תורת אליקום· רבי אליקום גצל מאיר פודרוביניק
סימן ו
בסוגיא דאלו דברים שאדם יוצא כו'.
פסחים (ל"ה א') מתניתין אלו דברים כו' אבל לא בטבל ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ולא במע"ש והקדש שלא נפדו חלות תודה כו' רש"י ד"ה והכהנים בתרומה אבל ישראל בתרומה לא כדיליף לקמן לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאינו מוזהר על חמוצו אלא משום חמץ אתה יוצא בו ידי חובת מצה יצא זה שאסור מחמת איסור אחר, ובעמוד (ב') ד"ה דמאי כתב רש"י ואמרינן לקמן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבדו אתה יוצא בו לשם מצה יצא מי שיש לו איסור אחר א"נ הוה לה מצוה הבאה בעבירה ובד"ה טבול מדרבנן ואפ"ה מצוה הבאה בעבירה היא חשוב לה כו', ובש"ס (ע"ב) אבל לא בטבל פשיטא כו' וכתב הרמב"ן במלחמות, ר"פ כ"ש, וז"ל ולא בטבל פשיטא והא לאו פשיטא הוא אלא פלוגתי' נמי הוא ודלא כהילכתא היא אלא משום רישא כו' עכ"ל, ועיין שו"ת שאגת ארי' להגאון ממיץ בתשובה (סי' צ"ו בסופו) שפי' דברי הרמב"ן, משום דהך היקשא דברייתא דמצה לחמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ, הוא אליבא דר"ש דלית לי' כולל אבל לדידן דקי"ל איסור חל על איסור באיסור כולל, א"כ חל איסור חמץ על טבל ויוצא בו נמי ידי מצה, אלא דהקשה על הרמב"ן, דטבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו הוי במיתה ואין עשה דמצה דוחה ל"ת שיש בו מיתה, ומעשר שני שלא נפדה הוי עשה ול"ת לשיטת הרמב"ן בס' המצות, ואין עשה דמצה דוחה ל"ת ועשה, ואתי שפיר המשנה אליבא דהילכתא.
ולענ"ד לתרץ דברי הרמב"ן דמוקי להמשנה דקתני סתמא אבל לא בטבל כו' בין בשוגג בין במזיד, א"כ בשוגג שאכל אלו אסורים למה אינו יוצא מצות אכילת מצה אם נאמר מצוה הבאה בעבירה דרבנן או דלא חיישינן כלל, ועכ"פ בשוגג הי' לו להיות יוצא ידי מצה, ובמשנה קתני סתמא אבל לא בטבל, ש"מ דע"כ מחמת היקש דמצה לחמץ, וזה הוא שלא אליבא דהילכתא דהוא דוקא לר"ש.
והנה הרמב"ם (בפ"ו מהלכות חמץ ומצה הלכה ג') כתב דאין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו כגון שאכל טבל או מעש"ר שלא נטלה תמורתו או שגזלה זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון כו' יוצא בו ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו בה"מ אינו יוצא בו ידי חובתו, וכתב הלח"מ, דפסק כהך ברייתא דפ' כ"ש (ל"ה) יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ וכר"ש, והקשה (מפ"ב דשביתות עשור) דפוסק דלא כר"ש ותירץ דהא דקאמר הר"מ דיוה"כ חל על נבלה משום דהוי איסור כולל ומה שאמר בש"ס בפ' כ"ש האוכל נבלה ביוה"כ פטור מיירי בנתנבלה בו ביום ופטור מנבילה כיון דיוה"כ חל קודם אבל על יו"כ חייב ממ"נ וחמץ וטבל כיון שאין כאן כולל להכי קאמר ר"ש דפטור אבל רש"י ז"ל סובר דפטור מיו"כ משמע דלא ס"ל דיוה"כ הוי איסור כולל עכ"ל, והנה כל דברי הרב דברי שגגה הוא, דהרי מבואר בש"ס שבועות (כ"ד) ובשארי מקומות ר"ש לטעמי' דלית לי' איסור כולל דתניא האוכל נבלה ביוהכ"פ פטור הרי מבואר דלא חל יוה"כ על נבלה דלית לי' כולל ועיין רש"י שבועות שם ד"ה באיסור, הבא מאליו כו', שמבואר דיוה"כ הוא כולל, ור"ש לית לי' כולל, וראית בס' בשמים ראש בכסא דהרסנא (סי' ס"ח) שהעתיר דברים על הגאון בעל ש"א (בסי' צ"ו הנ"ל) שכתב דחמץ הוי כולל על איסור טבל שכולל כל תבואה שאינו של איסור, ודן את דברי רבינו מאור ישראל, לשגיאה גדולה, דלא נאמר כולל אלא בשעת חלות האיסור ומתוכו על עצם אחד מצרף עמו עצמים אחרים עי"כ נעשו כנושא אחד כמו בא"א ונעשה חמותו שבבוא מקרה חמות על זו שהיא לקיחת הבת נאסרו שאר הקרובות עמה חל האיסור גם על זו, נבילה ביוה"כ בהתקדש היום נאסרו כל האוכלים משא"כ חמץ בהתחמץ העיסה הזאת לא בא האיסור על אחרת ואם נקחהו ע"ד יוה"כ ונאמר שהפסח יצרף העיסות המחומצים הנה איננו במצה זו שאנו דנים עליו בשעת מעשה אם נתחמצה ואף כל המצות על שעתן אנו דנים אותן, ועוד כיון דתלוי בזמן ובמעשה הרי המעשה אינו מביא האיסור להאסר אח"כ בזמן כיון שלא היה מביא לאיסור בחולו תיכף, ע"כ לשון המחבר הנ"ל, ולפי שהגאון בעל ש"א והגאון בעל הצל"ח סוברים דחמץ הוי כולל על טבל ושאר איסורים וכן מוכח מדברי הרמב"ן הנ"ל, ע"כ חובה עלינו בס"ד, לברר האמת כדברי שלשה רועים, רבותינו ז"ל.
והנה יסוד סברת המחבר הנ"ל הוא מה שסיים בסופו דלא דמי ליוה"כ כיון דתלוי בזמן ובמעשה ובשעת מעשה שנתחמצה העיסה של טבל אין כאן כולל דנאמר אגב דחל האיסור חמץ על עיסות של היתר חל על של איסור דבשעת מעשה לא בא האיסור על אחרים, ואף אח"כ בעת אוכל האיסור אין הזמן מצרפן, אבל ביוה"כ כיון שאינו תלוי במעשה כ"א בזמן, הוי כולל, כיון שכולל איסור יוה"כ מאכל של היתר כולל מאכל של איסור, אך באמת ז"א דאף שתלוי במעשה ובזמן כיון שאין המעשה דווקא באותו זמן של פסח דהרי חמץ של קודם הפסח נאסר בפסח, א"כ אין המעשה תלוי בזמן שניהם יחד, א"כ עיקר הכל הזמן שנאסר לאכול חמץ בין חמץ שנתחמץ קודם הפסח או בפסח, הוי שפיר כולל כמו יוה"כ אגב שכולל איסור אכילה של היתר כולל של איסור וכן הפסח אגב שאסור לאכול מאכל חמץ של היתר כולל חמץ של איסור ומה לנו שנתחמצה העיסה בפסח, הרי אין הפסח גורם לאסור העיסו' החמוצות בו דוקא כ"א העיסו' החמוצות אסורי' בפסח יהיו חמוצים באיזה זמן שיהיו, א"כ עיקר הכל תלוי בזמן בעת האכילה ולא בעת החמוץ ובעת האכילה מצרף זמן הפסח העיסות המחומצים ע"י כולל כמו נבלה ביוה"כ בלי שום הבדל כלל, ע"כ בש"ס דקאמר רב ששת ה"מ ר"ש הוא דאמר אין איסור תל על איסור דתניא האוכל נבלה ביוה"כ פטור ואם איתא דליכא כולל בטבל של חמץ אפי' כרבנן אתי' דהיכא דליכא כולל אף רבנן מודים, לר"ש דאין איסור חל על איסור, ואם נאמר דכוונת הש"ס הוא ע"ד המבואר בירושלמי פ' כ"ש על משנה האוכל תרומת חמץ בפסח דאם עירב חמשת רביעין קמח ואח"כ חימצן אם התרו בו משום אוכל טבל לוקה ומשום אוכל חמץ לוקה דחל איסור חמור על איסור קל וכן עשה כר"י כו', יעוי"ש בירושלמי, דסובר דחל איסור חמור על איסור קל אף בלא כולל כדמוכח שם מואם מרחו ואח"כ השתחוה כו' דאיסור חמור חל על איסור קל אף בלא כולל, א"כ י"ל דאף בש"ס דילן דקאמר ה"מ ר"ש היינו אף דחמץ איסור חמור מטבל אינו חל, אבל באמת אין כאן כולל בחמץ, א"כ מאי קאמר הש"ס מרבינא אמר אפי' תימא רבנן כו', הלא הא בש"ס שבועות מבואר דר"ש לית לי' כולל אף באיסור חמור נבלה ביוה"כ, א"כ רבנן דפליגי על ר"ש דווקא בכולל באיסור חמור אבל היכא דליכא כולל אף חמור על קל אינו חל, ואם נאמר דחמץ לא הוי כולל, א"כ אף כרבנן אתי' ומאי דוחקא לאוקמי לרב ששת כר"ש, אלא ברור דגם חמץ הוי כולל ודומה שפיר ליוה"כ דעיקר הכל הוא הזמן ואף דחמץ תלוי במעשה ג"כ, כיון דאין מעשה החימוץ תלוי בזמן הפסח, דווקא, א"כ עיקר הכל שזמן הפסח אוסר עיסות החמוצים, הוי שפיר כולל, כיון דהזמן אוסר עיסות חמץ היתר כולל לאסור עיסות חמץ של איסור כמו יוה"כ, שחל האיסור על נבלה מחמת כולל כמבואר בש"ס שבועות הנ"ל, ודברי הגאונים הנ"ל ברורים דהוי חמץ איסור כולל וכפשטא דש"ס וכמבואר בש"ס שבועות, וכולל זה דומה ליוה"כ בלי שום הבדל כלל, ודלא כהמחבר הנ"ל ודלא כלח"מ הנ"ל.
והנה הרמב"ם (פ"ה מהלכות איסורי מזבח הלכה ט') פסק אין מביאין מנחות ונסכים לא מן החדש קודם לעומר ולא מן הטבל ולא מן המדומע ואצ"ל מן הערלה וכלאי כרם מפני שהיא מצוה הבא בעבירה שהקב"ה שונאה ואם הביא לא קידש כו' אבל נתקדשו להפסל, ועין ש"א (סי' צ"ו הנ"ל) שכתב דברי הרמב"ם הוא ש"ס זבחים (פ"ח א') אין מביאין מנחות ונסכים כו' ואצ"ל מערלה וכלאי כרם ואם הביא לא קידש וע"ז קאמר רבא לא קדוש ליקרב אבל קדוש לפסול.
והנה מה שמתמה הגאון ש"א (בסי' צ"ו ובסי' צ"ז) על הרמב"ם, דהביא הך טעם דמצוה הבא בעבירה והרי בש"ס פסחים בפ' אלו עוברין יליף הש"ס דאין מביאין מנחות ונסכים מן הטבל ממשקה ישראל מן המותר לישראל, והוא דרשה גמורה כדמוכח ממנחות (ה') ומתמורה (ל') ובסי' (צ"ז) מתמה לאידך גיסא על הרמב"ם דבטבל לא שייך מצוה הבא בעבירה כיון דהא דהביא מנחות ונסכים מן הטבל לאו ע"י עבירה שנעשית בו נעשית המצוה יעו"ש, והנה הגאון מוהר"ש בנו של הנו"ב במ"ת חלק א"ח (סי' קל"ד) תירץ דהרמב"ם לא קאי על טבל וחדש כ"א על ערלה וכלאי כרם דאסורים בהנאה והוי מצוה הבאה בעבירה כמש"כ המ"ל שם, ועכ"פ עיקר דקדוק הש"א על הרמב"ם כיון דבטבל וחדש, הטעם משום משקה ישראל, והך טעם יספיק על ערלה וכלאי כרם ג"כ, אלא דלשון הש"ס וכן העתיק הרמב"ם דקתני ואצ"ל מן ערלה וכלאי הכרם, ש"מ דבערלה וכלאי כרם איכא טעם אחר בלא"ה, ע"כ הוסיף הרמב"ם הטעם משום מצוה הבא בעבירה.
והנה מה שכתב הרמב"ם ולא מן המדומע נראה שסובר כפי' רש"י, זבחים (שם), מדומע מתרומה ואע"ג דשרי לכהנים כיון דאסור לישראל, אינה ממשקה ישראל, דלפי' תוס' שם דמדומע מערלה וכלאי כרם, לא גרסינן בהברייתא ערלה וכלאי כרם, כמש"כ התוס' בד"ה מן המדומע כו' אבל ערלה וכלאי כרם לא איצטרך למיתני כו', א"כ הרמב"ם שהעתיק ואצ"ל מערלה וכלאי כרם ש"מ דסובר כפי' רש"י, אלא דבאמת י"ל להרמב"ם הפי' מן המדומע, היינו שמעורב טבל או חדש, אבל תרומה כיון דמותר לכהן אין כאן משום משקה ישראל, כמש"כ התוס', לפ"ז נכון לפי' הרמב"ם הא דקתני בהברייתא, ואצ"ל מן הערלה וכלאי כרם דלא כרש"י שפי' דאסור אף לכהנים, דלמאי נקיט ערלה וכלאי כרם ליתני טבל או חדש דאסור לכ"ע, ע"כ הוכרח הרמב"ם להוסיף דערלה וכלאי כרם איכא עוד טעם דמצוה הבאה בעבירה, כיון דאסור בהנאה וכמ"ש המ"ל, ורש"י סובר דמצות לאו ליהנות ניתנו ע"כ אין כאן מצוה הבא בעבירה בערלה וכלאי כרם, ע"כ הוכרח לפרש ואצ"ל ערלה וכלאי כרם שאסורי' לכהנים.
אבל הרמב"ם שגרס ואצ"ל מערלה וכה"כ, ואעפ"כ יפרש המדומע מן הטבל וחדש דאסור לכל, והרבותא דערלה וכה"כ, משום דאיכא עוד טעם דמצוה הבאה בעבירה שאסורים בהנאה, וע"כ סיים הרמב"ם הטעם דמצוה הבא בעבירה על ערלה וכה"כ וכנ"ל, ואעפ"כ מבואר בדברי הרמב"ם דמצוה הבאה בעבירה מדאורייתא וכ"כ הש"א (בסי' הנ"ל), והיסוד של רבינו הרמב"ם, שלא הביא הך דרש דמשקה ישראל, בפירוש, אף שהוא דרשה גמורה כדמוכח מש"ס מנחות ותמורה הנ"ל, עכ"ז לדברי רבינו הכל סובב אל יסוד מצוה הבאה בעבירה, שהוא מדאורייתא, אלא כיון שלא ע"י העבירה נעשית המצוה, כמו טבל וחדש, שהוא איסור בפני עצמו לא ע"י הקרבה הוצרך קרא דמשקה ישראל דכל דבר איסור הקב"ה שונאה.
כיון שלא התיר לישראל שנואי הדבר להקב"ה, א"כ בערלה וכה"כ, כיון שאסור בהנאה, הרי המצוה נעשית ע"י עצם העבירה שנהנה מערלה וכה"כ, ולזה אמר הרמב"ם שאצ"ל בערלה וכה"כ, ששנאוי הדבר לפני המקום ב"ה, והך קרא דיחזקאל ממשקה ישראל הכל הטעם מפני מצוה הבא בעבירה אלא דיותר חומרה אף שאין עצם המצוה נעשית ע"י העבירה עכ"ז כיון שדבר איסור הוא, הוא שנאוי לפני הקב"ה, וכ"ש כשהמצוה בעצם נעשית ע"י עבירה שנהנה מערלה וכה"כ, וזה ברור בפי' הרמב"ם, ובהכי ניחא מה שנדחק הגאון מוהר"ש (בסי' קל"ד) במ"ת בא"ח, על דברי הרמב"ם מהא דקיי"ל כרבא ר"ה (כ"ח) דמצוה לאו ליהנות ניתנה וכן פסק הרמב"ם (בפ"א משופר) ומכח זה נדחק מאוד בדברי הרמב"ם, והי' בדעתו לומר דהרמב"ם סובר מצוה הבא בעבירה רק לכתחילה אסור ואח"כ דחה בעצמו דלשון הרמב"ם ואם הביא לא נתקדשו כו' הלשון אינו סובל לכתחילה כ"א דיעבד, אבל לפי הנ"ל ניחא דבאמת מצות לאו ליהנות ניתנו, אלא דבקרבן כיון דמהך קרא ממשקה ישראל אסרינן אף שאין המצוה נעשית ע"י עצם עבירה פסול לקרבן.
א"כ כש"כ כשנהנה מערלה וכה"כ, ובשעת הקרבה כיון שלהדיוט אסור ליהנות הרי אסור להקרבה מכח איסור להדיוט והרי הוא שנאוי להקב"ה,, מפאת דבר איסור והרי המצוה של הקרבה נעשית ע"י דבר איסור שנהנה בו אף שבאמת מצות לאו ליהנות ניתנו, עכ"ז כיון שאסור בהנאה להדיוט אינו דבר המותר לישראל ע"כ בקרבן אסור, להקריב ממנו, להך טעם דמשקה ישראל דבר המותר לישראל סובר הרמב"ם דהוא הכל מחמת דהמצוה נעשית ע"י דבר איסור וכש"כ כשעצם המצוה נעשית ע"י איסור שאסור להדיוט הוא שנאוי להקב"ה, ודקדק הרמב"ם כן מלשון הברייתא ואצ"ל מערלה וכה"כ, ודווקא להקרבה אבל בעלמא מצות לאו ליהנות ניתנו אלא דבקרבן כיון שהוא הנאה האסור להדיוט הרי אסור לקרבן וכנ"ל.
ודברי רבינו הר"מ מזוקקים וברורים ומתורץ כל הרגשות שהרגישו הש"א והרב הגאון מוהר"ש הנ"ל, והנה על דברי הר"מ (פ"ו ממצה דין ז' הנ"ל) תמה בשו"ת ש"א (סי' הנ"ל), כיון דהרמב"ם כתב כל שאין מברכין עליו בה"מ אינו יוצא בו י"ח מצה, ובפ"א מברכות (בסופו) כתב כל האוכל דבר איסור בין בזדון בין בשגגה אין מברכין עליו לא בתחילה ולא בסוף כו', א"כ כמו שאין מברכין בה"מ אפי' באיסור לאו בעלמא, כמו כן אין יוצא י"ח מצה בזה, והרי עשה דמצה דוחה לל"ת גרידא, ולא שייך מצוה הבאה בעבירה ואדרבא מצוה איכא, ונפלאתי על גדולת חכמת רבינו, דדברי הר"מ (בפ"ו ממצה) שכתב אין אדם יוצא י"ח מצה במצה שהיא אסורה לו כו', א"כ מיירי במקום שאסור והיינו דיש לו מצה אחרת של היתר דאז אין דוחה לל"ת העשה ובכה"ג אינו יוצא בהמצה, משום מצוה הבא בעבירה וכשיטת הר"מ שהוא דאורייתא.
אבל היכא דלית לי' מצה של היתר ואית לי' מצה של איסור לאו לחוד בכה"ג עשה דוחה לל"ת ואין כאן איסור כלל ומצוה איכא באכילתו ומברך עליו בתחילה ובסוף ג"כ, א"כ הרי דברי הר"מ מכוונים להלכה, ובאמת לא פסק כר"ש מחמת ההיקש דמצה לחמץ כיון דאית לי' כולל ובחמץ איכא ג"כ כולל, וכנ"ל, אלא מחמת מצוה הבא בעבירה ומיירי (בפ"ו ממצה ובפ"א דברכות) בגווני דאיכא איסור באכילתו כגון דאיכא היתר לפניו ובכה"ג אין עשה דוחה לל"ת, אבל היכא דליכא היתר עשה דוחה לל"ת, ויוצא בו י"ח, וכפשטא דירושלמי (פ"ב דחלה) שמצות עשה דמצה דוחה לל"ת דחדש, וכפי שיתבאר בס"ד לקמן.
והנה תוס' בסוכה (ט') ד"ה ההוא מבעי לי' כתבו דמצוה הבא בעבירה לאו דאורייתא, ובסוכה (ל' א') ד"ה משום כו' בסופו כתבו תימא דבפ' כ"ש (ל"ה) דתניא אין יוצא במצה של טבל ודריש לי' מקרא תיפוק לי' משום מצוה הבא בעבירה דקאכיל איסור ונפיק ידי מצה מבואר דאית להו מצוה הבא בעבירה מדאורייתא, ולכאורה נראה שסותרים דבריהם, אבל באמת בסוכה (ל') דאזיל אליבא דר"ש ב"י דדריש לי' מקרא כי אני ד' כו' משל למלך כו' משמע דס"ל מצוה הבא בעבירה דאורייתא ע"כ הקשו מהא דפ' כ"ש ג"כ דמוקי לה רב ששת כר"ש והקשו שפיר למה לי) קריא תיפוק לי' משום מצוה הבא בעבירה, ור"ש לשיטתו, והנה הש"א תירץ על קושית התוס' דאיצטרך היקש דר"ש דלא תימא דאתי עשה דמצה ודוחה ל"ת דטבל של מעשר עני דהוי רק לאו גרידא כמבואר במכות (ט"ז) אמר רב אכל טבל של מעשר עני לוקה, ובכה"ג דעשה דוחה לל"ת לא הוי מצוה הבא בעבירה, אלא דשוב דוחה הגאון בש"א תירוץ זה דהתוס' לשיטתם שכתבו בקדושין (ל"ח א') ד"ה דאקריב בשם הירושלמי דאין עשה דמצה דוחה ל"ת דחדש, דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ח דאחר הדיבור, ע"כ אין עשה דמצה דוחה ל"ת ושפיר קמה וגם נצבה קושית התוס', למה לי' היקשא דמצה לחמץ תיפוק לי' מחמת מצוה הבא בעבירה, ואח"כ הביא הש"א ראי' ברורה לדחות דברי התוס' דקדושין דהלא בירושלמי (בפ"ב דחלה) והובא ג"כ בתוס' ר"ה (י"ג) ד"ה דאקריבו בסופו, והוא מחלוקת ר' יונה מצות עשה דוחה ל"ת אע"פ שאין כתוב בצידה.
וע"ד דר' יוסי אין מ"ע דוחה ל"ת אא"כ כתוב בצידה. ופי' בו הר"ש שני פרושים, פי' א' נכתב בצידה כפשוטו דומי' דלא תלבש שעטנז וגו' גדילים תעשה לך, ופי' השני לא נכתב בצידה מצה במצרים חדש בכניסתן לארץ, והוא כונת התוס' קדושין דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דאחר הדיבור, והכריח מהירושלמי דפ"ק דביצה דקאמר אהא דתנן ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה, קאמר בירושלמי חבריא אמרי' שמ"ע דוחה לל"ת ע"ד דר' יונה כו' אע"פ שאינה כתובה בצידה ניחא, ע"ד דר' יוסי דאמר אא"כ כתובה בצידה כו', הרי מבואר בירושלמי דאף מ"ע דלאחר הדיבור אינו דוחה לל"ת אא"כ נכתב בצידה ממש כמו כלאים בציצית, ובהא ודאי לית הילכתא כוותי', דהרי קי"ל בש"ס יבמות (ך') דמדאורייתא חייבי לאוין בני יבום נינהו, אלא משום גזירה ביאה ראשונה כו', ואעפ"כ מבואר דליתא להך סברא דעשה דקודם הדיבור, והפירוש האמיתי בירושלמי נכתב בצידה ממש לר' יוסי ולית הילכתא כוותי', א"כ יש לתרץ קושית התוס' כנ"ל דצריך היקשא היכא דליכא אלא איסור לאו וה"א דדחי עשה לל"ת קמ"ל היקשא וכנ"ל, אלא דקשה על זה דהא אנן קאמינן אליבא דר"ש ור"ש אית לי' כ"ש למכות וכבר כתב הש"א (בסי' צ"ו) דאף לר"ש דאית לי' כ"ש למכות אעפ"כ לענין מצות עשה בעינן אכילה בכזית, דלקרבן וכרת מדמינן, וכן נכון מצד הסברא דבמצות עשה כיון דהתורה ציותה לאכול וליהנות מהמצוה, אין הנאה של אכילה פחות מכזית, אבל בל"ת, כיון שהתורה ציותה שלא לאכול אסור הנאת כל שהוא, כיון דצד הנאה כ"ש איכא, רק דלענין קרבן וכרת בעינן הנאה גדולה מאיסור, וכיון דחזינן דאין נקרא הנאה גמורה כ"א בכזית מסתמא התורה שצותה במ"ע לאכול בעינן הנאה גדולה בכזית, א"כ ליכא לתרץ דצריך היקשא דמצה לחמץ היכא דליכא אלא איסור לאו וה"א דדחי עשה לל"ת, הלא בעידנא דמעקר לאו באכילת כ"ש עדיין לא מקים למצות עשה דאכילת מצה אליבא דר"ש דאית לי' כ"ש למכות דצריך לאכול כזית במ"ע, וכעין קושיא זאת הקשה הש"א (בסי' צ"ז) לפי מה שכתבו התוס' בפסחים (ל"ח א') ד"ה אתיא לחם לחם דהקשו כיון דבעינן מצה שלכם, אמאי בעינן היקשא שאינו יוצא בטבל תיפוק לי' דבעי שלכם וטבל אינו שלכם, דהא אתרוג כו'.
ותירץ ר"י דאתרוג של טבל לא חשיב שלו, כיון שצריך ליתן ממנו לכהן ובעינן שיהא כל האתרוג שלו אבל מצה אם אכל כל כך שאם הי' נותן ממנו תרומה או מעשר ממה שאכל אכתי אכל שיעור מצה חשיב שפיר שלו, והקשה כיון דצריך לאכול יותר מכזית א"כ כשאכל כזית עדיין לא קיים המצוה של מצה וכבר עבר על הלאו, א"כ א"א לומר דהיקש צריך דה"א דדחי עשה לל"ת גרידא כגון טבל של מעשר עני, וע"כ איצטרך קראי דהיקש מחמת דיעבד דאם עבר ואכל אינו יוצא ומצוה הבא בעבירה דרבנן ע"כ צריך היקשא, ותירוץ הרשב"א של תוס' שם דחה הש"א, ועיין בשו"ת שיבת ציון (סי' ט"ז דף ו' ב') דדחה תירוץ הרשב"א ותלי' בפלוגתי' דש"ס חולין (ק"ל ב') אי מתנות שלא הורמו כהורמו דמי יעו"ש, ועכ"פ לתרץ שני הקושיות הנ"ל קושיתנו אליבא דר"ש דאמר כ"ש למכות ולמ"ע, דמצה צריך כזית ובעידנא דמעקר לאו לא מקים העשה וכן קושיות הש"א לפי תירוץ ר"י דע"כ צריך לאכול יותר מכזית וליכא בעידנא, ע"פ דברי הנ"י בשם הרנב"ר ז"ל, בפ' אלו מציאות, דהקשו על הא דאין עשה דהשבת אבידה דוחה לל"ת ועשה דטומאה של כהן בבית הקברות, דהקשו דהרי בלא"ה אף אם לא הי' ל"ת ועשה הרי בעידנא דמעקר לאו לא מקים העשה דהשבה ותירץ הר"ן כיון דבשעת דעבר הלאו קיים העשה כמילה בצרעת דהא מתעסק הוא במצות השבה בשעת עקירת הלאו ואף שלא גמרה מה בכך גם מצות מילה לא נגמרה עד דפרע ולא ממעטין אלא כההיא דשבת (קל"ב) דיקוץ בהרתו ויעבוד דבשעה דקוצץ בהרתו אינו מתעסק בגופה של מצוה ואף לרבינו יהוסף דכתב דלא דמי למילה דכל מה שנעשה בה הוא גוף המצוה עצמה ואם לא גמרה לא נעשה אלא חצי מצוה כו', אבל גבי השבה כו' ועכ"פ למדנו מדברי הר"ן ורבינו יוסף דאף היכא שנעשית חצי המצוה וכבר עבר הלאו הוי שפיר בעידנא, א"כ לא קשה שני הקושיות הנ"ל מהא דרבי שמעון ומהא דצריך לאכול יותר מכזית כיון דעל כל פנים במה שאוכל המקצת, הרי מקים חלק מהמצוה והוי שפיר בעידנא, וה"א דאתי עשה ודחי לל"ת גרידא ע"כ בעינן היקשא דמצה לחמץ ולעולם מצוה הבא בעבירה דאורייתא, אלא דאיצטרך היקשא, היכא דאיכא לאו גרידא ולית לי' מצה אחרת דה"א דעשה דוחה לל"ת, והוי שפיר בעידנא כיון דעושה חלק מהמצוה באכילת כ"ש, ע"כ איצטרך היקשא, ומתורץ קושית התוס' סוכה (ל' הנ"ל), אלא דעדיין קשה לפי פירוש הר"ש (בפ"ב דחלה) דבשנה ראשונה שנכנסו לארץ הי' נאסר כל התבואות אפי' של שנה דאשתקד כיון דעדיין לא התיר העומר, רק דמ"ע דמצה דוחה לל"ת דחדש כמש"כ בירושלמי (פ"ב דחלה) הובא בר"ש שם ובתוס' ר"ה (י"ג הנ"ל) א"כ כיון שנאסר כל התבואות מכל השנים קודם לעומר ואיך דוחה העשה דמצה לל"ת דחדש, דהרי אין כאן כולל, א"כ אף לרבנן דר"ש איכא היקש דמצה לחמץ דאין איסור חמץ חל על איסור חדש בשנה ראשונה כיון דכל ה' מיני תבואה נאסרו, אלא דזה יש לתרץ דהירושלמי לשיטתו דכתב בפ' כ"ש על משנה דאוכל תרומת חמץ בפסח אם מירחו ואח"כ השתחוה לו אם התרו משום אוכל טבל לוקה ומשום עכו"ם לוקה איסור חמור חל על איסור קל אף בלא כולל, א"כ נימא דאיסור חמץ חל על חדש אף בלא כולל שהוא איסור חמור, אלא דעדיין יקשה לר' שמעון דאית לי' אוכל נבילה ביוה"כ פטור דאין איסור חמור חל על איסור קל אפי' בכולל, וא"כ יקשה קושית הירושלמי איך אכלו מצה בשנה ראשונה כיון דר"ש אית לי' ג"כ דחדש נוהג בין בארץ בין בחו"ל כמבואר בש"ס קדושין (ל"ח א') תניא רשב"י אומר שלוש מצות כו', א"כ לדידי' דאית לי היקש דמצה לחמץ ואית לי' מושבות בכ"מ שאתם יושבים, קשה קושית הירושלמי איך אכלו בשנה ראשונה מצה, הא נאסרו כל התבואות, ואין עשה דמצה דוחה לל"ת דחדש, מחמת ההיקש מצה לחמץ, ע"כ, הנראה בחדש, כיון דממילא מותר בששת ימי הפסח, ופקע איסור חדש ממילא, א"כ חל איסור חמץ, בששת ימים האחרונים של פסח, רק ביום ראשון אסור חדש, ואין איסור חמץ חל על איסור חדש לר"ש, א"כ אין כאן היקש מצה לחמץ באיסור חדש כיון דאם יניח העיסה החמוצה למחר יהי' אסור משום חמץ ואין כאן היקש לענין איסור חדש דוקא בשאר איסורים כגון תרומה לישראל כיון דאסור כל ימי הפסח מחמת איסור תרומה לא חל איסור חמץ איכא שפיר היקשא דמצה לחמץ, אבל בחדש הרי איכא איסור חמץ ממילא בששה עשר א"כ אף לר"ש לית לי' היקש לענין חדש, ושפיר מתרץ הירושלמי דעשה דמצה דוחה לל"ת דחדש אף לר"ש, כיון דאיסור חמץ בא ממילא כשיניח העיסה על יום ט"ז ופקע איסור חדש.
וחל איסור חמץ, ואין כאן היקש דמצה לחמץ לענין חדש, רק לענין שאר איסורים לר"ש.
וראיתי בשו"ת משכנות יעקב, הנדפס מחדש, בחלק י"ד (דף צ' ב'), דכתב דלא קיי"ל כהירושלמי דעשה דוחה לל"ת דחדש, כיין דבש"ס דילן פסחים (ל"ח ב') קאמר רב יוסף דאין יוצא י"ח מצה בחלות תודה משום דכתיב שבעת ימים תאכל מצות מצה הנאכלת לז' ימים בעינן, ובחדש דאיתא בש"ס מנחות פ' ר"י דכתיב ששת ימים תאכל מצות, כתיב ז' ימים תאכל מצות ז' מן הישן וששה מן החדש, א"כ חדש אינו מצה הנאכלת לז', ולא הבנתי דבריו הא גם בירושלמי (פ' כ"ש) מבואר בהדיא הטעם דאינו יוצא בחלות תודה דמצה הנאכלת כל ז' בעינן, אדרבה בש"ס דילן אמר רבה טעם אחר דבעינן מצה המשתמרת לשם מצה ולא לשם זבח, וכן פסק הרמב"ם (בפ"ו ממצה) כטעם דרבה, וא"כ עכ"פ בירושלמי דאינו מבואר רק טעם זה דבעינן מצה הנאכלת לז' ימים, ואעפ"כ קאמר בירושלמי דעשה דמצה דוחה לל"ת דחדש, ולדבריו סותר הירושלמי את עצמו, ועוד דהא ע"כ מוכח בש"ס, דהביא הברייתא על מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני כו' דהטעם משום היקש מצה לחמץ, וכן רש"י במשנה דקאמר הטעם על ישראל בתרומה לא יצא משום ההיקש, ואם איתא לימא הטעם משום דאין נאכל כל שבעה, אלא ברור דדוקא בדבר היתר כגון חלות תודה, בעינן שיהי' נאכל כל שבעה, אבל בדבר איסור לא שייך אינו נאכל כל שבעה כיון דהא דאינו נאכל הוא מחמת איסור, א"כ אי לאו היקשא ה"א דיוצא בו בדיעבד, בעינן היקשא מחמת דאין איסורו משום חמץ כ"א מחמת איסור אחר, א"כ לפ"ז ה"ה חדש הא דכתיב ששת ימים תאכל מצות, מן החדש, הוא מחמת דביום ראשון אסור חדש, א"כ מניעת אכילת חדש הוא האיסור שלו, ולא גרע מכל איסור אחר שאסור כל הפסח ואעפ"כ לא שייך מצה שאינה נאכלת כל שבעה בדבר איסור כיון שהאיסור מונע אותו לאכול לפ"ז היכא דעשה דוחה לל"ת דוחה שפיר אף בחדש, אדרבה בררנו דאף לר"ש דאית לי' היקשא דמצה לחמץ בכל איסורים בחדש לית לי' כיון דעכ"פ ביום ט"ז פקע איסור חדש וחל איסור חמץ ממילא א"כ לא שייך גבי' היקשא ודוחה עשה דמצה לל"ת דחדש אף לר"ש ועדיף משאר איסור וכנ"ל וזה ברור ואמת, ועוד כיון דההיקש לא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל מצות, מיירי במצה של ישן. א"כ חדש אינו בכלל ההיקש: