תורת האדם· רבנו משה ב"ר נחמן [הרמב"ן]
שער הסוף
ענין הוידוי
בפרק במה מדליקין: תנו רבנן מי שחלה ונטה למות אומרים לו התודה. שכן דרך כל המומתין מתודין. אדם יוצא לשוק דומה כמי שנתנוהו בקולר. עלה למטה ונפל דומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון, שכל העולה לגרדום לידון אם יש לו פרקליטים גדולים ניצול ואם לאו אינו ניצול. ואלו הן פרקליטים גדולים של אדם, תשובה ומעשים טובים.
במס' שמחות תנא נטה למות אומרים לו התודה עד שלא תמות, הרבה שנתודו ולא מתו, והרבה שלא נתודו ומתו. והרבה הולכין בשוק שמתודין, שבזכות שאתה מתודה אתה חי. אם יכול להתודות בפיו יתודה. ואם לאו יתודה בלבו. אחד המתודה בפיו ובלבו, ובלבד שתהא דעתו מיושבת עליו. כל הדברים האלו אין אומרים לא בפני עם הארץ ולא בפני נשים ולא בפני קטנים שמא יבכו וישברו את לבו. מת לו מת אין מודיעין אותו שמא תטרף דעתו. ואין קורעין את חלוקו, ואין בוכין ואין מספידין לפניו שלא ישברו את לבו ומשתקים את המנחמים מלפניו.
בספרי רבי נתן אומר ואשמה הנפש ההיא והתודו, זה בנין אב לכל המתים שיטענו וידוי.
בפרק נגמר הדין: היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות אומר לו התודה, שכן דרך כל המומתין מתודין, שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא, שכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע בני שים נא כבוד לה' אלהי ישראל ותן לו תודה. ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי לה' אלהי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי. ומנין שכפר לו וידויו, שנאמר ויאמר יהושע מה עכרתנו יעכרך ה' היום הזה, היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעוה"ב. ואם אינו יודע להתודות אומרים לו אמור תהא מיתתי כפרה על כל עונותי.
בפרק אמר להם הממונה: תנו רבנן כיצד מתודה אומר עויתי פשעתי חטאתי. וכן בשעיר המשתלח הוא אומר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם. וכן במשה הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה, דברי ר"מ. וחכ"א עונות, אלו הזדונות, וכן הוא אומר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה. פשעים אלו המרדים, וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי. חטאים, אלו השגגות, וכן הוא אומר נפש כי תחטא בשגגה. אחר שהתודה על הזדונות הוזר ומתודה על השגגות. אלא אומר חטאתי עויתי פשעתי. וכן בדוד אומר חטאנו עם אבותינו העוינו הרשענו. אלא מהו שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה. אמר משה לפני הקב"ה, בשעה שישראל חוטאים לפניך ועושים תשובה עשה להם זדונות כשגגות. אמר רבה בר שמואל אמר רב הלכה כחכמים. פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים. מהו דתימא מסתברא טעמא דר"מ דקמסייעי לי' קראי דמשה קמ"ל. ההוא דנחית קמיה דרבה עבד כר"מ. א"ל שבקת רבנן ועבדת כר"מ. א"ל אנא כר"מ ס"ל כדכתיב בספר אורייתא דמשה. איכא מאן דפסק כר"מ, דסתמא דמתני' התם כוותי' דר"מ סתמא רבי. ועוד מהאי דנחית קמי' דרבה וא"ל אנא כר"מ ס"ל כדכתיב בספר אורייתא דמשה, ושתיק ליה רבה ולא אהדר ליה "לית הילכתא כר"מ אלא כרבנן", שמע מינה קבלה, וסברא דרבה בתרא הוא, וכוותי' חזי למעבד. והדין סברא לרב רי"ץ בן גיאות. ואיכא מאן דאמר הלכה כרבנן כדפסקו בגמרא. והדין סברא דבעל הלכות. ורבינו הגדול ז"ל נמי כרבנן פסק ומסתבר כרבנן. חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים. ובגמרא נמי אמרינן עלה פשיטא, ולא חיישי לרבי מאיר ולסתמא דידיה. ועוד דחינן מימרא מפורשת דרב מגברא דנחת ולא ידעינן מנו, ורבה נמי כרבנן ס"ל דלא שבקינן רבים ועבדינן כיחיד, אלא מדיהיב ההוא גברא טעמא למלתא שתיק מניה ולא אהדריה, הא לכתחלה ודאי הלכתא כרבנן ולית ביה ספק.
וסדר וידוי שכיב מרע כך קבלנו מחסידים ואנשי מעשה: מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שרפואתי בידך ומיתתי בידך. יהי רצון מלפניך שתרפאני רפואה שלמה. ואם אמות תהא מיתתי כפרה על כל עונות וחטאים ופשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך, ותן חלקי בגן עדן, וזכני לעוה"ב הצפון לצדיקים.
במדרש קהלת: מי יודע רוח בני האדם, ר' חנינא פתר קריא בהרוגי מלכות שהן באין לחיי עולם הבא אע"פ שאינן מתודין.
ענין הרפואה
בפרק הרואה אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות. אלו הן. יורדי הים, והולכי מדבריות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורין ויצא. מאי מברך. אמר רב יהודה אמר רב הגומל לחייבים טובות. אמר אביי וצריך לאודויי קמי עשרה שנאמר וירוממוהו בקהל עם. אמר מר זוטרא והוא דאיכא תרי מנייהו רבנן שנאמר ובמושב זקנים יהללוהו. רב יהודה חלש על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן. אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא. אמר להו פטרתון יתי מלאודויי. והא בעי אודויי ושבוחי. דעני בתריהון אמן. ובעי למימר הך ברכה בשם ומלכות. דקיי"ל כר' יוחנן דאמר כל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה. ואפילו ברכות של שבח שהן רשות, כגון הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל והרואה הים הגדול, וכיוצא בהן כולן טעונות שם ומלכות. ואע"ג דמתניתין קתני להו בלא שם ומלכות הכי נמי קתני בהדייהו הטוב והמטיב ושהחיינו, ואף על פי כן צריכות שם ומלכות. ובמסכת תענית תני במתניתין בשבע שהוא מוסיף בתעניות כולהו בלא שם ומלכות, והן טעונות כן, וכן רבות במשנה ובגמרא. ועוד גרסינן בירושלמי התם בריש פרק הרואה: הרואה בבל צריך לברך חמש ברכות וכו'. ר' זעירא בר יהודה בשם רב כל ברכה שאין עמה מלכות אינה ברכה. א"ר תנחומא אנא אמרי טעמא, ארוממך אלהי המלך. רב אמר צריך לומר אתה. ושמואל אמר צריך לומר אלהינו. ושיטה זו מוכחת בהדיא שכל ברכות האלו השנויות כאן בפרק הזה שהן ברכות השבח עליהם נמי אמרו, שהם צריכות שם ומלכות אתה ואלהינו. ושוב מצאתי במדרש ר' תנחומא בפרשת פנחס הרואה בריות טובות ואילנות טובים אומר בא"י אמ"ה שככה לו בעולמו. אם ראה הרבה אוכלוסין של בני אדם אומר בא"י אמ"ה חכם הרזים. נראה שכולן בהזכרת שם ומלכות נתקנו. ועוד הרי ברכה שניה שעל מגילה ובנר חנוכה, ברכות השבח הן ומברך אותו בשם ומלכות. ואין בין הרואה נר חנוכה לרואה מקום שנעשו נסים לאבותינו, אלא שזו קבועה ביומא וזו תלויה במקום. וכולן נאמרו בגמרא בלא שם ומלכות. שעשה נסים ושהחיינו. ואעפ"כ טעונות שם ומלכות כשאר הברכות. ומי שיורה לפרש ברכת האור במוצאי שבת ברכת שבח, משום דאיברי בה, כרואה חמה בתקופתה ולבנה בגבורתה וכוכבים במסלותן ומזלות כסדרן, דהיינו בתחלת הווייתן, דצריך לברך. וברכה של יוצר המאורות עצמה ברכת השבח היא, אלא שקבעוה חובה מפני שמשתמשין לאורה בכל יום. וכולן הטבעו בשם ומלכות. ואם תאמר והא רב יהודה פטר נפשיה ברבנן דאמרי קמיה בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא, בלא מלכות. רב יהודה תלמידיה דרב הוה דלא מצריך מלכות ועביד כרביה. ורבנן דבריכו הכי משום דלא מחייבי אינהו בברכה, אלא משום דחביב להו טובא מעיילי נפשייהו בנס לשבוחי לקב"ה שלא בטל תורתו מנייהו, וכהאי גוונא שבח הוא ולאו ברכה לבטלה. ובירושלמי בעו מהו שיברך אדם על נס אביו ועל נס רבו. וכיון דאיפשט בגמרין לברוכי, הוא ובריה ובר בריה, תלמיד נמי מברך. ומיהו ברכת רפואה עליה דידי' רמיא חובה ולאו עלייהו כלל, הילכך כי חביב עלייהו ורצו לברך לא צריכי למידק במלכות. אי נמי תלמידי דרב יהודה תלמידי דרב נינהו, וכלהו כרב עבדי. הא במברך לעצמו הלכה צריכה שם ומלכות, וכן כל ברכת השבח וכל הברכות, וכן עמא דבר. והרב ר' אברהם בר דוד ז"ל כתב: קשה לי, רב יהודה היכי פטר נפשיה בהאי ברכה בענית אמן בתרייהו, דהא ליכא מלכות. אלא כל ברכה דלא קביע לה דוכתא מקילין בה. וראיה לכלן ברכת הזימון שאין בה לא הזכרה ולא מלכות. וכן תמצא בתפלת הדרך שאין בה מלכות, וכן בתפלה קצרה, וגם אינו פותח בהן בברוך, כל אלו מפני שאין להן קבע, שאין כל דרך ראוי לתפלה זו אלא על פרסה. וכן לתפלה קצרה, אלא במקום סכנה. וברכת זימון אינה בכלל שלשה שאכלו אלא אם כן הסבו. וכן ברכת חולים אינה אלא במכה של חלל שיש בה סכנה. ועוד האריך הרב הרבה, אלא שאינן דברים של עיקר. כולן טעונות שם ומלכות. ומה שצירף לכאן פתיחה אינו ענין. שאלו במטבע של ברכות תקנו אותן, ולא תקנו כן ברכות של צירוף, כגון נברך וכגון ברכו את ה' דבית הכנסת, וכן בקשת רחמים של דרך אינן בכלל, דתפלה בעלמא היא, וקצרו בה. ולטעמו של הרב ז"ל לא יהא ברכת הזן צריכה לא שם ולא מלכות, ולא כל ברכה אחרונה דשבעת המינין, מפני שאין כל אכילה ראויה לברכה זו עד שיאכל כזית וכביצה. ומה שאמר בברכת זימון שצריכי הסיבה אינו כן, ולא אמרו אלא בהמוציא. וכבר נתבאר למעלה בראיות גמורות.
ולענין ברכת חולים לאו דוקא בחולי שיש בה סכנה, ולא במכה של חלל דוקא, אלא כל שעלה למטה וירד צריך להודות, מפני שדומה כמו שהעלוהו לגרדום לידון וצריך פרקליטין גדולים להנצל. ורחמיו של הקב"ה נעשו לו פרקליטין. וכן בדרך, שכל הולכי דרכים צריכין להודות. ואע"ג דרב יהודה הולכי מדבריות אמר, לישנא דקרא נקט, וכל דרך במשמע. וגרסינן בירושלמי גבי תפלת הדרך, ר' שמעון בר אבא בשם ר' חנינא אומר כל הדרך בחזקת סכנה. ר' ינאי כד הוה אזיל לאכסנאי הוה מפקיד גו ביתיה. ר' מנא כד הוה אזיל מסחי במרחץ שהיא נסוקת הוה מפקיד גו ביתיה. ר' חנינא בריה דרבי אבהו ר' שמעון ברבי אבהו בשם ר' יהושע בן לוי כל החולים בחזקת סכנה. והלכך בכולן צריך להודות.
ענין הפטירה
באבל רבתי תניא: הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר. אין קושרין את לחייו ואין סכין אותו. ואין מדיחין אותו ואין פוקקין את נקביו. ואין שומטין את הכר מתחתיו. ואין נותנין אותו לא ע"ג החול ולא ע"ג חרסית ולא על גבי אדמה, ואין נותנין על כרסו לא קערה ולא מגרפה ולא צלוחית ולא גרגיר מלח. ואין משמיעין עליו עירות, ואין שוכרין עליו חלילין ומקוננות. ואין מעמצין את עיניו עד שתצא נפשו. וכל המעמץ עם יציאת נשמה ה"ז שופד דמים.
שבת: ת"ר המעמץ עם יציאת נשמה ה"ז שופך דמים משל לנר שהיה כבה והולכת אדם מניח אצבעו עליה מיד כבתה. אין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו. ואין מכניסין עמו ארון לבית עד שעה שימות, כללו של דבר כל שהוא משום עסקי המת אין עושין עמו עד שתצא נפשו. ואין פותחין בצדוק הדין על המת עד שתצא נפשו של מת.
אבל רבתי: כל הימים שהיה שמעון בנו של ר"ע חולה לא ביטל מבית מדרשו. אלא פוקדו ביד שלוחו. בא הראשון ואמר לו נטען אמר להם שאלו. בא השני וא"ל הכביד החזירן לתלמוד תורה. בא השלישי ואמר לו גוסס א"ל שאלו. בא הרביעי וא"ל השלים. עמד וחלץ תפליו וקרע את בגדיו. אמר להם אחנא בית ישראל שמעו, עד כאן היינו חייבים בת"ת, מכאן ואילך אני ואתם חייבים בכבודו של מת.
תנו רבנן מת פתאום זו היא מיתה חטופה. חלה יום אחד ומת זו היא מיתה דחופה. ר' חנינא בן גמליאל אומר זו היא מיתת מגפה. שנאמר בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה וכתיב ואדבר אל העם בבקר ותמת אשתי בערב. שני ימים ומת זו היא מיתה דחויה. שלשה ימים ומת זו היא מיתת גערה. ארבעה ימים ומת זו היא מיתת נזיפה. חמשה ימים ומת זו היא מיתת כל אדם. נוסחא אחרינא באבל רבתי: לארבעה וחמשה דחופה. לששה מיתה האמורה בתורה. לשבעה מיתה של חיבה. יתר מכאן ביסורין. בן חמשים שנה זו היא מיתת כרת. חמשים ושתים זו היא מיתתו של שמואל הרמתי. ששים זו היא מיתת כל אדם. אמר מר זוטרא מאי קראה תבוא בכלח אלי קבר, בכל"ח בגמטריא הכי הוו. לשבעים שיבה. שמונים גבורה, שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה. אמר רבא מחמשים עד ששים היא מיתת כרת. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר זקן שאכל חלב או שחלל את השבת מי מודיענו שמת בהכרת. אלא המת לשלשה מת בהכרת, לארבעה וחמשה מיתה דחופה, לששה מיתה האמורה בתורה. לשבעה מיתת כל אדם. יתר מכאן ביסורין. ר' יהודה אומר חסידים הראשונים היו מתיסרין לפני מיתתן בחולי מעים כעשרה כעשרים יום כדי למרק את הכל כדי שיבואו זכאים לעתיד לבא שנאמר מצרף לכסף וכור לזהב וכו'.
רב הונאנח נפשיה פתאום הוי קא דיינא רבנן עליה תנא להו זוגא דרבנן דמהדייב, לא שנו אלא שלא הגיע לגבורות אבל הגיע לגבורות זו היא מיתת נשיקה.
כתובות: תניא כשחלה רבי נכנס ר' חייא לבקרו ומצאו בוכה, א"ל רבי מפני מה אתה בוכה, והתניא מת מתוך השחוק סימן יפה לו. מתוך הבכי סימן רע לו. פניו כלפי העם סימן יפה לו. כלפי הכותל סימן רע לו. פניו למעלה סימן יפה לו. למטה סימן רע לו. פניו צהובין סימן יפה לו. ירוקין סימן רע לו. עצובין סימן רע לו. מת בערב שבת סימן יפה לו. בעיוה"כ סימן רע לו. במוצאי הכפורים סימן יפה לו. מת בחולי מעים סימן יפה לו מפני שרובן של צדיקים מתים בחולי מעים. א"ל אנא אתורה ואמצות קא בכינא.
ענין הקריעה
תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע. הא למה זה דומה לספר תורה שנשרף שהכל חייבים לקרוע. פי' רש"י ז"ל שעדיין היה זה יכול ללמוד והוה ס"ת. ולפי הפירוש הזה נראה שאין מצוה זו נוהגת בנשים, אלא אפילו היה עומד בשעת יציאת נשמה אין חייב לקרוע. וקשה הדבר לומר שיקרעו על העתיד. ועוד אם מן הדין, אף בס"ת אין קורעין אלא בזרוע וכמעשה שהיה. ולי נראה שהנפש בגוף כאזכרות בגוילין, ומשל בעלמא הוא לומר שהוא הפסד גדול וחרדה רבה, וחייב אדם לקרוע עליה כאלו נשרף ס"ת לפניו. א"נ יש לומר כשם שקורעין עליה כך קורעין על מקיימי מצותיה, שבשרפתה אובדין מצות של כתיבה, ובמיתת עושיה אובדין מצות של מעשה, הלכך על כל אדם מישראל קורעין ואפילו על אשה.
תניא חכם שמת הכל כקרוביו. הכל קורעין עליו, הכל חולצין עליו, והכל מברין עליו ברחובה של עיר. ותניא מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר שמת, שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו כל עונותיו בשביל כבוד שעשה. פי' בוכה ומתאבל, היינו בוכה וקורע עליו. אבל לישב עליו באבלות לא אמרו אלא על רבו, כדבעינן למכתב לקמן. כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן עליה. אמרו לא גמרינן מניה. אמר להו אביי מי קתני הרב שמת חכם שמת קתני, ועוד כל יומא שמעתתיה בפומין בי מדרשא. סבור מאי דהוה הוה. א"ל רב אידי בר אבין תניא חכם כל זמן שעוסקין בהספדו. סבור למיקרע לאלתר. א"ל אביי חכם כבודו בהספדו. איכא למידק הכא, והא רב ספרא אדם כשר הוה והכל קורעים על אדם כשר, ואפילו בחולו של מועד. והרב ר' אברהם בר דוד ז"ל מתרץ דה"מ באותן שעומדין בין מיתה לקבורה, אבל אלו החכמים לא היו שם בשעת פטירתו של רב ספרא ולאחר קבורה באו, ואינן חייבין לקרוע באדם כשר. והם היו סבורין דהכם נמי כאדם כשר ותו לא, אלא אם כן היה רבו, דההוא ודאי בין בפניו בין שלא בפניו ביום שמועה קורע אפילו במועד. וא"ל אביי מי קתני הרב שמת, חכם שמת קתני, וקאמר הכל כקרוביו בין בפניו בין שלא בפניו. והתניא באבל רבתי ר"ש בן אלעזר אומר חכם שמת כל שעומדין עליו בשעת מיתתו קורעין, וכל שאין עומדין עליו בשעת מיתתו אין קורעין עליו. נראה לי שהוא שבוש. ואדם שמת הוא צריך להיות, והיא היא הברייתא השנויה כאן: רבי שמעון בן אלעזר אומר כל העומדין על המת בשעת יציאת נשמה חייבים לקרוע, למה זה דומה לספר תורה שנשרף. אלו דברי הרב ז"ל. וקשה לנו על הסברא הזאת מה שמצינו בירושלמי: ר' בון דמך במועדא ולא עביד ליה ר' מונא חסד. והוון ציפוראי אמרין עד מות סנאה. בתר מועדא עביד ליה איקרייה. על ואמר קדמיהון האין דתני רבי חכם שמת הכל כקרובין בהינון דהוו גביה ואנן לא הוינן גביה. דמשמע מינה דאין חייב לקרוע על חכם אלא באותן שהיו עמו קודם קבורה. וברייתא בקודם קבורה תניא, כדקתני חולצין ומברין עליו. ואיכא למימר התם במועד הוה, וקיי"ל דאין מספידין אלא בפניו, ובתר מועד דעבד ליה הספד קרע עליה בהספד. והיינו דאמר להו הכל כקרוביו, דמשמע דאפילו במועד קורעין בהינון דהוו גביה ואנן לא הוינן גביה, ולפיכך אין אנו מחללין עליו מועד. ולאחר המועד הרי קיימנו הספדו וקריעתו. ועם כל זה אין הדברים נוחים, שהיה להם לפרש בגמ' כי נח נפשיה דרב ספרא לא הוו רבנן גביה. אבל י"ל שאלו החכמים היו סבורין בהא דתניא שלא בכה והתאבל על אדם כשר, שאינו חייב לקרוע אלא שיבכו ויספדו אותו, כענין שאמרו כל המתעצל בהספדו של אדם כשר, ואמרו כל המוריד דמעות על אדם כשר. אבל קריעה אין להם אלא במחוייבי אבלות כגון קרובין ועל רבו. טועין היו בזה, כגון שטעו בברייתא האחרת בחכם שמת שלא היו סבורין להעמידה אלא על הרב, וכי היאך יהא להם חיוב קריעה על אדם כשר והן פוטרין עצמן מלקרוע על חכם, אלא להקל היו מפרשין הברייתות. ואביי השיב לחם מזו של חכם, לפי שרב ספרא נמי חכם הוה, והיו חייבין לקרוע ולחלוץ ולהברות כקרובין. ומה שאמרו בגמרא לענין קריעה אי אדם כשר הוא חיובי מיחייב, סברא דגמרא היא דפרישו לברייתא דאדם כשר אפילו בחיוב קריעה. ומסקנא דגמרא הוא מן בתר אביי. וגרסינן באלו מציאות: אמר רב יהודה אמר שמואל ת"ח שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעין זה על זה. ולענין אבדה במקום אביהם אין מחזירין עד שיהא רבו מובהק. פירוש קורעין זה על זה כדין רבו שאין מאחין לעולם, דכל יומא שמעתתא דהדדי בפומייהו. שאלו לענין קריעה עצמה אין הפרש בין חכם לרבו מובהק. זהו דרכו של רש"י ז"ל. וכן פירש עומדין זה מפני זה כמלא עיניו כדין תלמיד ורבו. אם כן עשו ת"ח שבבבל כרבו מובהק לענין עמידה. דאלו רבו שאינו מובהק אינו עומד אלא בארבע אמות, והכי איתא בפרקא קמא דקידושין. ויש לי דרך אחרת בזה. והוא שנפרש שאין חובת אדם כשר בקריעה על ת"ח, שכן דבדין עמידה אמרינן חתם במס' קידושין חדא דאתון חכימין ואנא חבר, ואתמר התם שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוה, דאפילו מר שמואל קאים מקמיה. אלמא מקמי זקן אחר לא קאים. וש"מ שאין ת"ח עומד בפני מי שקטן ממנו. וכן כולה סוגיא מוכחא התם. והטעם בזה מפני שהוא כזקן ואינה לפי כבודו. ולפיכך אמרינן דת"ח שבבבל עומדין זה מפני זה, ואפילו גדול מפני קטן, משום דשמעתתיה בפומייהו דהדדי והוה ליה רבו. וכן נאמר לענין קריעה שאין חובת זו מן הקטן על הגדול ממנו בחכמה. וכדאמרינן נמי לענין חולץ דלקמן ונמנע ולא חלץ. ואמר להו אביי חכם תניא, ואי לקטן ממנו אפילו אדם כשר אלא בשוין. ועוד דכל יומא שמעתתא בפומין וה"ל רבו שאינו מובהק, דעומד נמי מפניו וקורע עליו, ואפילו היה גדול ממנו בחכמה, כשמואל דקרע על ההוא מרבנן משום דאסבריה, אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון. ועכשיו כל השמועות הללו מתחוורות ומתוקמות בלשונם, דקא מיירי בקריעות ולא מדכרו אחוי כלל, אלמא בקריעה עצמה איירינן. כן נראה, ודבר נכון וברור הוא. ולדברי הרמב"ם ז"ל שאומר על רבו קורע עד שמגלה את לבו, יש לפרש קורעין זה על זה עד שמגלה את לבו. אלא שאינו פירוש נכון כמו שיתבאר לפנינו. אמר שמואל כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע. ומקשינן והא אמרו ליה לשמואל נח נפשיה דרב קרע עילויה תריסר מאני. אמר אזיל ליה גברא דהוה מסתפינא מניה. וא"ל לר' יוחנן נח נפשיה דר' חנינא קרע עליה תליסר אצטלין דמילתא. אמר אזל לי' גברא דהוה מסתפינא מניה. שאני רבנן כיון דכל שעתא ושעתא מדכרי שמעתייהו כשעת חימום דמי. פי' לאו תרוצי מתרצינן דמחייבי בהני קריעות, אלא דלא מיקרי קרע של תפלות, ואית בהו משום בל תשחית. דשעת חימום הוא, ומוסיפים בכבודם של ת"ח היו. הא בקריעה אחת חייבים הם. וש"מ ת"ח קורעין על ת"ח הרגילין עמהם בישיבה ביום שמועה, דשעת חמום הוא.
ירושלמי: כשם שקורעין על החכמים כך קורעין על ת"ח. אי זהו תלמיד חכם, חזקיה אמר כל ששנה הלכות ותורה. א"ל ר' יוסי הדא דתימא בראשונה, אבל עכשיו אפילו הלכות. ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל שהוא מבטל עסקיו מפני משנתו. תני כל ששואלין אותו והוא משיב. אמר ר' הושעיא כגון אנן רבנן משגיחין עלן ואנן מגיבין לון. אמר ר' אבא בר ממל כל שהוא יודע לבאר משנתו. ואנן אפי' רבנן לא חכמין מבארא מתניתין. ובגמרא דילן בפרק אלו קשרים: אמר ר' יוחנן אי זהו ת"ח כל ששואלין אותו דבר הלכה ואומר. וכן לענין קריעה. וכן מצינו אמר רב מנשיא אי זהו ת"ח שאין מועד בפניו כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו במסכת כלה. ומסתברא שאינו קורע בשמועה רחוקה על החכמים. דהא תני הכל כקרוביו, וקרובים בשמועה רחוקה לא קרעי. אבל על רבו קשה הדבר לומר שלא יקרע לעולם כאביו, שזה הביאו לחיי עוה"ז וזה הביאו לחיי עוה"ב. ואע"ג דתניא לא השוו רבו לאביו אלא לענין איחוי בלבד. לענין דברים השנוים בברייתא אתמר. אבל קריעה בשמועה רחוקה לא תניא.
ונמצינו למדין דבשעת יציאת נשמה על המת, כלן חייבין לקרוע. וכדברי רש"י אין דין זה בנשים אלא באנשים. שלא בשעת יציאת נשמה על אדם כשר ומוחזק, חייב לקרוע בפניו. על סתם בני אדם אינו קורע. על חכם ועל ת"ח, הכל קורעין ואפילו בעיר אחרת. בשמועה קרובה קורעין בכל מקום. על רבו שלמדו חכמה, או שהאיר עיניו במשנה אחת, וכגון חברים שלומדין חכמה זה מזה אפילו בסוף העולם, בשעת שמועה חייב לקרוע ואינו מאחה לעולם.
ולענין קרובים כל שהוא חייב להתאבל עליו חייב בקריעה. וחיוב קריעה מנא לן. מדאמר להו רחמנא לבני אהרן ראשיכם על תפרעו ובגדיכם לא תפרומו. מכלל דכ"ע מיחייבי. אמר שמואל אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה, שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו, הא אחר שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה. וכשם שקורע על קרובים שמתאבל עליהם כך קורע על שניים שלהם. וכשהוא קורע על שניים שלהם אינו קורע אלא בפני הקרובים עצמן, כדרך שנוהג אבלות עמהם בבית, כדבעינן למימר קמן. קרע שלא בפניהם לא יצא וחוזר וקורע בפניהם. וכל הקורע בין על הקרובים בין על שניים שלהם אינו קורע אלא מעומד. קרע מיושב לא יצא, דאמרינן אמימר שכיב לי' בר בריה קרע עילויה. אתא בריה קרע באפיה. אידכר דמיושב קרע. קם קרע מעומד. א"ל רב אשי לאמימר קריעה מעומד מנא לן. אילימא משום דכתיב ויקם איוב ויקרע את מעילו. אי נמי מויקם המלך ויקרע את בגדיו. אלא מעתה ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה, הכי נמי, והתניא בין יושב בין עומד בין מוטה חליצתה כשרה. א"ל התם לא כתיב ויעמוד ויאמר הכא כתיב ויקם ויקרע. והרב ר' אברהם בר דוד ז"ל יש לו דרד אחרת בפי' המעשה הזה וכך כתוב בפירושיו. ירושלמי: רב דמכת אחתיה. פקיד לחייא בריה כד תהא סליק להתם הוי שלח סנדלך. ואי קשיא לך הא דאמימר דלא הוי בריה התם וקרע על בר בריה. התם מידע ידיע דהוה אתי ברי' לגביה ומחויב למיקרע בהדיה, הילכך בשעת חימום עדיף לי'. ודבריו תמוהין שאלו היתה קריעה זו כהוגן מפני שבנו יודע בה בסוף האיך קרע פעם אחרת כשבא בנו. אלא אמימר בשעת חימום קרע וטעה. וכשבא בנו וידע שאותה קריעה לאו בשעת חיובו עשאה, קרע פעם אחרת. עוד כתב הרב ז"ל בקריעה מעומד. וא"ת נהי דלמצוה בעינן מעומד מדכתיב ויקם ויקרע, עכובא מנ"ל דאפילו דיעבד נמי לא כלום היא. מדתניא ביה קרא באיוב ובדוד, כדאמרינן בסמוך. אי נמי איכא למימר דאמימר אחמיר אנפשיה. גם אלו אינן דברים נכונים בעיני. שאפילו לענין חליצה דלא כתיב ויעמוד ויאמר כקריעה, לכתחלה מעומד בעינן, דברייתא חליצה כשרה קתני ודיעבד משמע. ותניא בספרי בהדיא, ועמד ואמר, מלמד שאין אומרים דברים אלא בעמידה. וכן כתבו רבינו וכל הגאונים ז"ל בסדור חליצה. וכל עיקרנו לא בא רב אשי לשאלה זו אלא מפני שחזר אמימר וקרע פעם אחרת. א"ל קריעה מעומד בדיעבד מנ"ל. אי לימא מדכתיב בה עמידה, והא חליצה כתיב בה נמי עמידה, ואין במשמע אלא לכתחלה אבל דיעבד אין עמידה מעכבת. ופריק, התם לא כתיב ויעמד ויאמר, אבל הכא כתיב ויקם ויקרע, ועיכובא נמי משמע. וכ"כ הרב רי"ץ בן גיאות ז"ל כדברינו, שאם קרע על השני שלא בפני הקרוב, או שקרע מיושב על כל אדם לא יצא, והוזר וקורע, וכן עיקר.
תנו רבנן על כל המתים כלן רצה חולץ רצה אינו חולץ. על אביו ועל אמו חולץ. פי' חולץ כתפו ומוציא זרועו מן הקרע של חלוק נמצאת כתפו עם זרועו מגולין. כך כתוב בהלכות וכך פירשו כל הגאונים. ענין אחר מפי ר"ש חולץ פושט כסותו העליון מעליו שנראה כמתעסק בצרכי המת, אי נמי כמתאונן ואינו יודע מה לעשות. ושמא מפני זה נהגו במקומות הללו להלוך לבושי חלוקים לבנים לפני המטה. אבל פירוש משובש הוא ואינו אלא כמו שפירשו הגאונים. והתם אמרינן: וכבוד עשו לו במותו, זה חזקיה מלך יהודה שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי כתף. ומעשה בגדול הדור באחד שמת אביו ובקש לחלוץ, ובקש גדול הדור שעמו לחלוץ ונמנע ולא חלץ. מאן גדול הדור ר' יעקב בר' אחא ולא חלץ על אביו כדי שלא יחלוץ רבו עמו. וא"ת ומה הכבוד הזה שנוהגין כאן לעבור על המצות ולהקל בכבוד אביו שלא יחלוץ בנו עליו. י"ל שהיה ר' יעקב אדם גדול ואינה לפי כבודו לילך בשוק הלוץ כתף ובשרו מגולה, ורצו לנהוג בו כבוד ולחלוץ עמו שלא יתגלה יחידי, והוא חשש לכבודם אע"פ שלא היה חושש לכבוד עצמו, ונמנע ולא חלץ, דכבוד תורה עדיף. והתם אמרינן, בנו והוא רבו מהו שיעמוד מפניו של אביו. ולא פשטו. כל שכן במלתא דאית בה זילותא לצורבא מרבנן דלית ליה למעבד לכבוד אביו. דתניא והתעלמת, פעמים שאתה מתעלם. הא כיצד, זקן ואינו לפי כבודו. וכן מצינו באבל רבתי דתניא על המתים כלן אינו חולץ אלא על אביו ועל אמו. אף על אביו ועל אמו אם אינו ראוי לחלוץ ואחרים ראויים לחלוץ, אף על אביו ואמו אינו חולץ. ומעשה שמת אביו של ר"ע וחלצו אחרים לפניו והוא לא חלץ. והרב רי"ץ בן גיאות ז"ל כתב ומנעו רבי לחלוץ על אביו של ר' יעקב. ושמעינן מינה הרב לגבי מאן דפחות מניה רצה חולץ רצה אינו חולץ בשאינו גדול הדור או ראש ונשיא. אבל אם גדול הדור הוא או נשיא ואב ב"ד אינו חולץ. ואין לשון הגמרא נסכם לפירושו, וכ"ש שהדבר מתבאר מאבל רבתי כמו שכתבנו.
על כל המתים כלן קורע טפח. על אביו ועל אמו עד שמגלה את לבו. אמר ר' אבהו מאי קראה ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם, ואין אחיזה פחותה מטפח. עד שמגלה את לבו, ירושלמי, אמר ר' שמואל בר אבדימי בר תנחום מפני שבטלה ממנו מצות כיבוד. על כל המתים כלן אפילו לבוש עשרה חלוקין אינו קורע אלא עליון. על אביו ועל אמו קורע כלן, ואפרקסותו אינה מעכבת. אחד האיש ואחד האשה. ר' שמעון בן אלעזר אומר האשה קורעת את התחתון, ומחזירתו לאחוריה וחוזרת וקורעת את העליון. אפרקסותו פירש"י ז"ל שהוא הסודר שעל ראשו ונופל לפניו. וכן פירש הרב ר' אברהם כענין זה. ולפי שאינה מלבוש אינה מעכבת שכבר קרע כל בגדיו. ולפי דבריהם בשאר מתים הוה ליה למיתניא דהא בגד עליון הוא. ור' נתן בעל הערוך ז"ל פירש שהוא לבוש התחתון ופתוח בכתפו וכשלובשו קושרו. וכדתנן בסוף מקוואות הקשר שבאפרקסין שבכתף, ותניא בדרך ארץ הנכנס למרחץ כיצד יעשה חולץ מנעליו ומסלק כובעו וטליתו, ומתיר חגורו ופושט חלוקו, ואח"כ מתיר אפרקסותו התחתונה, וכשיצא מניח אפרקסותו ולובש חלוקו וחוגר הגורו ומתכסה בטליתו ומניח כובעו ונועל מנעליו. ועוד אמרו בירושלמי בפ' היה קורא, אפרקסון היה לבוש מבפנים. ולפי שאינו לא קשור ואין עושין אותו ללבישה אלא שיקבל הזיעה ולא יתטנף מלבושיו, כדאמרינן מבליע באפרקסותו, לפיכך אינו מעכב בקריעה. וכתב הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל נראה לי מדלא קאמר ואינו צריך קריעה, מכלל דלכתחלה צריך לקרעה על אביו ועל אמו, אלא שאם לא קרעה אינה מעכב את המצוה ויצא ידי קריעה. מכלל שאם לא קרע את הבגדים כלן לא יצא ידי קריעה, וגוערין בו כעובר על מצות עשה מדברי חכמים. ועוד שכל זמן שאותו הבגד עליו אומרים לו קרע אותו, ואפילו לאחר שלשים, דהוה ליה כמי שאין לו חלוק לקרוע ואח"כ נזדמן לו חלוק שחייב לקרוע על אביו ועל אמו מפני שלא קרע בשעת חיוב, וגם זה כמו כן לא קרע כל צרכו בשעת חיובו. ואינו נראה לנו שאינה מעכבת את הקריעה אפילו לכתחלה, מדלא תניא ואם לא קרע את אפרקסותו לא עכב. ובאבל תניא אפרקסותו אינה מעכבת את הקריעה. ר' בנימין אומר משום ר' עקיבא קורעין את אפרקסותו. הא לת"ק אין קורעין אותו כלל.
על כל המתים כלן רצה מבדיל קמי שפה שלו, רצה אינו מבדיל. על אביו ועל אמו מבדיל. ר' יהודה אומר כל קרע שאינו מובדל קמי שפה אינו אלא קרע של תפלות. ופסקו הגאונים הלכה כת"ק. כי אתא רבין א"ר יוחנן על כל המתים כלן קורע בכלי. על אביו ועל אמו קורע ביד. אמר ר"ח בר אבא אמר ר' יוחנן על כל המתים כלן קורע מבפנים. על אביו ועל אמו קורע מבחוץ. פי' ר"ש, מבפנים, בחדר שלא בפני העם, מבחוץ, במקום רואין. והרב רי"ץ בן גיאות ז"ל פירש מבפנים מכניס ידו תחת חלוקו וקורע. ומסתברא כוותיה מדקאמרינן מבפנים ומבחוץ ולא אמרינן בחוץ ובפנים. אמר רב חסדא וכן לנשיא. נשיאה שכיב א"ל רב חסדא לרב ענן כפי אסיתא וקום עלה ואחוי קריעה לעלמא. מדאמר רב חסדא בקריעה מבחוץ וכן לנשיא, ש"מ בשאר מילי חומרי אביו ואמו הרי הוא כשאר כל המתים. וכן רבו שלמדו חכמה אינו אלא כשאר כל המתים, דתניא בהדיא לא השוו לאביו ולאמו אלא לענין אחוי בלבד. ואקשינן עלה דר"ח, מאי לאו אפילו נשיא. לא לבר מנשיא. כלומר דדמי לאביו לענין קריעה מבחוץ, הא נשיא בשאר דברים ורבו שלמדו חכמה אפילו בקריעה מבחוץ אינן שוין לאביו ולאמו. והר"ם ז"ל כתב בנשיא ורבו עד שמגלה את לבו. ואין דבריו נכונים כמו שפירשתי. ועוד שגילוי הלב הוא דבר מיוחד באביו ואמו, רמז שבטלה ממנו מצות כבוד, כמו שהזכרנו בירושלמי. והרי אמרו בגמ' בקריעה טפח, מאי קראה, ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם, ואין אחיזה פחותה מטפח. והא דוד קרע על נשיא ואב"ד ושמועות הרעות וסגי ליה בטפח. באבל: ת"ר על חכם חולץ מימין, על אב ב"ד משמאל, על נשיא מכאן ומכאן. מדלא קתני אביו מהיכן חולץ. ש"מ רצה מכאן חולץ רצה מכאן חולץ רצה שתיהן חולץ. וכן רבו שלמדו חכמה אם רצה חולץ עליו שתי כתפיו. ומעשה שמת ר' אליעזר וחלץ עליו ר"ע שתי ידיו והיה מכה על בשרו והדם שותת והיה קורא עליו רבי רבי רכב ישראל ופרשיו.
תנו רבנן הקורע מתוך השלל מתוך המלל מתוך הליקוט מתוך הסולמות לא יצא. מתוך האיחוי יצא. אמר רב חסדא ובאחוי אלכסנדרי. פי' הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל שהיא התפירה שלנו שוה מלמעלה ובולטת מלמטה. מחטא דתלמיותא שהזכירו רז"ל היא כעין אריגה שרזי"ר בלעז. ולי נראה דאחוי סתם היא התפירה השוה מלמעלה ובולטת מלמטה. ואיחוי אלכסנדרי היא השוה מלמעלה ומלמטה דומה לאריגה. ומחטא דתלמיותא שבמסכת קידושין הוא המחט שעושין בה צורות על הבגדים, ונקראת כן לפי שעושין בה תלמים. וכן מצינו בירושלמי איזהו האחוי, כאריג. והיכא דקרע לו על מתו ומת לו מת אחר, תוך שבעה, קורע קרע אחר בפני עצמו. לאחר שבעה, מוסיף על אותו קרע כל שהוא ויצא. דאמרינן פליגי בה רב מתנה ומר עוקבא ותרוייהו משום אבוה דשמואל ולוי אמרי. חד אמר כל שבעה קורע לאחר שבעה מוסיף, וחד אמר כל שלשים קורע ומוסיף לאחר שלשים. ופסקו רבואתא כמ"ד שבעה. ותני ר' יוסי אומר תחלת קריעה טפח ותוספת כל שהוא, וקיי"ל כוותיה.
ת"ר עד היכן הוא קורע עד טבורו, ויש אומרים עד לבו. הגיע לטבורו מרחיק שלש אצבעות וקורע. נתמלא מלפניו הופכו לאחוריו. נתמלא מלמעלה הופכו למטה. הקורע למטה ומן הצדדים לא יצא אלא שכ"ג פורם מלמטה. פי' הרב רי"ץ בן גיאות ז"ל למטה, בשולי הבגד, או מן הצדדין, שתחת בתי הידים, לא יצא. וכן דעתנו דכל בית הצואר שלפניו מקום קריעה הוא. שלא לפני בית הצואר מכאן ומכאן נקרא צדדין ולא יצא, וזהו קמי שפה, דכתיב שפה לפיו. ובאבל: אין קורעין אלא בשתי המוריאות. הקורע מן החיפה ומן הצדדין לא יצא. ר' יהודה אומר יצא. אר"י מעשה בימי הדופית שהיו קורעין מן הצדדין. א"ל אין שעת הסכנה ראיה. פי' שתי המוריאות הם אימרא שבפי החלוק מן הימין ואימרא שבפיו מן השמאל שעושין אותו כדי שלא יקרעו התפירות. וחפת החלוק מצדו על בית יד שלו מן השמאל. וזהו שאמרו במועד כל שאינו יכול לכוין אימרא בחיפת חלוקו. ולפיכך הקורע מן החפה ומן הצדדין מכאן ומכאן חוץ ממקום האימראות לפניו, לא יצא. ירושלמי שלמו מלפניו מתחיל וקורע לאחוריו שלמו מלמעלה מתחיל מלמטה שלמו אלו ואלו נעשה כפוחח, פי' ואינו קורע, והוה ליה כמי שאין לו חלוק לקרוע כדבעינן למימר קמן. באבל: הפוחח אינו קורע ר' יהודה אומר קורע.
ת"ר אמרו לו מת אביו וקרע, מת בנו והוסיף, תחתון מתאחה עליון אין מתאחה. מת בנו וקרע, מת אביו והוסיף, עליון מתאחה תחתון אין מתאחה. מת אביו ומתה אמו מת אחיו ומתה אחותו קורע קרע אחד לכלן. ר' יהודה בן בתירא אומר על כלן קרע אחד, על אביו ועל אמו קרע אחד, לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו. מאי טעמא דרבי יהודה בן בתירא. אמר ר' נחמן בר יצחק לפי שאינן בתוספת. אמר שמואל הלכה כר"י בן בתירא. והא אמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. אבלות לחוד וקריעה לחוד. פי' מדקאמר ר"י בן בתירא על כלן קרע אחד, על אביו ועל אמו קרע אחד, וקאמר לפי שאינן מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו. יקרע על האחרים תחלה, ויוסיף על אביו ועל אמו. ומתרץ לפי שאינן בתוספת. כלומר כשם שאין מוסיפין על קרעים שלהן כך אין קרעים שלהן מתוספין על אחרים. וטעמא דאין מוסיפין, משום דקרע של אביו ושל אמו מתחמם וקורע והולך הוא, לפי שקריעה גדולה היא, ופעמים שמוסיפין בה יותר מעד לבו, דכבוד אביו ואמו אין לו שיעור ניכר למטה. וטעמא דאינן בתוספת משום דאע"ג דקריעה דאחרים טפח ושל אביו ושל אמו דעד לבו ניכרת בה לגמרי, אפילו הכי אינו בדין לעשות עיקר קריעה של אחרים ושל אביו ושל אמו טפלה להם. כדאמרינן קורע על מקדש בפני עצמו ועל ירושלים בפני עצמה, כדפגע בירושלים תחלה. ורבי יצחק בן גיאות ז"ל פי' לפי שאינן מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו, משום דעד לבו בלבד הוא מוסיף כיש אומרים, מכאן ואילך מרחיק שלש אצבעות וקורע. והרי הרב ז"ל יצטרך לפסוק הלכה כיש אומרים. ואלו היה כן היו מפרשין בגמרא ומעמידין לר"י בן בתירא כדברי היחיד. ורבינו הגדול ז"ל נמי כת"ק פסק וכן עיקר. ומפרש ר"ש ז"ל דר"י בן בתירא ארישא דברייתא נמי פליג: אמרו לו מת אביו וקרע, מת בנו והוסיף. מת בנו וקרע, מת אביו והוסיף, דקרע של אביו ושל אמו קרע בפני עצמו הוא לעולם. והרב ר' אברהם ז"ל מחלק בדבר, דבזה אחר זה, מת אביו וקרע, מת בנו לאחר שבעה והוסיף יצא, ולא פליג ר"י בן בתירא אלא אסיפא בקורע בבת אחת. ומשמע מדיוקא דברייתא דהיכא דאמרו לו מת אביו ומתה אמו, דקורע על שניהם קרע אחד, לא החמיר ר' יהודה בן בתירא אלא שלא לערב קרע דשאר קרובים בשל אביו ואמו. אבל אביו ואמו שמתו שניהם, לשניהם קרע אחד. ובאבל תניא מי שמתו לו אביו ואמו בבת אחת הרי זה קורע לשניהם קרע אחד. ר' יהודה בן תימא אומר קורע לזה בעצמו ולזה בעצמו. ויש שסבור לומר דמת אביו ומתה אמו דקתני בברייתא דידן, אביו או אמו קתני. הא שניהם, לכל אחד קריעה בפני עצמו. והדברים נראין בחיצונה הזו שהיא משובשת. ומי שמת לו אחיו ואביו קתני. ור' יהודה בן תימא הוא ר' יהודה בן בתירא השנוי כאן. וכך הזכירוהו בירושלמי בברייתא זו. ואם נאמר שהיא מחלוקת אחרת, נפסוק הלכה כת"ק דאבל, וליתיה לדר"י בן תימא, שלא פסקו בגמרא באביו ובאמו כאחת קריעה לכל אחד.
נמצא עכשיו שמי שמתו לו שני קרובים כאחד, או שבאת לו שמועה על שניהם בבת אחת, קורע קרע אחד לכלן. קרע ואחר כך מת לו מת אחר תוך שבעה לראשון, קורע קרע אחד בבגד אחד, או מרחיק שלש אצבעות מאותו קרע ראשון, וקורע טפח בין למטה מן הקרע הראשון, בין במקום אחר מן הצד. לאחר שבעה, מוסיף על אותו קרע ראשון כל שהוא ויצא. מת אביו ואחד מן הקרובים, או אמו ואחד מן הקרובים, קורע תחלה על אביו ועל אמו עד לבו ומרחיק שלש אצבעות, וקורע טפח על המת האחר. מת אחד מן הקרובים וקרע, ואח"כ מתו אביו או אמו, בין בתוך שבעה בין לאחר שבעה מרחיק שלש אצבעות וקורע מן הצד בשפת הבגד. שהרי צריך להבדיל קמי שפה שלו. וקורע עד שמגלה את לבו. מתו אביו ואמו כאחת קורע לשניהם קריעה אחת עד לבו. ומדברי הרב רמב"ם ז"ל יראה לי. שהוא מפרש האיך סוגיא כר"י ב"ב, דמדקאמר ריב"ב על כלן קרע אחד, על אביו ועל אמו קרע אחד, לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו. בעי בגמרא מאי טעמא דריב"ב, והלא אם קרע תחלת קריעה על אביו ועל אמו והוסיף על אחרים, אין כבודן של אביו ושל אמו מתמעט בכך. ומהדרינן היינו טעמא דריב"ב לפי שאינן בתוספת. כלומר שאין אביו ואמו מתוספין עם אחרים בקריעה, ובין שיקרע קרע אחד לכלן הגון בשמועה אחת, בין שיקרע תחלה על אחרים בשמועה ראשונה ויוסיף לאביו ולאמו בשמועה אחרת, תוספת היא, ובעינן קריעה שלמה לשמן. אבל קרע תחלה על אביו ועל אמו ואחר כך שמע על אחרים ודאי מוסיף שכבר יצא ידי קריעה שלהן. וא"ת בשומע כלן כאחד וקרע לשם אביו ומוסיף לשם אחרים. זו אינה תורה. שאם נחייב אותו לקרוע בפני עצמו לשם אביו ואמו, אף הוא צריך קריעה אחרת לשאר הקרובים, שהרי אמרנו כל שבעה קורע ואינו מוסיף. נמצא עכשיו דרבי יהודה בן בתירא פליג בסיפא דברייתא. מת אביו ומתה אמו, מת אחיו ומתה אחותו, ופליגא אמצעיתא מת בנו וקרע, מת אביו וקרע. אבל רישא מת אביו וקרע, מת בנו והוסיף, דברי הכל היא. לפיכך כתב הרב ז"ל מי שמתו לו בנים הרבה כאחד קורע קרע אחד לכלן. היה בכללן אביו או אמו קורע על כלן קרע אחד. על אביו ועל אמו קרע אחר. אמרו לו מת אביו וקרע ואחר שבעה מת בנו והוסיף, תחתון מתאחה, עליון אינו מתאחה. אמרו לו מת בנו וקרע, ואחר שבעה מת אביו אינו מוסיף אלא קורע קרע אחר שאין אביו ואמו בתוספת. זה לשונו, ויפה כיון.
והא דאמרינן בגמרא אבלות לחוד וקריעה לחוד פירשו בו מפני שקריעה מן התורה ואבלות מדבריהם. ואנו עתידין לבאר זה בע"ה בשער שלפנינו. לפיכך אמרו מקצת החכמים בתינוק כל שלשים, אע"פ שאינו מתאבל עליו חייב הוא בקריעה. דהתם אמרינן אמר רב אסי הכל מודים לענין אבלות דיום שלשים כיום שלפניו דמי, דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. הילכך לענין קריעה כיון דאין הלכה כדברי המיקל, ולחומרא אזלינן בה כל שלא שהה שלשים יום באדם דספיקא הוא, קורע ואינו מתאבל. ולא נראה לי זאת הסברא, שהקריעה עצמה מדברי סופרים וספיקא לקולא. וכי מפקינן קריעה מכלל אבלות, לומר דליתיה בקריעה להאי כללא, הלכה כדברי המיקל לעולם, אלא כשאר דברי סופרים היא, וכדאמרינן בהדיא במסכת עירובין פ' מי שהוציאוהו באבלות הוא דאקילו בי' רבנן אבל בעלמא אפילו בדרבנן שאני בין יחיד במקום יחיד, בין יחיד במקום רבים. וכי מפקינן קריעה מכלל אבילות, להכי מפקינן לומר דהיא כשאר דברי סופרים, והלכה כרבים. אי נמי מסתבר טעמא דיחיד, יכלינן למיפסק כוותיה בגמרא, כשאר כל דברי סופרים שפסקו בכמה מקומות כדברי המחמיר, דודאי לא אשכחן קריעה מפורשת בתורה, אלא באסמכתא בעלמא מייתו לה, מדאמר ליה רחמנא לבני אהרן ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו, מכלל דכ"ע מיחייבי'. והא ודאי אסמכתא בעלמא היא, דבני אהרן לאיסורא קא"ל רחמנא, מכלל דכ"ע רשאין הן. תדע, דהא התם משום עבודה קא מזהר להו רחמנא, כדקיי"ל בפרועי ראש ומחוסרי בגדים דבמיתה, וקרועי בגדים נמי מחוסר בגדים נינהו דקמחללי עבודה כדאיתא במסכת זבחים, הילכך במיתה נינהו, וה"ק רחמנא לא תפרעו ולא תפרומו משום עבודה ולא תמותו, הא אם תעשו תמותו. ואע"ג דפרועי ראש ומחוסרי בגדים דבמיתה לאו מהכא מפקינן להו במסכת סנהדרין, משום דהאי קרא לשעה, והנהו לדורות. מ"מ קרא לבני אהרן פרועי ראש ומחוסרי בגדים ששמשו דבמיתה אתא, וה"ק רחמנא ולא תמותו הא אם תעשו תמותו. וכן נמי מצינו דכתיב ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו, הא אם יצאו בשעת עבודה חייבים מיתה. ולא מצית למידק מהני קראי לאחר אלא רשות, אלא אסמכתא בעלמא הוא. ודאמרינן נמי אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה, דכתיב ולא תמותו. אסמכתא בעלמא היא. ומיתה זו עונש מדברי חכמים כענין כל בר ישראל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. ואמרינן דכוותה, אבל ששמש מטתו בימי אבלו חייב מיתה. מיכן אני אומר לענין פריעת הראש דשלשים יום שהוא מדבריהם, ואין לנו אבילות תורה אלא ביום מיתה וקבורה לדעת הגאונים. הא לאחר מיכן הרי הוא כשאר כל אדם, ואפילו בתספורת שסמוך לדברי תורה. ואין צריך לומר בגיהוץ שהוא סמוך לד"ס באסמכתא בעלמא, כדבעינן למימר קמן. ועוד לדברי הגאונים יום ראשון של אבילות תורה הוא, ואף על פי כן בנפלים ספק אינו מתאבל הוא, וכן קריעה אינו קורע עליהם עד שיהיו בני קיימא ודאי, כמו שאני עתיד להזכיר בענין האיבול.
גרסינן: מקרעין לקטן מפני עגמת נפש. הא שלא מפני עגמת נפש לא, דא"כ נמצאת אבילות נוהגת בקטן. להרב רי"ץ בן גיאות ז"ל: אם הגיע לחינוך קורע על קרוביו כשאר מצות שמחנכין אותו בהן. באבל תניא, היה יושב ומספר, אמרו לו מת אביך ה"ז יגמור, אחד המספר ואחד המסתפר.
בסוף נדרים תניא אמרו לו מת אביך וקרע, ואח"כ נמצא בנו, יצא ידי קריעה. ותניא אחריתי אמרו לו מת בנו וקרע. ואח"כ נמצא אביו לא יצא ידי קריעה. ופריק רב אשי כאן תוך כדי דבור כאן לאחר כדי דבור. הא דאמרת יצא שנמצא בנו תוך כדי דבור. והא דאמרת לא יצא ידי קריעה, לאחר כדי דבור. תניא מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף, וכמדומה שמת וקרע ואח"כ מת לא יצא. א"ר שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא לא שנו אלא שמת לאחר כדי דבור, אבל מת בתוך כדי דבור אינו חוזר וקורע. וכן הלכתא. בהלכות הרב רי"ץ בן גיאות אמר גאון, מי ששמע שמת אביו וקרע, וישב עליו שלשה ימים, ובאו ואמרו לו קיים ופסק, ואח"כ אמרו לו מת כיון שקרע בשעת חימום יצא ידי קריעה, ואינו צריך לחזור ולקרוע, ולישב שבעה רצופים שכבר הקשו לחג. אלו דברי גאון. ודחאם הרב ז"ל מן הברייתא הזו. דכל לאחר כדי דבור לא יצא ידי קריעה. ובודאי אם דברי הגאון כשאמרו לו מת ולא מת, ואח"כ מת, דברי טעות הן. אלא אמרו לו מת וקרע ונהג ג' ימים אבילות, ואח"כ אמרו לו לא מת, ואה"כ באו ואמרו לו משעה ראשונה מת, כמו שאמרו הראשונים, ואלו שהפסיקו אבילותך עדי שקר הם, זה ודאי יצא ידי קריעה, כדברי הגאון. ולענין שבעה ימי אבילות נמי ראוי לנו לומר כבר הורה זקן. אלא שיש לי לדקדק אחר דבריו, שהרי הקובר את מתו שני ימים קודם לרגל לדעת משנה ראשונה מפסיק כל הרגל ומונה חמשה לאחר הרגל, ונמצא שלא מנאן רצופין. וא"ת מפני שנהג בדברים שבצנעא ברגל, והלא לדברי האומר אין אבילות בשבת, וכ"ש ברגל, לא נהג כלום, ונמצא שמנה בהפסקה. ועוד דלדברי הכל מ"מ הפסק אבלות הוא, שאם לא תאמר כן נמצא שנוהג אבילות יותר משבעה, ולא מצינו גזירות הללו נוהגות יותר משבעה. וקרוב היה לומר. שכיון שחלה עליו אבלו ונהג בו, אע"פ שבטל מקצת הימים בשוגג עולין לו ואין תשלומין לאבילות. ודבר זה צריך תלמוד.
תנא כל שבעה קרעו לפניו, ואם בא להחליף מחליף ואינו קורע. ובשבת קרעו לאחוריו, ואם בא להחליף מחליף וקורע. ואוקימנא לכבוד אביו ואמו, אבל לשאר קרובים מחליף ואינו קורע. ירושלמי הרי שהיה מחליף בגדים כל שבעה חייב לקרוע. ר' חייא רבה ור' חמא אבוה דר' הושעיא תרויהון אמרין כלם אסורין באחוי. בר קפרא אמר אין לך איסור באחוי אלא הראשון בלבד. אמר ר' חנינא פליגא אחרינא ביניהון. למ"ד שניהם אסורים באחוי, אינו עושה שאר הימים תוספת, ואפילו יש עליו כמה בגדים חייב לקרוע את כלם, ומ"ד אין אסור באחוי אלא הראשון בלבד עושה שאר הימים תוספת, ואפילו יש עליו כמה בגדים אינו קורע אלא העליון בלבד. וכיון דאשכחן לרבואתא דפסקי בפלוגתא דגמרא דילן דאותן קרעין אין מתאחין, ש"מ אין שאר הימים תוספת, הלכך קורע את בגדיו ומגלה את לבו כל שבעה. ורבינו האי גאון ז"ל נשאל. מי שהחליף בגדיו תוך שבעה קורע את כלן או העליון. והשיב מנהג הנוהג מימים קדמונים שאינו קורע את כלן. ובמה שכתבנו אינו ראוי לסמוך.
תאני אבוה דר' זירא קמיה דר' זירא, מי שאין לו חלוק לקרוע, כגון שהיה פוחח, או שהיה לבוש בגדים שאולים, ונזדמן לו חלוק בתוך שבעה קורע, לאחר שבעה אינו קורע. עני ר' זירא בתריה בד"א בחמשה מתי מצוה. אבל על אביו ועל אמו קורע והולך. פירשו הגאונים ז"ל כל י"ב חודש. והרב ר"מ כתב כל שלשים יום. ובעל הלכות אמר קורע לעולם. ומסתברא קורע לעולם. שכן מצינו שאסור באחוי לעולם, ואינו בדין שימות אביו ולא יקרע בנו עליו. ובירושלמי מצינו אפילו אחר כמה חייב לקרוע. ומשמע דקורע לעולם כדברי בעל הלכות.
ת"ר היוצא בבגד מקורע לפני המת, ה"ז גוזל את החיים ואת המתים. באבל: חמור גזל המת מגזל החי שהגוזל את החי יכול לפייסו ולהחזיר לו גזלו, ובמותו אינו יכול. כיוצא בו המכבד את יולדיו במותן משובח ממי שמכבדן בחייהן, שהמכבדן בחייהן אינו אלא משום יראה ולשום ירושה והמכבדן במיתתן אינו מכבדן אלא לשם שמים. רשב"ג אומר האומר לחבירו השאילני חלוקך שאלך ואבקר את אבא שהוא חולה, והלך ומצאו שמת, קורע ומאחהו, וכשבא לביתו מחזיר לו חלוקו ויתן לו דמי הקרע. אם לא הודיעו ה"ז לא יגע בו. המשאיל חלוק לחבירו ללכת לבית האבל, אינו רשאי ליטלו עד שיצאו ימי האבל, וברגל עד שיצאו ימי הרגל. ובמשתה עד שיצאו ימי המשתה.
מתניתין: אין קורעין ולא חולצין ולא מברין אלא קרוביו של מת. ואין מברין אלא על מטות זקופות. ואין מוליכין לבית האבל לא בטבלא ולא באסקטלא ולא בקנון אלא בסלין. ואין אומרים ברכת אבלים במועד. הא מתניתין כלה במועד קיימא. כדקתני סיפא בהדיא. ובמועד קיימא, וכולה פירקין משנה במועד היא. וקמ"ל תרתי דאין קורעין אלא קרובים שלו לרבות את ההספד, ושאין כופין מטות אפילו להבראה. ומכללא דקריעה גופא בקרובים. והבראה דעבדינן, דלא מחלל בה שמחת מועד באבילות. ואין מוליכין לבית האבל בטבלא, היא נמי במועד קתני, ואין צריך לומר בחול, אלא דקתני אפילו במועד דלא נהגו אבילות לא יוליך אלא בסלים, כתקנתא דרבנן שלא לבייש את מי שאין לו. ירושלמי: בלבד קרובים הראויין להתאבל. ובדידן כל המחוייבים בקריעה קורעים במועד, כגון מי שהיה שם בשעת יציאת נשמה. ואי אדם כשר הוא או חכם הכל קורעין עליו במועד. אבל לכבוד דרשות קתני מתניתין דאין קורעין. באת לו שמועה במועד, שמועה קרובה שנוהגת בה לאחר המועד שבעה ושלשים ודאי קורע. שמועה קרובה במועד ולאחר המועד תעשה רחוקה, מצינו בתשובות הגאונים כיון דאינו נוהג שבעה ושלשים אינו קורע. ותלו לה מדאמרינן בגמרא קריעה בלא שבעה מי איכא. וכך מצאו עוד לרבינו האי. ואין עניות דעתנו מסכמת לדבריהם. לפי שהשמועה הזו קרובה היא, וראוי לנהוג עלי' שבעה ושלשים, אלא שהרגל מבטל לפי שאינו ראוי לאבילות, אבל ראוי הוא לקריעה, הלכך קורע בשעת שמועה, דשעת חימום הוא. ולא אמרו בגמרא דליכא קריעה בלא שבעה אלא בשמועה רחוקה, כלומר דכשם שהקלו עליו שאינו נוהג שבעה מפני שהוא אבילות ישנה, כך נקל עליו שלא יהא קורע. אבל [זו] קרובה היא והרגל מפסיק מה שראוי להפסיק, ונוהג מה שראוי לנהוג כשאר אבלים. ובעל הלכות כתב אפילו בשמועה קרובה אסור לקרוע במועד. וכך השיב רב נטרונאי. נשתבש זה אצל הגאונים. דשמועה קרובה כמי שמתו מוטל לפניו וקוברו במועד היא, ותנן בהדיא בקרובים של מת קורעים.
בפרק ר' אליעזר: תניא הקורע בחמתו ובאבלו על מתו אע"פ שחלל את השבת יצא ידי קריעה. ומקשי' עלה בעון קומי ר' יוסי. לא כן א"ר יוחנן בשם ר' שמעון בן יוצדק. מצה גזולה אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. פי' משום דהוה מצוה הבאה בעבירה, אף קריעה זו שקרע בשבת מצוה הבאה בעבירה היא. ופריק: אמר לון תמן גופא עבירה, ברם הכא הוא עבר עבירה, כך אנו אומרים הוציא מצה מרה"י לרה"ר יוצא בה ידי חובתו בפסח. ושמעינן מינה שאם קרע בחלוק הגזול, אינו יוצא ידי קריעה. ואין קורעין בי"ט שני של גליות, אפילו קרוביו של מת.
והרב ר' אשר בר משולם ז"ל כתב: וקורעין על שמועות הרעות, ועל ברכת השם, ועל ס"ת שנשרף, ועל ערי יהודה, ועל המקדש, ועל ירושלים, וקורע על המקדש ומוסיף על ירושלים. מנא לן, דכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים, וגם כל האנשים אשר אתו ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב. שאול זה נשיא, יהונתן בנו זה אב ב"ד, על עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב, אלו שמועות הרעות. א"ל רב בר שבא לרב כהנא אימא עד דאיכא כולהו, א"ל על על הפסיק הענין. ומקשינן אשמועות רעות מי קרעינן, והא אמרו לי' לשמואל קטל שבור מלכא תליסר אלפי יהודאי במגיזת דקסרי, ולא קרע, ומפרקינן ליה לא אמרו אלא ברוב צבור, וכמעשה שהיה, פי' שהיו רוב ישראל שם ונפלו בחרב אויביהם, ואע"פ שלא מתו אלא מיעוט. ברכת השם מנ"ל, דכתיב ויבא אליקים אשר על הבית.
ת"ר אחד השומע, ואחד השומע מפי השומע, חייבין לקרוע, והעדים אין חייבין לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו, דכתיב ויהי כשמוע המלך את דבריהם ויקרע את בגדיו, המלך קרע והם לא קרעו. פירוש ששמע מפי השומע כגון ששמע מאחד שהעיד אני שמעתי איש פלוני בירך את השם בפירוש, שאלו במספר דברים ממש אין צריך לומר. ומפורש בירושלמי לענין העדים ששנינו בהם, אמור מה ששמעת בפירוש: ואמרינן ליה גדף, אלא אותו השם שאמרתי בפניכם קלל ובו קלל, כלומר מזכיר שם בן ד' אותיות, ואומר השם הזה הזכיר המגדף וקלל אותו וקלל בו, כלומר יכה יוסי את יוסי. ועוד אמרו בירושלמי, ר' חייא אמר ר' יוסי מקשי תמן תנינן הכרוז יוצא מלפניו איש פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית וכו', כלומר וכיון שאמרנו שומע מפי שומע חייב לקרוע, אפילו שאין השני מוסיף גדוף מפיו, אף השומעים הכרוז אומר איש פלוני חרף וגדף, למה אין הכל קורעין, שהרי יודעין שעל הזכרת השם שהזכיר וגדף הוא נסקל. ופריק שמענו מפי שומע, ושומע מפי שומע צריך לקרוע בתמיה, כלומר לא אמרו אלא בשומע מפי העד ששמע הגידוף ממש. ושמעינן מהני שכל השומע סתם מפי עדים פלוני קלל בשם זה קורע, וכן השומע מפי העד פלוני קלל בשם המיוחד או בכנוי הראוי לקרוע, קורע עליו, והשומע שלא מפי עדים אינו קורע.
סנהדרין אמר רב יהודה אמר שמואל השומע אזכרה מפי הארמי אינו חייב לקרוע. וא"ת רבשקה ישראל מומר הוה. ואמר ר"י אמר שמואל אין קורעין אלא על שם המיוחד בלבד, אבל בכינוי לא. ופליגי דר' חייא בתרוייהו. דאר"ח השומע אזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע, שאם אין אתה אומר כן נתמלא כל הבגד קרעים. ממאן אלימא מישראל מי פקירי כולי האי, אלא פשיטא מארמי, ואי שם המיוחד מי גמירי, אלא לאו בכינוי, וש"מ אפילו מארמי ש"מ. והלכתא כרבי חייא. הלכך מן הארמי אינו קורע. אבל מישראל חייב לקרוע, אפילו בזמן הזה ואפילו בכינוי.
אמר רב הונא הרואה ס"ת שנשרף חייב לקרוע שתי קריעות, אחת על הגויל, ואחת על האותיות, שנאמר ויהי דבר ה' אל ירמיהו אחרי שרוף המלך יהויקים את המגלה ואת הדברים. ולא אמרו שחייב לקרוע אלא כגון שנשרף בזרוע וכמעשה שהיה. ערי יהודה, דכתיב ויבואו אנשים משכם משילה ומשומרון שמונים איש מגולחי זקן וקרועי בגדים. אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה א"ר אלעזר הרואה ערי יהודה בחרבנן אומר ערי קדשך היו מדבר, וקורע. ירושלים בחרבנה אומר ציון מדבר היתה ירושלים שממה, וקורע. בית המקדש בחרבנו אומר בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשרפת אש וכל מחמדנו היה לחרבה, וקורע. וקורע על המקדש, ומוסיף על ירושלים, כשפגע במקדש תחלה, קורע טפח ומוסיף כל שהוא. ואם פגע בירושלים תחלה קורע על ירושלים בפני עצמה ועל המקדש בפני עצמו, קריעה טפח לכל אחד. ואני תמה כיון דקתני על ערי יהודה בחרבנן קורע, מה צריך לומר ירושלים בחרבנה והלא ירושלים בכלל היתה. ויש לומר שאם קרע על ערי יהודה, חוזר וקורע על ירושלים, שאלו בשאר ערי יהודה קרע על אחת מהן אינו קורע על השנית. וקורע על ערי יהודה בפני עצמן ועל ירושלים קרע אחר בפני עצמו. ואם קרע על ירושלים תחלה אינו קורע על שאר ערי יהודה, שכבר קרע לקדושה שבכולן. ירושלמי בפרק הרואה: שמעון קמטריא שאל לר' חייא בר אבא. בגין דאנא חמר וסליק לירושלים בכל שעה, מהו שנקרע. א"ל בתוך ל' יום אין אתה צריך לקרוע, לאחר שלשים יום צריך לקרוע.
ענין מי שמתו מוטל לפניו
מתניתין: מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין. באבל: פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה. ואם רצה להחמיר על עצמו הרי זה לא יחמיר מפני כבוד המת. נושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן, את שלפני המטה ואת שלאחר המטה, את שלמטה צורך בהן פטורין, ואת שאין למטה צורך בהן חייבים. אלו ואלו פטורין מן התפלה.
גמרא: מוטל לפניו אין, שאין מוטל לפניו לא, ורמינהו, מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר. אם אין לו בית אחר, אוכל בבית חבירו. אם אין לו בית חבירו, עושה מחיצה ואוכל. ואם אין לו דבר לעשות מחיצה, מחזיר פניו ואוכל. ואינו מסב ואוכל. ואינו אוכל בשר. ואינו שותה יין. ואין מברך ואין מזמן. ואין מברכין עליו, ואין מזמנין עליו. ופטור מק"ש ומן התפלה מן התפילין, ומכל מצות האמורות בתורה. ובשבת מסב ואוכל בשר ושותה יין. ומזמן ומברכין עליו, ומזמנין עליו. וחייב בק"ש ובתפלה, ובכל מצות האמורות בתורה. רבי שמעון בן גמליאל אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכלן. אמר ר' יוחנן תשמיש המטה איכא בינייהו. קתני מיהת אוכל בבית אחר, ואפילו הכי פטור מק"ש ומן התפלה ואע"פ שאינו מוטל לפניו. ופרקינן: אמר רב אשי כל זמן שמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי.
האי אין מברך ואין מזמן דקתני. פירשו בו שאינו מברך המוציא. ואין מזמן, ברכת המזון. ודקתני אין מברכין עליו, שיטפא דלישנא נקט, דלענין המוציא מאי מברכין עליו איכא. ברכת הלחם היא, ואין אדם מברך לחבירו ברכת הנהנין. ואם היה חבירו אוכל עמו, לעצמו הוא מוציא. ויש מן הראשונים שמחקו אותו מן הספרים. ולי נראה אינו מברך, ברכת המזון לעצמו, ואינו מזמן, ע"י אחרים בשלשה, ואין מברכין עליו, ברכת המזון, שלא תאמר כיון שאינו יכול לברך לעצמו, יהא כבור, דחכם מברך ובור יוצא. ואין מזמנין עליו, לחשבו במנין שלשה לזימון, וכולהו גווני דברכה קתני. והוא הדין להמוציא שאינו מברך. והכל בכלל הברכה, בין לפני המזון בין לאחר המזון.
גירסת ירושלמי. ואם אינו יכול לעשות מחיצה הופך פניו כנגד הכותל ואוכל. ואינו לא מסב ואוכל, ולא אוכל כל צרכו ולא שותה כל צרכו, ולא אוכל בשר ולא שותה יין, ואין מזמנין עליו, ואם בירך אין עונין אחריו אמן, ואחרים שברכו אין עונה אחריהם אמן. פי' וזהו ואין מברכין עליו דקתני בדידן. במה דברים אמורים בחול, אבל בשבת מסב ואוכל ושותה כל צרכו, אוכל בשר ושותה יין, ומזמנין עליו, ואם בירך עונין אחריו אמן, ואחרים שברכו עונה אחריהן אמן. אמר ר' שמעון הואיל והתרת לו את אלו, התרת לו כל שאר מצותיה של תורה. אם חיי שעה התרת לו חיי עולם לא כל שכן. ר' יהודה בן פזי בשם ר' יהושע בן לוי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. נמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין. נמסר לכתפים כמו שנמסר לרבים. פירוש נמסר לרבים ולכתפים, שהיו חבורות בעיר מזומנין על הקבורה, וכשהשלים האבל צרכי הוצאתו מוסרים אותו לאותן חבורות על מנת שיוציאוהו לבית הקברות כשירצו. ומשעה שנמסר להם המת אינו מוטל על האבל אלא על אותן הכתפים. הילכך אוכל בבית אחר ואוכל בשר ושותה יין מעתה, אף על פי שהמת בבית. כד דמך רבי יוסא קבל רבי חייא בר אבא אבלויי, ואכלון בשר ואשקתון חמרי, עד כאן בירושלמי. וכתב הרב הגדול ר' יצחק הצרפתי הידוע בעל התוספות ז"ל, כשנפטרה אמי מ"כ הודיעו לרבינו יעקב אחיה ז"ל שהיה דר במקום קרוב משם, ואכל בשר ושתה יין קודם קבורתה. ואמר לנו הטעם. כי מאחר שיש לה בעל חייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין כיון שאין קבורתה מוטלת עליו, כדרך הירושלמי. ואיני יודע אם היה רבינו מיקל בכך אם היה עמנו בעיר ממש. ונשאל הרב ז"ל על אדם גדול שבדורו שתפסו שלטון ומת בתפיסה ולא נתנו לקבורה והיה מעכבו בתפיסה כדי לגבות עליו ממון הרבה יותר ממה שהיד משגת. ואפילו היה ספק בידם לעשות אסור לפדותו באותו ממון מפני תיקון העולם. והשיב ז"ל יש לומר דלא קרינא בהו מי שמתו מוטל לפניו לאסרם בבשר ויין, הואיל ואינו מוטל על הקרובים לקברו עד יערה עליהם רוח ממרום. ואעפ"כ אין אני מדמה דינו לנתיאשו מקבורתו לענין שיחול עליהם אבילות מעתה, כיון שלא נתיאשו לגמרי כהרוגי ביתר, כי שם נראה לי שמשעה שנתיאשו מלקברם חלה עליהם אבילות. וכן בדביתהו דר' אליעזר ברבי שמעון. כיון שלא היה עומד לקבורה חלה עלי' אבלו תמיד. אבל כאן אף על פי שאין יכולין לעסוק בקבורתו לפי שאינו ברשותן ואין יכולין להצילו מיד הארמיים שהוא ברשותן, אין מתיאשין לגמרי כהרוגי ביתר, ועל כן לא תחול עליהם אבילות עדיין. ואף על פי שאין אבילות חלה עלייהו לפי שלא נתיאשו, לא קרינא בהו מי שמתו מוטל לפניו כיון שאינו ברשותן ואין יכולין לעסוק בצרכי קבורתו. ועוד שאין יודעים אם יבא לידם לקברו ומתי יבא לידם, ואפילו מי שאוסר מתשמיש המטה למי שמתו מוטל לפניו בשבת, יש לומר שנתירנו בכאן אפילו בחול. כי שם מוטל עליו לקברו אחר השבת מיד בודאי. מה שאין כן כאן. ועוד שגם בשבת עצמו מוטל עליו לשומרו, ולדבר ולפקח בעסקי קבורתו, כדמשמע בירושלמי בפרק מי שמתו דקאמר מטעם שזקוק לו אפילו בשבת להביא לו ארון ותכריכין, כדתנן מחשיכין על התחום וכו'. מטעם זה יש לפטרו מתקיעת שופר בי"ט כאלו הוא נושא משאו, כלומר כאלו מוטל עתה עליהם עסק קבורתו. אבל מ"מ כאן שאין מוטל עתה עליהם לעשות לו כלום, שכבר יגעו בין הם בין אחרים ולא הועילו, מתוך כך נמנעין מלעסוק בו שאין יודעין מה לעשות יותר, ומקוים לישועתו של מקום. והירושלמי שהזכרנו חולק על הגמרא שלנו בזה שמחייבו בשבת וגם בי"ט בכל המצות, וכל שכן מי שהוא בבית האסורים ואי אפשר לו לעסוק בו כלל. כמדומה דבר פשוט דלא קרינא ביה מי שמתו מוטל לפניו ליאסר בבשר ויין ולהפטר מן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה. לפי שאי אפשר כלל לעסוק בו, שהרי אפילו מי שנמסר לרבים לקברו אמרינן בירושלמי נמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין, נמסר לכתפים כמו שנמסר לרבים. ומשמע אע"פ שלא יצא מפתח ביתו עדיין, דאי בשיצא מפתח ביתו וחלה עליו אבילות לא היה לו להזכיר אכילת בשר ושתית יין. אלא לומר שחייב בכפיית המטה וחלה עליו אבילות. ופשיטא דאבל מותר בבשר ויין, ועיקר תנחומי אבלים ביין כדכתיב תנו שכר לאובד ויין למרי נפש. ועוד מה היה לנו להזכיר מסירה לרבים או לכתפים, כי אם יצא מפתח ביתו. וכמו שזה מותר בבשר ויין, וכל שכן מי שהוא בבית האסורים ואינו יכול לעסוק בו. וכעין חתן אחר ארבעה לילות שחייב בקריאת שמע אע"פ שלא עשה מעשה, יש לומר גם כאן, כיון שהקרובים מסיחין את לבם מעסק הקבורה כל כך על ידי אונס זה. ואפילו יחשבו כאוננים ליאסר בקדשים ומעשר שני, אפילו יהיה שם אונס כזה, אף על פי כן אין לאסרם בבשר ויין, שהרי ביום מיתה מותרין בבשר ויין לאחר הקבורה, אף על פי שאסורין בקדשים ומעשר שני כל היום לכולי עלמא מן התורה מטעם אנינות אפילו לא נטמאו בקבורתו. ובבנות החסיד הנתפש הנשואות אפשר עוד להקל מטעם אחר, שהרי אין מוטל על הבנות הנשואות לקברו, כיון שיש לו בנים יורשין. ואפילו לגבי כבוד האב מחיים אמרינן אין ספוק בידם לעשות לפי שרשות האחרים עליהם. וכדאי הם דברים הללו לסמוך עליהם בשעת הדחק, ואפילו שלא בשעת הדחק ראוי לסמוך בהן, עד כאן דברי הרב הגדול ז"ל.
ויש שסוברין במי שמתו מוטל לפניו ביום טוב. כיון דאפשר בעממין מוטל עליו לקברו הוא, ואינו דומה לשבת, הילכך אסור בבשר ויין ופטור מכל המצות האמורות בתורה. וכן נראה מן הירושלמי שהזכיר הרב ז"ל, והוא שאמרו שם: תניא אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו. פי' לקרות קריאת שמע ולעסוק במצות. ושאלו למה, מפני כבודו של מת, או מפני שאין לו מי שישא את משואו. מאי נפיק מביניהון. היה לו מי שישא את משואו, אין תימר מפני כבודו של מת אסור, ואין תימר מפני שאין לו מי שישא את משואו הרי יש לו שישא את משואו, אתינן למיפשט בעיין. והא תני פטור מתקיעת שופר, אית לך מימר בחול לא בי"ט. אלמא אע"פ שהוא אינו נושא את משואו, שהרי עממין קוברין אסור מפני כבודו כיון דמוטל הוא ליקבר עכשיו. ומפרקינן, אמר רבי חנינא מכיון שהוא זקוק לו להביא לו ארון ותכריכין, כדתנן תמן מחשיכין על התחום להביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות, כמו שהוא נושא משואו. פירוש מייתי לה משבת קל וחומר ליום טוב שמותר להתעסק בו בדבור ולעבור עליו משום שבות. והילכך כיון שקוברין אותו והוא מתעסק עמהן, נושא משואו הוא. ומיהו בשבת כיון שאין קוברין אותו בשבת, אף על פי שמותר להחשיך עליו, חייב במצות. וזה שלא כדברי הרב ז"ל, שהרי שם בירושלמי שנויה ברייתא זו בשבת מסב ואוכל כדאיתא בגמרין. מכל מקום למדנו בי"ק שהוא פטור מן המצות, והוא הדין שאסור באכילת בשר. ואין צריך לומר בי"ט שני שהוא עצמו קובר.
ולענין תשמיש המטה במי שמתו מוטל לפניו בשבת פסקו בהלכות הלכה כתנא קמא דאסור, וליתיה לדרבן שמעון בן גמליאל. וקשה לי דהא קיימא לן הלכה כדברי המיקל באבל. ויש לומר מתו מוטל לפניו אינו בכלל, דהחמירו בכבודו של מת בפניו. ובירושלמי פסקו הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ואין אנו משגיחין ביה. שאלו היו סבורין בגמרא שלנו כרבן שמעון בן גמליאל היו פוסקין כן. וכל מקום שלא פסק כדברי היחיד אין הלכה כמותו. וכן נהגו הגאונים ובעלי הלכות בכל מקום. ואי קשיא הא דאמר בכתובות גבי מת אביו של חתן או אמה של כלה, מכניסין את המת לחדר, ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש, ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים, דאסורה להתיחד עמו. מה שאין כן באבילות דעלמא. מאי טעמא, אבילות דעלמא חמירא ליה, אבילות דהכא כיון דאקילו ביה רבנן קילא ליה. והוינן בה מאי קילותא, אילימא דקתני בועל בעילת מצוה ופורש. התם משום דאכתי לא חייל עליה אבילות. אי לרבי אליעזר עד שיצא מפתח ביתו, אי לרבי יהושע עד שיסתום הגולל. אלמא מי שמתו מוטל לפניו אפילו בחול מותר בתשמיש המטה, דהא אמרינן לאו קילותא היא. עווד ודאי דהתם בחול הוא דאכתי לא חל עליה שמחה דחופה כשמת אביו, ולא אתי עשה דיחיד דהשתא, ודחי עשה דמעיקרא. ואם תאמר שחלה עליו שמחה כשהכניסוהו לחופה. הא מימר קאמר דאפילו בשבת אסור בתשמיש המטה כתנא קמא. ההיא לא קשיא מידי. דהכי אמרינן: אבילות דהכא בעידנא דאכתי לא חלה עליה אבילות, הוא דאקילו ביה רבנן, ואע"פ שבמקום אחר אסרו עליו לשמש כדי שיהא מפקח על עסקי קבורתו כאן התירו, אבל משחלה עליו אבילות לא אקילו בה. ומשום קילותא דקמי סתימת גולל לא אתי לזלזולי באבילות דעיקר שבעה. דלעולם ימי אבילות מסתימת גולל ואילך חמורים הן ממי שמתו מוטל לפניו בכל דיניהם, ומקילתא לחמירתא לא גמרי אינשי.
והרב רבי יצחק בן גיאות ז"ל כתב. לא שנא גזירת שבעה ולא שנא גזירת שלשים מותרין בין מיתה לקבורה. מדאמרינן, מאי קילותא, אי נימא דקתני בועל בעילת מצוה ופורש, התם משום דאכתי לא חייל עליה אבילות, רשאי בתספורת וברחיצה ובסיכה ובתשמיש המטה, ובשאר גזירות שבעה. עד כאן דבריו. ובודאי דברי שגגה הם, דהא תנא קמא אסר אפילו בשבת, וקא סלקא דעתין בגמרא משום דיש אבילות בשבת. ודחינן, התם משום דמתו מוטל לפניו הוא שהחמירו עליו שלא יקל ראשו בכך. אלמא בחול לית דינא ולית דיינא דאסור. והתם נמי קתני בועל בעילת מצוה ופורש. דאלמא אסור לבעול בעילה שניה. ועוד אדרבה, אלמלא שידעו בגמרא דמי שמתו מוטל לפניו אסור בתשמיש המטה, לא היו מעלים על דעתם כלל להקשות "מאי קילותא, אי לימא דקתני בועל בעילת מצוה ופורש". ותמה על עצמך בבשר ויין אסרוהו ולעשות כל צרכו מפני אנינותו כדי שיפקח על עסקי המת. קל וחומר לתשמיש המטה שאפילו קל שבקלים אינו עושה כן. אלא כדפרישית עיקר. וכן דעת רבינו הגדול ז"ל.
באבל רבתי תניא: אבל כל זמן שמתו מוטל לפניו אינו ישן לא על גבי מטה זקופה ולא על גבי מטה כפויה. פי' אלא ישן ע"ג קרקע. וכדאמרינן אינו מסב.
תנו רבנן המשמר את המת אע"פ שאינו מתו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה. ואם היו שנים זה משמר וזה קורא.
בפרק בתולה נשאת: תניא הרי שהיתה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג, ומת אביו של חתן או אמה של כלה. מכניסין את המת לחדר ואת החתן והכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש. ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות. וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים. ואין מונעין תכשיטין מן הכלה שלשים יום. ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה דליכא דטרח להו, אבל איפכא, כגון דמתה אמו של חתן או אביה של כלה, לא. אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא לא שנו אלא שנתן מים על גבי בשר, אבל לא נתן מים ע"ג בשר מזדבן. אמר רבא ובכרך אע"פ שנתן מים ע"ג בשר מזדבן. אמר רב פפא ובכפר אע"פ שלא נתן מים על גבי בשר לא מזדבן. ושמעינן מינה דכל היכא דאית ליה פסידא מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה. וכיון שחלה חופתו הוי ליה כרגל לדידיה ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי אבילות. והיכא דאפשר ולית ליה פסידא, קוברין את המת תחלה ונוהג שבעת ימי אבילות, ואחר כך מכניסין את החתן ואת הכלה לחופה ונוהג שבעת ימי המשתה מיד, ולא מאחרינן ליה שלשים כשאר נישואין, כיון דטריח ליה וקאי עלויה דמילתא. ובעל הלכות כתב בשאר קרובים מכניסין את המת לחדר והחתן והכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש, ונוהג שבעת ימי אבילות ואחר כך נוהג שבעת ימי המשתה. וכן כתב הרב ר' יצחק בן גיאות ז"ל. גם זו טעות היא. שלא אמרו בועל בעילת מצוה אלא להתחיל בז' ימי המשתה כדי שיחול עליו שמחת רגל שלו וידחה אבילות דלאחר קבורה מקמי רגל דמעיקרא. הא כל מקום שנוהג אבילות ברישא אינו נכנס לחופה ואינו בועל, שלא יפסיק בחופתו, כל שכן לדברינו דאסרנו תשמיש המטה למי שמתו מוטל לפניו. והיכא דנוהג שבעת ימי המשתה ברישא, לא נקיט מנין שלשים אלא משבעת ימי אבילות. ולא דמי לקוברו ברגל שעולה למנין שלשים ואינו מונה שבעה אלא לאחר הרגל, כדבעינן למימר קמן, דהתם משום דנהגא מצות שלשים ברגל הוא. אבל שבעת ימי חופה מותר הוא בגיהוץ ותספורת משום מלך ביפיו תחזינה עיניך. הלכך לא סלקי' ליה כלל. ומנא הא מלתא דאמור רבנן חופה כרגל. כדתניא: וביום הראות בו, יש יום שאתה רואה, ויש יום שאין אתה רואה. מכאן אמרו חתן שנראה בו נגע נותנין לו כל שבעת ימי המשתה לו ולאצטליתו ולכסותו. וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל.
אמר מר הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים. מסייע ליה לר' יוחנן דאמר אע"פ שאמרו אין אבילות במועד, אבל דברים שבצינעא נוהג. ובעינן למכתבה קמן.
מועד קטן: אמר רב יהודה אמר רב מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשית מלאכה. רב המנונא איקלע לחד מתא שמע קל שיפורא דשכבא. חזא להנך אינשי דקא עבדין עבידתא, אמר בשמתא ליהוו הנך אינשי, לאו שיכבא איכא במתא. אמרי ליה חבוראתה איכא. כלומר העיר חלוקה לחבורות אלו עסוקין בצרכי מתים שבת אחת, ואלו עסוקין שבת אחרת. אמר להו אי הכי שרי להו. כתב הרב ר' יצחק בן גיאות בפסוקות גדולות אוקמוהו במת מצוה שאין לו קוברין. ולא היא, דשמעתא סתמא אמרה. ועוד דרב המנונא דשמתינהו כי שמע שיפורא, אטו מיבריר ליה דמת מצוה הוא דלישמתינהו. אלא במת בעלמא הוה מעשה. ומכאן אני אומר שכל מי שרואה את המת ואינו מלוהו עד שיהיה שם כל צרכו בר נידוי הוא. ואין שואלים שלום זה את זה והמת בעיר. בד"א בכפר קטן אבל בעיר גדולה שואלין.
בשואל אדם, מתניתין: עושין כל צרכי המת בשבת, סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיזו בו אבר. ושומטין את הכר מתחתיו ומטילין אותו על החול בשביל שימתין. וקושרין את הלחי מתחתיו לא שיעלה אלא שלא יוסיף. תנו רבנו מביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין על כרסו כדי שלא תפוח. ופוקקין את נקביו כדי שלא תכנס בהן הרוח. ואף שלמה אמר בחכמתו, עד אשר לא ירתק חבל הכסף, זהו חוט השדרה.
בפרק כירה: אתמר מת המוטל בחמה. אמר רב יהודה אמר שמואל הופכו ממטה למטה. ורב חנניא בר שלמי' משמיה דרב אמר מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. היכא דאיכא ככר או תינוק דכ"ע לא פליגי דמותר, כי פליגי דליכא, מר סבר טלטול מן הצד לא שמיה טלטול, ומר סבר טלטול מן הצד שמיה טלטול. לימא כתנאי אין מצילין את המת מפני הדליקה. אמר ר' יהודה בן לקיש שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה. היכי דמי, אי דאיכא ככר או תינוק מאי טעמא דת"ק דאסר, ואי דליכא ככר או תינוק, מ"ט דר"י בן לקיש, אלא לאו בטלטול מן הצד פליגי. לא דכ"ע שמיה טלטול, והיינו טעמא דר"י בן לקיש מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה טלטול דרבנן אתי לידי כיבוי דאורייתא. אמר רב יהודה בר שילא אמר ר' יוחנן הלכה כר"י בן לקיש במת. והלכתא כרב דאמר מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. ואי ליכא ככר או תינוק אין מטלטלין אותו אפילו ממטה למטה, דטלטול מן הצד במת אסור, חדא דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי, ועוד דהא מסקינן בגמרא כותיה, דכ"ע טלטול מן הצד שמיה טלטול, ות"ק אין מצילין אפילו על ידי טלטול מן הצד קאמר, ור"י בן לקיש לא פליג אלא בדליקה, ור' יוחנן נמי דפסק כרבי יהודה בן לקיש במת, הכי ס"ל כרב משום דאדם בהול על מתו הוא, ולאו התירא דטלטול מה"צ אתא לאשמעינן הכא, הילכך הילכתא כרב דמוקים ליה בגמ' לדברי הכל. וכן פסק רבינו הגדול בהלכות כרב. ולענין דליקה ר' יהודה בן לקיש אפילו טלטול גמור שרי דלא ליתי לידי כיבוי, והילכתא כוותיה. וכן פירש ר"ש. אבל דברי רבינו יצחק אלפסי ז"ל מטין שלא התיר ר' יהודה בן לקיש אלא טלטול מן הצד, ואין הענין מחוור כן.
בפרק המצניע: ההוא שכבא דהוה בדרוקרת. שרא להו רב נחמן בר יצחק לאפוקי לכרמלית. א"ל ר' יוחנן אחוה דמר ברי' דרבנא לרב נחמן בר יצחק. כמאן כר' שמעון, דאמר המוציא את המת במטה פטור דמלאכה שא"צ לגופה היא, אימור דפטר ר"ש מחיוב חטאת איסורא דרבנן מיהא איכא. א"ל האלהים עיילת ביה את, ואפילו לר' יהודה מי קאמינא לרה"ר, לכרמלית קאמינא, גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. פי' הא דשרא רב נחמן איסורא כרמלית שרי להו, אבל איסור טלטול לא שרא להו אלא ע"י ככר או תינוק. כדאמרינן בפרק במה מדליקין, שאפילו דוד מלך ישראל מת ומוטל בחמה מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. וטעמא דמילתא שלא התירו אצל כבוד הבריות אלא איסור שאין לו תקנה כגון הוצאת הכרמלית, אבל טלטול שאפשר לתקן ע"י ככר או תינוק לא התירו בו אלא על ידיהן. והוא שמוטל בחמה דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד משום כבודו. וזהו דעת ר"ש ורובי המפרשים ז"ל. ולי נראה שלא אמרו ככר או תינוק אלא במטלטל המת ברשות היחיד מחמה לצל, אבל במקום שצריך להוציאו לכרמלית כשם שהתירו הוצאתו אף על פי שיש בה משום שבות כך התירו לטלטלו. שאינו בדין להוסיף בהוצאה, אם המת מותר בהוצאה משום כבודו, ככר ותינוק האיך הותרו להוציאן והן אינן טפלים למת כמטה ואין מסייעין בהוצאה כלל. ועוד הוצאה דככר קרובה לבא לידי איסור תורה יותר מהוצאת המת דאפילו מוציאו לקברו מלאכה שאינה צריכה לגופה היא. הילכך מותר להוציאו בפני עצמו ולא שיוציאוהו ע"י שום דבר אחר. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק נוטל, פעם אחת שכחו דסקיא מלאה מעות בסטרטיא, ואמרינן הניחו עליה ככר או תינוק וטלטלוה. אומר אני דהתם במחיצה של בני אדם טלטלוה, שאלו בפחות פחות מארבע אמות אסור הוא. ואם היה מותר כן לא היו מוסיפין בו הולכת הככר פחות פחות מארבע אמות כדפרישית. ואיכא למידק אשמעתין לר"ש דאמר הוצאת מת אפילו לרה"ר איסורא דרבנן הוא, במוטל בחמה יהא מותר להוציאו אפילו לרה"ר דומיא דכרמלית לר' יהודה. ועוד קשיא לן לר"ש כיון דלר"ה איסורא דרבנן הוא, לכרמלית יהא מותר לכתחלה אפילו בלא כבודו, דהא אמרינן בפרק יציאות השבת גבי לא יעמוד אדם בר"ה וישתה ברה"י, איבעיא להו לכרמלית מהו, אמר אביי היא היא. רבא אמר היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה. אלמא כל מלתא דמדאורייתא שרי ברשות הרבים, לכרמלית מותר לכתחלה לכל אדם. ויש לומר שהכרמלית עשאוהו מדבריהם כרשות הרבים, ולא התירו בו אלא משום כבוד הבריות. אבל כשהתיר רבא לעומד ברה"י לשתות בכרמלית מפני שאינו עושה מלאכה כלל ואינה אסורה בשום מקום. וכן התיר ברה"ר יציאת החייט במחט התחובה לו בבגדו וכיוצא בו סמוך לחשיכה, שאין גוזרין שמא ישכח ויוציא, כיון שהוצאתו בשבת עצמה אינה אלא משום שבות. כללו של דבר, הגזירות שאין בהם מעשה כלל התיר, הא במוציא ממש לכרמלית דברים שהוצאתן לר"ה משום שבות אסור, שלא מצינו היתר להוציא פחות מכשיעור לכרמלית, וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה, אלא עשאו הכרמלית כרה"ר למלאכות אפילו לדבריהם, אלא שלא עשאוהו כרשות הרבים לגזירת שמא יעשה. ולענין הוצאת מת המוטל בחמה לרשות הרבים שהזכרנו, י"ל שהוא מותר על ידי תינוק. ורב נחמן בר יצחק דשרא לכרמלית, משום מעשה שהיה לכרמלית היה, ואמר דאפילו כרבי יהודה אורי. הא אלו הן צריכין להוציאו לרה"ר היו מתירין כדברי רבי שמעון שגדול כבוד הבריות שדוחה כל לא תעשה של דבריהם. ודוקא ע"י תינוק כדברי רש"י ז"ל. אבל ע"י ככר אסור דהא ככר אינו טפל למת. ולא דמי למת במטה לפי שאינו מסייע בהוצאה, ואיכא איסורא דאורייתא בככר. ומדברי רבינו חננאל נראה, שהוא ז"ל אוסר. והטעם, שלא התיר כבוד הבריות הזה אלא דבר שעיקרו מדברי סופרים כגון כרמלית, הא רה"ר לא. ואע"פ שהתירו כלאים דרבנן וטומאה דרבנן בכהן משום כבוד הבריות כדאיתא פרק מי שמתו, בכאן אסרוה, דמי מפיס במלאכה שלו אם הוא צריך לגופה אם לאו, שאפילו בהוצאת מת משכחת לה לגופה כמו שאמרו בירושלמי בארמי שהוציאו לכלבו. וכ"ש שכיון שהטלטול צריך לככר או לתינוק חוששין לו שמא בככר הוציאוהו דאית ביה חיובא דאורייתא. והרואה אותו מוציא לרשות הרבים אומר הותרה שבות דאית ביה חיובא דאורייתא. וכל שכן בשאר מלאכות כיון שעיקרן תורה דאסור. תדע שהרי אמרו גבי טלטול אי לא שרית ליה אתי לכבויי. וא"ת מכיון שכל מלאכה של דבריהם נתיר לכבוד המת, אפילו כיבוי עצמו נתיר, כדברי ר"ש דמלאכה שאין צריכה לגופה היא. ועוד מצינו דאפילו באמירה לארמי דהוא שבות שאין בו מעשה אסורה, כדאמרינן פרק ארבעה ראשי שנים, שבת ויוה"כ דלא אפשר בעממין דחינן. ואם תשאל אם מפני איסור המלאכות למה התירו בי"ט אמירה לארמי, והלא מלאכה בי"ט תורה היא, וקי"ל כל בדאורייתא לא שנא איסור לאו ול"ש איסור כרת, כדאיתא בדוכתא ביבמות. י"ל יום טוב אין איסור מלאכה מתפרסמת עליו כשבת, שהרבה מלאכות מותרות לנו. ועוד דקרוב למכשירין הוא, והתירו משום שמחת י"ט, כדאמרינן במכבין את הבקעת בשביל שלא יתעשן הבית ושלא יתעשן הקדירה. ובקבורת המת נמי דומיא דשלא יתעשן הבית איכא, הילכך שבות דאמירה מותר בו. אי נמי משום כבוד המת הקילו בשבות דלאו יותר משבות דאיסור סקילה, כדאמרינן בפרק שני דביצה שאני שבות דשבת משבות די"ט, לענין קדשים שלא יבואו לבית הפסול. ואמרינן ביבמות בפרק חרש יונק מפרק כלאחר יד הוא, שבת דאיסור סקילה גזרו ביה רבנן, יו"ט דאיסור לאו לא גזרו בי' רבנן, משום צערא. הכא נמי משום כבוד המת הקילו בשבות דיום טוב, ואע"ג דלשאר מילי י"ט כשבת, לענין שבות בשבת הכל אסור ולא חששו לכבוד הבריות, שכל מלאכה שיש לה עיקר בתורה בין ע"י ישראל ובין ע"י ארמי אסורה בשבת. ואי קשיא והא טלטול מלאכה שאין לה עיקר בתורה היא, דומיא דכרמלית, ולא התירוה משום כבוד הבריות אפילו בדליקה בלא ככר או תינוק, ורבי יהודה בן לקיש דשרי משום דלמא אתי לכבויי אבל לא משום כבוד הבריות. י"ל תנא קמא אסר משום דאפשר למיתן עלה ככר או תינוק, ואין לך מקום דחוק שלא יהא המציל יכול ליתן עליו ככר או תינוק, או אחד מן הכלים שהוא לבוש וכיוצא בהן, ומשום הכי אסר. ורבי יהודה בן לקיש סבר אי מצרכת ליה לאהדורי בתר ככר או תינוק אתי לכבויי מתוך שאדם בהול על מתו, הלכך שרינן ליה להצילו להדיא כדבעי. והילכתא כוותיה. אבל מלאכה שאין לה עיקר בתורה התירוה ע"י ישראל, כגון כרמלית לכבוד הבריות, ולא התירו בה מלאכה שיש לה עיקר בתורה אפילו באמירה כגון בעממין. וכן הא דאמרינן בכירה, עושין מחיצה למת בשביל חי ואין עושין מחיצה למת בשביל מת, משום דאית ליה תקנתא הוא, דאפשר למיעבד כדתני שילא מרי, מת המוטל בחמה באין שני בני אדם ויושבין בצדו. חם להם מלמטה זה מביא מטה ויושב עליה וזה מביא וכו'. ואלו לא היה אפשר, מטלטלין או עושין מחיצה של דבריהם לכבוד המת. ויש מי שאומר כיון שמצינו בכל מקום אמירה לארמי קלה ממלאכה דשבות ע"י ישראל, כדאמרן לענין חולה שאין בו סכנה, ש"מ טעמא דשבת דלא שרינן בעממין משום כבוד המת הוא, שלא יאמרו פלוני נתחלל עליו שבת במיתתו. וכדאמרינן בפרק שואל לגבי עשו לו ארון חפרו את הקבר לא יקבר בהן עולמית. בעומד באסטרטיא ובמונח על קברו, שלא יאמרו זהו שנתחלל עליו שבת לצורך פלוני. וזה הטעם בעצמו הוא שנאמר לענין הוצאת המת לרשות הרבים על ידי ישראל, שאלו בכרמלית אין בו משום מראית העין, שהכל יודעין שאינו בכלל מלאכות. הילכך לא מבעיא חפירת הקבר והכוך דאית בהו מלאכות גמורות דאסור בעממין, אלא אפילו הוצאתו לבית הקברות להניחו בכוך העשוי מאתמול, דהוא ע"י ישראל שבות, וע"י עממין שבות דשבות, אפילו הכי אסור, ואין נוהגים בו כבוד כלל במקום איסורים המתפרסמים אפילו של דבריהם.