תועפות ראם· רבי אברהם אבא שיף
מצוה רעד
שבת תיראו הנה לשון הנדפס קדושת השם תיראו ונראה שהוא מיוסד על לשון הכתוב סוף סדר בהר את שבתותי תשמרו ומקדשי תראו וזש"ר קדושת השם תיראו ואת שבתותי תשמרו, ויש לכוין מש"כ היראים קדושת השם תיראו דר"ל ליום השבת ע"ש שהקב"ה קדשו כדכתיב ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו ועפ"י מ"ש במדרש תהלים מ' צ"ב שכרה כפול וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד וכ' בהע"ש שאי' א' אות ט"ו דצ"ל במדרש שמה כפול והיינו דקרי לה שבת וקדוש ה' ושפיר כ' רבינו ג"כ בכפל קדושת השם תיראו ואת שבתותי תשמרו וכאן בהכת"י אשר לפנינו כתוב "שבת" תיראו והיינו הך שכתוב בנדפס קדושת השם תראו לפי ביאורי ולהלן סי' ת"י כ' רבינו מורא שבת עיי"ש בביאורי.
וביום ט"ס וצ"ל ויום ומש"כ לה"א נראה דכוונת הכתוב כמו ששבת ה"א דהיינו ליל ז' ויום ז' דביום הששי כלה הש"י בריאת שמים וארץ ואחרי כלות יום הששי שבת וינפש וז"ש במכילתא יתרו פ"ז ת"ל ויום השביעי שבת לה"א שאין ת"ל שבת אלא להביא את הלילה בכלל אזהרה דכוונת דרשתם מדכתיב שבת לה' אלהיך דהיינו יום השביעי יהי' שבת כמו ששבת ה"א דגם הלילה שבת ודו"ק.
מ' חסר אחת. עיין בתוי"ט שכ' לדקדק על הא דנקט האי לישנא ולא נקט ל"ט ותי' שם בשם בנו המשכיל מהר"ר אברהם שאמר ליישב דתנא דידן אגב אורחיה קמ"ל דכל הני אבות מלאכות הם כנגד ארבעים מלאכות שבתורה ואחת מהם חסר כר"ש ב"ר יוסי בן לקוניא שבת מ"ט ב' וכבר קדמו בזה בספר האגודה שכתב שם וז"ל מ' חסר אחת נקט האי לישנא כו' משום דהם כנגד מלאכות הכתובים בתורה ובפסוק אחד אנו מסופקים ויבא הביתה לעשות מלאכתו עכ"ל והנה רבינו כתב החורש והזורע וכ"כ להלן בפירושו החורש בראש אולם במשנתינו הזורע והחורש ובטעם משנתינו אמרו בשבת ע"ג ב' תנא בא"י קאי דזרעי ברישא והדר כרבי ובס' אשי ישראל למס' שבת הקשה דא"כ לפי הגמרא ליחייב אחרישה שנייה משום זורע אולם בהגהות מצפה איתן שבשס"ח כ' ואפשר דבקשוי דצריך לרפויי ארעא לכ"ע אינו רק משום חרישה אע"ג דגורם צמיחה דמ"מ עושה מעשה חרישה ואזלינן בתר מעשיו, ועיין בפנ"י שבת מ"ט ב' שכ' כדברי האגודה.
המוציא מרשות לרשות המכה בפטיש לפנינו במשנה הגי' המכה בפטיש המוציא מרשות לרשות וכן בהפי' שמפרש רבינו להלן כ' כסדר שהוא לפנינו.
לשון הנדפס וראו חכמים אלו מלאכות שהן דומין כנגד עבודת המשכן ומלאכות הדומין לעבודה והיא נקראת מלאכה כו' ואמרו אלו הן כו' והוא נכון והנראה מדברי היראים שבא לתרץ קושיית הראשונים הרשב"א והריטב"א בשבת מ"ט ב' למאן דיליף ממלאכות שנכתבו בתורה אטו מדעת עצמן בררו להם חכמים המלאכות וניחא להו דכולהו ילפי ממשכן מדנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן אלא דמר יליף כולה מילתא ממשכן ומר לא יליף מנינן ממשכן אלא ממלאכה ומלאכות וחשיבותן כלומר אבות המלאכות בלחוד ילפינן ממשכן וכ"כ התוס' שבת מ"ט ב' ד"ה כנגד לכאורה נראה כו' אולם דעת רבינו נראה דפליגי כמסקנת התוס' שם ולכן כ' רבינו בתרתי וראו חכמים אלו מלאכות שהן דומין כנגד עבודת המשכן דהיינו לר"ח בר חמא ומלאכות הדומין לעבודה והיא נקראת מלאכה והיינו לרשב"י בן לקוניא, ועמשכ"ר דכתיב מלאכת עבודה לא תעשו כ' השם חדש הך קרא כתיב בפ' מועדות ויותר נראה להגיה הפסוק למלאכת עבודת הקודש עכ"ל ואינו מוכרח דהא רבינו רוצה להביא דשם מלאכה שבתורה נרדף להם עבודה והיינו להמ"ד כנגד מלאכה מלאכת מלאכתו שבתורה ובדיוק לא הביא רבינו הפסוק למלאכת עבודת הקודש כדי שלא נטעה דגם המ"ד כנגד מלאכה שבתורה יליף ממשכן ודו"ק.
רבא אמר משום חורש. בנדפס רבה ועיין או"ז הל' שבת סי' נ"ד שכ' ובספר שלפני כתוב רבא ועיי"ש שהביא ראי' מן הירושלמי דהיינו כרב יוסף והנחל איתן ברפ"ח מהל' שבת כ"כ מדנפשי' ומש"כ כאן ומסיק אביי כו' בנדפס חסר אולם הסמ"ג לאוין ס"ה כתב כמשכ"ר כאן.
ולא ישתין עליהם. בהגהות מרדכי פ"ז דשבת הביא ד' הספר יראים וכ' שם על שם סה"ת שהתיר להשתין עליהם ולשפוך יין שאינו מצמית אלא מייבש וכ"כ האו"ז הל' שבת ס"ס נ"ד דהרא"ם כ' דגם להשתין מים ע"ג עשבים אסור מפני שהוא משקה וה"ר ברוך בסה"ת כ' דלהשתין מים ע"ג עשבים שרי שמי רגלים עזין ושורפין העשבים שהרי מעבירין אותם על הכתם א"כ חזקים ועזין הם כו' והריקאנטי סי' קי"ד הביא שם דברי הרא"ם וכ' אח"כ אבל דבר ששורף הזרעים כגון שתן מותר וצ"ל שאין זה מדברי הרא"ם אלא הריקאנטי פסק כן מדנפשי' וכדברי ר"ב בסה"ת ועיין נדה ס"ב א' מ"ר שהחמיצו ובברייתא שם ס"ג א' כמה חימוצן ג' ימים אבל מ"ר קודם חימוצן אינם עזים וא"כ הוא משקה לדעת רבינו ואסור.
ובפריה בנדפס איתא ויופיה ומש"כ בנדפס ואע"ג דהוי פס"ר ול"י לא מחייב ר' מאיר בזה יפה גי' הכת"י שלפנינו לא מחייב ר' שמעון.
בארעא צ"ל ובארעא דסתם אדם כיוצא בזה דניחא ליה הוי איסורא כו' וכ"ה בנדפס ועיין מג"א סי' של"ו סק"ו מש"כ על שם ס' הזכרונות והא"ר סי' של"ו סק"ו כ' דהס' הזכרונות כדעת הרא"ם ועיין שו"ת מהר"י מברונא סי' נ"ב וסי' ר"ב.
ואמר עולא בנדפס הגי' ואמרינן עלה אולם באו"ז הל' שבת ס"ס נ"ה הביא לשון היראים ואמר עלה עולא אך מה שכתוב בלשון רבינו מקודם "לפי שהוא קרוב לפס"ר ול"י לעשות חריץ" ליתא שם בדברי רבינו שכ' האו"ז שם ויבואר בסמוך. והנה בהגמי"י ריש הל' שבת כ' שם בזה"ל ואין חילוק בין גדולים דלא אפשר לטלטלם ובין קטנים דאפשר לטלטלם כו' ודלא כרא"ם שפסק בגדולים שאסור ואפי' בעיליתא דשישא עכ"ל ונראה דהגמ"י תרי מילי קאמר מתחילה כ' דאין חילוק בין גדולים דלא אפשר לטלטלם ובין קטנים דאפשר לטלטלם ור"ל דאפי' קטנים דאפשר לטלטלם מ"מ מותר לגרור ודלא כר' ירמי' רבה שבת כ"ט ב' ואח"כ כ' עוד ודלא כרא"ם שפסק בגדולים שאסור וטעם הרא"ם שאסור בגדולים לפי שהוא קרוב לפס"ר לעשות חריץ והאו"ז שם השיג על היראים דליתא כדבריו אלא הלכה למעשה דאף גדולים מותר וזהו דעת ההגמי"י ודלא כהב"י או"ח ריש סי' של"ז שהעתיק שם לשון ההגמי"י ודלא כהרא"ם שפסק דבקטנים אסור כו' ופי' הב"י דטעמא דרא"ם משום דאפשר לטלטלם שלא בגרירה עיי"ש ואומר אני דאף שהרוקח תלמיד רבינו הרא"ם כ' ג"כ בסי' נ"ח והביאו הב"י וז"ל אבל גדולות מאד אסור דהוי פס"ר ואסרינן אפי' בעיליתא דשישא עכ"ל מ"מ אין זה כדברי רבינו דהרי רבינו כ' מימרא דעולא בזה"ל ל"ש אלא קטנים אבל גדולים אסור והוא כהגי' הישנה שדחו התוס' בשבת שם ד"ה ה"ג והובא בכ"מ בשם הרמ"ך וז"ל שם ובספרים מדוייקים נמצא מחלוקת בקטנים אבל בגדולים ד"ה אסור דדמי לפס"ר ע"כ ולכן כ' רבינו שלא לגרור כסאות גדולות בארץ לפי שהוא קרוב לפס"ר כו' דמשמע דאפי' אינם גדולות מאד דליהוי ודאי פסר אפ"ה אסור לפי שהוא קרוב לפס"ר וזהו מימרא דעולא. והמג"א ריש סי' של"ז כ' אבל גדולים מאד אסור לגרור דהוי פס"ר דעושה חריץ ואסור אפי' בקרקע של שיש (ב"י רוקח וכ"מ בשם הרמ"ך) עכ"ל. ולענ"ד דברי הרוקח אינם כדברי הרמ"ך כנ"ל אולם לפמש"כ לעיל דבאו"ז ליתא בלשון היראים לפי שהוא קרוב לפס"ר כו' וא"כ שפיר י"ל דרבינו מיירי במטות וכסאות גדולות דודאי עושות חריץ דהוי פס"ר וכדברי הרוקח וזש"א עולא אבל גדולים ד"ה אסור ור"ל דמודה ר"ש בפס"ר ול"י דאע"ג דאינו מכוין אסור וכדאשמועינן רבא הא מילתא שבת קל"ג א' ואביי נמי לבתר דשמעה מרבא סברא ולא קודם לכן וה"נ אשמעינן עולא ואזדא לה קושיית התוס' שבת כ"ט ב' לגי' זו מפ' כל שעה עיי"ש ולפי"ז מ"ש עולא מחלוקת בקטנים אין כוונתו קטנים ממש אלא כל היכי דאין בהם ודאי פס"ר לעשות חריץ קטנים קרי להו ואין חילוק לעולא בין אפשר בטלטול להיכא דאי אפשר אלא בגרירה דמדאמר אבל בגדולים דודאי עושות חריץ ד"ה אסור ש"מ דכל היכא דאין עושות חריץ בודאי ל"ש כלים דאפשר בטלטול ול"ש כלים דא"א בכ"ע שרי לר"ש ודלא כר' ירמי' רבה. ולא אוכל לירד לסו"ד האו"ז שכ' שם ולר' ירמי' רבה דאמר דר"ש שרי בגדולים תימא וכי אין זה פס"ר ול"י עכ"ל דמאי תימא הוא זה דודאי אף בגדולים דלא אפשר לטלטלם לא הוי פס"ר דע"כ צ"ל הכי לעולא לגירסא שלפנינו דבגדולים ד"ה מותר והלא מודה ר"ש בפס"ר ול"י וכי משום דלא אפשר לטלטלם שרינן איסורא לעשות חריץ ואף דבפסחים כ"ה ב' אמרו דלא אפשר ולא מכוין לכ"ע שרי מ"מ כ' התוס' שם ד"ה לא דמיירי בענין דלא הוי פס"ר עיי"ש ולפי"ז דברי רבינו היראים עולים יפה ודלא כהנמי"י שכ' ודלא כרא"ם. והריב"ש סי' שצ"ד כ' דגי' נכונה היא אבל בגדולים ד"ה אסור והיא גי' ריב"א דבגדולים הוי פס"ר וכ' בביאור ווי העמודים ולגי' ריב"א והריב"ש דגרסי ד"ה אסור משום דהוי פס"ר נראה דס"ל דלעולא אסור בגדולים לכ"ע משום דהוי פס"ר וא"כ ר' ירמיה דשרי בגדולים לר"ש וכן רב יוסף דמותיב לעולא מדתניא גורר אדם מטה כו' אפשר דפליגי אי הוי פס"ר או לא וכה"ג כ' התוס' בס"פ המצניע בד"ה המכבד כו' דר"א סבר דהוי פס"ר ורבנן ס"ל דלא הוי פס"ר אבל התוס' בס"פ תמיד נשחט כ' שזה דוחק ע"ש וכ"כ הרמב"ן במלחמות בס"פ כל הכלים כו' עיי"ש מיהו אפשר דפליגי אם באיסור דרבנן פס"ר אסור או מותר כו' משום דבגרירה דכלים ליכא אלא איסור דרבנן שהוא חופר כלאחר יד כו' עכ"ל הווי העמודים. וראיתי בספר עמק הלכה חאו"ח סי' צ"ח שכ' ליישב קושיית התוס' יומא ל"ד ב' ד"ה ה"מ. לפרש"י מר"י דפליג בגרירה עלי' דר"ש אוסר אפי' בכה"ג דכי מכוין ליכא איסורא דאורייתא כשבת מ"ו ב' וע"ז תי' בעמק הלכה שם דלר"י דמחייב במלאכה שאצ"ל ודאי הוי גרירה דאורייתא ולהכי אסר אינו מתכוין ומתורץ בטוב דעת רש"י עכ"ל והוא תמוה דפרש"י בשבת מ"ו ב' דחופר דחייב ה"מ במרה וקרדום כדרך חפירה שהוא במרה וקרדום ומש"ה גרירה אסורה דרבנן אפי' לר"י דמחייב במלאכה שאצ"ל.
רבא. עיין שבת ל"ד א' סימן בגופא זימרא כו' וא"כ צ"ל כאן אמר ר' אבא כו' ודלא כמו שכתוב בנדפס אמר רבא אמר רב חייא אמר רב וחסר שם רב חייא בר אשי והגרעק"א בגלה"ש שבת ל"ד א' כ' והו"מ למחשב עוד ההיא דלקמן ד"נ ע"ב וכ"כ הסה"ד ערך ר' אבא ואני מצאתי עוד פ' במה טומנין (שבת נ' ע"ב) א"ר אבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב כו' ובאמת אישתמיט להו גי' הרא"ש בשבת נ' ב' אמר ר' אבא אמר רב חייא בר אשי ותל"מ וליתא שם אמר רב והרי"ף שכ' אמר רב הא כתב אמר ר' אבא אמר רב חייא אמר רב וליתא שם בר אשי.
או ביומיים. הת"ש הניח ד"ז בצ"ע דהא לקליטה בעינן ב' שבתות ולענ"ד דאין הטעם משום קליטה בקרקע אלא הטעם משום דבמקום לח יצמיחו אם יניח שם איזה ימים ולכן כ' דרק על יומיים דידוע דביומיים ודאי לא יצמח וזה ברור. לשון הנ"א הל' שבת כלל י"א. ולא כ' רבינו הרא"ם תולדה לזריעה כמו שכתב בסמוך בקצירה התולש מעציץ שאינו נקוב דפטור אבל אסור וה"נ הזורע בעציץ שאינו נקוב דפטור אבל אסור נראה מזה דס"ל כמש"כ הנ"א שם דהזורע בעציץ שאינו נקוב לענין שבת דחייב ולא דמי לתולש עיי"ש. ובס' מנחת חינוך במוסך השבת אות ב' כ' דאין דברי הנ"א מוכרחין וראיתי להמנחת חינוך שם שהביא דברי הפמ"ג לאו"ח בפתיחה כוללת דדעת רש"י דזריעה צריך שיעור כגרוגרת חוץ מחורש דבכל שהוא כמתני' דשבת ק"ג א' עיי"ש במנחת חינוך. והנה אף דמבואר במשנה דחורש כל שהוא עכ"ז מצינו בירושלמי פ"ז דשבת ה"ב שאמרו כמה יחרוש ויהא חייב ועיי"ש בשיורי קרבן דקמיבעיא לי' כמה כל שהוא וכ"ה באו"ז הל' שבת סי' נ"ה ומעתה לא נפלאת היא ולא רחוקה היא פרש"י דכריתות י"ז א' ד"ה אלא שכ' שם דדמי כחורש ח"ש וזורע ח"ש כו'. עוד ראיתי להעיר דבשו"ת הלק"ט ח"א שאלה רס"ו כ' מ"ש דבמבשל ואופה בעינן שיאפה כשיעור בשבת והזורע משהשליכם ע"ג קרקע חייב. תשובה מסתברא דמבשל ואופה עדיין גמרו בידי אדם שצריך להגיס בקדירה ולחתות בגחלים אבל בזורע הכל בידי שמים עכ"ל והוא דלא כהגרש"ש בשבת ע"ג א' במשנה וגם בס' דברי מרדכי להג"מ מרדכי פרידבורג חאו"ח סי' ס"א אות ל"ב כ' דלא כהגרש"ש וכן במנחת חינוך שם כ' דעל הזריעה שזרע חייב אף שתיכף הגביה מן הקרקע דלא כאפייה דקודם שנאפה אינו חייב דהתם האפייה הוא המלאכה וחייב בשעת אפייה אבל הכא המלאכה היא הזריעה וחייב תיכף על הזריעה עיי"ש.
מלאכה אחת הן. דעת רבינו כהי"מ שהביא המ"מ פ"ז מהל' שבת ה"ד דפי' מלאנה אחת הן שהן תולדות. שם חדש.
שערו וכן שפמו וכן זקנו כו' כ"ה בנדפס וכצ"ל וכ"ה להלן במלאכת הגוזז.
פי' כו' כבר כ' רבינו לעיל סי' נ"ג מחלוקת רש"י ורבינו יעקב דרש"י ז"ל פי' דשל עץ בעינן נקוב ושל חרס לא בעינן וע"ז קאמר רבינו שם דליתא כדאמרינן בשל עץ לא מהני נקוב ובשל חרס מהני נקוב וכ"כ רבינו כאן דלרש"י כי פטרי עציץ שאינו נקוב בשל עץ אבל בשל חרס שאינו נקוב כנקוב משוינן ליה דכעפר משוינן ליה ורבינו יעקב פי' דבשל חרס מהני ליה נקיבה ובשל עץ לא מהני ביה נקיבה וכ"ה ביראים הנדפס וכ"כ בהגמי"י פ"ח מהל' שבת וז"ל ור"ת אומר דבשל חרס איירי דבשל עץ אפי' נקוב כאינו נקוב ופטור ודלא כהספר בית דוד בשו"ת סי' א' שכ' שם בזה"ל וכן בהגמי"י פ"ח מהל' שבת ובספר יראים הביא ג"כ דעת ר"ת דבשל עץ לא בעי נקיבה וכן נותנת הסברא באמת דמאי סברא היא כלל דלא תהני נקיבה עכ"ל. ובמחכ"ת העיד על מה שלא ראה דמבואר בדברי הגמי"י ובספר יראים דעת ר"ת דבשל עץ לא מהני נקיבה כדברי התוס' דמנחות פ"ד ב' ד"ה כאן דלא כר"ת שבתוס' גיטין ז' ב' ד"ה עציץ דבשל עץ לא בעי נקיבה והסברא שכ' הב"ד דמאי סברא היא כלל דלא תהני נקיבה נלענ"ד דלק"מ דהא התולש מעציץ נקוב חייב ואפילו הנקב בדופנו ואין זה פשוט דיהי' נחשב כמחובר במה שהנקב בדופנו והא ראיה דר"ש פוטר בזה ובזה א"כ שפיר י"ל דגם לרבנן דר"ש לא מהני כ"א בשל חרס ולא בשל עץ והשם חדש כ' בביאור היראים הנדפס סי' ק"ע א"נ נראה דרבינו מפרש פי' הסוגיא דמנחות כפי' הראב"ד פ"ב מהט"א הי"א דשל עץ. ושל חרס תרווייהו בעו נקיבה כו' עיי"ש ולא ראה דברי היראים כת"י סי' נ"ג דמפורש שם דלא כהראב"ד ועכצ"ל במש"כ רבינו שם בעציץ שאינו נקוב אפי' של חרס דה"ק ל"מ של עץ שבו אין חילוק בין נקוב לשאינו נקוב דבתרוייהו הוי מדרבנן כיון דלא מהני ביה נקיבה אלא אפי' של חרס דמהני בו נקיבה הוי מדרבנן כשאינו נקוב וכ"כ הש"ח שם בפי' הראשון בכוונת היראים.
דהמצניע נקבעה סוגיא דרבא דאמר רבא כו' כצ"ל וכ"ה בנדפס ובס' בית דוד בשו"ת סי' א' כ' דראיית רבינו לא מכרעא מידי דשפיר נוכל לומר מידי איריא דילמא הא כדאיתא והא כדאיתא והא דקבע שם דברי רבא היינו משום דלעיל מיני' בסוגיא איירי בניקב בכדי טהרתו לכך מייתי עלה דברי רבא עיי"ש.
פ' כל המנחות. נראה דט"ס וצ"ל פ' כל קרבנות הצבור [מנחות פ"ד ב'] כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס לענין בכורים כו' ולשון הנדפס הוא כאן בספינה של חרס כאן בשל עץ ועיי"ש בתוס' ומשכ"ר כאן אלמא עץ וחרס אין דינם שווה גי' הנדפס הוא כך ולענין מדרס דחרס ועץ אינן שוין וכי' השם חדש דכלי עץ מטמא מדרס אבל כ"ח אינו מטמא מדרס דאינו ראוי למו"מ.
פי' לצד הגוף. כפיר"ת בתוס' שם ד"ה והוא וה"ר מנדה י"ג ב' מעטרה ולמעלה אסור שפי' לצד הגוף ובפרש"י שסייב להרי"ף פ' שמונה שרצים כ' גם שם ב' פירושים והוא תמוה לענ"ד.
פי' רובן רוב כו' לצד האויר כ"ה בנדפס וכצ"ל.
במקום כו' משום דמסקינן שם והאידנא דקיי"ל כר"ש כולהו שרי ועז"א רבינו במקום דהוי פס"ר ול"י ואתי שפיר מימרא דרמי בר אבא אפי' אליבא דמסקנא כ"כ בביאור הלכה שבס' משנה ברורה לאו"ח סי' של"ו ס"ג וכ"כ בביאור שם חדש לס' יראים הנדפס.
בנדפס כתוב אח"ז ואמר אביי האי מאן דכניף מילחא ממלחתא חייב משום מעמר הלכך כו' וכ' הרב הגאון רא"ד שליט"א דגי' היראים בשבת ע"ג ב' דלא כגירסתינו שם אמר רבא האי מאן דכניף כו' חייב משום מעמר אביי אמר אין עימור אלא בג"ק ורבינו גריס בהיפוך מתחילה אמר אביי האי כו' חייב משום מעמר ורבא אמר אין עימור אלא בג"ק ועיי"ש בגליון מש"כ הגרי"פ ולגי' רבינו שבנדפס שפיר הקדים אביי לרבא ובזה יתיישב ג"כ דברי הרמב"ם מקושיית האו"ז הל' שבת סי' נ"ז עיי"ש אבל בהכת"י שלפנינו וכן בלשון היראים שהביא האו"ז שם ליתא כלל האי מאן דכניף מילחא כו' והסמ"ג לאוין ס"ה במלאכת מעמר כ' כלשון רבינו היראים כת"י שלפנינו עד דהוי כמעמר וכ' אח"כ בזה"ל מיהו בפ' המביא (דל"ג) מוכיח שאין עימור אלא כשלוקחן ממקום גידולן ומקבצן יחד כעין קמה קצורה שמעמר השיבולין כדתנן התם [ל"ג א'] מגבב עצים מן הקצר ומדליק ואמר רבא בשבת (ד' ע"ג) האי מאן דכניף מילתא ממילחתא חייב משום מעמר ששם גדל המלח וכאן נמי יש לפרש במלקט קנים שנתלשו במקום גידולם עכ"ל הסמ"ג וכ"כ התוס' בביצה ל"א א' ד"ה מן הקרפף ואפי' מן המפוזר. דלא שייך עימור אלא במקום שגדלים שם כדמוכח בפ' כ"ג (דע"ג ב') וכוונת התוס' למ"ש רבא האי מאן דכניף מילחא ממלחתא חייב משום מעמר ששם גדל המלח וכדברי הסמ"ג ועיין בסמוך.
דהוי כמעמר. זה לשון הריקאנטי ס"ס קי"ד וכ' הרב ז"ל שיזהר אדם שלא יאסוף פירות יחד דהוי מעמר ועיי"ש בביאור מעשה בצלאל שעמד עמש"כ הריקאנטי ע"ש הרא"ם דהוי מעמר ובאמת היראים כ' דהוי כמעמר בכף הדמיון וכ' שם דבמקום גידולם ודאי הוי מעמר גמור ושלא במקום גידולם אינו חייב משום מעמר ועיין בב"י ס"ס של"ה ובסי' ש"מ ובנשמת אדם כלל י"ג עכ"ל. ואני אומר דדברי הריקאנטי מתבארין יפה עפמש"כ האו"ז הל' שבת סי' נ"ז בלשון היראים הלכך יזהר אדם שלא לאסוף פירות או בצים יחד דהוי כמעמר עכ"ל וכן היה נוסחת הריקאנטי בהיראים ופי' דמש"כ היראים דהוי כמעמר בכ"ף הדמיון קאי על האיסור לקבץ ביצים יחד משא"כ לאסוף פירות הוי מעמר ממש ולכן כשהעתיק משמו של רבינו הרא"ם שלא יאסוף פירות יחד (וחיסר ביצים) כתב דהוי מעמר בלא כף הדמיון וכ' באו"ז שם ע"ד היראים וז"ל מדאסר לקבץ ביצים יחד ש"מ דסבר דיש עימור אפי' שלא בג"ק הלכך אם נתפזר לאדם מלח בשבת או ביצים המותרים בטלטול או כל כה"ג אסור לקבץ יחד משום דהוי מעמר עכ"ל וכ"כ בשו"ת מהר"ח או"ז סי' רי"ד על שם אביו האו"ז שפסק כרבא שיש עימור אפי' שלא בג"ק וכ"כ גם בשם רא"ם כו' עיי"ש. ובאמת להר"ח שם לא ניחא לי' לומר שיש עימור בביצים דאחר שנסתפק שם לומר דלא הוי עמור עד שיקשרם יחד להיות אגודה אחת כלשון עומר וכן משמע מלשון המיימוני עיי"ש כתב וז"ל וכפי זה אם קבץ פירות יחד ולא עשאו גוף אחד אין זה מעמר וא"כ המקבץ ביצים יחד אין זה עימור ואפי' אם יש עימור שלא בג"ק עכ"ל וכן סיים שם בסוף הסימן ונאמנים עלי דברי רמב"ם שאין נקרא עימור עד שיעשם גוף אחד עכ"ל ועיין בס' נחל איתן מה שפי' בדברי הרמב"ם וכבר קדמו בזה בס' נשמת אדם סוף כלל י"ג מהל' שבת. ומש"כ שם הנשמת אדם ע"ד הכ"מ בפ"ח מהל' שבת ה"ו בשם הר"ן וז"ל ולא זכיתי לידע המקום שכ"כ הר"ן עכ"ל אשתמיטתי' לשון המג"א סי' ש"מ סקט"ז שכ' שם "כ"מ בשם הרמ"ך" וא"כ ט"ס בכ"מ ותחת הר"ן צ"ל הרמ"ך. גם הר"ן שברי"ף ביצה ל"ג ב' כ' כדברי הרשב"א בחי' שם על שם הריב"ם שאין חייב משום מעמר אלא במלקט במקום שגדל שם כמאסף ביער כו'. וערבים עלי דברי דודים ידי"נ הרב הגאון הגדול רא"ד שליט"א שכ' דנוסחא מוטעת נזדמנה להאו"ז בדברי היראים ותחת מש"כ ע"ש "או ביצים" צ"ל "או עצים" והוא דבר הלמד מענינו שזכר רבינו מקודם כינוס העצים אבל ביצים מאן דכר שמייהו ואפשר דגם להרא"ם אין בהם משום עימור והבן. נמצא ששלשה נוסחאות בדברי היראים לפנינו כתוב "ולקבצם" ולפני האו"ז הי' כתוב "או ביצים" ובאמת נראה שצ"ל "או עצים" ודע דהכ"מ הביא דהרמ"ך הקשה על הר"מ דאינו מצריך במקום גדילתו מביצה י"ג ב' דמעמיד ערימה א"ח בשבת ולא הקשה מסוגיא דביצה דל"א גבי מגבב דמשם הוכיחו התוס' והר"ן דין זה. ובס' מנחת חינוך במוסך השבת אות ד' העיר בזה וכ' שם לתרץ לפי דרכו די"ל דבעצים לא שייך מעמר כ"א באוכלים דוקא ע"כ הקשה רק מסוגיא דד' י"ג גבי העמדת ערימה עיי"ש ואני אומר תי' אחר דלפמש"כ הר"ן אמתני' דאין מביאין עצים מן השדה אלא מן המכונסין דאחרים פירשו דטעמא משום גיבוב והוי כמעמר ומדינא אפי' מפוזר בשדה שרי דגיבוב ביו"ט שרי דצורך או"נ חשיב כבקוע עצים וכהבערה עצמה כו' א"כ אין ראי' לדין התוס' והר"ן דאפי' איכא משום מעמר הוה שרי משום דהוי מעמר לצורך או"נ ואף שבשעה"מ פ"ב מהל' יו"ט הי"ד כ' לתרץ דברי הר"ן דע"כ לא כ' הר"ן בשם אחרים דגבוב ביו"ט מותר לצורך או"נ אלא דוקא במביא עצים מן השדה דא"א בלא"ה להביאן א' א' מן השדה מה שא"כ במגבב מן החצר כו' עיי"ש מ"מ אין זה אלא תי' ואשנוייא לא סמכינן ושפיר הקשה הרמ"ך מד' י"ג ב' דמיירי לענין שבת.
כרבנן ואמר כו'. בנדפס הגי' דאמר כו' והש"ח נתקשה שם בביאור ודברי רבינו מאי ראי' מדאמר רב יהודה א"ש כו' דהלכה כרבנן ובאמת ט"ס הוא תיבת דאמר וצ"ל ואמר והוא מילתא באפי נפשי' כמבואר כאן. והאו"ז הל' שבת סי' נ"ח כ' ע"ד רבינו בזה"ל והרא"ם כ' דהלכה כרבנן ולא נהירא לי אלא כדפרישית עכ"ל עיי"ש שפסק כר' יהודה ועיין בביאור הגר"א לאו"ח ריש סי' ש"ך.
כגון תאנים ורמונים ובנדפס איתא כגון פרישין ורמונים והוא תמוה דמפורש בגמרא דברמונים פליגי חכמים עליה דר' יהודה כמש"ש קמ"ג ב' ארנב"י מסתברא בתותים ורמונים פליגי דתניא כו' והנראה דצ"ל כגון פרישין ועוזרדין וכי"ב כו'.
פירורי. עיין ט"ז שו"ע או"ח סי' תק"ה סק"ב. והנה מדברי רבינו נראה דהסכים לבה"ג בדין חולב אבל בדין סוחט אשכול של ענבים ס"ל כהתוס' בשבת קמ"ד ב' סד"ה חולב דהיינו אפי' בשבת ודלא כמש"כ הבה"ג סי' ט"ז סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה ביו"ט כו' ועיין שבת קמ"ה א' תוד"ה ור' יוחנן ופי' ר"ח דהלכה כר' יוחנן כו' וזהו דעת רבינו ג"כ שכ' וקי"ל כר' יוחנן כו' אלא שהר"ח אוסר למימיהן אפי' לקדירה שיש בה אוכל ולדבריו הסוחט אשכול לקדירה נמי אסור ובזה לא ס"ל לרבינו כן דהא פסק כרב יהודה א"ש סוחט כו'.
מחטאת וכש"כ כו'. העיטור בס' עשרת הדברות הל' יו"ט מחלוקת י"ב כתב וז"ל יראים שאמרו הנותן בשר למרק או שרה פת ביין ומחזיר לפיו חוששין לו מחטאת ליכא כלל ואפי' למצוץ משקה מענבים [כצ"ל] בפיו מותר לכתחילה שאין דרך סחיטה בפיו אבל יניקה בפה לכתחילה אסור וכל דבר שאין דרכו בכך לא גזרו רבנן ואינו תולדה עכ"ל ועיין מג"א סי' ש"ך סק"ב וסק"ד ובט"ז שם סק"ב ובשבה"ל השלם סי' צ' כ' ע"ד היראים שלפנינו בזה"ל וכ' אחי ר' בנימין נר"ו דאין במציצת בשר ופת ולא במוצץ משקה מפירות או מענבים בפיו דרך סחיטה כלל ואפי' תימא דהוי דרך סחיטה לא חמירין מפרישין ופגעין ואין איסור סחיטה שייכא אלא בדבר שדרכו להיות משקה כגון זיתים וענבים וחשיב אבל הכא מאי חשיבות יש לו למשקה בתוך פיו ואפי' אם יתכוין למצוץ המשקה בפיו אוכל הוא חשיב ובטלה דעתו אצל כל אדם וכ"כ בעל הדברות ז"ל כו' והם הם דברי המסדר ס' יראים הנדפס שכ' אחר מש"כ היראים וכש"כ המוצץ בפיו משקה מענבים וכי"ב וז"ל אמר בנימין צעיר אנן לא ס"ל לאסור בכה"ג כו' וראיתי בס' א"ר סי' ש"ך סק"ג שכ' וז"ל דמשמע לי בס' יראים בשם ר' בנימין דמותר בפת ובשר ואסור בענבים וצ"ע דבב"י בשם ש"ל משמע דמתיר גם בענבים וצ"ל דס"ל לספר יראים להכריע הכי עכ"ל ובמחכ"ת דבריו שלא בעיון נאמרו דמש"כ בספר יראים הנדפס "אמר בנימין צעיר" לאו היראים כ' זה בשם ר' בנימין צעיר כ"א ר' בנימין הגיה ד"ז בס' יראים וא"כ ממ"נ אם הרר"ב זה הוא איש אחר ואינו הרר"ב שכ' הש"ל אין התחלה כלל לקושייתו וכי גברא אגברא קרמית ואם הרר"ב צעיר הוא ניהו הרר"ב שבשה"ל כאשר כן הוא האמת לדעתי כמבואר בהקדמת ביאורי שבח"א עיי"ש א"כ מה זה שכ' לתרץ דס"ל לספר יראים להכריע הכי אתמהה והנראה לי לתרץ סתירת הדברים דדעת הרר"ב להחמיר יותר במרק הנבלע בבשר או יין בלחם כמהרש"ל בפי' לסמ"ג ואפ"ה גם זה התיר בהגהתו לספר יראים וא"כ מכש"כ למוצץ הענבים בפיו וא"ש ועיין או"ז הל' שבת סי' נ"ח מש"כ שם ע"ד היראים אלו, ועיין בס' צמח צדק להרב הגאון רמ"מ זצוק"ל על ש"ם ביצה די"ג ב' מה שהעיר שם ע"ד היראים.
בקופא. לפנינו בקנון וכ"ה בנדפס.
הלכך כו' עד ויאכלם חסר בספר יראים הנדפס שדלגו מן ויאכלם הא' לויאכלם הב' ואין הבנה למש"כ שם וגם יזהר כו' וכן בשבה"ל השלם סי' צ"א כתוב שם כלשון היראים הנדפס ונלקה בחסר.
עיין שבת קי"ח ב' אר"פ לדידי חשדן ולא הוה בי ועיין מש"כ בזה הגאון מהר"ש והגרש"ש ולי נראה שכיון ר"פ למש"כ כאן שחשדוהו למחלל שבת במה ששפו שכרא ממנא למנא והא הוה ביה דניצוצות בי ר"פ לא חשיבי ובשו"ת מוהר"י מברונא סי' מ"ד כ' להוכיח מפרש"י דלכ"ע אסירי דהוי בורר אלא דלר"פ הותר ד"ז דבודאי הי' מטיל שכר ואין כן דעת הפוסקים ועיין בס' מנחם שלמה למס' כריתות בס"ס בליקוטים סימן ב' עוד דברים במש"א ר"פ לדידי חשדן ולא הוה בי ועיין בתוס' שבת לאו"ח סי' שי"ט מה שפי' שם בגמרא דפריך דנגזור שלא יערה כלל בנחת דשמא יערה גם הניצוצות באחרונה והוי בורר ומשני כו' ולפי"ז בשאר אדם יש להחמיר שלא לערות כלל מכלי לכלי בנחת ע"ש והוא כדברי מהר"י מברונא שם ובביאור מעשה בצלאל להריקאנטי סי' קמ"ג לא זכר דברי מהרי"ב עיי"ש ועיין בביאורי להלן אות ר"ד.
דפריס. עיין ערוך ערך פרם שכ' ויש מי שאומרים מאן דפריס כמו הלא פרוס לרעב לחמך עכ"ל וזהו גי' רבינו כאן בהכת"י ורש"י כ' דפרים במ"ם גרסינן ולא בסמ"ך וביראים הנדפס איתא דפריר ונראה מדברי האו"ז הל' שבת סימן ס' דלפרש"י דפרים במ"ם גרסינן לא מיקרי טוחן אלא דק דק ורבינו שכ' דפריס בסמך שפיר כ' ושיעור דקיקותם ופרירותם לא ידעתי לברר ובמש"כ כאן אמר רב מנשה האי מאן דסלית כו' בנדפס איתא אמר רב אשי.
ישליך. בנדפס הגי' יפרר וכ"ה בשבה"ל השלם סי' צ"ב בלשון היראים ועיי"ש בשבה"ל שכ' להשיג עמשכ"ר שלא יפרר פירות כו' וז"ל ובעל הדברות כ' דליתא אלא בסילקא ובסלתות גזרי דאורחייהו בכך עכ"ל ופי' גזרי ביקוע כמו גזירי עצים ובסילקא הוא מ"ש ר"פ ובסלתות גזרי הוא מ"ש רב מנשה ולשון העיטור ה' יו"ט סוף מחלוקת י"ב בסילתא דגזרי והוא הנכון. וראיתי בש"ג פ' כלל גדול שכ' שם בזה"ל מיהו התוס' כתבו דוקא בחתיכת ירק שייך טחינה אבל לא בחתיכת שאר אוכלין וכ"כ סמ"ג שמותר לפרר הלחם דלא שייך טחינה בתר טחינה ורא"ם אוסר לפרר פירורין לחם בשבת עכ"ל ובמחכ"ת העיד על מה שלא ראה דגם הרא"ם כ' כמש"כ הסמ"ג דלפרר לחם מותר ובס' פנים מאירות ביאור על הירושלמי הנד"מ לאבד"ק יאנאווא פ"ז דשבת סי' כ"ד הביא ד' הש"ג בשם הרא"ם דלא ס"ל כהסמ"ג דאין טחינה אחר טחינה ושרא לי' מארי' שנמשך אחריו ולא ראה בפנים היראים דגם הרא"ם כ' כלשון הסמ"ג גם מש"כ בפנים מאירות שם להסביר בטעמאדאין טחינה אחר טחינה משום שהחיבור שנתחבר אח"כ לאו חיבור הוא דחיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי [פסחים פ"ה א'] עיי"ש א"כ יקשה לפי"ז מהא דקי"ל בכ"ד דעיסה וכן ככר מטמאין ואם אין חיבורן חיבור וכמאן דמפרתי דמי אמאי מטמאין ועכצ"ל כמש"כ הגרש"ש פ"ג דאהלות מ"ד דחיבור יפה הוי חיבור אף ביד"א. ובפשיטות נראה דהטעם דאין טחינה אחר טחינה כמשכ"ר בלשונו הזך לא מצינו טוחן אחר טוחן פי' דכל המלאכות ממשכן ילפינן להו ושם היתה טחינה ראשונה ולא טוחן אחר טוחן ועיין להלן במלאכת סותר מש"ש וזה לשון הפמ"ג או"ח סי' שכ"א מ"ז סק"י אבל הטוחן רגב עפר הוי טוחן דבמשכן סמנים נמי הכין הוא שיש מהם כאבנים באדמה כו' עכ"ל ובס' פנים מאירות שם לא עיין בפנים הפמ"ג שלא הי' בידו כמש"ש ולכן תמה עליו מגמרא ערוכה דטוחן חייב אף באינו ג"ק רק בגוף רגבי אדמה ובאמת כ' הפמ"ג בעצמו שעפר יצא מן הכלל ועיין הגרש"ש ביצה ז' ב' בדברי רש"י שם ובס' מעון אריה בחי' למס' ביצה ז' ב' תמה על הגרש"ש שם מדברי הפמ"ג ועיין בס' מנחת חינוך קונטרס מוסך השבת אות ה'. אולם הנשמת אדם כלל י"ז אות ג' כ' דהרשב"א בשו"ת חולק ע"ד הסמ"ג והרא"ם וס"ל דאף לפרר לחם אסור ודברי הנ"א שם שכ' עדה"ת דשבת ע"ד ב' שכתבו דוקא סילקא היינו אפילו חתיכות גדולות עיי"ש תמוה לענ"ד וכבר תמה בת"ש ע"ד המגיה במל"מ בפ"א מהל' חמץ הביאו בטעם המלך שם ואין ישוב הנשמת אדם עולה כלל. וז"ל האו"ז הל' שבת סי' ס' ועוד ראיתי כתב בשם הר"ר יוסף דהאי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן משום דאין זה דרך אכילתו אבל במידי דאורחיה בהכי כמו לפרר את הפת ודומה לו מותר לכתחילה דהיינו דרך אכילתן והראשון מסתבר לי עכ"ל וא"כ מלשון השני בשם הר"ר יוסף נראה דגם לפרר את הפת היה אסוראי לאו דהיינו דרך אכילתן והיינו כד' הרשב"א בתשובה ונראה דהתוס' בשבת ע"ד ב' ד"ה האי שכ' דוקא בסילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלין שרי ר"ל ג"כ כדברי הר"ר יוסף בלשון השני שכ' האו"ז.
רבינו יוסף. הוא רבינו יוסף ב"ר משה מטרויש והוא המכונה דון בנדיט והיה תלמידו של רשב"ם כ"כ בהגהות לוית חן ביאור לס' ראבי"ה ברכות סי' ק"ז אות מ"ב.
תולדה כו' גי' הנדפס תולדה דרבנן נתינת מים בלא תערובת יד וכלי. והנה מש"כ שם תולדה דרבנן קשה דבשבת י"ט א' משמע דשריית דיו כו' בשבת חייב חטאת ומש"ה גזרו בהו ב"ש ע"ש עם חשיכה עיי"ש ובביאור שם חדש ובביאור ווי העמודים עמדו ע"ז גם בביאור הלכה להס' משנה ברורה או"ת ריש סי' שכ"ד כ' דלרבי שפסק היראים כוותי' יש חיוב חטאת בזה דס"ל נתינת מים זהו גיבולו עיי"ש ולכן יפה גי' הכת"י שלפנינו תולדה ותל"מ ופי' תולדה ממש.
וסממנין וכרשינין כ"ה במשנה ובנדפס ואם גי' הכת"י מדוייק י"ל דבכיון לא כ' היראים כאן בתולדה למלאכת הלש תיבת וכרשינין דבס' עמק הלכה חאו"ח סי' ק"ט כ' דבכרשינין משום זורע חייב וכ"כ בס' קה"י למס' שבת י"ז ב' ועיין הע"ש שאילתא פ"ח אות י"ג, ומשכ"ש בס' עמק הלכה בכבוש מעל"ע דכמבושל הוא בשבת נמי חייב משום מבשל דתולדה דמבשל הוא במחכ"ת ז"א דדוקא בתולדות האור חייב בשבת כמש"כ הנוב"י מ"ת חאו"ח סי' כ"ג והפר"ח ליו"ד סי' ס"ח סקי"ח עיי"ש.
דאסור. הרדב"ז בשו"ת ללשונות הרמב"ם סי' ק"ל כ' להשיב ע"ז דסתמא דמתני' שבת קנ"ה ב' כר"י ב"ר יהודה דתנן ונותנין מים למורסן והיכי שבקינן למתני' ועבדינן כרבי ואע"ג דאמרינן הלכה כרבי מחבירו שאני הכא דסתם איהו גופיה כר"י ב"ר יהודה ובביאור ווי העמודים כ' ואפשר דס"ל לרבינו דאין הלכה כסתם משנה שסתם רבי הפך דעתו עכ"ל ובביאור מעשה בצלאל להריקאנטי סי' קט"ו הניח ג"כ בצ"ע דברי היראים האלו וכמש"כ הווי העמודים וכ"כ האו"ז הל' שבת סי' ס"א דלא כדברי רבינו עיי"ש.
גיבול כקמח מ"מ כו' כצ"ל [הגרא"ד] ועיין שבת י"ח א' תוד"ה אבל כדברי רבינו.
ושמן וורד ט"ס וצ"ל ושלג וברד וכ"ה בנדפס אלא ששם כ' אחרי שהן עצמן מים ליתנן במקום שנימוחין מותר דתניא כו' ור"ל לסיפא דברייתא אבל נותן לתוך הקערה כו' וכאן כ' אסור פי' השלג והברד בפ"ע ליתן במקום שנימוחין אסור ועיין מג"א סי' ש"ך סקי"ד. אולם צל"ע מאי שייטי' למלאכת הלש דאיירינן בה הכא ואלולי דמסתפינא הייתי אומר דדברים אלו מקומן במלאכת הטוחן וגם האו"ז כ' בהל' שבת ס"ס ס' הטוחן את הברד ואת השלג לא מחייב משום טוחן לא אסור אלא א"כ טוחנן כדי להוציא ממנו מים כו' והבן.
או לתוך הכוס בתשו' מהר"ח או"ז סי' פ"ג כ' ליישב קושיית הסמ"ג על סה"ת שאוסר ליתן הפשטידא על התנור בימות החורף בשבת כדי שיהי' נמחה שומנו שנקרש דמ"ש מהא דתניא אבל נותן הוא לתוך הכוס כו' וע"ז כ' מהר"ח שם לתרץ דשאני הכא דנותן הוא לתוך הכוס לצנן כפרש"י וא"כ אינו מתכוין שיהא נמס ונמחה כלומר שאינו חפץ לשתות מי השלג והברד אלא לצנן מה שבכוס ובקערה ואע"פ שפס"ר הוא שא"א שלא יהא נמתה ונמס הוי פס"ר דלא ניחא ליה במקום מצוה להתענג בשבת עכ"ל. ותירוצו אינו עולה יפה לפמש"כ הריטב"א והרשב"א והר"ן ע"ש התוספתא דאפילו לרסק בידים לתוך הקערה שרי דקתני בתוספתא אבל מרסק הוא לתוך הקערה שרי והובא במג"א סי' ש"ך סקי"ג הרי דאע"ג דניחא ליה בריסוקן שהרי בידים ובמתכוין מרסקן אפ"ה שרי לתוך הקערה או לתוך הכוס.
ולא ישחוק אלא מערב שחליים כו' לתוכן אמיתא ולא ישחוק אלא מערב שומין כו' כצ"ל ועיין שם חדש שהניח בצ"ע דברי רבינו שפסק כרבי דנתינת מים זהו גיבולו ואפ"ה התיר כאן לתת שמן וחומץ בשבת ועיין בביאור הלכה להס' משנה ברורה לאו"ח סי' שכ"א סט"ו ד"ה יכול לערבו וא"ש. ומהרש"ל בביאוריו לסמ"ג הביא דברי הסה"ת שכ' שנראה לו לומר שאף בשבת שרי לערב גבי חרדל ושום ולא דמי למורסן שאסור לתת בו מים בשבת דהתם דמי ללש אמנם מאחר שמצינו בירושלמי להדיא מאן דיהיב משקה חייב משום לש מוכרח לפרש הכי שנתן המשקה מבע"י עכ"ד ורבינו שכ' דהירושלמי חולק על תלמוד שלנו שפיר כ' להתירא אפי' בשבת לתת שמן וחומץ, ודע דמש"כ כאן ולא ישחוק אלא מערב בנדפס הגירסא ולא יטרוף אלא מערב וכ"ה לפנינו בגמרא וכצ"ל.
מים בנדפס ליתא תיבת מים. ועיין או"ז הל' שבת סי' ס"א שכ' בשם מורו רבי יהודה ב"ר יצחק דההוא ירושלמי דאוסר סבר כר' אלעזר דאמר בשמעתא אחד זה ואחד זה אסור בחרדל וכבר אסיקנא דלית הלכתא ככל הני שמעתתא כו' והיינו כדברי רבינו הרא"ם ודברי הירושלמי שכ' רבינו הוא בשבת פ' כלל גדול ה"ב.
בר רב. בנדפס בר עוקבא ולפנינו בשבת ע"ד ב' בר רב עוירא והרי"ף כ' רב אחא בר אשי בר עוירא ואפשר דעוירא הוא שם מקום כמו שבועות כ"ד ב' אויריא והרא"ש כ' בר עולא.
כותנא. צ"ל סיכתא וכ"ה בנדפס ועיין ערוך ערך סך ב' פירושים ועיין ברי"ף ומשכ"ר פי' כו' הנה מפרש"י ד"ה דמרפי רפי נראה דהבישול הוא לעץ ומפי' רבינו מוכח דהבישול הוא למים והש"ח העיר בזה ועיין מגדל עוז פ"ט מהל' שבת ה"ו שכ' מהירושלמי האי מאן דשחין חסף חייב משום מבשל ופי' שחמם כ"ח וחייב משום מבשל מפני שמחזק את הכלי והו"ל כמאן דשדא סיכתא לאתונא עיי"ש ואני לא זכיתי למצוא זה בהירושלמי שלפנינו.
בחמה. ט"ס וצ"ל אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל דאפילו דליכא אור תולדות האור כאור דמי וכ"ה בנדפס.
שלא כו' ט"ס יש כאן וכצ"ל למדנו שלא כל הדברים שווין מלח לפי איכא דאמרי ובבשרא דתורא אפי' בכ"ר לא בשלה ולפי לשון ראשון אפי' בכלי שני בשלה ותבלין בכ"ר בשלו ולא בכלי שני למדנו לפי רכיכותן הוי בישולן הלכך יזהר כו' וכ' מהרש"ל בביאוריו לסמ"ג לאוין ס"ה דאעפ"י שאין אותו הלשון דמלח אפי' בכ"ש בשל עיקר מ"מ נראה דשפיר אמר היראים ליזהר אפי' בכ"ש דטעמא דאמר לעיל דמלח אינו מבשל בכ"ש משום דמלח צריך בישול כבשרא דתורא היינו משום דמלח חזק בטבעו אינו מתבשל אפי' בכ"ר אבל לעולם דברים אחרים כשהם קלים בטבעם מתבשלים אפי' בכ"ש ומאחר שאין אנו יודעים וכו' ראוי להחמיר בכולם ובשו"ת עמודי אש סי' ה' אות י' כ"כ מדנפשי' ולא זכר דברי מהרש"ל עיי"ש.
איזהו בישול כו' הנה שם אמרו בדין בישול בב"ח ורבינו השוה איסור בישול בשבת לבישול בב"ח ובאיסור בישול בשבת מבואר במנחות דנ"ז א' דחייב בבישול כמאכל ב"ד א"כ ה"נ איכא למימר בבישול בב"ח ורש"י שפי' בחולין שם ד"ה אחרים נכרים כלומר שנתבשל כל צרכו אם כוונת רש"י כל צרכו ממש כמש"כ הפמ"ג בפתיחתו להלכות בב"ח א"כ יפלוג רבינו על פרש"י ואם נפרש דברי רש"י דמ"ש שנתבשל כל צרכו היינו בישול מב"ד הוא כדברי רבינו הרא"ם והשם חדש בביאורו להנדפס סי' קמ"ח העיר בכל זה.
והכא ט"ס וצ"ל וכו' ועיין שבת מ"ב ב' תוד"ה אבל שהביאו הירושלמי באורך.
לחממו. קאי על כל דבר שנתבשל שכ' רבינו מקודם ומ"ש או ליתנו כו' קאי על או נאפה כל צורכו שכ' רבינו מקודם ואמר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, וביראים הנדפס איתא וכל דבר שמתבשל או נאפה כל צרכו אין בו משום בישול לפי שאין בישול אחר בישול והוא תמוה דהא לדעת רבינו יש בישול אחר אפייה והשם חדש כ' להגיה תחת או "נאפה" צ"ל או "נשרה" כהרמב"ם וכ"כ בביאור מעשה בצלאל להריקאנטי סי' קט"ז דהאי או נאפה שבדברי היראים ט"ס דיש בישול אחר אפייה כאחר צלי כו' אבל באמת בנדפס יש דלוג רב מן כל צורכו הא' לכל צורכו הב' כמבואר כאן בהכת"י ועיין בסמוך.
נעשה. צ"ל נשרה.
פי' כו' כפירוש רש"י פסחים שם ד"ה אבל לא במבושל ודלא כפי' התוס' שם דפסולה משום מצה עשירה עיי"ש וע"ד רבינו מ"ש בברכות ל"ח ב' ע"כ לא קאמר רבי יוסי התם אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא פי' טעם מצה היינו דבעינן מיהו טעם לחם וכפי' הפנ"י בחי' לברכות שם דלא כמש"כ תר"י בשם רבני צרפת ז"ל דבעינן טעם מצה ענייה וליכא דזו מצה עשירה היא דז"א אלא לפי' התוס' הנ"ל דפסולה משום מצה עשירה אבל לדעת רבינו דפסולה משום דגבי מצה לחם כתיב ואינו נקרא לחם אלא אפוי ולא מבושל וא"כ כשבישלו אחר אפייתו דהבישול מבטל האפייה הקודמת ליכא טעם מצה פי' טעם לחם אפוי וכ"כ בס' קה"י לפסחים מ"א א' בדעת הרמב"ם דמ"ש בגמרא שאני התם דבעינן טעם מצה היינו טעם פת ולא זכר דכבר פי' כן הפנ"י לברכות שם ולפי"ז הסוגיא דפסחים אתיא אליבא דהלכתא דלא כמש"כ התוס' בפסחים מ"א א' ד"ה עולא עיי"ש בס' קה"י מילתא בטעמא וכבר קדמו הב"ח באו"ח שי"ח ד"ה וכ' הרא"ם כו' בסברא זו וז"ל הב"ח שם ונ"ל ליישב דעת רא"ם דמפרש דהא דקי"ל שלקות מברך עליהם בפה"א היינו משום דהבישול אינו מבטל שם ירק וטעמו אבל לגבי אפייה וצלייה כיון דאשכחן גבי מצה דבישול מבטל אפייה לר' יוסי ויליף מיניה דה"ה דבישול מבטל לצלייה דקרבן פסח כו' ה"ה לענין שבת בישול מבטל האפייה כו' ועיין ט"ז לאו"ח סי' שי"ח סוף סק"ו כסברת הב"ח אלא דהב"ח דחק במ"ש בגמ' דבעינן טעם מצה וליכא משום דהיה סבור דטעם מצה פירושו כדבעינן טעם מרור אבל כאשר זכינו להבין מפי' הפנ"י דטעם מצה היינו טעם לחם ופת ותו לא מידי א"ש דברי הגמ' כמש"כ הקה"י.
אלא בכ"ש כו'. הסמ"ק סי' רפ"א כ' דדעת הרא"ם לאסור לתת פת בתוך כלי ראשון בעודו רותח עכ"ל נראה שהי' לפניו נוסחת כת"י של היראים שלפנינו דאילו ביראים הנדפס איתא שלא יתן פת אפוי בשבת אף בכלי שני וכ"כ המרדכי בפ' כירה בשם הרא"ם והסמ"ג לאוין ס"ה ע"ש הרא"ם והובא דעת רבינו בשו"ע או"ח סי' שי"ח סעי' ה' ועיין בס' גינת ורדים למוהר"א הלוי חאו"ח כלל ג' סי' ג' שכ' שם מהר"י פראגי דמש"כ הרא"ם אח"ז ואם עשה כן חילל שבת וחושש אני לו מסקילה וחטאת לא קאי אלא לסיפא דמילתא דבשר או דג מבושל לא יתננו בצד האש במקום שהיס"ב דהוי צלי בתר בישול ולטעמי' אזיל דיש בישול אחר צלי וה"ה צלי אחר בישול אבל פת דאסר לתוך כלי שני אפשר דלית ביה אלא אזהרה בעלמא מגזירה. ובסי' ט' שם כ' מהר"ר משה חיון לתמוה על שיטת הרא"ם מחולין ק"ד ב' שאמרו שם ס"ס כ"ש הוא ואינו מבשל דאם איתא דיש דברים קלים להתבשל בכלי שני א"כ לוקמא בבשר גדי רך או בבשר שכבר נתבשל כמאכל ב"ד ולא נשאר רק גמר בישול דודאי הוי כדברים הקלים דבשיל בכ"ש והיכי קאמר בפשיטות כ"ש א"מ כו' ואפשר לומר דה"ק כ"ש א"מ מן התורה אלא מדרבנן והו"ל גזירה לגזירה ולפי"ז מוכרח לומר דהרא"ם לא אסר אלא מדרבנן ומש"כ הרא"ם חייב חטאת אסיפא דלישנא קאי בנותן דג או בשר מבושל אצל האש במקום שהיס"ב ומ"מ פשט השמועה דכ"ש אינו מבשל כלל מדקאמר ס"ס כ"ש הוא וכלי שני אינו מבשל שהוא יתור לשון וסגי לי' דלימא ס"ס כ"ש הוא כדאמר ס"ס צונן בצונן הוא ולא אמר דרך בישול אסרה תורה אלא סמך על המבין וא"כ ה"נ הול"ל כך א"ו דר"ל דכ"ש לא בשיל כלל אלו דבריו שם ומש"כ שם הסמ"ק מותר להניח צלי או בשר מבושל סמוך לאש כדי לחמם אפי' שמחממו כ"כ שהיס"ב ויש רוצים לומר דגם בזה אסר הר"ר אליעזר ואינו נראה דלפי הראיה שהוא מביא מההיא דרקיק בפסח אינו כ"א דוקא היכי שבישל לבסוף במים או ביין עכ"ל. ותמיהני דבפנים היראים מבואר דגם המבושל לא יתן אצל האש בחום גדול שהיס"ב ובדברי !הב" או"ח סי' שי"ח הובא דברי הסמ"ק מותר להניח צלי סמוך לאש כו' ולא כ' שם או בשר מבושל והוא הנכון דאף לדעת רבינו הרא"ם אין אפייה אחר אפייה ולא צלייה אחר צלייה כדברי הטור שם ובהגמי"י רפ"ט מהל' שבת כ' בלשון היראים וגם דבר מבושל כגון בשר או דגים לא יתן בחום סמוך לאש שאין היס"ב ואם עשה כו' והוא תמוה דלפנינו כ' היראים בחום גדול שהיד סולדת בו. אולם הש"ג שבמרדכי פ' כירה העתיק דברי ההגמי"י בזה"ל בחום האש אפי' אין היס"ב כי אין אנו בקיאים בשיעור סילוד מתי הוא ואם עשה כן חושש אני לו מחטאת עכ"ל. נמצא דמדינא שפיר כ' רבינו לחייב בחום גדול שהיס"ב אלא משום דאין אנו בקיאים בשיעור סילוד לכן יש להחמיר אפי' בחום האש שאין היס"ב וא"ש ובהריקאנטי סי' קט"ז הביא דברי הרא"ם כמש"כ לפנינו ועיין בדרישה לאו"ח סי' שי"ח מש"כ להשוות דברי הסמ"ג והסמ"ק בדעת רבינו עיי"ש.
כדתנן כו' בנדפס כתוב זה למעלה אחר שאין בישול אחר בישול וע"ז ה"ר כדתנן פ' חבית שנשברה כו' ולפמש"כ כאן נראה להגיה ותנן כו'.
שלא כו' ט"ס וצ"ל כל שבא בחמין כו' בחמין בשבת וכל שלא בא בחמין לפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת פי' כו' והפי' שכ' רבינו הוא בין על שורין אותו בחמין ובין על מדיחין אותו בחמין ועל שניהם הוא אומר פי' בחמין בכלי ראשון ועל מדיחין הו"ל לרבינו לומר פי' מכלי ראשון דהדחה הוא ע"י עירוי אלא משום שורין אותו בחמין פי' רבינו בכלי ראשון ורבינו חולק עמש"כ התוס' בשבת ל"ט א' ד"ה כל וז"ל לפר"ת דמפרש דעירוי הוי ככ"ר ע"כ מדיחין אותו מכלי שני קאמר כו' עיי"ש ודעת רבינו אינו כן דאף להדיח מכ"ר שרי כמו שמפ"ו שבהדחה בעלמא אינו מתבשל אפי' בכ"ר ואע"ג שכ' רבינו לעיל בדין עירוי והלכה כדברי המחמיר צ"ל דרבינו ס"ל דהדחה קל מעירוי דעירוי היינו שלא נפסק הקילוח, ובנדפס יש כאן דברים נוספים דאחר שכ' לשון המשנה כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת איתא שם פי' בחמין בכ"ר שנתבשל כל צרכו. ונ"ל דהפי' שכ' שם היראים קאי על מ"ש במשנה כל שבא בחמין מלפני השבת וע"ז פי' היראים דהיינו בכ"ר שנתבשל כ"צ וכפי' התוס' שבת ל"ט א' ד"ה כל שבא בחמין מלפני השבת שכ' פי' שנתבשל לגמרי כו' ודלא כהרשב"א בחי' שם שפי' שבא בחמין מלפני השבת ונתבשל כמאכל ב"ד דשוב אין בו משום בישולי נכרים והילכך שורין אותו אפי' בחמין בכ"ר כו' והריטב"א בחי' לשבת שם הביא פלוגתת התוס' והרשב"א וא"כ דעת היראים כפי' התוס'. אולם כאן חסר אותו פי' וא"כ י"ל דרבינו ס"ל כהרשב"א ובפרש"י שבת ל"ט א' סד"ה כל שבא בחמין שכ' רש"י שם שהרי נתקן כבר עכ"ל ראיתי להב"י באו"ח סי' שי"ח שהביא לשון רש"י בהוספת עוד תיבה אחת שהרי נתקן כבר קצת עכ"ל וכ"כ האו"ז הל' שבת סי' ס"ב בלשון רש"י והוכיח שם מלשונו דמשמע אע"פ דלא נתבשל כ"צ חוזרין ושורין אותו בשבת דלא כפי' התוס' עיי"ש וברש"י שסביב הרי"ף בפ' כירה נמצא כדברי האו"ז והב"י שכ' רש"י תיבת "קצת", ובמה שכתבתי ליישב דעת רבינו שכ' מדיחין בכ"ר דהיינו בנפסק הקילוח ראיתי להפמ"ג לאו"ח סי' שי"ח באשל אברהם ס"ק ט"ו שכ' בדעת התוס' דלא ניחא להו לומר כן מדנקיט סתמא מדיחין ומשמע דבא לשלול שורין והא מדיחין בלא נפסק נמי אסור ש"מ בכ"ש איירי, וי"ל בדעת רבינו כמש"כ הרב הגאון רא"ם הורוויץ בהגהותיו לדה"ת שבת ל"ט א' ד"ה כל דהדחה מותר בכל גווני שאין בה שיעור בישול דבעי שהיה אפי' בכ"ר רק גזרינן להפשיר אטו לבשל ובהדחה ל"ש כלל וזש"ר שיש דברים שאפילו בכ"ר לא מתבשל כ"כ כך יש חילוק בענינים בין שריה להדחה ודו"ק.
ודגים קטנים מלוחים, כן גי' רבינו במשנה שם וע"ז אמר בסמוך פי' אלו ג' כו' ומשכ"ר וכי"ב יש שבהדחה בעלמא מתבשלין בכ"ר כו' הנה במרדכי שבת סי' ש"ב העתיק לדברי היראים שבהדחה בעלמא מתבשלים ותל"מ. וא"כ אף בכלי שני יש שמתבשלין בהדחה. וראיתי בספר עמק הלכה חאו"ח סי' ק"ט שכ' שם אבל שריית הערינג אסור ואפשר דאף חייב חטאת דהערינג היינו מליח הישן וקולייס האיספנין שהדחתן היא גמר מלאכתן וה"נ הערינג א"א לאוכלו בלא שרייה והשרייה מתקנו דהא מבליע ומפליט בשעה מועטת כמש"כ הרמ"א ביו"ד סי' פ"ג ובש"ך שם סקי"ב וא"כ בשבת הו"ל כהדחת חמין דהיא גמר מלאכתן במליח הישן והוי בישול בהכי כפרש"י עכ"ל ומפשט לשונו נראה דאף לשרותו בצונן אסור וכ"כ שם בראש הסימן דין שריית דבר מאכל בשבת כו' הערינג וכי"ב בצונן.
בבת אחת כו' עיין בחיי אדם כלל כ' מהל' שבת דין ג' שכ' ונראה לי דבצונן לחמין דוקא ששופך בשפיכה גדולה הכל בפעם אחת כו' והוא כדברי רבינו ועיין בספר מ"ב לאו"ח בסי' שי"ח שער הציון אות קי"א שלא זכר שם דברי רבינו.
פי' מחמם כו' בנדפס חסר הפי' וכוונת רבינו בפי' לתרץ קושיית התוס' שבת מ' ב' ד"ה מפני דהפשרה עצמה מותרת היא שהרי שנינו אבל נותן לתוכו מים כדי להפשירן ועז"א רבינו פי' מחמם דהיינו הפשר במקום שהיס"ב דאפשר למיתי לידי בישול וכמש"כ הרשב"א בחי' לתרץ פיר"ת עיי"ש והתוס' כ' ע"ש הריב"א שאינו משום איסור עצמו של הפשר אלא כרוחץ במים פושרין וכ"ה ברמב"ם פכ"ב מהל' שבת ה"ג.
ואחד יין. ליתא בנדפס ובגמרא לפנינו.
פי' לעוף חי וכן פרש"י שסביב הרי"ף פ' כלל גדול התולש את הכנף נוצה גדולה מעוף חי וכ"כ האו"ז הל' שבת סי' ס"ג דין ב' התולש את כנף פי' נוצה גדולה מכנף עוף חי וכ' הגרא"ד שליט"א ע"ד רבינו וז"ל עיין תוספתא רפ"ט דשבת וכ"פ הרמב"ם והביאו המג"א סי' ש"מ סק"ג שהגוזז כו' בין מן החי בין מן המת כו' וא"כ התולש כנף מן העוף דהיינו אורחי' גם במת יתחייב ונראה דס"ל לרבינו דלא הוי תולדה רק בחי וצ"ע ובשו"ת זית רענן ח"ר בראש הספר בדינים חדשים אות י"ב מרעיש בבשר עוף מבושל שעודנו עליו נוצות קטנות שאסור לתלוש אותו והוא אב מלאכה ולדעת רבינו א"ש עכ"ל ואני אומר דכלפי מ"ש דוקא כנף היינו אורחיה משא"כ תולש שאר דברים כגון צמר או שער לא מחייב לכן פי' רבינו ורש"י והאו"ז כנף מעוף חי דאילו עוף מת גם בצמר או שער כה"ג תולש חייב כמש"כ הט"ז באו"ח ס"ס של"ו. והוא מהירושלמי דפ' כלל גדול והביאוהו הפוסקים הראשונים כמש"כ בביאור הלכה להמ"ב לאו"ח ריש סי' ש"מ יעויי"ש ולפי"ז דעת רבינו כהרמב"ם. ולענין הרעש של הז"ר הייתי אומר דאע"ג דתולש כנף חייב בין מחיים בין לאחר מיתה מ"מ מבושל שאני.
גוזז הלכך אסור לתלוש נוצת עוף ביו"ט במקום שחיטה קודם דתולש חייב משום גוזז וכל כו' כצ"ל והאו"ז הל' שבת סי' ס"ג דין ב' הביא פסק הרא"ם לאיסור וכ"כ האו"ז בסוף הל' שחיטה והריקאנטי סי' ק"נ ע"ש רבינו והר"ר יהודה משפירא חולק ע"ז ועיין בהרא"ש פ"ג דבכורות סי' ה'.
צפרניו זו בזו או בשיניו כו' כצ"ל וכ"ה בנדפס.
ביצה באצבעות. ט"ס הוא וצ"ל בשר האצבעות וכ"ה בנדפס.
אמר שמואל. לפנינו ליתא.
אמר רבה בר אבוה. בנדפס אמר ר"נ בר אבא.
דתניא. בביצה י"ח א' ועיי"ש בתוד"ה מערמת ובנשמת אדם כלל כ"ב מהל' שבת אות א' ד'. וכתב בביאור מעשה בצלאל להריקאנטי סי' קי"ג דתיבת דתניא אינו מדוייק דמימרא דרב חייא בר אשי אמר רב היא ולא ברייתא. ובת"י יומא ע"ז ב' כתב על משכ"ר בבגדי עור בזה"ל זה אין לומר דסתם בגדים לאו עור נינהו עכ"ל והאו"ז הל' שבת סי' ס"ג הביא דברי רבינו.
בין ש"פ בין ש"צ. דלא כמש"כ מהר"ם מר"ב בס' תשב"ץ קטן סי' ס"ד דאם נפל צואה או שתן על בגדיו בשבת אם הם בגדי צמר יכול לקנח בסמרטוט וישפוך עליו מים אבל אם הם של פשתן כו' לשום מים על הבגדים אסור משום ליבון והטור או"ח סי' ש"ב הביאו והשיג עליו וכמש"כ בהגהות תשב"ץ שם והב"י כתב חילוק בין ב"צ לב"פ לא ראיתיו והוא מבואר בס' תשב"ץ ועיין בתשב"ץ סי' ל"ט שכ' ומותר לשפוך מים על בגדיו אם נפל עליהם יין שמאבד את הצבע ובאמת מבואר בתשו' מהר"ם שאלה שי"ד שאסור לשפוך כו' ואולי דבתשב"ץ מיירי בבגדי צמר ושפיר מותר לדעתו ובשבה"ל כ' אהא דאמר ר"כ שבת קמ"א א' טיט שע"ג בגדו אין מכסכסו מבחוץ דבאותן ש"פ קאי אבל ש"צ ושל משי מותר והובא בב"י סי' ש"ב ועיין מג"א שם סקט"ז.
בכח. עיין שו"ת הרדב"ז ח"א סי' רי"ג.
מפת. בנדפס שפת ולפנינו בגמרא חפת.
שהושרו. לפנינו שנשרו וכ"ה בנדפס ואולי לפי הא"נ שבביצה ל"ה ב' שפיר גרסינן שהושרו ולכן הביאו מהא דתנן איזהו לקט הנושר בשעת קצירה ועיי"ש בתוס' ולפי גירסת רבינו א"ש בפשיטות כנ"ל.
אין לחוש לשרייה כצ"ל ועיין במג"א סי' ש"א סקנ"ה עמש"ש ולא ישטחם לנגבם כו' שכ' וז"ל משמע דוקא כשנשרו במים אבל אם נפלו מים מועטין מותר לשוטחן דבמים מועטין כאלו ליכא למיחש לכיבוס וכן משמע קצת בס' יראים עכ"ל והא"ר סי' ש"א סקע"ז כתב ע"ד המג"א בזה"ל ועיינתי בספר יראים ולא משמע מידי עכ"ל ובאמת כוונת המג"א הוא דמדכ' היראים דין זה דבמים מועטין לשרייה אחר משנה זו דר"א ור"ש דלא ישטחם בחמה מפני מראית העין ולא כ' כן למעלה אחר שאמר שם דיזהר אדם שלא יקנח ידיו בבגד בעוד שהמים מרובין עליהם דשריית הבגד זהו כיבוסו וע"ז הו"ל לסיים שם דבמים מועטין מותרין לשרייה דתנן כו' י' בנ"א מסתפגין באלונטית אחת פניהם ידיהם ורגליהם הרי דאין חשש שריית האלונטית במים. משמע דנ"מ גם כן לענין דין שטיחה דאם נפלו מים מועטין מותר לשטחן. ולפמש"כ התוס' בשבת קי"א ב' ד"ה (ע"א) האי וז"ל ומצא ר"י מוגה בס' הישר דל"א שרייתו זהו כיבוסו בדבר שאינו כ"א ליכלוך כמו סיפוג באלונטית וקינוח ידים במפה כו' אין ראיה כלל ממתני' דעשרה בנ"א מסתפגין באלונטית אחת ללמוד משם דבמים מועטין אין לחוש לשרייה אלא דרבינו היראים לא ס"ל כספר הישר הנ"ל ור"ת אזיל לשיטתיה דמפרש דשרייתו זהו כיבוסו בלשלשת דוקא וכהמפרשים שכתב רבינו לעיל ורבינו הא ס"ל לעיל דלשלשת לאו דוקא ולכן חילק בין מים מרובין למים מועטין מיהו עיין בב"י סי' ש"ב דלדעת הטור אין תלוי זה בזה דאע"ג דס"ל דבדבר שאין בו טינוף אמרינן ג"כ שרייתו זהו כיבוסו מ"מ לקנח ידיו במפה שרי שאינו אלא דרך ליכלוך אבל רבינו היראים לא ס"ל כן.
דאע"ג דקיי"ל כר"ש דאמר שבת קמ"ז ב' מסתפג באלונטית אחת ומביאה בידו לתוך ביתו אינו אלא משום דסתמו אין מקפיד על מימיו הא לא"ה היה אסור בטלטול גזירה שמא יסחוט. כ"כ הגר"א סי' ש"א ס"ק קי"א ומיושב קושיית המג"א שם סקנ"ח ובא"ר שם סק"פ כ' לתרץ קושיית המג"א וז"ל דוקא להביא אלונטית קאמר בש"ס דמותר כיון שאין בו אלא מעט מים אבל בשרייה אסור לטלטלן עכ"ל ואין נראה כן מדברי רבינו דההיתר דמעט מים כ' היראים לענין דאין לחוש במים מועטין לשרייתן זהו כבוסן אבל לא לענין גזירה שמא יסחוט ואדרבה מצאנו באו"ז סי' נ"ט מהל' שבת שכתב שם בסוף הסימן דבאלונטית דגזרינן דלמא אתי למיסחט משום דכיון שאינו שרוי כ"א מעט רוצה הוא לנקותו עכ"ל והנכון כמש"כ הגר"א וכ"נ מסדור דברי היראים ובס' מצמיח ישועה באור להמרדכי פ' חבית סי' תמ"ב לא זכר ד' המג"א ומה שדחק שם ליישב מש"כ המרדכי "דבר שאין מקפיד על מימיו" הוא בחנם דפשוט דט"ס הוא וצ"ל דבר שאדם מקפיד כו' ופי' שמקפיד עליהם שהם בבגדים ועיין להלן סי' ת"כ בביאורי אות ז'.
גם. בנדפס גבי וכצ"ל [המעתיק].
דכיבוסו כו' ט"ס יש כאן וז"ל הנדפס ולכסכוסי כיתניתא בשבתא כדי שיתלבן אמרינן כו' וכצ"ל כאן. ובירושלמי פ"ז דשבת אמרו הדא איתתא כו' דשרקא מעזלא כו' חייב משום מלבן ועיי"ש בק"ע ובנ"א כלל ט' מהל' שבת אות ג'. אולם ברוקח סי' ס"ח כ' ע"ש הירושלמי וז"ל הדא איתתא דשרקא מעילא חייבת משום ליבון ע"כ וא"כ הוא כאותה שאמרו בבבלי שבת ק"מ א' לכסכוסי סודרא בשבת דאסור ואף בכיתניתא היכא שמכוין לליבון אסור כדברי רבינו כאן ופי' דשרקא מחלקת. ודע דבשה"ל השלם סי' ק"ט כ' ואלו הכובעין דקין של פשתן אסור לכסכס אותן בשבת כדי לרככן לפי שהן קשין אחר רחיצתן ומנהג העולם לכסכס אותן בידיו מעט ואסור לעשות כן משום שלליבונו הוא צריך עכ"ל והמג"א סי' ש"ב סק"ח כ' ומנהג העולם לכסכסן בידים. ובאמת גם זה מדברי השבה"ל ואעפ"כ סיים ואסור לעשות כן.
ואיתימא. בנדפס אמר רב כהנא אמר רב יהודה ולפנינו בגמרא שבת קמ"א א' אמר"כ ותל"מ והרא"ש כתב כמש"כ כאן ואיתימא רב יהודה וכתב ע"ז בק"נ שם ה"ג אר"כ טיט ואין צורך להגיה.
מכלי אל כלי. נראה דט"ס הוא וצ"ל המנער טליתו בשבת חייב חטאת וכ"ה בנדפס.
וקפיד. בנדפס דקפיד ויפה כ' מהרש"ל בביאוריו לסמ"ג עמש"כ הסמ"ג דקפיד עלייהו כמש"כ ביראים הנדפס וז"ל פי' שצריך להיות חדתא ואוכמא וג"כ דקפיד עלייהו וגרסינן וקפיד עלייהו בוי"ו וכ"א בהדיא בגמ' קמ"ז א' דקאמר והוא דקפיד עלייהו שאינו רוצה ללבשם עד שינערם וכן הביא האשר"י וכל אחד משלש אלה לא יבצר עכ"ל וחכם עדיף מנביא שכ"ה ביראים כת"י שלפנינו וקפיד דלא כבאור הלכה להמ"ב לאו"ח ריש סי' ש"ב ועיין שבת קמ"ז א' רש"י ד"ה קמחללי שבתא. שכתב וגלימי אוכמא הוו. ולכאורה תמוה דהול"ל ג"כ דחדתי הוו ונראה דרש"י כתב וגלימי אוכמי הוו לאפוקי דלא נימא דאוכמי הוו אי אפשר דבנדה כ' א' איתא עולא איקלע לפומבדיתא חזיה לההוא טייעא דלבוש לבושא אוכמא כו' ש"מ דלא היה מצוי בפומבדיתא גלימי אוכמי מש"ה פרש"י דעכצ"ל וגלימי אוכמי הוו ובאמת חדשים היו ודו"ק.
ומן העפר. דעת רבינו כפרש"י דגם המנער מן העפר חייב חטאת משום מלבן דלא כהתוס' שם וכבר הביא הב"ח באו"ח ריש סי' ש"ב דבסמ"ג כתב שר"ח מפרש כרש"י ומש"ר ומן העפר פי' או מן העפר. וראיתי בס' אשי ישראל למס' שבת ד' קמ"א א' ברש"י ד"ה מבפנים שכתב שם לתרץ קושיית הגרעק"א בגלה"ש וז"ל ועוד משמע דהתם הוא דכל הבגד בעפר אבל בלא"ה מותר בלא מים עכ"ל ואין נראה כן מדברי רבינו דמשוה מן המים למן העפר בחד גוונא משמע ומן המים פשיטא דאפי' במקצת בגד חייב וא"כ ה"נ מן העפר ויפה כתב בס' חזות קשות ובשער הציון שבס' מ"ב לאו"ח סי' ש"ב ס"ק מ"א ליישב דברי רש"י דשאני טיט מן העפר.
בנדפס או הוצא וכ"כ כל הראשונים הירושלמי והוא בפ' כלל גדול.
פי' שצובע העור בדם. בנדפס ליתא כל הפי'. אולם האו"ז הל' שבת סי' ס"ג אות ה' כ' לשון היראים כמו שהוא לפנינו בהכת"י וכבר הרגיש בבאור הלכה להספר משנה ברורה לאו"ח סי' ש"כ סעיף י"ט בהפי' שכתב האו"ז וכ' בזה לדחות מש"כ הנשמת אדם כלל כ"ד מהל' שבת אות ג' עיי"ש.
או אוכלים אוכלים צבועים כגון תותים או פרי כו' כצ"ל וכ"ה באו"ז ע"ש רבינו. ובנדפס כתוב משקין צבועין כמו תותים או פרי גודגדניות שקורין כו' וט"ס שם דצ"ל משקין צבועין כגון יין אדום או מי תותים או אוכלים אוכלים צבועים כמו תותים כו' והמדפיסים דלגו מן תותים הא' לתותים הב' וחסרו מה שנשנה בינתיים וזה דרכם כסל למו ובריקאנטי סי' קכ"ג הביא ד' היראים בקיצור שלא כתב שם רק אם שותין כו' ולא זכר או אוכלים כו'. והרדב"ז ח"ד סי' אלף ר"א כתב ע"ד רבינו דחומרא יתירא היא.
פיו וידיו ובנדפס הגי' פניו או ידיו ובהריקאנטי כתב פיו ידיו ורגליו ועיין בשבה"ל השלם סי' פ"ו שהביא שם דברי היראים בזה"ל אבל אם צובע פתו במשקה הפירות ל"ל בה וכ"כ הב"י סי' ש"כ ע"ש השבה"ל ודלא כהנ"א כלל כ"ד מהל' שבת שכתב בשב"ל שבידינו לא נמצא כלשון הב"י עיי"ש. ובאמת הופיע בימינו ס' שבה"ל השלם ומבואר שם כלשון הב"י ובביאור ווי העמודים אות ל"ט תפס ס' הזכרונות שלא ראה דברי היראים וכבר קדמו בזה המג"א ס"ס ש"כ.
כגון כו' הלשון מגומגם ובנדפס הגי' ההיא כיון שדרכה [בכך. כצ"ל שם] מיקריא צביעה וכ"ה בריקאנטי כיון שדרך האשה בכך צביעה מיקרי וכ"ה באו"ז ע"ש היראים.
דאורייתא כל קשר שהוא טוב בעיני הקושר שיתקיים לעולם הוי קשר. ונראה לומר שאינו קשר דאורייתא אלא כו' ראוי לקשר אחד דאמרינן בפ' כו' כצ"ל. וכ"ה בנדפס והמעתק דלג מן דאורייתא הא' להב'. וכתב בביאור ווי העמודים ליראים הנדפס סי' ק"ב אות מ"ב להוכיח מדברי רבינו דכל שהוא קשר של קיימא אפי' אין דעתו לקיימו חייב דא"א דהכל תלוי בדעת הקושר ואם דעתו להתירו לזמן פטור כמש"כ הט"ז סי' שי"ז עיי"ש וכ"נ דעת הב"ח שם א"כ מנ"ל לרבינו להוכיח מההיא דפכ"ג דבעינן ב' קשרים זה ע"ג זה אימא דבקשר אחד אם דעתו לקיימו חייב וגבי התופר סגי בקשר אחד שאין דעתו לקיימו דאינו חייב משום קושר אלא משום תופר דגבי התפירה אין חילוק בין ש"ק לאינה ש"ק כמש"כ הגמ"ר פסקו רמ"א סי' שי"ז סעיף ג' וכ"כ להוכיח מעירובין צ"ז א' חדשות שיש בהם רצועות ולא מקושרות וקשירה אב מלאכה וא"א יקשור ודעתו להתירו למחר א"כ משמע דקשירה של קיימא אפי' דעתו להתירה למחר חייב עליה וכ"כ המ"ב לאו"ח ריש סי' שי"ז בביאור הלכה שלו עיי"ש ואף לדברים אלו מ"מ שפיר י"ל בענין מש"כ בתשו' חו"י סי' קמ"ג להקשות לפ"ד רבינו דההיא דפכ"ג בקשר אחד מיירי א"כ אכתי קשה קושיית הגמרא והא לא קיימא עיי"ש די"ל כתי' הביאור מעשה בצלאל להריקאנטי סי' ג' דהשתי תפירות והקשר אחד מסייע כל אחד לאידך להתקיים קצת ולאב מלאכה דתופר סגי הא דמתקיים קצת אבל לאב מלאכה דקושר בעינן שיהא לו קיום חזק ואמיץ עיי"ש. וכתב עוד הווי העמודים על ההיא דפ' כלל גדול וז"ל אבל הרע"ב כתב התופר ב' תפירות והוא שקשרן כו' ומחייב תרתי משום קושר ומשום תופר וכ"כ הרב המאירי שם ונראה דס"ל דאין התופר חייב אא"כ קשר ב' קשרים דחייב משום קושר ומשום תופר ולשון הרמב"ם בפי' התופר ב' תפירות חייב והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט כו'. נראה דס"ל דפי' והוא שקשרן ולא שקשר ב' ראשי החוט זה לזה אלא שקשר כ"א בראשו דזה אפי' בקשר אחד חשיב קשר של קיימא כמו שכ' רבינו וא"כ התופר חייב משום קושר ומשום תופר וכן בירושלמי פ' כלל גדול ר' יונה ור' יוסי תרויהון אמרין בקשור מכאן ומכאן כו' הרי דר"י ור' יוסי דס"ל בקשור מכאן ומכאן חייב נמי משום קושר והתופר ב' תפירות חייב תרתי עכ"ל ועיין בתוי"ט פ"ז דשבת מ"ב שהקשה ע"ד הרא"ם שכתב הב"י ס"ס שי"ז דבתופר שצריך קשירה הוא קשר אחד באופן שאינו חייב על הקשירה שעמה והוא משכ"ר כאן מהא דאמר אביי שבת ע"ד ב' ואי חייטי' לפומיה חייב י"ג חטאות ופרש"י ואי חייטי' לפומיה לעשות לה שפה הוסיף כאן תופר וקושר שצריך לקשור לאחר התפירה ולדברי הרא"ם מאי פסקא דאי חייטי' לפומיה דליהוי גם חיוב קושר וכתב התוי"ט שם וזו ודאי סתירה לדברי ב"י ועיין בתשובת מהר"ח או"ז סי' רט"ו. ומש"כ התפא"י בכלכלת שבת מלאכת התופר לתרץ קושיית התוי"ט דהתם מיירי שקשר באמת כו' במחכ"ת לא תי' כלום וקושיית התוי"ט במק"ע עמ"ש אביי ואי חייטי' לפומיה ותו לא והול"ל ג"כ שקשר דהא בתפירה אינו נמשך הקשירה בהכרח לחייב גם משום קושר לפ"ד הרא"ם ובשו"ת פי אריה סי' ז' סעיף א' כתב לתרץ תמיהת התוי"ט דמ"ש אביי ואי חייטי' לפומיה פי' דאז איכא תופר ומכה בפטיש ומש"ה חייב י"ג חטאות אבל בלא"ה י"א חטאות עם בונה עיי"ש ואני אומר דא"ש דברי רבינו הרא"ם עם דברי הערוך ערך חלתא שכתב בזה"ל ואם כפף פיה למטה ותפרה כשמותח החוט חייב משום טווה כרב דאמר המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת וכשתופרה חייב משום תופר עכ"ל ומפרש הערוך מ"ש בשבת ע"ה א' המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת דר"ל משום טווה ולא משום תופר וראה זה חדש הוא ועכ"פ מיושב קושיית התוי"ט לפמש"כ הערוך ועיין תשובת ח"ס חאו"ח סי' א' מש"ש. ומה שרבינו הרא"ם הביא ראיה דבקשר אחד לא מחייב משום קושר משבת ע"ד ב' כ' הע"ש באו"ח סי' שי"ז דז"א ראיה לדעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דבעינן דוקא מעשה אומן וקשר של קיימא א"כ י"ל דהתם מיירי בקשר שאינו מעשה אומן ולפיכך אינו חייב משום קושר אלא משום תופר עכ"ל וכ"כ הנשמת אדם כלל כ"ח מהל' שבת אות א' שהיראים וסמ"ג וסמ"ק שכתבו דאם קשר ראש אחד של חוט חייב היינו דאזלי לשיטתם דסבירא להו דב' קשרים זה ע"ג זה נקרא של קיימא ואפילו מעשה הדיוט והוכיחו זה כו' והרמב"ם לשיטתו דס"ל דדוקא קשר של אומן חייב כו' וכ"כ החו"י סי' קמ"ג לתמוה על הכ"מ בשם הרמ"ך עיי"ש במוסגר והוא דלא כמש"כ בשו"ת פי אריה סי' ז' סעיף א' לתרץ תמיהת הכ"מ בשם הרמ"ך פ"י מהל' שבת ה"ט ותי' דהרמב"ם ס"ל כמש"כ הר"ן בשם הרא"ם ותמה שם על הרכ"מ דהניח בתימא הלא לפמש"כ בעצמו בב"י סי' שי"ז בשם הר"ן והרא"ם מיושב קושיית הרמ"ך עכ"ל בקיצור. ובאמת הרמב"ם לא יסבור כדברי הרא"ם ואין תמיהה כלל על שהכ"מ הניח בתימא אם לא כתי' הנשמת אדם וכנ"ל ועיין להלן סי' תכ"ב אות כ"ט בביאורי ובסמוך אות פ"ג ופ"ז.
קשר אחד אחר כו' כצ"ל וכ"ה בנדפס.
הכל. צ"ל חבל וכ"ה בנדפס וכ"ה בסמ"ג בשם הרא"ם במלאכת התופר ובתוס"ח פ"ז דשבת מ"ב בתוי"ט ד"ה אבות כו' כתב אבל הר"ן כתב בשם הרא"ם דקשר שאחר תופר סגי בקשר אחד לכל אחד משני ראשי החוט כו' ואין הלשון מדויק מש"כ לכל אחד משני ראשי החוט שאם עושה קשר בראש החוט מצד אחד שלא ישמט וכן בראש השני היה חייב מחמת הקשרים לדעת רבינו כמו קשר החבל אלא צ"ל שקושר שני ראשי החוט יחד בקשר אחד כמש"כ מהרא"ש בביאוריו לסמ"ג שם ובס' מ"ב לאו"ח סי' שי"ז סס"א בביאור הלכה שלו ד"ה דינו כשני קשרים כ' דגם לענין מעשה אומן שוה הוא לשני קשרים בעלמא והוא דלא כהנשמת אדם שכ' לעיל אות פ"א דזה שקשר ראש החוט אין כאן רק מעשה הדיוט יעויי"ש.
גאים אינם מקפידים לעצמם להדק קשר כו' שיכולים להוציאם בעודם כו' כ"ה בנדפס וכצ"ל אלא שבנדפס איתא נאים וט"ס הוא וצ"ל גאים כמש"כ כאן וכ' הווי העמודים עמשכ"ר במנעל וסנדל דרבנן וז"ל במנעל מוקמינן לה בדרבנן אבל בסנדל מוקמינן לה בדחומרתא עיי"ש ברש"י ודברי רבינו על דרבנן הוא כפירש"י ודלא כפי' ספר התרומה שפי' בדרבנן שישנים כל ימות השבוע במנעליהם עד שבת ועפי"ז כ' רבינו וקשר רצועות המכנסיים כו' מותר לכתחילה כו' דאילו לפי' סה"ת אסור לקושרן בשבת כמש"כ הרא"ש פט"ו דשבת סי' א' והמרדכי שם וברוקח סי' ע"ה והגרש"ש ביומא ע"ח ב' תמה ע"ד סה"ת ממ"ש ביומא שם האי מאן דבעי למיטעם טעמא דמיתותא ליסיים מסאני וליגני ולק"מ לפמש"כ הסמ"ג בשם ר"י בזה"ל ואין חולצין מנעליהם מרגליהם אלא בליל שבת לפי שלומדים בכל הלילות של חול ושוכבים מעט במלבושיהם עכ"ל וא"כ אין לחוש על המעט כ"כ.
ברייר. בנדפס שלועזין ברקי"ד.
דרבנן. ט"ס וצ"ל דאורייתא.
פי' שנתותרה כו' בנדפס הגי' פי' שנתרוחה התפירה ונתרווחו הנקבים ומבואר בדברי רבינו דלא כפי' הערוך שכתבתי לעיל אות פ"א דחייב משום טווה וכן מבואר בירושלמי פ' כלל גדול ופ' האורג ה"ב בשם רב המותח צדדיו בשבת חייב משום תופר והיינו הך מימרא דרב זוטרא בר טוביה אמר רב שבבבלי ודע דלפנינו בירושלמי איתא ר' בא רב ירמיה בשם רב אולם באו"ז הל' שבת סי' ס"ז הביא ר' בא בר ירמיה כו' והוא ר' אבא בר ירמיה ומדברי האו"ז שם נראה ג"כ דחד מימרא היא הירושלמי והבבלי ואילו לפי' הערוך צ"ל דהמותח חוט של תפירה שאני מהמותח צדדיו ודברי הערוך הם מפי' ר"ח.
הידוק הצואר רחבים כו' כצ"ל וכ"ה בנדפס, ובשבה"ל השלם סי' ק"ח הביא בשם היראים ככתוב כאן ומשם הגהתי בפנים תיבת שלשם המוסגר כאן.
תולדה דאורייתא כו' היראים לשיטתו שכ' במלאכת הזורע תולדה דאורייתא דאמר בפ' כלל גדול כו' וכ"כ במלאכת הקוצר תולדה דאורייתא תניא בפ' כלל גדול כו' וכן הדש תולדה דאורייתא כו' אבל להרמב"ם שכ' בפ"ז מהל' שבת הלכה ב' ג' ד' כל אלו המלאכות וכל שהוא מעניינם הם הנקראים אבות מלאכות כיצד הוא עניינם כו' בודאי ס"ל דגם מתניתין דצבי שנכנס בבית כו' והובא בהרמב"ם פ"י מהל' שבת הכ"ג הוא אב מלאכה ולא תולדה שגם זה ענין צידה הוא וכל כוונתו לצוד אותו ולכן כשרצה הרמב"ם להראות תולדה לצידה כתב בפ"י הכ"ב בענין אחר והוא המשלח כלבים כדי שיצודו צבאים וארנבים וכי"ב וברח הצבי מפני הכלב והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו עד שהגיעו הכלב ותפשו הר"ז תולדות הצד וחייב ועיי"ש במרכבת המשנה ודלא כמש"כ בס' דברי מרדכי להג"מ מרדכי פרידבורג סי' כ"ב אות מ"ה בזה"ל אשתמיטתי' להמרכה"מ מ"ש בס' יראים סי' ק"ב [בנדפס] הצד צבי תולדה דאורייתא שלא צדו במצודה אלא בישיבתו הרי דיש תולדה לצידה בלא חיפוש כלל עכ"ל ובמחכ"ת שלא כדין השיג עליו בזה דדברי היראים הוא שלא כדרך הרמב"ם כלל והמרכה"מ בשיטת הרמב"ם קאי וכי מה ענין לו מש"כ בספר יראים ולשיטת הרמב"ם עכצ"ל דאף שלא צדו במצודה אלא בישיבתו הוא אב ולא תולדה דוק בדברי הרמב"ם פ"ז דשבת ותמצא כדברי.
סוס שמרד כו' משמע להדיא דסוס שמרד אינו אלא תולדה דרבנן וקשה דבירושלמי פי"ד דשבת ה"א אמרו על המשנה דחי' ועוף שברשותו הצדן פטור וז"ל לא אמרו אלא שברשות אדם הא אם אינם ברשות אדם חייב אר"י הדא אמרה שור שמרד הצדו בשבת חייב וכ"ה בהגמי"י פ"י מהל' שבת הכ"ד ועיין נשמת אדם כלל ל' מהל' שבת אות ב' עיי"ש באורך ותוכן דבריו דהיראים מיירי בבא לביתו בערב אבל הירושלמי מיירי במרד לגמרי ועיין ביאור הגר"א לאו"ח סי' שט"ז סקכ"ט מש"ש ע"ד המחבר ואמר אסור משום סיפא אפי' בחצר אם כו' ושם ודאי אין חיוב כיון שעכשיו א"צ מצודה כו' ונתבארו ג"כ דברי היראים בזה.
הא ל"ק כו' עיין שבת ג' א' תוד"ה בר שתי' באופן אחר.
עיין שבת ג' א' תוד"ה הצד שהביאו דברי בה"ג ור"ת תי' לקושייתו ורבינו מתרץ לה באופן אחר.
ופטור עליה. בנדפס כתוב יותר וז"ל שם והיא נקראת מלאכה שא"צ לגופה דאמרינן בפ' שמונה שרצים [ק"ז ב'] הצד נחש בשבת אם מתעסק שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב מאן תנא אמר רב יהודה ר"ש היא דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה אלמא כו' וצ"ל אמר רב יהודה אמר רב ר"ש היא כו' וכ"כ רבינו בסמוך דלית לי' ההיא דרב דבפ' שמונה שרצים כו'.
מודה ר' יהודה וכ"כ הריקאנטי סי' קכ"ח ע"ש רבינו בתירוץ הבה"ג אולם רבינו סיים כאן בסוף דברי הבה"ג ופליג עלי' דר' יהודה בההיא וכ"ה בנדפס עיין בסמוך אות צ"ו וכבר עמד ע"ז בביאור מעשה בצלאל להריקאנטי שם דמסקנת היראים בלשון הגאון הוא סותר ריש דבריו דגם ר' יהודה מודה בזה ולכאורה הי' נראה להגיה בסמוך בדברי רבינו ופליג עליה דרב יהודה בההיא והיינו רב יהודה דאמר רב ר"ש היא ע"ז פליג שמואל ואמר דגם ר' יהודה מודה אולם בדברי היראים הנדפס קשה להגיה כן גם בפנים הבה"ג פכ"ד דשבת כ' בזה"ל לעולם כר' יהודה ס"ל מיהו במידי דאית ביה היזק אמר בהא ודאי לא מודינא לי' לר' יהודה וכ"כ הרשב"א בחי' לשבת דמ"ב ע"ש רב האי גאון והרב בעל הלכות ור"ח ז"ל דרבי יהודה אפי' במקום הזיקא אסר אלא דשמואל לא ס"ל כוותי' במקום דאיכא היזק ומש"ה התיר לצוד את הנחש ולכבות גחלת של מתכת כו'.
של עץ מכדי בתרווייהו מלאכה שא"צ לגופה ומחייב ר' יהודה ושמואל כוותי' ס"ל מ"ש גחלת של עץ שאסור כו' כ"ה בנדפס וכצ"ל כאן.
רבים ה"נ בעקרב שלא ישוך שרי משום היזק רבים ופליג כו' כצ"ל וכ"ה בריקאנטי סי' קכ"ח בלשון רבינו אלא דלא נזכר שם מש"כ כאן ופליג עלי' דר' יהודה בההיא ועיי' לעיל אות צ"ד ובנדפס איתא בגחלת של מתכת משום היזק רבים ופליג עלי' דר' יהודה במקום היזק רבים ה"נ בעקרב כו' ולענין קושיית רבינו על בה"ג היכי שרינן איסור וחיוב כרת וסקילה משום היזק רבים עיי"ש בהריקאנטי בבאור מעשה בצלאל שכ' ליישב ובאמת הוא מבואר בחי' הרשב"א שבת דמ"ב דכיון דדרכו להזיק ורבים ניזוקין בו כסכנת נפשות חשיב ליה שמואל כו' עיי"ש אבל להלן במלאכת סותר כתב היראים לשון הבה"ג ותירץ דמשום צערא דמורסא ופחד הנחש אע"ג דליכא סכנה התיר שמואל כו' עיין לקמן בביאורי אות קל"ה.
טפי כו' בנדפס בפי כו' המלאכה אין זה כבוי גחלי כו' ופי' רבינו הוא כפרש"י.
לא מקריא צידה כו' עיין במחה"ש להמג"א סי' שט"ז ס"ק י"ב ולפי"ז במשנה דשבת קכ"א דא"ר יהודה מעשה בא לפני ריב"ז בערב ואמר חוששני לו מחטאת אין לומר כמש"כ בבאור הלכה להמ"ב לאו"ח סי' שט"ז ס"ז דרבי יהודה קאזיל לשיטתו דמלאכה שאצ"ל חייב עליה עיי"ש דהא בכה"ג דעקרב שלא תישך גם לר' יהודה שרי לפ"ד רבינו ודעימיה ועיין מש"כ ע"ז הגאון רא"ם הורוויץ זצ"ל בהגהותיו שבשס"ח ד' ווילנא.
דפוטר ט"ס וצ"ל פוטר מיהא תני וכל פטורי כו' וכ"ה בנדפס [הגרא"ד].
על בשרו. צ"ל על בגדו וכ"ה בנדפס משכ"ר פי' רבותי נראה שכיון לפרש"י שם ד"ה הצד שכ' או מבגדיו מבחוץ ועיין בביאור מעשה בצלאל להריקאנטי סי' קכ"ח והנה במה שרוצה רבינו לומר דלישנא דפוטר לא כלל שמואל וא"כ ר' יהושע דפוטר פי' דמותר קאמר צ"ל דג' מחלוקת בדבר דהא בשבת ק"ו ב' אמרו בברייתא דחכ"א כל שאין במינו ניצוד פטור ועכצ"ל דפטור אבל אסור כמ"ש שמואל וא"כ ר' יהושע דאמר כל שאין במינו ניצוד פטור ומותר הוא דעת שלישית וא"ש בזה מ"ש בביצה ל"ו ב' פשיטא ומשני מ"ד במינו ניצוד אסור שלא במינו ניצוד מותר קמ"ל אלמא דשלא במינו ניצוד אסור בברייתא שם ולפי הנ"ל א"ש דהברייתא אתיא כר' יהודה כמש"ש בגמרא והיינו חכמים בר פלוגתי' דר"מ דשבת ק"ו ב' ולר' יהודה באמת פטור אבל אסור משא"כ לר' יהושע פוטר ומותר אולם מאחר דחזינן לחכמים דר"מ דס"ל שאין במינו ניצוד פטור אבל אסור יותר הול"ל דגם ר' יהושע ס"ל כחכמים ולמה לן לעשות עוד מחלוקת בזה ועיין בנשמת אדם כלל ל' מהל' שבת אות ה' שהביא שם פי' אחר במ"ש בביצה ל"ו ב' קמ"ל דר"ל קמ"ל דהוי במינו ניצוד וכ' ע"ז הפי' ודוחק וגם המהרמ"ש בביצה שם כ' וזה ודאי אין לומר קמ"ל דאיקרי במינו ניצוד שאין זה קמ"ל ועוד דא"כ הול"ל מ"ד שאין במינו ניצוד הוי ושרי כו' עכ"ל ועיין בס' עמק הלכה חאו"ח סי' צ"ח שכ' שם לפרש הך דביצה לשיטת הרב"י דלא כמהרש"א ועיין להלן במלאכת הכותב תולדה דרבנן מש"ש בביאורי אות קי"ח.
חייב דלא כהרמב"ם פ"ח מהל' שבת ה"ט עיי"ש בנו"כ ועיין כתובות ה' ב' תוד"ה דם דטעמא דחבורה הוי משום נטילת נשמה וזש"ר מהירושלמי ועיין בחי' מהרד"ם לס' המצות מ' ש"כ.
רבא לפנינו אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה ועיין בשבת ק"ו א' תוד"ה חוץ ובחולין ח' א' תוד"ה מותר כדברי רבינו כאן.
ובפסחים כ' הגרא"ד שליט"א דתיבה זו מיותר ואני אומר דרבינו כיון לומר דמש"כ מתחילה בשלהי אלו דברים בפסחים אמרינן היאך יצא שוחט מכלל מקלקל כו' לאו אמתניתין דהשוחט דקדקו כן אלא אברייתא דהשוחט בשבת כו' [ורש"י גרס השוחט חטאת בשבת כו'] וזש"ר ובפסחים מתרצינן כו' דאמרינן בשילהי אלו דברים השוחט כו'.
פי' כו' הריקאנטי בסי' קכ"ט הביא דברי רבינו ועיי"ש בביאור מעשה בצלאל שהעיר על מה שמשמע דלהרא"ם הוא דרבנן ואילו רש"י פי' בזבחים י"ט א' ד"ה כאן דחבורה הוא ואיסור דאורייתא וכן נראה מדה"ת שם ד"ה כורך שפי' אבל לא במדינה גזירה אטו להוציא דם ש"מ דלהוציא דם דאורייתא הוא דאי דרבנן היא גופה גזירה כו' עיי"ש.
פי' בשבט ברזל וקורעו בנדפס ליתא והנה דעת רבינו כפרש"י שבת קי"ז א' דשקיל ליה בברזי לאו מלאכה הוא אלא שבות וגם רבינו קרי לי' תולדה דרבנן אבל התוס' שם פי' דשקיל ליה בברזי דליכא אפי' שבות עיי"ש ועיין הפלאה שבערכין להגרי"פ ערך ברז ובמחה"ש סי' ש"ג מג"א ס"ק כ"ב כ' ע"ש הריב"ש אפשר דהוא מפרש דע"י דשקיל ליה בברזי הוי מלאכה שאצ"ל וליכא כ"א איסור דרבנן ודומה לטילטול התיק כו'.
נראה מדברי רבינו דמליחת חלבים ג"כ אינו אלא מדרבנן ולפי"ז הא דאמרו בביצה י"א ב' מה לי למישטחינהו מה לי לממלחינהו ע"כ פירושו דאתי ג"כ לממלחינהו וכולי האי לא שרי כיון דדי למשטחינהו ודלא כפרש"י שם ומליחה מאבות מלאכות היא בדבר שיש בו עיבוד כו' כן כ' בס' נשמת אדם הל' יו"ט כלל צ"א ובס' שמחת יו"ט למס' ביצה שם כ' דגם מלשון רש"י נראה דבחלבים לא שייך עיבוד שכ' רש"י מליחה מאבות מלאכות היא בדבר שיש בו עיבוד דוקא ועיי"ש עוד מש"כ ליישב קושיית המל"מ פי"א מהל' שבת ה"ה עפ"י ד' הר"ן דמליחת חלבים דלאו אוכלים גמורים הם שייך בהו עיבוד מדאורייתא וכ"כ בביאור תוס' העזרה להת"כ ויקרא ב' י"ג עיי"ש באורך וכבר קדמם השעה"מ בפ"ג מהל' יו"ט ה"ד אך לא זכר שם שיטת היראים דכאן.
ודוקא מליחה אבל טיבול שרי. לשון הנדפס ודוקא מימלח ומונח אבל מימלח ומיכל שרי וכ"ה בריקאנטי סי' צ"ו ע"ש רבינו הרא"ם, ולשון היראים כת"י שלפנינו כלשון הגמרא דשבת ק"ח ב' דאר"נ ממלח לא מלחנא טבולי ודאי מטבילנא ועיין בט"ז או"ח ריש סי' שכ"א ביאור דעת הגמרא וכתב השבה"ל השלם סי' פ"ח וז"ל וצנון גופי' דוקא למימלחי' הוא דאסור פי' שמא ימלך ולא יאכלנו אבל למיטבלי' כו' עכ"ל ופי' ראה זה חדש הוא.
נראה דס"ל לרבינו דנתינת עור לפני הדורסן הוא רק תולדה דרבנן דלא כהרמב"ם פי"א מהל' שבת ה"ו ועיין מהרש"ל בביאוריו לסמ"ג ובשו"ת הראבי"ה סי' ק"ע בהגהות לוית חן שם אות מ"ז כ' ליישב דל"פ הרמב"ם עם הרא"ם והסמ"ג שם דרבינו הרא"ם והסמ"ג בעור לחה קיימי וליכא איסור דאורייתא כלל כיון דלא חזיא לעיבוד כמבואר בסוגיא דשבת ע"ט א' וברש"י שם והרמב"ם שם מיירי בעור יבישה דכבר חזיא לעיבוד ובזה פשיטא דהדריסה בה אסור מדאורייתא והיא תולדה דמעבד וחייב דלא כהמ"מ שם עיי"ש.
שבת נ"ל דתיבת זו מיותרת וכן ליתא בנדפס וכפרש"י בערב. מדינה. וכמבואר בירושלמי פט"ז ה"ח שמונה עשר שנין עביד הוה יתיב בהדא ערב ולא אתא קומוי אלא אילין תרין עובדיא כו'.
כמאן דשרי שם קמ"ו ב' א"ל ר"ש בב"ח לרב יוסף בפירוש אמרת לן משמי' דרב מישחא שרי וכ"פ רבינו אבל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש פסקו כל"ק דרב אסר ובעין משפט שם כ' באות ז' "וסמ"ג שם" ואני לא מצאתי דין זה בסמ"ג, ועיין שבת נ"ט ב' כי"ב ורמזו הגר"א בביאוריו לאו"ח סי' שי"ד סקל"ב, ופרש"י בד' קמ"ו ב' ד"ה אסור. למרחו עכ"ל אינו מדוקדק לענ"ד דלאו דוקא למרחו דה"ה לתת שמן עבה בדפני החבית סביב הנקב ג"כ אסור לרב ואם פרש"י מדויק יש לתרץ דברי רב יוסף שאמר משמי' דרב מישחא שרי ובאמת רב אסר די"ל תרווייהו איתנייהו מירוח אסור ולתת בלא מירוח שרי.
והקומטו בנדפס ולפנינו בגמרא והקוטמו.
יקוב צ"ל יתחוב ובנדפס הגי' שלא יקח אדם עלה ויתן בפי כו'.
ירמיה לפנינו יימר וברי"ף כגי' שבכאן והרא"ש כ' יהודה.
פי' כו' פי' רבינו הוא כפרש"י שבת קכ"ה ב' עמש"ש רב אשי אפ"ת בתלושה גזירה שמא יקטום עיי"ש ברש"י והא"ר סי' שי"ד סק"ה כ' מדעתו לפרש שמא יקטום דהכא דר"ל שמא יהא בשבת ארוכה ויקטום ונמצא עושה כלי וסיים כן נראה לי אלא דכל הפוסקים לא הבינו כך עכ"ל ולפלא שלא ראה דברי היראים כאן שמעתתא דהיראים בפומי' כולי יומא מיהו אין ד' היראים כפירושו ממש דהא"ר מפרש גזירה שמא יקטום ונמצא עושה כלי וכפרש"י שבת קכ"ה ב' אבל רבינו היראים מפרש דהחיוב משום מחתך דבזה אין חילוק אם מחתך ביד או בכלי שהרי אינו מקפיד אלא למדתו וא"צ לתקון אחר שהרי משום זה קוטם העלה מפני שהוא ארוך יותר מדאי וכמש"כ הנשמת אדם הל' שבת כלל ל"ו המחתך עיי"ש שהביא דברי היראים.
ומנח לפנינו ומנחי בלשון רבים ולפי גרסתינו מיושב קושיית רבינו כמש"כ הדרישה לאו"ח סי' שי"ד סק"ה בדעת הטור ואף לגרסתינו ומנח עיין בב"י שם שכ' לפרש דלא תיקשה קושיית רבינו וז"ל הב"י ורב אשי שרי ולא אסר שמואל אלא כשאינו מוכן לכך מבע"י דכיון דצריך לחזר אחריו גזרינן שמא לא ימצא קטום ויבא לקטום עכ"ל ורבינו לא ניחא ליה בהכי ובביאור הלכה להמ"ב לאו"ח שם כתב לפ"ד ר"ח ומנח היינו שמונח בתוך החבית מבע"י ובכה"ג לרב אשי שרי אבל לרב יימר דס"ל משום מרזב אסור למשוך היין דרך שם.