אור ברסלב
תורת הבית הארוך הבית השביעי: בית הנשים

תורת הבית הארוך· רבנו שלמה אבן אדרת [הרשב"א]

הבית השביעי: בית הנשים

הבית השישי

הקדמה

בית הנשים: אמר שלמה בר אברהם ז"ל לבן של ראשונים כפתחו של אולם לביא וליש מהם צדיק יסוד עולם מהמונם אענה ואחת מקולם לא ידע אנוש ערכם ודרכם גם מעיני חכמים נעלם אף כי אנכי אענם ואכנס במחיצתם ואצלם וכבר קדמו שרים וטחנו הרים להרים מכשול מדרך העם ולמדו דעת את העם ויצא בעולם טבעם לשמור את משמרת הבית מסח לבל יהיה עת דודים קן משלח ואמנם מפני שהדברים לכל מסורים בחדרי חדרים ואין הכל בקיאין לחפש בחיבורים ופעמים יהיו הענינים המבוקשים כגרגרים המתלקטים בין העמרים ופעמים ירבו המתאוים להיות הענינים לפניהם מדרך החקירה רחבים על כן ראיתי וימלך לבי עלי לעשות המלאכת הזאת על הדרך הזה רחבת ידים ואם היא יקרה ממני אדחק ואכנס שהכל מסייעין למלאכת שמים ואחבר בו מאמר אחד כולל שתי הבקשות האלה וראיתי לחלק המאמר לשערים ולכתוב כל ענין וענין בשער בפני עצמו ואכתוב כל ענין בארכה ואחקור עליו מצד הגמרא ודברי הראשונים כדי לעמוד על אמיתת הענינים בעזר העוזר מצד החקירה דרך משא ומתן עד שימצא המעיין החוקר בשער מן השערים מאי זה צד באתי ליפסוק בפסק מיפסקי הענינים הבאים בשערים האלה ואצטרך לעתים לכתוב הלכה אחת בשנים ושלשה מקומות לפי מה שבא באותה הלכה מן הענינים שאני צריך לדבר בהם לפי שיש הלכה כוללת או רומזת ענינים רבים ויביא ההכרח לזכור אותה בכל מקום שאזכור אותו הדין או אותו הענין כך אכתוב כל הדינין דרך קצרה כל ענין וענין בשער בפני עצמו למען ירוץ קורא בו וימצא הענין שירצה לעמוד עליה דרך קצרה אם ירצה להשען על מה שראיתי אני להשען עליו. וחלקתי המאמר הזה לשבעה שערים:

השער הראשון: מראות הדמים. השער השני: הפרישה. השער השלישי: הווסתות. השער הרביעי: הכתמים. השער החמישי: הבדיקה והספירה. השער הששי: היולדת והיושבת על דם טוהר. השער השביעי: השער הראשון מראות הדמים. אזכור בו הדמים האסורים בכלל ואפרוט מהם הדמים לבד שאנו נוהגין בהם היתר עכשיו ולא אכניס עצמי להאריך במראות הדמים לפי שאין אדם בקי עכשיו במראות וכל דם שתראה אנו נוהגין בו איסור. השער השני הפרישה אכלול בו שלשה ענינים: האחד לבאר אם צריכה בדיקה בכל עת שהיא עוברת לשמש את הבית אם לאו. ולא אפשר בשער הזה הבדיקה מה היא לפי שזה מכללי שערי הבדיקה והספירה ושם יתבאר בעזרת השם. השני הדברים הגורמין לפרש מאשתו ואעפ"י שאינה מרגשת בדם כגון שתבעוה לינשא וניפייסה וכגון עונה אחת סמוך לוסתה כגון הרואה דם מחמת תשמיש שהיא אסורה לאחר שלשה פעמים כמו שיתבאר. וכן בועל את הבתולה שהיא אסורה לאחר גמר ביאה ראשונה ואעפ"י שלא הרגישה בדם ולא אכלול עם זה חושי הוסתות ר"ל הזמנים שהיא צריכה לחוש לוסתה ולפרש ממנה מפני שזה מכלל שער הווסתות ומשם יראו דינין אלו. השלישי מה הן הדברים שנוהג בהן הפרישה בין בזמנים אלו בין בזמן שהיא סופרת. ואכלול עם זה כלה שפרסה נדה קודם שבא עליה הבעל אבל לא אכניס עצמי לכתוב הזמנים שאדם חייב לפרוש מאשתו שלא מחמת נדה שאין המאמר הזה אלא לשאר דיני הנדה בלבד. השער השלישי הווסתות אכלול בו שני ענינים. האחד לבאר אי זה וסת קבוע ואי זה וסת שאינו קבוע. והשני חושי הווסתות ואכלול עם זה הווסת שחוששת לו סמוך לזמנו ואעפ"י שאינה מרגשת עדיין בדם ואי זה שאינה חוששת לו. השער הרביעי הכתמים אכלול בו שני ענינים. האחד הכתמים הנמצאים בין על בשרה בין על בגדיה ואינה מרגשת בהן. ואכלול עם זה הכתמים הנמצאים בעד שהיא בודקת בו בין בעד הבדוק בין בשאינו בדוק. השני הדמים שהיא רואה מגופה אלא שאינה יודעת אם מן המקור שחזקתו טמא ואם משאר המקומות הטהורים כבועל את הבתולה או שיש לה מכה במקור שאפשר שממנה הדם שותת ויורד. ואכלול עם זה המשמשת וראתה דם בשעת תשמיש מפני שזו סוף דינה בבדיקה אם יש לה במקור אם לאו. וכגון האשה שהיא עושה צרכיה ונמצא דם בספל וכיוצא באלו שכל אלו נכללין בכלל הכתמים מפני שאפילו בא לטמא אינן מן הוודאי אלא מן הספק. וכל מה שאינו נאסר אלא מן הספק הרי הוא בכלל כתם. השער החמישי הבדיקה והספירה. אכלול בו שלשה ענינים האחד הזמנים שהיא צריכה לבדוק עצמה אחר שראתה כגון להפסק טהרה ולספירת השבעה ימי נקיים. והשני מהו עיקר הבדיקה הזאת אם בדיקת חורין וסדקין או אפילו בדיקה כל דהו בלא שיבדוק חורין וסדקין. והשלישי כיצד סופרת ומאי זמן סופרת ומה הן הדברים הסותרים ספירתה ושאינה סותרין אותה. השער הששי היולדת והיושבת על דם טוהר אכלול בו שלשה ענינים. האחד הדברים שחשב עליהן משום ולד מן הוודאי או מן הספק ושאינה יושבת עליהן משום ולד אלא משום נדה בלבד. והשני מהו שנקרא דם טוהר ומתי תתחיל לספור לישיבת דם טוהר ובמה הדבר תלוי אם בהפסק דם וימים וטבילה או אפילו בלא הפסק דמים ראשונים. והשלישי דין יושבת על דם טוהר בזמן הזה אם נוהגין בו על דיני התורה אם לאו. השער השביעי הטבילה. אכלול בו שלשה ענינים. האחד זמן הטבילה. השני החפיפה והדברים שחוצצין לטבילה לבעלה ושאינן חוצצין לבעלה. השלישי במה היא טובלת אבל בדיני המקואות עצמן בהכשירן ופסולן לא אכניס עצמי שכבר עמד אחד קדוש הרב הגדול ר' אברהם ברבי דוד ז"ל וביאר עניניהם ביאור רב ומי יבא אחרי המלך את אשר כבר עשה וזקק וטהר כמפי משה גולה עמוקות ופירש את הקשה ומאלהים יתברך אשאל להדריכני באמתו וילמדני ומשגיאות יצילני כדכתיב הדריכני באמתך ולמדני וכתיב בכל לבי דרשתיך אל תשגני ממצותיך.

הקדמת הרא"ה על בית הנשים: אמר אהרן הלוי בבאי בית הנשים אשתונן כליותי ורבו מחשבותי זחלתי ואירא לנפשי כי זכרתי דבר משיא ולא הועיל בפקוח אישון אבי הראשון יגרתו מעלילותן. כי עבטו נתיבותן וילפתו אראותן וזאת פעולתן באשר עוללו לנפשותן. בראשית בריאתו הפילו רבים ורבו חלליהן ועצמו הרוגיהן ואשר נשמר מהן הוא הקדוש כי אם לעתים מזומנות כעושה ומקיים מצות רבים רב מחולל כל יתברך ותהא לשם האל יתעלה זכה כונתו לקיים זרע אלים למטעתו עם אשה יראת אלהים אשר היא לאישה לעזר והיא לבעלה עטרה ונזר וזאת היא לפני השם יתעלה אהובה וכמה טובה אשה טובה שהתורה נמשלה בה והבורא יתעלה הרבה בהן מצות והגדיל בהן תורה להוביל שי לפני סופרים למורא להיות קדש ליושבים לפני ה' יתעלה אתננה וסחרה ואדוננו אדון כל הנביאים נצטוה בפרישתו וגם אנו נצטוינו לגדולה להטהר בטבילה רבותינו ז"ל הרבו בטבילות לאחוז במעלות אף כי הרוצה לזכות בתורה שצריך להוסיף בפרישה להתקדש בימי נעורים אף כי בשיבה על כן אחרי אשר זקנתי ושבתי ונפקחו עיני לראות קדושת הבית הזה גדל חפצי מאד בראותי דברי החכם הזה לבא אל ביתו ולהכנס לפני לפנים בחדרי משכיתו לחפש ולתור ולבדוק אותן יפה בנרות נר אלהים יתברך כדי שיצאו דברים לאמתן ותתכוין מלאכתנו לשם שמים ויהיו שמחים כנתינתן ותוכן רוחות ה' יתברך יברא לי לב טהור ורוח נכון יחדש בקרבי ויזכני כענין שכתוב גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון ויהיה עם פי ויורני אשר אדבר כאשר הבטיח לשבטי יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה אמן אמן:

השער הראשון

שער הראשון: מראות הדמים: מראות הדמים דבר תורה יש דמים טמאים באשה ויש דמים טהורים שנאמר בין דם לדם. ואמר ר' הושעיה בין דם טמא לדם טהור ואי זהו שנקרא דם זה האדום דאמר ר' אבהו אמר קרא ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם. אם כן לא יהא טמא אלא האדום הגמור העמוק בצבעו אמר קרא וטהרה ממקור דמיה וכתיב והיא גלתה את מקור דמיה מפי הקבלה למדו דמיה דמיה הרי כאן ארבעה לפיכך שנינו חמשה דמים טמאים באשה האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזג ב"ש אומר אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי וב"ה מטהרין הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין. אמ"ר מאיר אם אינו מטמא משום כתם יטמא משום משקה רבי יוסי אומר לא כך ולא כך ואין הלכה כעקביא בן מהללאל וכמו שאני עתיד לכתוב בס"ד. אע"פ ששנינו חמשה הא"ר חנינא האי שחור אדום הוא אלא שלקה. בזמן שהיו חכמי ישראל בקיאין במראות הדם היו רואין דמים ודנין על פי הראיה לטמא ולטהר אבל עכשיו נתמעט הבקיאות וכל מראה שתראה אדום או שחור טמאה. שנים בלבד יש שיצאו מכלל אדום ועדיין בטהרתן הן עומדין ואלו הן הלבן והירוק: ירוק כיצד שנינו בפרק כל היד הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין ואמרינן עלה בגמרא חכמים היינו תנא קמא כלומר דאף תנא קמא מטהר את הירוק מדקתני חמשה דמים טמאין דלא מנה הירוק עמהם. ופרקינן איכא בינייהו לתלות כלומר לתנא קמא תולין ולדברי חכמים טהור לגמרי מיהא דאפשר למידק לתנא קמא אף בירוק אסורה לבעל דהא מספקא ליה בדם טמא לתלות בו את התרומה. ואלא מיהו אנן קיימא לן כר' יוסי דמטהר לגמרי מפני שגם הוא שנו אותו במשנתינו בלשון חכמים ותנן בבחירתא דם הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין וכיון ששנו שם גם רבי יוסי בלשון חכמים שמע מינה דהלכתא כוותיה ועוד דאף עקביא בן מהללאל חזר בו בשעת פטירתו דתנן התם ובשעת מיתתו אמר לבנו חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר וחדא מינייהו הא דדם ירוק וסתמא דמילתא לא לגבי האי תנא קמא דמתניתין דפרק כל היד חזר בו אלא לגבי רבי יוסי דמטהר לגמרי להא לא תני התם אלא רבי יוסי וסתמא לגבי מאן דפליג עליה התם הדר ביה. ועוד דסוגיין דבפרק המפלת מוכחא הכין דכולהו לא מטמאו התם אלא חתיכה של ארבעת מיני דמים ומטהרי חתיכה ירוקה ולבנה וכיון שכן אף לדידן דלא חזינן דמא הירוק והלבן טהורי מטהרי לגמרי דלא אמרו אלא דם ותולדתו. ומהו הירוק שאמרו כתבו רבותנו הצרפתים ז"ל אפילו גאלני שהוא כמראה הזהב וכל שכן הירוק הדומה לכרתי דההוא אפילו עקביא בן מהללאל מטהר דאינו דומה לאדום כלל ולא אסרה תורה אלא אם כן דם הוא צבעו אדום. אלא ירוק שאמרו הוא שצבע גאלני וכן בפרק אלו טרפות דגאלני נקרא ירוק דאמרינן התם ריאה ככשותא וכמוריקה וכגון ביצה טרופה טרפה. ופריק ירוקה כשרה היכי דמי ככרתי אלמא שני מינין ירוקין יש. ובמסכת נגעים קתני ירקרק כשעוה ובבראשית רבה אמרו וירק את חניכיו שהוריקן בזהב וכן הוא אומר ואברותיה כירקרק חרוץ אלמא ירקרק זהו מראה הזהב וכל שכן הירוק ככרתי שהוא טהור. ולבן נמי שאמרו דטהור שמעינן לה מההיא דבריש פרק המפלת שכתבנו. ועוד דאמרינן בריש פרק יוצא דופן אמר ר' אלעזר אמר רבי יוחנן מקום שהזיע כשתי טפי מרגליות טמא ואקשינן למאי אילימא לטומאת שבעה חמשה דמים טמאין באשה ותו לא אלא לטומאת ערב. האשה שראתה ונאבד הכתם ואמרה היא כירוק זה או כלבן זה ראיתי ואבדתיו נאמנת שאין אנו מחזיקין אותה במשקרת שהתורה האמינתה דכתיב וספרה לה ואפילו הוחזקה נדה וכדאמרינן בכתובות ומשמשתו נדה היכי דמי כגון דאמר פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואזיל שייליה ואשתכח שקרא. אלמא מסתמא אי לא אזיל מהימנא. ובטועה בדמיונות נמי לא מחזקינן לה וכדתניא בשילהי כל היד נאמנת אשה לומר כזה ראיתיהו ואבדתיו. ואלא מיהו היכא דאיתיאת דם קמן ואמרה כירוק זה וכלבן זה התיר לי פלוני חכם אם אנו מספקין בגוון זה אם ירוק הוא אם לאו או לבן הוא אם לאו אין סומכין על עדותה שהרי אנו רואין שהיא טועה שהיא אומרת שבזה טיהר והרי דם לפנינו ואינו ניכר שהוא כן דאיבעיא להו בשילהי פרק כל היד כזה טיהר לי פלוני חכם מהו תא שמע נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו. ודחינן שאני התם דליתיה קמן. תא שמע דליתא איתאי דם לקמיה דרבב"ח וטמי לה לקמיה דרב יצחק בריה דרב יהודה ודכי לה כיון (דף קסג) דאמרה ליה דרבב"ח טמי לה הדר אייתו וטמי לה כיון דאמרה ליה כל יומא הוה מטהר לי כהאי גוונא והאידנא הוא דחש בעיניה דכי לה. אלמא אע"ג דאסתפק ביה מעיקרא על ידי מאי דקאמרה לה דרבב"ח טמי לה אפילו הכי כי הדר אמרה ליה דכל יומא כהאי גוונא הוה מטהר ליה הימנה ודכי לה. ומשני רב יצחק בר יהודה אגמריה סמך. כלומר משום הכי הימנה משום דאגמריה סמך אבל בעלמא לא. ולעולם כל היכא דאתחזק דם לפנינו אין מקום לנאמנותה דהא קא חזינא דטועה בדמיונות ואפילו בדבר המסופק לנו אין סומכין על דבריה דדילמא כי היכי דלדידן לא איבריר לן ולא יכלינן למיקם עליה. איהו נמי לא קמה לה עליה וסברא כזה היה ואינו. ולא איפשיט לן בעיין הילכך לחומרא אזלינן ולא סמכינן אדיבוריה. האשה שראתה דם יבש. גרסינן התם בריש פרק המפלת בעא מיניה רבי יוסי בר חנינא מרבי אלעזר הרואה דם יבש מהו אמר ליה תניתוה דם היבש ובשר המת מטמאין לחין ומטמאין יבשין. א"ל לח ונעשה יבש לא קא מיבעיא לי כי קא מיבעיא לי יבש מעיקרו. הא נמי תניתה המפלת מין קליפה מין שערה מין עפר מין יבחושין אדומין תטיל למים ואם נמוחו טמאה. אי הכי כי לא נמוחו נמי א"ל כי לא נימוחו בריה בעלמא הוא. ואקשינן ומי איכא בריה כהאי גוונא אין והתניא אמר ר"א בר צדוק שני מעשים העלה אבא מטבעין ליבנה מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות ובאו ושאלו את אבא ואבא שאל לחכמים וחכמים שאלו לרופאים ואמרו מכה יש לה בתוך מעים שממנה מפלת כמין קליפות אדומות ושוב מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין שערות אדומות ובאו ושאלו את אבא ושאל לחכמים וחכמים שאלו לרופאים ואמרו שומא יש לה בתוך מעים שממנה מפלת כמין שערות אדומות. ולכאורה מדקאמר הכא כי לא נימוחו בריה בעלמא הוא משמע דכל דם יבש שאינו נימוח טהורה דאינו אלא בריה בעלמא. אבל הרב ר' אברהם ז"ל כתב דאפילו לא נימוח טמאה וכן נראה לי כדבריו דהא תנן בפרק דם הנדה דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ומטמאין יבשין ואפילו א"א לשרות ולחזור לכמות שהיו אפילו הזוב והנועי והרוק והשרץ והנבלה מטמאין בכענין זה אע"פ שאין מטמאין יבשין וכדתנן התם אבל הזוב והנועי והשרץ והרוק והנבלה מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין. אלמא דם הנדה שאמרו בשאינו יכול לשרות ולחזור לכמות שהיה. וההיא נמי בשראתה אותו יבש מעיקרו הוא דאיתמר עלה בגמרא יבש מנא לן אמר רבי יצחק יהיה בהויתו תהא. ואימא הני מילי בלח ונעשה יבש יבש מעיקרו מנא לן כלומר דמתניתין סתמא קתני ואפילו יבש מעיקרו. ואהדר ליה יהיה ריבויא הוא כלומר כל מה שיהיה ואפילו יבש מעיקרו אלמא דם יבש מעיקרו טמא. ועוד נראה לי ראיה מדרב יהודה אמר שמואל דמוקו פלוגתא דר' יהודה ורבנן בהמפלת חתיכה בחתיכה של ארבעת מיני דמים דרבי יהודה סבר דם הוא שנקרש ונעשה חתיכה אינה יכולה לשרות ולחזור לכמות שהיתה דאם כן היכי פליגי רבנן עליה ואמרי דחתיכה בעלמא היא נטיל אותה למים והיא בודקת עצמה. ועוד דאם כן ליתני נמי בדרבי יהודה במתניתין תטיל למים כדתני בנדה גבי המפלת כמין שערה כמין קליפה תטיל למים אם נימוחו טמאה. אלא שמע מינה דחתיכה ששנינו אע"ג שאין מטילין אותה למים טמאה. וטעמא דקליפה ושערה ויבחושין ששנינו שאם לא נימוחו טהורה לפי שצורתן מוכחת עליהן שאין דרך דם להתייבש ולעשות צורות כאילו וכל שלא נימוחו איגלי מילתא דלאו דם היא אלא בריה בעלמא. וכמין עפר נמי אין דרכו של דם להתייבש ולצאת נפרך כעפר. ומיהו כשנימוחו על כרחין לאו בריה נינהו אלא דם היה ונתייבש דרך מקרה ונעשה כן. אבל דם יבש דעלמא אפילו לא נימוח נמי דם הוא וטמא והרב רבי זרחיה הלוי ז"ל כתב דכל דם יבש שאינו נימוח אינו דם אלא בריה כדרך ששנינו גבי קליפות ושערות והביא ראיה מהתם דאמרינן בפרק דם הנדה אימר הני מילי לח ונעשה יבש יבש מעיקרו מנ"ל ותו הא דתנן המפלת כמין קליפה כמין שערה תטיל למים אם נמוחו טמאה ואם לאו טהורה מנא לן אמר קרא יהיה רבויא הוא אלמא יבש מעיקרו וקליפות ושערות חד דינא אית להו ומחד קרא נפקי. ואין דברי הרב ז"ל מחוורין בעיני דאטו בקרא מי כתיב ביה קליפות ושערות ומי כתיב ביה תטיל למים יהיה כתיב כלומר כל דם שיהיה בין לח בין יבש אלא דבקליפות ושערות ועפר ויבחושין הוא דמספקא לן אם הן בריה או דם שנקרש מפני שצורתן מספקתן. ואלו אתא אליהו ואמר דדם יבש הוא טמויי מטמינן לה אפילו כי לא נימוחו דבפירוש רבתה תורה כל דם שיהיה ולא הוציא שום דם מן הכלל ולפיכך נראה לי כדברי הרב רבי אברהם ז"ל וקליפות ושערות ויבחושין הוא שטהורה בשלא נימוחו דצורתן מוכחת עליהן ולא שנא מעוברת שהפילה כמין אלו ולא שנא שאינה מעוברת כל שלא נימוחו טהורה ותדע שהרי שאלו לרופאים ואמרו מכה יש לה ושומא יש לה והילכך מאי שנא מעוברת מאי שנא שאינה מעוברת. ועוד מדקתני בשני מעשים שהעלה רבי יוסי מטיבעין מעשה באשה שהיתה מפלת משמע שהיתה רואה ומפלת כן תדיר ואלו במעוברת שהפילה הוה ליה למימר מעשה באשה אחת שהפילה. ומפלת דקתני ולא קתני רואה לפי שאינן שותתין ויורדין אלא נפלו כעין בריה משום כן קתני המפלת. ובמה שורין אותן אמר ריש לקיש בפושרין. תנאי נמי תטיל למים פושרין רשב"ג אומר ממעכתו ברוק על גבי צפורן מאי בינייהו אמר רבינא מיעוך על ידי הדחק איכא בינייהו. וקיימא לן כתנא קמא ואעפ"י שאמרו כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו. הא אסיקנא בכתובות דבמשנתינו דוקא קאמר ולא בברייתא ועוד דהא איכא ריש לקיש דאמורא הוא דאמר כתנא קמא. וכמה שיעור הפשרתן גרסינן בחולין בפרק אלו טרפות גבי חרותא בידי שמים טרפה בקיטא משיכלא דקוניא ומלנהו מיא קרירי בסותוא מיתיא משיכלי שחימיה ומלנהו מיא פושרי ואיתבינהו ואנחיהו מעת לעת אי הדרא בריא בידי שמים היא וכשרה. וכתב בעל העיטור ז"ל דראיה מכאן דשיעור פושרים דומים לקרירי בקיטא וכן כתב בשם רבנו תם ז"ל שהוא השיב עליו בתשובה דלמוד ערוך הוא בקיטא אעפ"י שמעיינות צוננין מי נהרות רותחין שרואין פני חמה אבל המעיינות הן בתחתיות הארץ ומי נהרות המושכת חמין כמו פושרין ופוק חזי והילכך פסק רב יהודאי גאון ז"ל בחכמתו דפושרים בימות החורף אינן חמין מצונן בימות הקיץ שעמדו מעט בבית בין של נהר בין שלא מעין שחום הבתים מתחממין כמו פושרין (דף קסד) בימות החורף וכן נראה לעינים וראיה לדבר טבילה לכהן גדול ביום הכיפורים שהוא רישא דסיתוא ובקיץ אפילו הנערים רוחצין ואינן צריכין חימום דפושרים הוא מעט יותר ממה שכריסו של תינוק נכוית ויד סולדת בו אלא כמו שבני אדם שותים פושרים ונותנין באזניהם כדאמרינן באין מעמידין הנהו מיא דצילי מיניה לא חמימי ולא קרירי אלא פושרי ע"כ וכמה שרייתן הא תנן בפרק דם הנדה גבי שרץ ונבלה כמה שרייתן מעת לעת הכא מאי מי בעינן מעת לעת או לא שרץ ונבלה הוא דאקושי אצרכוה רבנן מעת לעת אבל דם דרכיך לא או דילמא לא שנא תיקו. והוה ליה תיקו דאיסורא לחומרא ובעיא מעת לעת. ועד כמה בעיא שיהיו המים פושרין תחילתן לבד או דילמא כל מעת לעת תניא התם בפרק דם הנדה כמה שרייתן בפושרין יהודה בן נקוסא אומר מעת לעת תחלתן אע"פ שאינן סופן רבי שמעון בן גמליאל אומר פושרין צריכין שיהו פושרין כל מעת לעת. ור"ח והראב"ד ז"ל פסקו כרבי שמעון בן גמליאל ואם תאמר כי לא נימוחו נמי תיפוק לי משום דאי איפשר לפתיחת הקבר בלא דם פלוגתא הוא בפרק המפלת וקיימא לן כמאן דאמר הכין וכמו שיתבאר בשער היולדת. יש לומר דהני דבר מועט נינהו ולכולי עלמא לית להו פתיחת הקבר ואפילו ר' יהודה מודה בהו. ותדע לך מדפליג רבי יהודה בפרק המפלת בחתיכה ולא פליגי בהמפלת כמין קליפה. ועוד שמעינן לה מדקתני בפרק המפלת למטה מההיא מתניתין דהמפלת כמין קליפה המפלת כמין דגים וחגבים ושרצים אם יש עמהם דם טמאה ואם לאו טהורה. ואמרינן עלה בגמרא וליפלוג נמי רבי יהודה בהא כלומר וליתני רבי יהודה אומר בין כך בין כך טמאה כדפליג גבי המפלת חתיכה משום דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ואם איתא ליקשי נמי הכין במציעתא דלעיל מיניה דהיינו המפלת כמין קליפה אלמא כמין קליפה ושערה ועפר ויבחושין פשיטא להו דמדינא ליכא מאן דאמר שיש להן פתיחת קברות וטעמא דמלתא כדאמרן דדברים קטנים כאילו אין לה פתיחת קברות והא דאמר ריש לקיש גבי המפלת כמין דגים במחלוקת שנויה ורבנן היא דוקא בההיא הוא דאמר אבל המפלת קליפה ושערה כולי עלמא הוא דלית להו פתיחת הקבר. וכן פסק גם הרב ר"א ז"ל במה דברים אמורים שאם לא נימוחו טהורה בזמן שהן יבשין גמורין שאין עמהן דם כלל הא בלחים שיש עליהם שום ליחלוח דם טמאה נדה דדם הנדה אין לו שיעור אפילו כחרדל ואפילו פחות מיכן:

השער השני

השער השני: הפרישה: תניא באבות דר' נתן ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב יכול יחבקנה ינשקנה וידבר עמה דברים בטלים כלומר דברי הרגל תלמוד לומר לא תקרב יכול תישן עמה בבגדיה על המטה תלמוד לומר לא תקרב. מעשה באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה ומת בחצי ימיו והיתה אשתו נוטלת תפליו ומחזרת בהן על בתי כנסיות ובתי מדרשות נזדמן לה אליהו זכור לטוב אמר לה בתי אותן שלשה ימים הראשונים כלומר ימי זיבה מהו אצליך אמרה לו לא נגע בי אפילו באצבע קטנה. כל אותן ימים האחרונים כלומר ימי הספירה מהו אצליך אמרה לו אכלתי עמו וישנתי עמו בבגדי על המטה ובשרו לא נגע בבשרי אמר לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב שום קריבה בעולם. ואיתא נמי במסכת שבת פרק קמא כתב הראב"ד ז"ל מדברי רבנו האי גאון ז"ל שאסור לישן על מטתה אפילו אינה עמו במטה משום הרגל עבירה ונראין הדברים קל וחומר שאפילו להציע מטתו בפניו אסור משום הרגל עבירה לישכב על מטתה ממש שיש הרגל יותר לא כל שכן. וכן אסרו לאכול עמה על השלחן ואין צריך לומר בקערה אחת וראיה לדבר דתנן לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה. והתם על השולחן אחד קאמר מפני שהשוו אותן בגמרא עם עלית עוף וגבינה על שולחן אחד כדאיתא בריש פרק כל הבשר. ומיהו בהפרשת מפה בינו לבינה סגי וכן נהגו בבשר וגבינה. גרסינן בכתובות פרק אף על פי אמר ר' יצחק בר' חנינא אמר רב הונא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס ומהצעת המטה והרחצת ידיו פניו ורגליו. מזיגת הכוס לפי שהוא הרגל עבירה. ואם שינתה להיכר מותר. וכמו שאמרו שם דביתהו דשמואל מחלפא ליה בידא דשמאלא. ולא להושיטו לו מיד שמאלה לידו קאמר שזו אפילו בכלים דעלמא אסור אלא שהיתה מוזגת ומנחת לו על השלחן ביד שמאל להיכירא בעלמא דביתהו דאביי מנחא ליה אפומא דכובא. דביתהו דרבא אבי סדיא. דביתהו דרב פפא אשרשיפא. כתב הרב ר"א ז"ל מדברי רב אחא ז"ל דנדה אסירא למישתי מכסא דגברא. וכתב הוא ז"ל לא ידענא מאי טעמא. ואם איתא להא מילתא בכהאי גוונא בלחוד הוא דאיתא דקא מייחד לה כסא וקא משדר ניהליה משום דקא יהיב דעתיה עילווה. והכין תניא במסכת נדה המשגר כוס של ברכה שלא מדעת בעלה חייב מיתה מפני שדעתו רבה עליה. ד"א מפני שיצרו רבה עליו ונדה לבעלה נמי להא דמיא. ומסתברא דלא שנא כוס של ברכה ולא שנא כוס אחר היכא דקא מייחד ליה ומשדר ניהלה אסור דהא קא מעייל דעתיה עילוה. מיהו היכא דקא שתו מההוא כסא ושתה איהו נמי בתרייהו לית לן בה ע"כ.

הצעת המטה לא אמרן אלא בפניו אבל שלא בפניו לית לן בה. ואעפ"י שהוא יודע שהיא מציעתו אין בכך הרגל כל כך אלא בשהיא מציעתו והוא רואה. וכתב ר"ח ז"ל דהני מילי בימי ליבינייהו אבל בימי נדתן אסור. פירוש ימי ליבון ימי הספירה שהיא לובשת לבנים לספירת שבעה. ולא שיהא הפרש בין ימי הספירה לימים שהיא רואה בהן ממש דהא כתיב והדוה בנדתה דמיניה דרשינן בנדתה תהא עד שתבא במים. אלא מאחר שהחמירו בנות ישראל לישב שבעה נקיים ואפילו ראו דם טיפה כחרדל ויש מהן רואות בימי זיבה ומן הדין בשומרת יום כנגד יום די לה וטובלת למחר ומותרת לבעלה. ויש גם כן מי שרואה בימי נדתה ומדאורייתא טובלת ליל שמיני וטהורה. והילכך הני שומרת יום שטבלה למחר וכן נדה שטבלה בליל שמיני לראייתה כיון שהן טהורות דבר תורה היקלו בהן לדברים אחרים אעפ"י שהן צריכות לישב שבעה נקיים מדבריהם או מחומר שהחמירו על עצמן וזהו קולו של אותו תלמיד שהיה ישן עמה בימי ליבונה הוא בבגדו והיא בבגדה. ואעפ"י שאמר לה אליהו מן הכתוב שנאמר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב שום קריבה בעולם הכי קאמר לה כיון שאסרה תורה כל קריבה בשתמיש בנדה דאורייתא אף במה שהחמירו בנות ישראל קריבה כתשמיש אלא שבהצעת המטה בלבד שהוא צורך לו ואין בו הרגל כל כך התירו בימי ליבון אע"פ שבימי נדה ממש אסור. כך נראה לי לישב לפי פירושו של ר"ח ז"ל. ומיהו כל שאר הגאונים ז"ל לא חלקו בדבר זה. והרב ר"א ז"ל כתב שהדעת נותנת שאין ראוי לחלק שאם כן אדרבה נפיקה מיניה חורבא דחומרא דאתו מינה קולא היא כיון דקא חזי דמקילינן טפי בימי ליבון לימי נדה. ולפיכך אין ראוי לעשות כן. הרחצת פניו ידיו ורגליו אפילו הוא רוחץ והיא מוצקת שאלו לרחוץ היא בידיה אפילו בלא רחיצה אסור דהא איכא קירוב בשר ואסור ליגע בה אפילו באצבע קטנה. ורחיצה זו אפילו בצונן קאמר. תניא בנדרים בפרק שני אל תרבה שיחה עם האשה שסופך בא לידי ניאוף. רבי אחי בר יאשיה אומר כל הצופה בנשים סוף בא לידי עבירה וכל המסתכל בעקיבה של אשה הואין לו בנים שאינן מהוגנין. אמר רב יוסף ובאשתו נדה. ומן העקב נלמוד לכל מקום מכוסה שבה שמא יבא לידי הרגל. פעמים שאדם צריך לפרוש מן האשה ואע"פ שלא הרגישה בדם. ואלו הן מי שהגיע עת וסתה והבועל את הבתולה. ומי שתבעוה לינשא וניפייסה והרואה דם מחמת תשמיש. הגיע עת וסתה כיצד כל אשה שיש לה וסת בין וסת קבוע בין שאינו קבוע אסורה (דף קסה) לבעלה כל אותה עונה שהיא רגילה לראות בה. וכמה עונה יום או לילה. רגילה לראות ביום אסור כל אותו היום רגילה לראות בלילה אסורה כל אותה לילה. דבר זה מדרבנן הוא דמדאורייתא עד שתראה כמו שיתבאר בשער הוסתות יש שאינה אסורה עד שיגיע שעת הוסת ממש כוסתות התלויין במקרים כקפיצה ואכילת פלפלין וכיוצא באלו. ויש שאינה אסורה אלא בתוך הוסת. ודיני וסתות אלו כולן יתבארו בשער הווסתות ולא כתבתי כאן אלא דרך כלל שאדם צריך לפרוש מן האשה אעפ"י שלא ראתה עדיין. אעפ"י שאנו חוששין לווסתות נאמנת היא לומר לא ראיתי ואפילו קבוע לה זמן לראייתה שאפילו בזמן שראתה נאמנת לומר טהרתי שהתורה האמינתה שנאמר וספרה לה לעצמה. וכל שכן שנאמנת בווסת. ישבו לה ולא בדקה בשעת וסתה אם יש לה וסת קבוע אסורה עד שתבדק בדקה לאחר זמן ומצאה טהורה טהורה ואין אומרין שמא אורח בזמנו בא ולא הרגישה לפי שהווסתות אינן דאורייתא אלא דרבנן כמו שיתבאר בשער הוסתות. היה לה וסת שאינו קבוע אם לא בדקה בשיעור וסת ולא ראתה הרי זו טהורה ואינה צריכה בדיקה דכל שלא הרגישה בדם בשעת וסתה אעפ"י שלא בדקה הרי זו בחזקת טהורה כיון שאין לה וסת קבוע שאין איסור עונה זו אלא מדרבנן. במה דברים אמורים בוסת שאינו קבוע בה והוה לה בפחות מעונה בינונית אבל עונה בינונית שהיא לשלשים יום הרי הוא לה כוסת קבוע לדבר זה שאעפ"י שלא הרגישה בדם אסורה עד שתבדק ותמצא טהור. וסתות עצמן אינן דבר תורה אלא מדבריהם כמו שאמרנו לפיכך היקלו בפרישת העונה יתר מפרישת הנדה שאלו נדה עצמה כל קריבה אסורה כתשמיש כמו שבארנו. ואלו בעונה זו לא אסרו אלא תשמיש בלבד. ועוד הקלו בה ליוצא לדרך שאפילו ממש תשמיש מותר משום דמצוה לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך ובמקום מצוה לא גזרו. וכן דעת הרב ר"א ז"ל. ויש מי שאומר שלא התירו ביוצא לדרך אלא דברי הרגל אבל תשמיש ממש אסור. ומכלל דברים אלו למי שאינו יוצא לדרך שאסור בעונה זו אפילו בדברים של הרגל כנדה בעלמא. ונראין דברי הרב שאפילו בתשמיש ממש התירו לו דהכין מוכחא שמעתא ביבמות פרק הבא על יבמתו דגרסינן התם אמר רבי יהושע בן לוי כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ואינו פוקדה נקרא חוטא שנאמר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא פירוש פקידה זו תשמיש. ואמר רבי יהושע בן לוי חייב אדם לפקוד את אשתו כשהוא יוצא לדרך שנאמר וידעת כי שלום אהלך אלמא פקידה זו תשמיש כפקידה שאמר לענין מי שיודע באשתו שהיא יראת שמים. והא דרבי יהושע בן לוי אוקימנא לה התם בסמוך לוסתה. דאקשינן התם והא מהכא נפקא מהתם נפקא ואל אישך תשוקתך מלמד שהאשה משתוקקת לבעלה בשעה שהוא יוצא לדרך. ופרקינן התם אמר יוסף לא נצרכה אלא סמוך לוסתה אלמא יוצא לדרך בפקידה עצמה מותר ואפילו סמוך לוסתה שאם לולי כן היה לו לומר לא נצרכה אלא סמוך לוסתה ומאי פקידה בדברים אלא ודאי פקידת תשמיש קאמר. ואף רש"י ז"ל כן פירש שם וכן עיקר. בועל את הבתולה כיצד. שנינו בפרק תינוקת תינוקת שלא הגיע לראות ונשאת בית שמאי אומר נותנין לה ארבע לילות ובית הלל אומר עד שתחיה המכה. ופירוש בגמרא אפילו ראתה בבית אביה מדלא מפליג בה במתניתין כדמפליג בהגיע זמנה לראות דקתני הגיע זמנה לראות ונשאת בית שמאי אומר נותנין לה לילה הראשונה ובית הלל אומר עד מוצאי שבת ארבעה לילות ראתה ועודה בבית אביה בית שמאי אומר נותנין לה בעילת מצוה ובית הלל אומר כל הלילה שלה. ואמרינן בגמרא אמר רב בוגרת נותנין לה לילה הראשון. ומפרש עלה בגמרא הני מילי דלא ראתה אבל ראתה אין נותנין לה אלא בעילת מצוה ותו לא. ומיהו לא קיימא לן ככל הני אלא כרבותינו דחזרו ונמנו שהוא בועל בעילת מצוה ופורש. ואף רב לאו למימרא דסבירא ליה הכין אלא לתנא דמתניתין קאמר ואיהו כרבותינו סבירא להו דגרסינן התם רב ושמואל דאמרי תרווייהו הלכה בועל בעילת מצוה ופורש. מיתיב רב חסדא מעשה ונתן לה ארבעה לילות מתוך שנים עשר חדש אמר ליה רבא אהדורי אפירכי למה לך אותיב מתניתין הוא סבר מעשה רב מכל מקום קשיא לרב ושמואל אינהו דאמר כרבותינו דתניא רבותינו חזרו ונמנו שהוא בועל בעילת מצוה ופורש. פירוש בכולהו קאמר ואפילו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות דאמר עולא כי הוינן ביה רבי יוחנן וריש לקיש בתינוקת לא מסקי מינה כמא דמסיק תעלא מבי כרבא ומסיימי בה הכי בועל בעילת מצוה ופורש. פירוש בתינוקת בכולי פירקין דתינוקת. וגרסינן נמי בירושלמי כל ההיא הלכתא דריש פירקין אחרינא דנדה להלכה אבל לא למעשה ר' ינאי ערק אפילו מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה ולאו דוקא בשראתה דם מחמת בעילה הוא שפורש אלא אפילו לא ראתה דם כלל פורש ממנה דכיון דרוב נשים יש להן דם בתולין חוששין שמא ראתה זו דם טיפה כחרדל ונאבד אי נמי שמא חיפה אותו שכבת זרע. ובהטיה נמי לא תלינן דמילתא דלא שכיחא היא וכדאמרינן לעיל בעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם רבי חנינא אומר טמאה אם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי ור' אסי אמר טהורה כדשמואל דאמר שמואל יכילנא לבעול כמה בתולות בלא דם ואידך שאני שמואל דרב גובריה. ומסתברא דאפילו בבוגרת כן ואעפ"י שאין לה טענת בתולין דבתולים כלין בתוך מעיה וכדאיתא בירושלמי ביבמות פרק הבא על יבמתו כיון דאיכא מקצת בוגרות שיש לה דם בתולין לא חלקו וסתמא אמרו בועל בעילת מצוה ופורש אמר ליה ר' אבא לרב אשי אלא מעתה בעל נפש לא יגמור ביאתו כלומר אחר שאתה חושש לכל תינוקת משום נדה ואפילו לא הגיע זמנה לראות ולא ראתה אם כן כעין ודאי משוינן לה ובעל נפש לא יגמור ביאתו אלא מכיון שדם שותת ויורד יפרוש ממנה ואמר ליה אם כן לבו נוקפו ופורש ואפילו קודם השרת בתולים או שמא יפרוש לגמרי ולא יבעול כלל ונמצא בטל מפריה ורביה. וקשיא לי מאי קשיא לי טפי ארבותינו ממתניתין דקתני בתינוקת שהגיע זמנה לראות וראתה בועל בעילת מצוה ופורש. ומסתברא משום דרבותינו אסרו אפילו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה וכמו שפירשתי דאלמא כעין ודאי משוו לה והילכך לדידהו הוא דקשיא ליה אם כן בעל נפש לא יגמור ביאתו. ובועל בעילת מצוה ופורש דקאמרינן פירוש הרב רבי אברהם ז"ל לא פורש מיד שגמר דאם כן נמצאת יציאתו הנאה לו כביאתו אלא ממתין עד שימות ופורש מיד מן המטה כדרך שאמרו בשבועות במשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי. ולנעוץ צפרניו בקרקע עד שימות כדרך שאמרו שם אינו צריך שהרי התירו לו לגמור ביאתו אלא עומד עד שימות ופורש וזו היא גמר ביאה דקאמרינן. ואינו מחוור בעיני ולמה המתין עד שימות כדי שלא יהנה בפרישתו והלא אשה זו דמיה טהורים ביאתה מותרת לגמרי ואע"פ שהדם שותת ויורד התירו לו לגמור ביאתו ולא תהא הנאה לו בפרישתו יתר מביאתו הגמורה שהתירו לו אלא שהחמירו עליו לאחר גמר ביאה. ותמה על עצמך ליהנות בגמר ביאה מותר לפרוש כדי שלא יהנה אסור תהא הנאת פרישתו גדולה מכל גמר ביאתו. ועוד שאם אתה עושה אותו כמשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי אף הוא לבו נוקפו ופורש. וזו היא תשובתו (דף קסו) של רב אשי. וזו נראה לי מבואר ואפילו לבעל נפש. וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל. תבעוה לינשא ונפייסה כיצד. גרסינן בפרק תינוקת אמר רבא תבעוה לינשא וניפייסה צריכה לישב שבעה נקיים. פירוש שמא חמדה ומחמת חמודה ראתה ואפילו לא הרגישה ולא עוד אלא אפילו בדקה ומצאה טהורה חוששין שמא ראתה דם טיפה כחרדל ונאבדה. וצריכה לישב שבעה נקיים חוץ מיום התביעה ולא שנא גדולה ולא שנא קטנה וכדאמר ליה התם רבינא לרב אחא בפירוש אמר רבא לא שנא גדולה ולא שנא קטנה טעמא מאי משום דמחמדה קטנה נמי מחמדה. ומסתברא דאינה צריכה הפסק טהרה ולא בדיקה כלל בימי הספירה לא בתחלתן ולא בסופן אלא כל שהמתינה שבעה ימים אחר תביעה הרי זו טובלת וטהורה שהרי זו לא ראתה כלל ודי לך אם אתה חושש שמא ראתה ופסק הדם מיד ולא שתאסור שהרי זו לא ראתה כלל ודי לך אם אתה חושש שמא ראתה ופסק הדם מיד ולא שתאסור אותה כרואה ודאית שמעיינה פתוח. ואע"פ שאמרנו צריכה שתשב שבעה נקיים לא נקיים ספורים בפנינו ואפילו בתחילתן או בסופן כשאר נקיים דזבה דעלמא קאמר אלא כל שלא הרגישה בדם תוך שבעה נקיים קרינן להו. וכן נראה לי ממעשה דרבינא דאיעסק ליה ליבריה בר רב חביבא ואמר ליה ליום פלוני נכתוב כתובה ואיעכב שבעה יומי בתר ההוא יומא ואתא א"ל מאי טעמא עבד מר הכי אמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רבא תבעוה לינשא וניפייסה צריכה שתשב שבעה נקיים אמר ליה אימר דאמר רבא בגדולה דשכיחי בה דמים בקטנה מי אמר. מיהא שמעינן דרב חביבא לאו אדעתיה ומיסבר סבר דברתיה דקטנה היא לא צריכה לישב כלל ולא אצרכה בדיקה לא הפסק טהרה ולא לבדיקת השבעה נקיים ורבינא נמי לא אתא עד לבתר כל הנהו שבעה ואפילו הכי לא אשכחן דאצרכה תו שבעה אחריני דאלמא בישיבת שבעה בלחוד הוא דסגי לה בלא הפסק טהרה ובלא בדיקה כלל אלא כל שמצאה טהור טהורה וכדאמרן. זהו שנראה לי אבל ראיתי לרב ר"א ז"ל ולרמב"ן ז"ל שאמרו שאינה צריכה הפסק טהרה אבל בדיקה תוך שבעה צריכה. ולא ירדתי לסוף דעתם דממעשה דרבינא לא משמע הכין וכדאמרן. ואם עשינו אותה כרואה דעלמא לבדיקת שבעה אף היא צריכה הפסק טהרה דשמא לא פסק דם ביומו ואם אינה צריכה הפסק טהרה וכודאי הפסיקה טהרה משוית לה או שאין אתה מחמיר עליה להחזיקה כרואה אלא בשעת חמודה בלבד אף אנו נאמר שהיא בחזקת טהרה כל שבעה ואי משום שלא תחלוק בספירות אף אתה מצריכה הפסק טהרה כדי שלא תחלוק סוף דבר לא מצאתי עיקר לדברים אלו אלא שצריך לחוש לדבריהם זצ"ל שבעה ימים אלו מיום תביעה מונין להם ולא משעת כתיבת כתובה ודברים פשוטין הן מההוא מעשה דרבינו ועוד מדתניא בפרק תינוקת בזו שבית שמאי אומר כל הלילה שלה נותנין לה עונה שלימה וכמה עונה שלימה פירוש רשב"ג לילה וחצי יום ואקשינן ומי בעי כולי האי ורמינהו הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאין וכו'. והרוצה לטהרן מיד רשב"ג אומר מניחן תחת הצינור שמימיו מקלחין. וכמה עונה אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן או יום או לילה. ופרקינן שאני כתובה דמגהי טפי עד שיכתבו אלמא משעת כתיבה ממש מותרת ואינה צריכה להמתין כלל. מכל מקום יש לעיין מאימתי מונין לה וכי אם תבעוה עכשיו לינשא לאחר שנים עשר חדש מונין לה משעת תביעה זו. ומסתברא שלא אמרו אלא משעה שמתקינין לה צרכי חופה וכאותה שאמרו מכי רמו שערי באסיתא וכיוצא בזה דכל שמשתדלין לתקן לה חופה נותנת דעתה ומחמדת או משעה שמודיעין אותה שתכין עצמה ליכנס לחופה וכאותה שאמרו ביבמות פרק החולץ ואיתא נמי ביומא רב כי מיקלע לדרשיש אמר מאן הויא ליומיה ורב נחמן כי מיקלע לשכנציב אמר מאן הויא ליומי ואקשינן והא אמר רבא תבעוה לינשא וניפייסה צריכה לישב שבעה נקיים. ופרקינן שאנו רבנן דשלוחי משדרי להו ומודעי להו. הרואה דם מחמת תשמיש כיצד. תניא בפרק תינוקת הרואה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש אלא תתגרש ותנשא לאחר. נשאת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית מכאן ואילך לא תנשא אלא תתגרש ותנשא לאחר נשאת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק את עצמה. בכולהו גרסינן משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית וברייתא רשב"ג היא דאמר בתרי זמני לא הויא חזקה וקיימא לן כוותיה דבכלל וסתות היא וכבר איפסיקא הלכתא כוותיה בוסתות בשילהי פרק הבא על יבמתו. והא דקתני בשלישי לא תשמש עד שתבדוק את עצמה לאו למימרא דלראשון ושני לא סגי לה בבדיקה אלא אדרבה אקולי הוא דאקילו גבה ושריא לה לשני בלא בדיקה אף על פי שהוחזקה שלשה פעמים אצל הראשון וכן לשלישי אף על פי שהוחזקה לראשון ולשני אבל משלשה פעמים של שלישי ואילך לא אפשר בלא בדיקה לפי שעם השלישי הוחזקה לכל האצבעות ולכל הכחות אבל אם רצתה להכניס עצמה בבדיקה אפילו בפעם שלישית של בעל ראשון עושה ושפיר דמי שאם התירו לשלישי בבדיקה לראשון שלא הוחזקה לא כל שכן. ומי שהורה בהיפך זה לא נראו דבריו. כיצד בודקת עצמה מביאה שפופרת ובתוכה מכחול ומוך על ראשו נמצא דם על ראשו בידוע שהוא מן המקור אם לאו בידוע שהוא מן הצדדין ואם יש לה וסת תולה בוסתה ואם יש לה מכה תולה במכתה ואם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה. ופירש שמואל שפופרת של אבר ופיה רצוף לתוכה כדי שלא יפסידנה פי השפופרת. ולענין מעשה כתב הרב רבי אברהם ז"ל דעכשיו אין אנו בקיאין בבדיקה זו ועוד שאפילו בידוע שהוא מן הצדדין הרי גזרו בנות ישראל בכל רואה דם טיפה כחרדל שיושבת ז' נקיים. ומכל מקום מודה הוא ז"ל שאין מוציאין אותה מבעלה לאחר בדיקה אבל לכתחילה לא תסמוך על זה. ואינו מחוור בעיני דלעולם לא החמירו להוציא מבעלה אחר שאפשר בבדיקה. וגם הרב אלפסי ז"ל כתב בהלכות ונראה שדעתו להנהיג בה היתר הלכה למעשה. ודין אשה שיש לה מכה יתבאר בשער הכתמים ושם יתבאר אם תולה זו במכתה אם לא או בוסתה בסייעת דשמיא. מתייחד אדם עם אשתו נדה ואין אחר צריך לשמרה שבעלה נאמן עליה דכיון שיש היתר לאיסורה אין יצרו תוקפו וכדאיתא בסוטה פרק קמא גמרא ר' יהודה אומר בעלה נאמן עליה. פעמים יש שאין צריך הוא לישן בין האנשים לצד אחד והיא ישנה בין הנשים לצד אחר והן שתים האחת כלה שפרסה נדה קודם שבא עליה דתניא בריש פרק קמא דכתובות הרי שהיתה פתו אפויה וטבחו טבוח ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים. וכן מי שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים (דף קסז) ואמרינן התם דרש רב יוסי בריה דרבא משמיה דרבא לא שאנו אלא שלא בעל אבל בעל אשתו ישנה עמו. וברייתא הכי קאמר וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא בעל הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים דכל שהיא כלה ולא בעל חביבא עליה טובא ויצרו תוקפו אבל לאחר שבעל יצרו שבור ואין חוששין לו. והשניה אשה שתבעוה לינשא וניפייסה שצריכה לישב שבעה נקיים שאם נשאת קודם שישבה שבעה נקיים ושטבלה הרי היא ככלה שפירסה נדה והוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים ואעפ"י שלא נודע בבירור שראתה מן הספק הוא שאסרוה אפילו הכי אלו היתה ישנה עמו בבית לא עמדה גזרתם דיצרו תוקפו. ואין הפרש בדבר זה בין שהחתן תלמיד חכם בין שאינו תלמיד חכם. והא דאמרינן בפרק החולץ רב כי מיקלע לדרשיש אמר מאן הויא ליומי ור"נ כי מיקלע לשכנציב אמר מאן הויא ליומי ואקשינן והאמר רבא תבעוה לינשא וניפייסה צריכה לישב שבעה נקיים ופרקינן שאני רבנן שלוחי הוו משדרי ומודיעי להו ואי בעית אימא יחודי בעלמא הוו מייחדי ליה דאמר מר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. דמשמע מהתם לכאורה דמייחדי להו בבית עמהן ומשום דרבנן נינהו לא חיישינן להו. לא היא דלאו להתייחד עמהן בבית לישן עמהן קאמר אלא מייחדי להו לישאם קאמר ולאחר שתשב ז' נקיים ואי נמי שלא יהיו באין עליהן לעולם ולא ישנות עמהן בבית אלא כדי לשבור את היצר היו מיוחדות להם לעולם וכדי לתרץ שתי הקושיות תרצו כן חדא דהא קשיא להו מדרבא ועוד אחרת שכבר הקשו שם מדרבי אלעזר בן יעקב דאמר לא יקח אדם אשה במדינה זו וילך ויקח אשה במדינה אחרת שמא יזדוגו זה לזה ונמצא אח נושא אחותו. ופרקינן שאני רבנן דפקיעי בשמייהו. ועכשיו תירץ דרבנן לא היו נושאין אותן אלא יחודי בעלמא הוא דמייחדי להו כדי לתרץ שתי הקושיות בתירוץ זה לבד. ומי שהוכיח מכאן היתר לתלמיד חכם יתר משאר העם לא נראו דבריו כלל. ועתה אנו צריכין לבאר אם צריכה האשה בדיקה לבעלה כל זמן שהיא עוברת לשמש את הבית אם לאו. תנן בפרקא קמא דנדה פעמים צריכה להיות בודקת שחרית ובין השמשות ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה ואמרינן עלה בגמרא ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה אמר ר' יהודה אמר שמואל לא שנו אלא באשה עסוקה בטהרות דמגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא בדיקה נמי לבעלה אבל אינה עסוקה בטהרות לא בעיא בדיקה. ואקשינן מאי קמשמע לן תנינא בפרק כל היד כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן ופרקינן אי ממתניתין הוה אמינא הני מילי באשה שיש לה וסת אבל אשה שאין לה וסת בעי בדיקה ולאו למימרא דההיא מתניתין באשה שיש לה וסת דוקא קאמר דהא כל הנשים קתני אלא הכי קאמר אי לאו דשמואל מתניתין דילמא בשיש לה וסת דוקא ומכל מקום השתא דאיתמר דשמואל מתניתין דלמא נמי מוקמיה בכל הנשים בין שיש לה וסת בין שאין לה וסת. ואיתמר נמי אמר ר"ז אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל אשה שאין לה וסת אסור לשמש אמר ליה ר"ז לרבה בר ירמיה אין לה וסת בעיא בדיקה יש לה וסת לא בעיא בדיקה כלומר והלא שנינו ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה ומתניתין באשה שיש לה וסת עסקינן דהא קתני אעפ"י שאמרו דייה שעתה. א"ל יש לה וסת עירה בעיא בדיקה ישנה לא בעיא בדיקה. אין לה וסת בין עירה בין ישנה בעיא בדיקה. כלומר בעסוקה בטהרות. אמר רבא לימא ליה יש לה וסת לטהרות בעיא בדיקה לבעלה לא בעיא בדיקה אין לה וסת אפילו לבעלה בעיא בדיקה מדלא אמר ליה הכי שמע מינה קסבר שמואל כל לבעלה לא בעיא בדיקה. תניא אשה שאין לה וסת אסורה לשמש וכו'. ויוציא ולא יחזיר עולמית דר"מ רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר משמשת בשני עדים (הן הן תיקוניה הן הן עוותיה) (הערה: הן הן עיוותיה הן הן תיקוניה. כצ"ל וכן הוא בש"ס ופוסקים ועיין ברא"ש פ"ק דנדה) אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ח בן אנטיגנוס. ואקשינן למאי אי בעסוקה בטהרות הא אמרה שמואל חדא זימנא אי בשאינה עסוקה בטהרות האמר כל לבעלה לא בעיא בדיקה דאמר רבי זירא אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש ואוקימנא בעסקה בטהרות אבל לבעלה לא בעיא בדיקה. ופריק מאן דמתני הא לא מתני הא. ופר"ח ז"ל מאן דמתני הא דרב יהודה אמר שמואל לא מתני הא דר' זירא ותרי אמוראי נינהו אליבא דשמואל ופליגי וקיימא לן כי הא דאמר הלכה כר"ח בן אנטיגנוס. ויש לתמוה על פירושו דאם כן תיקשי לן דרב יהודה אמר שמואל לדרב יהודה אמר שמואל דאמר לעיל גבי מתניתין לא שנו אלא בעסוקה בטהרות אבל אינה עסוקה בטהרות לא בעי בדיקה. ועוד דהא בעא מיניה רבי זירא מרב יהודה אשה מהו שתבדוק עצמה לבעלה ואמר לו לא תבדק ותבדוק ומה בכך ואהדר ליה אם כן לבו נוקפו ופורש. ורש"י ז"ל פירש לעולם בעסוקה בטהרות ומאי דקשיא לך הא אמרה חדא זמנא מאן דמתני הא לא מתני הא ואי קשיא לך דהא אמרה נמי רב יהודה משמיה דשמואל חדא זמנא גבי מתניתין איכא למימר התם פרושי קא מפרש לה למתניתין והכא פסיק לה כרבי חנינא ולעולם כל לבעלה לא בעיא בדיקה. ובודאי כולה שמעתין הכין מוכחא בהדיא דלא בעיא בדיקה ואפילו בשאין לה וסת חדא דרב יהודה גופיה אמרה משמיה דשמואל ורב יהודה אורי ליה לרבי זירא דלא תבדוק ור' זירא גופיה לאו לכולי עלמא קא בעי דאיהו גופיה אמרה משמיה דרב דאמרה משמיה דשמואל אלא למדת חסידות לבעל נפש קאמר וכדאהדר ליה ותבדוק ומה בכך ואתיא כאידך דידיה דאמר בפרק כל היד מדברי כולם נלמוד בעל נפש לא יבעול וישנה ואהדר ליה רב יהודה דאסור לעשות כן דאם כן לבו נוקפו ופורש ונמצא בטל מפריה ורביה וההיא דאמר ליה רב יהודה אפילו בשאין לה וסת קאמר דאי לא הל"ל ליה בהדיה אם יש לה וסת לא תבדוק דהא איהו סתמא קא בעי מיניה. ועוד ראיה מדתנן בפרק כל היד כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן וכיון דקתני כל אלמא אפילו כשאין לה וסת קאמר. והא דאמרינן לעיל אי ממתניתין הוה אמינא הני מילי ביש לה ווסת דיחויא בעלמא היא ולומר דהא דשמואל איצטריכא לגלויי אמתניתין ועוד דהא ודאי מדקא מתמה גמרא מאי קמשמע לן תנינא אלמא מיפשט פשיטא להו דאפילו אין לה וסת כל לבעלה אינה צריכה בדיקה. ועוד נראה לי ראיה גדולה מדאמרינן בפרק כל היד גבי מתניתין דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. אמר רב הונא לא שנו אלא שאין לה וסת אבל יש לה וסת אסורה לשמש. ואקשינן כלפי לייא איפכא מסתברא אין לה וסת אימר חזאי (דף קסח) יש לה וסת קביעא לה. ופרקינן אלא אית איתמר הכי איתמר אמר רב יהודה לא שנו אלא שלא הגיע עת וסתה אבל הגיע עת וסתה אסורה וסתות דאורייתא. וקשיא אמאי סתרי לה לדרב הונא לגמרי לא הוה לן אלא להפוכה ולימא אלא אי איתמר הכי איתמר לא שנו אלא שיש לה וסת אבל אין לה וסת אסורה לשמש דהא לא הוה קשיא לן בגוויה אלא דאיפכא מסתברא ומאי דהוה קשיא לן הוה לן לתרוצי. אלא ודאי טעמא משום דקתני כל הנשים ואפילו שאין לה וסת במשמע דאף היא אינה צריכה בדיקה והא דאמרינן איפכא מסתברא לאו קושטא דמילתא קאמר אלא הכי קאמר אי איכא למימר איפכא איכא למימר ואלא מיהו קושטא דמלתא דלא שנא יש לה וסת ול"ש אין לה וסת מותרת דכל הנשים קתני. אלא אי איתמר דרב הונא הכי איתמר. ויש לנו כיוצא בזה בשילהי פרק מי שמת גבי מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתיו ומכאן ראיה למה שאמרנו. ועוד דרב כהנא שאלינהו לאינשי ביתיה דרב פפא ור"ה בריה דרב יהושע כי אתו רבנן מבי כנישתא דבי רב אי מצרכי להו בדיקה ואמרן ליה לא. ובודאי משמע דבכל זמן קאמר ואפילו אין להן וסת קבוע. מכל הני משמע דלית לדרבי חנינא בן אנטיגנוס לכשתמצא לומר דבשאינה עסוקה בטהרות קאמר. ומיהו הרב אלפסי ז"ל פסקה בהלכות בכתובות ונראה מדבריו שהוא ז"ל מפרשה לנו בפירושו של ר"ח ז"ל דמאן דמתני הא פליגא אדרבי זירא. ומכל מקום נראה שגם הוא ז"ל מודה בכל הנשים שאינן צריכות בדיקה לבעל אלא הא דרבי חנינא דאמר משמשת בשני עדים לא לעולם קאמר אלא שלשה פעמים ראשונים לידע אם תראה דם בשעת תשמיש. ואם אינה רואה באותן שלש פעמים ראשונים בשעת תשמיש הרי היא מותרת לעולם בלא בדיקה אבל אם רואה בשעת תשמיש הרי זה חייב להוציא ואלו הן תיקוניה לתקן אותה לעולם לבעל בלא בדיקה אבל אם תמצא טהורה בשלש פעמים ראשונים והם עוותיה להוציאה אם תמצא טמא. עשאה הרב ז"ל לזו כאותה שאמרו בפרק תינוקת ברואה דם מחמת תשמיש שכתבנו למעלה. ולפירוש זה הא דאקשינן הכא במאי אי בעסוקה בטהרות הכי קאמר אי בעסוקה בטהרות הא אמרה שמואל חדא זימנא דאמר שמואל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק אלמא בבדיקה מיהא מותרת כרבי חנינא ולא חיישינן דילמא מיקלקלא ליה כרבי מאיר אי בשאינה עסקה בטהרות ואפילו הכי קאמר דצריכה שני עדים הא אמר רבא כל לבעלה אינה צריכה בדיקה דאמר רבי זירא וכו'. ואוקימנא לטהרות ולא אוקימנא לבעלה ובשלשה פעמים הראשונים שמע מינה דכל לבעלה אינה צריכה בדיקה כלל ואפילו בג' פעמים הראשונים. ופרקינן מאן דמתני הא לא מתני הא דרבי זירא. וקיימא לן כרבי חנינא בן אנטיגנוס. וכן פירשה הרב רמב"ן ז"ל. וכל הנך דלעיל לאחר שהוחזקה שאינה רואה בשעת תשמיש. והא דתנן כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת באנשים תקצץ. מסתברא לי דדוקא בשעה שאינה עוברת לשמש את ביתה דכיון דליכא בעל ליכא למיחש לשמא לבו נוקפו ופורש. ודומיא דבאנשים תקצץ דקתני אבל בשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה אינה בודקת דאם כן לבו נוקפו ופורש. ואלא מיהא כל הני מילי דאמרן בשהניח את אשתו בחזקת טהרה אבל מי שהניח את אשתו בחזקת טומאה כגון שפרסה נדה או שילדה בין ששהה עמה בין שהלך לו למקום אחר אעפ"י שנשתהא כשיעור ימים שהיא רגילה לראות וכשיעור ימי הספירה לעולם היא בטומאתה עד שתאמר לו טהורה אני לפי שטומאתה ודאי וטהרתה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וכדתניא חמרין ופועלין הבאין מן הדרך והבאין מבית האבל ומבית המשתה נשיהן להן בחזקת טהרה ובאין ושוהין עמהן בין עירות בין ישנות במה דברים אמורים בשהניחה בחזקת טהרה אבל הניחה בחזקת טומאה הרי היא בטומאתה עד שתאמר לו טהורה אני. אמרה טהורה אני מותרת שהתורה האמינתה שנאמר וספרה לה לה לעצמה ומיהו כשהאמינתה תורה הני מילי בשאמרה ספרתי וטבלתי אבל החזקה נדה בשכנותיה ואמרה לו לא נטמאתי אינה נאמנת לפי שמשעה שהוחזקה נדה הרי הוא כנדה ודאית ואינה נאמנת להכחיש את החזקה ולא עוד אלא אפילו נתנה אמתלא לדבריה אינה נאמנת דבודאי נדה משוינן לה דאמר ר' יהודה החזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה ומדלקי עלה אלמא כודאי משוינן לה. ותנן בפרק המדיר ומשמשתו נדה. ואקשינן אי דידע ניפרוש אי דלא ידע נסמוך עלה. ואוקימנא כדר' יהודה דאמר הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה. אלמא כל כי האי גוונא לא איבעי ליה למיסמך עילווה וסתמא קאמר דאלמא אפילו באמתלא לא מהימנא דהא כודאי נדה משוינן לה. והיכי דמי הוחזקה כגון שלבשה בגדים שהיא רגילה ללבוש לעולם בימי נדתה. ואם תאמר והלא אינה מוחזקת נדה אלא על פיה שלבשה בגדי נדותה ומפני מה אינה נאמנת באמתלא. ומאי שנא מההיא דאמר רב פפא פרק האשה שנתאלמנה אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. י"ל משום שהיא בושה או משום אונס מיקרי ואמרה טמאה אני אבל לעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדי נדה אינה לובשת ולפיכך כל שחזרה ואמרה לא נטמאתי הרי היא כמכחשת מה שאמרה ואינה נאמנת. גרסינן בפרק כל היד אמר רב שמואל בר אבא אמר ר' אבא אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה. א"ל רב שמואל בר אבא לרבי אבא אמר ר' יוחנן אפילו ילדה דבזיזה למיטבל. פירוש ר"ח ז"ל אפילו מי שילדה שהיא יראה לטבול מפני הצנה א"ל אטו ודאי נטמאת מי אמר ר' יוחנן אימר דאמר רבי יוחנן ספק ראתה ספק לא ראתה כלומר דוסתות דרבנן ואימר לא ראתה ואם תמצא לומר ראתה אימר טבלה אבל ודאי ראתה כלומר כגון זו מי אמר מי יימר דטבלה הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. ורש"י ז"ל פירש אפילו ילדה כלומר נערה מלשון קח לי את הילדה שהיא בושה לטבול א"ל אטו ודאי מי אמר ר' יוחנן כלומר כיון דרבי יוחנן לא אמרה אלא בספק ראתה אפילו בילדה נמי אמרינן שהרי אפילו טומאתה אינה אלא ספק. וקיימא לן הכי. ועיקרי דינין אלו יתבארו בשער הוסתות בסייעתא דשמיא. תנן בשבועות פרק ידיעת הטומאה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי פירש מיד חייב שיציאתו הנאה לו כביאתו. ואמרינן עלה בגמרא אמר רב הונא משמיה דרבה היכי ליעבד נועץ צפרניו בקרקע עד שימות וטוביה אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל הפורש מאשתו סמוך לווסתה הווין לו בנים זכרים שנאמר להבדיל בין הטמא בין הטהור. וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר. ריב"ל אמר הויין לו בנים ראויין להוראה דכתיב בין הטמא ובין הטהור וכתיב בתריה להורות את בני ישראל:

השער השלישי

השער השלישי: הוסתות דבר תורה כל אשה בין יש לה וסת קבוע בין אין לה וסת קבוע אינה אסורה לבעלה עד שתראה או עד שתרגיש שיצא הדם לבית החיצון יצא לבית החיצון טמאה כאלו יצא לחוץ ממש שנאמר דם יהיה זבה בבשרה אפילו בבשרה מטמא חכמים עשו סייג לדבר ואסרו אותה עונה שהיא למודה לראות בה וסמכו אותו על המקרא שנאמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם. ואמר רבי יאשיה מכאן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. וכמה אמר רבא עונה וכמה עונה או יום או לילה. כיצד הרי שהיתה למודה לראות מר"ח לר"ח כשיגיע ר"ח אפילו אינה רואה אסורה כל אותו היום משום חשש הוסת שמא אורח בזמנו יבא ונמצא משמש עם הטמאה אפילו היתה למודה להיות רואה בסוף היום הרי זו אסורה אפילו מתחלת היום. ואם למודה לראות לעולם בתחלת היום ועברה אותה שעה ולא ראתה אפילו הכי אסורה כל היום. שמא נתעכב מעט האורח וביומו יבא. והוא הדין ברואה בלילה שהיא אסורה כל אותה הלילה על הדרך שאמרנו דתניא בשילהי פרק האשה שהיא עושה צרכיה היתה למודה להיות רואה מיום עשרים ליום עשרים ומשש שעות לו' שעות והגיע יום כ' ולא ראתה אסורה לשמש כל שש שעות דברי ר"י רבי יוסי מתיר עד שש שעות וחוששת לשש שעות עברה ולא ראתה אסור לשמש כל אותו היום כולו דברי רבי יהודה ור' יוסי מתיר מן המנחה ולמעלה היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה אינו אסור אלא עם הנץ החמה רבי יהודה אומר כל היום כולו אסור. והתניא רבי יהודה אומר כל הלילה שלה כלומר כל הלילה שלפני אותו הנץ החמה אבל היום מותר. לא קשיא הא דרגילה למיחזי בתחלת יממא הא דרגילה למחזי בסוף ליליא. אמר רבא הלכתא כרבי יהודה. הפרש יש בדבר זה בין אשה שיש לה וסת קבוע לאשה שאין לה וסת קבוע. כיצד הוסת הקבוע אינו נקבע עד שתקבענו שלשה פעמים וכשם שאינו נקבע עד שלשה פעמים כך אינו נעקר עד שלשה פעמים דתנן בפרק האשה שהיא עושה צרכיה אין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלשה פעמים ואינה מטהרת את הוסת עד שתעקר ממנה שלשה פעמים אעפ"י שאינו נקבע עד שלשה פעמים הרי היא חוששת לו ואסורה כל אותה עונה כדרך שאמר בוסת קבוע וכדאמרינן התם אמר ר"פ לא אמרן אלא למקבעי' אבל למיחש בחדא זמנא חייש ליה. ומיהו כיון שאינו נקבע הרי הוא נעקר ממנה בפעם אחת ואפילו ראתה בו שתי פעמים נעקר ממנה בפעם אחת דגרסינן התם אינה מטהרת את הוסת עד שתעקר ממנה שלשה פעמים אמר רב פפא לא אמרן אלא דקבעתיה תלתא זימני דצריכה תלתא זימני למעקריה אבל תרי זימני בחדא זימנא עקרה ליה מאי קא משמע לן תנינא שאין האשה קובעת וסת עד שתקבענה שלשה פעמים ואינה מטהרת את הוסת עד שתעקר ממנה שלשה פעמים מהו דתימא חד לחד ותרי לתרי ותלתא לתלתא קמשמע לן. ודיני כל אחד ואחד מאלו יתבארו לפנינו בסייעתא דשמיא כל אחד ואחד במקומו. זמנים יש שאינן ראויין לקבוע בהן וסת ואפילו ראתה בהן כמה פעמים. ואלו הן ימי נדה. וימי זיבה שרואה בהן ממעין פתוח. וימי מיניקתה וימי עוברה. ויש זמנים שאין האשה חוששת בהן לוסתה ואף על פי שיש לה וסת קבוע ואלו הן ימי מיניקתה וימי עוברה. ויש נשים שיש להן וסת קבוע והוא נעקר מהן אפילו בפעם אחת ואילו הן תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וזקנה שעברו עליה שלש עונות ושתי נשים אלו אינן חוששות לוסת שאינו קבוע כלל. ודינין אלו יתבארו בשער זה בעזרת השם. ותחלה נפרש הוסתות. הוסתות כיצד הן נקבעין ובכמה ראיות הן נקבעין לפי שיש וסתות דומין אלו לאלו ואין סדר קביעותן אחד. ואחר כך נבאר הזמנים שאינן ראויין לקבוע בהן וסת. ואחר כך נבאר הנשים שוסתן נעקר בפעם אחת ואעפ"י שיש להן וסת קבוע. ואחר כך נבאר דיני עיקרי הוסתות. וההפרש שיש בין וסת לוסת וכיצד קביעות כל אחד מהם ועקירתו. דין הוסתות כיצד הן נקבעין ובכמה ראיות הן נקבעין. וסתות יש שנקבעין בימים ידועים ויש שנקבעים בהרכבת ימים ומעשה ויש נקבעין במעשה לבד. ויש שנקבעין בהפלגות מכוונות כיצד יש למודה לראות ביום ידוע בחודש או בשבת כגון שלמודה לראות בראש חדש וראש חדש או בחמשה בחדש וכיוצא באלו או שלמודה לראות באחד בשבת או בשני בשבת וכיוצא כאלו. וזהו שנקרא וסת הימים. ויש שלמודה לראות בהרכבת ימים ומעשה כיצד כגון שקפצה באחד בשבת וראתה או שאכלה פלפלין באחד בשבת וראתה ואכלה פלפלין באחד בשבת וראתה וזהו שנקרא וסת מורכב. ויש וסת הנקבע במעשה לבד כיצד פהקה וראתה פהקה וראתה וכיוצא בזה כגון שקבעה לעטישות כגון שנתעטשה וראתה נתעטשה וראתה. או שאחזתה צמרמורות וכיוצא בזה וראתה וזהו הנקרא וסת דגופה. ומה הפרש יש בין וסת קפיצות לוסת פיהוקין שזה אינו נקבע אלא בהרכבת ימים וזה נקבע במעשה בלבד. וסת קפיצות וכיוצא בהן הוא נקבע מחמת אונס הקפיצה וכל שתקבענה מחמת אונס אינו וסת (לפיכך נקבע מחמת אונס אינו וסת) (הערה: כל הני תיבות נראין לי כמיותרין) לפיכך אינו נקבע לעצמו עד שיהא בו הרכבת הימים כמו שיתבאר. וסת פיהוקין וכיוצא בהן אינו מחמת האונס. אדרבה אונסין אלו באין מחמת הוסת ולפיכך נקבע לעצמו כמו שיתבאר. ויש למודה לראות בהפלגות מכוונות כיצד כגון שהיא למודה לראות מעשרים לעשרים או משלשים לשלשים וכיוצא בזה וזהו שנקרא וסת ההפלגות. ומאלה נפרדו כל שאר מיני הוסתות כמו שיתבאר בעזרת השם. וסת דגופה. וכן וסת הימים. וכן וסת מורכב הרי הן נקבעין בשלש ראיות שהרי הוחזקה זו להיות רואה כן שלשה פעמים אבל וסת ההפלגות אינו נקבע עד שתראה ארבע ראיות לפי ששתי ראיות כונות הפלגה אחת וכיון שכן עד שתראה ארבע ראיות לא קבעה ג' הפלגות. (דף קסט) וסת דגופא. כיצד שנינו בפרק האשה עושה צרכיה. כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה. ואלו הן הוסתות מפהקת מעטשת חוששת בפי כריסה ובשיפולי מעיה ושופעת וכמין צמרמורות אוחזין אותה וכן כיוצא בהן וכל שתקבע לה שלשה פעמים הרי זה וסת. אלמא בשלש ראיות לבד קובעת לה וסת. ואע"ג דגרסינן בפרק האשה שהיא עושה צרכיה אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל הרי אמרו לימים שנים לוסתות אחד. כלומר וסת הנקבע בימים בשני פעמים הוא נקבע ווסתה דגופא בפעם אחת. ההיא אוקימנא לה התם כחכמים דהיינו ר' דפליג עליה דרשב"ג אבל לרשב"ג לעולם אינו נקבע בפחות משלשה פעמים כסתמא דמתניתין דקתני התם בפרק האשה היתה למודה להיות רואה יום חמשה עשר וכו'. שינתה שלשה פעמים ליום עשרים הותר חמשה עשר וקבעה לה ליום עשרים. ומתניתין מני רשב"ג היא. וקיימא לן כוותיה בוסתות כדאיפסיקא הילכתא בהדיא ביבמות בשילהי פרק הבא על יבמתו. ואף שמואל נמי הרי אמרו קאמר וליה לא סבירא ליה אלא כרשב"ג. ותדע לך דהא התם בסמוך בוסת הדילוג אמרינן דשמואל כרשב"ג סבירא ליה ודאמר רב יהודה אמר שמואל גבי מתניתין דהיתה למודה לראות יום חמשה עשר זו דברי ר"ג ברבי שאמר משום רשב"ג זו וסבירא ליה קאמר דבוסת הימים על כרחין כוותיה סבירא ליה וכדקאמרו בהדיא בוסת הדילוג וכמו שכתבנו. ודוקא בשראתה שלשה פעמים בעטושין או שלשה פעמים בפיהוקין אבל עטשה פעם אחת וראתה ופהקה פעם אחת וראתה וחששה (פעם אחת) (הערה: מיותר) בפי כריסה פעם אחת וראתה לא קבעה לה וסת שאין מקרים אלו קובעין וסת כל אחד לחברו. וסתות אלו כיוצא בהן אם הן פשוטין כלומר שאירע לה כן פעמים בלא יום קבוע הרי זה וסת לעיטושין לבד או לפיהוקין לבד ובכל יום שאירע לה כן הרי הוא חוששת לו. אבל אם אירע לה ביום קבוע מן החדש או מן השבת כגון שפיהקה בראש חדש וראש חדש וראתה או באחד בשבת וראתה הרי זו וסת מורכב לפיהוקין וראשי חדשים וכיוצא בזה ולפיכך אינה חוששת לפיהוקין לבד ולא לראשי חדשים עד שתפהק בראשי חדשים ולפנינו יתבאר ההפרש שיש בין וסת דגופא המורכב לוסת דגופא הפשוט בעזרת השם. וסת הימים כיצד גרסינן בפרק האשה שהיא עושה צרכיה. ראתה יום חמשה עשר בחדש זה ויום ששה עשר בחדש זה ויום שבעה עשר בחדש זה רב אמר קבעה לה וסת לדילוג ושמואל אמר עד שתשלש לדילוג. ואיכא למידק היכי דמי אי בחדשים כולן מלאים אין כאן דילוג אלא הפלגות שוות משלשים ושנים לל' ושנים ואי בחדשים כסדרן אחד מלא ואחד חסר אין דילוג שוה כיצד הרי שהתחיל לראות בט"ו בניסן שהוא מלא וחזרה וראתה בי"ו באייר ראייה זו להפלגת ל"ב ועוד חזרה וראתה לי"ז בסיון והרי ראיה זו לל"א שהרי אייר חסר. ואם כן נמצא שלא דילגה אדרבה קרבה ראיתה וכשחזרה וראתה לי"ח בתמוז חזרה להפלגת ל"ב ולפיכך פירוש הרב ר"א ז"ל זה לשונו: שכשם שהאשה קובעת וסת להפלגות שוות כך היא קובעת בימי החדש כיצד ראתה ראש חדש ור"ח ור"ח קבעה לה וסת לראשי חדשים ואע"פ שאין הפלגותיה שוות שהאחד מלא והאחד חסר והילכך זו שדלגה כיון שאין בראיותיה צד השוה לא בדילוג שוה ולא בהפלגות שוות אומרין לימי החדש היא קובעת ולא בהשואה אלא בדילוג. ולדבריו אם ראתה ט"ו בחדש זה וט"ו בחדש זה קבעה לה וסת לחמשה עשר בין מלא בין חסר.

ורבותינו הצרפתים ז"ל מוסיפין שאף שם היום גורם וסת כדאשכחן בשור המועד שבת ושבת ושבת נעשה מועד לשבתות והיינו דאמרינן בפרק קמא דנדה קפצה וראתה קפצה וראתה קפצה וראתה קבעה וסת לימים ואוקמה רב אשי כגון דקפץ בחד בשבא וחזאי וקפץ בחד בשבא וחזאי ולחד בשבא אחרינא חזאי בלא קפיצה. אלמא ימי השבוע קבעי וסת. ושמעינן מינה דוסת הימים הרי הוא נקבע בג' ראיות לבד. וכן וסת המורכב בימים ידועים ומעשה בקופצה בחד בשבא ובחד בשבא וכמו שמוכיח מההיא שמעתא דקפיצות כמו שכתבנו והוא הדין דהרכבת וסת דגופה וימים כמ"ש למעלה. ודינין אלו יתבארו לפנינו בעזרת השם. וסת ההפלגות לדברי הכל אינו נקבע אלא בארבע ראיות לפי שאין שלש הפלגות בנויות בפחות מארבע ראיות הראיה ראשונה לא בהפלגה ראתה אותה. וכן כתב הרב ר' אברהם ז"ל וכן הורו רבותינו הצרפתים ז"ל ואי קשיא לך הא דתניא בב"ק ראה שור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח מועד לסירוגין לשוורים ואע"ג דקמייתא לא לסירוגין הוה אפילו הכי מצטרפת לבתריאתא. יש לומר שאני הכא דכיון דאין הפלגה ידועה אלא בשתי ראיות כדאמרן ארבע ראיות בעינן דהא אנן שלש הפלגות בעינן אבל התם הא איכא ג' נגיחות. וראיה יש מדקתני בפרק האשה שהיא (דף קע) עושה צרכיה היתה למודה להיות רואה יום חמשה עשר ושינתה לעשרים זה וזה אסורין פעמים ליום עשרים זה וזה אסורין שינתה שלשה פעמים ליום עשרים הותר חמשה עשר וקבעה לה יום עשרים. אלמא אינה קובעת עד שתשלש להפלגות של עשרים. ואם תאמר התם למודה שאני אם כן מאן דקא מותיב לרב התם בשמעתא דדילוג דכתבינן לעיל מברייתא דקתני היתה למודה לראות יום חמשה עשר ושינתה לששה עשר זה וזה אסורין שינתה לשבעה עשר הותר ששה עשר ונאסר חמשה עשר ושבעה עשר שינתה לשמונה עשר הותרו כולן ואינה אסורה אלא משמונה עשר ואילך תיובתא דרב. ופריק אמר לך רב למודה שאני. ואם איתא דטעמא דמתניתין על כרחין משום דלמודה שאני דקארי ליה מברייתא מאי קארי לה הא מתניתין היא דעל כרחין למודה שאני. ועוד מביאין ראיה מדקתני בסיפא דההיא מתניתין שאין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענו שלשה פעמים אלמא אין הפרש בין קביעותה של זו לקביעות של אחרת שאינה למודה ופירושא דשמעתא דדילוק דפליגי בה רב ושמואל ופסקא דנפקא לן מינה יתבאר לקמן בסייעתא דשמיא. הנה בארנו דוסתות כולן בכמה ראיות הן נקבעין. ועוד אנו צריכין לבאר אם יש הפרש בראיות קביעות הוסת בין תינוקת והגיע זמנה לראות לתינוקת שלא הגיע זמנה לראות שנינו בפרק קמא דנדה. תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה פעם אחד ושניה דייה שעתה שלישית הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת. עברו עליה ג' עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה הרי היא ככל הנשים ומטמאת מעת לעת. ואיבעיא לן עלה עברו עליה שלש עונות וראתה הדר קא חזיא בעונות קטנות מאי כלומר אם חזרה וראתה בעונות בינוניות כמו שהיתה למודה לראות מתחלה מאי. אמר רב גדל פעם ראשונה ושנייה דייה שעתה שלישית מטמא מעת לעת כלומר שאין הפרש בין ראתה בעונות קטנות לראתה בעונות גדולות דלעולם אינה חוזרת לחזקת דמים עד שתחזור ותראה עוד שלש ראיות. ופעם ראשונה קרי לאותה ראיה ראשונה שראתה לאחר שעברו עליה ג' עונות דעכשיו יוצאות ג' הפלגות שוות מביניהן. ושאלו עוד אם עוד עברו עליה ג' עונות וראתה דקתני בברייתא דדייה שעתה אם הדר קא חזיא השלישית בעונה מאי כלומר שקרבה הראיה השלישית אמר רב יהודה אמר רב פעם ראשונה דיה שעתה שניה מטמאה מעת לעת. כלומר אין הפרש בין שחזרה וראתה אותן שלש ראיות אחרונות בעונות מרוחקות בין שראתה אותן בעונות בינוניות דלעולם עד שתראה עוד שלש ראיות אחר שהפסיקה אינה מוחזקת אלמא דינה כדמעיקרא וכאלו היא מתחלת עכשיו לראות. וברייתא זו דברי הכל היא ואפילו לרבי דאית ליה בתרי זימני הויא חזקה מדקתני סופא דההיא ברייתא הגיע זמנה לראות פעם ראשונה דייה שעתה שניה מטמאה מעת לעת. עברו עליה שלש עונות וראתה דייה שעתה ואמרינן עלה בגמרא שניה מטמאה מעת לעת מני רבי היא דאמר בתרי זימני הויא חזקה אימא סיפא עברו שלש עונות וראתה דייה שעתה אתאן לר' אלעזר כלומר דאמר במתניתין כל אשה שעברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה ואסיקנא כולה ר' אלעזר היא ובוסתות סבר לה כרבי. אלמא רישא נמי דקתני בשלא הגיע זמנה לראות פעם ראשונה ושניה דיה שעתה שלישית מטמאה מעת לעת ר' ור' אלעזר היא דאי לא תיקשי ליה נמי רישא דרישא רשב"ג ומציעתא וסופא ר' אלעזר. וטעמא דמילתא משום דכל שלא הגיע זמנה לראות אין לה דמים וראיה ראשונה שראתה אינה אלא כמקרה ואינה ראויה להצטרף עד שתתחזק בראיות אחרות הילכך ראיה שניה אינה אלא כאחת מהן ואין לה כח להחזיק את הראשונה אבל כשתראה עוד פעם שלישית עם שתי הראיות האחרונות תתחזק האחרונה ואלו השתים (מגדלות) (הערה: צ"ל מְגַלוֹת וכן הוא ס"י קפ"ט ד"ה לשון וכן הוא במ"ה כאן) על הראשונה שראיה גמורה היתה ולא מקרה. ומעתה לפי הטעם הזה אפילו לרשב"ג נמי מוחזקת היא זו ובזו אין הפרש בין ר' לרשב"ג. ואע"פ שיש מגדולי המפרשים גם מן הפוסקים שפירשו דלר' דוקא אתיא לפי שאין הראשונה ראויה להצטרף לעולם והילכך לרשב"ג אינה מוחזקת עד שתראה ארבע ראיות. מסתבר לי שאי אפשר להעמידה שאם כן כל אותה סוגיא שיקלא וטריא דרב גדל ורב כהנא וחזקיה ורבי יוחנן ורבי שמעון בן יהוצדק וכל נחותיה אתאי כרבי ולא כהלכתא דאנן בוסתות כרשב"ג סבירא לן כדאיפסיקא הלכתא בפרק הבא על יבמתו ולפיכך נראה ליה הדרך (הראשון) (הערה: בב"י שם ליתא לת"י הראשון וכ"נ דלית כאן ראשון ושו.. וק"ל) שכתבתי נכון וברור. ולפי מה שכתבתי אין הפרש בין תינוקות שלא הגיע זמנה לראות לשאר כל הנשים והרי היא קובעת וסת במנין ראיות שקובעות בהן אשה אחרת דעלמא. ולפי דברי מקצת המפרשים אינה קובעת וסת עד שתראה עוד פעם אחרת יתרה על שאר נשים שאין ראשונה שלה ראויה להצטרף ואינו נכון בעיני כמו שכתבתי. עוד צריכין אנו לבאר זקנה כיצד היא קובעת וסת והיא האשה שעברו עליה שלש עונות ולא ראתה סמוך לזקנתה כמו שיתבאר לפנינו בעזרת השם תניא בפרק קמא דנדה זקנה שעברה עליה שלש עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה הרי היא ככל הנשים ולא שכיונה אלא אפילו פחתה ואפילו הותירה. ואקשינן ואפילו פחתה ואפילו הותירה ולא מיבעיא כוונה אלא אדרבה כוונה קבעה לה וסת ודיה שעתה. וברייתא זו אתיא ככולי עלמא. וכענין שאמרנו למעלה גבי תינוקת שלא הגיע לראות לפי מה שכתבתי אני ולשאר המפרשים אתיא דוקא כרבי ודלא כרשב"ג עד שתראה ארבע ראיות. ולפי דברי כל שכיונה משלש עונות הראיה הראשונה שממנה התחילה לדלג מצטרפת לאלו האחרונות דאיגלי מילתא דלאו סילוק דמים היה אלא שנוי וסת ולפיכך בשלש ראיות של שלש שלש עונות מכוונות קבעה לה וסת שעם ראיה הראשונה שממנה התחילה לדלג הרי כאן ארבע ראיות ושלש הפלגות. אבל אם לא כיונה אלא שפחתה או הותירה לא אלא עד שתראה ארבע ראיות מכוונות או שתראה ראיות בימים קבועים. זקנה זו שעברו עליה שלש עונות וראתה לאחר מכאן בעונותיה שהיתה למודה לראות בהן בין של הפלגות בין של ימים מסתבר לי שהיא חוזרת לקביעותה הראשון כיצד אם היה וסתה בימים קבועים (דף קעא) אפילו בפעם הוחזקה זו ואם וסת של הפלגות בשתי ראיות כראשונה שהיתה למודה בהן שהרי נתגלה שהדילוג הראשון לא סילוק דמים היה אלא מקרה ועכשיו חזר הוסת למקומו ואינו נעקר ממנה עד שיעקר שלשה פעמים והראיה מדבעינן גבי תינוקות שלא הגיע זמנה לראות הדר קא חזיא בעונות מאי ולא בעיא לה נמי גבי זקנה אלמא בזקנה פשיטא להו דאי הדר חזיא בעונות הדרא לחזקתה. עתה נבאר הזמנים הראויין לקבוע בהן וסת וזמנים שאינן ראויין. דבר תורה הרואה דם טיפה כחרדל הרי זו נדה דאורייתא והרי זו מונה ו' והוא בין חזרה בין אינה. ואם פסקה אפילו ביום השביעי קודם בין השמשות הרי זו טובלת לערב וטהורה. ואלו ימים נקראים ימי נדה. יש אחר שבעת ימי נדה אלו אחד עשר יום שנקראין ימי זיבה וכל שרואה בהן יום או יומים שומרת יום כנגדן והיא הנקראת שומרת יום כנגד יום וטובלת ביום משתנץ החמה וטהורה לבעלה מיד ואם ראתה ג' ימים רצופים הרי זו זבה גדולה וצריכה שתשב שבעה ימים נקיים ואלו האחד עשר יום נקראין י"א יום שבין נדה לנדה ולמה נקראו שבין נדה לנדה לפי שאם חזרה וראתה לאחר אותן י"א יום הרי היא חוזרת לפתח נדתה שאם ראתה דם טיפה כחרדל תשב ששה והוא כבתחלה וחוזרת חלילה כן לעולם נמצא שיש בין פתח נדה לפתח נדה שמונה עשר יום. שמונה עשר יום אלו אין האשה קובעת בהן וסת כיצד ראתה בראש חדש ובחמשה בחדש שהוא לראיה ראשונה תוך ימי נדה וחזרה וראתה ראש חדש וחמשה בחדש ונהגה כן אפילו כמה פעמים לא קבעה וסת לחמשה בחדש אלא לראש חדש בלבד. וכן הדין אם ראתה בראש חדש וחמשה עשר בחדש שעומדת לה ראיה שניה תוך ימי זיבה לא קבעה וסת לחמשה עשר בחדש אלא לראש חדש בלבד. דתנן בפרק בנות הכותיים כל אחד עשר יום בחזקת טהרה. פירוש כל אותן אחד עשר יום שבין נדה לנדה שהן ימי זיבה. ופירשה רב הונא בר חייא משמיה דשמואל לומר שאין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבה. והא דתנן בפרק האשה היתה למודה להיות רואה יום חמשה עשר ושנתה ליום עשרים זה וזה אסורין אוקמיה רב יהודה משמיה דשמואל ברואה מחמשה עשר לטבילה דקאי ליה ראיה שניה בעשרין ותרין לראיה הראשונה דהשתא קאי לה בימי פתח נדתה אבל חמשה עשר לראייתה דקאי לה בימי זיבתה לא קבעה. וכן אינה קובעת בתוך שבעת ימי נדה דתנן בפרקא קמא דנדה אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה. ואמרינן עלה בגמרא חוץ מן הנדה דבתוך ימי נדתה לא בעיא בדיקה. הניחא לריש לקיש דאמר אשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה ואין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה שפיר אלא לר' יוחנן דאמר אשה קובעת וסת בתוך ימי נדה תבדוק דדילמא קבעה לה אמר לך ר' יוחנן כי אמרי אנא היכא דחזיתיה ממעיין סתום אבל ממעיין פתוח לא אמרינן והיכי דמי מעיין סתום כגון שראתה שתי פעמים בריש ירחא בלחוד ובשלישית ראתה בעשרים וחמשה וריש ירחא דאע"ג דריש ירחא בתרא קאי לה בימי נדתה קבעה לה וסת לריש ירחא הואיל והשתים הראשונות הוחזקו ממעיין סתום וראיית עשרים וחמשה דמים יתירו הוא דאיתוספו בה כלומר מרוב קבוץ הדמים שנאספו בה מהרו דמיה לבוא ושפעו ביום חמשה ועשרים אבל מה שחזרה וראתה בראש חדש היא עיקר הראיה. ובכהאי גוונא נמי הוא דאמר ריש לקיש שהאשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה ומשכחת לה כגון שראתה ריש ירחא וריש ירחא בשלישי ראתה בעשרין לירחא וריש ירחא דקאי לה ההוא ריש ירחא בימי זיבה לראיית העשרים בירחא אבל בענין אחר אין האשה קובעת וסת בתוך ימי זיבה כמו שאמרנו. והא דאמרינן בפרק קמא כגון דקפצה בחד בשבא וחזאי וקפצה בחד בשבא וחזאי. לא קשיא דהתם לאו בחד בשבא דסמיך לה לקמא קאמר. דההיא בימי זיבה קאי לה אלא בחד בשבא דרחיק קאמר וכגון דחזאי בחד בשבא תליתאה דהוא עשרין ותרתין לראיה קמייתא דהשתא קאי לה בימי נדה דפתח נדתה. וכתב ר"א ז"ל דמכל מקום אם ראתה שבע פעמים מחמשה עשר לחמשה עשר לראייתה קבעה לה וסת מעשרין ותשעה לעשרין ותשעה דאע"פ שאינה קובעת וסת בתוך ימי זיבתה דהיינו מט"ו לט"ו מכל מקום רואין את האמצעיים כאלו אינן והשאר קובעת וסת מכ"ט לכ"ט דקיימי אהדדי בימי נדה. ואינו מחוור דהאשה זו אינה למודה להיות רואה מכ"ט לכ"ט מעולם אלא מט"ו לט"ו והיאך תקבע וסת לכ"ט שאינה למודה בו. וכן אמרו הר"ז הלוי ז"ל והרמב"ן נ"ר הנה שנתברר לנו שאין האשה קובעת וסת לא בימי נדה ולא בימי זיבה כשראתה אותו ממעיין פתוח. אבל עדיין צריכין אנו לברר אם חוששת לוסת שראתה בימי זיבה הואיל וחוששת אף לוסת שאינו קבוע כמו שבארנו בתחלת השער הזה. גרסינן בשילהי פרק בנות כותיים אמר רב פפא אמריתה לשמעתא קמיה דרב יהודה מדיסקרתא מיקבע הוא דלא קבעה כלומר בתוך אחד עשר יום מיחש מאי שתחוש לו אישתיק ולא אמר לי ולא מידי אמר רב פפא נחזי אנן תנן היתה למודה להיות רואה ליום חמשה עשר ושינתה ליום עשרים זה וזה אסורין ואמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא חמשה עשר ליום טבילתה שהם עשרים ושנים לראיתה ושינתה לכ"ז דכי הדרי אתו עשרים ותרין קיימי לה בתוך ימי זיבתה וקתני זה וזה אסורה אלמא חיישינן וקסבר רב פפא עשרין ותרין מעשרין ותרין מנינן נדה ופתחה מעשרין ושבעה מנינן. א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא ממאי דילמא עשרין ותרין נמי מעשרין ושבעה מנינן דכי הדרו אתו כ"ב קיימי לה בתוך ימי נדתה כלומר בפתח נדה. ופסק הר"א ז"ל כרב פפא דאמר חוששת ונראה לי קצת ראיה לדבריו מדתנן בפרק תינוקת נדה שבדקה עצמה יום השביעי שחרית ומצאת טהור ובין השמשות לא הפרישה אחר הימים בדקה ומצאה טהור הרי זו בחזקת טהרה. בדקה עצמה יום השביעי שחרית ומצאתה טמא ובין השמשות לא הפרישה אחר הימים בדקה ומצאה טהור הרי זו בחזקת טומאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. פירוש ואפילו בימי זיבה. ואם יש לה וסת כלומר בימי זיבה דיה שעתה. ואמרינן עלה בגמרא אם יש לה וסת לימא תהוי תיובתיה דרב הונא בר חייא אמר שמואל דאמר אין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה. ופרקינן אמר לך שמואל כי אמרי אנא אין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה דלא צריכא תלתא זימני למעיקריה מאי טעמא דמיה מסולקין אבל דייה שעתה אמרת דאמרינן אורח בזמנו בא אלמא מיחש מיהא חיישא ליה דאי לא הא ליתיה ההוא וסת כלל לא למיקבע ולא למיחש וכמאן דליתיה דמי והיאך הוא מציל על ידי מעת לעת ומפקידה לפקידה אבל שאר הפוסקים פסקו כרב הונא בריה דרב יהושע חדא דווסתות דרבנן והלכה בהן כדברי המיקל ואפילו בוסת הקבוע כל שכן בוסת שאינו קבוע. ועוד דאמרינן בשילהי פרק בנות כותיים כי אתא רבין וכל נחותיה אמרוה כרב הונא בריה דרב יהושע והילכך אפילו מיחש לא חיישא. וההיא דפרק תינוקת יש לי לומר דכיון שבתוך ימי זיבה מסולקת דמים היא כל שאתה יכול לתלות בדבר שלא ראתה אתה תולה אפילו יש לה וסת כל דהו אע"פ שאינו לא וסת קבוע ולא אפילו כוסת שאינו קבוע לחוש לו מכל מקום כל שהיא רגילה לראות בו אנו אומרין לא בא האורח קודם לזמן זה זהו הנראה מדין הגמרא אבל נראין דברי הרמב"ן ז"ל שכתב דבזמן הזה בכל עת קובעת וסת ואין משגיחין בימי נדה ובימי זיבה כל עיקר לפי שכבר החמירו בנות ישראל על עצמן כדי שלא תבאנה לכלל טעות ואם אתה מחלק להן בין ימי נדה לימי זיבה נמצאת אתה מצריכן ללמוד פתחי נדה וימי נדה וימי זיבה והילכך לכל ראיה שהיא רואה באי זה זמן שתראה בין בימי נדה בין בימי זבה חוששת לה. עוד יש זמנים אחרים שאין האשה קובעת בהן וסת ולא חוששת לו ואפילו בזמן הזה כגון בימי עבורה וימי מניקתה כמו שיתבאר בעזרת השם. תנן בפרק קמא דנדה אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה או היושבת על דם טהר. ואמרינן עלה בגמרא היושבת על דם טוהר קסלקא דעתך מתבקשת לישב על דם טהר. הניחא למאן דאמר מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו שפיר אלא למאן דאמר שתי מעינות הן תבדוק דילמא אכתי לא פסק ההוא מעיין טמא. מי קתני מבקשת יושבת קתני וכי יושבת מאי למימרא מהו דתימא תבדוק דילמא קבעה לה קמשמע לן דמעיין טהור למעיין טמא לא קבעה הניחא ללוי אלא לרב דאמר מעין אחד הוא תבדק דילמא קבעה ליה אפילו הכי מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה. דקדק מכאן הרמב"ן דאשה קובעת וסת בימי מיניקתה דלא ממעטינן הכא אלא ימי טוהר דידה.

אבל הר"א ז"ל כתב דאינה קובעת לא בימי עבורה ולא בימי מיניקתה וכן נראה לי כדבריו והראיה מדשמואל ור' יוחנן דאמרי מעוברת ומיניקת דיין כל ימי עבורן דיין כל ימי מיניקתן וכר' מאיר. ואם איתא דקובעת וסת חדש בימי עבורן וימי מניקתן הרי הן ככל הנשים ולמה דיין שעתן כל שאתה אומר בכל ראיותיהן דיין שעתן אף אתה עושה ראיות כמקרה ואין ראיות המקרים ראויות להצטרף ולקבוע בהן וכעין שאמרו בראיה ראשונה של זקנה שעברו שלש עונות ותינוקת שלא הגיע זמנה לראות וכדמוכח בהדיא בשמעתא דלעיל גבי ברייתא דתינוקת שלא הגיע זמנה לראות והא דקתני הכא חוץ מן היושבת על דם טוהר ולא קתני חוץ מן המיניקת משום דלא אפשר וטעמא משום דמתניתין כולי עלמא היא ואלו לר' יוסי ור' יהודה ור' שמעון דאמרינן לא אמרו דיה שעתה אלא בראיה ראשונה אבל בראיה שניה מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה אלמא אף הן ככל הנשים וראיות לקבוע וסת בימי עבורן ובימי מניקתן ואנן לא קיימא לן בהא כוותייהו אלא כר"מ דאמר דיין כל ימי עבורן דיין כל ימי מיניקתן דהא שמואל ור' יוחנן אמרי כוותיה ועוד דלרבי מאיר נמי לא מצי למיתני חוץ מן המיניקה דהא לר' מאיר נתנה בנה למיניקת גמלתו או מת הרי היא ככל הנשים ואי קתני מיניקה היה במשמע דוקא מיניקה הא בשאינה מיניקת צריכה בדיקה ואפילו יושבת על דם טוהר קמשמע לן יושבת על דם טוהר לעולם אינה צריכה בדיקה ואפילו אינה מינקת דמימי טהרה לימי טומאה לכולי עלמא לא קבעה אי נמי יש לי לומר דהכא היינו דוקא ללישנא דיושבת ממש על דם טהר ומשום דלא אשכחן למתניה צריכותא אחריתי אלא הא אבל ללישנא דמבקשת לישב לא צריכא מתניתין לאשמועינן הכי דפשיטא דאפילו בימי מניקתה נמי לא קבעה לה וסת. ותדע לך מדקא מתמה אי ביושבת פשיטא. ומאי קושיא דילמא לאשמועינן דאינה קובעת בהן וסת משא"כ בשאר ימי הנקתה ואנן דקיימא לן כרב דמעיין אחד הוא בין לקולא בין לחומרא כדאיפסיקא הלכה כוותיה בהדיא בגמרא בפרק בנות כותיים לא מוקמינן לה למתניתין ביושבת אלא במבקשת לישב. ותו לא איצטריכא למימר דמימי טהרה לימי טומאה לא קבעה אלא אפילו בכל ימי מיניקתה לא קבעה והא דאמר הכא בשלמא ללוי דאמר שני מעיינות הן אלא לרב דאמר מעין אחד הוא מאי איכא למימר דמשמע לכאורה דאפילו לרב דוקא מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה הא בשאר ימי מיניקתה קבעה. הכי קאמר לכשתמצא לומר דמתניתין יושבת דוקא קאמר ולא איצטריכא אלא לאשמועינן דלא קבעה לה וסת לרב דאמר מעיין אחד הוא ואפילו הכי בשלשים ושלשה לזכר וששים וששה לנקבה אינה קובעת הא בשאר ימי הנקה קבעה מאי איכא למימר דמאי שנא. ומיהא נמי משמע דאפילו מיחש נמי לא חיישא משא"כ בשאר ימי מניקתה. אבל (דף קעב) הרב ר"א ז"ל כתב דמיקבע הוא דלא קבען הא מיחש חיישן דומיא דאחד עשר שבין נדה לנדה שחוששת לפי מה שפסק הוא כמו שכתבנו למעלה ואעפ"י שהראשון נראה לי עיקר. יש לחוש לדברי הרב ז"ל. ועתה נבאר הזמנים שאין האשה חוששת בהן לוסתה כלל ואע"פ שהיה לה וסת קבוע והן ימי מיניקתה וימי עוברה. מעוברת כיצד שנינו בפרק קמא דנדה ארבע נשים דיין שעתן. בתולה מעוברת ומניקה וזקנה מעוברת משיודע עוברה. ותניא כמה הכרת העובר סומכוס אומר משום ר"מ שלשה חדשים ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ויהי כמשלש חדשים. וטעמא דמילתא משום דהרי זו כחולה ודמיה מסתלקין דמשעה שהוכר העובר ראשה כבד עליה ואיבריה כבדין עליה אבל קודם שהוכר העובר אין ראשה כבד עליה ואין איבריה כבדין עליה. ואע"פ שר' יוסי חלוק בדבר ולא חשיב לה מסולקת דמים אלא אם כן פסקה מדם ועברו עליה שלש עונות משעה שהוכר עליה. ואע"פ שר' יוסי חלוק בדבר ולא חשיב לה מסולקת דמים אלא אם כן פסקה מדם ועברו עליה שלש עונות משעה שהוכר העובר. וכדתנן רבי יוסי אומר מעוברת ומניקה שעברו שלש עונות דיין שעתן מסתבר לי דלית הלכתא כוותיה אלא בסתם מתניתין דקתני מעוברת משיודע עוברה ואע"ג דשקיל וטרי ר' יוחנן אליביה וכדגרסינן התם תני תנא קמיה דר' יוחנן מעוברת ומיניקת שעברו עליה שלש עונות וראתה דייה שעתה. א"ל ר' יוחנן פתחת בתרתי וסיימת בחדא דילמא מעוברת והיא מינקה קאמרת ואגב אורחיך אשמעת לן ימי עוברה עולין לה לימי מיניקתה כדתניא ימי עוברה עולין לה לימי מיניקתה וימי מיניקתה עולין לה לימי עוברה וכו'. בשלמא ימי עיבורה עולין לה לימי מניקיתה משכחת לה דקא מיניקה וקא מיעברה אלא ימי מיניקתה עולין לה לימי עיבורה היכי משכחת לה. אלמא מדשקלי וטרו אליביה הלכתא כותיה. לא היא אלא לפרושה למתניתין אליביה דהאי תנא דפתח בתרתי וסיים בחדא קאתי היכי משכחת לה כדתני לה בברייתא. ותדע לך דהא בעא מיניה ההיא סבא מר' יוחנן הגיע עת וסתה בימי עיבורה מהו קא מיבעיא ליה אליבא דמאן דאמר וסתות דאורייתא מאי כיון דוסתות דאורייתא בעיא בדיקה או דילמא כיון דדמיה מסולקין לא בעיא בדיקה א"ל תניתוה ר' מאיר אומר אם היתה במחבא והגיע עת וסתה ולא בדקה טהורה שהחרדה מסלקת את הדמים טעמא דאיכא חרדה הא ליכא חרדה ולא בדקה טמאה אלמא וסתות דאורייתא דאלו למאן דאמר וסתות דרבנן אפילו כי ליכא חרדה והגיע עת וסתה ולא בדקה ולבסוף בדקה ומצאה טהור טהורה אלא ודאי ר' מאיר וסתות דאורייתא סבירא ליה והכי אוקימנא לה נמי בפרק כל היד. אלמא דאורייתא חרדה מסלקת את הדמים ולא בעיא בדיקה הכא נמי דמיה מסולקין ולא בעיא בדיקה אלמא סבירא ליה לר' יוחנן דמעוברת משהוכר עוברה מסולקת דמים אפילו הגיע עת וסת אינה חוששת לו ואינה צריכה בדיקה. ואפילו לכתחילה נמי אינה צריכה בדיקה מדאמר לא בעיא בדיקה. והא דתני נמי במתניתין היתה במחבא והגיע עת וסתה ולא בדקה לאו דוקא לא בדקה אלא מדתניא ישבה לה ולא בדקה שגגה ונאנסה והזידה ולא בדקה הרי זו טהורה הגיע שעת וסתה ולא בדקה הרי זו טמאה תנא נמי ר' מאיר אם היתה במחבא והגיע עת וסתה ולא בדקה. והוא הדין דאפילו לכתחילה לא בעיא בדיקה. דהא טעמא דמסולקת דמים היא. וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל ודעת הר"ז הלוי ז"ל אע"פ שהרב ר"א ז"ל חלוק בדבר אלא אם כן עברו עליה שלש עונות. ועוד נראה לי ראיה מדתניא מעוברת ומניקת שהיו שופעות דם ובאות דיין ימי עיבורן דיין ימי מיניקתן דר"מ ר"י ור' יוסי ור"ש אומר לא אמרו דייה שעתה אלא בראיה ראשונה אבל בשניה מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. ושמואל ורבי יוחנן סבירא להו כרבי מאיר דתניא במתניתין במה אמרו דיה שעתה אלא בראיה ראשונה אבל בשניה מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. ואיפליגו בפירושה רב ושמואל ור' יוחנן וריש לקיש דגרסינן התם במה אמרו דיה שעתה רב אמר אכולהו ושמואל אמר לא שנו אלא בתולה וזקנה אבל מעוברת ומניקת דיין כל ימי עיבורן דיין כל ימי מיניקתן וכן אמר ריש לקיש אכולהו ור' יוחנן אמר לא שנו אלא בתולה וזקנה אבל מעוברת ומניקת דיין כל ימי עיבורן דיין כל ימי מיניקתן. אלמא לרבי יוחנן ולשמואל מסולקת דמים חשבינן להו לגמרי כל ימי עיבורן וכל ימי מיניקתן ואפילו ראו כמה פעמים. ואי טעמא במעוברת ומניקה דוקא בשעברו עליה שלש עונות אם כן כשהן חוזרות ורואות שלשה פעמים מיהא תטמא מעת לעת דהא חזרו אלו לקדמותן שכל שהן תלויות בעברו עליה שלש עונות כשהן חוזרות ורואות חוזרות הן לחזקתן וכמו שאמרו בזקנה שעברו עליה שלש עונות. ותינוקת נמי שלא הגיע זמנה לראות וראתה שלשה פעמים הרי היא ככל הנשים ובעברו עליה שלש עונות דיה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה הרי היא ככל הנשים ומטמאה. ואם איתא דמעוברת נמי דוקא משעברו עליה שלש עונות אם כן כשהן חוזרות ורואות שלש פעמים מיהא יהיה ככל הנשים ואינהו קאמרי דיין כל ימי עבורן דיין כל ימי מיניקתן. ועוד נראה לי דכל שכן היא דהשתא שופעות ורואות אמר דיין כל ימי עבורן דיין כל ימי מיניקתן אלמא מסולקות דמים לגמרי חשבינן להו כל שכן דבתחלתן לא בעיא שלש עונות. ותדע לך דהא רבנן דפליגי עליה דר' מאיר במיניקה שנתנה בנה למיניקת היינו ר' יוסי ור' שמעון כדמוכח בהדיא בברייתא ובמעוברת ובמיניקה שעברו עליה שלש עונות שבקיה ר' יוסי לר' שמעון בר זוגיה שמע מינה דר' שמעון לא פליג בהא אתנא קמא ואפילו הכי פליג ר' שמעון אי בדיין כל ימי עיבורן דיין כל ימי מיניקתן. אלמא שמואל ור' יוחנן דאית להו כר' מאיר דאמר דיין כל ימי עבורן וכל ימי מניקתן כל שכן דאית להו דמסולקת דמים הם לענין התחלתן דלא בעיא שיעברו עליהן שלש עונות. ועוד דלדברי ר' יוסי ור' יהודה ור' שמעון אף וסת יש להן לקבוע בימי עבורן ובימי מיניקתן. והרב ר' אברהם ז"ל מודה בזו שאינן קובעות וסת כל ימי מיניקתן ועבורן וכמו שאני עתיד לכתוב בעזרת השם. לפיכך נראה לי ודאי דכל ימי עבורן משהוכר העובר וכל ימי מיניקתן אינן חוששות לוסתן כלל ואינן צריכות בדיקה ואפילו לכתחילה. ור' יהודה ור' זירא נמי משמע דסבירא להו כתנא קמא מדבעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא ראתה ואחר כך הוכר עוברה מהו ואמר ליה מידי הוא טעמא אלא משום דראשה כבד עליה ואיבריה כבדין עליה אלמא כתנא קמא סבירא להו דמשהוכר עוברה דראשה כבד עליה ואיבריה כבדין עליה דמיה מסולקין והכין הלכתא. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפסחים בסוף אלו דברים גבי אשתו נדה בעל חייב יבמתו בעל פטור דפרכינן עלה מאי שנא יבמתו דקא עביד מצוה אשתו נמי מצוה קא עביד. ומשני באשתו מעוברת ופריך והא איכא שמחת עונה ופריק סמוך לוסתה דאלמא אף מעוברת אסורה סמוך לוסתה וכל שכן בשעת וסתה ממש כבר תרצו רבותינו הצרפתים ז"ל דלהאי דמוקמי בסמוך לוסתה לא מוקמינן לה במעוברת. ולי נראה דאפילו אמעוברת קאי ובשלשה חדשים הראשונים שלא הוכר עוברה דחוששת לוסתה ולעונת וסתה. מיניקה כיצד. שנינו בפרק קמא דנדה מיניקה עד שתגמול את בנה נתנה בנה למיניקת גמלתו או מת ר' מאיר אומר מטמאה מעת לעת וחכמים אומרים דיה שעתה וקיימא לן כחכמים. ותנו רבנן מיניקת שמת בנה בתוך עשרים וארבעה חדש הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת. ומפקידה לפקידה היתה מיניקתו והולכת ד' וה' שנים דייה שעתה דברי ר' מאיר ור"י ור' יוסי ורש"א דיה שעתה כל כ"ד חדש לפיכך היתה מיניקתו ד' וה' שנים מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. ואמרינן לפיכך דר' יוסי למה לי מהו דתימא ר' יוסי תרתי אית ליה כלומר כל כ"ד חדש אפילו נתנה בנה למיניקה ואם היתה מיניקתו אפילו ארבע וחמש שנים נמי דייה כל זמן שהיא מיניקתו קמשמע לן. וקיימא לן כר' יוסי ור"ש. ועתה נבאר כי יש נשים שיש להן וסת קבוע ועוקרת אותו אפילו בפעם אחת והן שתים. ואלו הן תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וזקנה שעברו עליה שלש עונות ולא ראה. תינוקות שלא הגיע זמנה לראות כיצד. תניא בפרק קמא דנדה תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה פעם ראשונה דייה שעתה שניה דייה שעתה שלישית הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה. עברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה עברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה פעם שלישית הרי היא ככל הנשים. ואסקוה רב כהנא ורב גידל דהוא הדין אי חזיא בעונות קטנות אחר שעברו עליה שלש עונות ראשונות לפי שמסולקת דמים הוא וחזרה לקדמותה כאלו לא ראתה מתחלה דעכשיו נתגלה שאותן שלש ראיות שראתה מתחלה מקרה היה ודמים יתרים היו ולפיכך עד שתשוב ותראה עוד שלש ראיות לא הוחזקה זו ווסת ראשון שקבעה הרי הוא כמי שאינו ולפיכך אינה חוששת לוסתה הראשון ולא אפילו לראיה שתראה בנתיים עד שתראה עוד שלש ראיות אחרות כמו שכתבנו שהרי זו בחזקת טהרה לגמרי וכדתניא חזקה בנות ישראל עד שלא הגיעו לפרקן הרי הן בחזקת טהרה ואין הנשים בודקות אותן כלומר ואפילו לטהרות משהגיעו לפרקן הרי הן בחזקת טומאה ונשים בודקות אותן. זקנה כיצד. שנינו בפרק קמא דנדה איזו היא זקנה כל שעברו עליה ג' עונות סמוך לזקנתה ואמרינן עלה בגמרא היכי דמי זקנה אמר ר"י כל שחברותיה אומרות עליה הזקינה ר"ל אמר כל שקוראין לה אימא בפניה ואינה בושה ור' זירא ור' שמואל בר רב יצחק חד אמר כל שאינה בושה וחד אמר כל שאינה מקפדת מאי בינייהו איכא בינייהו בושה ואינה (דף קעג) מקפדת. ותניא זקנה שעברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה הרי היא ככל הנשים. לומר דכיון שעברו עליה שלש עונות לאחר שהזקינה ולא ראתה איגלי מילתא דמסולקת דמים היא מעתה ולפיכך דיה שעתה עד שתשב עוד ותראה שלשה פעמים. והילכך אף היא אינה חוששת לוסתה ואינה צריכה בדיקה ואפילו ראתה לאחר מיכן פעם ושתים אינה חוששת לאותו וסת דמסולקת דמים היא עד שתשוב ותראה עוד שלשה פעמים. וצריכה היא לקבוע וסת כבתחילה כמו שכתבנו או שתשוב ותראה בוסת שהיתה רגילה לראות כמו שנתבאר למעלה בדין קביעות הוסתות. ועתה נבאר מעוברת ומניקה שעברו עליה ימי מניקתן וימי עבורן דיין כל ימי מניקתן דר"מ ורב יהודה ור' יוסי ור' שמעון אומר לא אמרו דיה שעתה אלא בראיה ראשונה אבל בשניה מטמאה מעת לעת. אלמא בימי עבורן ומניקתן דוקא אמרו בראיה ראשונה דיין שעתן הא בשעברו ימי מניקתן אפילו בראיה ראשונה מטמאה מעת לעת ובהא ליכא מאן דפליג ועוד זיל בתר טעמא מידי טעמא הוא אלא מחמת הגורם דראשה כבר ואיבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עליה הא כשנסתלק הגורם חזר האורח למקומו ואינה דומה לזקנה ותינוקת שלא הגיע זמנה לראות דזקנה כל שעברו עליה שלש עונות סמוך לזקנתה מוכחא מילתא דההיא גופה מסולקת דמים לגמרי לעולם והילכך כשהיא חוזרת ורואה עד שתתחזק בשלש ראיות חשבינן ראיותיה למקרה ואינן ראויות לקבוע וסת והוא הדין והוא הטעם לתינוקת שלא הגיע זמנה לראות שהיא אין לה דמים בנוהג וכשהפסיקה חזרה לקדמותה אבל אלו ראויות הן ואורח בזמנו הוא בא אלא שעכבו הגורם ועכשיו הרי אלו חוזרות לדמיהן ואורח לזמנו. וכן דעת הרב ר"א ז"ל. ועתה נשוב ונפרש דיני עיקרי הוסתות וההפרש שיש בין וסת לוסת ונפרש תחלת דין הוסת הנקבע מחמת אונס לבד או בזמן שהוא מורכב בימים ומעשה. גרסינן בפרק קמא דנדה אמר רב יהודה אמר רב הונא קפצה וראתה קבעה לה וסת למאי אילימא לימים והא כל אימת דלא קפיץ לא חזאי אלא לקפיצות. ופירש רש"י ז"ל בכל יום שתקפוץ מחזקי' לה רואה ואפילו בשאר ימות השבת. וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל והביא ראיה לדבריו מדאקשינן והתניא כל שתקבענה מחמת אונס אפילו פעמים לא קבעה לה וסת מאי לאו לא קבעה לה כלל לא לא קבעה לה וסת אלא לימים לחודייהו ולא לקפיצות לחודייהו ומקשינן לימים לחודייהו פשיטא אלמא לקפיצות לחודייהו לא פשיטא דאינהו עיקר הגורם. ועוד הביא ראיה מדאמר ר"ה גופיה בפרק כל היד גבי הבאים מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה לא שנו אלא שאין לה וסת לימים ויש לה וסת לקפיצות דכיון דבמעשה תליא מילתא אימר לא קפיץ ולא חזא אלמא יש קביעות וסת לקפיצות בלא ימים ובמעשה בלחוד הדבר תלוי. והא דפרקינן לא קבעה וסת לא לימים לחודייהו ולא לקפיצות לחודייהו תריצתא דברייתא הוא ולא הויא אוקמתא לשמעתיה דרב הונא דר"ה לא איירי בוסת מורכב לימים וקפיצות אלא בוסת פשוט של קפיצות בלבד בכל יום המזדמן. ואין הדברים מחוורין בעיני דמדאקשינן עליה דר"ה למאי אילימא לימים. אלמא בימים מסודרים הוא דמיירי רב הונא דאי לא פשיטא דלא לימים קאמר אלא רב הונא בוסת מורכב איירי כברייתא. ואפילו תאמר דאינהו ספוקי מסתפקי בעיקר מימריה דרב הונא אכתי קשיא דהא ודאי לסבריה דמקשה רב הונא וברייתא בחד גוונא נינהו ואם איתא דרב הונא לקפיצות לחודייהו קאמר ודלא כברייתא הוה ליה למתרץ לפרושי בהדיא ולמימר הכא במאי עסקינן בוסת מורכב בימים ובקפיצות והא קמשמע לן דלימים לחודייהו ולקפיצות לחודייהו לא קבעה לה וסת. ועוד דהא ללישנא אחרינא רב הונא ודאי בוסת המורכב איירי וכדאוקמה רב אשי כגון דקפץ בחד בשבא וחזאי וקפץ בחד בשבא וחזאי ולחד בשבא אחרינא חזאי בלא קפיצה דהא איגלי מלתא דיומא הוא דקא גרים. ומינה שמעינן ללישנא קמא דבוסת המורכב קאמר והא דאקשינן לימים לחודייהו פשיטא ולא אקשינן לקפיצות לחודייהו פשיטא היינו טעמא משום דקפיצות לחודייהו לאו פשיטא אלא צריכא רבא דאי לאו אשמעינן ברייתא הוה אמינא כיון דכל אימת דקפיץ ראתה אימר תקבע לה וסת קמשמע לן. ועוד דהא דפריך לימים לחודייהו פשיטא לישנא יתירא הוא דקא דייקא כלומר אמאי איצטריך ליה למימר לא קבעה וסת לימים לחודייהו והא אנן בדידהו לא אסתפק לן ולא הוה ליה למימר אלא לאו לא קבעה וסת לקפיצות לחודייהו דהיא היא עיקר צריכותא דברייתא ואסיקנא דלימים לחודיה נמי איצטריך לאשמועינן והא דאייתי ראיה מיהא דריש פרק כל היד אף היא אינה ראיה דהתם נמי דיש לה וסת לקפיצות וימים קאמר וכן פר"ח ז"ל בההיא דפרק כל היד. ועתה נבאר וסתות דגופה כגון מתעטשת או מפהקת וכיוצא בהן אם נקבע בעיטושין ובפיהוקין לבד או דוקא בהרכבת ימים כוסת וקפיצות והדומין להן ומהו ההפרש שיש ביניהן. שנינו בפרק האשה. אלו הן הוסתות מפהקת ומתעטשת חוששת בפי כריסה ובשיפולי מעיה ושופעת וכמין צמרמורות אוחזין אותה וכן כיוצא בהן וכל שתקבע לה שלשה פעמים הרי זה וסת. ואמרינן עלה בגמרא כיוצא בהן לאיתויי מאי אמר רבה בר עולא לאיתויי ראשה כבד ואיבריה כבדין עליה ורותתת וגוסה פירוש גוסה מתעורר להקיא מלשון גס. ופירושו כל שתקבענה שלשה פעמים אם ראתה שלשה פעמים מתוך פיהוק או שלשה פעמים מתוך עיטוש אבל עיטשה פעם אחת וראתה ועוד חששה בפי כרסה פעם אחת וראתה אין זה וסת קבוע שאין המקרים קובעים וסת זה לזה. ומכל מקום אם פיהקה או עיטשה שלשה פעמים וראתה ואפילו שלא בימים ידועים הרי זה קבוע וחוששת לפיהוקין או לעיטושין לעולם באי זה יום שתתעטש או שתפהק. ומהו ההפרש שיש בן וסת זה קבוע וחוששת לפיהוקין או לעיטושין לעולם באי זה יום שתתעטש או שתפהק. ומהו ההפרש שיש בין וסת זה לוסת קפיצות שאינו נקבע אלא בהרכבת ימים וכמו שכתבנו למעלה. התם הוא שעיקרי הראיה אינה אלא מחמת האונס וכל שתקבענה מחמת אונס לא קבעה לה וסת אבל וסתות דגופה אדרבה האורח הוא שגורם למקרים הללו כמקרים המתילדים ממותרי הלחות והדמים והילכך אפילו בלא הרכבת ימים קבעו לה וסת. ואלא מיהו אם באו השלשה פיהוקין אלו או העיטושים בימים ידועין כגון שפיהקה שלשה פעמים באחד בשבת או בראשי חדשים וכיוצא בזה הרי קבעה זו וסת מורכב לפיהוקין וימים וכל שהגיע אותו יום ולא פיהקה או שפיהקה שלא באותו יום אינה חוששת לו ואפילו לא בדקה ולא ראתה הרי זו בחזקת טהורה וכדרך שאמרנו בוסת הקפיצות והפרש יש בין וסת פשוט לפיהוקין או לעיטושין לוסת המורכב לימים ופיהוקין שהוסת הפשוט נקבע בשלשה פיהוקין פשוטין באי זה יום שתפהק ותראה וכן בעקירתו כל שפיהקה שלשה פעמים ולא ראתה הרי זו עוקרתו אבל וסת המורכב אינו נקבע עד שתפהק שלשה פעמים בימים ידועים ותראה. וכן אינו נעקר ממנו עד שתפהק שלשה פעמים באותן הימים ולא ראתה. ועוד הפרש יש ביניהם שהוסת הפשוט כיון שאין לו יום ידוע אי אפשר לחוש לו עד שתפהק אבל אם הוסת מורכב כל שהגיע אותה עונה שהיא למודה לראות בה חוששת לכל אותה עונה מתחילת העונה ועד סופה כדרך שהיא חוששת לוסת הימים ולוסת ההפלגות. ועוד יש הפרש אחד ביניהן שהוסת הפשוט אינה חוששת אלא לשעת הוסת בלבד וכדתנן היתה למודה להיות רואה בתחלת הוסת כלומר מיד שהיא מתחלת לפהק כל טהרות שעשתה בתוך הוסת טמאות. בסוף הוסת כל טהרות שנעשו בתוך הוסת טהורות רבי יוסי אומר הימים ושעות היתה למודה להיות רואה עד הנץ החמה אינו אסור אלא עם הנץ החמה ר' יהודה אומר כל היום שלה. ועוד מדאיפליגו ר' יוסי ור' יהודה כאן בימים ושעות ושבקינן וסת דגופא דסלקי מינייהו אלמא וסתות הפשוטין דגופא לכולי עלמא שעות הוסת בלחוד וסת אבל לאחר השעות אינו וסת ואינה חוששת לו ודוקא בשהראיה כולה מובלעת בתוך הוסתות אבל אם אין הראיה כולה מובלע בתוך הוסת הרי זו חוששת לאחר הוסת שאין הולכין אלא אחר תחלת הוסת ואלו וסת המורכב כל שהגיע עונת הוסת חוששת לכל אותה עונה מתחלתה ועד סופה. אחר שיש וסתות דגופא פשוטין ויש מורכבין אם פיהקה בראש חדש וראתה וכן בראש חדש וראתה ואחר כך פיהקה שלא בראש חדש וראתה איגלי מילתא דפיהוק הוא שגורם ולא ראש חדש. וכן אם פהקה בראש חדש וראתה וכן בראש חדש וראתה וליום החדש השלישי ראתה בלא פיהוק איגלי מילתא דראש חדש קא גרים ולא פיהק. וכענין שאמרו בשילהי פרק קמא דנדה בוסת הקפיצות. אבל פהקה בראש חדש וראתה ועוד בראש (דף קעד) חדש וראתה (ועוד בראש חדש וראתה) (הערה: נ"ל דלא גרסינן ליה וכן העתיק הבדק הבית כאן ע"ש) ועוד פיהקה ביום כ"ט לחדש ולא ראתה ולמחר בראש חדש ראתה בלא פיהוק הרי זה וסת מורכב דפיהוק דאמש קא גרים והא דלא חזאי כי פהקה אמש משום דאכתי לא מטא זמניה כדרך שאמרו שם גם כן לענין וסת של קפיצות. עוד יצא לנו מזה לתחלת קביעות הוסת שאם פהקה וראתה ואפילו פהקה בראש חדש כל שתפהק פעם שנית באי זה יום שתפהק חוששת לו שמא לפיהוקין פשוטין תקבענו דאם פהקה ולא ראתה שוב אינה חוששת לפיהוקין פשוטין אבל עדיין היא חוששת לראש חדש שמא לראשי חדשים תקבענו. וכן אם פהקה וראתה באי זו יום שיהיה ועוד פהקה וראתה חוששת לפיהוקין וזה אין צריך לומר שאפילו מפיהוק ראשון חוששת לפיהוקין אלא שאם פהקה פעם שלישית ולא ראתה שוב אינה חוששת לפיהוק אבל עדיין חוששת להפלגת הוסת כיצד הרי שהפליגה בין פיהוק ראשון לפיהוק שני שלשים יום ולחמשה ועשרים פהקה ולא ראתה הותרה זו לפיהוקין ועדיין כשיגיע יום שלשים חוששת לו אני אומר ושמא להפלגות שלשים תקבענו. כבר בארנו שיש וסת שהוא נקבע להפלגות שוות. פעמים יש שההפלגה לא תהיה בהשויה אלא שתדלג יום אחד או שנים וכל שתקבענו כן הרי זו וסת קבוע. כיצד גרסינן בפרק האשה שהיא עושה צרכיה ראתה יום חמשה עשר בחדש זה ויום ששה עשר בחדש זה ויום שבעה עשר בחדש זה רב אמר קבעה לה וסת בדילוג ושמואל אמר עד שתשלש לדילוג. פירוש שראתה יום חמשה עשר בניסן ויום ששה עשר באייר ויום שבעה עשר בסיון לרב קבעה לה וסת לדילוג והרי זו אסורה לעולם בדילוג יום אחד והרי זו אסורה יום שמונה עשר בתמוז ויום תשעה עשר באב ויום עשרים באלול. ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג לפי שאין נקבע בפחות משלשה פעמים וראיה ראשונה של חמשה עשר בניסן לא בדילוג ראתה אותה. ואקשינן עלה דרב מדתניא היתה למודה להיות רואה יום ט"ו ושינתה לט"ז זה וזה אסורין שנתה לשבסר הותר שיתסר ונאסר חמיסר ושבסר שנתה לתמניסר הותרו כולן ואינה אסורה אלא מתמניסר ואילך. ופריק אמר לך רב למודה שאני. וחזרו והקשו לשמואל מדתניא ראתה יום כ"א בחדש זה יום כ"ב בחדש זה יום כ"ג בחדש זה קבעה לה וסת סירגה ליום כ"ד לא קבעה וסת תיובתיה דשמואל. ופריק אמר לך שמואל הכא במאי עסקינן כגון דרגילה למיחזי ביום כ' ושנתה לכ' ואחד ודייקא נמי דשבקיה ליום כ' ונקטיה ליום עשרים ואחד שמע מינה.

ורב חננאל ז"ל פירוש פלוגתא דרב ושמואל כגון שחוזרת לראות חלילה כגון הוסת הראשון ושלשה בו כיצד ראתה יום חמשה עשר בניסן ויום ששה עשר באייר ויום שבעה עשר בסיון וחזרה וראתה יום חמשה עשר בתמוז ויום ששה עשר באב ויום שבעה עשר באלול וחזרה עוד חלילה וראתה יום ט"ו בתשרי ויום ששה עשר במרחשון ויום שבעה עשר בכסליו הרי זו קבעה וסת לדילוגי חלילה מטבת ואילך כסדר הזה חמשה עשר לחדש זה וששה עשר לחדש זה ושבעה עשר לחדש זה וכן לעולם. ולפירוש זה הא דאמרינן בגמרא קבעה לה וסת לדילוג לא בהני תלתא ראיות בלחוד הוא דקבעה לה אלא הכי קאמר אם תשלש כן קבעה וסת לדילוג ורב ושמואל ללישנא קיטא נקטי. וברייתא דקתני ראתה יום עשרים ואחד בחדש זה עשרים ושנים בחדש זה עשרים ושלשה בחדש קבעה לה וסת לאו בהכי בלחוד קאמר אלא אם כן תשלש כן. וקשיא לי קצת דלמאי דאוקימנא כגון דרגילה למיחזי ביום עשרים ושנתה ליום עשרים ואחד משמע לכאורה דכל היכא דעקרה וסת הראשון קבעה לה וסת לדילוגין אלו כאלו וסת הראשון נעקר בשדילגה שלשה דילוגין הראשונים דאם כן אף וסת דילוג נקבע בכך. ולפיכך מסתברא ז"ל כפירוש הראשון. ומכל מקום ודאי אם דילגה וחזרה ודילגה באותן הדילוגין בעצמן פעם שניה ושלישית כדברי ר"ח ז"ל הרי זה וסת קבוע. וכבר כתבתי למעלה בדין קביעות הוסתות שאלו הדילוגין אין משגיחין בהן בין חדש מלא לחדש חסר דכשם שהאשה קובעת וסת להפלגות שוות כך היא קובעת וסת לימי החדש. ומדקתני בברייתא שכתבנו למעלה שנתה לשבסר הותר שיתסר ונאסר חמיסר ושבסר ולא מיתסר נמי תמניסר דנימא זו כבר דילגה ונחוש בפעם אחת לוסת הדילוג שמעינן מינה דאין חוששין לוסת של דילוג כלל עד שתקבענו לגמרי. וכן הסכימו רבותינו חכמי הצרפתים ז"ל והרב ר' אברהם והרמב"ן ז"ל. ולענין פסק הלכה פסק רבנו חננאל ז"ל כרב דקיימא לן כוותיה באיסורי. וכן פסק הרב ר"א ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פסק כשמואל משום דאמרינן בפריוקא דברייתא דפריקו אליביה דייקא נמי דשבקיה ליום עשרים ושמע מינה. והרמב"ן ז"ל כתב דהכין מסתברא. ומיהו יש לחוש ולהחמיר כדברי ר"ח ז"ל והרב ר' אברהם ז"ל. תניא בסוף פרק האשה היתה למודה להיות רואה יום עשרים ושנתה ליום שלשים זה וזה אסורין. הגיע יום עשרים ולא ראתה מותרת לשמש עד יום שלשים וחוששת ליום שלשים הגיע יום שלשים ולא ראתה יום עשרים וראתה הותר יום שלשים ונאסר יום עשרים שאורח בזמנו בא. יום עשרים וראתה דקתני מראיית השלשים קאמר וכדקאמר רב הונא בריה דרב יהושע בסוף פרק בנות כותיים דגרסינן התם גבי רואה בתוך ימי זיבה אינה קובעת וסת מיקבעה לא קבעה מיחש מהו שתחוש ואמר ר' פפא ניחזי אנן תנן היתה למודה להיות רואה ליום חמשה עשר ושנתה ליום עשרים זה וזה אסורין ואמר ר' יהודה אמר שמואל לא שאנו אלא חמשה עשר לטבילתה שהן עשרים ושנים לראייתה ושנתה לעשרים ושבעה דכי הדרו אתו עשרין ותרין קיימי לה בתוך ימי זיבתה וקתני זה וזה אסורין אלמא חיישא ליה וקסבר רב פפא עשרין ותרי מעשרין ותרין מנינן כלומר מזמן עשרין ותרין שהיתה רגילה לראות בו נדה ופתחה מעשרין ושבעה מנינן. א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא ממאי דילמא עשרין ותרין נמי מעשרין ושבעה מנינן כלומר משעת הראיה מונין לה דכי הדרי אתו עשרין ותרי קיימי לה בתוך ימי נדתה. וקיימא לן כרב הונא בריה דרב יהושע דכי אתא רבין וכל נחותיה אמרה כרב הונא בריה דרב יהושע הילכך האשה שקבעה וסת להפלגה מכ' לכ' ושנתה לחמשה ועשרים חוששת לחמשה ועשרים ולעשרים ומאיזה זמן היא מונה העשרים שהיא חוששת לו מראיית החמשה ועשרים ולא מראיית העשרים שהיא למודה לפי שהאורח לא היה רגיל לבא לפחות מעשרים ואלו זו מונה עשרים מזמן העשרים נמצא שהיא חוששת שמא יקדים האורח לבוא בחמשה עשר לראיית החמשה ועשרים ואינו בדין שזו שנתה לרחק ואנו נחוש שמא תקרב לחמשה עשר. ועתה נבאר דין חושי הוסתות הקבועין ושאינן קבועין אם צריכה לחוש לכל המשכת הוסת או לזמן התחלתו בלבד. תנן בפרק קמא דנדה אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה והיושבת על דם טוהר ואמרינן עלה בגמרא חוץ מן הנדה דבתוך ימי נדה לא בעיא בדיקה הא ניחא לריש לקיש דאמר אין אשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה שפיר אלא לר' יוחנן דאמר אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה תבדוק דדילמא קבעה לה. ואיכא למידק ולריש לקיש מי ניחא תבדוק דהא איכא שופעת או מדלפת שנים או שלשה ימים והוו להו כולי יומי ראיה כעונה אחת וכשעה אחת וצריכה לחוש לכל זמן המשכת הוסת לפי שאין ידוע עיקר הוסת אם בתחלתו והשאר טפלה לו או שמא סופו או אמצעיתו עיקר ותחילה טפלה משום דמים יתרים דאיתוספו בה מקדים הוסת לבא ואם כן תבדוק לעמוד על זמן המשכתו כדי לחוש לכל זמן המשכתו ונראה מכאן שאין חוששין אלא לעונת עיקר התחלתו שהוא הוא סוף העיקר ובהעקר העיקר נסתלק הטפל. ויש ראיה מדתניא בפרק האשה היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה אינה אסורה אלא עם הנץ החמה דברי רבי יוסי רבי יהודה אומר כל הלילה שלה כלומר כל הלילה אסורה ואוקימנא לה דרגילה למיחזי בסוף ליליא סמוך להנץ החמה דכל היכא דתני עם לאלתר ממש משמע ואם איתא הוה ליה לרב יהודה למימר כל הלילה וכל היום שלה דאי אפשר שלא נכנס הראיה לתוך ההנץ מעט. ועוד דסתמא קתני היתה למודה להיות רואה ולא מפליג בין רואה ראיה מרובה לרואה ראיה מועטת ואפילו הכי קתני כל הלילה שלה אבל יממא שריא. וכן דעת ר"ז הלוי ז"ל. ואף הרב ר"א ז"ל כתב ראיה זו והברייתא השנויה שם בפרק האשה אלא שהוא ז"ל הכריע כסברא הראשונה שצריכה לחוש לכל זמן המשכתו. ושמעתין דפרק קמא דנדה ודאי מכרעת טפי דאינה חוששת אלא לעונת עיקר התחלתו וכמו שכתבנו אלא שקשה לי קצת מדאמרינן בפרק קמא דנדה גבי תינוקות הגיע זמנה לראות אפילו שופעת כל שבעה אינה אלא כראיה אחת ופוסקת הויא לה כשתי ראיות אלמא ראיה שניה שבתוך ימי נדתה לאו בתר ראיה ראשונה אלא כראיה שניה בפני עצמה חשבינן לה וכיון שכן אם פוסקת וחוזרת ורואה תחוש לכולו. וי"ל דהתם דוקא להחזיקה בדמים הוא שאמרה ונפקא מינה לטהרות ואי נמי לבעל ולענין כתמים אבל מכל מקום התחלת הראיה היא העיקר לענין קביעות הוסתות ואף לביאת האורח ובהסלקת העיקר מסתלק הטפל. וכן נראה לי עיקר. כבר כתבנו למעלה דוסתות דגופא דעיטושין ופיהוקין וכיוצא בהן אם הוסת פשוט בלא הרכבת ימים אינה חוששת אלא לשעת הוסת בלבד ואינה חוששת אפילו לסוף אותה עונה ובלבד אם כל הראיה מובלעת בתוך הוסת כלומר שאינה רגילה לראות לאחר שפסקה מלהתעטש או מלפהק אבל אם הראיה נמשכת לאחר הפסקת העיטוש והפיהוק יש לומר שחוששת לכל העונה עד סופא ולדברי הר"ז הלוי ז"ל אינה חוששת לאחר שעת הוסת כלל לפי שאין הולכין אלא אחר התחלת הוסת. ועתה נבאר מי שאין לה וסת קבוע אם צריכה לחוש לעונה בינונית שהוא שלשים יום הואיל ורוב נשים דרכן לראות בעונה בינונית אם לאו כבר כתבנו שהוסת שאינו נקבע שלשה פעמים אינו קבוע וכתבנו שאעפ"י שאינו קבוע חוששת לו עד שתעקר ממנה פעם אחת. כיצד הרי שראתה ולסוף עשרים חזרה וראתה לכשיגיע יום עשרים חוששת לאותו יום ואסורה כל אותה עונה אם חזרה וראתה הרי זו חוששת גם כן ליום עשרים אחרים אם ראתה הרי זו וסת קבוע ואם לא ראתה הרי זה נעקר ושוב אינה חוששת לו. אע"פ שלא ראתה ליום עשרים חוששת ליום שלשים לראייתה לפי שהיא עונה בינונית לרוב הנשים ולפיכך חוששין שמא יבא אורח בזמן הרגיל לבא לרובן של נשים דתנן בפרק כל היד כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן והבאין מן הדרך נשיהם להן בחזקת טהרה ואיתמר עלה בגמרא אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה. ופירש רש"י ז"ל תוך ימי עונתה שלשים יום לראייתה אבל לאחר ימי העונה בעיא בדיקה הואיל וסתם נשים חזיאן לסוף עונה ושמעינן מינה דאשה שאין לה וסת בעלה מוזהר עליה ביום העונה דהא לא אשכחן מאן דפליג עליה דר"ל ואפילו בבא מן הדרך וכל שכן בשוהא עמה בעיר. תנן בפרק כל היד כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן והבאים מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה ואמרינן עלה בגמרא למה לי למיתני והבאים מן הדרך סלקא דעתך אמינא הני מילי היכא דאיתיה במתא דרמיא אנפשיה ובדקה אבל היכא דליתיה במתא לא קמשמע לן. אמר רב הונא לא שנו אלא שלא הגיע עת וסתה אבל הגיע עת וסתה אסורה וסתות דאורייתא כלומר אע"פ שהמתין עד כדי שתוכל לספור ולטבול דכיון דוסתות דאורייתא הרי זו כאלו ודאי ראתה וכל שהניחה בחזקת טומאה הרי היא בחזקת טומאה עד שתאמר לו טהורה אני. רבב"ח אמר אפילו הגיע עת וסתה מותרת וסתות מדרבנן. פירוש דוקא בששהא עד כדי שתוכל לספור ולטבול. והא דרבב"ח דרבי יוחנן רביה הוא דאמר רב שמואל בר אבא אמר רבי אבא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה דכיון דוסתות דרבנן לא אמרינן ודאי ראתה אלא אימר לא ראתה ואם תמצא לומר ראתה אימר טבלה. ואנן קיימא לן כמאן דאמר וסתות דרבנן ולא שנא אשה דעלמא ולא שנא נערה שבושה לטבול בלא תביעת הבעל לפי שאין ראייתה ודאי אלא ספק וכדאמר ליה רב שמואל בר אבא לר' אבא אמר רבי יוחנן אפילו ילדה דבזיזא למיטבל. ופירש רש"י ז"ל ילדה נערה מלשון קח לי את הילדה. כלומר מי אמר ר' יוחנן אפילו בנערה דבזיזא למיטבל כלומר (דף קעה) שבושה היא מליטבול א"ל אטו ודאי ראתה מי אמר ר' יוחנן אימר דאמר ר' יוחנן ספק ראתה ספק לא ראתה אם תמצא לומר ראתה אימר טבלה. וכיון שכן אף בילדה אומר כן דספק ספיקא היא. ואע"פ שלר"ח ז"ל ילדה שהיתה מעוברת וילדה. מכל מקום מדברי רש"י ז"ל נשמע כן ואלא מיהו אם לא שהה עד כדי שתוכל לספור ולטבול אסורה ואע"ג דוסתות דרבנן דאימר ראתה כיון דרוב הפעמים אורח בזמנו בא. ואלו ראתה ודאי לא טבלה שהרי אין שהות לספר ולטבול הילכך אסירא. ודוקא בשיש לה וסת לימים לחודייהו אבל יש לה וסת לימים ולקפיצות אע"ג דהגיע יום הראוי לקפיצה מותרת דכיון דבמעשה תליא מילתא אימא לא קפצה ואפילו למאן דאמר וסתות דאורייתא וכ"ש למ"ד וסתות דרבנן דאמרינן התם רב אשי מתני הכי אמר רב הונא לא שנו אלא שאין לה וסת לימים ויש לה וסת לקפיצות דכיון דבמעשה תליא מילתא אימר לא קפיץ ולא חזאי אבל יש לה וסת לימים אסורה וסתות דאורייתא רבה בר בר חנה אמר אפילו יש לה וסת לימים מותרת וסתות דרבנן. מכל מקום מסתבר לי שהוא חושש לה לעונה בינונית דכיון דוסתה תלוי במעשה ואימר לא קפצה ולא ראתה מחמת קפיצה אם כן אני חושש שמא בא האורח בעונה בינונית מעצמו ומחשב ימי עונה בינונית ובא עליה. ובזה חמור הוסת התלוי במעשה מוסת הימים אפילו הוסת מרוחק מעונה בינונית כגון שהיא למודה לראות משלשים וחמשה לשלשים וחמשה וכיוצא בזה אף על פי דהגיע זמן עונה בינונית מותרת דהא קביע לה וסת ואלו בוסת התלוי במעשה אימר האורח הבא מעצמו בא בעונה בינונית. ולפי הסברא הזאת כל שיש לה וסת לימים ולקפיצות אם עונת הוסת מרוחקת מעונה בינונית הרי זו אסורה ביום שלשים כמי שאין לה וסת כלל שחוששת לעונה בינונית כמו שכתבנו למעלה. וכן אם וסת הקפיצות מובלעת בתוך ימי עונתה ולא קפצה ולא ראתה הרי זו חוששת ליום העונה. ועתה יש לבאר אשה שיש לה וסת והגיע עת וסתה ולא בדקה בשעת וסתה ולא הרגישה אם ראתה אם לאו וכן מי שאין לה וסת והגיע עת עונתה ולא בדקה ולא הרגישה אם היא מותרת אחר מיכן בבדיקה או אפילו בלא בדיקה. גרסינן בפרק כל היד איתמר יש לה וסת והגיע עת וסתה ולא ראתה ולבסוף בדקה אמר רב אם בדקה ומצאה טמא טמא טהור טהור ושמואל אמר אפילו בדקה ומצאה טהור טמא מפני שאורח בזמנו בא. ואוקי רב נחמן בר יצחק פלוגתייהו בוסתות דאורייתא או דרבנן דשמואל סבר וסתות דאורייתא והרי זו כאלו ראתה בשעת וסתה הקבוע לה וצריכה ספירה וטבילה. ורב סבר וסתות דרבנן וכיון שבדקה עצמה עכשיו ומצאה טהור אף אני אומר שהאורח בזמנו לא בא. והרי זו טהורה מיד. אמר רב ששת כתנאי רבי אליעזר אומר טמאה נדה ורבי יהושע אומר תבדק. וקיימא לן כמאן דאמר וסתות דרבנן דהא רב ושמואל ואיסורי הלכה כרב באיסורי. וכן רבי אליעזר ורבי יהושע הלכה כר' יהושע. ורבא נמי משמע דאית ליה הכין מדקאמר גבי פלוגתא דרשב"ג ורבי בהרואה דם מחמת מכה דכולי עלמא וסתות דרבנן ובמקור מקומו טמא קא מיפלגי וכיון שכן אף אשה שיש לה וסת והגיע עת וסתה ולא בדקה תבדק ואם מצאה טהור טהור. ומיהו אסורה עד שתבדוק ומצאה טהור שאני חושש שמא בא האורח אע"פ שלא הרגישה. והיינו דקאמר רב בדקה ומצאה טהור טהור ותניא רבי יהושע אומר תבדק אלמא לכולהו בדיקה מיהא בעיא. והא דקאמר רב מצאה טמא טמא דמשמע לכאורה דטהורה עד שתמצא טמא. לא היא דמצאה טמא כדי נקטיה ואגב דאמר מצאה טהור נקט נמי מצאה טמא. והוא הדין למי שאין לה וסת והגיע עת וסתה בינונית שהוא יום שלשים לראייתה הרי זו אסורה עד שתבדק ואם בדקה ומצאה טהור טהורה. יש לה וסת שאינו קבוע והוא לה בפחות מעונה בינונית כגון שראתה לעשרים וחמשה וכיוצא בזה אף על פי שלא בדקה כיון שלא הרגישה בדם הרי זו טהורה בלא בדיקה כלל:

השער הרביעי

השער הרביעי: הכתמים: דבר תורה אין האשה מטמאה משום נדה עד שתרגיש בבשרה בשעת יציאת דם שנאמר דם יהיה זובה בבשרה. עד שתרגיש בבשרה. ותנן בפרק הרואה ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה ולא כתם. חכמים עשו סייג לדבר וטמאו אפילו את הכתמים להחמיר על דברי תורה וכדתניא התם לא אמרו חכמים את הדבר להקל אלא להחמיר. ופירש רבינא לא אמרו להקל על דברי תורה אלא להחמיר על דברי תורה וכתמים עצמן דרבנן. פירוש כשהקלו חכמים בכתמים לתלות אותן בבעלה ובבנה ובמכה וכיוצא בהן לא להקל אמרו שאלו היה הכתמים דבר תורה לא היו מקילין בספיקן אלא עיקר כתמים להחמיר על דברי תורה הן ולפיכך הקלו בספיקן. הרואה כתם צריכה להפסיק בטהרה ומונה שבעה נקיים חוץ מאותו יום של מציאה כמו שראתה דם. אחד הכתם הנמצא על בשרה ואחד הנמצא על חלוקה אינו מטמא עד שיהא בו כגריס ועוד. דתנן בפרק הרואה כתם ועד כמה היא תולה רבי חנינא בן אנטיגנוס אמר עד כגריס של פול. ואיתמר עלה בגמרא אמר ר"ה עד כגריס אינה תולה פחות מכגריס תולה ורב חסדא אמר כגריס תולה יתר מכגריס אינה תולה ואע"ג דבעלמא קיימא לן כר"ה לגבי רב חסדא דרביה הוא הכא קיימא לן כרב חסדא דקאי כרבי יוחנן דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים. כלומר בכל השיעורין שיעור מצומצם כיתר מכשיעור להחמיר חוץ מכגריס של כתמים שהוא להקל. ופלוגתא דרבי ינאי ורבי חנינא דהתם בנמצא עליה כגריס ועוד ואותו ועוד רצופה בו מאכולת כוותיה דרב חסדא שייכא ותרוייהו כוותיה סבירא להו דרבי חנינא אמר טמאה כי תליא בגריס בגריס ועוד לא תליא. ורבי ינאי אמר טהורה הני מילי דאין רצופה בו מאכולת אבל הכא דרצופה בו מאכולת האי ועוד דם מאכולת הוא פש ליה כגריס כיון דבעלמא תליא הכי נמי תליא. אלמא כולהו סבירא להו דגריס כפחות מכגריס והכין פסקו כולהו רבוואתא ז"ל. וכמה שיעורו של גריס תשע עדשות שהן שלש על שלש דתנן בפרק ג' של מסכת נגעים גופה של בהרת כגריס הקילקי מרובע מקום הגריס תשע עדשות. נזדמן לה גריס גדול מיכן משערת בו ששיעורי גריס של כתמים להקל כמו שאמרנו. פעמים שתולה בכתרמוס במקום שמין הפשפש מצוי וכדאמרינן בפרק הרואה תולה בפשפש עד כתרמוס. וכתב הרמב"ם ז"ל שאינה חוששת עד שיודע שהוא דם דתנן בפרק האשה ז' סמנין מעבירין על הכתם וכו'. העביר עליו ז' סמנין ולא עבר הרי זה צבע. וסבר הרב דלענין בעלה נשנית משנה זו ולומר שאינה חוששת עד שתעבור עליו שבעה סמנין ועבר. ובאמת אם העבירו עליו שבעה סמנין ולא עבר מסתברא דטהורה לביתה דאפילו לגבי טהרות אמרו הרי זו צבע כל שכן לבעלה דכתמים דרבנן אבל סתמא ודאי נראה דטמאה לבעלה בלא העברת סמנין והכא לטהרות שנינו. ותני והדר מפרש דתנן התם הטבילו ועשה על גביו טהרות. ועוד נראה לי דאפילו תאמר דלבעלה שנינו לא נפקא מינה מידי דהא מדקתני שבעה סמנין מעבירין על הכתם אלמא אינה טהורה עד שתעביר עליו סמנין ואינו עובר וכן בדין דכיון דתני ועריב בעלה וטהרות לומר בעלה כטהרות ואלו לגבי טהרות ע"כ כל שלא העביר טהרותיו טמאות מספק דתניא העביר עליו ששה סמנין ולא עבר העביר עליו צפון ועבר טהרותיו טמאות שאם העביר סם שביעי מתחילה שמא עבר. וכיון שכן כל שלא העבירה חוששת ואפילו לבעלה ואם עבר הרי זו בחזקת דם וטמאה ואם לא עבר ודאי בחזקת צבע הוא וטהורה. והרמב"ן ז"ל פירוש משנתנו לענין טהרות ויפה פירש.

כיון שהכתמים דרבנן לפיכך הקלו בהם. יש נשים שטהרו את כתמיהן לגמרי ואפילו סדינין שלהן מלוכלכין בדם ואע"פ שאין להם במה לתלות כתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ואפילו מי שיש לה כתמים לא לכל הכתמים חוששת אלא בשנמצאו הכתמים במקום שנראה שממנה היו כלמטה מן הסינר ואפילו במקום שחוששין להם משום כתם אם יש במה לתלות תולין להקל ובלבד שיהא שם דבר ידוע שהיא יכולה לתלות בו כמי שנתעסקה בכתמים או שישבה בצד המתעסקים וכיוצא בו. ופעמים שתולה אפילו בדבר שאינו ידוע ממש אלא שהוא קרוב יותר שמשם בא כמי שהשאילה חלוקה לנכרית או זקנה לילדה וכיוצא בזה. או שהכתמים מצויין שם כעיר שיש בה חזירים או ששוחטין ברחובותיהם וכיוצא בזה. ואפילו אין בה אחד מכל אלו יש דברים שאין מקבלין כתמים כדברים שאין מקבלין טומאה ובגד צבוע. ועוד הקלו ברואה ודאי מגופה אלא שהוא קרוב שלא בא מן המקור וכעושה צרכיה ונמצא דם בספל וכרואה דם מחמת מכה וכמו שיתבארו דינין אלו כאן בעזרת השם. ותחילה נפרש אם תולין בכתמים בזמן הזה אם לאו ואחר כך נבאר הנשים שאינן חוששות לכתמים. ואחר כך נבאר הכתמים שהאשה חוששת להן ומכלל זה יודעי המקומות שדנין בהן משום כתם ושאין דנין בהן משום כתם. ואחר כך נפרש דיני התלייה במה תולין ובמה אינה תולה. ונכלול בזה דיני התליות כולן בין שיש דבר ידוע לתלות ובין אין לה דבר ידוע לתלות בו. ואחר כך נבאר מה הם הדברים שמקבלין כתמים ושאינן מקבלין כתמים. ואחר כך הענינים שאפילו ראתה מגופה אינה חוששת. דין הגמרא הרואה כתם בין על בשרה בין על בגדיה אם יש לתלות תולה כמו שיתבאר. עכשיו שאין אנו רואין דמים יש מי שאומרים דכשם שאין רואין דמים כך אין תולין בכתמים שאין תולין אלא במה שדומה לו וכיון שאין אנו בקיאין במראות איך נדון מה דומה לו כדי שנתלה בו וסמכו עליה בזה על מה שאמרו בפרק כל היד גמרא אי זהו אדום כדם המכה. מאי כדם המכה אמר רב יהודה אמר שמואל כדם שור שחוט זעירי אמר רבי חנינא כדם מאכולת של ראש מיתיבי הרגה מאכולת הרי זו תולה בו מאי לאו דכוליה גופא לא דרישא. ואמרינן נמי התם אמר רבי אבהו כדם אצבע קטנה שנגפה וחיתה וחזרה ונגפה ולא של כל אדם אלא של בחור שלא נשא אשה. ואקשינן והתנן תולה בבנה ובבעלה בשלמא בנה משכחת לה אלא בעלה היכי משכחת לה כלומר הרי נשא אשה. ומשני כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה אלמא אין תולין אלא אם דומה (דף קעו) לו. ולאו מילתא היא דהתם היינו טעמא משום דקסלקא דעתך דמתניתין תולה כל כתם במאכולת או בבנה ובעלה קאמר ואפילו כתם אדום שבאדומים ומשום הכי אקשינן אם איתא דאדום אינו דומה למאכולת של גוף אם הרגה מאכולת של גוף היאך תולה בו אדום שבאדומים שאינו דומה לו וכן האיך תולה אותו בבעלה שדמו אינו אדום כל כך. אבל מי שאינו יודעת בדמיונות או שהלך מראה הדם או הצבע שנתעסק בו מנגד עיניה תולה בו כל כתמיה לכולי עלמא אלא אם כן ברור שאינו דומה כגון שהכתם אדום והיא לא נתעסקה אלא בשחור אי נמי שנתעסקה בדבר מועט והכתם מרובה וכיוצא בזה הא בענין אחר תולה לעולם מן הסתם שהכתמים דרבנן הן ולא אמרו בדבר להחמיר אלא להקל. ותדע לך שהרי אותה אשה שבאה לפני ר' עקיבא ואמרה ראיתי כתם ואמר לה שמא מכה יש ביך והיא יכולה להתגלע ולהוציא דם ואמרה ליה אין וטהרה רע"ק וכדאיתא במתניתין בפרק הרואה ולא הצריכה להביא הכתם לפניו ולגלע המכה ולהוציא דם אלמא תולין מן הסתם כמו שאמרנו. וכן דעת הר"א ז"ל ודעת רבותינו הצרפתים ז"ל. כל הנשים שהגיע זמנם לראות והוא משהגיעו ימי הנעורים והביאו סימנין אעפ"י שלא ראו מעולם יש להם כתמים דגרסינן בפרק קמא דנדה ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר כל הנשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן ותינוקת שהגיע זמנה לראות יש לה כתם ומדפסיק ותני הגיע זמנה לראות יש לה כתם אלמא מילתא פסיקא קאמר בין ראתה בין לא ראתה ועוד דאי דוקא בשראתה שתים לרבי ושלש לרשב"ג קאמר כלומר שהוחזקה בדמים אם כן מה בינה ובין תינוקת שלא הגיע זמנה לראות דההיא נמי אם ראתה שתים ושלש כתמה טמא דאתמר כתם שבין ראשונה ושניה טהורה שבין שניה לשלישית חזקיה אמר טמא ור' יוחנן אמר טהור ופלוגתייהו בשלא הגיע זמנה היא ואע"פ שיש מן המפרשים שהעמידוה בתינוקת שהגיע זמנה לראות א"א להעמידה מדדחינן דחזקיה מדברי ר' שמעון בן יהוצדק דאמר תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה פעם ראשונה ושניה רוקה ומדרסה בשוק טהור כתמה נמי טהור אלמא פלוגתייהו נמי בשלא הגיע זמנה היא ואפילו הפסיקה ג' עונות וראתה כתמה נמי טמא כשאר כל הנשים דלא שנא הפסיקה ולא שנא לא הפסיקה מטמא מעת לעת וכתמה נמי טמא דלא קיימא לן כר' אלעזר דאמר כל אשה שעברו עליה ג' עונות וראתה דייה שעתה. ותניא בפרק קמא דנדה הגיע זמנה לראות וראתה פעם ראשונה דייה שעתה שניה מטמאה מעת לעת עברו עליה ג' עונות וראתה דייה שעתה ואוקימנא לה כר' אלעזר הא לרבנן מטמאה מעת לעת וכתמה נמי טמא. גרסינן בפרק קמא דנדה אמר רב יהודה אמר שמואל משום ר' חנינא בן אנטיגנוס כל הנשים כתמן טמא למפרע ונשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן חוץ מתינוקות שלא הגיע זמנה לראות שאפילו סדינין שלה מלוכלכין בדם אין חוששין לה פירוש משום דכתמים דרבנן ולא גזרו אלא בשהגיע זמנה לראות או שהוחזקה בדמים. והא דאמרינן בתולת דמים כתמה כראיתה היינו דוקא בשהגיע זמנה לראות הא בשלא הגיע זמנה לראות אין חוששין לכתמיה אלא אם כן היא מוחזקת בדמים וכיצד היא מוחזקת בדמים כל שראתה שלשה פעמים וכדאמרינן בפרק קמא דנדה אמר עולא אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק תינוקת שלא הגיע זמנה לראות פעם א' וב' דיה שעתה רוקה ומדרסה בשוק טהור כתמה נמי טהור. ונחלקו עליה חזקיה ורבי יוחנן בכתם שבין שניה לשלישית וכדאתמר התם כתם שבין שניה לשלישית חזקיה אמר טמא ור' יוחנן אמר טהור חזקיה אמר טמא כיון דאלו קא חזיא מטמי' כתמה נמי טמא ר' יוחנן אמר טהור כיון דלא אתחזק בדם כתמה נמי לא מטמינן וקיימא לן בהא כר' יוחנן אע"פ דחזקיה רביה דר' יוחנן הוא הא איכא ר"ש בן יהוצדק דקאי כוותיה והוה ליה חזקיה חד לגבי תרי ועוד דכי אתא רבין וכל נחותיה אמרוה כר"ש בן יהוצדק ואלא מיהו כתם שבין שלישית לרביעית לכולי עלמא טמא ואע"ג דקיימא לן בוסתות כרשב"ג ולגבי קביעות וסת לא קבעה עד שתראה ד' פעמים התם הוא לקביעות וסת של הפלגות לפי שאי אפשר לשלש הפלגות בפחות מארבע ראיות אבל להחזיקה ברואה בג' ראיית סגי דומיא למה שאמר ראה שור נגח ושור לא נגח שור נגח ושור לא נגח שור נגח ושור לא נגח נעשה מועד לסירוגין וכן הדין לשאר הוסתות כולן כל שראתה ג' פעמים הרי זה וסת קבוע כמו שנתבאר בשער הוסתות והיינו דלא אפליגו חזקיה ור' יוחנן אלא בכתם שבין שניה לשלישי אבל בכתם שבין שלישית לרביעית לא נחלקו דאלמא לכולי עלמא כתמה טמא וסתמא דמלתא חזקיה ור' יוחנן אליבא דרשב"ג דהלכתא כוותיה הוא דאפליגו דאי אליבא דרבי היכי שקלי וטרו אליבא דלאו הלכתא. וכן נראה גם מפירושו של רב חננאל ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל אבל נראה שרבנו שלמה ז"ל חלוק בדבר וכן תוספות רבותינו הצרפתים ז"ל שהם סבורים שהראיה הראשונה שבתינוקת שלא הגיע זמנה לראות אינה אלא כמקרה ועראי ואינה ראויה להצטרף ולפי דבריהם מחלוקתן של חזקיה ורבי יוחנן על אותה סוגיא שעליה אינו אלא אליבא דרבי אבל לדידן דקיימא לן כרשב"ג אין חוששין לה עד שתראה ארבע ראיות שאין הראשונה מצטרפת לפי שאינה אלא כמקרה והלשון הראשון עיקר. אמר ר' חלקיה בר טוביה תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ושופעת כל שבעה אינה אלא ראיה אחת אמר רב שימי בר חייא ומדלפה אינה כפוסקת אלא כשופעת. ואיזו היא תינוקת שלא הגיע זמנה לראות כל שלא הגיעו ימי הנעורים דתניא בפרק קמא דנדה ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר נשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן ותינוקת שהגיע זמנה לראות יש לה כתם ושלא הגיע זמנה לראות אין לה כתם ואימתי הגיע זמנה לראות משהגיע ימי הנעורים. ומסתברא דהיינו כל שהיא פחותה מבת י"ב שנה ויום א' ואע"פ שהביאה שתי שערות דהא קיימא לן כרבא דאמר בפרק יוצא דופן תוך הפרק כלפני הפרק ושומא בעלמא נינהו והוא הדין לבת שתים עשרה שנה ויום אחד אם לא הביאה שתי שערות דכל שלא הביאה שערות קטנה היא ודוקא שבדקוה ואין לה ואע"ג דקטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין ואפילו בדקן ולא אשכחן חיישינן שמא נשרו להחמיר לענין מיאון הא אמר ר' דימי מנהרדעא הלכתא חוששין שמא נשרו והני מילי דאיקדשה בתוך זמן ובעל לאחר זמן דאיכא ספיקא דאורייתא אבל בעל בתוך זמן לא כלום הואיל וליכא ספיקא דאורייתא ובכתמים נמי דספיקא דרבנן הוא אין חוששין שמא נשרו. אלא מיהו היכא דלא בדקן חזקה הביאה סימנין ואפילו למיאונין וכדרבא דאמר רבא קטנה שהגיע לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין. ואיתא בפרק יוצא דופן ובריש פרק בא סימן ומדברי רש"י ז"ל נראה דלעולם משהגיע לכלל שנותיה חוששין לכתמיה אע"פ שלא הביאה סימנין שהוא ז"ל פירש משהגיעו ימי הנעורים שהביאה שתי שערות או בת שתים עשרה שנה ויום אחד אע"פ שלא הביאה שתי שערות ע"כ. ונראה שהזקיקו לפרש כן מדקאמר משהגיעו ימי הנעורים דאלמא בהגעת הימים בלחוד חוששין לה וזה דחוק. ומצאתי בתוספתא נדה בפרק ראשון מאימתי ראויה להיות רואה משהביאה שתי שערות וזה מבואר כדברינו. גרסינן בפרק קמא דנדה תנו רבנן תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה פעם ראשונה דייה שעתה שלישית הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה עברו עליה שלש עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה הרי היא ככל הנשים. ואפילו רבנן דר' אליעזר דאמרו כל הנשים שעברו עליהן שלש עונות וראתה מטמאה מעת לעת מודו בהא ותדע לך דסופה דהא ברייתא קתני ושהגיע זמנה לראות פעם ראשונה דייה שעתה שניה מטמאה מעת לעת. ואמרינן עלה שניה מטמאה מעת לעת מני ר' היא דאמר בתרי זמני הויא חזקה ואקשינן אימא סופא עברו עליה שלש עונות וראתה דייה שעתה אתאן לרבי אלעזר. רישא רבי וסופא רבי אלעזר אלמא סופא בלחוד דמיירי בתינוקת שהגיע זמנה לראות היא דקשיא ליה אבל רישא שפיר מתוקמא ככולי עלמא דאי לא לימא רישא וסופה ר' אלעזר ומציעתא רבי. וזו ששנינו ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה הרי היא ככל הנשים הוא הדין אם לאחר שעברו עליה שלש עונות חזרה וראתה בעונות קטנות כמו שהיתה למודה לראות מתחילה לא הוחזקה עד שתראה שלש פעמים דגרסינן התם עברו עליה שלש עונות וראתה דייה שעתה הדרה קא חזיא בעונות קטנות מאי אמר ר' גידל אמר רב פעם ראשונה ושנייה דייה שעתה שלישית מטמאה מעת לעת ואותה שראתה אחר שעברו עליה השלש עונות קורא כאן ראשונה. חזרו ושאלו ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה דייה שעתה הדרא וקא חזיא בעונות מאי אמר רב כהנא אמר רב גידל פעם ראשונה דייה שעתה שניה מטמאה מעת לעת. לא לכל הכתמים האשה חוששת ואע"פ שיש להן שיעור אלא כשנמצא מקום שאפשר שנטף שם מן המקור ממש. כיצד שנינו בפרק הרואה הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמאה שלא כנגד בית התורפה טהורה פירוש דכיון שאי אפשר שנטף שם מן התורפה לשמא הביאתו שם בידה לא חיישינן דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ותניא בברייתא היתה לה מכה בצוארה מקום שיכולה לתלות תולה על כתפה שאינה יכולה לתלות אינה תולה ואין אומרים שמא בידה נטלתו והביאתו לשם. וכיון דאין מחזיקין טהרה ממקום למקום כל שכן שאין מחזיקין טומאה ממקום למקום דכתמים דרבנן תולין אותן להקל. על עקבה ועל ראש גדלה טמאה. עקבה משום דעביד דנגע בבית התורפה בשעה שהיא יושבת וראש גדלה דילמא בהדי דפסעה מיתרמי כנגד בית התורפה ונטף שם. נמצא על קשרי אצבעותיה של יד טמאה כדאמרינן בגמרא מפני שהידים עסקניות הן ואע"פ שאין קשרי אצבעותיה מגיעין להדי' כנגד בית התורפה שמא שחתה ונגעה שהידים עסקניות ונוגעות כולן במקום התורף. וכתב מורי הרב ז"ל דדוקא בשבדקה עצמה ולא נטלה ידיה אחר כך אבל מן הסתם לא מפני שאינה עשויה ליגע שלא במתכוין במקום התורפה שנזהרה בכך שלא ללכלך ידיה ולשמא נגעה בשוקה ופרסותיה לא חיישינן דהא אמרינן דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ראתה על בית יד של חלוקה אם מגיע כנגד בית התורפה טמאה כלומר והוא שיכול להגיע שם בשעה שהיא שוחה הרבה שמא שחתה ונגעה ואם לאו טהורה ואין חוששין שמא נגעה בידה בבית התורפה ואחר כך הביאתו כאן. וכן אין חוששין שמא בלילה נטף מדמה במקום אחר וכשהיא ישנה נתהפכה אילך ואילך ונכתם כאן לפי שאין מחזיקין טומאה ממקום למקום במה דברים אמורים כשלא פשטתו בלילה אבל פשטתו בלילה ומכסה בו ראשה כל מקום שימצא בו דם טמאה (חוששין לו) (הערה: נ"ל מיותר וכ"נ מתה...) שאני אומר נתהפך החלוק ובא לו כנגד בית התורפה דתנן היה פושטתו ומתכסה בלילה כל מקום שימצא בו דם טמאה מפני שהוא חוזר וכן בפליון פירוש פליון מעפורת שמכסה בו ראשה בלילות. על שוקה ועל פרסותיה מבפנים טמאה מן הצדדין מכאן ומכאן טהורה. ואמרינן בגמרא מבפנים עד היכא אמרי דבי רבי ינאי עד מקום חבק ופירש רש"י ז"ל מלשון החבק והקילקי שהיא הרצועה שחובשין בה את החמור וכאן הוא מקום מתיחת הגידין שחובקין הירך והשוק. ובעורך פירש מה שמכוסה מן הבשר ע"י כפיפת השוק על הירך האי מקום חבק על שם שמחבקין זה את זה. ואסיקנא דמקום חבק עצמו כלפנים וטמאה מן החבק עצמו ולחוץ קרי צדדין וטהורה. ראתה על חלוקה מן החגור ולמטה טמאה. פירוש חגור סינר שחוגרת בו הנשים לצניעות והוא כנגד בית התורפה ועל חלוקה כל שהוא למטה מן החגור לא שנא כנגד בית התורפה ולא שנא מן הצדדין לפי שהחלוק עשוי להתהפך ומה שלאחריה חוזר לפניה וכל שהוא למטה מן החגור פעמים שהוא מתכוין כנגד בית התורפה. למעלה מן החגור טהורה דאי אפשר שנטף שם מן המקור (דף קעז) ואפילו נזדקרה בבת ראשה והגביהה רגליה למעלה טהורה כיון שלא נמצא על בשרה אלא על חלוקה לבד דאם איתא דמגופה אתא אף על בשרה איבעי ליה אישתכוחי וטעמא דכשהיא הולכת על רגליה הדם עשוי לטפטף ופעמים נוטף על חלוקה ולא על בשרה אבל במזדקרת אין הדם נוטף אלא שותת ויורד ועל כרחין אי מגופה על בשרה שתת וירד. וכן דעת הרב ר"א ז"ל ונראין דבריו. ובזה יש הפרש בין נמצא על חלוקה לנמצא על בשרה דעל חלוקה לבד כל שהוא למעלה מן החגור לעולם טהורה ואפילו אין לה במה לתלות ואומרין שמא נתעסקה בכתמים ולאו אדעתא או שמא מאכולת נרצפה שם זו אצל זו עד שיעשה יתר מכגריס אבל על בשרה היכא דמזדקרה טמאה דאימר כשמזדקרה שותת ויורד ודוקא בשיודעת שנזדקרה אבל מן הסתם אינה חוששת שמא נזדקרה וזהו ששנינו הרואה כתם על בשרה שלא כנגד בית התורפה טהורה. תניא נמצאת אתה אומר שלש ספיקות באשה על בשרה ספק טהור ספק טמא טמא על חלוקה ספק טמא ספק טהור טהור ובהיסט ובמגעות הלך אחר הרוב ואקשינן עלה בגמרא היכי דמי אי מחגור ולמטה על חלוקה אמאי טהור אי מחגור ולמעלה על בשרה אמאי טמא. ופרקינן איבעית אימא מחגור ולמטה כגון שעברה בשוק של טבחים על בשרה מגופה אתא דאם איתא דמעלמא אתא על חלוקה איבעי ליה לאישתכוחי על חלוקה מעלמא אתא דאי מגופה אתא על בשרה איבעי ליה לאישתכוחי. ונראה לי לפרש על בשרה לבד טמא דאם איתא דמעלמא אתא אף על חלוק איבעי ליה לאישתכוחי ולאו למימר דאי איפשר לדם של בית המטבחים ליתן על בשרה לבד דהא איפשר שנקפלו בגדיה וניתז על הבשר ואי נמי מלמטה מבין רגליה ניתז על הבשר וכדתניא לבשה שלשה חלוקים הבדוקין לה אם יכולה לתלות תולה אפילו בתחתון ולא אמרינן אם איתא דמעלמא אתא אעליון איבעי ליה לאישתכוחי. אלא נראה לי טעמא דהכא דכיון דמגופה חזיא ובגופה לחוד אשתכח רגלים לדבר וחזקה מגופה אתא ולא תלינן ובכוליה פירקין היכא דמשתכח אגופה חמיר טפי דהא טיפין טיפין על חלוקה לא מצטרפין ועל בשרה מצטרפין כמו שאני עתיד לכתוב בשער זה בעזרת השם. בתוספות נתנו טעם אחר דלגבי חלוקין איפשר דהגביה חלוקין העליונים אבל להגביה את כולן אינה רגילה שלא יראה בשרה. ואינו מחוור בעיני דהא איפשר דניתז מבין רגליה כמו שאמרנו. והא דתנן עברה בשוק של טבחים תולה היינו דוקא בשנמצא על חלוקה אי נמי על בשרה ועל חלוקה. על חלוקה מעלמא אתא כלומר אם נמצא אף על חלוקה תלינן דמעלמא אתא דאם איתא דמגופה אתא על בשרה לחוד איבעי ליה לאישתכוחי. ולא למימר דכל דאתי מגופה לאו עביד למיהוי על חלוקה דהא תנן ראתה על חלוקה מן החגור ולמטה טמאה אלא מילתא בעלמא קאמר דאע"ג דאישתכח אף על בשרה ליכא הוכחה דמגופה אתא ואיבעית אימא מחגור ולמעלה כגון שנזדקרה כלומר שלא עברה בשוק של טבחים ונודע לה בודאי שנזדקרה על בשרה כלומר כל שנמצא על בשרה בין על בשרה לבד בין על חלוק ועל בשרה חזקה מגופא אתא דהא ליכא מידי למיתלי. על חלוקה כלומר על חלוק לבד טהורה דאם איתא דמגופה אתא על בשרה איבעי ליה לאישתכוחי. ואם תאמר כיון דודאי נזדקרה נמצא על חלוקה לבד אמאי טהורה דהא חזר השתא למעלה מן החגור כלמטה מן החגור ולמעלה מן החגור אפילו נמצא על חלוקה לבד ספקו טמא. איכא למימר כל שנזדקרה אי איפשר לדם לטפטף אלא דם שותת ויורד ונוגע פעמים אף בחלוק אבל שלא יגע בבשרה א"א ובזה יש הפרש בין יש למעלה מן החגור ללמטה מן החגור ואם עברה בשוק של טבחים אפילו נזדקרה ונמצא על בשרה ועל חלוקה טהורה דהיכא דאיכא למיתלי תלינן אפילו מלמעלה מן החגור ואפילו נזדקרה. ואם נמצא על בשרה לבד ונזדקרה אפילו בשוק של טבחים טמאה. בזה למעלה מן החגור כלמטה מן החגור דהואיל ומגופה קא חזיא ובגופה לחוד אשתכח חזקה מגופה אתא דאם איתא דמעלמא אתא על חלוקה לחוד איבעי ליה לאישתכוחי. וכן פסק הרמב"ם ז"ל אבל הר"א ז"ל כתב דגם בנמצא על בשרה לבד אם יש לה לתלות תולה ולא ירדתי לסוף דעתו דהא בהדיא אמרינן ללישנא קמא דכל שנמצא על בשרה אע"ג דעברה בשוק של טבחים טמאה דאי מעלמא אתא אחלוקה איבעי ליה לאישתכוחי ולישנא בתרא לא למיסתר דינא דלישנא קמא קאתי אלא לחדותי אוקמתא לברייתא ואיתיה להא והא שפיר טפי מלמימר דלאוקמתא בתרא אוקמתא קמייתא ליתיה כלל. ולפיכך נראה לי הדרך הראשון עיקר. בעי ר' ירמיה כשיר מהו טיפין טיפין מהו מלמטה למעלה מהו לרוחב ירכה מהו תא שמע על בשרה ספק טמא ספק טהור טמא. על בשרה לאיתויי מהיא לאו לאיתויי כהאי גוונא דילמא דעביד כרצועה וכיון דאתינן למיפשטה לאסור מהא מתניתא אע"ג דדחינן ואמרינן לא דעביד כרצועה דיחויא היא ולא סמכינן עלה. ועוד דבדילמא דחינן ליה. וכן דעת הר"א ז"ל והראשונים ז"ל והילכך טיפין טיפין טמאה ופרשו המפרשים דהכא טיפין קטנים ולענין צירוף דגריס ועוד קא מיבעיא ליה. ואי קשיא לך אמאי לא פשטה מיהא דתניא בשילהי פירקין כתם ארוך מצטרף טיפין טיפין לא מצטרף איכא למימר דהכא בטיפין שעל בשרה והתם בטיפין שעל חלוקה. וכן דעת הר"א ז"ל ודעת רבותינו הצרפתים ז"ל. ולי נראה דהכא לאו בטיפין קטנים ולענין צירוף מגופה קא מיבעיא ליה אלא בטיפין גדולים כגריס ועוד והכי קא מיבעיא אם צורתן מוכחת עליהן שלא מגופו אתו או לא. וברייתא דלקמן בטיפין קטנים ולענין צירוף.

ותדע לך דאכתי לא איירי כלל בשיעורי כתמים אלא באי זה מקום ובאי זה ענין נחוש להם ועלה קא בעי ר' ירמיה טיפין טיפין מהו לרחב ירכה מהו ובשמעתא דלקמן הוא דאיירי בשיעורין והתם הוה ליה למיבעי אלא נראה כמו שאמרנו. וכן מצאתי למורי הרב זצ"ל והוא ז"ל הקשה מכל מקום מדקתני בברייתא טפין טפין אין מצטרפין משמע ודאי דאצטרופי הוא דלא מצטרפי הא איכא מינייהו כגריס ועוד טמאה והוא מתרץ לה דהתם בטפין שעל בגדים שהבגד עשוי להתהפך אילך ואילך ואפשר שיטפטף הדם במקומות הרבה ממנו כפי מה שהוא מתנועעת ומתהפך משא"כ בבשרה ולפי מה (שפירשנו לענין צירוף) (הערה: הב"י העתיק שפירשנו דלא איירי לענין צירוף. ע"ש בסי' קלט ד"ה ומ"ש בד"א וכו') אין הפרש בין בגדים לבשרה וכאן וכאן טפין טפין קטנים אין מצטרפין וגדולים אם יש באחד מהן כגריס ועוד טמאה. ומכל מקום לראשונים שומעין להחמיר ועל בשרה אפילו טיפין קטנים מצטרפין. גרסינן בפרק כל היד בדקה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה ולמחר מצאתה עליו דם אמר רב טמאה נדה פירוש רש"י ז"ל שנמצא הדם בירכה פירוש לפירושו שנמצא בעד ובירכה ולרבותא נקטוה ולומר דאע"ג דנמצא גם בירכה אי אומר דם זה בירכה היה וממנו נדבק בעד ולא תטמא משום נדה אלא משום כתם כדין דם הנמצא בירכה לבד דכיון דבדקה בעד ונמצא עליו דם ודאי מגופה אתא ובודאי משוינן לה. ודוקא בשנמצא עליו יתר מגריס ועוד דנפק ליה מדין מאכולת הא פחות מיכן כיון דטחתו בירכה תלינן במאכולת. ותדע לך דהא קתני במתניתין נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן על שלה אותיו' טמאין וחייבין בקרבן. ואקשינן עלה בגמרא וליחוש דילמא דם מאכולת היא ופירש רש"י ז"ל דאפילו אנמצא על שלה פריך ופרקינן אותו מקום בדק אצל מאכולת ואיכא דאמרי דחוק הוא אצל מאכולת אלמא אי לאו בדוק או דחוק הוה תלינן במאכולת. ומתניתין ודאי בעד הבדוק הוא דאי בשאינו בדוק חטאת לא מייתו דאינה טמאה משום נדה אלא משום כתם ואי תימא דאיתא כרבי דמטמא משום נדה וביתר מגריס אם כן היכי מקשינן ליחוש דילמא דם מאכולת הוא דהא כיון דאיכא גריס ועוד דנפק ליה מתורת מאכולת דאפילו תמצא לומר דאינו לא בדוק ולא דחוק כל היכא דאיכא יתר מגריס דנפק ליה מדין מאכולת מטמא רבי משום נדה דודאי מגופה אתא וכדקאמר ליה לרבי חייא אלא ודאי מתניתין בעד (דף קעח) הבדוק ובפחות מגריס ועוד דלא נפק מדין מאכולת ואי לאו דאותו מקום בדוק או דחוק אצל מאכולת לא מטמינן משום נדה אפילו לפירושו של רב חננאל ז"ל שפירש ההוא דאנמצא על שלו פריך אבל בשלה בלא טעמא דדחוק ובדוק טמאה נדה הואיל ושייכי בה דמים מכל מקום כך נראין הדברים הואיל וטחתו בירכה ועוד דהא משמע דכיון דאיירי הכא בעד הבדוק ובעד שאינו בדוק ופלגינן בינייהו בדין טחתו בירכה ובדין הניחתו בקופסא ולא מפלגינן בינייהו בהדיא בשיעורין אלמא תרוייהו חד שיעורא אית להו. ואם תאמר אי בכגריס ועוד היכי מטמית משום נדה דהא משמע דכל היכא דבעינן כגריס ועוד לא מטמית לרבי חייא מיהו משום נדה אלא משום כתם וכדאמר ליה רבי חייא לר' בסמוך גבי עד שאינו בדוק והניחתו בקופסא אי אתה מודה שצריכה גריס ועוד אמר ליה אבל אף אתה עשיתו כתם. ואלו בעד הבדוק משמע דרבי ורבי חייא בחדא שיטה קיימי מדאיפליגו בעד שאינה בדוק ולא איפליגו בעד הבדוק אלמא בעד הבדוק דמטמא אפילו רבי חייא משום נדה על כרחין לאו כגריס ועוד היא מיסתברא ליה דהתם הכי קאמר ליה רבי חייא לרבי אי אתה מודה דאפילו הניחתו בקופסא צריכה גריס ועוד דלא מטמיא לה בכל דהוא כדמטמא לה בעד הבדוק והניחתו בקופסא אם כן אף ביותר מכגריס נמי כתם שאתה תולה בו להקל לומר דמעיקרא הוה ביה אם כן בשיש יתר מכגריס תלה בו להקל ונימא דמעיקרא הוה ביה. ואם אי אתה תולה ביותר מכגריס אף בפחות מגריס כן. ואמר ליה רבי בפחות מגריס דנפק ליה מדין מאכולת אין אומרין שמא נתעסקה בו בכתמים או עברה בו בשוק של טבחים לפי שאינו מצוי שיתעסקו בכתמים או שיעברו בשוק של טבחים אם העדים בדוקין הילכך בודאי מגופה משוינן לה. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאפילו בפחות מכגריס טמאה הואיל ובדקה בו הרגלים לדבר. והראשון נראה עיקר וכמו שכתבנו. וכן פסק הר"א ז"ל וכן פסק הרמב"ן ז"ל. ומכל מקום דוקא בשהכתם עגול תלינן במאכולת כל שאין לה גריס ועוד הואיל וטחתו בירכה אבל משוך רגלים לדבר דדם קינוח הוא הואיל ובדוק הוא מתחילה. וכדתניא בריש פרק הרואה עד שהיה נתון תחת הכר ונמצא עליו דם אם עגול טהור אם משוך טמא. ותניא בתוספתא אם עגול טהור שהוא דם מאכולת אם משוך טמא שהוא דם קנוח. תניא בפרק כל היד בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא ולמחר מצאתה עליו דם רבי אומר טמאה משום נדה רבי חייא אומר טמאה משום כתם אמר לו רבי חייא אי אתה מודה שצריכה גריס ועוד אמר לו אבל אף אתה עשיתו כתם ורבי קסבר בעינן גריס ועוד לאפוקי מדין מאכולת וכיון דנפק ליה מדין מאכולת ודאי מגופה אתא. ועוד תניא התם רבי מטמא ורבי יוסי מטהר. אמר רבי זירא כשטיהר רבי יוסי לעצמו טיהר. פירוש לשיטתו הלך. כשטימא רבי כרבי מאיר טימא דתנן האשה שעושה צרכיה וראתה דם רמ"א אם עומדת טמאה אם יושבת טהורה רבי אומר בין כך ובין כך טהורה. א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אסי והאמר רבי יוסי בר רבי חנינא כשטימא רבי מאיר לא טימא אלא משום כתם ואלו רבי משום נדה קאמר כלומר אלמא רבי ורבי מאיר לאו בחדא שיטה קיימי בהדיא אלא עדיפא דרבי מדרבי מאיר. או משום דלא דמו אהדדי. ואפשר דההיא דרבי מאיר הואיל ועם מי רגלים אתא ליכא אלא משום כתם והכא טמאה משום נדה דרגלים לדבר הואיל ובדקה בו. א"ל כי איתמר ההיא משום נדה איתמר כלומר ודאי כרבי מאיר ודא ודא אחת הן וההיא דריב"ח לאו משום כתם קאמר אלא משום נדה ופר"ח ז"ל דכשטיהר ר' יוסי לא טיהר אלא משום נדה אבל משום כתם טימא. ואתיא האי פלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי בפלוגתא דרבי ורבי חייא. ואיברא דפשטה דשמעתין דפרק כל היד הכין משמע לכאורה דמדאמר רבי זירא וכן אמר ליה רב אשי לרב אחא בריה דרבא דרבי מאיר משום נדה אלמה רבי יוסי נמי לא טיהר אלא משום נדה אבל משום כתם לא. אלא דקשיא ליה דהא בהדיא אמרינן בפרק האשה דרבי יוסי אפילו לכתחילה טיהר דתנן התם איש ואשה שעשו צרכיהן לתוך הספל ונמצא דם על המים רבי יוסי מטהר ורבי שמעון מטמא ואמרינן עלה בגמרא ורבי יוסי בחד ספיקא מטהר בספק ספיקא מיבעיא. מהו דתימא הני מילי דיעבד אבל לכתחילה לא קמשמע לן כלומר דממשנה יתירא שמעינן דאפילו רישא דליכא אלא חדא ספיקא מטהר רבי יוסי לגמרי ואפילו לעסק טהרות ולשמש ביתה. וקיימא לן בפלוגתא דר' מאיר ורבי יוסי דהלכה כרבי יוסי דאמרינן התם אמר שמואל ואמרי לה אמר רבי יהודה הלכה כרבי יוסי וכן אורי ליה רבי אבא לשילא הלכה כר' יוסי. וכיון דאוקימנא פלוגתא דרבי יוסי בעד שאינו בדוק בפלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי קיימא לן בההיא כרבי יוסי ומינה נמי בעד שאינו בדוק אפילו משום כתם טהור ואע"ג דרבי ורבי חייא לגבי כתם שוין מכל מקום כיון דרבי זירא ורב אשי מדמי להן להדדי ואיפסיקא הילכתא בההיא כר' יוסי ואפילו בלכתחילה בהא דעד שאינו בדוק הלכה כוותיה וטהורה אפילו משום כתם אבל הרב רבי אברהם ז"ל כתב דאע"ג דבההיא הלכה כרבי יוסי בהא הלכה כרבי משום דקאי רבי חייא בשיטתיה דמטמינן לה משום כתם ושקלינן וטרינן בגמרא אליבא דרבי חייא אלמא הלכתא כוותיה ומכל מקום לגבי אשה שהיא עושה צרכיה ונמצא דם על המים קיימא לן כרבי יוסי דאמר טהורה ע"כ. ולא ירדתי לסוף דעתו של הרב ז"ל היכי מזכה לשטרה בתרי דרבי זירא ורב מדמו להו להדדי דאינהו בקיאי בדידהו טפי מינן היכי אמרינן אנן דלא דמו. ואי דמו אי הלכה כרבי יוסי ונמצא דם על המים ע"כ הלכה כמותו אף בההיא דעד שאינו בדוק. והר"ז הלוי ז"ל כן פסק אף בעד כרבי יוסי וכן עיקר. ואם תאמר מאי שנא עד שאינו בדוק מהא דתנן בפרק האשה שהיא עושה צרכיה שלש נשים שלבשו חלוק אחד ונמצא עליו דם כולן טמאות כבר תירצו רבותינו הצרפתים ז"ל דהתם נמי בדין היה לטהר את כולן אלא כיון דכולן תלויות בחלוק זה הוה ליה כההיא דשני שבילין דאם באו לישאל בבת אחת שניהם טמאין בזה אחר זה שניהם טהורין. [ולא] נתחוורו דברים אלו אצלי ואם כן שאלה חלוקה אף לנכרית שלא ראתה ואי נמי ראתה כתם אחת מן השלש נשים לאחר זו נטהר את האחרות והא איכא חדא מינייהו דאינה באה לישאל ודברי הרב רבי משה ב"ן ז"ל קרובים לדברי התוספות שהוא ז"ל פירש עד הבדוק לה כגון שבדקתו ולא זז מתוך ידה שבדקה בו. ועד שאינו בדוק כגון שהזמינה מוכין לבנים ונקיים וכיוצא בו אלא שלאחר זמן קינחה בהן ולא בדקה אותן עכשיו בשעת בדיקה משום הכי מיטמא לה רבי משום נדה ורבי חייא משום כתם אבל אם לקחה עד שאינו בדוק לה כלל לכולי עלמא אינה חוששת כלל דאין סברא לומר שאם לקחה בגד מן האשפה וקנחה בו שיהא רבי מטמא בכי הא משום נדה ולא רבי חייא משום כתם. ואינה מחוורת בעיני דאם כן תיקשי לן כולה מכילתין ג' נשים שלבשו חלוק אחד כדאמרן וכן נמצא על בית יד של חלוק שלה וכן פושטתו ומתכסה בו וכן פליון. אלא ודאי אחר שהיה החלוק או העד בדוק אצלה מתחילה הרי הן לעולם בחזקת בדוקין עד שתדע שיצאו מחזקתן שאין תולין לעולם במקרה שאינו ידוע אלא נראה לי שזה הוא עד שאינו בדוק כל שהיא נוטלתו ממקום מוצנע שדרכן של נשים להצניע ולהכין להן עדים ואין מוליכות אותן בשוק ולא מתעסקות בהן בכתמים על הרוב משום הכי הוה מטמא בהן רבי משום נדה כאלו בדקתו היא ורבי חייא חושש לו ומטמא משום כתם אבל בשלקחה החלוק מן השוק ואינה יודעת ממי לקחתו אם מן העו"ג או מן הישראלית או מישראלית נדה או טהורה וכיוצא בזה או שקנחה בעד המזדמן לה בבית בכי הא ודאי ליכא מאן דמטמא ואפילו משום כתם. שנינו בפרק האשה שלש נשים שלבשו חלוק אחד ונמצא עליו דם כולן טמאות. פירוש ושהיו שלשתן זקנות או ילדות או מעוברות או שאינן מעוברות אבל אחת זקנות או ילדות או מעוברות או שאינן מעוברות אבל אחת זקנה ואחת ילדה או אחת מעוברות ואחת שאינה מעוברות תולות זו בזו כמו שיתבאר. תניא בפרק הרואה שתי נשים שלבשו חלוק אחד אחת ארוכה ואחת קצרה אם מגיע כנגד בית התורפה של ארוכה שתיהן טמאות כלומר דלכל אחת הוא למטה מן החגור. כנגד בית התורפה של קצרה טמאה וארוכה טהורה למעלה מן החגור הוא לארכה. חלוק זה שדברו בו חכמים בכל מקום חלק הבדוק הוא אבל חלוק שאינו בדוק או שלקחתו מן השוק ואינה יודעת ממי לקחתו אין חוששין לו משום כתמים שאני אומר כבר היה שם כתם זה שהכתמים מדבריהם הולכין בהם להקל. בדיקה זו שאמרנו בין שבדקתו חברתה והשאילתו לה בין שבדקתו היא עצמה דתניא בפרק הרואה בדקה עצמה וחלוקה כלומר שפשטתו מצאה טהור והשאילתו לחברתה ונמצא כתם בחלוק היא טהורה וחברתה תולה בה. כלומר הראשונה טהורה שהרי בדקה עצמה וחלוקה כשפשטתו מצאה טהור וחברתה השנייה שתולה בה אוקמה רב ששת דלענין דינא תנן שאין חברתה חייבת לכבס לה את החלוק דאין מוציאין ממון מן הספק דאמרה לה אבדיקתך לא סמכינא אבל לענין טומאה הראשונה שבדקתו טהורה אבל השניה טמאה דבדיקת חברתה כבדיקת עצמה וכחלוק הבדוק לה הוא. שנינו בפרק האשה שלש נשים שלבשו חלוק או שישבו על ספסל אחד ונמצא עליו דם כולן טמאות. פירוש שהרי בדוק היה להם מתחילה ומי תולה במי ודוקא בשלא בדקה אחת מהן את עצמה בתוך שיעור וסת של מציאה ואי נמי בשבדקו שלשתן עצמן ומצאו טהור דאין כאן מי שתוכל לתלות בחברתה אבל אם בדקה אחת מהן את עצמה בתוך שיעור וסת של מציאה ומצאה טהור היא טהורה והשתים טמאות בדקו עצמן שתים ומצא טהור בתוך אותו שיעור השתים טהורות והשלישית טמאה וכענין ששנינו בשלש נשים שהיו ישנות במטה אחת. תנן שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות בדקה אחת מהן ומצאה טהור היא טהורה ושתים טמאות בדקו שתים ומצאו טהור הן טהורות ושלישית טמאה. בדקו שלשתן ומצאו טהור כולן טמאות כלומר דדם זה מהיכן בא ומי תולה במי. (דף קעט) בדקה אחת מהן ומצאה טמא אפילו שתים הראשונות בדקו ומצאו טמא ואפילו בתוך שיעור וסת של מציאה כולן טמאות אבל אם האחרונה קנחה עצמה ומצאה טמא בעוד שהיא לובשתו ואי נמי בתוך שיעור של פשיטה ושל מציאה היא מצלת על השתים הראשונות והרי היא טמאה והשתים הראשונות טהורות ואף על פי ששנינו גבי מטה בדקה אחת ומצאתה טמא היא טמאה ושתים טהורות. כתב הרב ר"א ז"ל כי יש לחלק בין חלוק למטה לפי שבמטה שלשתן ישנות בה בבת אחת ובעודן ישנות שם בדקה אחת מהן ומצאה טמא היא טמאה ומצלת על חברותיה אבל חלוק שלבשות בזו אחר זו אף על פי שבדקו הראשונות ומצאו טמא ואפילו בדקו בתוך שיעור וסת של מציאה אינן מצילות על האחרונות. אבל כשבדקה האחרונה בעוד שהיא לובשת את החלוק בתוך השיעור וסת של מציאה ואי נמי פשטתו ובדקה עצמה בתוך שיעור וסת של מציאה ושל פשיט' ומצאה טמא הצילה על חברותיה דומיא דמטה שהן בודקת בעודן עליה והוא הדין והוא הטעם לשלש נשים שישבו על ספסל אחד וזו אחר זו וקתני במתניתין ספסל דומיא דחלוק ומתניתין אורחא דמילתא קתני ותנא בחלוק והוא הדין לספסל ומטה ותנא במטה והוא הדין לספסל. וכתב הר"א ז"ל דנמצא עליו דם שאמרנו כולן טמאות אם נתעסקה האחת מהן בכתמים כולן טהורות שכולן תולות בה והיא תולה בכתמיה. איזהו שיעור וסת שאמרנו שאם מצאה טמא בתוך שיעור זה שמצלת על חברותיה כדי שתקנח בעד שבידה אבל אם בדקה עצמה בחורין וסדקין כבר עשה שיעור וסת ואינה מצלת וכדמוכח בשילהי פרק קמא דנדה דגרסינן התם בעא מיניה רבי אבא מרב הונא אשה מהו שתבדוק עצמה בשיעור וסת כדי לחייב את בעלה בחטאת א"ל ומי משכחת ליה בדיקה בשיעור וסת והתניא איזהו שיעור וסת משל לשמש ועד שעומדין בצד השקוף ביציאת השמש נכנס עד הוי וסת שאמרו לקינוח ולא לבדיקה אלמא לעולם לא משכחת בדיקה בתוך שיעור וסת לחייב בעלה בחטאת ואפילו היה עד בידה דאי לא תימא הכי לימא ליה משכחת בשהיה עד בידה אלא ודאי כדאמרן דאינה מחייבת את בעלה בחטאת אלא בתוך שיעור קינוח ואלו הכא אמרינן בגמרא גבי מתניתין דבדקה אחת מהן ומצאה טמא סבר לה כבר קפרא דאמר כל שבעלה חייב בחטאת טהרותיה טמאות. באלו היה ודאי טמאה בשעת נגיעה והכא נמי הרי היא בודאי טמאה בשעת לבישת החלוק או בשעת ישיבת הספסל ולפיכך מצלת על חברותיה. אלמא אינה מצלת אלא בתוך שיעור שהיא מחייבת את בעלה חטאת דהיינו בתוך שיעור קינוח. אלא דקשיא לי דהא קתני בפרק כל היד נמצא על שלה וסת טמאין וחייבין בקרבן נמצא על שלה לאחר זמן טמאין מספק ופטורין מן הקרבן איזהו אחר זמן כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה. ואקשינן עלה בגמרא והתנינן איזהו אחר זמן פירוש ר' אלעזר בר רבי צדוק כדי שתושיט ידה לתוך הכר או לתוך הכסת ותיטול עד ותבדוק. ותירץ רב אשי חד שיעורא הוא עד בידה כדי שתושיט ידה לתוך הכר או לתחת הכסת. ומסתברא דתיבדוק דקתני לאו דוקא אלא שתקנח והיינו דקתני במתניתין ותדיח פניה יש מי שגורס אותיאוס ופירושו מיד בלשון יון שנינו בפרק האשה השאילה חלוקה לנכרית או לנדה הרי זו תולה בה. פירוש בשלבשה חלוק הבדוק לה ופשטתו והשאילה להן ואחר כך נמצא עליו דם הרי בעלת החלוק תולה בהן. ואיתמר עלה בגמרא אמר רב בנכרית הרואה. פירוש לאו רואה בעידן שאלה קאמר דאם כן מאי שנא עו"ג אפילו ישראלית נמי וכדקתני או לנדה אלא רואה שהגיע זמנה לראות וראתה קאמר ולאפוקי לא הגיע זמנה לראות וראתה. והא דאמרינן בגמרא עו"ג דומיא דנדה קאמר מה נדה דקא חזיא לאו דומיא דנדה ממש קאמר אלא דמדמינן לה כל היכא דאיכא לדמויינהו והיינו עו"ג שכבר ראתה כנדה ממש שרואה עכשיו ותניא התם תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלה ובסופרת שבעה שלא טבלה לפיכך היא מתוקנת חברתה מקולקלת דברי רשב"ג ורבי אומר אינה תולה לפיכך שתיהן מקולקלת. פירוש קסבר רשב"ג דכיון דכתמים דרבנן תולין את הקלקלה במקולקלת דאמרינן שאני אומר כדרך שאמרו בשתי קופות בתרומה דרבנן ואע"ג דבידה של זו לטבול ולהטהר עכשיו מכל מקום מחוסרת טבילה היא וטמאה היא. ורבי סבר דכיון דבידה לטבול לאו כמחוסרת מעשה היא והרי היא כטהורה ולפיכך אין חברתה תולה בה כהדדי נינהו ושוין בזבה קטנה בראשון שלה שהיא תולה בה. וכיון דכתמים דרבנן קיימא לן כרשב"ג דמיקל ואפילו בשני שלה חברתה תולה בה. וכן פסק הרב ר"א והרמב"ן ז"ל. ושוין שתולה בשומרת יום כנגד יום בראשון שלה וביושבת על דם טהר ובבתולה שדמיה טהורין. פירוש בתולת דמים כקטנה או נערה שלא ראתה מעולם ונבעלו שנותנין להם מן הדין לקטנה עד שתחיה המכה ולנערה שלא ראתה עד ארבעה לילות ואם השאילה להן חלוק הבדוק לה תוך אותו זמן ואחר כך לבשתו ונמצא עליו דם תולה בהן לפי ששירפן מצוי. וכן ביושבת על דם טהר לפי שאם תתלה בה לא תקלקלנה ואם תתלה בזו הרי אתה מקלקלה וכענין שאמרו בקופות אחת של חולין ואחת של תרומה שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה. ויש מי שאומר דבזמן הזה שאין אשה יושבת על דם טהר אין תולין בה דהרי היא כשאר כל הנשים ומכל מקום בבתולה שדמיה טהורין תולין ואפילו בזמן הזה ואעפ"י שאין נותנין לה עכשיו אלא בעילת מצוה אינה דומה ליושבת על דם טהר לפי שזו שירפה מצוי וזו אין שירפה מצוי.

והר"א ז"ל פסק שאפילו ביושבת על דם טהר תולין שאם החמירו עכשיו בנות ישראל על עצמן שלא לבעול על דם טהר לגבי נפשייהו אחמירי אבל לאצולי על חברתה מספק כתמים שלא יהיו שתיהן מקולקלות אדינייהו מקומינן להו והיא מקולקלת וחברתה מתוקנת. השאילה חלוקה לבעלת כתם בין שהיתה יושבת כבר על הכתם קודם ששאלה בין שראתה כתם בחלוק אחר לאחר ששאלה את זה אין הראשונה תולה בה לפי שבעלת כתם זה אינה יודעת בבירור שממנה היה ולפיכך אין חברתה תולה בה דבעא מיניה רבי יוחנן מרבי יהודה בר ליואי מהו לתלות כתם בכתם וכי תיבעי לך אליבא דרשב"ג דאמר תולה אפילו בשומרת יום כנגד יום בשניה שלה התם דקא חזיא מגופה הוא דתליא אבל הכא דמעלמא קאתי לא תליא או דילמא לא שנא אמר ליה אין תולין מה טעם לפי שאין תולין הילכך השאילה חלוקה ליושבת על הכתם וכל שכן למי שמצאה כתם לאחר שאלה אינה תולה בה. פעמים שהיא תולה אפילו בעצמה כיצד הרי שלבשה חלוק כשהיא נדה ולא בדקתו עכשיו ולבשתו בימי טהרתה או בספירת הנקיים שלה הרי זה תולה בנדתה. שנינו בפרק דם הנדה הכתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע עד שתאמר בדקתי את החלוק ולא היה בו כתם או עד שעת הכבוס ואיבעיא לן עלה בגמרא עד שעת חזקתו בדוק או דילמא (דף קפ) חזקתו מתכבס כלומר סתמא דמילתא חזקתה שהכתם עובר מן הבגד בשעת כיבוסו וכתם זה שנמצא בו עכשיו לאחר הכיבוס בא ונפקא מינה דאמר כבוס ולא בדיק אי אמרת חזקתו בדוק הא אמר דלא בדיק ואי אמרת חזקתו מתכבס הא מתכבס אי נמי דאשתכח באימר אי אימר חזקתו בדוק מאן דבדיק אפילו באימרא בדוק ואי אמרת חזקתו מתכבס אימרא לא מתכבס. ופשיטנא דחזקתו בדוק מדתניא אמר ר' מאיר מפני מה אמרו כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את החלוק הזה לא היה בו כתם או שעת הכיבוס מפני שחזקת בנות ישראל בודקות חלוקותיהן בשעת כיבוסיהן ואם לא בדקו הפסידו למפרע. ומסתברא דלאו דוקא חלוקותיהן אלא אף של חברותיהן ולאפוקי שפחה אינה ישראלית דלא אלמא כבסתו ישראלית וליתא קמא חזקה בדקתו בשעת כיבוס אבל היתה קמן ואמרה דל"ב אין חזקתן מתכבס בנכרית ושפחה אפילו ליתנהו קמן חזקה לא בדוק וחזקה לא מתכבס ודנין אותו כחלוק שאינו בדוק לה ותולה בו. ומיהו התם פליגי בה רבי אחא ורבי דר' אחא אמר תחזיר ותכבסנו אם נדחו מראיו בידוע דלאחר הכבוס ואם לאו בידוע שלפני הכבוס. ורבי אומר אינו דומה כתם שלפני הכבוס לכתם שלאחר הכבוס שזה מקדיר וזה מגליד כלומר שלפני הכיבוס דק ועובר בבגד ושלאחר הכבוס מגליד כלומר גלדו עבה לפי שממשו של דם עליו. הנה ששלש מחלוקות בדבר לר"מ אין הכל תלוי אלא בבדיקת הכבוס ולרבי אחא אעפ"י שלא בדקתו בשעת כיבוס תכבסנו עכשיו כיון דאפשר למיקם אמילתא אם נדחו מראיו אם לאו. ולרבי אינו חוזר ומכבסו אלא בודקו במראיו עכשיו אם מקדיר או מגליד. ומסתברא דכיון דכתמים דרבנן הולכין בו להקל והילכך חלוק או סדין שלבשתו בשעת וסתה שנתכבס וחזרה ולבשתו בלא בדיקה אם נתכבס על ידי ישראלית וליתה קמן דנישיילה חזקה בדקתו בשעת כיבוסה ואינה תולה בה אבל אם איתא קמן ואמרה דל"ב בשעת כיבוסה אין חזקתו מתכבס והרי זו תולה בה ואם נתכבס ע"י שפחה וא"י הרי זו תולה בו ואפילו ליתא שפחה ואינה ישראלית קמן. ומיהו אם אפשר ליקם אמילתא אם מקדיר או מגליד ונמצא מגליד חיישינן לה וכדרבי אבל ראיתי להר"א ז"ל שכתב כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא כרבי דאמר אינו דומה כתם שלפני הכבוס לכתם שלאחר הכבוס שזה מקדיר וזה מגליד בדקינן לכתם אם מקדיר טהורה ואם מגליד טמאה ולפי דברי הרב ז"ל אפילו אין יודע לכוין אם מקדיר או מגליד חוששין לה וטמאה שאין זה כספיקא דרבנן דספק הבא לה ממיעוט ההיכירא אינו ספק שאם זה אינו בקי ומכיר אחר יכיר. ואפשר שגם הרב לא אמר אלא בדאפשר למיקם אמילתא. והרמב"ן ז"ל תלה הכל במקדיר ומגליד כרבי ויש לחוש לדבריהם ז"ל. פעמים שהיא תולה בחברתה הטהורות כיצד עוברה או מניקה או זקנה או בתולת דמים שבדקו את החלוק ולבשוהו ואחר כך השאילוהו למי שאינה עוברה ולא מניקה ולא זקנה ולא בתולת דמים ונמצא כתם בחלוק העוברה העוברה תולה בשאינה עוברה וכן השאר כיוצא בה דתניא בפרק האשה עוברה ושאינה עוברה תולה עוברה בשאינה עוברה מניקה ושאינה מניקה תולה מניקה בשאינה מניקה זקנה ושאינה זקנה תולה זקנה בשאינה זקנה בתולה ושאינה בתולה תולה בתולה בשאינה בתולה היו שתיהן עוברות שתיהן מניקות שתיהן בתולות זו היא ששנינו לא היו ראויות לראות רואין אותן כאלו הן כלומר הרי הן כשאר כל הנשים הראויות לראות שאין זו תולה בזו ששתיהן שוות ועוברת שאמרו היינו לאחר שהוכר עוברה וכן זקנה שאמרו לאחר שעברו עליה שלש עונות משהזקינה ולא ראתה והיא שקורין לה אימא מפני זקנתה ואינה בושה וכן מיניקה כל עשרים וארבעה חדש בין מיניקתו בין שנתנה בנה למיניקה או שגמלתו או מת כדאיתא בפרק קמא דנדה וכמו שכתבנו למעלה בשער הוסתות. כדרך שאמרו שעוברה תולה בשאינה עוברה הוא הדין שתולה בעצמה אם לבשה חלוקה בזמן שאינה עוברה ואחר כך לבשתו בזמן שהיא עוברה ונמצא עליו דם תולה אותו בימים שלא היתה עוברה וכן מיניקת וזקנה וטהורה. שנינו בפרק האשה שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות בדקה אחת מהן ומצאה טמא היא טמאה ושתים טהורות ואוקמה ר' יהודה בגמרא והוא שבדקה עצמה בשיעור וסת של מציאה ודוקא בעודה יושבת במטה וכמו שכתבנו למעלה אבל אם עמדה מן המטה לעולם אין אחת מצלת על חברתה. אלא אם כן מצאה טמא תוך וסת של מציאה ושל עמידה מן המטה כמו שכתבנו למעלה בדין שלש נשים שלבשו חלוק אחד ושלשתן טמאות דקאמרינן לא חלקנו בין נמצא דם תחת האמצעית או אפילו תחת החיצונה או הפנימית אוקימנא בגמרא במשולבות זו בזו כעין שליבות הסולם שאין מקום ידוע לזו ולזו דאפשר שדם זה בא מכל אחת משלשתן אבל בשאינן משולבות זו בזו זו היא ששנינו שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת האמצעית כולן טמאות תחת הפנימית שתים הפנימיות טמאות והחיצונה טהורה תחת החיצונה שתים החיצונות טמאות והפנימית טהורה אימתי בזמן שעלו דרך מרגלות המטה אבל אם עברו שלשתן דרך עליה כולן טמאות. ואפשר דדרך עברתה של פנימית נטף הדם ממנה. ומה ששנינו בשנמצא דם תחת אחת מהן היא וחברתה הסמוכה לה טמאות.

תוכן העניינים

תורת הבית הארוך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה