכתא כחד מינייהו ואיסורא דאורייתא נקיטינא לחומרא ובעינן הקפה והוא שלא תפש בסימנין ואפילו למקצת הספרים דגרסי אמר רב נחמן יש לפרש גם כן דרב נחמן לא פסק כחד מינייהו ולא בא אלא לפרש ולומר דלעולם בעינן דלא תפש בסימנין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והילכך הוה ליה רבי יוחנן לגבי רב וכל רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן הילכך בעינן הקפה והוא שלא תפס בסימנין וכן פסק הרב בעל הלכות גדולות ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל והר"ז הלוי ז"ל ושאר מחברי הלכות שחיטה פסקו דברי רב נחמן כצורתן שהכל הולך אחר תפיסה אם תפש בסימנין טרפה לעולם ואם לא תפס בסימנין כשרה לעולם ואפילו בלא הקפה. ונראה דסבירא להו דרב נחמן אדרב קאי ולא אדר' יוחנן ולר' יוחנן אפילו תפש בסימנין מקיפין ואם דומין כשרה. הילכך הוו להו רב ורב נחמן לגבי ר' יוחנן וקיימא לן כוותיינו דרבים נינהו. גרסינן בפרק אלו טרפות אמר רב נחמן אמר שמואל תרבץ הושט שניטל כולו מלחי כשר ותנא תונא ניטל לחי התחתון כשר מתקיף לה רב פפא והא איכא עיקור סימנין ולרב פפא קשיא מתניתין מתניתין לרב פפא לא קשיא הא דאתעקרא איעקורי הא דאיגום איגומי מעלוי סימנין. פירש עיקור סימנין הוי כשנעקר הושט מן הלחי ומן הבשר ומתניתין דקתני כשר באיגום איגומי הלחי מן הסימנין ומן הבשר המוטל על סימנין דאין עיקור כל זמן שהסימנין מעורין בבשר כן פירש רש"י ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל נראה שהוא מפרש שנגמם הלחי על מקום הסימנין אבל כנגד מקום חיבורן נשאר מן הלחי ולא נעקרו הסימנין ממנו שכך כתב זה לשונו ניטל לחי התחתון כגון שנגמם עד מקום הסימנין ולא נעקרו הרי זו מותרת. ואינו מחוור חדא דהא מתניתין ניטל לחי התחתון כשר קתני דמשמע כל לחי. ועוד דאיגום מעלוי סימנין שנגמם מעליהם ממש משמע. אלא לשמואל דאמר שאעפ"י שהושט ניטל כולו מן הלחי דמשמע שהסימן נעקר לגמרי מן הלחי ומן הבשר שעליו ועומד עקור לעצמו קשיא דהא איכא עיקר סימנין. ופרקינן לא תימא כולו אלא אימא רובו. וכל עיקר שמקצתו מחובר אל בשר הלחי אינו עקור אעפ"י שאינו מחובר אלא במשהו. ובספרי גורסין אחרי זאת והאמר שמואל תרבץ הושט ברובו כלומר אם נפסק רובו טרפה. ופרקינן הא דאינקיב אינוקבי הא דאיקפל איקפולי. ואין גרסא זו מחוורת בעיני דמה ענין תרבץ הושט שנפסק וקבל ריעותא בעצמו לתרבץ הושט שכולו שלם אלא שניטל רובו ממקום מחברתו ואפילו תאמר שזו היא שהשיבו התם דאינקיב אינקובי עדיין אינו מחוור חדא דאיכא לאקשויי ודקארי לה מאי קארי לה. ועוד דלא הול"ל הא דאינקיב אינקובי שאין זה נקב והול"ל הא דאיפסק איפסוקי הא דאיקפל איקפולי. ונראה שרש"י ז"ל אינו גורס כן. ונראה שהוא ז"ל גורס אלא לשמואל קשיא ופרקינן לא תימא כולו אלא אימא רובו. ואקשינן והא אמר שמואל סימנין שנדלדלו ברובן טרפה כלומר ואם כן אפילו תימא שניטל רובו מלחי קאמר הא אמר שמואל דאפילו לא נעקרו כולן אלא שנדלדלו רובן טרפה. ופריק רב שישא בריה דרב אידי התם דאיפריק איפרוקי כלומר התם בשנפרקו ונעקרו בכח דכיון שנעקרו כאן מעט וכאן מעט כגון זה ודאי מוכיח שנעקרו בכח ואפילו אותו המיעוט המחובר ממנו אל הלחי אינו חיבור יפה והרי הוא כאלו נעקר כולו ואינו חוזר לבריאותו. כך נראה גרסתו של רש"י ז"ל. והיא גרסא נכונה ומחוורת. והרבה לשונות נאמרו בהלכה זו וזה הברור שבלשונות. נמצא קצרו של דבר אם ניטל הלחי כולו מעל הסימנין והבשר והסימנין מעורין עם בשר שבלחי כשרה. וזו היא ששנינו ניטל לחי התחתון כשר ופירשה רב פפא דאיגום איגומי מעלוי סימנין. ולא עוד אלא אפילו ניטל רובו של סימן מעל הלחי ומעל הבשר ועדיין משהו ממנו מחובר אל בשר הלחי כשר דעדיין הסימן נמתח עם הבשר שהוא מחובר לו וזו היא שאמר שמואל תרבץ הושט שניטל כולו מלחי כשר ואוקימנא בשניטל רובו ועדיין משהו ממנו מחובר ומשהו זה לא נתנו בו שיעור אלא אפילו משהו ממש אבל אם נעקרו סימנין לגמרי או אפילו נדלדלו רובן והוא שנעקרו כאן וכאן סביבות הלחי אעפ"י שמיעוטן מחוברין כיון שנפרקו בכח עד שניטל כאן וכאן הרי חיבור זה חיבור מדולדלת ואינו חיבור והרי הוא כאלו עקור לגמרי וטרפה. וזו היא שאמר שמואל סימנין שנידלדלו ברובן טרפה ופירשה רב שישא דאיפריק איפרוקי. אלא שעדיין אני תמה עיקור סימנין שמנו בהלכות שחיטה היכי משכחת לה דהא בשנעקרו כולן לגמרי במקום אחד ומחובר אפילו כל שהו במקום אחר כשרה היא לגמרי והיינו דשמואל ואם נעקרו כולן או אפילו רובן בהרבה מקומות טרפה היא. כדאמר שמואל סימנין שנדלדלו ברובו טרפה. וכבר כתבנו שא"א לומר דעיקור המנוי בהלכות שחיטה שיהא עושה אותה טרפה וכמו שכתבנו בראש שער הראשון של בית זה והרחבנו בראיות ברורות. ואם כן היכי משכחת ליה. ומסתברא דעיקור שאמרו שנעקרו לגמרי מן הבשר ותדע לך דהא כי הוה ס"ד דשמואל שניטל כולו מלחי קאמר אתקיף עלה רב פפא והא איכא עיקור סימנין כלומר אע"ג דלאו טרפה היא כשרה מיהא לא הויא דהא איכא עיקור סימנין א"א לה להעשות שחוטה דהכי אגמריה רחמנא למשה לא תשחוט בסימנין עקורין הא דאמר שמואל סימנין שנידלדלו ברובן טרפה לאו טרפה ממש קאמר אלא אסורה קאמר דכל שהיא אסורה טרפה קרי לה כדקתני אלו טרפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ולאו טרפות ממש נינהו דכל שנפסלה בשחיטתה נבלה היא כדאמר ר' ישבב בפרק השוחט והודה לו ר' עקיבא ואקשינן עלה בגמרא מי הודה לו ר' עקיבא והא אנן תנן אלו טרפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ותירץ רבא אלו אסורו קתני יש מהן נבלות ויש מהן טרפות פירוש טרפות ששנינו לאו טרפות ממש קאמר ונפקא מינה שאם שחטה נבלה הויא ולא כטרפה שחוטה דאין שחוטה בסימנין עקורין. ולמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה אם שחט בסימנין עקורין מדאורייתא מישרא שרי אלא דאסור מדרבנן גזרה משום בהמה וכולה מלתא בבהמה כדאיתא בפרק הכל שוחטין גמרא השוחט מן הצדדין. ואם תאמר אם כן כיון דלאו טרפה ממש היא אלא אסורה ומשום דאין שחיטה בסימנין עקורין בשנעקר סימן אחד בעוף ושחט את השני אף הוא יהא כשר דאלו משום עקירת הסימן אינו טרפה כדאמרן ואלו משום שחיטה הא נשחט בסימן השני שאינו נעקר וכי תימא הכי נמי הא תניא שחט את הושט ונשמטה הגרגרת שחיטתו כשרה. פירוש בעוף נשמטה הגרגרת ואח"כ שחט את הושט שחיטתו פסולה. יש לומר אע"ג דהכשירו של עוף בסימן אחד בעינן שיהו שני הסימנין ראויין לשחיטה ואפילו לרב אדא בר אהבה דאמר אין שחיטת העוף אלא במיוחד שבסימנין דהיינו ושט מכל מקום כיון דבעלמא בר אכשורי בעוף הוא דהיינו בעולת העוף דבעיא שנים בעיא שיהא שניהן ראויין לשחיטה דהכי אגמריה רחמנא למשה כנ"ל. גרסינן בשבת פרק מפנין אמר אביי האי מאן דשחיט תרנגולא לכרעיה בארעא אי נמי נדלי להו מידל כלומר יגביה רגליו מן הקרקע. דילמא מנח לטופריה בארעא ועקר להו לסימנין:

השער השני

השער השני: בשיעור הכשר השחיטה: תניא ר' אומר כאשר צויתיך ואכלת מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. ותנן בפרק השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה ורובו של אחד כמוהו ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין. ואקשינן עלה בגמרא השוחט דיעבד אין לכתחילה לא שנים בבהמה לכתחילה אמאי לא כמה נישחוט וליזיל. ופרקינן אב"א אאחד בעוף ואב"א ארוב שנים בבהמה. ולומר לכתחילה בעיא בין בעוף בין בבהמה כל שנים ומדרבנן דילמא לא אתי למישחט רובא. אבל מדאורייתא אפילו בבהמה סגי ליה ברוב שנים ואפילו בקדשים ואם לא גמר כל שנים אפילו פסול מדרבנן ליכא אלא שמצוה מדרבנן למידק וכדאיתא התם בפרק השוחט בגמרא רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה. וכ"ש בחולין. ובעוף נמי באחד כדאמרינן התם תני בר קפרא וזאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים הטילו הכתוב לעוף בין בהמה לדגים לחייבו בשני סימנין א"א שכבר הוקש לדגים לפטרו בלא כלום א"א שכבר הוקש לבהמה הא כיצד הכשרו בסימן אחד. ואמרינן התם דרש עובר גלילא הבהמה שנבראת מן היבשה הכשרה בב' סימנין עוף שנברא מן הרקק הכשרו בסימן אחד דגים שנבראו מן המים הכשרן בלא כלום. רוב זה שאמרנו כמה שיעורו. גרסינן בפרק השוחט איתמר רב אמר מחצה על מחצה כרוב דכי אגמריה רחמנא למשה הכי אגמריה לא תשייר רובא ורב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב דכי אגמריה רחמנא למשה הכי אגמריה שחוט רובו. ואקשינן עלה דרב ממתניתין דקתני חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה ואי אמרת מחצה על מחצה כרוב אמאי פסולה כשרה היא ופריק מדרבנן דילמא לא אתי למשחט רובא. ואקשינן עליה תו תא שמע מצא חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו כשר ואמאי כשר ואי אמרת מחצה על מחצה כרוב טרפה היא ואסיקנא דכולי עלמא לגבי שחיטה מחצה על מחצה אינו כרוב ואינה כשרה עד דאיכא רוב הנראה לעינים. פירש רוב המשוער ונמצא יתר החלק הנשחט על המשויר אפילו כמלא השערה ולא רוב הניכר קאמר כאותה שאמרו בברכות רובא דמינכר בעינן דהתם אמרו רובה דמינכר והכא אמרו רוב הנראה לעינים וכלפי שאמרו מחצה על מחצה כרוב שאף על פי שאינו נראה לעינים אלא רואין אותו במראית הלב כאלו הוא רוב. אמרו כאן לא רוב הנראה ללב כאלו הוא אלא רוב ממש המשוער והנראה לעינים. והכין תנינן בתורת כהנים ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור צריך לומר בין פרה לחמור והלא מפורשין הן אלא בין טמאה לך לטהורה לך בין נשחט רובו של קנה לנשחט חציו וכמה הוא בין חציו לרובו כמלא שערה. תנן חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסול ותניא בברייתא שני חצאי סימנין בעוף פסולה ואין צריכין לומר בבהמה. ואחד זה שאמרנו בעוף לא שנא ושט ולא שנא קנה דאחד תנן או האי או האי. ורב אדא בר אהבה דאמר אחד המיוחד שבסימנין ומאי ניהו ושט הא איתותב כדתניא גבי מליקה כיצד מולקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לושט או לקנה הגיע לושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו אלמא או האי או האי. ול"ת התם דוקא משום דאיכא שדרה ומפרקת דהא עבד רבא עובדא גבי שחיטה נמי כי האי דההוא אווזא דהוות בי רבא אתא כי ממסמס קועיה דמא אמר רבא היכי נעביד נשחטיה והדר ניבדקיה דילמא במקום נקב קא שחוט ניבדקיה והדר נישחטיה הא אמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים כלומר משום דעור חיצון אדום והילכך אין לו בדיקה לא בדרוסה ולא בנקב שאין אנו יודעין לו מקום ידוע כי הכא. אמר ליה רב יוסף בריה ניבדקיה לקנה ונשחטיה והדר ניהפכיה לושט וניבדקיה אמר רבא חכים ברי בטריפות כר' יוחנן. אלמא אפילו בשחיטה ושט או קנה והכין הלכתא. ורוב זה שאמרנו בין שיהא במקום אחד בסימן בין שיהא במקומות הרבה בהיקף הסימן ובלבד שיהא רוב חללו והיקפו של סימן שחוט ואעפ"י שאין כאן שחיטה מפורעת דגרסינן בפרק השוחט אמר רב יהודה אמר שמואל השוחט בשנים ושלשה מקומות כשרה כי אמרתא קמיה דשמואל אמר לי בעינן שחיטה מפורעת ולית הלכתא כוותיה דהא איתותב ר' אלעזר ממתניתין דקתני שנים אוחזין בסכין ושוחטין ואפילו אחד למטה ואחד למעלה שחיטתן כשרה ואמאי והא ליכא שחיטה מפורעת. כלומר דמשנתינו בשני סכינין ושני בני אדם היא ואע"ג דדחי ר' ירמיה ואמר משתינו בסכין אחד ושני בני אדם דחייה בעלמא היא דהא אקשי ליה רבא אי הכי הא דתני עלה אין חוששין שמא יטרפו זה על זה אי אמרת בשלמא בב' סכינין ושני בני אדם איצטריך דמהו דתימא ניחוש דילמא סמכי אהדדי האי לא אתי למישחט רובא והאי לא אתי למשחט רובא אלא אי אמרת בסכין אחד ושני בני אדם שמא ידרסו זה על זה מיבעי ליה. ורבי אבין דדחי תני שמא ידרסו זה על זה דחייה בעלמא היא דאיהי גופיה אקשי עלייהו מדתניא שחט את הושט למטה ואת הקנה למעלה או ושט למעלה ואת הקנה למטה שחיטתו כשרה ואמאי והא ליכא שחיטה מפורעת ואע"ג דאיהו מותיב ומפרק לה בשחיטה העשויה כקולמוס הני שנויי בעלמא אינון ואנן אדרב יהודה אמר רב ואדרב אלעזר ואדרב סמכינן. ועוד דהא עבד בה ר' יצחק עובדא דגרסינן התם ההוא תורא דאישתחיט בשנים ושלשה מקומות על רב יצחק שקל משופריה שופרי מיניה אמר ליה ר' זירא למדתנו רבינו משנתנו בשני סכינין ושני בני אדם. ופירוש בשנים ושלשה מקומות כגון ששחט מקצת חלל הסימן כלפי פנים הרואין את הקרקע וחזר ושחט מן הצד ועוד חזר ושחט מקצת כלפי פנים הרואין את הצואר דכיון דנשחט רוב חלל ורוב היקפו של סימן אעפ"י שהחתכין אינן דבוקין זה בזה וליכא שחיטה מפורעת כשרה וכן אין חוששין שיהו כל החתכין בהיקף שוה בסימן אלא אפילו היה האחד למעלה כלפי הראש והאחד למטה כלפי החזה. וכ"כ רב אחא משבחא בסדר בהעלותך וז"ל היכא דשחט מקצת סימנין בחדא דוכתא ונידחי ידיה בדוכתא אחריתי ושחט הנך סימנין באידך גיסא בין כנגד זה בין שלא כנגד זה כשרה ור"ח ז"ל שפירש כגון ששחט את הקנה למעלה ואת הושט למטה או בהפכו אינו מחוור דא"כ בשני מקומות משכחת להו שלשה לא משכחת להו ומכל מקום הענין אמת וכדתניא שחט את הושט למטה ואת הקנה למעלה או ושט למעלה וקנה למטה שחיטתו כשרה. ורש"י ז"ל פירש בשנים ושלשה מקומות שחתך כאן מעט ולמעלה ממנו מעט ולמטה ממנו מעט כלומר וכולן בצד אחד מן הסימן וא"א לומר כן דאם אין באחד מן החתכין רוב אין כולן מצטרפין דהא לא אישתחיט סימן לא רוב חללו ולא רוב היקפו. והפירוש הראשון עיקר. ושחיטה העשויה כקולמוס נמי כשרה כדאמרינן בדרב אבין הוא מותיב לה והוא מפרק לה בשחיטה העשויה כקולמוס. והיא העשוי במדרון וכן שחיטה העשויה כמסרק וכולה במקום שחיטה כשרה. דגרסינן בפ"ק דחולין איקלע רב נחמן לסורא בעו מיניה שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש מהו אמר להו לאו היינו דר' אלעזר בר מיניומי שחיטה העשויה כמסרק כשרה. ודחינן דילמא במקום שחיטה. ואי מקום שחיטה מאי למימרא ופרקינן מהו דתימא בעינן שחיטה מפורעת וליכא קמ"ל. מצא חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו כשרה לא שנא שחט במקום נקב והשלימו לרוב ולא שנא שחט מעט ופגע בנקב כדאמרינן בפרק קמא דשחיטת חולין בעא מיניה רב כהנא מרב יהודה שחט במקוןם נקב מהו אמר ליה כשרה שחט ופגע במקום נקב מהו אמר ליה פסולה אזל אמרה ר' אבא לקמיה דר' יוחנן אמר ליה ומאי שנא שחט במקום נקב נעשה כמי ששחט נכרי וגמר ישראל שחט ופגע במקום נקב נעשה כמי ששחט ישראל וגמר נכרי קרי עליה נכרי נכרי. כלומר לגלג עליו כאלו חלק בענין זה בהביאו משל לדבר זה בין התחיל נכרי לגמר נכרי ובלא טעם דאין הנדון דומה לראיה אמר רבא שפיר קרי עליה נכרי נכרי דבשלמא התם גבי נכרי מדהוה ליה לישראל למשחט כוליה ולא שחיט כי נפקא חיותא בידא דנכרי נפקא הילכך אסירא אלא הכא מישחט שחטה מה לי שחט במקום נקב מה לי פגע בו נקב. וכבר כתבתי זה יותר בארוכה בשער מי שוחט. רוב זה שאמרנו שהשחיטה נכשרת בו אעפ"י שרוב השוחטין מן הסתם שוחטין רוב אפילו הכי אין סומכין בכך על זה עד שידע בבירור שנשחטו רוב הסימנין ובהכשר. דגרסינן בפרק קמא דשחיטת חולין אמר רב יהודה אמר שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנין אחר שחיטה ואם לא בדק מאי א"ר אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' אלעזר בר' ינאי טרפה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבלה ומטמאה במשא במאי קא מיפלגי בדרב הונא דאמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה. והילכך צריך הטבח לבדוק הסימנין ולראות בעין שנשחטו ואין אומרים כיון דהחזיר סכין על כל הצדדין חזקה כולן נשחטו דפעמים שהסימנין נשמטין אילך ואילך וסבור הוא שנשחטו ולא נשחטו ומן הספק אי אתה רשאי להתיר מה שהוא בחזקת איסור. ולענין וורידין תנן השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה ורובו של אחד כמוהו ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין. ותניא בברייתא שני חצאי סימנין בעוף פסולה ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין. מהכא שמעינן דלר' יהודה פסולה עד שישחוט את הוורידין ובהדיא תנן בתוספתא ר' יהודה אומר לעולם פסול עד שישחוט את הוורידין. ולא אמר ר' יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד דגרסינן התם אמר רב חסדא לא לכל אמר ר' יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת. אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך. דטעמא דר' יהודה בוורידין משום דם הוא ואינן טעונין שחיטה ואין בהן לא משום דרסה ולא משום שהייה דבעי ר' ירמיה וורידין לר' יהודה שהה בהן ודרס בהן מהו אמר ליה ההוא סבא הכי אמר ר' אלעזר ואמרי לה הכי אמר ההוא סבא לר' אלעזר הכי אמר ר' יוחנן וורידין לר' יהודה מנקבן בשעת שחיטה וכשרן. ולמה בשעת שחיטה משום דבשעת שחיטה חאים דם ונפיק לאחר שחיטה קריר. והילכך כל שהוא מפרכס עדיין חאים דם ומנקבן ודיו. וקיי"ל כרבי יהודה דאמרינן בברכות הזהרו בוורידין כר' יהודה. והיכא דלא חתכן בשעת שחיטה או סמוך לה עד שלא יתקרר הדם אין צולין אותו כאחד ואין צריך לומר שאינו מבשלו עד שיחתכנו אבר אבר אבל אם מנתחו אבר אבר מותר דלא גרע מבהמה דכיון שמנתחה אבר אבר אין צריך נקיבת הוורידין. ולא אמרו בעוף אלא מפני שדרכו לצלותו כולו כאחד אינו רשאי שלא לשחוט את הוורידין ואפילו בשדעתו לחתכו אבר אבר דחוששין שמא ימלך ויצלנו כולו כאחד. ובהמה נמי אסור לצלותה כולה כאחת אלא ביודע בבירור שנשחטו הוורידין ואם צלה בין עוף בין בהמה כולן כאחת ולא חתך הוורידין בשעה שהדם הם הרי אלו אסורין באכילה וכמו שכתבנו וכדקתני בברייתא ר' יהודה פוסל לעולם עד שישחוט את הוורידין. ולא פוסל לעולם ואפילו בחתיכת אבר אבר קאמר אלא בשעבר וצלה או בישל כמו שאמרנו. ויש לי לשאול אפילו עבר וצלה למה אסור ולמה פסול והא אמרינן בפרק גיד הנשה האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה ואפילו לקדרה שפיר דמי תלייה בשפודא מידב דאיב ושרי אותביה אגומריא פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מישאב שייבא ליה וחד אמר מיצמת צמתא ליה. והלכתא מישאב שאיב ליה וכן ביעי וכן מזריקי. וניחא לי דהתם בדמנחי אינהו גופייהו על נורא אבל חוטין שבגוף מובלעין בתוך בשר העוף לא שלטה בהו נורא כולי האי דבשר מעכב דלא שאיב נורא דמא לגמרי והילכך אסור. עוד יש לי לשאול מכל מקום מאי דנפיק כבולעו הבשר כך פולטו וכדאמרינן גבי מוליאתא ומאי דלא נפיק הוה לי דם האיברים שלא פירש ואפילו מצות פרוש אין בו דאי בעי למיכל באומצא שפיר דמי. וניחא לי הא נמי דהכא משום חוטי דם הוא דאסיר וההוא לאו דם האיברים מיקרי דכמונח בכלי דמי ולא אמרו דם האיברים אלא בדם שבתוך הבשר שאין בעין כלל. עוד יש לי לשאול כיון דבשלא חתך את הוורידין פסול עד שיחתכנו אבר אבר אם כן למה אמרו השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא ואומצא היינו בשר חי בלא מליחה דאלו במליחה בשבת מי שרי והא איכא משום מעבד. ואיפשר לומר דהתם בשחתך את הוורידין דוקא ודאמרינן נמי בפרק כל הבשר השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה מבליע דם באיברים ואיבעי למיכל מינה באומצא אסור דמשמע הא בשלא שבר מפרקתה שרי ואע"ג דאין צריך לשחוט בה את הוורידין ההיא נמי בדחתך בה את הוורידין היא הא בסתם בהמות דלא שחט את הוורידין לעולם אסור באומצא אלא אם כן מולחו יפה יפה או שצלאו על גבי האש. וזה דחוק דבסתם בהמות אמרו וסתם בהמות בשלא שחט את הוורידין הן הואיל ואינן צריכות לכך ואפילו לר' יהודה. ולפיכך נראה דבשאמרו ר' יהודה פוסל לעולם עד שישחוט את הוורידין לא פוסל לגמרי קאמר אלא פוסל בלא ניקור חוטין של דם שבו ותדע לך דהא ע"כ לא פוסל לגמרי קאמר דהא איכא תקנתא בחתיכת איברים ואף אני אומר דאיכא תקנתא בניקורי חוטי דם ואפילו לאחרצלייה דמאי אמרת הא קא פלטי חוטין ובלע בשרא הא קיימא לן גבי מוליאתא כבולעו כך פולטו ומה שבלע הבשר הרי הוא פולט באור. ואלא מיהא מסתברא דכשהוא נוטל חוטין אחר צלייה צריך שיטול מן הבשר עם החוטין דכיון שהחוטין בעצמן אינן יוצאין מידי דמן לגמרי אחר שיסלק מן האור עדיין חוטין פולטין קצת דם בבשר ואין כח חמימות הבשר לפלוט מה שבלע אחר שנסתלק מן האור והוה ליה חם לתוך חם ודם אינו מפעפע הילכך צריך ליטול חוטין ויטול את מקומן. ואם איתא להאי סברא הא דתניא בפרק כל הבשר הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בישולו. ואיכא מאן דאמר בפרק כיצד צולין בפסח שני דטעמא משום דכבולעו כך פולטו. קורעו ומוציא את דמו ונוטל את מקום הדם קאמר. ואם בשלו בקדרה משערין בכל חוטי דם שבו ובדידהו משערינן דמאי דנפק מינייהו לא ידעינן. ולבשל עוף שלם בקדרה ואפילו בששחט את הוורידין יש מי שכתב דמדקאמר הכא הואיל וצולהו כולו כאחד דוקא לצלי הוא דסגי ליה בשחיטת וורידין אבל לקדרה לא עד שיחתוך כל חוטין שבגוף. ותדע לך דהא חתיכת איברים בבהמה כשחיטת וורידין בעוף ואפילו הכי לא סגי ליה בלא חתיכת חוטין שבגוה וכדאמרינן בפרק גיד הנשה חמשה חוטין הן תלתא משום תרבא ותרי משום דמא דידה ודלועה משום דמא והני תרי לאו דוקא אלא אפילו הני קאמר ולרבותא נקטינהו משום דהני מיקרבי לוורידין ואפילו הכי לא סגיא להו בלא חתיכת חוטין עצמן. וכן כתוב באיסור משהו לרב ר' אברהם בר דוד ז"ל ואינו מחוור בעיני דהא התם מנינא קאמר אלמא לא צריך אלא הני. ואי אפשר לומר דמנינא דהתם לאו דוקא. וכדאמרינן בקדושין גבי ארבעה מעניקין להן וכן בסוטה גבי בשלשה מקומות הלכה עוקבת את המקרא חדא דכל היכא דתנא ושייר לא שתיק גמרא מינייהו ואקשויי קא מקשי ותו יכא והא איכא הכי והכי. ותו דהכא שאני דקאמר תלתא משום תרבא ותרי משום דמא דאלמא כי היכי דתלתא משום תרבא דוקא תרי דמשום דמא נמי דוקא. ותו דאי לא תימא הכי היכי תלי מנין מועט למרובה ומרובה למועט דהא חוטי טפי טובא מדתרבא אלא מסתברא לי דהתם תרי דוקא וטעמא איכא ומילתא פסיקתא קאמר בין שחט את הוורידין בין לא שחטן. ומשום דהנהו תרי לא שפכי דרך וורידין כשאר חוטין שבגוף והילכך לא סגיא בחתיכת איברים עד שהוא מחתך בגופן בין בעוף בין בבהמה אבל שאר חוטין שבגוף לא צריך לא בעוף ולא בבהמה כל שמחתך את הוורידין בשעת שחיטה או שחתך אבר אבר לאחר שחיטה. ודקאמר הכא הואיל וצולהו כאחד לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט והוא הדין לקדרה. ואי נמי קמשמע לן דאפילו לצלי בעי ר' יהודה חתיכת הוורידין ולא אמרינן נורא מישאב שאיב בכל כי הא כדאמרן. וכן נהגו לבשל עוף שלם בכל מקום ולא ראינו לאחד מן הגדולים שנהגו בהפך מזה ומנהגן של ישראל תורה היא. וגרסינן בירושלמי כל הלכה שהיא רופפת בידך ואינך יודע מה טיבה צא וראה מה צבור נוהג ונהוג כן. כיוצא בו אמר הלל בפסח שני הנח להם לישראל אעפ"י שאינן נביאים הם וכו'. ולענין השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה. גרסינן בפרק כל הבשר אמר שמואל משום ר' חייא השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה מכביד את הבשר וגוזל את הרבים ומבליע דם באיברים ואיבעיא לן מכביד את הבשר וגוזל את הרבים משום דמבליע דם באיברים הא לדידיה אי בעי למיכל באומצא שפיר דמי או דילמא כיון דמבליע דם באיברים לדידיה נמי אסור למיכל מיניה באומצא תיקו. כך היא גרסת הספרים וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל. ומינה שמעינן דדוקא באומצא מספקא ליה הא לקדרה כיון דמלח ליה שפיר דמי דאע"ג דנעקר דם ממקומו ונבלע במקום אחד יוצא הוא על ידי המלח ולא גרע מבישרא דאסמיק דאף על גב דנצרר הדם בחתיכה ומליחה אפילו לקדרה שפיר דמי והוא הדין לצלי ובלא חתיכה ובלא מליחה וכדאיתא בפרק גיד הנשה. אבל רש"י ז"ל לא גריס באומצא אלא הא דידיה אי בעי למיכל מיניה וסלקא בתיקו ואסורה לעולם ואפילו לצלי ואפילו במליחה. והרמב"ן ז"ל הכריע כגרסת הספרים מדלא קאמר ומאכיל דם את הבריות שזו עבירה קשה שבכולן אלא ודאי לקדרה או לצלי שפיר דמי. ומשום הכי לא נקט ומאכל דם את הבריות דלמיכל באומצא לא חיישינן דאומצא לא שכיחא וסלקא בתיקו ובאומצא מיהו אסור. ועיקרא דמילתא תמיה לי בעל כרחין האי אומצא בדלית ביה חוטי דם הוא דאי בדאית ביה חוטי דם אסור דהא סתם שוחט את הבהמה לא שחט את הוורידין כדאמרינן לעיל אמר רב חסדא לא לכל אמר ר' יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך. וכל שלא שחט את הוורידין בשר שיש בו חוטי דם אסור וכיון דהאי אומצא בדלית ביה חוטי דם הוא אמאי אסור דהא דם האיברים הוא וכל שלא פירש הרי זה מותר. וי"ל דבשעת השחיטה דם האיברים מתנודד ממקומו לצאת דרך בית השחיטה וכששובר מפרקתה הדם חוזר ונבלע בבשר והוה לי דם שפירש ממקום זה ונבלע במקום זה וכל שכיוצא בזה כפירש לחוץ הוא ולישנא דמבליע דם באיברים הכי משמע:

השער השלישי

השער השלישי: בדברים שהבהמה והעוף נטרפין בהן ואין השחיטה מתירתן: ותחלה אכתוב דין האסורין שאין טרפות חסרון בגוף הבהמה והעוף כשוחט את המסוכנת ועובר שהוציא ידו או ראשו קודם שחיטה. ואחר כך אכתוב דין הנאסרין לאחר שהתחיל לשחוט כעובר שהוציא ידו בין סימן לסימן ושחט את הקנה וניקבו בני מעים או ששחט את הושט וניקב אותו משהו ששחט או שנכוה באש וכיוצא בו קודם שגמר את רובו ואחר כך אכתוב שאר הטרפיות שיש חסרון בגופן בע"ה:

גרסינן: בפרק אלו טרפות דרש מר זוטרא משמיה דרב חסדא כל מי שקרה ושנה ושמש תלמיד חכם ורואה טרפה לעצמה עליו הכתוב אומר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך כלומר שאינו מיקל לעצמו יותר מלאחרים אלא שונא את שלו באיסור וזה ממדת מי שמסתפק בשלו ונהנה לאכול מעט מיגיע כפיו ואינו מתאוה למה שאינו שלו ומכלל זה מי ששונא את שלו מחמת טריפות שמצא בו:

שנינו: בפרק השוחט. השוחט את המסוכנת ר"ג אומר עד שתפרכס ביד וברגל ר"א אומר דיה אם זינקה אר"ש אף השוחט בלילה ולמחר השכים ומצא כותלים מלאים דם כשרה שזינקה כמדת ר"א וחכמים אומרים עד שתפרכס ביד או ברגל או עד שתכשכש בזנבה אחת בהמה דקה ואחת בהמה גסה. בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה שאינה אלא הוצאת נפש בלבד במה דברים אמורים בשהיתה בחזקת מסוכנת אבל אם היתה בחזקת בריאה אפילו אין בה אחד מכל הסימנין הללו כשרה. וגרסינן עלה בגמרא מסוכנת ממאי דשריא ואמאי תיסוק אדעתין דאסירא דכתיב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה חיה אכול שאינה חיה לא תיכול. ואסיקנא דשריא מדכתיב וחלב נבילה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו חלב חלב למה לי זו היא שאין חלבה חלוק מבשרה ויש לך אחרת שחלבה חלוק מבשרה ואי זו זו מסוכנת. ואי בעית אימא מהכא דכתיב ואומר אהה ה' אלהים הנה נפשי לא מטומאה נבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה. שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם אי אמרת בשלמא מסוכנת שריא היינו ריבותיה דיחזקאל אלא אי אמרת אסירא מה ריבותיה דיחזקאל. ובשם הגאונים ז"ל אמרו דדוקא בשל ישראל הותרה ומשום הפסד ממונו אבל בשל נכרי אסור. והרמב"ן ז"ל כתב שגם זו ממידת החסידות. וגרסינן התם היכי דמיא מסוכנת כל שמעמידין אותה ואינה עומדת רב הונא בר שלמיא משמיה דרב אמר אפילו אוכלת פקעיות רמי בר יחזקאל אמר אפילו אוכלת קורות. ואיזהו פרכוס אמר שמואל כל העושה דברים שאין המתה עושה. ואיזהו דברים שהמתה עושה אמר רב ענן לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל היתה ידו כפופה ופשטתה דברים שהמתה עושה פשוטה וכפפתה דברים שאין המתה עושה מאי קמ"ל תנינא בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה הא החזירה כשרה. אי ממתניתין הוה אמינא הני מילי כגון שהיתה ידה כפופה ופשטתה וחזרה וכפפתה אבל פשוטה וכפפתה לא קמשמע לן. וקיימא לן כשמואל דהא לא אשכחן מאן דפליג אדשמואל. והילכך אפילו היתה ידה פשוטה וכפפתה הרי זה פירכוס. אמר רב נחמן בר יצחק פירכוס שאמרו בתחלת שחיטה אמר רב נחמן מנא אמינא לה דתנן אמר ר' שמעון אף השוחט ולמחר השכים ומצא כותלים מלאים דם כשרה שזינקה כמדת ר' אליעזר ואמר שמואל כותלי בית השחיטה שנינו ואי אמרת בסוף שחיטה ניחוש דילמא בתחלת שחיטה זינקה. רבה אמר פרכוס שאמרו בסוף שחיטה. פירוש בסוף שחיטה ממש לאפוקי אפילו אמצע שחיטה דלא. ואיכא למידק והא שפיר קא דייק רב נחמן בר יצחק ממתניתין דעל כרחין בתחלת שחיטה הוא דאי לא ניחוש דילמא בתחלת שחיטה זינקה. י"ל דרבה לית ליה דשמואל דקאמר כותלי בית השחיטה שנינו. אלא מאי כותלים כותלי הבית ומשכחת לה ששחט באמצע הבית ובסוף שחיטה נתקרב אצל כותלים דעל כרחין כשזינקה בכותלים בסוף שחיטה זינקה. וקיימא לן כרבה. ואמר רבא הלכתא כי הא מתניתא בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה החזירה כשרה. במה דברים אמורים ביד אבל ברגל בין שפשטה ולא כפפה בין שכפפה ולא פשטה כשרה במה דברים אמורים בדקה אבל בגסה בין ביד בין ברגל בין שכפפה ולא פשטה בין פשטה ולא כפפה כשרה ועוף אפילו לא רפרף אלא בעינו וכשכש בזנבו הרי זה פירכוס ויש נוסחאות דגרסינן אפילו לא רפרף אלא בגפו. וכן הלכה וכשכוש זנב נמי הוי פירכוס אפילו לבהמה כסתם מתניתין ור' אלעזר בר יוסי דאמר משמיה דר' יוסי אין זה פירכוס פליג אמתניתין ואנן קיימא לן כסתם מתניתין. ודקתני בברייתא ובעוף אפילו לא כשכש אלא בזנבו לאו למימרא דבהמה לא אלא עוף איצטריכא ליה דכיון דכשכוש זנב בעוף דבר קל הוא הייתי סבור דלא הוי פירכוס קמשמע לן. והטילה רעי נמי במתרזת הוי פירכוס כרב דאמר גועה והטילה רעי וכשכשה בזנבה הרי זה פירכוס ואוקימנא במתרזת אבל שותתת לא. וכן נמי גועה בדעבה קליה אבל בדעמי קליה לא וכן הלכה. גרסינן בפרק ראשון של מסכת ע"א חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס. השוחט את הבהמה ומצא בה אפילו בן תשעה חי העובר ניתר בשחיטת אמו כמו שיתבאר בשער הניתרין בלא שחיטה הוציא העובר את ידו או אחד מאיבריו לחוץ קודם שחיטת האם מה שיצא בחוץ אסור כטרפה שנאמר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לא היה הכתוב צריך לומר אלא ובשר טרפה לא תאכלו אלא לימד על בשר היוצא חוץ למחיצתו שהוא אסור ומחיצות עובר אמו היא. אבל מה שנשאר בפנים מותר. הוציא העובר את ידו או רגלו והחזירו ואחר כך נשחטה האם נחלקו בו רב ושמואל ור' יוחנן לפי ששנינו בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה מותר ואמרינן עלה בגמרא אמר רב יהודה אמר רב אבר עצמו אסור שנאמר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. ואמר רב יהודה רב ושמואל דאמרי תרווייהו אבר עצמו אסור ואקשינן עלה מדתנן הוציא העובר את ידו והחזירה מותר מאי לאו אאבר ודחינן לא אעובר. ואקשינן אי אעובר מאי איריא החזיר אפילו לא החזיר נמי. ואמרינן לא צריכא אלא למקום חתך דכשהחזיר עובר ידו מקום חתך מותר ואבר עצמו אסור אבל לא החזיר אבר ומקום חתך אסור וכדאמרינן בפרק גיד הנשה בשמעתא דזרוע בשלה דתניא זהו היתר הבא מכלל איסור. ופירוש רבינא לא נצרכה אלא למקום חתך. דאמר מר מקום חתך בעלמא אסור הכא שרי. עולא אמר ר' יוחנן אבר עצמו מותר. ואותבינן עליה דר' יוחנן מדתניא ובשר בשדה טרפה לא תאכלו מה תלמוד לומר לפי שמצינו במעשר שני ובכורים שיצאו חוץ למחיצתן והחזירו מותרין יכול אף זה כן תלמוד לומר טרפה מאי למודא אמר רבה כטרפה מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו אסור תיובתא דעולא אמר ר' יוחנן תיובתא. הילכך קיימא לן כרב ושמואל דאמר אבר עצמו אסור. בסורא מוקמי פלוגתא דרב ושמואל ור' יוחנן באבר עצמו וכדאמרינן אבל פומבדיתאי אמרי דאף ר' יוחנן מודה באבר עצמו אסור ופלוגתייהו ביש לידה לאיברים או אין לידה לאיברים דגרסינן התם פומבדיתאי מתנו הכי אמר רב יש לידה לאיברים ור' יוחנן אמר אין לידה לאיברים מאי בינייהו איכא בינייהו למיסר מיעוט אבר שבפנים כלומר מאי איכא בין רב ור' יוחנן ואמרינן דלמיסר מיעוט אבר שבפנים איכא בינייהו כלומר שיצא רובו של אבר ונשאר מיעוטו של אבר בפנים לרב דאמר יש לידה לאיברים שדינן מיעוט אבר שבפנים בתר רובו שיצא חוץ וחשבינן ליה לכולי אבר כילוד ואסור כי היכי דשדינן מיעוט עובר שבפנים בתר רוב עובר שנולד ויצא בחוץ דלידת רוב אבר למיעוט אבר כלידת רוב עובר למיעוט עובר. ולר' יוחנן דאמר אין לידה לאיברים לא שדינן מיעוט אבר שבפנים בתר רוב אבר שבחוץ אלא מה שיצא בחוץ אסור והשאר מותר זו היא שיטתן של גאונים אעפ"י שרש"י ז"ל לא פירש כן. ובהא קיימא לן כר' יוחנן דהא לא איתותב בהא וכל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. איבעיא להו לדברי האומר אין לידה לאיברים הוציא עובר ידו והחזירה וחזר והוציא ידו והחזירה עד שהשלימו לרובו מהו מי אמרינן הא נפק ליה רובא או דילמא כיון דהדור הדור ואם תמצא לומר כיון דהדור הדור הוציא העובר את ידו וחתכה וחזר והוציא ידו וחתכה עד שהשלימו לרובו מהו מי אמרינן הא נפקי ליה רובא או דילמא רובא בבת אחת בעינן תא שמע חותך מן העובר שבמעיה וכו'. זה הכלל דבר שהוא גופה אסורה ושאינו גופה מותר לאיתויי מאי לאו לאיתויי כי האי גוונא לא לאיתויי קלוט במעי פרה ואליבא דר' שמעון דאע"ג דאמר ר' שמעון קלוט במעי פרה אסור הני מילי היכא דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו שרי וכיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא דהיכא דהוציא ידו וחתכה והוציא ידו וחתכה עד שהשלימו לרובו אפילו מה שבפנים אסור כאלו נולד כולו בבת אחת ומסתברא היכא דהוציא ידו והחזירה וחזר והוציא ידו והחזירה וכן כי האי גוונא עד שהשלימו לרובו כיון דלא אשתכח רובו לעולם בחוץ מה שיצא אסור והשאר מותר דהא לישנא דגמרא בכי הא להיתירא מדאמרינן אם תמצא לומר כיון דהדור הדור. בעי רבא הלכו באיברים אחר הרוב או לא. היכי דמי אילימא כגון שיצא רובו במיעוט אבר ומיבעיא לן מיעוט אבר דבראי בתר רובא דעובר שדינן ליה כלומר אפילו להצטרף עם מה שבחוץ לאסור מה שבפנים או דילמא בתר רוב אבר שדינן ליה כלומר שלא להצטרף עם מה שיצא בחוץ לעשות רוב ולאסור מה שבפנים אבל מה שיצא ודאי אסור לפי שיצא חוץ למחיצתו. ואמרינן פשיטא דלא שבקינן רבו העובר ואזלינן בתר רוב אבר אלא כי קא מיבעיא לן כגון שיצא חציו ברוב אבר וקא מיבעיא ליה ההוא מיעוט דגואי מהו למישדיה בתר רוב אבר כלומר להתחשב כאלו מיעוט אבר שבפנים יצא בחוץ והוה ליה רובא ויאסור מה שבפנים וקא מיבעיא ליה אפילו למאן דאמר אין לידה לאברים דהתם הוא דלא נפק אלא רוב אבר אבל הכא דנפק מחצה של עובר ברוב אבר דילמא אפילו לדידיה בכי הא אמרינן יש לידה. ואמרינן תא שמע מבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים יצא רובו הרי זה יקבר מאי רובו אילימא רובו ממש עד השתא לא אשמועינן דרובו ככולו אלא לאו כגון שיצא חציו ברוב אבר. ודחינן לא לעולם כגון שיצא רובו במיעוט אבר וקמשמע לן דלא שבקינן רוב עובר ואזלינן בתר רוב אבר ולא איפשיטא. הילכך בין שיצא רוב עובר במיעוט אבר בין שיצא חציו של עובר ברוב אבר מה שנשאר בפנים אסור. דברים אלו שאמרנו בבן שמונה בין חי בין מת לפי שאין במינו שחיטה ואינו ניתר אלא בשחיטת האם אי נמי בבן תשעה מת אבל בן תשעה חי כל שיצא ממנו רובו אינו ניתר בשחיטת האם והילכך הרי זה כילוד וניתר בשחיטת עצמו. הוציא העובר ראשו הרי זה כילוד דתנן הוציא ראשו הרי זה כילוד והלכך אם בן שמונה הוא בין חי בין מת אי נמי בן תשעה מת אסור אבל בן תשעה חי מותר לכשישחט שהרי ניתר בשחיטת עצמו. קלוט במעי פרה בין קודם שיצא לאויר העולם בין לאחר שיצא לאויר העולם וכן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה יתבארו דיניהון בסייעתא דשמיא בשער הניתרין בלא שחיטה וכן יתבאר דין חלב בן פקועה שהוציא ידו או רגלו קודם שחיטת אמו בשער השלישי מן הנשחטין בסוף הטריפות עם דיני ביצת טרפה ועגל שנולד מן הטרפה גרסינן בפרק השוחט אמר ר' שמעון בן לקיש שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה כשרה אמר רבה לא אמר ר' שמעון בן לקיש אלא בריאה הואיל וחיי ריאה תלויין בקנה וכיון ששחט הקנה או רובו כמאן דאנחי הריאה בדיקולא דמיאן. אבל ניקבו שאר בני מעיים לא דעדיין לא הוכשרה הבהמה עד שישחט את הושט ויש טרפות לחצי חיות. מתקיף לה ר' זירא מאחר שנולדו בה סימני טרפות והתרתה מה לי בריאה מה לי בבני מעיין דקסבר ר' זירא שאין טרפות לחצי חיות. ואמרינן והדר ביה רבי זירא ממאי דבעי ר' זירא ניקבו בני מעיין בין סימן לסימן מהו. כך גירסת רש"י ז"ל ופירושא הכין והדר ביה ר' זירא מיהא דקאמר שאין טרפות לחצי חיות וממאי ידעינן דהדר ביה מדבעי בפרק המקשה שחט את הקנה וניקבו בני מעים קודם שישחוט הושט מהו מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני כלומר לטהרה מידי נבלה או לא דכיון דסימן ראשון בא להכשיר ולטהר וסימן שני אע"פ שאינו בא להכשיר שהרי נקבו בני מעים ויש טרפות לחצי חיות. מכל מקום הוא בא לטהרה מידי נבלה אם כן יצטרף סימן ראשון לו או דילמא כיון דשני לא בא להכשיר לא יצטרף לו הראשון אף לטהר מידי נבלה. אלמא סבירא ליה דיש טרפות לחצי חיות. והדר ביה מיהא דהכא ואמר רב אחא בר רב לרבינא לעולם לא הדר ביה אלא מיסבר סבר דאין טרפות לחצי חיות. ובעיא דהתם אליבא דרבה דאמר דלא אמר ריש לקיש אלא בריאה הואיל וחיי ריאה תלויין בקנה הוא דבעא. ולפי גרסא זו ר' זירא מיקל מדרבה ובין ניקבה הריאה בין ניקבו בני מעים כשרה שאין טרפות לחצי חיות. וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל ולפיכך קיימא לן כר"ל דמחמיר טפי דבשל תורה הלך אחר המחמיר. אמר רב אחא בר יעקב שמע מינה מדרב שמעון בן לקיש מזמנין ישראל על בני מעים ואין מזמנין נכרי על בני מעים. כלומר דכיון דסביר ליה לריש לקיש דכל שנשחטו הסימנין בני מעים כמאן דמנחן בדיקולא דמיאן הרי הן לאחר שחיטת הסימנין כאילו פירשו מן הבהמה מיד קודם שתצא נפשה וישראל דבשחיטה תליא מילתא כיון דאיכא שחיטה מעליתא אישתרו להו נכרים דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מילתא כאבר מן החי דמו. תניא דלא כרב אחא בר יעקב הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית שחיטתה ומולחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה ואחד נכרי ואחד ישראל מותרין בו. ודוקא בבהמה כשרה ובששחטה ישראל הוא דמותר לזמן עליהן נכרי ולהאכילו מן הבשר הפורש ממנה קודם שתצא נפשה דכיון דבהמה בת שחיטה היא ישראל דשחטה בר אכשורי בשחיטה הוא הרי היא ניתרת על ידן כאלו מתה לגמרי ותדע לך דהא בשחט את הקנה אף על גב דאמרינן דדמיא ריאה כמאן דמנחא בדיקולא לאו כמונח בדיקולא דמיאן לגמרי קאמרינן דאלו פירשה הריאה מן הבהמה קודם שישחוט הושט לית דין ולית דיין דריאה אסורה אלא דלגבי נקיבתה הוא דאמרינן דלא מיטרפא דבמתה הריאה דמיא ותו לא מיטרפא ואילו נשחטו כל הסימנין אע"פ שחתך בני מעיין ופרשו לגמרי קודם שתצא נפשה כשרין משום דכמתה גמורה שויה רחמנא להתירה באכילה הילכך בין לנכרי בין לישראל מותרת. אבל בבהמה טמאה ואפילו נשחטה על ידי ישראל ואי נמי בבהמה כשרה ועל ידי נכרי לא כדאיתא ברישא דהא ברייתא בפרק העור והרוטב לפי שלא התירה התורה בשר הפורש ממנה קודם שתצא נפשה אלא בפורש לאחר שחיטה ושחיטת נכרי אינה שחיטה וכן שחיטת ישראל בבהמה טמאה אינה שחיטה. ולענין שחט את הקנה וניקבה הריאה לפי הפירוש שפירשנו בדר' זירא קיימא לן כר' שמעון בן לקיש דכשרה דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וכל שנשחט הקנה הרי הריאה כמאן דמנחא בדי קולא אע"ג דאמר ריש לקיש בפרק השוחט אינה לשחיטה אלא בסוף ההיא משמיה דלוי סבא אמרה. ודוקא בשחט את הקנה וניקבה הריאה אבל ניקבו שאר בני מעיין לא והוא הדין לשוחט את הושט וניקבו בני מעיין שחיות בני מעיין תלויין בושט אבל ניקבה הריאה לא דיש טרפות לחצי חיות ואע"ג דר' זירא אפליג עליה דרבה ואמר מה לי ריאה מה לי בני מעיין ולומר שאין טרפות לחצי חיות כיון דרבה מחמיר בשל תורה הלך אחר המחמיר. והרב אלפסי ז"ל לא כתב הא דריש לקיש בהלכות ונראה שאינו תופס אותה בהלכה וכן ראיתי כתוב משם הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל ונתן טעם לדבריו שאפילו ר"ל איפשר דהדר ביה מדאוקי מתניתין דאלו טרפות נקובת הושט ופסוקת הגרגרת בששחט שלא במקום חתך וכל ששחט שלא במקום חתך כדבר אחר גרם לה ליפסל דמי. ואקשינן עלה ומי אמר ריש לקיש הכי והאמר ריש לקיש שחט את הקנה וניקבה הריאה כשרה אלמא כמאן דמנחא בדיקולא דמיא הכי נמי כמאן דמנח בדיקולא דמי ולא תהני ליה שחיטתה אלמא הני תרתי דריש לקיש קשיין אהדדי ומהדר הוא דהדר בחדא מינייהו ולא ידעינן הי מינייהו דאחריתא. והילכך לא עבדינן עובדא כי הא לקולא. ויש מפרשים דר' זירא מחמיר טפי מדריש לקיש והכי קאמר והדר ביה ר' זירא מיהא דאמר דאין טרפות לחצי חיות ממאי מדקא בעי ניקבו בני מעים וכו' אלמא אף לדידיה יש טרפות לחצי חיות כרבה ואמר רב אחא לעולם לא הדר ביה דעדיין קושייתו במקומה עומדת דאם איתא דבניקבה הריאה כשרה אף אנו היה לנו לומר מן הדין דאפילו ניקבו בני מעים כך אבל לדידיה לא סבר ליה מעולם ולדבריו דרבה הוא דקאמר ליה לדידך דסבירא לך כריש לקיש אף בניקבו בני מעיין היה לך לומר כן. והילכך ר' זירא חולק הוא לגמרי אדריש לקיש וכלשון הזה כתבו משמו של ר"ח ז"ל. ומסקינן לעולם לא הדר ביה ר' זירא לדבריו דרבה קאמר כלומר לדבריך שאתה מתיר בריאה התיר כל נקב שינקבו בני מעיין אבל לר' זירא אפילו אם ניקבה הריאה טרפה סבירא ליה. ואין זה מחוור בעיני שאם כן לא הוה ליה למימר לדבריו דרבה קאמר אלא לדבריו דריש לקיש דמרא דשמעתא הוא ועליה הוא דפליג ר' זירא דלדידיה יש טרפות לחצי חיות סבירא ליה אבל לריש לקיש כיון דמכשר בריאה ע"כ אית ליה דאין טרפות לחצי חיות. ומיהו איפשר לפרש לדבריו דרבה קאמר למה אתה מפרש דברי ריש לקיש בשניקבה הריאה דוקא דלדידיה לא שנא ניקבה הריאה ולא שנא ניקבו בני מעיים ולדידי לא סבירא לי הכי לא בריאה ולא בבני מעיין דחיי ריאה תלויין אף בושט וחיי בני מעיין תלויין אף בקנה דתרוייהו ינקי מהדדי. ויש גורסין והדר ביה מדבעי כלומר ממאי דקאמר הכא לרבה שמעינן דהדר ביה מההיא דבעי התם ודחי רב אחא דלא הדר ביה מההיא והכא לדבריו דרבה קאמר והפירוש אחד לגירסא זו ולגירסא האחרת. וכיון דר' זירא חלוק על ריש לקיש ומחמיר כוותיה עבדינן וע"כ השמיטה הרב אלפאסי ז"ל. ומכל מקום מסתברא דהלכה כריש לקיש חדא דכיון דאמרינן והדר ביה ר' זירא ולומר דסבירא ליה כרבה האי טפי עדיף דלישנא דגמרא הוא מדרב אחא דדחינן לעולם לא הדר ביה ועוד מדפרש רבא מימריה דריש לקיש שמע מינה מיסבר סבר לה כוותיה. והוה ליה ר' זירא יחיד לגבייהו ואין הלכה כיחיד במקום רבים. ועוד מדקאמר רב אחא בר יעקב שמע מינה מדריש לקיש אין מזמנין נכרי על בני מעיין ולומר דכמונחין בדיקולא דמיאן שמע מינה כוותיה סבירא ליה. ואם תאמר שאני התם שנשחטו שנים או רוב שנים אם כן אמאי תלי לה בדריש לקיש אפילו לכולי עלמא נמי. ומיהו ברייתא דקתני חותך כזית בשר מבית שחיטתה וממתין לה עד שתצא נפשה ואחד נכרי ואחד ישראל מותרין בו לא פליגא אדריש לקיש דאם כן לותביה מינה. אלא דקושטא דמילתא התם שאני דכיון שהיא בת שחיטה ושחיט ליה ישראל דבר אכשורי בשחיטה הוא ושחט בה שנים או רוב שנים כשם שנכשרה לישראל כך נכשרה לנכרי מכל מקום רב אחא בר יעקב משמע דסבירא ליה כוותיה כדאמרן. והילכך נראה לי דהלכה כריש לקיש והיכא דניקבה הריאה או בני מעיין קודם שחיטת רוב הסימן בהא לא צריכא למימר דטרפה ולא עוד אלא היכא דשחיט מיעוטו של וושט ונקרעו צדדי הושט שנשחטו או שנכוו באש טרפה כאלו נקרעו או נשרפו באש הצדדין שלא נשחטו. והראיה מדאמרינן בפרק קמא דחולין אמר ר' זירא ליבן סכין ושחט בה כשרה חידודה קודם לליבונה ואקשינן עליה והא איכא צדדין. ופרקינן בית השחיטה מירווח רווח אלמא אי לאו הכי אסירא משום דנגע סכין בצדדין שנשחטו ונשרפו. ועוד ראיה מבדיקת סכין דקיימא לן כמאן דאמר צריכה אתלתא רוחתא ואפילו למאן דאמר דאינה צריכה אתלתא רוחתא הא טעמא קאמר משום דבית השחיטה מירווח רווח כדרב זירא אלמא לכולי עלמא אי לאו משום דבית השחיטה מירווח רווח שחיטתו פסולה. ולזמן נכרי על בני מעיין אי נמי על בשר הפורש מן הבהמה קודם שתצא נפשה אם בהמה טהורה דבת שחיטה היא ונשחטת על ידי ישראל דבן שחיטה הוא מותר אבל בבהמה טמאה ואפילו על ידי ישראל ואי נמי בבהמה טהורה ועל ידי נכרי בשר הפורש ממנה קודם שתצא נפשה אסור לזמן עליו את הנכרי ואפילו לאחר שתצא נפשה של בהמה ואע"פ שהר"מ במז"ל כתבנו שהוא ז"ל פסק בסדר שופטים דלישראל שרי ולנכרי אסור לא ידעתי טעם לדבריו שבאותה ברייתא מפורש כן ואיתא בפרק העור והרוטב:

גרסינן בפרק אלו טרפות אמר ריש לקיש מנין לטרפה שאינה חיה ומנא לן דאינה חיה דתנן זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה. מנא לן דכתיב זאת החיה אשר תאכלו מן הבהמה חיה אכול שאינה חיה לא תיכול. ונפקא מינה לספק טרפה שאילו חיה שנים עשר חדש מותרת בידוע שאינה טרפה ואמר עולא שמונה מיני טרפיות נאמרו לו למשה בסיני אלו הן נקובה ופסוקה ונטולה וחסרה קרועה ודרוסה ונפולה ושבורה. ואמרינן למעוטי מאי למעוטי דרכיש בר פפא דאמר רכיש בר פפא לקתה בכוליא אחת טרפה ואע"ג דלית ליה לעולא דרכיש בר פפא הלכה היא וכדבעינן למכתב קמן. נקובה כיצד תשעה עשר מיני טרפיות יש בנקובה ואלו הן נקובת הושט ניקב הקנה למטה מן החזה. ניקב קרום של מוח. ניקב הלב לבית חללו. הריאה שניקבה. ניקבה הקבה. ניקבה המרה. ניקבו הדקין. הכרס הפנימי שניקב. המסס שניקב לחוץ. ובית הכוסות שניקב לחוץ. תורבץ הושט שניקב. קנה הלב שניקב. קנה הכבד שניקב. קנה הריאה שניקב. סימפון הריאה שניקב לחברו. ניקב הטחול בעביו ובעוף ניקב הקרקבן וכיסו. וגג הזפק שניקב בכל מקום שהנקב פוסל כל שכן ניטל. והוא הדין ליתר דכל יתר כנטול דמי. וכן כתבו רבותינו בעלי התוספות והר"מ במז"ל וזהו שלא שנינו ניטל הלב ניטלו הדין. כמו ששנינו ניטלו הכליות. ומיהו בטחול בלבד הוא דקא אמרינן ניטל כשר אע"ג דניקב הטחול טרפה. והרמב"ם ז"ל נתן בו טעם לפי שאין הנקב פוסל בו בכל מקום אלא בסומכיה בלבד. ובתוספות אמרו דהתם שאני דאיתפרש בהדיא. עוד תדע שכשאמרו ניקב הלב לבית חללו המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ וכן בכל אבר פנימי שאמרו שניקב מצד לצד לא אמרו אלא בשניקב מחמת חולי הא לאו הכי אפילו לא ניקבו אלא מבחוץ בקוץ או בסכין וכיוצא בזה טרפה ותדע לך דקוץ מהיכן בא אם תרצי לומר שבלעו אם כן כבר נקב הדקין ויצא והרי זו טרפה. ואם תמצא לומר שנכנס מבחוץ הא קיימא לן בקוץ עד שתנקב לחלל ולפיכך אילו נמצא הכבד נקוב מבחוץ שלא מחמת חולי הרי זה טרפה כמו שאמרנו. וכן בכל האיברים הפנימיים ואפילו נמצאת מחט בחלל הבהמה כן הדין וכן הטעם. עוד יש ענין בטרפות נדון כנקב והוא בהמה או עוף שנפלו לאור ונחמרו בני מעיה. והריני כותב ענין זה בסוף הטרפיות מפני שהוא כולל הרבה מן האיברים עוד אכתוב בסוף הטרפות דין חלב העובר שהוציא ידו ודין חלב טרפה. ודין ביצה טרפה וביצת נבלה ודין עגל שנולד מן הטרפה או מן הנבלה. עוד אכתוב שם דין אם מותר למכור לנכרי נבלות וטרפות אם לאו. נקובת הושט אמר רבה שני עורות יש לו לושט חיצון אדום ופנימי לבן ניקב זה בלא זה כשר. איבעיא להו ניקבו זה שלא כנגד זה מהו ואמר רב אשי כיון דאכלה ביה ופעיא ביה ורוחא ליה וגמדא ליה זימנין דמתרמי אהדדי והוי כנקב ואסור. אמר ליה רב אחא בר יוסף לרב אשי הכי אמרינן משמיה דמר זוטרה דאמר לן משמיה דרב פפא כוותך. חיצון אדום ופנימי לבן. אמרינן עלה למה לי דאמר חיצון אדום ופנימי לבן דאי חליף טרפה. כלומר דכיון שנתחלפו בודאי מחמת קלקול הוא שנתקלקלו ועתידין הן לינקב. ומסתברא דדוקא בשנתחלפו שניהם אבל נתחלף האחד מהן כגון שנעשו שניהם אדומים או לבנים כשרה שהרי לא נתקלקל אלא האחד ואפילו אתה רואה אותו כנקוב ניקב זה בלא זה כשר וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב זה לשונו חלוף דשני קרומין דושט שניהם ניטלין ממקום שראויין להיות שם. ואין לך נקובה גדולה מזו אבל ראיתי לרבותי בעלי התוספות שנסתפקו לדבר זה וראוי לחוש לדבריהם. ואם נקב הושט ועלה בו קרום אינו מציל שעתיד הוא לינקב. דגרסינן התם אמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום. אמר עולא יש לה קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא כלומר אין חוששין שמא ניקב ויצא לחוץ. והוא מלשון וברא אותם בחרבותם. ואקשינן עליה בגמרא ומאי שנא מספק דרוסה ופרקינן קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה והילכך ליתא לדעולא דהא קיימא דחוששין לספק דרוסה וממילא אידחיא הא דעולא ופרש"י אעפ"י שאין בה קורט דם. והקשו עליו בתוספות מדתניא מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה משני צדדים פסולה נמצא עליה קורט דם בידוע שהיא קודם שחיטה לא נמצא עליה קורט דם בידוע שהיא אחר שחיטה דכיון דאיכא מחט אם איתא דקודם שחיטה מיסרך הוה סריך. ולי נראה כדברי רש"י ז"ל מדאמרינן התם יתיב ההוא מרבנן קמיה דרב כהנא ויתיב וקאמר נמצא איתמר אבל ישב חיישינן ובודאי ישב דומיא דנמצא ובנמצא אין קורט דם והילכך ישב נמי בשאין שם קורט דם דאם לא כן ניפלוג בישב ממש בין נמצא קורט לשאין נמצא בה קורט דם. וטעמא דמילתא דושט הואיל ואוכלין ומשקין עוברין דרך שם בדרך שטיפה אין מניחין את הדם להסתרך ולהתיבש סביב הקוץ אבל בית הכוסות אע"ג דאיכא אוכלין ומשקין לאו בדרך שטיפה אלא שכני תתיהו ודם מסתרך במחט אילו מחיים הוות כנ"ל ועיקר. ולפיכך אפילו לא נמצא עליה קורט דם טרפה ודוקא ישב אבל נמצא כשרה מדאמר להו רב כהנא ישב איתמר אבל נמצא לא צריכא ליה לעולם דכל הני עיזי ברייאתא קוצי אכלן. ויש לדקדק ושט זה אם יש בו בדיקה מחמת נקב מבחוץ ואעפ"י שהעור החיצון אדום או לא. שלפי פשוטה של שמועה שבריש פרק אלו טרפות נראה שהושט יש לו בדיקה מבחוץ בנקב דגרסינן התם אמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים למאי נפקא מינה לספק דרוסה ואם איתא לימא נפקא מינה לספק דרוסה ולספק נקובה. ועוד שהנקב יש לו בדיקה אפילו שלא במראית העין וכדאמרינן בגמרא הכתה חולדה על ראשה. אמר ר' יוחנן בודקין לחולדה במסמר. ור' יהודה ור' נחמיה חד בדיק בידא וחד בדיק במחטא כלומר שהיו מעבירין מסמר או מחט על גבי המוח ואם היה שם נקב היה המסמר או המחט מתעכב בנקב ואם הדבר כן עולא דקאמר אין חוששין שמא הבריא להתיר בלא בדיקה קאמר ומאן דמקשה מאי שנא מספק דרוסה לא להשותה לספק דרוסה ממש קאמר שלא תהא לו בדיקה מבחוץ אלא כספק דרוסה שחוששין לה והיכא דאיפשר בדקינן לה והכא נמי נצריכה בדיקה אלא שקשה עלינו מעשה דאווזא דרבא דבריש פרק השוחט דאמרינן התם דאתא כי ממסמס קועיה דמא ואמר רבא היכי נעביד ניבדקיה ונישחטיה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים והאי אי אפשר לומר דמחשש דריסה קאמר דהא מדקאמר אתא כי ממסמס קועיה דמא שמע מינה דלא נודע באי זה דבר הוכה וכל שלא נודע אין חוששין לספק דרוסה וכדרבא גופיה דאמר ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא. ורב אשי נמי אמר ספק קניא ספק שונרא אימור קניא. והילכך כל עצמו לא היה חושש לדריסה אלא לנקב. ואפילו הכי קאמר ושט אין לו בדיקה מבחוץ. ואף רש"י ז"ל כן כתב שם וכאן פירש מאי שנא מספק דרוסה והכא לא איפשר למיבדקיה דנקב משהו בעור חיצון של ושט לא מינכר ע"כ. ומה שאמרו כאן למאי נפקא מינה לספק דרוסה הוא הדין לספק נקובה אלא דאגב אורחיה קמשמע לן כמאן דאמר חוששין לספק דרוסה. וכן פירש רש"י ז"ל דלהכי נמי נקט ספק דרוסה ולא קאמר ונפקא מינה לדרוסה. ויש מרבותינו שאמרו דנקב כעין דריסה יש לו בדיקה מבחוץ כלומר שאילו בספק דרוסה ואפילו נתאדם עור הצואר בחוץ ואתה בודק בעור הושט כנגדו בדרוסה אין לו בדיקה אבל בנקב כיוצא בזה יש לו בדיקה במקום ידוע אפילו בושט יש לו בדיקה אפילו מבחוץ אבל במקום שאינו ידוע כההוא אווזא דרבא דהוה קועיה ממסמס דמא שהיו צריכין לבדוק כל הושט כנגד כל הצואר נקב משהו בעור אדום ובמקום שאינו ידוע אינו נבדק. ומכל מקום מדברי כולם נלמוד שהנקב שאינו במקום ידוע אין לו בדיקה בעור החיצון ואין ראיה מבדיקת מסמר ומחט דהתם המוח דוקא לפי שאינו אלא מקום קטן וכנקב קטן וכנקב במקום ידוע דמי אבל להעביר מחט או מסמר בכל הדקין או בכל הושט לא לפי שהוא כדבר שאי אפשר ולפיכך בהמה שמבצבץ צוארה דם אסורה שהרי היא צריכה בדיקה סימנין כאווזא דרבא ואין לה בדיקה בושט ולפיכך אין לה תקנה. ומיהו במעשה של אותו אווז דרבא יש לי בו פירוש אחר שאינו קשה לזה וכתוב אצלי בחידושי חולין במקומה בסעייתא דשמייא. תרבץ הושט נקובתו במשהו דאיתמר תרבץ הושט רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו רב אמר במשהו מקום שחיטה הוא וכל מקום שחיטה בושט נקובתו במשהו. ושמואל אמר ברובו לאו מקום שחיטה הוא ואסיקנא דלאו מקום שחיטה הוא ואפילו הכי נקובתו במשהו דהאי כללא רב יהודא אמריה וליתיה דהא רמי בר יחזקאל אמר לא תציתו להני כללי דכאיל יהודה אחי משמיה דרב דהכי אמר רב ושט נתנו בו חכמים שיעור כלומר למקום שחיטתו מדקאמר נתנו בו חכמים שיעור מכלל דתרבץ הושט לא מקום שחיטה הוא ואפילו הכי נקובתו במשהו. ורב ושמואל באיסורי הלכה כרב. וכבר כתבתי יותר מזה למעלה בהגרמה. ניקב הקנה. גרסינן ר"פ אלו טרפות יתיב ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש ונפק מילתא מבינייהו אנסה בסימנין ושחט שחיטתו פסולה ניקב הקנה למטה מן החזה נדון כריאה ובמשהו. ניקב קרום המוח גרסינן בפרק אלו טרפות רב ושמואל ולוי דאמרי קרמא עילאה אע"ג דלא אינקיב קרמא תתאה. ואיכא דאמרי עד דאינקיב קרמא תתאה. כך הגירסא במקצת הספרים ולפי גירסא זו אינה טרפה עד דאינקיב עילאה ותתאה אבל יש ספרים דגרסי איכא דאמרי קרמא תתאה ולא גרסי עד דאינקיב ולפי גרסא זו איפשר דהיכא דאינקיב תתאה אע"ג דלא אינקיב עילאה דכי היכי דאמרינן באינקיב עילאה אע"ג דלא אינקב תתאה הכי נמי לאיכא דאמרי כולא מילתא בדאינקוב תתאה תליא ואע"ג דלא אינקיב עילאה ואפשר דאף לפי גירסא זו דאינקיב אף תתאה קאמר דלפי שהדבר מצוי על הרוב אי מינקבי עילאה מינקיב תחלה לא איצטריך ליה למימר אלא איכא דאמרי אינקיב תתאה אבל עילאה ממילא אינקיב אי אינקיב תתאה.

ונראה להביא ראיה על זה מדרב יימר דבדיק ליה במיא דאלמא עד דאינקיב תתאה ועוד קצת ראיה מדאמרינן בגמרא אלו טרפות בעוף הכתה חולדה על ראשה רב ושמואל ולוי דאמרי מכניס ידו לתוך פיו אי מבצבץ ועולה טרפה ואי לא כשרה הניחא למאן דאמר עד דמינקיב קרמא תתאה שפיר אלא למאן דאמר כי אינקיב עילאה אע"ג דלא אינקיב תתאה טרפה ניחוש דילמא עילאה אינקיב תתאה לא אינקיב ואם איתא למאן דאמר תתאה אע"ג דלא אינקיב עילאה קאמר ניחוש נמי דילמא תתאה אינקיב עילאה לא אינקיב. ומיהו נראה לי דלאו ראיה גמורה היא דהתם בהכתה חולדה על ראשה עסיקן והילכך אי אינקיב תתאה על כרחין עילאה אינקיב ברישא מכל מקום כן אני רואה הסכמת רוב המפרשים דאינקיב עילאה ותתאה בעינן אבל מלשון הרב אלפסי ז"ל נראה שהוא סבור דתתאה אע"ג דלא אינקיב עילאה והיינו דמנח בה ר' שמואל בר נחמני סימנא ואמר סימניך חיתא דמנח בה מוחא. וזה לשונו שכתב בהלכות ניקב קרום של מוח קרמא תתאה טרפה עילאה כשרה וסימניך חיתא דמנח בה מוחא. ויש לחוש לדבריו. ועוף המים אם נשבר העצם אעפ"י שלא ניקב קרום של מוח כלל הואיל וקרומו רך טרפה דגרסינן התם תני לוי כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהן העוף נשבר העצם אעפ"י שלא ניקבל קרום של מוח. ואוקימנא בעוף המים הואיל וקרומו רך. אמר רב שיזבי והני אווזי דידן הואיל ושכיחי במים כעוף של מים דמיאן. נתמסמס המוח והוא שנתרכך הרבה ואעפ"י שאינו נשפך כמים טרפה דכל שהגיע להפסד זה עתיד הקרום לינקב אבל אם נתנדנד לבד ולא נתרכך כל כך כשרה דגרסינן התם גבי חוט השדרה הומרך פסול נתמסמס פסול. אי זו המרכה ואי זו מסמסה המרכה כל שנשפך כקיתון מסמסה כל שמעמידו ואינו יכול לעמוד. בי רב אמרי נתמסמס פסול נתמזמז כשר. מיתיבי ר' שמעון בן אלעזר אומר בהמה שנתמזמז מוחה טרפה. ההוא נתמסמס איתמר. אמר ר' יהושע בן לוי אמר ר' יהושע בן פזי משום בר קפרא מוח וכל מה שבקדרה נדון כמוח התחיל לימשך נידון כחוט השדרה. מהיכן מתחיל לימשך אמר ר' יצחק בר נחמני לדידי מיפרשא לי משמיה דר' יהושע בן פזי כמין שני פולין הן מונחין על פי הקדרה מין הפולין ולפנים כלפנים מן הפולין ולחוץ כלחוץ. ופולין עצמן איני יודע. ומסתברא דפולין כלפנים ר' ירמיה בדיק עופא ואשכח כמין שני פולין מונחין על פי הקדרה. ניקב הלב לבית חללו הא דקתני הכא לבית חללו ולא קתני הכי בכולהו אינך מסתברא לי משום דלא תימא עד דאינקיב לבית חלל גדול וכאידך דקתני בריאה עד שתנקב לבית הסימפונות דבעי ר' זירא לבית חלל גדול או לבית חלל קטן אמר ליה אביי מאי תיבעי לך מי לא תנן ר' שמעון אומר עד שתנקב לבית הסימפונות ואמר רבה בר תחליפא אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב עד שתנקב לבית סימפון גדול. הכי השתא התם לבית הסימפונות קתני לדוכתא דשפכי סימפונות כולהו הכא לבית חלל קתני מה לי חלל גדול מה לי חלל קטן וכן הלכה וכבר כתבנו למעלה שלא אמרו ניקב לחללו אלא בנקב מחמת חולי אבל בקוץ אפילו נקב מבחוץ ולא נקב חללה ואי נמי משכחת לה כגון שנקב הקוץ לפנינו בדפני הבהמה ונתחב בלב ועודנו לפנינו עובר מן הדופן אל הלב שאין לחוש בכענין זה לנקיבת אחד משאר האיברים הפנימיים. וכן מצאתי כתוב למקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל. ניקב הלב וטרפשא דליבא סותמו אינו סותם. ואע"ג דאמר רב בפרק אלו טרפות חלב טהור סותם שאני הכא שאינו מהודק על הלב אלא עומד על גביו ככובע וגרסינן בפרק אלו טרפות אמר רב נחמן חלב העשוי ככובע אינו סותם תרגומא חיטי דכרכשא ודטורפשא דליבא. ועוד אכתוב לפנינו גבי מחט שנמצאת בריאה דין מחט שנמצאת בלב. וכן אכתוב דין קנה הלב כשאגיע אל קנה הריאה וקנה הכבד בעזרת השם. לפי שאני כותב בסעייתא דשמייא כל הנקובים על הסדר כמו שהזכרתי למעלה הריאה שניקבה. תנן הריאה שניקבה או שחסרה ר' שמעון אומר עד שתנקב לבית הסימפונות. ואוקימנא בגמרא דנחסרה מבחוץ קאמר אבל מבפנים לא דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון. והא דקתני ניקבה או שחסרה לאשמועינן דר"ש לא אמר אלא בנקבים שאין בהם חסרון אבל בנקבים שיש בהם חסרון מודה. ואפילו הכי לית הלכתא כר"ש דאמרינן עלה בגמרא אמר רב יצחק בר אמי אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כר' שמעון ולית הלכתא כר' שמעון. אלא כל שניקב קרום שלה טרפה. ושני קרומות יש לה לריאה אם ניקב זה בלא זה כשר דגרסינן בריש פרק אלו טרפות רב ושמואל ורב אסי דאמרי קרמא עילאה ואמרי לה קרמא תתאה אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן וסימניך כתונא דורדא דמתנחא בה ריאה. כלומר עד שתנקב הכתונא האדומה כורד שהוא הקרום התחתון שעל הריאה שהוא אדום כדאמרינן האי ריאה דאגליד כאהינא סומקא. ואמרי התם פשיטא אינקיב עילאה ולא אינקיב תתאה תתאה מגין דאמר רבה האי ריאה דאגליד כאהינא סומקא כשרה אינקיב תתאה ולא אינקיב עילאה מגין או לא מגין. פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מגין וחד אמר לא מגין. והלכתא מגין וכדרב יוסף דאמר רב יוסף האי ריאה דאושא אי ידעינן מההיא אושא מותבי עלה גילא או רוקא או גדפא אי מבצבצה טרפה ואי לא כשרה ואי לא ידעינן מהיכא אושא מייתי משיכלא דמיא ומותבינן לה בגוה חמימי חמימי לא משום דמיכוצא קרירי קרירי לא משום דמיטרשי לה אלא בדקינן לה בפושרי אי מבצבצא טרפה ואי לא כשרה מאי טעמא תתאה אינקיב עילאה לא אינקיב והאי דאושא זיקא הוא דביני ביני אלמא אינקיב תתאה ולא אינקיב עילאה כשרה. והילכך אי לאו אינקיבו תרוייהו כשרה. ואם ניקבו זה שלא כנגד זה מסתברא שהיא כשרה וכענין אמרו בקרקבן וכיסו שאם ניקב זה שלא כנגד זה כשר. ואם ניקבה הריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן בטבחא וכשרה דגרסינן בפרק אלו טרפות ניקבה הריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן או לא תלינן ואסיקנא מסתברא תלינן דהא תלינן בזאב. ופירש רש"י ז"ל היכא דמשמשא ידא דטבחא אני שמעתי במצר החזה שמתוך הדוחק נקרעת הריאה בצפורניו וכמדומה אני דהוא הדין בכל מקום שהוא יודע שיוכל לתלות כגון נקב העשוי בסכין או שתלשה מלמעלה בחזה ואחר כך נמצא שם נקב. ופושרי דקאמר פירש רב יהודאי גאון ז"ל שהם חמין כשיעור הפשרת מים שנשאבו בימי הקיץ ועמדו בבית שנפשרין בחם היום. וכן כתב הרב בעל העיטור משם ר"ת ז"ל וראייתן מדאמרינן גבי חרותא בקיטא מייתינן משיכלא דקוניא ומלינהו מיא קרירי בסיתוא מייתינן משיכלי שחימי ומלינהו מיא פושרא דאלמא מיא קרירי בקיטא כמיא פושרי נינהו. ריאה שניקבה ואחר כך עלה בה קרום טרפה שאינה חוזרה להכשירו ואמרינן למעוטי מאי ואסיקנא למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה ואמר רב יוסף קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום. האי ריאה דאגליד כאהינא סומקא דאמר רבה כשרה כתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל והוא דלא מפקא זיקא נראה שהוא מצריכה נפיחה וראוי לחוש לדבריו אעפ"י שלא היה נראה כן מעיקר הגמרא דכשרה לגמרי משמע ואעפ"י שמצינו כשרה וצריכה בדיקה במתניתין אעפ"כ אין דרכן של אמוראין לסתום אלא לפרש. אמר רבא ריאה שהאדימה מקצתה כשרה האדימה כולה טרפה א"ל רבינא מאי שנא מקצתה דהדרה וביא כולה נמי הדרא בריא מי לא תנן ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהם דם. פירוש שאר שרצים חוץ משמונה שרצים החובל בהן בשבת אעפ"י שנצרר הדם והאדים העור מבחוץ אינו חייב משום חובל דלא חשבינן ליה כנקוב וכאלו יצא הדם שחוזרין הן ובריאין ואם כן הכא נמי אמאי חשב ליה כנקוב וכי תימא לשמונה שרצים מדמינן לה דתניא נצרר הדם אעפ"י שלא יצא דכנקב חשבינן ליה אי הכי אפילו מקצת נמי נאסור דכנקובה היא. אלא לא שנא דבין כולה ובין מקצתה כשרה כדאמרינן לקמן אדומה כשרה מדר' נתן כפירש רש"י ז"ל וכן פסק הרב אלפסי ז"ל. והביא ראיה גם הוא מדר' נתן ואף הרמב"ן ז"ל כתב דסוגיין הכי משמע דמקשה סבר דלשאר שרצים מדמינן לה דהדרא בריא ואע"ג דהאדימה כולה ועלה מסיק דאלא לא שנא ור"ח ז"ל פירוש לא שנא דבין כולה ובין מקצתה טרפה. והוא עצמו ז"ל פסק באדומה כשרה מדרב נתן. ורבינו אפרים כן פסק כר"ח ז"ל. ונתן טעם בדבר דהפרש יש בין אדומה להאדימה דהאדימה היא יותר מאדומה והאדימה משמע מחמת לקות ואדומה משמע מתולדתה שאין דמה נבלע בה עדיין ואין זה נכון. דאם כן גבי אדומה הוה להו למיבעי ליה אדומה דכשרה היכי דמי כיון דאיכא אדומה אחרת דטרפה. וכדאיבעיא להו גבי ירוקא אלא ירוקא דכשרה מדר' נתן היכי משכחת לה. ואף הר"ז הלוי ז"ל כן כתב דעל דברי רש"י ורבנו אלפסי ז"ל יש לסמוך אע"פ שהרב רבי אפרים מראה פנים להפריש ריאה שיבשה מקצתה טרפה שאף היא כנקובה. ואסיקנא דיבשה כדי שתפרך בצפורן. אמר רבא האי ריאה דקיימא גילדי גילדי אוכמי חזותא חזותא כשרה ודוקא מאותן מראות שאינה נטרפה בהן כגון אדומות וירוקות ככרתי ושאר מראות שאינה נטרפה בהן. וקמשמע לן שאעפ"י שיש בה כמה גוונין אין אומרין כבר נתקלקלה זו הרבה ועתידה לינקב. אבל אם יש בה אחת מן המראות הפוסלות בה כעין בשרא כעין כשותא טרפה. וכן פירשו רש"י והר"מ במז"ל ורבותינו בעלי התוספות זצ"ל. וכל רבותי ז"ל הושוו בדבר זה שכל מראה פוסל מחמת נקב הוא ושיעורו בכל שהוא כנקב. וכללא הוא שכל שפוסל מקצתה ככולה טרפה וכל שאינו פוסל אפילו כולה כשרה. אבל הרב ראב"ד ז"ל כתב דחזותא חזותא אפילו ממראות הפוסלות קאמר אבל משאר המראות לא צריכא למימרא. והא קמשמע לן דכל מראה הפוסל דוקא כולה אבל מקצתה כשרה. והביא ראיה ממה שאמר רבא ריאה שיבשה מקצתה טריפה מדקאמר הכא יבשה מקצתה שמע מינה שבשאר טרפיות עד שיפשוט אותו מראה בכולה. ואינו מחוור דאדרבה מדאיצטריך רבא לחלק בהאדימה בין כולה למקצתה שמע מינה שבכל שאר המקומות מקצתה ככולה. עוד נראה לי ראיה גדולה מדברי רבינא שהשיב לרבא מאי שנא מקצתה דהדרא בריא אי הכי כולה נמי ואסיקנא אלא לא שנא דאלמא כל שבמקצתה אי אתה יכול לפסול משום דהדרא בריא אף בכולן כן דאי לא מאי קא קשיא ליה לרבינא בהא והא כולהו מראות הכי איתנהו במקצתה אין פוסלות ובכולה פוסלות וגמרא למה אסיק דלא שנא. ומאי שנא משאר מראות דשנא ושנא. ומה שאמרו ריאה שיבשה מקצתה טריפה כתב הרמב"ן ז"ל משום דכולה לא איצטרכיא ליה דקודם היובש היא נפסלה כגון בצמוק דהיינו חרותא. תנן חרותא בידי שמים כשרה. ותניא איזהו חרותא כל שצמקה ריאה שלה בידי שמים כשרה בידי אדם טריפה. ומנא ידעי בקיטא מייתי משיכלא חיורא ומלינן ליה מיא קרירי בסיתוא מייתי משיכלא שחימא ומלי לה מיא פושרי ומותיב ומנח לה בגויא מעת לעת אי הדרא בריא בידי שמים הוא וכשרה ואי לא בידי אדם הוא וטרפה. ופירושו משיכלא חיורא מזרק של חרס שחפו אותו באבר לבן. ומשיכלא שחימא פירש רש"י ז"ל כלי חרס שלא חפו אותו באבר. ויש אומר שהוא כלי נחשת ומה שאמרו מיא פושרי ומנח לה מעת לעת נראה שצריכין המים להיות פושרין כל מעת לעת וכאותה שאמרו בנדה בריש פרק המפלת גבי המפלת כמין שערות כמין יבחושין. אמר רבא האי ריאה דדמיא לאופתא טרפה איכא דאמרי בחזותא ואיכא דאמרי בגישתא. אמרי לה בגושתא דפחיזא כאופתא שקשה בממשה כבקעת ואיכא דאמרי בחזותא דנפיחא כאופתא ונעשה לבנה כבקעה ואיכא דאמרי דלית לה חיתוכה דאוני שהריאה צריכא חמשה אוני תלתא מימינא ותרתי משמאלא ואי חסיר טרפה כדבעינא למיכתב קמן והילכך בין פחיזא בגושתא כאופתא בין נפיחה באופתא טרפה אמר רבא ככוחלא כשרה כדיותא טרפה פירוש שחורה כדיו וסימניא דיותא אדמיתא. ירוקה בשרה אין זה מחמת לקות אלא שלא נבלע בה דמה וכר' נתן שהביאה אותה אשה בנה לפניו וראה אותו שהוא ירוק ואמר הצצתי בו שלא נבלע בו דמו אמר לה המתינו לו עד שיבלע בו דמו ועשתה כן ומלה אותו וחיה. וירוק זה שאמר הוא הירוק ככרתי אבל הירוק כביצה או ככרכום טרפה וכדאמרינן כעין כשותא כעין מוריקא כעין ביעתא טרפה ואמרינן ואלא ירוקה כשרה מדר' נתן היכי משכחת לה. ופרקינן ככרתי. אמר רב כהנא ככבדא כשרה כמראה הבשר טרפה. והר"ז הלוי ז"ל פירש בגושתא שממשה כבשר דאי בחזיתא הוי ליה למימר כעין בשרא כעין כבדא כדקאמר כעין כשותא כעין מוריקא. ולאנן מספקא לן מילתא אי בחזותא אי בגושתא הילכך בין הכי ובין הכי טרפה. וכבר כתבנו למעלה דכל מראות הללו מחמת לקות הן ומחמת חשש נקב שעתידה לינקב והילכך שיעורן במשהו כנקב. ומיהו כל שיש בריאה אחד ממראות הללו נופחין אותה ואם היא חוזרת למראה בשר בשעומדת בנפיחתה כשרה שהריאה שבגוף הבהמה נפוחה היא. וכן כתב הר"מ במז"ל. וכן נמצא בתשובת הגאונים ז"ל. אמר רבא אוטם בריאה והוא שיש מקום בריאה מטומטם ואנו חוששין שאין הרוח יכול לעבור שם ואינה יכולה להניף על הלב היכי עבדינן מייתינן סכינא וקרעינן לה אי מחמת מוגלא הוא כשרה ואי לא מותבינן עלה גילא או רוקא או גדפא ואי מבצבצא כשרה ואי לא טרפה היא הואיל ואין הרוח עובר דרך שם. אמר רב נחמן ריאה שנימוקה כלומר שנימוקה מבפנים והיא ריקנית אם העור שלה קיים כשרה ואפילו מחזקת רביעית. ותניא נמי הכא ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים אפילו מחזקת רביעית כשרה א"ר יוחנן ריאה שנשפכה כקיתון כשרה אלמא קסבר חסרון שהריאה נחסרת מבפנים לא שמיה חסרון והא דקתני במתניתין הריאה שניקבה או שחסרה טרפה שחסרה מבחוץ קאמר ואי אמרת היינו ניקבה ליתני ניקבה ותו לא דמשמע ניקבה אעפ"י שלא חסרה וכל שכן אם ניקבה נקב שיש בו חסרון. אי תנא ניקבה ותו לא הוה אמינא דר"ש דפליג ואמר עד שתנקב לבית הסמפונות אפילו בנקב שיש בו חסרון קמשמע לן דלא פליג אלא בנקב שאין בו חסרון אבל בנקב שיש בו חסרון מודה. וקשיא לי לדידי היאך איפשר דשרי ר' יוחנן בשנשפכה כקיתון דהא איהו אפילו בהעלתה צמחים חאיש ולא מורי בה להיתירא כדאיתא התם. ויש לי לומר בנשפכה כקיתון לית בה חשש נקב דמבפנים היא שנימוחה ולא מטי לקותא לעור דידיה אבל צמחים הגדלים בין עור לבשר קרוב הדבר שניקבו הקרומות או שעתידין לינקב ולא קבל היתר בדבר זה מרבותיו ומשום כך לא מורי בה להיתירא. ומיהו האי ריאה שנפשכה כקיתון אסקה רבא דכשרה ודוקא בדקיימי סמפונתא והיכי עבדינן מייתינן צעא דקוניא ומותבינן לה בגוה אי אית בה שורייקי חיורי טרפה ואי לא כשרה. ותמיה לי דילמא אינקיבו סמפוני הריאה חד לחבריה או אפילו שלא לחברו דכל שנשפכה כקיתון ליכא מאן דמגין עלה דמוגלא לא סתמא. ונראה דלנקבל לא חיישינן דכיון שהגיע להפסד אם איתא דמטי לקותא לסמפונתא איפרוקי הוו מפרקי וידיע במנא וכיון דלא מפריקי חזקה דלא מטו להו לקותא כלל. אמר רב נחמן האי סימפונא דריאה דאינקיב טרפה. ואוקימנא בניקב לחברו לפי שחברו קשה כמוהו ואינו מגין. אבל ניקב לבשר הריאה בשר הריאה רך ומגין. אבל הר"מ במז"ל כתב אחד מסימפוני הריאה שניקבו אפילו לחברו טרפה. נראה מדבריו שהוא סבור כי מה שאמרו תלתא קני הוו דריאה כריאה היינו סימפוני כריאה ותפס לו הדרך הזה גם בסימפונות שבתוך הכבד מפני שאמרו דכבדא כריאה. וזו ביד הרב ז"ל בעיני כשגגה שיוצאה מלפני השליט דתלתא קני שאמרו אינן אלא אותן שמתפצלין קודם שיכנסו בכבד ובריאה ובלב ותדע לך שהרי גבי מחט שנמצאת בחתוח הריאה שבא לפני ר' אסי וטרפה הקשינו והא רבנן מכשרי והשיב הם הכשירו שיודעין מאי זה טעם הכשירו אנן מאי זה טעם נכשיר דילמא אם (דף לג) איתא לריאה קמן הוה מינקבא ואקשינן טעמא דליתא קמן הא איתא קמן הוה מכשרי והא אמר רב נחמן האי סמפונה דריאה דאינקיב טרפה כלומר וזו ודאי כיון דאשתכחת בריאה ולא בסמפון אי אפשר למחט שלא ניקבה סימפון ויצאה לבשר הריאה ופרקינן ההוא נקב לחברו איתמר אבל זה שלא ניקב לחברו אעפ"י שניקב לבשר הריאה כשרה שבשר הריאה רך וסותם. וזה מבואר. גם במספוני הכבד אני כותב מה שיש בדבריו מן הקושיות שאי אפשר להעמיד דבריו כלל כמו שאני כותב גבי ניטלה הכבד. בעי מיניה רבב"ח משמואל העלתה צמחים מהו אמר ליה כשרה אמר ליה אף אני אומר כן אלא שהתלמידים מזדנדרין בדבר דאמר רב מתנה מליא מוגלא טרפה מים זכים כשרה אמר ליה ההוא בכוליא איתמר וכן הלכה. וכתב הרב אלפסי ז"ל הני מילי דמליא מוגלא או מים זכים אבל אסרוה טרפה. וכן דעת הרמב"ם ז"ל וטעם דבריהם ז"ל כדאמרינן פרק אלו טרפות גמ' ניטלו הכליות יש כשר בזה ובזה מים זכים כלומר כשר בריאה ובכוליא. יש פסול בזה ובזה לקותא דכשמעמידין אותן נפלי תלחי תלחי. יש כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא. יש פסול בריאה וכשרה בכוליא נקב ומים זכים שהם כשרין כאן וכאן לא אמרן אלא דצילי אבל עכירי טרפה ודצילי נמי לא אמרן אלא דלא אסרח אבל אסרוה טרפה. כך נראה גרסתן של הרב אלפאסי והר"מ במז"ל באותה שמועה אבל עכירי טרפה כאן וכאן ודאסרוח נמי טרפה כאן וכאן. וגרסא אחרת יש והכי גרסינן ומי זכים שהם כשרין לא אמרן אלא דצילי ולא גרסינן כאן וכאן ואוכליא בלחוד קא מהדר אבל בריאה אפילו עכירי כשרה. וזו דעתו של הרב בעל המאור ז"ל וגרסא נכונה היא דתמה על עצמך היאך איפשר דמליא מוגלא כשרה ומיא עכירי טריפה ומוגלא גופיה ממים עכורין היא באה ואף היא עכורה היא. ואף לפי הגרסא הראשונה יש לי לפרש ומים זכין שהן כשרין כאן וכאן לא אמרן אלא דלא עכירי אבל עכירי אינן כשרין כאן וכאן דבכוליא טרפה ולא הוצרך לפרש דפשיטא ליה דבריאה כשרה ולא גרעי מים עכורין ממוגלא דכשר בריאה. והאי דנקט כאן וכאן משום דלישנא דאיתמר בהאי כללא נקט דכאיל ואמר יש כשר בזה ובזה מים זכין ועלה קאמר דלא אמרן אלא דצילי ולא אסרוה כלומר בכוליא. וכן נראה עיקר. דהא אמרינן אמר רבא כי הוה אזלינן בתר רב נחמן בשוק דגלידאי ואמרי לה דרבנן חזינן דקיימי כנדי כנדי ולא אמר להו ולא מידי רב אמי ורב אסי כי הוו עיילי בשוקא דטבריא חזנהו דהוו קיימי טנרי טנרי ולא אמר להו ולא מידי. ולכאורה ודאי משמע דהנהו בהדי מוגלייהו הוו קיימי מדקאמר קיימי כנדי כנדי קיימי טנרי טנרי ולא אמר להו ולא מידי. אלמא לא צריכי בדיקה כלל. עוד הוסיף בה הרמב"ם ז"ל ואמר וכשהוא מוציא הלחה ובודק אותה צריך לבדוק הסימפון שתחתיה ואם נמצא נקוב טרפה. וגם זה אינו מחוור כלל. ומן הטעם שאמרנו דדייק לישנא ולא אמרו להו ולא מידי. ואע"ג דגבי ריאה שנשפכה כקיתון חיישינן וצריכא בדיקה שמא ניטלו הסמפונות התם הוא לפי שנמס בשרה מבפנים אבל באבעבועות הגדלות בין עור ובשר אין חוששין לנקיבת הסמפונות כלל. אמר אמימר משמיה דרבא אין מקיפין בבועי פירש רש"י ז"ל במקום דלא ממשמשא ידא דטבחא אבל היכא דממשמשא ידא דטבחא תלינן בטבחא אע"ג דאיכא ריעותא בריאה. ובהלכות גדולות האי בועא דקיימא בשיפולי דריאה או על אונא אי מהדר לה בישרא הדר הדראנא דבועא אפילו משהו בעלמא כשרה ואי לא חסרה היא וטרפה כלומר כאלו ניטלה הבועא וחסרה היא הריאה. ולשון אחר מצאתי בתוספות משום דכל יתר כנטול דמי והכל עולה לטעם אחד. וכתב הרב בעל התוספות ז"ל ודבר תימה הוא דמה ענין זה אצל זה וגם אין לאסור מטעם זה דנראית כשתים דהא מכשרינן שתים היכא דשפכי אהדדי. מכל מקום טוב ליזהר שכל דבריהם דברי קבלה הם. אמר רבא הני תרתי בועי דסמיכן להדדי לית להו בדיקותא פירש רש"י ז"ל דקים להו דאין סמיכותן אלא מחמת נקב שהעלה בועות הללו סביביו. ואינו מחוור דאם כן לישמועינן באי זה שיעור הן קרובין. והפירוש הנכון דחוששין שמא תדחוק אחת על חברתה ותבקע מדוחק חברתה וכל העומד לינקב כנקוב דמי. גרסינן התם ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרווייהו מקיפין בריאה. אמר רבא לא אמרן אלא באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה לא. ואסיקנא אפילו מערוגה לערוגה מדקה לדקה ומגסה לגסה אבל מדקה לגסה לא ולא מגסה לדקה. יש מי שפירש באותה ערוגה מאונות של ימין לאונות שלה ומערוגה לערוגה מאונות של ימין לשל שמאל ומשמאל לשל ימין אבל מגסה לדקה מאומא לאונא ולא מאונא לאומא. ואינו מחוור דהאי לא מקריא גסה ודקה אלא גדולה וקטנה. אלא ה"פ מערוגה לערוגה מריאה לריאה אחתר אבל לא מבהמה גסה לדקה ולא מדקה לגסה. וכן הלכה. מוראנא פליגי בה אבא יוסי בן דוסאי ורבנן חד אמר קודם שחיטה פריש וחד אמר אחר שחיטה פריש והלכתא אחר שחיטה פריש. כל טרפות שמנו חכמים בבהמה ובעוף א"צ מדאורייתא לחזר אחריהן ולבדוק אם נקב קרום של מוח או שניקב הלב וכיוצא בזה ואפילו בריאה א"צ לבדוק מן התורה דרוב בהמות כשרות הן ורובא דאורייתא הוא וכדדייקינן לה בפרק קמא דחולין ומייתינן מראשה של עולה ופסח ועגלה ערופה ושעיר המשתלח ומכה אביו ואמו וכולה כדאיתא התם ואפילו מדרבנן לא חייבו לחזר ולבדוק אבל בסירכות שבריאה הואיל והדבר מצוי וניכר לעינים הצריכו לבדוק אחריהן לכתחילה הא לא בדק ונאבדה הריאה או שנחתכה ואי אפשר לבודקה כשרה שחזקתה כשרה ולא עוד אלא אפילו נטלה זאב או כיוצא בו והחזירה כשהיא מנוקבת כשרה דתולין נקיבתה בזאב. וגרסינן בפרק קמא דשחיטת חולין אמר ר' הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע במה נטרפה. ואקשינן ונימא נשחטה הותרה ופרקינן הא קמשמע לן דאע"ג דאיתיליד בה ריעותא כדבעו מיניה ר' אבהו מרב הונא בא זאב ונטל בני מעיה והחזירן כשהן מנוקבין מהו מי חיישינן שמא במקום נקב נקב או לא אמר ליה אין חוששין שמא במקום נקב נקב ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו דדוקא בני מעיים אבל ריאה לא לפי שהיא עלולה לסירכות ולנקבים ואין ראיה בכלל בני מעיים. ואין הדברים הללו מחוורין דהא רב הונא כללא קא כאיל ואמר בחזקת היתר עומדת אלמא אפילו בלא שום בדיקה עומדת בחזקת היתר. ועוד יש לי ראיה גמורה מדאמרינן בפרק אלו טרפות ניקבה ריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן בטבחא או לא ואסיקנא תלינן דהא תלינן בזאב. אלמא אף בריאה אמרו כן מפורש דתלינן בה בידא דטבחא ובזאב. עוד יש לנו ראיות אחרות כתובות אצלנו בחדושי חולין ומאין לנו שהצריכו חכמים בריאה לכתחילה בדיקה. גרסינן בפרק אין צדין נטיעה מקטעת רגליהון דקצביא ודבועלי נדות כלומר שאדם ממתין לנטיעה ג' שנים ימי ערלה והקצבים אינן ממתינין לבהמה עד שתבדק. וגרסינן בירושלמי במסכת ביצה ר' יודן בעיין מאי מדבריהם וראיית טריפה מדבריהם כמה דתימא רואין את הטרפה ביו"ט דכוותה מפרישין את הדמאי ביו"ט ועל כרחין היינו בספק טרפה דאלו ודאי טרפה לאו מדבריהם היא אלא דאורייתא היא. ועוד אמרו בילמדנו אר"י בן פדיה מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שאתה לא יכולת לעמוד בנסיונך אפילו שעה אחת והרי בניך משמרין כל המצות שניתנו להן ועומדין בהן וביותר אדם מישראל לוקח בהמה או עז או כבש או שור ושוחט ומפשיט ורוחץ בודק בריאה ונמצא טרפה מונע ואינו אוכל הוי אמרת ה' צרופה מיהו בדיקה זו ודאי מדבריהם היא כדאמרן דאילו מדאורייתא הא אסיקנא בפרק אין צדין הפשט וניתוח לעולה ואין הפשט וניתוח (דף לד) לקצבין. וכן המנהג בכל ישראל לבדוק בסירכות שבריאה וכל הפורץ ואוכל פורץ גדר וישכנו נחש של דבריהם אמר רבא הני תרתי אוני דסריכן להדדי לית להו בדיקותא והני מילי שלא כסדרן אבל כסדרן היינו רביתייהו. פירוש לית להו בדיקותא דאע"ג דלא מפקא זיקא טרפה ופירש רש"י שלא כסדרן מראשונה לשלישי דמתוך שזו הולכת כאן וזו הולכת כאן הקרום מתפרק ונסתר. ונראה מתוך פירושו דכל כסדרן אפילו מחתוך לגב ומגב לגב כשרה ואם כן אונות שבשמאל אין צריכין בדיקה מחמת סירכא שאינן אלא שתים. והרב אברצלוני ז"ל כתב דכל מגב לגב ואפילו מחיתוך לגב שלא כסדרן היא זו וטרפה וכן המנהג הפשוט. ומיהו כל מחיתוך לחיתוך בכסדרן התירו הגאונים ז"ל בכנופיא בכל ענין בין שהן סירכות מראש ועד סוף בין בראשן ולא בעיקרן בין באמצען ואפילו באלכסון דכיון דחדא על חברתה היינו רביעתא כשהבהמה בחייה דחקי אהדדי. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בתשובה וכן דעת רבנו האי גאון ז"ל ועל פיהם נהגו היתר בכל המקומות ומנהגן של ישראל תורה היא. אבל הר"מ במז"ל היה מגמגם בדבר עד שתסתרך אונא לחברתה מראשה ועד רגליה כדי שלא יתפרקו בנענוען. ולא נהגו כדבריו. ומכל מקום למדנו מדבריו דכל שלא כסדרן אפילו היו סרוכות בסירכא חזקה מראשה ועד רגלה טרפה והדין נותן שלא מצאנו שיעור בעביין של סירכות ודקותן אלא כל שלא כסדרן בין בסירכא חזקה וגסה בין בסירכא דקה שבדקות טרפה לא כהללו שממעכין ביד ואם מתפרקת מחמת מיעוך פורצין ומקילין לומר שאינה סירכא אלא ריר וזה שיבוש וכל הנוהג כן מאכיל טרפות לישראל. וכן אין מקילין להתיר בשנדבקות בסירכא חזקה אלא כל שלא כסדרן טרפה וכל כסדרן כשרה. וסירכא שהיה בשיפולי הריאה טרפה ואפילו יצאה סירכא מחיתוך האונא לשיפולי האונא שבצדה דהרי זו כמחתוך לגב. ואומא לאונא הסמוכה לה רש"י ז"ל ורבותי ז"ל התירו דטעמא דאוני בכסדרן היינו משום דהיינו רביתייהו והילכך אומא לאונא דסמיכא לה נמי הוא הדין והוא הטעם. ויש מי שאוסר משום דכל סירכא מחשש נקב אנו אוסרין אותה וכיון שכן כל סירכא בכלל איסור כנקב אלא אותן שפירשו בפירוש שהן מותרין והילכך תרתי אוני בכסדרן ואמרו אונא לאומא שלא אמרו באסורה היא עומדת. ורת"ם ז"ל מן האוסרין. וטעם דברי רש"י ז"ל שאף אומא בכלל אוני היא שלא הוזכרה אומא בשום מקום ובשביל שוטים שקראו אומא אנו לא נאבד שם אונתנו. ורבנו תם ז"ל השיב דאף על פי שלא הזכירו בשם אומא מכל מקום אינה בכלל אונות ואינה קרויה אלא ריאה וכדאמרינן חמשה אוני אית לה לריאה. ואם איתא שבעה אינון. מכל מקום נראין דברי רש"י ז"ל ורז"ל דזיל בתר טעמא הכא והכא חד דינא וחד טעמא הוא. ומה שלא הזכיר רבא דין אומא לאונא כבר אמרו בו טעם נכון דכל עיקר דברי רבא אינן ללמד היתר אוני בכסדרן שאלו כן היה לו לומר הני תרתי אוני דסריכן אהדדי כשרה והני מילי בכסדרן אבל שלא כסדרן לא אלא עיקר דבריו ללמד שלא כסדרן דטרפה וכדי שלא נטעה לומר דכשרה הואיל ועומדת במצר החזה ואינן עשויות להפרד ולהתפרק זו מזו קמשמע לן דלא אבל אומא לאונא לא איצטריכא ליה וזה נכון. וכן הסכימו הגאונים ז"ל וכן כתב הרב אברצלוני ז"ל דדבר זה התירו הגאונים ז"ל בכנופיא:

ולענין כסדרן שהתירו יש מי שאומר דצריכה בדיקה וראייתם מדקאמר רבא הני לית להו בדיקותא ולא קאמר טרפה דאלמא הני הוא דלית להו בדיקותא הא כסדרן אית להו בדיקותא ובדיקה מיהא צריכא. ואינו מחוור דכיון דאמרינן היינו רביתייהו משמע דבלא בדיקה כשירה וכן כתב רבנו האי גאון ז"ל וכן נהגו. וענונייתא דורדא כל היכא דסריכא טריפה ואפילו לכיס שלה דלא אמרו אלא באוני דסמיכן להדדי וכל חד וחד מגין אחבריה דהיינו רביתייהו אבל ענוניתא לא וכן הסכימו וכן נהגו. ויש לדקדק תרתי אוני שלא כסדרן מאי זה טעם נאסרו ונראה כי דעת רש"י ז"ל משום דאין לך סירכא בלא נקב וכדאמרינן התם אמר רבא תרתי אוני דסריכן להדדי לית להו בדיקותא. רב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה בפושרי. ואקשי בשלמא ריאה הסמוכה לדופן תלינן בדופן אלא הכא אי אינקיב האי טרפה ואי אינקיב האי טרפה אלמא כל סירכא משום נקב הוא ואין לך סירכא בלא נקב. ולדידי קשיא לי דאם כן אפילו תרתי אוני כסדרן למה כשרה שהרי לא הכשירו אלא דוקא בשנסרכו הא ניקבו ולא נסרכו טרפה. ואם כן כי נסרכו נמי למה כשרה והא הוה ליה קרום שעלה מחמת מכה ואינו קרום. ואם תאמר שאני הכא דקיימא במקום רביעתא וכדאמר רב נחמן גבי ריאה שניקבה במקום חיתוכא דאוני ודופן סותמתה דכשרה והוא דסביך בבשרא. אם כן ליקשי הכא לרבא כדאקשינן התם טעמא דסביך הא לא סביך טרפה והתניא ניקב פסול לפי שאינו מוליד נסתם כשר וזהו פסול החוזר להכשרו. זהו למעוטי מאי לאו למעוטי כי האי גוונא. ועוד סירכא תלויה שהתירו ברוב מקומות ישראל היאך מותרת ואפילו בבדיקה דהוה ליה קרום שעלה מחמת מכה בריאה. ואין הדעת סובלת לומר כדעת האומרים דכל שלא נסרכה איפשר שהיא שלא מחמת נקב וכל שאפשר שבאה שלא מחמת נקב בבדיקה סגי אבל כל שנסרכה ודאי מחמת נקב לפיכך אין לה בדיקה שאין אלו אלא דברי נביאות והלא כל סירכא תחלתה ממקום אחר היא יוצאה והולכת ומתפשטת ולקץ ימים היא נסרכת במקום אחר וכיון שכן אין כאן מוכיח תלויה זו שאם תניחנה שלא תסתרך במקום אחר. ונראין לי דברי האומר שיש סירכא בלא נקב ושלא כסדרן שאסרו לא מחמת נקב של עכשיו אסרוה אלא מחמת שעתידה להתפרק וכשתתפרק מכאן או מכאן על כל פנים תקרע קרומות הריאה ותנקב וכל העומד לינקב כנקוב דמי. וכסדרן כלומר מחיתוך לחיתוך כיון שסמוכת זו לזו והיינו רביעתייהו אינה מתפרקת זו מזו. ובההיא דרב נחמיה לא גרסינן אי אינקיב האי טרפה אי אינקיב האי טרפה. אלא הכי גרסינן אי מינקיב האי טרפה אי מינקיב האי טרפה כלומר אם ינקב. וכן מצאתי שהעידו שנמצא כן כתוב בנוסחאות ישנות. ואם תאמר אם כן כל היכא דמיסתרכא למקום שאין הנקב פוסל בו כגון לדופן או לגרגרת ולחזה וכיוצא בזה לא נאסור אותה דהא לאו נקובה היא. ואי משום דעתידה להתפרק דילמא כשתתפרק לא מצד הריאה תתפרק. יש לומר כיון שהריאה רכה ומצויה להתפרק מצדה כודאי משוינן לה דמצדה תתפרק. ואם תאמר עוד אם כן בשיש מכה בדופן דתולין בדופן. וכשרה כמו שאנו עתידין לכתוב לפנינו למה כשרה ואפילו בבדיקה והלא עתידה להתפרק מצד הריאה י"ל כל שיש מכה בדופן במקום המכה הוא יותר רך ועתיד להתפרק משם. ואם תאמר אם כן למה צריכה בדיקה לדעת הגאונים ז"ל והלא אין אנו חוששין לה מחמת נקב של עכשיו וכשתתפרק מצד הדופן תתפרק י"ל כיון שאפשר שתתפרק גם מצד הריאה יש לחוש שמא מכח נענוען כבר נתפרק קצת מצד הריאה לפיכך צריכה בדיקה ובבדיקה מיהת כשרה וכל זה לדעת הגאונים ז"ל שהצריכוה בדיקה אבל לדעת המכשירין בלא בדיקה כל שיש מכה בדופן אין אנו צריכין לכך. ולענין סירכא תלויה יש מקומות שאוסרין אותה לחלוטין וזהו כדעת האומר דאין סירכא בלא נקב וברוב מקומות נהגו בה היתר.

והרמב"ם ז"ל כתב שכל האוסרה מאבד ממונן של ישראל ומעולם לא נהגו זה בצרפת ולא בספרד ולא נשמע זה במערב ואין ראוי לנהוג כמנהג זה אלא נופחין אותה בלבד (דף לה) אם נמצאת שלמה מן הנקב הרי זו מותרת אלו דבריו ז"ל. וגם הרב בעל העיטור ורבותינו שבלוניל סברי דסרכא תלויה מאונא או מאומא כיון שעולה בנפיחה כשרה דהויא כבועא. ע"כ. ומדבריהם למדנו שצריכה בדיקה. וגם לרמב"ן ז"ל מצאתי כן. ובמקומנו נהגו בה היתר ואפילו שלא בבדיקה וכן נראה לי כמנהג מקומנו וכדעת האומר שיש סירכא בלא נקב וכדעתנו שכתבנו למעלה וכיון שיש סירכא בלא נקב למה אנו חוששין לה ואינו דומה לישב לה קוץ בושט ולא לספק דרוסה דהתם אתילידא ריעותא בבהמה שהרי התחיל בה מעשה האוסר אלא שאנו מסופקים אם נגמר המעשה וכיון שכן צריכה בדיקה מספק אבל בזו אין כאן שום הוכחת איסור שהרי איפשר שבאה הסירכא זו מחמת רירין הבאין שלא מחמת נקב. ותדע לך דהא על ארי בינייהו ואיהו שתיק ואינהו שתקן אי נמי דאיהו צווח ואינהו מקרקרן תלינן לקולא דאימא שלמא עבדי ואימא בעותי מבעתי אהדדי. ולא ודאי קאמרינן אלא באימר. ועוד דספק ספקא הוא ספק מחמת נקב ספק שלא מחמת נקב. ואם תמצא לומר מחמת נקב שמא קרום העליון בלבד הוא שניקב וממנו סירכא זו נמשכת. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה העלתה צמחים חוששין לה יש מי שפירש דדוקא סמוכה אבל סרוכה לא. ואינו מחוור שאין הפרשה בין סרוכה לסמוכה כלל. מר יהודה משמיה דאבימי אמר אחד זה ואחד זה חוששין לה. היכי עבדינן אמר רבא רבין בר שבא אסברה לי מייתי סכינא דחליש פומיה ומפרקינן לה ואי איכא מכה בדופן תלינן בדופן וכשרה ואי לא מחמת ריאה הוא וטרפה. ומסתברא לי דמדקאמר רב יהודה אחד זה ואחד זה חוששין לה ועלה קא בעיא היכא עבדינן ואמר לי רבא רבין בר שבא אסברה לי משמע דהא דרבא בין בזו ובין בזו קא אמר דאפילו העלתה צמחים אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן להקל ואע"ג דכי ליכא מכה בדופן וליכא צמחים בריאה לא תלינן להקל מסתברא דהיינו טעמא דכל שיש מכה בדופן לאו משום דתולין להקל הוא אלא משום דחזקה כל שיש מכה משם יצאה סירכא ודבקה אצלה הריאה דדרך מכה לקלוט עמה מה שסמוך לה אבל רובן של צמחים אינן ניקבין דהא ריאה שהעלתה צמחים ולא נסמכה אין חוששין לה כלל אבל כי ליכא מכה בדופן ואין צמחים בריאה דאין רגלים לא כאן ולא כאן חוששין ומחמירין לתלות בריאה. ורבותינו בעלי התוספות שהחמירו בדבר ופירשו דברי רבא דוקא בשלא העלתה צמחים אבל בהעלתה צמחים לית לה בדיקותא. לא נראו דבריהם דרבא אכולה מילתא דאבימי קאי ופרושי קא מפרש לה ולא מיפלג פליג. ומדברי רש"י ז"ל נראה שכך הוא גורם אי איכא מכה בדופן מחמת דופן הוא וכשרה ואי לא מחמת ריאה הוא. ול"ג אע"ג דלא מפקא זיקא טרפה וה"פ אי איכא מכה בדופן מחמת דופן הוא וכשרה לגמרי ואפילו בדיקה אינה צריכה להכשירה דכשרה לגמרי משמע ואפילו בשהעלתה צמחים דרבא אכולה מילתא קאי וכדאמרן. וטעמא דמילתא דכל דאיכא מכה בדופן חזקה ממקום המכה לחה יוצאה וקולטת עמה הריאה הסמוכה לה. ואי ליכא מכה בדופן אפילו לא העלתה צמחים חוששין דמחמת ריאה הוא וצריכה בדיקה והיינו דבעי סכינא דחליש פומיה. ומיהו בבדיקה סגי לה. ואפילו תמצא לומר דאין סירכא בלא נקב כיון דהכא אינו אלא חששא בעלמא ושמא מן הדופן בא וקרוב הדבר להיות כן לפי שהדופן קשה הוא להסתרך אל הריאה מחמת לחה היוצאה מן הריאה אבל הריאה שהיא רכה מסתרכת אל הדופן הילכך בבדיקה מיהא סגי לה. ואמרינן רב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה בפושרי. כלומר מחמיר אפילו בדאיכא מכה בדופן שלא להכשיר אלא בבדיקה וכן פירש רש"י ז"ל דרב נחמיה מחמיר הוא לבדוק אפילו איכא מכה בדופן והילכך הלכה כרב נחמיה דבשל תורה הלך אחר המחמיר. נמצא פסק הלכה לפי פירושו של רש"י ז"ל דריאה הסמוכה לדופן צריכה בדיקה כר' נחמיה בין העלתה צמחים הריאה בין לא העלתה ואפילו ליכא מכה בדופן כשרה ובבדיקה כאבימי וכדפריש רבא משמיה דרבין ולעולם אין לך שאינה צריכה בדיקה ואין לך שאינה כשרה בבדיקה. וקשיא לי קצת לפירושו של רבינו ז"ל הא דאמרינן התם בסמוך אמר ליה מר זוטרא בר רב פפי לרבינא הא דרב נחמיה אתון אהא מתניתו לה אנן אהא מתנינן לה דאמר רבא הני תרתי אוני דסריכן להדדי לית להו בדיקותא רב נחמיה בדיק לה בפושרי ואם כדברי רבינו ז"ל הול"ל אתון אהא ולחומרא אנן אהא מתנינן לה ולקולא והר"ז הלוי ז"ל כך גריס כגרסתו של רש"י ז"ל וכך פירש דברי אבימי ורבא אלא שבגירסתו מוסיף ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה הוא וטרפה. ומאי טרפה ספק טרפה וכדאמרינן בר"פ אלו טרפות רבא שרא טרפה וזבן מינה בשרא. ופירש הוא ז"ל דרבא ורב נחמיה לא פליגי אלא דבאו דברי רבא סתומין ואמר טרפה ומשמע דבריו טרפה עד שתבדק ודברי רב נחמיה באו מפורשין דלאו טרפה ממש היא אלא כשרה בבדיקה ובודקין אותה בפושרין ומיהו הוא ז"ל כתב לענין פסק הלכה דכל היכא דסריכא למקום שאין הנקב פוסל בו כעין דופן דקאמרינן הכא כשרה בבדיקה ולא אמרו לית להו בדיקותא בשלא כסדרן אלא מטעמא דאתמר בגמרא דאי אינקיב האי טרפה ואי אינקיב האי טרפה והוא הדין בכל ששני ראשי הסירכא נאחזין במקום שהנקב פוסל בו. והילכך בדאיכא מכה בדופן בין העלתה צמחים בין לא העלתה צמחים כשרה בלא בדיקה דתלינן לה בדופן ואי ליכא מכה בדופן בין העלתה צמחים בין לא העלתה צריכא בדיקה ובבדיקה מיהא כשרה דרבא ורב נחמיה לא פליגי כלל וכן כתב משמו של ר"ת ז"ל ששלח בתשובה בסוף ימיו לחכמי מרשילא שהלכה כרב נחמיה בריה דרב יוסף וכן עושין מעשה בכל סירכא דריאה חוץ מתרתי אוני דסריכי להדדי שלא כסדרן כדמפרש בגמרא ודבר ברור הוא ואין לחוש. אלו דברי רבנו תם ז"ל. והרב ר' משה ב"מ ז"ל כן כתב. דבדאיכא מכה בדופן אע"פ שנמצאת הריאה נקובה תולין סרכתה בדופן ונקיבתה לאחר שחיטה בפרק אותה מן הדופן. ואי ליכא מכה בדופן נופחין אותה אם אינה עולה בנפיחה אסורה ואם עולה בנפיחה כשרה דתולין בדופן להקל. והרב אלפסי ז"ל גריס ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה הוא דאע"ג דלא מפקא זיקא טרפה. ולא הביא דברי רב נחמיה כלל. ולפי גרסתו כך פירושו או איכא מכה בדופן תלינן לדופן וכשרה. ולאו כשרה ממש קאמר אלא בבדיקה ואיכא טובא כשרה ובבדיקה ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה הוא ואפילו לא מפקא זיקא טרפה. וסכינא חריפא לאיכא מכה בדופן דצריכה בדיקה. ורב נחמיה דבדיק בפושרי היכא דליכא מכה בדופן מיפלג פליג אדרבה ולקולא ולית הלכתא כוותיה דבשל תורה הלך אחר המחמיר ולפיכך לא כתב ז"ל הא דרב נחמיה בהלכות. ונמצא פסק הלכה לדברי הרב ז"ל דכל דליכא מכה בדופן אפילו לא העלתה הריאה צמחים טרפה ולית לה בדיקותא אבל היכא דאיכא מכה בדופן כשרה ובבדיקה. וכן נהגו ברוב המקומות. ובשם רבנו האי גאון ז"ל דכי תלינן במכה הדופן הני מילי כדנפקא סירכא ממקום מכה אבל ממקום אחר לא ואפילו סרוכה במקום מכה אי סרוכה נמי שלא במקום מכה אסורה. וכ"כ גם הרמב"ם ז"ל. ולענין שאר המקומות כגון שנסרכא לחזה או לגרגרת או לשמנוניתא דליבא כבר כתבנו משם הר"ז הלוי ז"ל דהוא הדין והוא הטעם שאמרנו לריאה הסמוכה לדופן הדופן ושאר המקומות שאין הנקב פוסל בהן אחד הן. וכן אמרו גם משמו של הרב ר' אברהם ז"ל.

אבל הרמב"ן ז"ל לא הודה להם בכך דלא אמרו אלא בדופן לפי שהדופן קשה הוא להסתרך מחמת ליחה שבריאה והילכך תולין בהפך שהריאה נסרכה מחמת לחת הדופן שהיא קלה ורכה להסתרך אבל בשאר המקומות שהן נוחין להסתרך להריאה כמו שהריאה נוחה להסתרך להן חוששין שמא מחמת הריאה היא וטרפה. וכן נהגו במקומנו שלא להתיר בבדיקה כל שנסרכה לאחד משאר המקומות ואפילו יש מכה בהן. אמר רב נחמן ריאה שנקבה ודופן סותמתה כשרה. אוקימנא דוקא במקום רביעתה. ומקום רביעתה היכא מקום חיתוכא דאוני. ופירשה רבינא והוא דסביך בבשרא. פירוש סביך הסירכא. ופירש רש"י ז"ל דוקא בדסביך בבישרא שהוא רך ומתדבק היטב וסתימתו עולה יפה אבל בגרמא אין סתימתו יפה ומתפרק לפי שאין דבוקו חזק. וכן כתב גם הרמב"ם ז"ל. וסביך בבשרא ובגרמא יש מי שהתיר ויש מי שאוסר והרמב"ם ז"ל מן המתירין. ויש אומר דסביך בבשרא לאו לאפוקי סביך בעצם הצלעות שאף עליהן יש קרום ובשר שאם תאחוז בהן הסירכא מתדבקת היטב ואי סביך על כרחו בבשרא הוא דסביך ולא אמרו דסביך אלא לאפוקי דלא סביך כלל ולומר שהאונא עומדת במצר החזה והדופן מהודק עליה אפילו הכי אי סביך אין ואי לא לא במה דברים אמורים בגב האונא שניקב ונסרך אל הדופן אבל אם ניקבה האונא מבפנים אע"ג דסביך בבשרא טרפה שלא אמרו אלא בשהנקב כלפי הדופן ודופן סותמו אבל נקב שבפנים ואין הדופן שוכב על הנקב לא אמרו ולא עוד אלא אפילו בשיפולי האונא טרפה חוששין שמא סירכא מבפנים היא באה וטרפה. ראיתי בשם הגאונים ז"ל שאם כל גג האומא מסוף חתוך האונין ולמטה דבוק בשדרה כשרה דאמרינן כך היא בריתא ואם יש בה פצול שאין כל הגג דבוק אל השדרה טרפה. וגג האונין דסריך לשדרה כשרה דכל מאי דאיכא עילוי חיתוכא דאוני אית לה דין חיתוכא דאוני. ויש אוסרין. איתמר מחט שנמצאת בריאה ר' יוחנן ור' אלעזר ור' חנינא מכשרי. ור' מני בר פטיש ור' שמעון בן אליקים ור' שמעון בן לקיש מטרפי. ר' יוחנן ור"א ור"ח סברי סימפונא נקט ואתאי. כלומר אעפ"י שאין דרך הקנה לבלוע כיון שנמצא בריאה התלויה בקנה תולין להקל דדרך סמפון הריאה נכנסה. והנך סברי נקובי נקיב ועייל. דכיון שאין דרך הקנה לבלוע לא נכנסה זו אלא דרך הושט ונקבה דקין או כרס ויוצאה ואחר כך נקבה ריאה מבחוץ ונכנסה. והני מילי שבאה הריאה שלימה לפנינו הוא דמכשרי רבנן דאפשר לבדוק אותה ואי לא מבצבצא כשרה אבל חתוכה דאי איפשר לבודקה טרפה חוששין שמא נקב מחט ועבר ונקבה הריאה כדרך שאנו חוששין בישב לה קוץ בושט דגרסינן התם ההיא מחטא דאשתכח בחיתוכא דריאה אתיוה לקמיה דר' אמי וטרפה. אמרו ליה והא רבנן מכשרי אמר להם הם הכשירו שיודעין מאי זה טעם הכשירו כלומר שלא הכשירו אלא בשלימה דאיפשר לבודקה אבל אנו מאי זה טעם נכשיר שהרי א"א לבודקה דדילמא אי אותה קמן הוה נקובה. וכן הלכה. ההוא מחטא דאשתכחא בחיתוכא דכבדא סבר רב מרי למיטרפה. פירש והיה עוקץ המחט יוצא לחוץ. ואמר לו רב אשי אלו אשתכח בבישרא כי האי גוונא מי הוה טריף לה מר כלומר וכי ניקב הכבד טרפה והלא אינו אלא כבשר. אלא אמר רב אשי אי קופה לגו סימפונא נקט ואתאי ואי קופה לבר נקובי נקיב ועייל. והני מילי באלימתא אבל בקלישתא לא שנא קופה לגו לא שנא קופה לבר. מתוך דברי רש"י ז"ל נראה שהוא מפרש קופה לגאו שהקופה לפנים כנגד הכבד והעוקץ לבר כנגד יציאתו של כבד ופונה כלפי חוץ כלומר כנגד חלל הבהמה והיינו טעמא אינה עשויה לינקב. והילכך אם הקופה כנגד בית כניסתו של כבד כשרה דאיפשר לזו שנכנסה דרך הקנה וניקבה בעוקץ שלה וירדה דרך יציאתו של כבד אבל אם הקופה כנגד בית יציאתו של כבד והעוקץ כנגד בית כניסתו אי איפשר שנכנסה דרך הקנה דאלו כן היאך נקבה הכבד וירדה והקופה אינה יכולה לנקוב אלא ע"כ דרך הושט נכנסה ונקבה דקין וחזר ונתחב העוקץ שלה בכבד ונכנסה. והני מילי דחוששין לה באלימתא אבל בקלישתא אפילו קופה שלה עשוי לנקוב והילכך בין כך ובין כך תולין שנכנסה דרך סמפון ונקבה הכבד וירדה. ולפי פירושו זה לא גרסינן אבל קלישתא נקובי נקיב ועייל שלשון זה בכל שמועתנו להחמיר ולחוש שמא נוקבי נקיב ושט או דקין ועייל לאחר מיכן למקום שנכנס אלא הכי גרסינן אבל בקלישתא לא. וכן הדין במחט שנמצאת בריאה כשהכשירו דוקא בקופה לגאו אבל בקופה לבר טרפה. וכן נראה מפורש בדברי רש"י ז"ל. ואקשינן ומאי שנא ממחט שנמצאת בעובי בית הכוסות דמצד אחד כשרה כלומר ולא חלקנו בין קופה לבר לקופה לגאו. ופרקינן שאני התם כיון דאיכא אוכלין ומשקין אימר אוכלין ומשקין דחקוה ומתוך דוחקן ניקבו אפילו בקופה. וההוא עובדא דמחטא דאשתכח בסמפונא רבה דכבדה טרפה רב הונא מר בר רב אידי לפי פירוש זה על כרחנו ר"ה כרבנן טרופאי סבירא להו דהא בסימפון עצמו מצאה ואפילו הכי טרפה ועדיפא מרבנן טרופאי דרבנן טרופאי בכי הא לא אמרו לא היתר ולא איסור וכדאמרינן התם ההוא מחטא דאשתכח בסמפונה רבה דריאה אמרוה קמי רבנן טרופאי דמערבה ולא אמרו בה לא היתר ולא איסור איסור לא אמרי בה כיון דבסימפונה רבה הוה אימר דרך סימפון נקט ואתא והדר אמרינן ההוא קשיתא דאישתכח במררתא אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמרינן הא ודאי סימפונא נקט ואתאי ואע"ג דלא נפיק אימא מירבל הוא דרביל ביה. והני מילי דדיקלא אבל דזיתא מיבזע בזע. כלומר והוה ליה כמחט ודרך ושט נכנס וניקב ונכנס במרה והא כרבנן טרופאי ולית הלכתא הכין אלא בין דדיקלא בין דזיתא כשרה דדרך סימפון נקט ואתאי. ונמצא פסק הלכה לפי שיטה זו דבין בריאה בין בכבדא אי קופה לגאו כשרה ואי קופה לבר טרפה. והני מילי באלימתא אבל בקלישתא בין הכי ובין הכי כשרה. ובדאישתכחא בסמפונא רבה בין הכי ובין הכי כשרה. וכן אי אשתכח במררתא בין הכי ובין הכי כשרה כרבנן דמכשרי. וקשה לפירושו שברוב הספרים גרסינן אבל בקלישתא נקובי נקבי ועייל ועוד קשיא לי דאם איתא אפילו בריאה נדון כן דוקא בקופה לגאו אם כן הוה להו לפרושי בהדיא ורבנן דמכשירי היאך אמרו סתם מחט שנמצאת בריאה כשרה כיון שאינה כשרה אלא דוקא בקופה לגאו. ועוד בקלישתא היאך אנו תולין דנכנסה דרך קנה אדרבה לפי שיטתו של רש"י ז"ל כיון דאין דרך קנה לבלוע היה לנו לומר דרך ושט נכנסה שדרכו לבלוע שכן כתב רש"י ז"ל בעצמו למעלה גבי חיתוכא דריאה הם הכשירו שיודעין מאיזה טעם הכשירו שהרי באתה כל הריאה לפניהם וראוה שלימה הילכך על כרחין דרך הקנה נכנסה אנו מאיזו טעם נכשיר אי איתא קמן דילמא הוה נקובה שרוב הנכנסין דרך הושט נכנסין עכ"ל עוד כתב היכא דליתא לריאה קמן על כרחין חזקה היא זו שרוב הנכנסין אינם נבלעים אלא דרך הושט ומשם לא יצאתה לדרך הריאה בלא נקיבת דקין וריאה אלמא כבדא דלית לה בדיקותא כיון דרוב הנבלעין חזקה דרך הוושט נבלעין או קלישתא היא נימא חזקה דרך וושט נכנסה ונקבה. עוד קשה היאך איפשר דהונא מר אית ליה כרבנן טרופאי וטפי מינייהו. ונראין דברי הרב אלפאסי ז"ל שהביא הא דריאה בצורתה לא חלק בה בין קופה לגאו בין קופה לבר. ופסק בקשיתא דזיתא לאיסורא דמיבזע בזע. וכן פסק הרמב"ם ז"ל. ונראה שהם מפרשים קופה לבר קופה לגאו בהפוך מדברי רש"י ז"ל. ולגאו היינו כנגד חלל הבהמה ולבר היינו כנגד חוץ לחלל. כלומר כנגד הראש. וכלל זה מסור בידינו מרבנן דמכשרי דכל שנמצא בריאה או באחד מן האיברים התלויין בה מימר אמרינן דרך סימפונא נקט ואתאי. והכא הכי קאמר אי קופה לגאו כשרה דדרך סימפונא נקט ואתאי ואין חוששין שנטה אילך ואילך ונקבי אבל בשקופה לבר וראשה החד נכנס לפנים חוששין שמא נטה אילך ואילך דרך ירידתו ונקב קנה הכבד שנקובתו במשהו הואיל ועבר וירד עד שם במצר מה שאין כן בנמצאת בריאה דכיון שעד הריאה מקום רחב יש וקרוב הוא אין חוששין לכלום ואפילו קופה לבר. וקשיתא דזיתא דאישתכח במררתא הרי הוא כמחט קלישאתא ואיכא למיחש נמי שמא עם כניסתה נקבה. ואקשינן ומאי שנא ממחטא שנמצאת בעובי בית הכוסות דמצד אחד כשרה ואפילו קופה תחוב בו דאלמא אפילו קופה נקבה דאי לא ניחוש דמחוץ באה ונקבה. ופריק שאני התם דאגב אוכלין ומשקין דדחקוה נקבה. והילכך כל שנמצאת בריאה אפילו קופה לבר אין חוששין לכלום כל שהיא שלימה לפנינו ואינה מבצבצת אבל בכבדא אי נמי במררתא חוששין בשקופה לבר שמא נקבה אילך ואילך דרך כניסתה אבל קופה לגאו כשרה. אלא דקשיא לי בכבדא נמי אי קופה לגאו ותחובה בכבד למה כשרה דאי דרך סימפונא נקט ואתאי היאך נתחבה והלא קופה אינה נוקבת דהא אמרת במחט שנמצאת בעובי בית הכוסות דאי לאו משום דאיכא למימר דאוכלין ומשקין דחקוה מיטרף הוה טרפינן לה. ויש לי לומר דכל שהוא לפנים כח המושך שבאיברים מושך ודוחק ובבית הכוסות נמי הוא הדין הוה ליה למימר הכין אלא כיון דאשכח פירוקא דעדיף מינה אמר וקושטא דמילתא קאמר ושיעור קלישתא ואלימתא לא איתפרשי והילכך בכולהו חיישינן. ומכל מקום מסתברא לי דאלימתא כעובי קשיתא דדיקלא מיהא כשרה דהא בקשיתא דדיקלא אמרינן הא ודאי סימפונא נקט ואתאי והיכא דמישתכחא בליבא לא איתפרש בגמרא. אבל הרב בעל הלכות כתב זה לשונו ומחטא דאישתכחת בליבא אע"ג דלא נקיב טרפה והני מילי כי מישתכחא בסימפונא דליבא בגואי דלא אית לה דוכתא למיפק וכי רישיה לתתאי דכמה דאתיא נקובי נקבא וטרפה אבל קופה לתתאי דלא עייל אלא בסמפונא רבא תלינן דילמא בהדי דשעלא פלטא ליה ואחזוק באיסורא לאו מילתא היא דנפקא מהתם ונקבה בדוכתה אחריתי. ומחטא דאישתכחא בטרפשא ספק טרפה היא וכל ספק טרפה איסורא ע"כ. ואם נמצאת בכרס מסתברא דבכל ענין כשרה דאוכלין ומשקין הכניסוה ואם נמצאת בקורקבן של עוף הוא הדין והוא הטעם ומעשים בכל יום ומתירין. אמר רבא חמשה אוני אית לה לריאה כדנפח לה ואפה כלפי גברא דנפח לה תלתא מימינא ותרתי משמאלא. אי חליף אי חסיר אי יתיר טרפה. ולית הלכתא כרבא ביתרת דגרסינן התם ההיא יתרת דאתיא לקמיה דמרימר הוה יתיב רב אחא אבבא חזייה דנפק אמר לו מאי אמר לך אכשרה ניהלי אמר ליה הדר עייל לגביה אמר לי מרימה מאן האי דקא מצער לי זיל אימא ליה לית הלכתא כרבא ביתרת. ואסיקנא אפילו לא קיימא בדרא דאונית דההוא ביני וביני דאתאי לקמיה דרב אשי סבר למיטרפה אמר ליה בר רב אויא כל הני עיזי ברייאתה הכי אית להו וקרו להו טבחי ענונייתא דורדא והני מילי מקמה אבל מגבה אפילו כטרפא דאסא טרפה. הרב בעל הלכות גדולות גריס אבל מגבה בין מהאי גיסא ובין מהאי גיסא טרפה. אבל רש"י ז"ל גריס והני מילי מגואי אבל מתתאי טרפה. ומשמע דלפנים בין מצד זה בין מצד זה כשרה כטרפא דאסא. י"ל דהאי שיעורא לאו דוקא אלא אפילו פחות מיכן טרפה מדקאמר אפילו דכל היכא דאמרינן אפילו לאו דוקא אבל הר"ם במז"ל הכשיר בפחות מטרפא דאסא ולומר דשיעורא דוקא קאמר והרמב"ן ז"ל גם הוא סבור כן דאע"ג דקתני אפילו דוקא קאמר. דגרסינן בפרק מי שמת גבי שולח סבלונות לבית חמיו אפילו שלח מאה מנה ואכל אפילו דינר ואמר רבה דוקא דינר אבל פחות מדינר לא ואקשינן פשיטא אפילו דינר תנן מהו דתימא הוא הדין אפילו פחות מדינר והא דקתני דינר אורחא דמילתא קתני קמ"ל. ובמסכת ברכות לגבל ולתפלה ולנטילה ארבע מילין והני מילי לפניו אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר ודייקינן עלה מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר. מכאן יש ללמוד שכל שיעורי חכמים בכיוצא בזה אע"ג דקתני עלייהו אפילו דוקא בשיעורן הא פחות מיכן אין במשמע. ולענין תרתי ענונייתא דורדא רש"י ז"ל אסרה דאפילו חדא לא אכשרו אלא משום דכל הני עיזי ברייתא הכי אית להו אבל תרתי דלית להו טרפה. אבל הגאונים ז"ל התירוה ונראה טעם דבריהם דכיון דאיכא מינייהו דאית להו יתרת וחיין אלמא כל יתרת דכוותה לאו טרפה ומה לי חדא מה לי תרתי. ואף בתוספות התירו משום רבנו אפרים ז"ל וטעם דבריו דהא דסבר רב אשי למיטרפה בתרתי אוני הוה דאי בחדא (מאי בחדא) מאי קאמר הני עיזי ברייתא הכי אית להו כולהו נמי דלאו ברייתא הכי אית להו. וכן נהגו להתיר אפילו בתרתי. ולענין אשלומי נמי אמרו משמן של גאונים ז"ל שמשלמת לאונין שבימין. וכן כתב הר"מ במז"ל. וגם רש"י ז"ל כתב שכן מצא בתשובת הגאונים ז"ל. ואעפ"י שרש"י ז"ל עצמו אוסר על קבלת הגאונים ז"ל אנו סומכין.

האי ריאה דדמיא לאופתא טרפה אמרי לה בגושתא דלית לה חיתוכא דאוני פירש רש"י ז"ל שאם יש בה כמין סדק כמין מראה הפרשה ניכר כשרה דלא שיעא כאופתא היא. וכן כתב גם הרב בעל (דף לו) העיטור ז"ל והר"מ במז"ל כתב נמצאו שתי אונות כאונה אחת. ואינו נראות כשתים דבוקות אם היה ביניהן כמין עלה הדס בין בעיקרן בין באמצען בין בסופן כדי שיוכר שהן שתים דבוקות מותרת ואם לאו הרי זו אסורה וטרפה. ובחיבור הרב ז"ל סריכן מעיקרייהו ועד סופייהו מייתינן סכינא ומפרקינן להו אי מפקא זיקא מבינייהו חדא היא וטרפה ואי לאו כשרה. ודבר תמה הוא דדילמא תרתי אינון כיון דהיכא הפרש יש ביניהם והאי דמפקא זיקא דילמא אינקיבו ונסתרכו ומחתוך לחתוך הוא והיינו רביעיתייהו וכשרה. וכן מצאתי כתוב בשם חד מרבוותא ז"ל הכין אי אדביקו על גבי סירכא ואפילו כל חתוכה דידהו כיון דעל ידי סירכא היא דאי יהיב ידיה מתפרקא לאלתר ההיא סירכא מינה ובה וכשרה ממה נפשך דהא חתוכה אית להו והא אמרינן לעיל דהיינו רביעיתייהו וכשרה. ניקבה הקיבה טרפה. ושני חלבים יש על קיבה האחד קרוי דאקשתא והשני קרוי דאיתרא ואם ניקבה הקבה והחלב שעליה קיים אחד מהם סותם ואחד אינו סותם לפי שהאחד טמא לכולי עלמא ואמר רב חלב טהור סותם טמא אינו סותם ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה סותם. וטעמא דרב משום דחלב טהור מהדק וחלב טמא אינו מהדק דקרום יש מלמטה ולפיכך אינו סותם. וקיימא לן כרב דגרסינן התם ההוא נקב דסתמא חלב טמא אתאי לקמיה דרבא אמר רבא למאי ניחוש לה האמר רב ששת חלב טמא נמי סותם. ועוד התורה חסה על ממונן של ישראל א"ל רב פפא לרבא רב ואיסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממון ישראל. ושתיק ליה רבא ומשתיק משמע דאודויי אודי ליה ואיזהו שסותם משני חלבים אלו גרסינן התם אמר רבא שמעינן מיניה דרב נחמן תרתי חמצא ובר חמצא חד סתים וחד לא סתים חמצא הוא חלב דאקשתא ובר חמצא הוא חלב דאיתרא. ואסיקנא דבר חמצא סתים חמצא לא סתים. וסימנך יפה כח הבן מכח האב. וטעמא דחלב דאיתרא סתים ואפילו לבני בבל דלא אכלי ליה מדאמר רב נחמן אינהו אכלי ליה לדידן מיסתם לא סתים. כלומר בני א"י נהגו בו היתר ואכלי ליה דין הוא שיסתם לבני בבל אע"ג דלא אכלי ליה. ולאו משום דכל חלב שנאכל סותם שהרי חלב חיה טהור ואפילו הכי כל שבבהמה כנגדו אינו נאכל כחיב אינו סותם דגרסינן התם בעי ר' זירא חלב חיה מאי דוקא קאמר רב חלב טהור סותם והאי טהור הוא או דילמא משום דמיהדק הוא והאי לא מהדק אמר אביי מאי תיבעי ליה נהי דשרי באכילה אהדוקי לא מהדק. אלמא לאו כל שנאכל סותם. אלא הכי קאמר חלב דאיתרא אינהו אכלי ליה משום דלא הוי תותב. כלומר שאין קרום מפסיק בינו ובין הבשר ואינו דומה לחלב אשר על הקרב וכיון דאינהו אכלי ליה ומהאי טעמא דין הוא שיסתום אפילו לבני בבל דאף הם לא אסרוהו אלא משום ריבויא דכל החלב והילכך דאיתרא סותם לכולי עלמא אבל דאקשיתא אינו סותם ואפילו בחיה. ניקבה המרה טרפה. תניא ניקבה הקבה ניקבו הדקין טרפה ר' יוסי בר' יהודה אומר אף ניקבה המרה. אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן הלכה כר' יוסי. ואמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן מרה שניקבה וכבד סותמתה כשרה ואם ניקב הכבד כנגד נקב המרה טרפה. והא דלא תני ניקב הכבד במנין הטרפות הואיל ואי ניקבה מרה כנגדו טרפה. אמרינן בגמרא משום דתנא כל מידי דלא מטרפא ביה לחודיה לא תני ליה. ונקב הכבד אם לא ניקבה המרה כנגדו כשרה. כבר הקדמנו למעלה שכל אבר שהנקב פוסל בו אם ניטל או נחסר פסולה חוץ מן הטחול. ולפיכך ניטלה המרה או שחסרה טרפה. ויש מי שאומר שאין אומרין כן במרה של עוף הואיל ויש עופות שאין להם מרה כלל כתורים ובני יונה ואינו מחוור שאין לוקחין ראיה ממין למי שאינו מינו. וכתב הרב בעל הלכות ז"ל האי ריאה דלית בה מרה טעמינן לה בדוכתא אי מריר כשרה דבלועה היא במקומה בכבד ואי לא מריר טרפה דלא הוה בה מרה לעולם והיכא דאיכא תרתי מררתא דסמיכי להדדי ודמיא כחדא בזעינן לה אי שפכי להדדי חדא היא וכשרה ואי לא טרפה דכל יתר כנטול ממקומו דמי. ניקבו הדקין טרפה. ואפילו יצאו בני מעיה והפך בהן והחזירן טרפה אבל לא הפך בהן כשרה דתנן בפרק אלו טרפות יצאו בני מעיה ולא ניקבו כשרה ואמר שמואל בר רב יצחק לא שנו אלא שלא הפך בהן אבל הפך בהן טרפה דכתיב הוא עשך ויכוננך מלמד שברא הקב"ה כונניות באדם כיון שנהפך אחד מהן אינו יכול לחיות ומיד מת ולאו דוקא יצאו הפך אלא אורחא דמילתא נקט. אבל הוא הדין והוא הטעם בשנפלה ונמצאו בני מעיה מהופכין טרפה ואפילו לא נפלה כל שנמצאו בני מעיה מהופכין טרפה דהא טעמא כיון שנהפך אחד מהן מיד מת. ניקבו טרפה ותניא ר"ש ב"ג אומר בני מעין שניקבו ולחה סותמתן כשרה. מאי לחה אמר רב כהנא שירקא דמעיא דנפקא אגב דוחקא. ואסיקנא דלית הלכתא כר' שמעון. והיכא דניקבו וסותמתן חלב טמא כגון בריש מעיא באמתא דאית ביה חלב טמא אינו סותם כדאמר רב חלב טהור סותם טמא אינו סותם ואפילו חלב דגבי כרכשא אינו סותם כדאמר רב נחמן חלב העשוי ככובע אינו סותם תרגומא חיטי דכרכשא ודטרפשא דליבא וחלב טהור שעל הדין של עוף או שעל הקרקבן סותם. והדרא דכנתא דאינקיב לחבריה כשרה דאמר רב נחמן הדרא דכנתא דאינקיב לחבריה כשרה חבריה מגין עליה. וכל שכן היכא דאינקיב להדי כנתא שהרי הוא חלב טהור וסותם הוא. ואם ניקבו הדקין היכא דאיכא למיתלי בידא דטבחא או בסכין תלינן דהא תלינן בזאב. ואם נסתפק הדבר אם קודם שחיטה אם לאחר שחיטה מקיפין בהם דאמר רב שימי בר חייא מקיפין בבני מעיים. הנהו בני מעיים דאתו לקמיה דרבא אקפינהו ולא אדמו אתי רב משרשיה בריה משמש בהו ואידמו א"ל אבוה מנא לך הא א"ל כמה ידי משמישו בהו מקמי דנייתי קמיה מרי. בהמה שאכלה דבר שנוקב בני מעיה טרפה כאלו ניקבו הדקין אבל אכלה דבר שהוא סם המות לה כשרה לפי שאין זו אלא כמסוכנת ומסוכנת כשרה. דתנן בפרק אלו טרפות אחוזת הדם והמעושנת והמצוננת ושאכלה הרדופני ושאכלה צואת תרנגולין וששתה מים הרעים כשרה אכלה סם המות או שנשכה נחש מותרת משום טרפה ואסורה משום סכנת נפשות ואוקימנא בגמרא בסם המות דאדם אבל סם המות דבהמה מותרת משום טרפה ומותרת באכילה דהא הרדופני סם המות דבהמה. וגרסינן בגמרא אמר שמואל הלעיטה חלתות טרפה מאי טעמא משום דמינקיב למעינה. ואוקימנא בקורטי חלתית אבל בעלין של חלתית כשרה. כבר הקדמנו שכל מקום שהנקב פוסל בו אם נטל טרפה. וכן הקדמנו שכל מקום שאמרו ניטל פסול אם יש בו יתר ואין דרכו בכך טרפה אבל אם דרכו בכך כשרה שאין זה יתר כשני בני מעיין בעוף וכיתר שבאונו אבל שני בני מעיים בבהמה שאין דרכה בכך טרפה דגרסינן בפרק אלו טרפות ההיא חיותא דאשתכח בה תרתין סניא דיבי אתיוה לקמיה דרבינא וטרפה מדרב הונא דאמר כל יתר כנטול דמי. ואית דגרסי ואי שפכי להדדי חדא היא וכשרה. ההיא גובתא דנפק מבי כסי להובלילא כלומר מבית הכוסות להמסס. סבר רב אשי למיטרפא אמר ליה רב הונא מר בר בריה דרב אויא הני עיזי ברייאתה כולהו הכי אית להו ההוא גובתא דנפקא מבי כסי לכריסא סבר מר בר רב אשי לאכשורה כלומר שהיה סבור לדמותה לגובתא דנפקא מבי כסי להובלילא דכשרה. א"ל רב הושעיא בחדא מחיתא מחתינהו היכא דאיתמר איתמר ומשום דהני עיזי ברייאתה הכי אית להו הכי היכא דלא איתמר לא איתמר. העיד רבי יוחנן בן שילא ריש טבחיא דציפורי לפני רבי על שני בני מעיין היוצאין מן הבהמה כאחת טרפה וכנגדן בעוף כשרה. במה דברים אמורים שיוצאין בשני מקומות אבל יוצאין במקום אחד וכלין עד כאצבע כשרה. מאי כלין עד כאצבע פליגי בה רב נחומי ורב יוסף חד אמר הוא דהדרי ערבי וחד אמר אע"ג דלא הדרי ערבי. ואקשינן בשלמא למאי דאמר הוא דהדרי ערבי היינו דקתני וכלין עד כאצבע אלא למאן דאמר אע"ג דלא הדרי ערבי מאי כלין כלין מלמטה כך גריס רש"י ז"ל. והכי פירושו מאן דאמר והוא דהדרי ערבי סבר דהכי קאמר שיוצאין שניהם ממקום אחד והוא שלא יהא ארך הפיצול יתר מרוחב אצבע ומיד חוזר ומתערב לתוך המעי הראשון וכאלו אמר והוא שכלה הפיצול יתר עד כאצבע. ומאן דאמר אף על גב דלא הדרי ערבי סבר לאו דלא הדרי ערבי לעולם קאמר אלא אע"ג דלא הדרי ערבי לסוף אצבע של מעלה קאמר אלא כל שכלה עד כאצבע למטה סמוך לבית הרעי אבל אם אינו חוזר ומתערב או שחוזר ומתערב מלמטה ממש בסוף הכרכשא עד שלא ישאר ממקום החבור עד סוף הכרכשא כרוחב אצבע טרפה. ולענין פסק הלכה נקטינן כדברי המחמיר ובעינן דהדרי ערבי מלמעלה ושלא יהא ארך הפיצול יתר מכאצבע. אבל הרב רבי שמעון קיארא ז"ל גורס מאי כלין כלין מלמעלה ולומר דמאן דאמר הוא דהדרי וערבי סבר דכלין כאצבע דקאמר שכלין ומתערבין למטה לפחות עד כאצבע בסוף הכרכשא כמו שאמרנו ומאן דאמר אע"ג דלא הדרי ערבי דלא ערבי כלל קאמר ומאי כלין עד כאצבע כלומר שלא יתחיל לצאת אותו ענף המעי בראשו ממש אלא לאחר שיעור כדי אצבע. והילכך אנו מחמת ספק של גירסאות אלו נקטינן לחומרא בתרווייהו לעולם אוסרין אותה מספק עד שיצא הענף מן המעי לאחר שיעור אצבע מלמעלה ושלא יהא ארך הענף יתר מכאצבע והוא שיחזור ויתערב לתוך המעי. ועוד אני כותב יתר מזה בענין יתר כנטול אם כנטול הוא ממקומו אמרו או כנטול אחר עמו אמרו. ואני כותבו למטה בראש נטולה. ומה שאמר וכנגדו בעוף כשרה. פירש רש"י ז"ל דעוף זימנין דהוי ליה הכי ואע"ג דלא משתכח לן הכי קים להו. ולפי פירושו אין יתרון בני מעיים פוסלין בעוף לעולם. וקשיא לי דהא תני לוי כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף. וניחא דלא אמרו אלא באיברים שישנן לעולם בדמיון אחד בזה כמו בזה. ותדע לך דהא חסרון באונות בבהמה טרפה ובעוף כשרה לפי שאין לה על אותו הדמיון. ועוד תדע שאפילו בבהמה כל שימצא במקצתן אינו טריפה בכללן כמו שאמרנו ביתר האונות משום דהני עיזי ברייאתא הכי אית להו וכגובתא דנפקא מבי כסי להובלילא משום דהני עיזי ברייאתא הכי אית להו. ועל הדמיון הזה יש לנו ביתרון של בני מעיין של עוף הואיל וקים להו דיש עופות דיש להם. ורש"י ז"ל פירש בשם אחרים שלא הכשירו אלא באותן שני בני מעיים שדרכן לעולם לצאת בשל עוף. וגם הרמב"ם ז"ל כן פסק. ואינו מחוור בעיני שאם כן מאי כנגדן בעוף כשרה דקאמר פשיטא. וכי אומרין חסרת האונות בבהמה טרפה וכנגדן בעוף כשרה פשיטא שכל שדרך כולן בכך כשרה בין בעוף בין בבהמה והראשון נראה לי עיקר. חלחולת שניקבה במשהו כדקין. והני מילי שלא במקום הדבק אבל במקום הדבק לא דגרסינן התם אמר זעירי חלחולת שניקבה כשרה הואיל וירכים מעמידין אותה. ואסיקנא הכי אמר רב נחמן מקום הדבק אפילו ניטל כולו כשר והוא שנשתייר בו כדי תפיסה וכמה כדי תפיסה אמר אביי כמלא בטדא בתורא. ופירש רש"י ז"ל מלא ארבע אצבעות. וכן פירש בהלכות הרב אלפאסי ז"ל. ולבהמה דקה לפי שיעור זה. ושלא במקום הדבק במשהו דאמר ר' אלעזר אמר ר' יוחנן שלא במקום הדבק במשהו. והלכה כרב נחמן במקום הדבק. והלכה כרבי יוחנן בשלא במקום הדבק. דהא ליכא מאן דפליג עליה בהא. הכרס הפנימית שניקבה אי זהו כרס הפנימית אמר רב יהודה העיד רבי נתן בר שילא ריש טבחיא דציפורי דאמר משום רבי נתן אי זו כרס הפנימית סניא דיבי. וכן אמר רבי יהושע בן קרחא סניא דיבי. ר' שמעון בר אבא אסתומכא דכריסא ר' יעקב בר נחמני אמר שמואל מקום שאין בו מילת. ר' אסי אמר ר' יוחנן מקום צר יש בכרס ואיני יודע איזהו. ופירשה רב אחא בר אויא אמר רב אסי מן המצר ולמטה ר' אבינא משמיה דגניבא אמר רב טפח בושט סמוך לכרס זו היא כרס הפנימית במערבא אמרי משמיה דר' יוסי בר' חנינא כל הכרס כרס הפנימות ואי זו היא כרס החיצונה בשר החופה את רוב הכרס רבה בר רב הונא אמר מפרעתא היכא אמר רב כדפרעי טבחי. כלומר הכרס הרואה את הקרקע וכל מה שהוא באותו מקום שהטבחין פורעין שם מן הירכים עד החזה וכל מה שבכרס לפנים שאינו נראה לאחר שהטבחים פורעין שם לפי שהוא עומד למעלה במצר זו היא כרס החיצונה בנהרדעא עבדי כרבה בר רב הונא א"ל רב אשי לאמימר כל הני שמעתא מאי. כלומר ואין לו לחוש לכל שמועות שלמעלה אמר ליה כולהו כרבה בר בר הונא שיכן. כלומר שכולן הן בתוך היכא דפרעי טבחי ואפילו ר' יוחנן דהא פירשה רב אחא בר אויא דהוא מן המצר ולמטה דר' אבינא ודבני מערבה מאי אמר ליה פליגן. ודרבי אבינא נמי לא פליג אלא למאן דאמר טפח בושט סמוך לכרס אבל למאן דאמר בר"פ אלו טרפות בשמעתה דתרבץ הושט אימא טפח בכרס סמוך לושט זו היא כרס הפנימית אפילו הא נמי לא פליגא. וכתוב בהלכות הרב אלפסי ז"ל איכא מאן דפסק כרבה בר רב הונא ואיכא מאן דפסק כר' יוסי בר' חנינא והוא לא הכריע כמי מהם ורבנו אפרים ז"ל פסק כר' יוסי בר' חנינא דהא רב אשי כוותיה סבירא ליה פירש לדבריו מדאמר ליה רב אשי לאמימר דמערבא מאי. אבל מורי הרב ז"ל פסק כרבה בר רב הונא חדא דבנהרדעא כוותיה עבדי ואע"ג דמיקל מדרבי יוסי בר' חנינא מעשה רב. ועוד דבריש פרק אלו טרפות מני לבשר החופה את רוב הכרס בשב שמעתתא ואלו לר' יוסי בר' חנינא במתניתין מתניא בהדיא דהא קתני או שנקרע רוב החיצונה וכן פסק הרב בעל העיטור ז"ל כרבה בר רב הונא דאי כר' יוסי בר"ח בצרי להו שמונה עשר טרפות. ואין זו ראיה מחוורת בעיני דאם כן בא ונקשה אותה על ר' יוסי בר' חנינא אלא דר"י בר' חנינא אי מפיק האי מעייל אחרינא או דלית ליה מנינא דתנא דבי ר' ישמעאל אלא כתנא דמתניתין דלא מני להו. ותדע לך דהא ע"כ אית לן למימר הכי לעולא דהא עולא דמני שמונה מיני טרפיות שנאמרו למשה בסיני ממעט לקותא דרכיש בר פפא כדאיתא התם וחסרי ליה על כרחין שמונה עשר טרפיות לפום מנינא דמנו להו התם דהא לקותא דרכיש בר פפא חדא משב שמעתתא. ומכל מקום כיון דבנהרדעא עבדי עובדא כרבה בר רב הונא איכא למימר מעשה רב וקיימא לן כוותייהו. ואפילו הכי מסתברא דראוי לחוש לדר' יוסי בר' חנינא כיון דבמערבא אמרי כוותיה. ועוד דמחמיר הוא ובשל תורה הלך אחר המחמיר ועוד נראה לי קצת ראיה ממחט שנמצאת בחיתוכא דכבדא ורבנן טרופאי לא אמרו בה היתר כשמעתייהו וטעמא דידהו משום דאין דרכו של קנה לבלוע אלא דרך וושט נבלעת ונקובי נקיב ועייל ואם איתא אפילו לכשתמצא לומר דדרך וושט נכנסה למה אסרוה והא איפשר דיצאה דרך כרס החיצונה ואחר כך נכנסה בכבד דכל היכא דאיכא למיתלי לקולא תלינן דהא תלינן בזאב ובידא דטבחא. ואבא דכולהו משום דאזלינן בתר רובא אלא שיש לדחות דהני רבנן טרופאי דמערבא הוו וכדאמרינן התם אמרוה קמי דרבנן טרופאי דמערבא ומערבא לטעמייהו דסבירא להו כר"י בר' חנינא מכל מקום כיון דכולהו רבנן מערבאי אית להו כוותיה צריך למיחש להו. ויש לדחות בזה דלא תלינן להקל אלא בשיש לפנינו ממש דבר לתלות בו כזאב וידא דטבחא וכיוצא בזה אבל בכל מקום שנמצא שם ענין הטורף ולא ידענו עניינו אין תולין בו להקל והראיה ספק דרוסה דאמר התם נמצאת צפורן בגבו של אחד מהם כיון דאיכא למימר בכותל ואיכא למימר ארי דרסה אמר ר' כשרה רב לטעמיה דאמר אין חוששין לספק דרוסה אלמא לדידן דחיישינן לספק דרוסה אסורה. וכן חרותא ספק בידי שמים ספק בידי אדם אסורה עד שתבדק בפושרין וכמ"ש למעלה גבי ריאה ומכל מקום עוד יש להביא ראיה דהא משמע דבני מדרשא כר' יוסי בר"ח סבירא להו מדבעי ר"א גמרא נשתברו רוב צלעותיה בשר החופה את רוב הכרס ברובו ברוב קרוע או ברוב נטול ואקשו בגמרא ותפשוט ליה קרוע דתנן הכרס הפנימי שניקבה או שנקרע רוב החיצונה ואמרינן במערבא משמיה דר' יוסי בר"ח כל הכרס [כולו זו] כרס הפנימית אי זו היא כרס החיצונה בשר החופה את רוב הכרס. ופריקו מידי הוא טעמא אלא לשמואל כלומר הא דבעי ר"א לדברי שמואל דהוא מרה דשמעתא הוא דקא בעי ושמואל ל"ל דריב"ח דהכי אמר ר' יעקב בר נחמני אמר שמואל כרס הפנימית מקום שאין בו מילת אלמא מדאקשו בגמרא בהדיא ותפשוט ליה ממתניתין דהא אמר ר' יוסי בר חנינא שמע מינה דגמרא הכי סבירא לה כר' יוסי בר חנינא ומדלא פריקו נמי רב אשי לית ליה דר' יוסי בר' חנינא ופריקו מידי הוא טעמא אלא לשמואל שמע מינה דאף רב אשי כר' יוסי בר"ח סבירא ליה ולא בעי לה אלא לשמואל דהוא מרה דשמעתא ולהגדיל תורה כנ"ל. המסס ובית הכוסות שניקבו. תנו רבנן מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה משני צדדין טרפה. נמצא עליה קורט דם בידוע שהוא קודם שחיטה לא נמצא עליה קורט דם בידוע שהוא לאחר שחיטה. כתבו בתוספות בשם רש"י ז"ל מדנקט בית הכוסות ושבקי לבר זוגיה ולא אמר מחט שנמצאת בהמסס ובית הכוסות שמע מינה דוקא בבית הכוסות מצד אחד כשרה הא בהמסס אפילו מצד אחד טרפה ודקתני במתניתין לחוץ כלפי חוץ קאמר ולמעוטי אם נקבו כלפי פנים כנגד מקום חבורן שהאחד מגין על חבירו. וטעמא דמילתא דכיון דאין להמסס אלא עור אחד חוששין שמא הבריא לחוץ וכדקיימא לן בישב לה קוץ בושט אבל בית הכוסות כיון דיש לו שני עורות אין חוששין. ובודאי לכאורה כדברי רש"י ז"ל משמע מההיא דאמרינן בשילהי במה מדליקין הני תרתי מילי אישתנו שמייהו בי כסי הובלילא הובלילא בי כסי למאי נפקא מינה למחט שנמצאת בעובי בית הכוסות ואם איתא דאפילו בהמסס מצד אחד כשרה מאי נפקא מינה דהא בתרווייהו מצד אחד כשרה משני צדדין טרפה. עוד נראה לי קצת ראיה דניקבו לחוץ דקתני במתניתין לא לחוץ ממש אלא כלפי חוץ מדתנן באלו כשרות המסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה דאלמא טרפות דקתני שניקבו זה שלא כנגד זה דאי לא ליתני שלא ניקבו לחוץ דהא בכולהו כשרות תני בהפך מאי דתני בטרפות נפתחה הגלגלת ולא ניקב קרום של מוח. ניקב הלב ולא לבית חללו. והכא נמי הוה ליה למיתני המסס ובית הכוסות שניקבו ולא ניקבו לחוץ אבל לדידי קשיא לי טובא דאי טעמא דבית הכוסות דאין חוששין לפי שיש לו שני עורות מאי שנא מושט דאף הוא יש לו שני עורות ודוחק הוא לומר דעורות של בית הכוסות שאני לפי שהן עבין וגסין יותר. ועוד דאם כן בהמסס מיהו ליסגי ליה בבדיקה דאילו בושט נמי בבדיקה הוה סגי ליה אפילו לדברי רש"י ז"ל שפירש שם אלא משום דושט אין לו בדיקה מבחוץ. וכי תימא אין הכי נמי אם כן מה הפרש יש בין המסס לבית הכוסות שאף הוא בדיקה הוא צריך מבחוץ וכדאמרינן התם מעשה בא לפני רבי מחט שנמצאת בבית הכוסות מצד אחד וטרפה ואסיקנא דהכי הוה מעשה שלא נמצא אלא מצד אחד ואפילו הכי הפכה ומצא בה קורט דם ואמר אם אין בה מכה דם זה מנין ואמר אביי מתניתין היא משני צדדין טרפה ולומר ומצד אחד כשרה דתני במתניתין לאו כשרה לגמרי קאמר אלא שאינה טרפה ובדיקה מיהא צריכא. ונראין דברי רבנו תם ז"ל שפירש אפילו המסס מצד אחד כשרה וברייתא לריבותא נקט בית הכוסות שאעפ"י שניקב עור אחד שלם כשרה עד שינקבו שניהם ומשני צדדין לגררה נקט. וההיא דבשילהי פרק במה מדליקין הא קמשמע לן שלא תטעה לומר דמאי שאמרו מצד אחד כשרה לאו היינו שקורין עכשיו בית הכוסות דבזה אפילו מצד אחד טרפה דכיון שניקב עור אחד שלם טרפה ולפיכך לישנא דמתניתין כפשטא דוקא ניקבו לחוץ הא לא ניקבו לחוץ ממש אפילו המסס כשרה והא דלא קתני בכשרות ולא ניקבו לחוץ לריבותא נקטה הכי לאשמועינן דאפילו ניקבו מצד לצד כשרה אם ניקבו זה לתוך זה תרבץ הושט שניקב. כבר כתבנוהו למעלה בניקב הושט. קנה הלב וקנה הריאה וקנה הכבד שניקבו גרסינן באלו טרפות יתיב ר' יוחנן ור"ש בן לקיש ונפק מילתא מבינייהו אנסה בסימנין פסולה ניקב הקנה למטה מן החזה תדון כריאה ובמשהו. וגרסינן תו התם קנה הלב רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו. הי נינהו קנה הלב אמר רבה בר יצחק אמר רב חלב שעל גבי דפני הריאה ואמר אמימר משמיה דרב נחמן תלתא קני הוו חד פריש לליבא וחד פריש לריאה וחד פריש לכבדא דריאה כריאה דכבדא ככבדא דליבא פליגי מר בר רב חייא מתני איפכא דריאה ככבדא דכבדא כריאה דליבא פליגי אזל רב חייא אמרה לשמעתא משמיה דרב לקמיה דשמואל אמר אי הכי אמר אבא לא ידע בטרפות כלום. וכיון שכן דליבא במשהו דהא כל רב ושמואל ואיסורה הלכה כרב ואינך כיון דתרי לישני נינהו ואיסורה דאורייתא ולא ידעינן הי מינייהו דוקא נקטינת בתרווייהו לאיסורה ואע"ג דאמר שמואל אי הכי אמר אבא לא ידע בטרפות כלום אנן כרב קיימא לן וכולהו במשהו טרפה. סימפון הריאה שניקב כבר כתבנו למעלה מהריאה שניקבה. ניקב הטחול גרסינן בפרק אלו טרפות ניטל הטחול כשרה אמר רב עוירא משמיה דרבא לא שנו אלא ניטל אבל ניקב טרפה. ואמרינן התם אמר רב נחמן שאילית לכל טרופאי דמערבא ואמרו לית הלכתא כרב עוירא ולא אמרן אלא בקולשיה אבל בסומכיה טרפה ואי אישתייר בסומכיה כעובי דינר זהב ולא איבזע כשרה.ואותיב ר' יוסי בר אבין ואיתימא ר' יוסי בר זבידא ממה ששנינו בפרק בהמה המקשה חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה ומן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. טחול וכליות הוא דאסירי הא בהמה גופה שריא. ופרקינן בדין הוא דליתני מן הטחון ומן הכליות אסורה באכילה. ואיידי דתנא רישא מן העובר שבמעיה מותר באכילה תנא נמי סיפא אסור באכילה. ואי בעית אימא נקב לחוד ונחתך לחוד. כלומר ניקב הוא מכאיבה יותר ושוב אינה חיה אבל נחתך אינה מכאיבה כל כך וכשרה והכי קיימא לן דניקב בסומכיה ולא נשתייר ממנו כעובי דינר זהב טריפה. ועובי דינר זהב לא נתבאר כמה והולכין בו לחומרא. ומכל מקום יש לנו לומר דכל שניקב עד מחציתו כשרה דהא נשתייר קאמר. ועוד דסתמא דמילתא עובי דינר זהב אינו כמחצית עביו של טחול. ולענין נחתך הטחול כתב הרב בעל העיטור ז"ל דיש מי שמתיר כלישנא בתרא דאמר נקב לחוד ונחתך לחוד. ואין פסק זה מחוור בעיני דכיון דתרי לישני נינהו כההוא לישנא לחומרא דאיסורא דאורייתא הוא. טחול של עוף הוא עגול כעינבה שאין בו עב וקליש וצריך עיון היאך נדון אותו לענין נקב והר"מ במז"ל כתב שאין הנקב פוסל בו כלל בשום מקום ואעפ"י שאמר ר' לוי כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף הני מילי באיברים שבעוף הדומין לבהמה אבל בשאינן דומין לא שהרי ריאה דלית ליה חתוכה דאוני בבהמה טרפה ובעוף כשרה לפי שאין לריאת העוף חתוכי אוני וטרפות שבטחול ושבכוליא לא מנו אותן חכמים בבהמה כדי שיהא כנגדן בעוף. ולפיכך לא נתנו לכוליא שיעור בעוף וכן כל כיוצא בזה. ואין הנדון דומה לראיה דבריאת עוף נמי הנקב פוסל בה אעפ"י שאינה דומה לשל בהמה והכא נמי נימא אדרבה שבכל מקום שינקב טרפה דלית בה קולשא. אבל מה נעשה וכבר הורה זקן.

ניקב הקרקבן טרפה. קרקבן זה יש לו כיס מבפנים מקום שמאכל מתאסף ואם ניקב הקרקבן וכיסו קיים כשרה דגרסינן בר"פ אלו טרפות אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן קרקבן שניקב וכיסו קיים כשר. איבעיא להו ניקב הכיס והקרקבן קיים מאי תא שמע דאמר רב הונא ניקב זה בלא זה כשר והיכא שניקבו שניהם זה שלא כנגד זה כשר מה שאין כן בושט דאמר רב אשי ושט דאכלה ביה ופעיא ליה וגמדא ליה ורוחא ליה זימנין דמיתרמו להו ניקבי אהדדי והוי כנקב ואסור אבל קורקבן דמינח נייח כדקא קאי וכשר. אמר ליה רב אחא בר יוסף לרב אשי הכי אמרינן משמיה דמר זוטרא דאמר לן משמיה דרב פפא כוותך. ואע"ג דאמר מר זוטרא משמיה דרב פפא איפכא בושט כשרה בקרקבן טרפה. אנן כרב אשי קיימא לן. ועוד דהא אסהיד רק אחא דרב זוטרא נמי הכי אמר משמיה דרב פפא ניקב הוא וכיסו ושומן הקרקבן סותמו כשר דהא קיימא לן דכל חלב כשר סותם. גג הזפק שניקב טרפה. גרסינן בפרק אלו טרפות אמר רבה ואיתימא ר' יוחנן גג הזפק נידון כושט היכא כלומר גג זה היכן הוא. אמר רב ביבי בר אביי מקום שנמתח עמו. ונראה לי שהוא מסוף הושט עד מקום שכלה שיפועו של זפק. גרסינן בפרק אלו טרפות אמר רב נחמן בקוץ עד שתנקב לחללו בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד בני מעיים כלומר קוץ כל שניקב עד חלל הבהמה טרפה ואין לה בדיקה דחוששין שעם כניסתה בדוחק ניקב אחד מן האיברים שניקבתן במשהו ואי אפשר לבדוק את כולן ותדע דומיא דדרוסה שהאדים בשר כנגד בני מעיין טרפה. פסוקה כיצד. שני מינין יש בפסוקה ואלו הן פסוקת הגרגרת ונפסק חוט השדרה. פסוקת הגרגרת טרפה. ופסוקה היינו שנפסקה כולה או רובה. וכמה רובה שהרי בקנה אין הטבעות מקיפות את כל הקנה אלא טבעת גדולה בלבד אבל כל שאר רצועה דקה של בשר מחברתן ופעמים שיפסק רוב הגרגרת ועדיין רוב חללה קיים מי אזלינן בתר רוב היקף או בתר רוב חללה. גרסינן התם תאנא פסוקת הגרגרת ברובה. וכמה רובה רב אמר רוב עביה ואמרי לה רוב חללה. ואסיקנא דאינה טרפה עד שיפסק רוב חללה דגרסינן התם ההוא פסוקת הגרגרת דאתאי לקמיה דרב יתיב ובדיק לה ברוב עביה אמרי לה רב כהנא ורב אסי לרב למדתנו רבינו ברוב חללה. כלומר דלגבי הכשר שחיטה אמר רב דבעינן רוב חללה דאמרינן בפרק קמא דחולין גבי השוחט מתוך הטבעת ר' יוסי אומר אם שייר מלא החוט על פני רובה רב ושמואל דאמרי תרווייהו הלכה כרבי יוסי ואף ר' יוסי לא אמר אלא בטעת גדולה אבל בשאר טבעות לא אמר כלומר לא אמר שתהא שחיטת רוב עביין ככולה עד שישחוט רוב חללן הואיל ואינן מקיפות את כל הקנה שדרה לקמיה דרבה בר בר חנה בדקה ברוב חללה ואכשרה וזבן מיניה בתליסר איסתרי פשיטי. וכן הלכה. נקבה כנפה. נקבים שאין בהם חסרון מצטרפין לרובא ואם נקבים שיש בהן חסרון מצטרפין לכאיסר. לפי ששנינו עד כמה תחסר כלומר הגרגרת ותהא טרפה. רבן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי. וגרסינן התם אמר רבי חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב נקבים שיש בהן חסרון מצטרפין לכאיסר ושאין בהן חסרון מצטרפין לרובא. ובעופא אמר רב יצחק בר נחמני לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי אלעזר מקפלו ומניחו (דף לט) על פי הקנה אם חופה רוב הקנה טרפה ואם לאו כשרה. ואמר רב פפא וסימניך דעביד כנפיא. פירש רש"י ז"ל מקפלו חותך למטה מן הנקבים ובצדיהן עד שיוכל לקפל הרצועה שהן בה כלפי הקנה ומניחו למקום הנקבים על פי הקנה אם חופה בין הנקבים והשלם שבין נקב לנקב רוב הקנה אעפ"י שבנקבים גרידי ליכא רובא טרפה הואיל ויש בהן חסרון. נפחתה פירש רש"י ז"ל שנפחת כמין דלת ולא ניטל הפחת אלא תלוי ועומד זקוף שם כעין דלת במזוזתו כדי שיכנס איסר לרחבו ושיעור גדול הוא זה מאיסר דהכא בעינן נכנס ויוצא לפי שאין כאן חסרון והדלת סותם הנקב. ואם ניטלה ממנה רצועה לארך הגרגרת מצטרפה לכאיסר דאמר רבב"ח אריב"ל ניטלה ממנה רצועה מצטרפת לכאיסר. נסדקה הגרגרת לארכה ולא חסרה כלום אפילו לא נשתייר אלא משהו מלמעלה ומשהו מלמטה במקום שחיטה כשרה דכיון דלארכה היא נסדקת כל שהיא פושטת צוארה לרעות הסדקין מתקרבין ומתדבקין דגרסינן התם נסדקה אמר רב אפילו לא נשתייר אלא חוליא אחת למעלה וחוליא אחת למטה כשרה אמרוה קמי דר' יונתן אמר להו מה חוליא ומה חוליא דאמר רב אלא אימא הכי אפילו לא נשתייר אלא משהו למעלה ומשהו למטה כשרה אמרוה להא דר' יונתן לקמי דר' יוחנן אמר ידעין חברין בבלאי לפרושי כי האי טעמא והילכך קיימא לן כר' יונתן ואע"ג דפליג אדרב כיון דקאי ר' יוחנן כוותיה הלכה כוותיה חדא דרבים נינהו. ועוד דכל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. נפסק חוט השדרה טרפה אבל אם נסדק לארכו או ניקב כשרה שהרי שנינו נשברה השדרה ונפסק החוט שלה טרפה. ותניא בברייתא חוט השדרה שנפסק ברובו דברי רבי ר' יעקב אומר אפילו ניקב הורה רבי כר' יעקב רב הונא אמר אין הלכה כר' יעקב. וכמה רובו רב אמר רוב עורו ואמרי לה רוב מוחו למאן דאמר רוב מוחו כל שכן רוב עורו למאן דאמר רוב עורו אבל רוב מוחו אמר ר"ה אם רוב עורו קיים מוח זה לא מעלה ולא מוריד והלכה כמאן דאמר רוב עורו דגרסינן התם רב נתן בר אבא הוה יתיב קמיה דרב בדק ברוב עורו וקא בדיק ברוב מוחו אמר ליה אם רוב עורו קיים מוח זה לא מעלה ולא מוריד ומכל מקום אם נתקלקל הרבה ונפסד המוח הרי זו כאלו ניטל אף עורו לפי שאינו יכול לעמוד והרי כאלו אינו ואין לך הפסד גדול מזה. ארבב"ח אמר יהושע בן לוי הומרך פסול נתמסמס כשר בי רב אמרי נתמסמס פסול ורש"י ז"ל גריס כדר' יהושע בן לוי נתמסמס פסול וכן הלכה דבין כך ובין כך פסול. ואי זו המרכה ואי זו היא מסמסה המרכה שנשפך כקיתון מסמסה שמעמידו ואינו יכול לעמוד. בעי רב ירמיה אינו יכול לעמוד מפני כבדו מהו כלומר מי ניחוש שמחמת חולי הוא שאינו יכול לעמוד או נתלה להקל ונימא דמחמת שהוא כבד אירע לו כן כיון שלא ניכר בו לא המרכה ולא מסמסה וסלקא בתיקו. ובמקצת פירוש רש"י ז"ל מצאתי כתוב דכל תיקו דאיסורא לחומרא. בי רב אמרי נתמסמסה פסול נתמזמז כשר. ופירש רש"י ז"ל נתמזמז נתרוקן המוח מקצתו מאליו. ויש לפרש שנתנדנה מחמת שנפלה הבהמה ונתנדנד מוח שבחוט השדרה כההוא גברא דטרייה לרישיה ואמר לוי נתמזמז מוחיה דדין. ומהיכן מתחיל חוט השדרה שלא יאסר בנקיבתו.

תוכן העניינים

תורת הבית הארוך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה