תועפות ראם· רבי אברהם אבא שיף
מצוה כו
בנדפס סימן קצ"ב ובדפוס ווילנא נדפס בטעות בריש הסימן ציון קפ"ב.
אלמא דם המקור כצ"ל וכ"ה בנדפס.
נדה נעשית. צ"ל בהיפך נעשית נדה וכ"ה בנדפס אלא שכ' שם נעשה דם נדה ותיבת דם ט"ס ומיותר. ולשון הסמ"ג לאוין קי"א "וע"י הדם טמאה שבעה" וכתב שם מהרש"ל פי' ולא ע"י הוסת אפי' נעקר הדם מן המקור כ"ז שלא יצא לחוץ טהורה אפי' בעת וסתה ממש עכ"ל ור"ל במש"כ שלא יצא לחוץ שלא יצא לפרוזדור שנקרא בית החיצון.
דם החדר טמא כצ"ל וכ"ה במשנה שם ומדברי רבינו נראה שלא היה בגירסתי במשנה שם דם העלייה טהור וכן ליתא במשנה שבמשניות וכן מוכח מן הירושלמי שם.
בשאלתות דרא"ג ס"ס צ"ו כ' ושלשה טהורים הירוק. וכמימי בשר צלי. וכמימי תלתן. ובהע"ש שם עמד עליו מ"ש הני דנקט הא כמה מראות טהורין וכדאיתא בנדה ד"כ ולא ראה ס' האשכול בהל' נדה סי' ל"ט שכ' נקט הני תלתא דטהורין לפי שיש בהן פלוגתא ולאו למעוטי מראה הלבן או ירק כעשב או כתכלת דהני טהורין לכ"ע עכ"ל גם מש"כ בהע"ש שם להקשות לב"ש דל"ל דמיה דמיה א"כ לטמאו כל מראה אודם ע"ש הנה מהרש"ל בתוס' נדה י"ט ב' ד"ה ל"ל כ' דלב"ש אה"נ דכל מראה אדמומית טמא.
מרחוק. לשון הפסוק מ"ב ג' כ"ב ויראו מואב מנגד את המים וגו'.
ומן הדין. בנדפס איתא בזה"ל ומן הדם אין לנו לאסור כו'.
ואין. צ"ל ואם.
דאחרים. ט"ס וצ"ל דמים אחרים.
ואע"ג כו' שלקה. חסר בנדפס והנה בירושלמי פ"ב דנדה ה"ו אמרו מנין לה' דמים טמאין מה"ת אמר ריב"ל והיא גלתה את מקור דמיה. וטהרה ממקור דמיה. דם יהיה זובה בבשרה. והא ואשה כי יזוב זוב דמה מינהון הוא אלא שבא עליה בימי זיבתה ועשה אותה זבה ופי' שם בפ"מ דם יהיה זובה בבשרה והא ואשה כי יזוב זוב דמה מינהון הוא כלומר הני קראי לא מרבי מידי דמנהון הן מדמיה שהוזכר. ולא בא הכתוב כאן אלא לגופן כדמסיים ואזיל אלא שבא עליה כו' ולא נהירא לי פירושו דתיבת והא שבירושלמי הו"ל לכתוב קודם דם יהיה זובה בבשרה כיון דאתרוייהו קאי ומאי שנא דסמיך להפסוק ואשה כי יזוב זוב דמה אתמהה גם סיום הירושלמי אלא שבא עליה בימי זיבתה כו' לא מצי אתיא על הפסוק דם יהיה זובה בבשרה דההוא בנדה כתיב ולא בזבה והנראה לי לפרש דריב"ל פליג ארב ור' יוחנן שאמרו שם בירושלמי מקודם ד' דמים הן אדום הוא שלוקה ונעשה שחור וכר"ח בבבלי י"ט א' וריב"ל יליף החמשה מיני דמים מדמיה דמיה הרי כאן ד' ודם יהיה זובה בבשרה הרי חמשה דמראה אודם ממש שאין למעלה ממנו אין אנו צריכין לרבות מדמיה דמיה דהוא הוא הנקרא דם דכתיב דם יהיה זובה בבשרה אלא מש"כ ואשה כי יזוב זוב דמה ע"ז אמר הירושלמי מינהון הוא אלא שבא עליה בימי זיבתה כו'. ובזה יתבאר מש"כ התוס' נדה י"ט ב' ד"ה ל"ל פי' ל"ל ד' דוקא אלא נפקא ליה החמישי מקרא אחרינא דר"ל דעקביא בן מהללאל ס"ל כריב"ל דחשיב דם יהיה זובה בבשרה לאחת והיינו מראה אודם ממש ודמיה דמיה הרי כאן ד' ושחור אדום הוא אלא שלקה וא"כ מרבינן מדמיה דמיה כקרן כרכום. וכמימי אדמה. וכמזוג. והירוק. וא"כ אפשר שכפי הכתוב ביראים הנדפס יתפרש דברי רבינו ע"פ הירושלמי ודו"ק.
משפט הנדה כצ"ל וכ"ה בנדפס.
אם פוסקת לערב שביעי. כוונת רבינו כמ"ש נדה נ"ג א' ומה אילו נדה שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה לא תהא בחזקת טמאה וכ"כ בסה"ת ריש סי' פ"ו ואפי' אם רואה טפת דם כל ז' ימים טמאה [כצ"ל] מן התורה והיא טובלת בליל שמיני ובלבד שהפרישה בטהרה בערב סוף השביעי עכ"ל וזש"ר אם פוסקת לערב שביעי דהיינו שפסקה בטהרה בערב סוף השביעי אזי טובלת בלילה וטהרה כו' ולשון הנדפס הוא אם פוסקת ביום ז' תטבול לערב ומותרת לבעלה ואף שר"י בר' יוסי צוה את רבי פסחים קי"ב ב' אשתך טבלה אל תזקק לה לילה הראשון א"ר ובנדה דאורייתא הואיל והוחזק מעין פתוח דילמא משכה זיבה עיי"ש ברשב"ם מ"מ רבינו דין תורה קאמר.
ראית. צ"ל ראתה.
ופסקה. בנדפס פוסקת.
ויען כו' כתבתיה נ"ל דאין כאן מקום לתיבות אלו ומקומן הוא אחר תיבות תהא זבה וכו' שהתחיל רבינו הברייתא ולא סיימה וע"ז כ' ויען כו'.
בתחלה. כן הוא לשון הברייתא בת"כ. ובנדה ע"ב ב' איתא בתחילת נדה רצופיה ובנדפס איתא ג' ימים רצופים תהא כו' וחסר שם תיבת בתחילה.
כימי נדתה תהיה כצ"ל וכן צ"ל בסמוך.
עיין בסמ"ג שכ' ונדה וזבה שוין לענין בחכ"ם סימן בבשרה. חרדל. כרת. מקוה. והם דברי רבינו כאן שסידר כל הארבעה דברים ששוין נדה וזבה ע"פ הסימן בחכ"ם ובנדפס אחר כמי נדתה תהיה כתוב שם ותנן נדה ס"ח א' וחכמים אומרים כו' הרי אלו בחזקת טהרה. וכאן ליתא והוא הנכון כי אין ענינו לכאן. ועיין ש"ך יו"ד סי' קפ"ג סק"ג עמש"כ המחבר כחרדל יושבת עליו ז' נקיים וז"ל הש"ך וה"ה פחות כ"כ האגור בשם ש"ד והגש"ד וכ"כ האחרונים ופשוט הוא עכ"ל ובשאילת יעב"ץ סי' י"ג כ' ומהתימא מהרב ש"ך שהוצרך לומר חידוש זה בשם האגור ומשנה שלימה היא פ' יוצא דופן עכ"ל ולק"מ דבמשנה הוא לענין טומאה דטמאה בכך מן התורה אבל לא ידעינן שהחמירו לישב ז' נקיים ע"ז ומהאגור סימן אשס"ב ילפינן דלא שנא טומאה מז' נקיים. ודע דבהלק"ט ח"ב שאלה כ"ב כ' לפרש הא דאר"ז בנות ישראל החמירו ע"ע שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליו ז"נ ולא ראה דברי תהר"י בפ' אין עומדין והר"ן בפ' תינוקת.
אחד. צ"ל אחר.
הכתיב. צ"ל דכתיב.
מים חיים כצ"ל.
עיין יומא ע"ח א' תוס' ד"ה מכאן בשם ר"ת לימוד לטבילת נדה מה"ת כמש"כ הרא"ם כאן. וראיתי בספר רביד הזהב פ' מטות פסוק אך במי נדה שכ' דהתוס' ביומא ע"ח כתבו בשם רב יהודאי מדכתיב אך במי נדה הר"ז בא ללמד ונמצא למד שהנדה צריכה טבילה כו' אבל רב האי גאון מייתי מק"ו ממגעה ע"ש ובמחכ"ת העיד מה שלא ראה דרב יהודאי הוא שהשיב ק"ו ממגעה ובשם ר"ת כתבו מדכתיב במי נדה וכ"כ המרדכי סוף הלכות נדה אולם הסמ"ג כ' ורב האיי גאון פי' שלמדנו טבילה לנדה מה"ת בק"ו ממגעה כו' ומש"כ התוס' ביומא שם בשם ר"י מדכתיב והדוה בנדתה ודרשינן שבת ס"ד ב' בנדתה תהא עד שתבא במים הנה בחגיגה י"א א' סד"ה "לא" כ"כ בשם ר"ת ומש"כ בתוס' חגיגה שם דכתיב ואחר תטהר ראיתי בהגרש"ש שם שמחקם ועפ"י הגהת הגרי"פ שם דכתיב והדוה בנדתה ואנכי לא כן עמדי דבאמת גם מדכתיב ואחר תטהר יש ללמוד טבילה כדברי רבינו ואף שהקשה רבינו לרבנן דפליגי עליה דר' שמעון לא למדנו מ"מ האו"ז ח"א הל' נדה סי' שנ"ט תי' וז"ל ודילמא מלשון תטהר אתי ליה עכ"ל ונראה לי פי' דבריו דר"ל כמש"כ הרשב"א בחי' שבת י"ג ב' וז"ל ואחר תטהר כלומר אח"כ תטנ"ר בטהרה שהזכיר למעלה בזב ואע"פ שטבילת הזב במים חיים ושל זבה במי מקוה שמא ממקום אחר מיעטו עכ"ל וא"כ אין למחוק מהתוס' בחגיגה הנך תיבות ואחר תטהר כי אם להגיה שם אח"ז ועוד דכתיב והדוה בנדתה בנדתה תהא כו'. ודע דבתדא"ר פט"ו כ' שם דלא למדנו טבילה לנדה אלא מן הזב כו' והלא הדברים ק"ו כו'. ובשבת י"ג ב' רש"י ד"ה בנדה טומאתה כ' דמרבינן מתהיה בנדתה בהוייתה תהא עד שתבא במים בת"כ עכ"ל ובחידושי הש"ס להגרי"פ כ' ע"ד רש"י קצת צ"ע שלא כ' משמה דגמרא דלקמן ס"ד ב' והדוה בנדתה בנדתה תהא עד שתבא במים עכ"ל והריטב"א בחידושיו הקשה לפרש"י דנפקא לן טבילת נדה מן והדוה בנדתה התינח לר"ע דדריש הכי אבל לזקנים דאוקי ליה להאי קרא בדרשא אחרינא מאי איכא למימר ונ"ל דרש"י שכ' בת"כ כוונתו להת"כ שכ' הרמב"ם בפ"ד מא"ב ה"ג שנאמר ורחצו במים זה בנה אב לכל טמא שהוא בטומאתו עד שיטבול וכ' שם ה"ה שזה הבנין אב הוא בספרא והביאו הב"י יו"ד ריש סי' קצ"ז וזה שכתב רש"י דעד שתבא במים לטבילה היא בנדתה דמרבינן בנדתה בהוייתה תהא אך איכן מרומז כאן מים מידי מים כתיב בקרא וע"ז כ' רש"י עד שתבא במים בת"כ וכמש"כ הרמב"ם וא"כ ממילא והדוה בנדתה היא בנדתה עד שתבא במים ומיושב קושיית הגרי"פ ודלא כמש"כ הריטב"א בכוונת רש"י אך בעניי לא מצאתי בהת"כ שלפני כמש"כ הרמב"ם ומהרש"ל בביאוריו לסמ"ג הקשה מאחר שאיתא ברייתא להדיא דיליף מקרא והדוה בנדתה מה רוצה רב האי או ר"ת להוסיף וניחא ליה מאחר דאיכא פלוגתא בהאי קרא כו' וכדברי הריטב"א שהבאתי והווי העמודים לספר יראים הנדפס כ' וז"ל אבל רבינו נראה דס"ל דאי לא ידעינן טבילה לנדה מקרא אחרינא לא הוה דרשינן הכי עכ"ל ויש לכוין בדברי הווי העמודים כמ"ש בהגהות הלבוש ממפרשי הים שבת ס"ד ב' ודו"ק.
תהיה. בנדפס ליתא.
ותניא. בת"כ ורחץ בשרו במים יכול יהא מרחיץ גופו אבר אבר ת"ל ובא השמש וטהר מה ביאת כו' כצ"ל וכ"ה בנדפס.
ביאור הדרש כתב הסמ"ג עשין רמ"ח וז"ל ת"ל ובא השמש וטהר ולא כתיב וטמא עד הערב כמו בשאר מקומות ללמד מה ביאת שמשו כו' עכ"ל ונראה לי שזהו מה שאמרו בת"כ שמיני י"א ל"ב עה"פ במים יובא וטמא עד הערב וטהר וז"ל במים יובא כולו כאחת יכול מקצתו ת"ל ובא השמש וטהר מה טהרה האמורה למטן ביאת שמש כולו כאחת אף כאן ביאת כלי כולו כאחת הרי דנלמד מן ובא השמש וטהר דמשם נלמוד לכל הרחיצות שבתורה שיהיו כאחד ולא ילפינן מיניה וביה דכתיב וטמא עד הערב וטהר ודלא כמש"כ בהתורה והמצוה שם סי' קכ"ב.
ועוד ראיה כו' עד וצריכה חסר בנדפס.
שכל גופו עולה בהן ושיערו כו' כצ"ל.
בעינא. צ"ל בעינן.
דאיתא לשיעורא כצ"ל.
ויש להקשות קרא דכל בשרו למדרש מים שכל גופו עולה בהן למ"ל תיפוק ליה מובא השמש כו' דבעינן כולו כאחת וראיתי בטו"א חגיגה י"א א' שתירץ דצריכי ב' קראי דאי מחד קרא הו"א לכאו"א סגי לטבול במים שכל גופו עולם בהן הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו כחב רחמנא תרתי קראי להחמיר עליו דאפילו ננס שכל גופו עולה בפחות ממ"ס אפ"ה בעינן מ' סאה כשיעור שגוף בינוני עולה בהן ולא אזלינן בתר דידיה עכ"ד ולפמש"כ הראב"ד בבעה"נ שער המים פ"ו א"ש בפשיטות וז"ל שם כל בשרו כדרכו וכדרך גבהו דהיינו ג' אמות ואע"פ שהוא יכול לטבול כולו כאחת בפחות מזה השיעור שהרי אינו טובל אלא כדרך גדילתו מ"מ גזירה הוא על האדם שהוא צריך מ' סאה עכ"ל ואין צורך מעתה למש"כ הטו"א לאדם ננס דוקא.
וספינה. ט"ס הוא ומקומו להלן עיין אות ל"ב וכן מוכח ממה שכתב אח"כ וחברם בראש הגג שהוא מחובר ולא זכר שם ספינה. ופי' רבינו הרא"ם בדברי הספרא הוא דבר חדש וז"ל הת"כ שם יצא המניח קנקנים בראש הגג לנגבם ונתמלאו מים ת"ל בור וכ' המרדכי בפ"ב דשבועות פי' דתנן בפ"ב דמקואות מ"ז המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים רי"א כו' וה"נ אמרינן פ"ק דשבת ט"ז ב' שאם הניח כלים בחצר בשעת פזור עבים שלא נתכוין לשאיבה דכשרין אם שברן או כפאן אבל לא יערה שאם הגביה כלים ועירם הרי נעשו כשאובין והגבהתן פוסלת עכ"ל וכ"כ הסמ"ג עשין רמ"ת והרא"ש בפי' למס' מקואות שם והרמב"ם. בפיה"מ ולפי' רבינו ע"כ לא גרסינן בת"כ תיבת לנגבם וגם בספר יראים הנדפס כתב וז"ל שם ונוציא מניח כלים ונתמלאו תחת הגג ת"ל ובור עכ"ל ולא כתב שם תיבת לנגבם אך בנדפס חסר כל הפירוש שכתב רבינו כאן. ועיין מקואות פ"ד מ"ה היתה כלי וחברה בסיד כו' פוסלת את המקוה ולדברי רבינו צ"ל דסתם בשל עץ דאילו של חרס מ"ש מהך דת"כ ומש"כ רבינו לחלק בצינור שחקקו ולבסוף קבעו שפוסל את המקוה דהיינו דוקא של עץ כבר רמזו ג"כ הרמב"ם בפיה"מ רפ"ד דמקואות ושם סוף משנה ג' ועיי"ש בהגרש"ש פי' לדברי הרמב"ם. ואפשר לפרש דברי רבינו שמפרש כלים וקנקנים שבת"כ שהם פחותים מרביעית ומש"ה כשחיברן לא חשיבי ומבטלה תורת כלי מהם ואע"ג דהיכא דלא חיברן תנן במס' כלים פ"ב מ"ב דאף בשל חרס חשיבי כלים בכל שהן וכהך דהחוטט בצינור מקואות פ"ד משנה ג' דלת"ק בעי רביעית וזש"ר ולא דמי לצינור כו' של עץ כו' דהתם לא בעינן שיעורא אלא בכל שהוא ולפי"ז א"ש מתני' דהשוקת שבסלע היתה כלי וחברה בסיד כו' פוסלת את המקוה דהיינו כלי קיבול המחזיק רביעית ואף בשל חרס דומיא דהחוטט בצינור ובשל חרס רביעית. שו"ר בספר גלות עליות חידושי מקואות פ"ד מ"ג סוף פסקא א' שכ' ודע שהרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' מקואות ה"ו דקדק לכתוב החילוק בין קבעו ולבסוף חקקו או חקקו כו' על צינור של עץ דוקא וטעמא דידיה צ"ע עכ"ל.
יכול שבספינה יהיה כו' כצ"ל וכן הוא בנדפס.
אך שיהא בו רביעית כו' לקמן רבינו מסתפק בזה בהא דתנן דמעיין מטהר בכל שהוא אם ר"ל רביעית דוקא או שמא כל שהוא ממש ואפי' בפחות מרביעית וכן הביא המרדכי הל' מקואות שהרא"ם ז"ל נסתפק בדבר. וראיתי בספר בנין שלמה להגאון מהרש"ך שליט"א במפתחות ספרו סי' י"ב שכתב שם שהרבה יש לתמוה על הספר יראים שאומר דכל שהוא דמעיין בעי רביעית מהסוגיא דב"ב ק"נ א' דמקשה שם על מ"ד דכ"ש ל"ל שיעורא ממשנה דחולין ומתרץ לה ואמאי לא מקשה ממתני' דמקואות פ"א דתנן והמעיין מטהר בכל שהוא ואעפ"כ בעינן שיעורא וע"ז לא יתכן התירוץ דמתרץ התם וע"כ דהדבר פשוט דלהך מ"ד לא בעינן שיעורא כלל במעיין וא"כ בודאי גם לאידך מ"ד כן דהא בזה לא שמענו דפליגי ולכן דברי רבינו בעל ספר יראים צל"ע ולענ"ד לק"מ דהדבר פשוט כמש"כ התוס' ב"ב שם להקשות מהא דתנן תנור תחילתו ארבעה וסופו כל שהוא ואית ליה שיעורא דהיינו טפת ותירצו דאיידי דנקט שיעורא רבה נקיט נמי שיעורא זוטא וה"נ איידי דבמקוה בעינן שיעורא רבה דהיינו מ' סאה נקט נמי שיעורא דמעיין בכל שהוא ואע"ג דהוי רביעית ויותר מזה כתב הגרעק"א בתשו' בחלק הכתבים שאחר המערכות בהא דאמרינן בביצה ט"ז ב' מאי כל שהוא דאית ביה כזית דלעומת עירובי תחומין ועירובי חצירות אמר רב עירובי תבשילין א"צ כן וקורא לגבייהו כזית בשם כל שהוא ובזה נראה לי ליישב גם מה שאמרו שבת ס"ג ב' בברייתא אריג כל שהוא טמא ותכשיט כל שהוא טמא אע"ג דבעינן שיעורא כמש"כ התוס' שם ד"ה אריג ובס' באה"ט לס' ויקרא פרשה י"א פסוק ל"ב כתב ע"ד התוס' שבת שם דכ"ש יש לו שיעור וז"ל וצ"ע ועיין ב"ב ק"נ א' בענין דכל שהוא עכ"ל ובאמת מב"ב שם לק"מ לדברי התוס' דלעומת מה שבשארי בגדים ושארי דברים בעינן שיעורא רבה לדין טומאה ע"ז אמרו בברייתא דבאריג ותכשיט לא בעינן כולי האי ושיעורא דידהו קרי לי' כל שהוא וכדברי הגרעק"א בהך דביצה שם. מיהו כל זה הוא לתירוץ הגמרא ב"ב שם למתני' דחולין דאיידי דקאמר ת"ק שיעורא רבה כו' משא"כ לדעת המקשן ועיין תוס' ב"ב שם ד"ה וכמה שכתב וי"ל דהכי קאמר מי פליג על רב בכל הני עכ"ל וכתב שם הגרש"ש דלשון התוס' בכל הני אינו מדויק דליכא אלא הך דהכא וההוא דראשית הגז עכ"ל ואני אומר טובה צפרנם של ראשונים דדבריהם מדויקים דה"נ נאמר דיפלוג אהא דאמר רב בביצה ט"ז ב' עירובי תבשילין צריכין כזית דבמשנה כל שהוא תנן. והנה בנדפס יש כאן ט"ס דמש"כ שם אי מה מעין מטהר בכל שהוא אף מקוה מטהר בכל שהוא פי' כו' יש בזה חסרון דברים וכצ"ל שם אף מקוה מטהר בכל שהוא ת"ל "אך" מעין מטהר בכל שהוא פי' כו' והסופר דלג מכל שהוא הא' להב' וחסר מה שביניהם. ורואה אני שינוי גירסא בהפי' שכ' רבינו כאן ממה שכתוב בנדפס וז"ל שם פי' כל שהוא אין בו מ"ס אבל כל גוף הדבר שהוא מטביל בו עולה בו אך שהיה בו רביעית כגון למחטין וצינוריות עכ"ל והוא יותר נכון ממש"כ כאן כגון מחטין וצינוריות בסוף דבריו דמשמע מזה דס"ל דהת"כ מיירי בטבילת כלים דשם מעין מטהר בכל שהוא דהיינו רביעית והמקוה במ"ס דוקא וא"כ ע"כ דהיינו בתר דביטלו רביעית דמקוה לטבילת כלים וכמש"כ התוס' בפסחים י"ז ב' ד"ה אלא בשם ר"י ואפ"ה רביעית דמעין לא בטלו וא"כ יש לתמוה אי לא בטלו רביעית דמעין לתנייה כמש"כ התוס' נזיר ל"ח ב' ד"ה (ע"א) בר דלדעת רבינו כאן אי אפשר לומר כתי' התוס' שם דאיכא למימר דה"ה בפחות מרביעית סגי במעין אבל לגירסת הנדפס אתי שפיר דהת"כ הוא בדין מעין ומקוה קודם דביטלו רבנן וכמו שכ' הת"כ מה מעין בידי שמים אף מקוה בי"ש דלדעת רבינו אינו אסמכתא בעלמא אלא כולו שאוב פסול דאורייתא כמו שביאר רבינו לקמן סי' זה וז"ש הת"כ מעין מטהר בכל שהוא פי' רבינו אין בו מ' סאה אבל כל גוף הדבר שהוא מטביל בו עולה בו דגם לאדם מעין מטהר אם גופו עולה בו אף שהוא פחות ממ"ס והמקוה דוקא במ' סאה וכדעת הרמב"ם פ"ט מהל' מקואות ה"ו והראב"ד בבעה"נ שכתב הרא"ש בהל' מקואות סוף סי' א' וכדי שלא נימא דמעין מטהר בכל שהוא ממש אך אם גוף דבר הנטבל עולה בו ע"ז התנה רבינו אך שהיה בו רביעית אבל פחות מרביעית לא אע"ג דגוף הדבר עולה בו והיכי משכחת לה ע"ז אמר רבינו כגון למחטין וצינוריות ויש ליישב גם הנוסחא שבכאן כן וק"ל ובספר גלות עליות חדושי מקואות פ"א מ"ז פסקא ב' אות ד' כ' וז"ל אבל להר"י והרא"ש דלאדם בעינן במעין מ"ס רק כלים מטהר בכל שהוא א"כ נראה דמן התורה אין חילוק כלל בין מעין למקוה בשיעורו וגם מעין אינו מטהר כלים כ"א ברביעית כמו מקוה אך במעי"ט כ' להרא"ש מעין מטהר אף פחות מרביעית וכן משמע במרדכי פ"ב דשבועות לדעת ר"י אבל לדעתי לא נראה כן כו' עכ"ל ובאמת מוכרחין דברי המעי"ט דאל"כ אמאי לא חשיב בהדי עשר רביעיות רביעית דמעין דנשאר אף לבתר דבטלו רביעית דמקוה כמש"כ המעי"ט שם אות ע' ולפלא שהמחבר גלות עליות לא הרגיש בזה דלפמש"כ הוא בעצמו שם בסוף האות דלהר"י והרא"ש צריך לומר דהא דדריש בת"כ מעין מטהר בכל שהוא ומקוה במ' סאה אסמכתא היא ומדרבנן לאחר שבטלו רביעית דמקוה גם לכלים נשאר רביעית דמעין לכלים והת"כ קאי על תקון חז"ל עכ"ל א"כ אי אפשר לומר כדבריו הקודמין דרביעית דוקא כנ"ל.
דברי רבינו הם כפיר"ת בתוס' בכורות נ"ה ב' ד"ה שמא ובאו"ז בשו"ת שבסוף ח"א ס"ס תש"פ.
ובין מעין. חסר בנדפס וע"כ אין הבנה למש"כ שם ובין מקוה.
המניח כלים תחת כו' כצ"ל.
קטנים. כ' בהגהת פרישה בטור יו"ד סי' ר"א סקל"ט וז"ל וקטן הוא פחות מכדי סיכת קטן כ"כ הרא"ש אבל התוס' דפ"ק דשבת כתבו דפחות מכדי סיכת קטן לא מיקרי כלי עכ"ה ובמחכ"ת שגה בזה דמש"כ התוס' שבת ט"ז ב' סד"ה אחד אבל בציר מהכי טהורים היינו לענין קבלת טומאה ור"ל שעז"א שיעורן מכדי סיכת קטן דבבציר מהכי טהורים אבל לענין שאובים לפסול המקוה ע"ז שנינו וא' כלים קטנים כו' פוסלין וכהרא"ש ואין בזה שום מחלוקת ודברי הב"י אטעיתי' להגהת פרישה דאחר שכ' הב"י לדברי התוס' דשבת כתב הב"י אבל הרא"ש כתב בסוף נדה כו' ובאמת כוונת הב"י למש"כ התוס' שם גדולים שהם יתירים על מ' סאה ע"ז כ' הב"י אבל הרא"ש כ' גדולים המחזיקים מ"ס ויען שהביא דברי הרא"ש הביאו בשלימות מש"כ בפי' קטנים ואף שבזה דברי הרא"ש כדברי התוס' ותו לא מידי. ועיין בתוי"ט רפ"ד דמקואות מה שהעיר ע"ד התוס' והניח בצ"ע וכבר קדמו הב"י בזה כנ"ל.
עברת. צ"ל עכבת וכ"ה במרדכי.
בנדפס חסר כל הראיה ממשנה זו.
ושיעורו לקבלתו כן נראה דצ"ל ובמרדכי איתא ושיעור קבלתו.
פי' כו' ז"ל הר"ן בפ"ב דשבועות ונכבש כשר כלומר אפי' נכבש מאליו ונדחק שם עד שאין המים יכולין לשטוף העפר כשר דשוב אינו בר קבלה ובס' היראים מפרש שכבשו ברגל עכ"ל וקושיית רבינו הרא"ם מפ' חלון דוקא לפירושו דמפרש כבישת הרגל הוא דקשיא ליה דבלא"ה י"ל דהכא שאני משום דהמים שוטפין ומנדין אותו כל שעה במרוצתם וכמש"כ הגרש"ש מקואות שם ולא כהתוי"ט שכ' בד"ה ונכבש. בעיני נראה דאפילו כשנפרש כבישה מאליו נמי קשיא. וא"כ קושיית הרא"ם הוא למה מצרכינן כבישות ברגליו דהיינו שיבטלנו בפירוש מ"ש מהך דפ' חלון וז"ש רבינו ולא מצרכינן כבישות גבי חריץ וע"ז תירץ רבינו שני דמבטל ליה טפי מבכלי ור"ל ומש"ה התם גבי חריץ לא בעינן שיבטלנו בפי' אלא מסתמא מבטל ליה כיון שאינו כלי כהכא ועוד תירץ רבינו כדמתרצינן בעירובין ע"ט א'. וראיתי בספר גלות עליות מקואות פ"ד מ"ג פסקא ג' שהאריך שם בדברי רבינו דכאן וכתב שם יש לכוון דברי היראים דבעינן כבישה היטב שיתבטל מתורת כלי לענין שאיבה אבל מקבלת טומאה לא נטהר עי"ז וראיה לזה דבעירובין ע"ח ב' אמרו דלענין מחיצה גם תבן הוי חציצה אבל לענין חציצה אי בטליה חייץ ואי לא בטליה לא חייץ ובד' ע"ט א' אסיק רב אשי בשלמא חריץ למיטיימיה קאי אלא בית כו' הרי מסקנת הש"ס דלבטלו מתורת בית בעינן שיבטלנו בפירוש רק חריץ שבקרקע דסתמא עומד לסתמו לכן אמרינן דמסתמא בטליה וא"כ חריץ הזה שבצינור דלא למיטיימיה קאי שהרי עשה החריץ בכוונה כו' ולמה לא התנו בכאן דבעינן שיבטלנו בפי' כמו גבי בית ע"כ דהכא באמת לא נתבטל מתורת כלי רק דמימיו לא נחשבי שאובים עכ"ל ותמיהני עליו הלא שפתי רבינו ברור מללו שכבשו ברגליו וע"כ דר"ל שצריך לבטלו בפירוש דאל"כ אלא שכבשו בדוחק ותו לא א"כ מאי הוסיף רבינו בפירושו וגם הר"ן דלא ס"ל כפי' רבינו מ"מ בעי שנדחק שם העפר עד שאין המים יכולין לשטוף העפר ומה זה שהוסיף ובספר יראים מפרש כו' וכן נראה כאן בתי' השני שבאמת מדמי היראים הך דהכא לבית וא"כ בעינן שיבטלנו בפירוש כמו גבי בית וה"נ לתי' הראשון ונראה שנמשך אחר דברי התוי"ט שכ' דאפילו כשנפרש כבישה מאליו נמי קשיא וא"כ הקושיא היא דלא בעינן כבישות בדוחק אבל זה אינו וכמו שנתבאר. ובנדפס חסר מן ואף ע"ג כו' עד ואם קבעו אבל הרמב"ן בחי' לב"ב בפ' המוכר את הבית הביא דברי רבינו כאשר הם בהכת"י וממנו הביא הב"י.
חריץ שבין ב' חצירות עמוק כו' כצ"ל.
שמלאו עפר. עיין עירובין ע"ח ב' תוס' ד"ה והתנן.
חלקו. ט"ס וצ"ל חקקו.
שקבעו ולבסוף חקקו אינו כו' חקקו ולבסוף קבעו פוסל כו' כצ"ל.
צריכין קבלה או כו' כצ"ל.
לחברו. ט"ס וצ"ל לחבית. המעתיק.
או עלי גפנים. ליתא בנדפס ובמשנה שלפנינו.
ר' דוסאי בן אבא. לפנינו בגמ' ר' יוסי בן אבא. ובס' ראשית בכורים דף ע"א ב' בהגה"ה כתב אולי צ"ל ר' יוסי בן חלפתא או בר אבא חלפתא דהוא סתם ר' יוסי התנא ולא העיר שם מגירסת היראים הנדפס ר' יוסי בן זמרא והיא נוסחא מבוררת דבכמה מקומות א"ר יוחנן משמו. והנה הר"ש בפ"ב דמקואות מ"ג כתב על דברי הגמרא זו וז"ל והאי קרא גבי מקוה כתיב ומייתי מיניה ראיה למים חיים אל כלי דגבי פרה משום דמשמע קרא שכל הויות יהיו ע"י טהרה ולא על ידי דבר המקבל טומאה ש"מ דשאיבה דאורייתא לכל הפחות כולו שאוב ואפשר דשאיבה שע"י כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה דפסלי מקוה כדאיתא בפ"ק דשבת אפילו כולו שאוב דרבנן דהוייתן ע"י טהרה עכ"ל וכן כתב האו"ז בהל' מקואות ס"ס של"ד ופי' רבינו שמשון ב"ר אברהם כו' כנ"ל וגם רש"י בזבחים שם כתב הוייתן של מים המטהרים על ידי טהרה תהא כשאתה מהווה אותם להיות מקוה או קדוש הוי מהווה אותם על ידי דבר שאין מקבל טומאה עכ"ל והוא דלא כדברי רבינו הרא"ם שד"ז דהוייתן ע"י טהרה תהא מיוחד רק לדין מעין שמטהר בזחילה וכבר כתב המרדכי בפ"ב דשבועות סי' תשמ"ו אחר שהביא שם דברי הרא"ם וז"ל וכתב הר"ר שמואל בן רבינו ברוך וז"ל אעפ"י שמורי [ר"ל להרא"ם בספר יראים] מכשיר להטביל ולטבול באשבורן שנעשה ע"י דבר המקבל טומאה מיהו רש"י פי' בזבחים וגורס הווייתם כשאתה מהווה אותם להיות ע"י דבר שאין מקבל טומאה מכלל דבכולהו פסול וצ"ע עכ"ל אולם רבינו הרא"ם גריס בגמרא קרי ביה יחיה טהור וקאי ארישא דקרא אאך מעין ולא אבור ומקוה דסמיך ליה ואף שהתוי"ט כתב בספ"ה דמקואות דזה דוחק מאד נ"ל דה"ט מדלא כתיב יהיו טהורים בלשון רבים ש"מ דלא קאי אכל הנך תלתא שהזכיר מעין בור מקוה אלא אחדא מינייהו ומדאפקה רחמנא בלשון יהיה דקרינן יחיה ש"מ דאמעין לבד קאי ודעת רבינו כהרמב"ם שכתב הב"י יו"ד סי' ר"א דדעת הרמב"ם בפ"ו מהל' מקואות ובפי' פ"ה דלא בעינן הויתו ע"י טהרה אלא לזב ומצורע וקדוש מי חטאת דבעינן בהו מים חיים אבל לטבילת שאר טמאים דלא בעינן מים חיים אפי' הוייתן ע"י דבר המק"ט כשר והוא שלא יהיה לו בית קבול העשוי לקבלה ועיין גליון רש"א ברש"י זבחים שם שכתב בדעת הרמב"ם דה"ה לטהרת טמאים בתורת מעין ר"ל גם בזוחלין ובכל שהוא דהא פסק בפ"ט הי"ד ממקואות כר' יוסי דאין מזחילין בדבר המק"ט וכ"מ בתשו' הרא"ש כלל ל"א סי' ז' דרק במקוה ס"ל לרמב"ם א"צ הויה ע"י טהרה ודלא כהב"י שכ' שם ויש הוכחה לדעתו [של הרמב"ם] מדקתני במס' פרה ההיא דנתן ידו או רגלו כו' כדי שיעברו מים לחבית פסולים וכו' ולא קתני לה במס' מקואות דנימא ולטעמיך אכתי הו"ל למיתני לומר דאינו כמעין ואינו מטהר אלא באשבורן עכ"ד הגליון רש"א והוא ממש דברי רבינו הרא"ם. והנה בהגהת מרדכי דשבועות כתב מיהו לשם פ"ה דמקואות קתני כו' וצ"ע לפי"ז ליישב פסק שלפנים עכ"ל וראיתי בספר ראשית ביכורים דף מ"ב א' שכתב דר"ל פסק דבעל ספר יראים שהובא שם במרדכי בפנים סי' תשמ"ו ובמחכ"ת אינו כן דאדרבה לדעת היראים לק"מ דס"ל להכשיר להטביל ולטבול באשבורן שנעשה ע"י דבר המק"ט ומפרש המשנה דנוטפין שעשאן זוחלין כהרמב"ם בפי' שם דקאי ארישא דקתני הזוחלין כמעין והנוטפין כמקוה ולא איירי לענין הווייתו ע"י טהרה ומש"כ בהגהת מרדכי פסק שלפנים ר"ל להפסק שכ' שם במרדכי סי' תשמ"ה ואם הוא מעכב זחילתו בדבר המק"ט כו' אינו מועיל. וה"ת בפ"ה דמקואות נוטפין שעשאן זוחלין כו' ועפ"י פי' הר"ש וכן פי' בחי' אנשי שם. גם מש"כ הראשית ביכורים דף ע"א ב' עכ"ל הספר יראים ז"ל בזה טעות הוא דדברי רש"י ליתנהו בספר יראים רק הר"ש בר' ברוך הביא כן בשם רש"י ועכ"ל שבמרדכי סי' תשמ"ו ר"ל לשון הר"ש בר"ב ונמשך טעותו גם בדף מ"ב א' שצירף שם דעת הר"ש להרא"ם בס"י וכ"כ בדף מ"ה ב' ובדף ל"א וכל זה אינו דהר"ש חולק עם הרא"ם בספר יראים.
חיותו. כצ"ל המעתיק.
על ידי דבר כו' כצ"ל וכ"ה בנדפס.
של מעין. בנדפס איתא ואין לתת חילוק בין מי חטאת למקוה ומי מעין דהא מקרא דכתיב גבי מעין ומקוה מביא ראייה והוא תמוה דמקוה מאי שייטי' להכא והלא דעת הרא"ם באמת לחלק במקוה דלא בעינן הווייתו ע"י טהרה תהא כי אם במעין ולא במקוה והנכון כגי' הכת"י המבואר כאן.
במעיינות כצ"ל.
אין. הוא מיותר. והנכון דצ"ל סאין ותל"מ.
שהסילון של מתכת כו' עד וצריך הטובל חסר בנדפס ותחת זה כתוב שם בזה"ל וסילון אם היא של מתכת אינו פוסל את המקוה אע"פ שהיא מקבלת טומאה כדתניא בת"כ כל כלי עץ לרבות את השולחן ולא זכיתי להבין אותן הדברים וה' יאיר עיני.
עור כצ"ל.
ולכל כצ"ל ומש"כ נותן צ"ל ונותן.
יהא עליו דבר כו' כצ"ל.
מטבילן כצ"ל.
בת"כ. נראה לי שרבינו רומז להת"כ ויקרא ט"ו פ' י"ג ששם אמרו וכבס בגדיו ורחץ בשרו הקיש כבוס בגדיו לרחיצת בשרו כו' הא למדנו חוצצין בכלים ע"כ אבל הך דרשא דעירובין וסוכה לא מצאתי בת"כ.
ובין חתיכת קרח כו' עד בכיפין חסר בנדפס ודברי רבינו כאן הוא כמש"כ המרדכי ס"פ במה טומנין על שם רבינו שמחה וז"ל כי אי אפשר שכל השלג העולה למ"ס יגיע בבשרה ועוד דאמרינן אין מטבילין בכיפין עכ"ל ואם נשווה דברי רבינו לדברי הר"ר שמחה צ"ל דמש"ר ואותו מקום הו"ל כיפין הוא טעם שנית לפסול הטבילה בין חתיכת קרח אולם מה שביאר ביד שאול יו"ד סי' ר"א ס"ל שסברת רבינו שמחה הוא מטעם דשלג אינו חיבור וכמ"ש בנדה י"ז א' אין זה עולה בלשון רבינו כאן שאמר שאי אפשר כו' שלא תהיה גומא כו' והלא בלאו גומא נמי אינו חיבור זה לזה ועיין גלות עליות מקואות פ"ז מ"א אות ג'.
בנדפס יש כאן תוספת דברים ואחר בין בשרו למים כתוב שם ואף חציצת שערו דאורייתא דתניא ורחץ את בשרו את הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו והלמ"מ כו' ושערו אפילו מיעוט שאינו מקפיד חוצץ כדאמר נימא אחת קשורה חוצצת והנה מלבד שהיא שיטה חדשה להחמיר בשערו יותר מבשרו דלפרש"י ר' יצחק קאי אשערו אבל בבשרו אפי' מיעוט שאינו מקפיד חוצץ ודעת התוס' בעירובין ד"ד ע"ב דשערו ובשרו שניהם שוין דרובו ומקפיד חוצץ וכן הוא דעת הפוסקים אבל לומר דשערו אפילו מיעוט שאינו מקפיד חוצץ לא ראינו ולא שמענו והא דאמר נימא אחת קשורה חוצצת לאו נימא אחת קאמר אלא רוב שערו קשור נימא נימא או שנימא אחת משלמת לרוב הגוף כפי' הר"ן ספ"ב דשבועות. עוד זאת ראינו עכשיו דעת רבינו בהכת"י שכתב להלן סי' זה ומיעוט שערו נמי נראה דלא חייש אלא במקפיד כו' והא דאמרינן נימא אחת קשורה חוצצת מטעם מקפיד הוא עכ"ל הרי מבואר דעת רבינו בעצמו דלא כמש"כ בנדפס ונראה לי לומר דמש"כ בנדפס ושערו אפי' מיעוט שאינו מקפיד חוצץ פירוש אם האדם הטובל בעצמו מקפיד בהמיעוט אע"ג שאין רוב בני אדם מקפידין בכזה מ"מ. חוצץ וע"ז הביא ראיה מנימא אחת קשורה חוצצת דהיינו במקפיד אעפ"י שאין דרך העולם להקפיד בכי"ב ולאו בשערו לבד הדין כן דה"ה בבשרו דדעת רבינו כהתוס' דשערו ובשרו שוין לענין חציצה אלא לאפוקי ממש"כ וכל דבר הנטבל אנו למידין מבשרו לפסול בהם חציצה דמ"מ לענין הקפדה הדין בהם דאזלינן בתר רוב בני אדם אם מקפידים בזה או לא דאע"ג שהוא מקפיד אם רוב בנ"א אין מקפידים לא חייץ והסברא נותנת לזה דהכלי דמיא לחרשת ושוטה וקטנה דודאי לא אזלינן בהם בתר דעתייהו שאין להם דעת וה"ה לכלי דאף שבעל הכלי מקפיד בזה ל"ל בה אם רוב בני אדם אין מקפידין כנ"ל לפ"ש בדעת רבינו לפי הנדפס אבל בכת"י אין זכר לכל הדברים וא"כ אדם וכלים שוין. ואולי יש לפרש מש"כ בנדפס ושערו אפילו מיעוט שאינו מקפיד חוצץ המיעוט הוא כלפי הגוף אבל לענין השערות הוא רוב השיער והוא כשיטת הגאונים שכתב הרמב"ם פ"ב דמקואות הט"ו והסכים לדבריהם הראב"ד שם דרוב שערו קשור נימא חוצץ אעפ"י שהוא מיעוט לענין כל הגוף וגם אינו מקפיד ודו"ק.
היולדת. צ"ל היושבת וכן הוא. בנדפס אלא שיש שם ט"ס דמש"כ שם תולדות נדה היושבת כו' הוא טעות וצ"ל כמש"כ כאן דהיושבת על דם טוהר כו' הוא תולדת יולדת.
רבא. כן הוא בבה"ג ופר"ח שם וס' התרומה סי' צ"ז אבל לפנינו אמר רב וכ"ה בהרא"ש ס"פ המפלת ועיין סמ"ג שכתב רב יהודה. והטעם שכתב רבינו אינו בגמרא ועיין ט"ז יו"ד סי' קצ"ד סק"ב וראיתי שיש עוד מחלוקת בין הטעמים דהנה הרא"ש כתב שם לכן יודיענה בעלה שהוא פורש ממנה לילה זו בשביל שכלו ימי טוהר שלה ועיי"ש במעי"ט דעל ידי פרישה בלבד אינה משיאה על לבה כו' אבל מהרש"ל בביאוריו לסמ"ג כתב טעם למה תקנו עונה כדי שיהא לו לזכרון לדבר עתה נשתנה הדבר אם תראה עוד אסור לשמש ובשינוי עונה די לו לזכרון עכ"ל ולשון רבינו הואיל והוחזק מעין פתוח נראה שהוא כלשון ספר המצות צורכיר שכתב שם מהרש"ל וז"ל צריכה לפרוש רק העונה שאחר מ' לזכר ופ' לנקבה משום נסתם הטהור ונפתח הטמא וכמו שפורשין ממנה בעונה הסמוך לוסת וביאר שם מהרש"ל בזה"ל ולפי' הצורכיר משמע דקאי אליבא דלוי שסבר נסתם הטהור ואנו קי"ל כרב עכ"ל ולענ"ד היה נראה לומר בדעת רבינו ובה"ג דהך דהיושבת על דם טוהר אסורה לשמש היינו דוקא אליבא דרב דאמר מעין אחד הוא וזש"ר הואיל והוחזק מעין פתוח עד ליל ל"ד לזכר וס"ז לנקבה אלא שהתורה טהרתו חיישינן שמא תראה ג"כ אח"כ ואז התורה טמאתו משא"כ ללוי דאמר ב' מעינות הן מאי שייטיה דהך מעין להך מעין ואע"ג דרב אמר לה בפסחים משום ר"י איש הוצל דהוא תנא אמר לך לוי אנא דאמרי כתנא דשוין א"נ מוקי לה כב"ש דאמרי מעין א' הוא עיין נדה ל"ה ל"ו ולפי"ז אי אפשר לפרש הא דאמרו בנדה ס"ג ב' בשופעת דם טמא מתוך דם טהור שהוא ליל מ"א לזכר ופ"א לנקבה וכהך דפסחים כדעת בה"ג מטעם וסת הגוף כמש"כ ביד שאול בהגהותיו ליו"ד סי' קפ"ט סעיף י"ט דא"כ תקשי סתם משנה שאמרה ושופעת ללוי דאמר ב' מעינות הן וכמש"כ התוס' נדה ל"ו א' ד"ה הלכתא.
ולא בדקה עצמה ולבסוף בדקה אמר רב בדקה עצמה מצאתה כו' כצ"ל.
כשעור ווסת לווסתה כצ"ל.
מידי. צ"ל מיד.
פי' כו' בנדפס חסר אולם המרדכי בפ"ב דשבועות כ' כמש"כ רבינו כאן ועיי"ש בחי' אנשי שם. ועיין בס"ט סי' קפ"ד סקי"ב שכתב שם לפרש ההכרח שהכריח רבינו לפרש דווסתות דאורייתא פי' סמכינן עלייהו כאלו הן דאורייתא דאל"כ אלא דווסתות דאורייתא ממש א"כ האיך נאמנת בבדקה עצמה כשעור וסת לווסתה ומצאתה טהורה והלא איתחזק איסורא ואין בידה לטבול עצמה כעת ואי משום וספרה לה לעצמה א"כ ניליף מינה לכל ע"א שנאמן באיסורין בכה"ג וכקושיית התוס' גיטין ב' ב' ד"ה עד וכאן אין שייך כתירוצם עיי"ש ודבריו דחוקים דדילמא אין ה"נ ומוכרחת להראות העד שבדקה את עצמה כשיעור ווסת לווסתה לפני ב' עדים ועיין במרדכי ריש חולין מש"כ בשם הרא"ם ואי"ה יבואר במ"א ונראה לי דדברי רבינו בפי' יתבאר עפמש"כ המלא הרועים ערך ווסתות אות י"ג דטעמא דמ"ד ווסתות דרבנן משום דקי"ל דמדאורייתא אף בדם הבא מן המקור טהורה עד שתרגיש ביציאתו שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה ולכן אם עבר זמן ווסתה ולא בדקה ולא הרגישה י"ל דבכה"ג מדאורייתא ל"ח לווסתה דנהי דמחזקינן דאורח בזמנו בא מ"מ כיון דלא הרגישה טהורה מדאורייתא עיי"ש ועיי"ש אות ט"ו וא"כ למ"ד דאורייתא היה קשה לרבינו הרא"ם ומש"ה פי' סמכינן עלייהו כאלו הן דאורייתא.
כרב. ט"ס וצ"ל דרב וכ"ה במרדכי שם. והנה הב"ח ביו"ד סי' קפ"ד כתב ואני אומר דראוי לחוש להחמיר לענין מעשה כהרא"ם דכן פסק בסה"ת כו' והביאו הש"ך שם ס"ק כ"ג ובעניי לא מצאתי בספר התרומה כדברי הרא"ם אך הרמב"ם בפיה"מ ספ"ד דנדה כתב ואם הגיע שעת ווסתה ולא בדקה ואח"ז בדקה ואפילו מצאה עצמה טהורה הנה היא טמאה ובחזקת נדה מאשר לא בדקה עצמה בשעת ווסתה עכ"ל והיינו כפסק הרא"ם דחיישינן לר' זירא.
ווסת כצ"ל.
יש כאן ט"ס ולשון המשנה הוא ועל ראש גודלה ובנדפס חסר מן על עקבה כו' עד וקיי"ל כר"ח.
מהו. לשון הנדפס כמה הוא. והנה בשו"ת בשמים ראש סי' קל"ה כ' וע"ד הכתם פחות מכגריס הרב רבינו אליעזר ממיץ כתב שאין אנו בקיאין בשיעור זה וכל דלא מוכחא מילתא שהוא דם מאכולת לא סמכינן עליה וטעמיה נראה לי דלא אתפרש בגמרא עביו של הדם המונח על פני הסדין כו' ועיי"ש בכסא דהרסנא שכתב לפרש דברי הרא"ם בהיפך כי באמת המשך לשונו מוקשה שאומר דאין בקיאין בשיעור גריס ומה רצונו באומרו ואין דם הפרעוש והמאכולת רבה כי אם בא לומר שעינינו הרואות שהן מעטים הרי אומר שאין בקיאין כמה הוא גריס ומה צורך יותר לומר כי במה ישער כו' עיין שם שהאריך בפי' דברי רבינו וכל דבריו שם דחוקים והנראה לי דרבינו נחשד בדבר שאין בו דהם חשבו מ"ש רבינו הלכך צריך לזהר כו' דקאי על מש"כ בסמוך לזה ואנן לא בקיאינן שפיר כמה הוא גריס של פול ע"ז סיים ואמר הלכך ר"ל כיון דלא ידעינן שפיר לשער צריך להזהר כו' ומש"ה היה קשה להם סיום דברי רבינו שאין דם מאכולת ופרעושין רבה אבל לי נראה דהך ואנן לא בקיאינן שפיר כמה הוא גריס של פול הוא מאמר המוסגר וכוונתו כמש"כ הראב"ד בבעה"נ והובא בשו"ע דכיון שלא הזכירו חכמים פול של מקום פ' ולא פול הבינוני אלא כגריס של פול סתם הלכך משערין בכל פול שיזדמן לנו ואפי' הוא גדול וזה שאמר רבינו דלא בקינן שפיר כו' פי' דלא יכולנו לתת גבול לדבר ומה שאמר רבינו הלכך כו' קאי על ראשית דבריו שאמר והרואה כתם כו' והביא ממשנה דין תליה על זה סיים הלכך כיון ששנינו במשנתינו שטמאה צריכין לזהר בכתמין כו' ולאפוקי מהסוברים דלא נאמרי דיני כתמים אלא לטהרות אבל לא לבעלה והשתא א"ש סיום דברי רבינו שכתב לפי שקול הדעת שאין דם מאכולת ופרעושין רבה ר"ל שהוא גדול יותר מדאי עד שא"א לתלותו בדם מאכולת ופרעוש אזי טמאה דכל שאנו יכולין לשערו כגריס של פול ואפי' היותר גדול משערין בו כמש"כ ביו"ד סי' ק"ץ סס"ה וכ' שם הטו"ז דאמרינן דאפשר יש כינה יותר גדולה ובזה מדויק לשון רבינו שאמר ואין אנו בקיאין שפיר כמה הוא גריס של פול דלפמש"כ הבשמים ראש לפרש טעם רבינו דלא אתפרש בגמרא עביו של הדם כו' א"כ אין הספק בגריס של פול וכל הספק הוא בהדם שהוא כגריס של פול והול"ל ואנן לא בקיאין שפיר כמה הוא כגריס של פול אבל לביאורי כל הספק הוא בהגריס של פול אם קטן או גדול ולכן אין לו שיעור אלא לפי שקול הדעת כו'.
שיש בה מכה כצ"ל.
להגרע. לפנינו להגלע ופרש"י כלומר להתלחלח ונראה שהוא כפי' הא' שבערוך ערך גלע שפי' לחרחר [כנ"ל דצ"ל שם ] והרע"ב פי' להגלות וכפי' האחר שכ' הערוך כמדרש חכמים סנהדרין ו' ב' וגירסת רבינו להגרע היינו שיסיר הקרום ויקלף והיא גרוע מתחילה.
ממנה דם תולה כצ"ל.
ומאורע. כצ"ל.
רבא. כ"ה גירסת רש"י שם ד"ה ארחי' אבל התוס' ד"ה והא כ' רבה גריס דרבא היה בקי.
דם בתולים כצ"ל.
כדי שלא תטעה בדם מקור. בנדפס ליתא ודברי רבינו בכאן נכונים בטעמן דלא כמש"כ הרוקח בריש הל' נדה וז"ל בועל בעילת מצוה ופורש אע"ג דדם בתולים טהור אי אפשר בלא דם טמא עמו על כן בועל ופורש עכ"ל והוא מהירושלמי פ"ב דברכות שאמרו שם מ"ט אי אפשר שלא יצא דם נדה עם דם בתולים ואנן לא קיי"ל הכי דאפשר דם בתולים בלא דם נדה אלא שטמאה מדרבנן ומטעם הרא"ם כאן.
זבות כצ"ל.
בזוב. כצ"ל.
ז"נ אחרי מלאות ימי נדה וימי טומאה. כן הוא בנדפס וכ"כ המעתיק.
נדה. חסר בנדפס וחסר שם כל הפי' שכ' רבינו כאן וכדברי רבינו כאן כ"כ בספר התרומה הל' נדה סי' צ"ח וז"ל התם מיירי בשומרת יום כנגד יום דכי חזיא יום עשירי ויום י"א אי פסקה יום שנים עשר טהורה אע"ג דההוא יומא ראוי לנדה דאי חזיא הויא תחלת נדה כו' עכ"ל וכ"כ התוס' נדה ל"ז ב' ד"ה מה והמ"מ פ"ז מא"ב הי"א ודלא כהרמב"ם שם.
לפתח כצ"ל.
נדות. ט"ס וצ"ל עלות.
דם. ט"ס וצ"ל בהם.
אהבה בריה דרב יצחק. בנדפס איתא אר"א בר אהבה אמר ר' יצחק ובגמרא אמר רב אדא בר יצחק.
ונאכל. צ"ל ואינו נאכל.
ועוד כו' ליתא בנדפס עד ויום שפוסקת בו.
והוא עד זומם ולא זאת. לפמש"כ התוס' נדה ל"ז א' סד"ה אביי בשם ר"ת דימי לידה שאינה רואה בהן הוא למ"ד מיע"ל קג"ם ולא לחי העומד מאיליו בפ"ק דעירובין וכ"כ בהגהמי"י פ"ז מא"ב הי"א וא"כ הו"ל לרבינו לומר והוא לחי העומד מאיליו ולא זאת והנראה מדברי רבינו דלא ניחא לי' כלל לומר שהלמ"ד רמז לימי לידה שאין זה כלל לעיקר הדין משא"כ אות העי"ן שייך שפיר לעולה או אין עולה ועוד קשה לר"ת אמאי לא מרמז לה באות יו"ד דהיינו ימי ואף שהסמ"ג כ' בזה דלפי שכבר קדם סימן היו"ד לא אמר וע"י. יאוש, עד, ימי שתיבת יע"ל נוחה יותר להזכיר בגירסא מ"מ לא ניחא לרבינו ד"ז דא"כ הו"ל יע"ן שהיא נוחה עוד יותר להזכיר בגירסא והנו"ן רמז לנדה דמ"ש לידה מנדה וע"כ נראה לרבינו דלהסוברים שאינו עולה יש לומר דהעי"ן רמז לזה אך הוא דבר שאי אפשר דמפורש בב"ק ע"ג א' דהעי"ן הוא עד זומם וזש"ר והוא עד זומם ולא זאת. ועיין או"ח סי' ש"מ מג"א סקט"ו ופי' שם הפרי מגדים דכוונת הע"ש היינו עי"ן כולל כל היכא דפליגי בהו אביי ורבא עד זומם סנהדרין וגם עימור בכלל והכרם יהושע סנהדרין כ"ז א' כ"כ מדנפשיה ולא ראה הפמ"ג וא"כ י"ל שגם זה בא רבינו לשלול ומש"ה כפל והוא עד זומם ולא זאת ור"ל ולא זאת ג"כ.
ימים נקיים ממ"נ. כצ"ל.
לדקדק שסותרת ויש לדקדק כו' כצ"ל.
נראה לי כו' עיין בתהה"א בית ז' שער חמישי שכ' דברים האלו ע"ש ר"ת וז"ל אבל רבינו יעקב ז"ל כ' דלא נאמרו דברים אלו אלא בש"ז דזב משום צחצוחי זיבה שבה היא שסותר בר"פ המפלת כו' וכ"כ הרא"ש בפ"ד דנדה וז"ל ור"ת פי' דרמב"ח [שם ל"ג א'] לא מיבעיא ליה אלא באשה שבא עליה זב כו'.
אמרינן צ"ל אמר.
בזיבה כצ"ל.
אליו. צ"ל אלא.
פ"ק. ט"ס וכצ"ל פ"ב [כ"ה א'] דאמר אפשר כו' והנה התוס' נדה כ"ב א' ד"ה לפי כ' דאף ר' אליעזר דפליג אר"י ואמר דאינו מטמא במשא מודה דא"א בלא פתיכא בי' צחצוחי זיבה ואפ"ה לא מטמא במשא דכיון דפתיכא בי' ש"ז וה"נ אי לאו קרא לא הוה סותר אפילו יום א' ורבינו לא ס"ל כן ותי' באופן אחר.
סבר אפשר בלא צחצוחי זיבה וי"ל דר' אליעזר סבר לה כו' כצ"ל והסופר דלג מן סבר הא' לסבר הב' וחסר מה שבינתיים.
כר' אלעזר דאמר כו' גירסת רבינו הוא ר' אלעזר בל"י וכמש"כ התוס' נדה ל"ז א' ד"ה אביי וכ"ה לפנינו נזיר ס"ה ב' ודלא כהגרי"פ שם שהגיה דצ"ל ר' אליעזר.
ר' מלאי. לפנינו ר' חנילאי והראב"ד בפ"ה מאה"ט ה"א גריס ר' שמלאי. ודע דמש"כ רבינו דר' מלאי משום ר"א בר"ש פליג על רב הונא הוא כפי' הא' שכתבו התוס' נדה כ"ב א' סד"ה אלא דלפי הא"נ ש"ה דגמר טעמא מקרא אף ר"א בר"ש סבר נוגע הוי כר"ה וכדברי הרא"ם כאן כ"כ התוס' פסחים ס"ז ב' סד"ה ואיתקש.
ש"ז לרואה כו' כצ"ל.
דידי. צ"ל מידי.
דסבר. כצ"ל.
פי' וכרבא דאמר לרמב"ח נדה ל"ג ב' לפום חורפא שבשתא עיי"ש.
דאמרי. כצ"ל.
ואיהי. כצ"ל.
לגבי כצ"ל.
דהוי. צ"ל הוי.
דפולטת סותרת. ט"ס וצ"ל דפולטת אינה סותרת. ועיין רוקח הל' נדה סי' שי"ח שהביא שם פולטת זרע הורה רא"ם אשה ששמשה יום א' וראתה בו ביום ופסקה אפילו יום ג' צריכה ליזהר אם תפלוט זרע בלא דם יום ג' או יום ד' היא סותרת כו' ומזה אנו רואין דלמעשה החמיר רבינו ולא כמש"כ כאן לצדד להקל.
גורם סותר מידי כו' כצ"ל ופרש"י הוא בד' ל"ז א'.
הלשון מגומגם וכצ"ל שי"ל בימי זיבה קיימא דכולהו כו' ועיין נדה ל"ג א' תוד"ה רואה. אי נמי כו' ודלא כמש"כ רבינו בסמוך.
כרבא קיי"ל. העיקר חסר כאן דעדין אנו צריכין לידע טעמא דרבא ועיין בספר התרומה ה' נדה סי' צ"ד באורך בשם רבינו יצחק ב"ר שמואל רבו דרבא ס"ל כחכמים שאמר ר' יוחנן שבת פ"ו ב' שש עונות שלימות בעינן.
לראיתה. כצ"ל.
ראיה. כצ"ל.
הנה הרא"ם כאן לא כ' טעם לדבריו שאמר ואין לדחות ולומר כו' והרשב"א בתה"א בית ז' סוף שער ה' כ' באמת לפרש דהדר ואמר וכ"ת דילמא אישתייר מיניה לאו למימרא דאנן ניחוש להכי דאדרבה כיון דאמרינן להדיא בהדי דאזלא שדיתיה אלמא הכין הוא קושטא דמילתא והאי וכ"ת דקאמר בדרך דחייה קאמר כו' אולם הרשב"א לא היה גורס בגמרא דילמא בהדא דאזלא שדיתא אלא בהדא דאזלא כו' ומש"ה כ"כ אבל הרא"ם י"ל דגריס תיבת דילמא ומש"ה כ' ואין לדחות ולומר כו' ועיין ב"ח יו"ד סי' קצ"ו אבל לפי מה שהעתיק רבינו דברי הגמרא ליתא תיבת דילמא. וראיתי להעיר בד' המעי"ט להרא"ש פ"ד דנדה סי' א' עמש"כ הרא"ש בשם הראב"ד שה"ר מדתני רש"א ואחר תטהר אחר מעשה תטהר אבל א"ח אסור לעשות כן כו' אלמא אי לאו חששא דשמא תראה דם כו' משמשת והולכת ואינה חוששת שמא תפלוט ש"ז ולא מסתבר שלא התירה תורה אלא ע"מ שלא תתהפך ולא תלך כלל אחר תשמיש כל היום וכ' שם המעי"ט ותמיהא לי וכי לא מסתבר לומר כן והרי רבא מוקי לקרא הכי בפ' יוצא דופן דמ"ב א' כו' ובמחכ"ת אשתמיטתיה ד' הרשב"א בתה"א שם שתי' קושיא זו וז"ל ואע"ג דרבא נמי דחיק ומוקי קרא דורחצו במים בשאינה מתהפכת והטבילוה במטה לא דמיא להא דהתם לא מישרא שרא להו רחמנא אלא בדאתרמי ולא נתהפכה אבל כאן שהתירה לכתחילה לשמש אחר מעשה לא משמע דלא התירה אלא בתנאי שלא תתהפך דקרא סתמא קאמר עכ"ל.
זבה קטנה היא. כצ"ל.
דאקשי. כצ"ל.
רב כצ"ל.
דאמר. בגמרא דאמרי יום שפוסקת בו סופרתו למנין ז' ועיין תוס' נדה ל"ג א' ד"ה ואיהו כדברי רבינו.
ליטבלינהו ביממא דשבעה. כצ"ל. המעתיק.
פי' כו'. בווי העמודים בריש הסימן עמש"כ שם הרא"ם טבילה לזבה מנלן כו' שהביא שם הך דתניא ואחר תטהר אחר מעשה תטהר פי' אחר טבילה כו' כתב וז"ל אבל רבינו פירש אחר מעשה אחר טבילה תטהר לתשמיש אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן לשמש כו' עכ"ל ובמחכ"ת אינו כן ולא ראה דברי רבינו כאן וכ"ה בנדפס שפי' אחר מעשה אחר טבילה ואסור לעשות כן פי' לטבול. אלא שבזה פירש רבינו דלא כפרש"י דרש"י פי' בד' ס"ז ב' אחר מעשה כיון שספרה מקצת היום של שביעי תטהר ע"י טבילה ומהרא"ש בביאוריו לסמ"ג וכן מהרש"ל שם כתבו דאם נפרש אסור לעשות כן לטבול פי' אחר מעשה תטהר כיון שספרה מקצת היום של שביעי תטהר ע"י טבילה ואחר מעשה היינו מעשה הספירה כפרש"י וזש"כ הסמ"ג בשם רש"י שפי' אסור לעשות כן היינו לטבול ולהנך דמפרשי אסור לעשות כן לשמש ה"פ אחר מעשה תטהר כלומר אחר הטבילה תטהר לבעלה ומותר לשמש אבל א"ח שאסור לשמש אבל דעת רבינו הרא"ם כאן דלא כפרש"י שהרי מפרש אחר מעשה אחר טבילה ואפ"ה מפרש אסור לעשות כן היינו לטבול וכפי' רבינו אחר מעשה אחר טבילה כן מבואר בת"כ וז"ל רש"א אחר תטהר אחר המעשה תטהר כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות [וה"ה לבעלה] והר"ן פ"ב דשבועות הוכיח מהת"כ שאסור לעשות כן אטהרות ואבעילה קאי ולא אטבילה וכ"כ הרז"ה בהשגותיו לבעה"נ ולא ידעתי מאין הרגלים לפרש כן הלא ר"ש קרי להדיא לטבילה מעשה כמ"ש אחר המעשה תטהר כיון שטבלה כו' וא"כ גם מה שאמר אסור לעשות כן יש לומר כפירוש רבינו דהיינו מעשה הטבילה. הנה לפי' רבינו נמצא דמדאורייתא מותרת לשמש דמדפי' אחר מעשה תטהר פי' אחר טבילה א"כ אין לך לפרש תטהר אלא על התשמיש שמן התורה מותרת לשמש וכדכתב הנו"ב מ"ת חי"ד סי' קכ"ו בדעת הראב"ד משא"כ לפרש"י ותוס' בד' ס"ז ב' שפי' אחר תטהר היינו הטבילה שמותרת לטבול ביום ז' אבל א"ח אסור לעשות כן היינו שאסרו הטבילה א"כ איכא למימר שבאמת התשמיש אסור מן התורה משום פולטת ש"ז כ"כ הנו"ב שם סי' קכ"ה. ומש"כ הנו"ב שם סי' קכ"ו שבדרשא דקרא ליכא פלוגתא בין רבנן לר' שמעון ומר אמר חדא ומר חדא ולא פליגי תרוייהו דרשות שמעינן מהך קרא אבל הך סיום דברי ר"ש אבל ח"א אסור לעשות כן שמא תבוא לידי ספק זה לא מצינו לחכמים שסברו שאסרו חכמים וגזרו לאסור טפי ממה שאסרה תורה ובזה אינני צריך לדחוקי גם בריש סוגיא דטועה נדה כ"ט ב' דאמר ר' שמעון היא דהוכרח לומר ר"ש דלרבנן נשאר קשה בכ"א תשמש דלדידהו לא מצינו שס"ל שאסרו לעשות כן וממילא שפיר אמר שם בסוף הסוגיא ש"מ ר"ש היא עכ"ל תמיהני דכבר כ' מהרש"א בדה"ת ד' ס"ז ב' בד"ה אבל דקושיית התוס' דד' כ"ט ב' ד"ה ר"ש סמכו עצמם אמה שהוכיחו כאן דליכא למימר דרבנן שרו לשמש כו' ואיך כ' הנו"ב לפרש כן ולא חש להוכחת התוס' אם לא דנימא כתירוץ התוס' בד' ס"ז דניחא גם קושייתם דהתם וכמש"כ מהרש"א שם וא"כ מאי חידש הנו"ב. ומדברי רבינו דלמעלה יש ללמוד דס"ל דרבנן ור"ש פליגי בדרשא דקרא דכ' שם רבינו דלרבנן דפליגי עליה דר"ש לא למדנו טבילה לזבה דדרשי ואחר תטהר אחר א' לכולם ואם איתא כמש"כ מהרש"א לפרש"י ותוס' דד' ס"ז ב' א"ש גם לרבנן כמו לר"ש דגם רבנן דרשי ואחר תטהר אחר מעשה תטהר והיינו מעשה הטבילה ותרוייהו דרשות שמעינן מהך קרא ורבינו א"ל לשיטתו שפי' בר"ש ואחר תטהר אחר מעשה תטהר דהיינו מעשה הטבילה תטהר לטהרות ולבעלה וא"כ לרבנן דבעו תיבת ואחר שיהיה הספירה רצופה כאילו היא דבר אחד לא מחולקת א"כ לא דרשי תיבת ואחר למעשה הטבילה. אבל לפרש"י שפי' ואחר מעשה שאמר ר"ש דהיינו אחר שספרה מקצת יום הז' תטהר ע"י טבילה א"כ ה"ה לרבנן שפיר מצי ס"ל תטהר ע"י טבילה כמו לר"ש ועיין מש"כ לעיל בביאורי אות כ"ב ודו"ק. ובביאור דברי ר"ש דאמר ואחר תטהר קאי אפי' ביום הז' בעצמו נ"ל דהיינו כר"ה בב"ר פ' מ"ד והובא בתוס' גיטין ס' א' ד"ה ופרשת דכ"מ שנאמר אחר סמוך אחרי מופלג וכיון דכתיב ואחר ולא ואחרי כן ש"מ דסמוך קאמר וע"כ בסמוך לספירת מקצת שבעה דאי סמוך לסוף ספירת ז' פשיטא דהא יותר משבעה ל"צ כדכתיב ז' ימים. ומה שהקשו התוס' בגיטין שם מאחרי מות דבו ביום היה ואיך אמר ר"ה אחרי מופלג לפמש"כ בפענח רזא ס"פ וירא דהא דקי"ל אחר סמוך אחרי מופלג ה"ק בכ"מ הוי אחר סמוך אבל אחרי יכול להיות מופלג או סמוך א"ש דלק"מ ובזה מיושב ג"כ קושיית הפר"ד דרוש ה' לר"ה דאחרי מופלג איך יתכן לומר דבביזת מצרים נתקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול שהרי אין לך סמוך גדול מזה עיי"ש. ועיין ברכות ס"א א' אר"נ מנוח ע"ה היה דכתיב וילך מנוח אחרי אשתו והנה לפמש"כ המעי"ט בפ' אין עומדין סי' ח' לדעת התוס' דולא אחורי אשה היינו בסמוך לה בתוך ד"א וא"כ י"ל דאחרי מופלג והיה מנוח רחוק מאשתו ד"א ומנלן דע"ה היה וראיתי בשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תש"ע שכ' שם דמותר לקרב אצל אשה אחרת לבד זונה בתוך ד"א דרך אקראי אבל ללכת אחריה אפי' חוץ לד"א אסור לפי שהדבר ברור שיבא לידי הרהור עיי"ש והוא דלא כמש"כ המעי"ט ואפשר דר"נ ס"ל כר' יודן במדרש שם דאחרי סמוך ואחר מופלג וא"ש דר"נ הי' תלמיד שמואל ושמואל ס"ל גם כן דאחר מופלג כמ"ש בערכין כ"ד ב' מאי אחר היובל אחר אחר עיי"ש בהגרש"ש.
כן. ט"ס וצ"ל זה. ודעת הרז"ה דליטבלן דאמר ר"פ הוא לשון נקיה כלומר ליטבלן ולישמשן וכההוא דאמרינן ברכות כ"ד א' ההוא יומא יום טבילה הוה ואין כן דעת רבינו אלא כרבינו יעקב ז"ל.
ואין לה"ר כו' עד וא"ר תבעוה לינשא חסר בנדפס.
מטבלינן ביממא אימר יולדת כו' אינה ראיה דהתם כו' כצ"ל.
ו'. צ"ל ז'.
א"נ מצינו למימר כו' כצ"ל ועיין נדה כ"ט ב' תוס' סד"ה ר"ש ובד' ס"ז ב' ד"ה אבל ומיהו זה יש לדחות כו' והיינו כמש"כ הרא"ם כאן ונראה שכן הוא דעת הראב"ד בבעה"נ וזש"ש וה"נ כיון דמשוינן לה כזבה וסתרה ואסורה לשמש כולי יומי דתמניא שויוה לההיא יומא כיום ז' לנדה דהא נדה היא ומש"ה לא טבלה בשביעי עכ"ל ועיין נו"ב מ"ת חי"ד סי' קכ"ו מש"כ שם לפרש דברי הראב"ד.
אדעתיה. צ"ל אדעתה.
התלמיד כצ"ל והנה מש"כ כאן על מה ששותה עם אשתו נדה עיין בנדפס שכ' שם על ששכב עם אשתו נדה ויש לפרש עפ"י מש"כ בס' הישר לר"ת בשאלת הר"ר אליעזר דע"ח ע"ד וז"ל כ"ש דקפיד אאכל ושתה דחמירא אכילה ושתיה על שלחן אחד משינה בסינר כדמוכח כולה שמעתא דהתם איכא דעות ואיכא שינוי והכא דעות איכא שינוי ליכא וא"כ רבינו מכח כש"כ אומר דה"ה שלא ישתה מ"מ אין סגנון הלשון מורה כן וגירסא דכאן עיקר.
שאל"כ למה הוזכר בברייתא שותה. מיהו התוס' בשבת י"ג ב' סד"ה בימי כ' ומהכא דקאמר אכל עמי ושתה עמי יכול להיות שלא הקפיד אלא על השכיבה וצ"ל לדעת התוס' שבברייתא הוזכר כל זה לרבותא לרוב צדקתו שאע"פ שאכל ושתה עמה וישן ג"כ בקירוב בשר מ"מ לא עלתה לבו ודעתו לד"א.
מהרהר. צ"ל ומהרהר וכ"ה בנדפס. ובהגמי"י פי"א מהל' א"ב אות ל' הביא עוד ראיה לסברת הרא"ם שאם הבעל שותה תחלה מותרת האשה לשתות אחריו מדקאמרינן גבי עובדא אכל ושתה עמי ולא אמרה אכלתי ושתיתי עמו או אכלנו ושתינו יחד והס"ט סי' קצ"ה סקי"א כ' מהתם ליכא להוכיח שהשיבה כפי מה ששאל אליה מה הוא אצלך וע"ז השיבה אכל עמי וכו' ובאמת באדר"נ רפ"ב איתא אמרה לו רבי אכלתי עמו ושתיתי עמו כו'. וראיתי בבנין יהושע שם עמש"כ שם וישנתי עמו בבגדי על המטה שכ' וז"ל בבגדי ל"ג הכא וכן ליתא בשבת כי הלא אמרה ובשרו נגע בבשרי עכ"ל אולם הראב"ד בבעה"נ ריש שער הפרישה העתיק לשון האדר"נ ובשרו לא נגע בבשרי וכ"כ הרשב"א בתהה"א בלשון האדר"נ וא"ש וכן מבואר בתדא"ר פט"ו וישנתי אני עמו במטה אחת אני בבגדי והוא בבגדיו אבל לא הסיח דעתו לד"א ע"כ ופליג אתלמודא דידן דקתני וישן עמי בקירוב בשר ועיי"ש באדר"נ שאמרו הה"א ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב [לגלת ערותה] יכול כו' ישן עמה. בבגדיה על המטה ת"ל לא תקרב וכ"ה בתדא"ר שם והיינו לפמש"כ בעובדא דתלמיד. אחד שישן עמה בבגדיו עז"א אליהו ברוך המקום שהרגו כו' שכך כתוב בתורה ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב הרי מבואר דמל' לא תקרב האמור בתורה בנדה גופיה ילפינן דהוא בבגדו והיא בבגדה אסור אבל התלמוד שלנו בשבת שם ס"ל באותה מעשה שישן עמה בקירוב בשר וא"כ ממה שאמר אליהו שהרי א"ת כו' לא תקרב אין ראיה להוא בבגדו והיא בבגדה עד דילפי שם י"ג א' ממ"ש ביחזקאל דמקיש אשה נדה לאשת רעהו ומכל זה מבואר דעיקר הגירסא באדר"נ וישנתי עמו בבגדי על המטה ובשרו לא נגע בבשרי כהראב"ד והרשב"א דלא כהבנין יהושע. ועיין הגמי"י ריש פכ"א מהל' א"ב שהעתיק שם האדר"נ יכול ישן עמה בבגדיה על המטה ת"ל והדוה בנדתה כו' והוא ט"ס שדילגו מן הת"ל הראשון להת"ל השני עיין אדר"נ שם. וראיתי להפ"ת ביו"ד סי' קצ"ה סק"י שנסתפק אי מותר לבעל לשמוע קול זמר של אשתו נדה עיין בדבריו שם ואני הייתי אומר שמותר לפמש"כ הרמ"א שם ס"ז דמותר להסתכל באשתו נדה במקומות הגלוים אע"פ שנהנה בראייתה והא ודאי דבאשת רעהו כה"ג אסור כמבואר בברכות כ"ד א' ובע"ז ד"כ אפי' פנויה וממקום שהביאו בברכות קול באשה ערוה מבואר שם דה"ה מראה באשה ערוה כדכתיב קולך ערב ומראיך נאוה ושניהם שקולים הרי להדיא דלא איתקש נדה לאשת רעהו להנך דברים דשה"ש ולדעתי הוא ראיה שאין עליה תשובה. ודברי הרא"ם הובאו ברוקת סי' שי"ח ובפסקי הריקאנטי סי' תקפ"ב וראיתי באו"ז הל' נדה סי' ש"ס שכ' ומורי אבי העזרי אמר לי שראה את רבינו אליעזר ממיץ שהיה שותה מכוס שהיתה שותה אשתו נדה אך לא היה מקבלו מידה עכ"ל ולכאורה הוא מעשה לסתור פסק הרא"ם שכתב כאן ואין לומר דשלא בפניה הוי מדאמר אך לא היה מקבלו מידה ש"מ דבפניה הוי. ואין לומר דמיירי כשהאשה שתתה כל הכוס ואח"כ חזרו ומלאו אותו ושתה הרא"ם אע"פ שמכוס אחד שניהם שותים התיר הרא"ם דא"כ למה לא היה הרא"ם מקבלו מידה והלא דעת הרא"ם כאן בסמוך בהושטת ש"ד שלא בכוס מזיגה מותרת. וי"ל דהרא"ם היה שותה מכוס שהיתה שותה אשתו נדה אחר הרקה שהריקו כוס ששתתה בכוס אחר ואח"כ הריקו בכוס ראשון וכמש"כ רבינו כאן ולאפוקי אתא ממש"כ האו"ז שם מפסקי נדה אנו מחמירין על עצמינו ואין אנו אוכלים לא בקערה שלה ולא משיורי מאכלה לזה כ' האו"ז ע"ש אבי העזרי שראה להרא"ם שהיה שותה מכוס שהיתה שותה אשתו נדה ולאחר הרקה דוקא. ועיין במרדכי פ"ק דשבת מש"כ בשם רבינו שמואל מבונבורק וחידוש שלא הביא דברי הרא"ם דאפי' כשחוזרים ומריקים לכוס ראשון מותר.
עמה. ובנדפס הגירסא אין זה איסור והיא היא. ומש"כ כאן ובכתובות כו' עד שלא בפניו שריא חסר בנדפס אולם הרשב"א בחי' לכתובות שם הביא דברי היראים הכתוב כאן.
דלא כרש"י. עיין תוס' כתובות שם ד"ה מחלפא. ולשון הסמ"ג חוץ ממזיגת הכוס כשהכוס בידו וא"כ ליתא למה שדקדק רבינו ואחרי שאין איסור אלא בהושטה והזכירו מזיגת הכוס למדנו כו' והרשב"א בחי' לכתובות שם ה"ר לדברי רבינו וז"ל ובמס' ברכות ירושלמי לשון סועד לזה כלה לביתה אסורה כל ז' ואסור ליטול ממנה כוס עכ"ל וכ"כ הריטב"א שם וז"ש במ"ס כלה בלא ברכה כו' ואסור ליטול מידה כוס אלמא כוס דוקא עכ"ל והאו"ז סי' ש"ס כ' והא דאמר פ"ב דברכות ירושלמי כלה אסורה לביתה כו' התם מיירי באדם אחר ולא בבעלה כו' וצ"ע בכוונת דבריו אם כוונתו לדייק כהרשב"א והריטב"א א"כ דחי דאדם אחר קיל מבעלה וכמו שכ' רבינו והנדה יען שהיא רגילה עם בעלה החמירו בה יותר משאר עריות לענין אכילה ושתיה ואפשר דר"ל להיפך.
משאר. צ"ל בשאר וכ"ה בנדפס.
לר' אבהו. בנדפס לרבא. ולפנינו בגמרא לרב כהנא.
וטעמא כו' בקיצור הל' נדה להרא"ש בסופו כ' שם אלא שהדבר קשה ליזהר מיחוד אשתו נדה ומצאו רמז מן המקרא להתיר ייחוד נדה כו' והיינו ממש כדברי רבינו ומיושב בזה תמיהת התוס' שבת י"ג א' סד"ה מה וכבר העיר בזה הק"נ שם.
יש לה היתר לאחר ספירת ז' וטבילה כ"ה בנדפס. ועיין תוס' סוטה ז' א' ד"ה נדה ויש לומר כו' וכדברי הרא"ם כאן אלא שרבינו הוסיף לומר ובמה מצינו [כצ"ל] אין ללמוד כו' דהנה הגרש"י בסוטה שם הקשה על התוס' מודע לא כתבו דשאני נדה שכבר בא עליה וכדאיתא בכתובות ד"ד וכמו שכ' התוס' בעצמם בסה"ע ואשתמיטתיה מש"כ הגרעק"א בתשו' ס"ס קמ"ה וז"ל שם מה דהקשו התוס' דמ"ש נדה מעריות היינו אף דבנדה ג"כ בלא בעל אותה אסור ביחוד מ"מ הא בעריות גם בבעל אותה כגון שגירש לאשתו ונשאת לאחר דאסור הראשון להתיחד עמה כיון שהיא א"א או שבא על הפנויה ונשאת לאחר וכדומה שהיא עתה ערוה עליו דאסור ליחד אף דכבר בא עליה עכ"ל אלא שהקשה שם בתשובה על תירוץ התוס' דנימא נמי דומיא דבן לאמו דלא בעל אותה דהא מעולם אסורה לו אבל בבעל כמו גווני הנ"ל תשתרי ומנ"ל דבאין היתר לאיסורו אף בבעל אסור נימא דדומיא דבן לאמו דלא בעל הוא דאסור אבל בבעל מותר והניח בצ"ע אך במה שהוסיף רבינו הרא"ם כאן ובמה מצינו אין ללמוד מתורץ תמיהת הגרעק"א דשפיר יש ללמור במה מצינו דאף שבעל אסור כמו לא בעל בדבר שאין היתר לאיסורו אבל בנדה אין ללמוד במה מצינו דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו לשאין לו ואף דיש סברא ג"כ לומר דבלא בעל יצרו תוקפו יותר מאם בעל מ"מ אין הסברות שוות זה לזה ודו"ק. ויש כאן דילוג איזה תיבות וכצ"ל ואין מתייחד עם כל עריות שבתורה לא אסרו אלא עריות שאין כו' וכ"ה בנדפס.
ויען כו' עד דתניא חסר בנדפס.
תולדה. צ"ל כתולדה. והנה רש"י פי' בהוריות ח' ב' פרוש מן הנדה כלומר בסמוך לווסתה כו' אולם דעת הרא"ם כאן דלא כפרש"י ומש"ה כ' שאין חייבין עליה כמו שאר דרבנן וכבר כ' התוי"ט הוריות שם דרש"י לא דק בזה עיי"ש ומש"כ שם בתוס"ח וז"ל ובירושלמי הובא בתוס' איתא בהדיא איזה היא מ"ע שבנדה אמר ר' אבין והזרתם את בני ישראל מלמד כו' סמוך לוסתן עכ"ל ואחריו נמשך בהעמק שאלה שאילתא פ"ט אות ד' שכ' שם על פרש"י והכי איתא בירושלמי שם ובמחכ"ת אינו כן דבירושלמי שם אין כתוב סמוך לווסתן והפי' בירושלמי כמש"כ הבעל פ"מ שם והזרתם את בנ"י מטומאתם בשעת שהם בטומאתם כגון שנטמאת עתה כו' וכ"כ בס' באה"ט ויקרא י"ח י"ט ע"ד הירושלמי וז"ל וצ"ל דס"ל להירושלמי דוהזרתם קאי אהיה משמש עם הטהורה וא"ל נטמאתי ופירש מיד דחייב כו'. ודעת רבינו הוא כהרא"ה בב"ה בית ז' שער ב' בזה הדין. דעיין לעיל אות ס"ח בביאורי דווסתות דרבנן לדעת רבינו הרא"ם ועכ"ז הפרישה סמוך לווסת הוא מדאורייתא ועיין נו"ב מ"ק חי"ד סי' נ"ה ובהע"ש שם פשר הדברים בטוב טעם.
והזרתם. כצ"ל.
לראות. שאם רגילה לראות מט"ו כו' כצ"ל והסופר דלג מלראות הא' להב'.
הלשון מגומגם וז"ל הנדפס ואין חילוק בין רגילה לראות תחילת העונה או סוף העונה לעולם אינה אסורה כי אם אותה העונה עכ"ל והוא הנכון ועיין בתהה"א הנ"ל מחלוקת הרשב"א והרא"ה בשיעור העונה ודעת רבינו כהרשב"א.
ימים. כ' המעתיק לימים.
בפי כצ"ל.
אוסרין. צ"ל אוחזין אותה.
הלכך כצ"ל.
המרדכי רפ"בדשבועות העתיק לשון היראים או באכילת שום אכלה פלפלין וראתה. ועיין בב"י יו"ד סי' קפ"ט סד"ה גרסינן בגמרא שכ' דמשמע מדברי המרדכי שהם מפרשים דהא דאמרינן נדה ס"ג ב' לאתויי אכלה שום וראתה ואכלה בצלים וראתה כו' רבותא קמ"ל דכשראתה שלש פעמים ע"י ג' אכילות אלו אע"פ שהם דברים חלוקים הוקבע הוסת וטעמא משום דמ"מ הוחזקה זו לראות ע"י אכילת דברים חמים והובא בהגהת שו"ע שם סכ"ג והגר"א בביאוריו שם סקל"ג כ' דבמרדכי משמע להיפך ולענ"ד הדין עם הב"י לפי גירסת הב"י במרדכי וכן הוא לפנינו שכ' המרדכי בשם ס"י או באכילת שום אכלה פלפלין וראתה דמשמע דאכלה פלפלין הוא פי' אכילת שום שמקודם ואע"ג דשום ופלפלין ב' דברים הם אלא ע"כ דכל אכילת דברים חמים כחדא חשיב להו דמ"מ הוחזקה זו לראות ע"י אכילת דברים חמים. אבל הגר"א שם העתיק ל' המרדכי או באכילת שום או אכלה פלפלין וכן הוא לשון היראים הנדפס או אוכלה שומים וראתה או פלפלין ע"כ שפיר כ' הגר"א מש"כ ולשון הכת"י שלפנינו מורה כלשון הנדפס אף דליתא תיבת או קודם אכלה פלפלין.
נדה. צ"ל זבה. כמסקנת הגמרא.
מיהו כו' חסר בנדפס עד ועוד ראיה. ועיין סמ"ג שכ' דהואיל ולא נתברר הלכה כדברי מי ראוי להחמיר כדברי ר' חנינא והוא כדברי רבינו והאו"ז הל' נדה סימן שמ"א פסק כרב וכ"ד הרבה מן הראשונים ובס' התרומה הל' נדה סי' פ"ח האריך בזה.
בס' ראשית בכורים להגאון ר"ב זצ"ל בד' ל"ו א' נסתפק בהא דאר"י א"ש הלכה כר"א בד' אם הוא במשנה דוקא או גם בברייתא וחידוש שלא העיר שם מדברי התוס' נדה מ"ח א' סד"ה אמר. ועיין או"ז הל' בע"ק סי' קכ"א מבואר שם דס"ל דהך כללא הוא אפילו בברייתא דאל"כ לק"מ קושייתו שם.
ביום הראשון ומצאו טהור וביום השביעי ומצאו טהור וכו' ר' אליעזר אומר הרי אלו בחזקת טהרה. ועוד ראיה כו' כצ"ל.
ושלשה. ליתא במשנה שלפנינו.
הרי זו כצ"ל ובנדפס הרי אלו.
ואע"ג כו' עד וכשהיא בודקת ליתא בנדפס. ודברי רבינו צריכין ביאור דאי אפשר לומר דר"ל דלא קיי"ל בנדה שבדקה עצמה בשנים לנדתה ומצאה טהורה ובה"ש לא הפרישה כדברי חכמים מדאמר ר"א אליבא דר"ח דתחילתן וסופן בעינן דמאי שייטי' דברי ר"א ור"ח לבדיקת נדה דסגי ביום א' ולא בעינן כלל ז"נ אלא ע"כ דכוונת רבינו הוא דבזבה לא קי"ל דסגי בבדיקת אמצעי לבד וכרבנן בדין נדה אלא כר"א וכדפריש ר"ח כו' וא"כ מוכח מדברי רבינו דאם לא הוה ס"ל כר"ח אלא כרב דאמר לר"א תחילתן אע"פ שאין סופן וסופן אע"פ שאין תחילתן ה"ה דהוה אמרינן כחכמים בבדיקת נדה וסגי בזב וזבה ג"כ בבדיקת אמצעי לבד וא"כ דעתו כהראב"ד בבעה"נ שכ' שם לדמות ספירת ז"נ של זב וזבה לדברי חכמים בהפסקת נדה הביאו הרא"ש פ"י סי' ה' משא"כ לדעת הרז"ה שם אפילו אי נימא כרב אליבא דר"א לא סגי בזבה בדיקת אמצעי לבד. ויש לדקדק לפמש"כ רבינו כאן דמדברי חכמים שמענו דלא כר' יהושע ור"ע א"כ מאי מתרצינן בנדה ח' א' דמש"ה ל"א ר"י א"ש הלכה כר"א בה' והיינו הא דתנן רא"א מלמדין את הקטנה שתמאן בו דאר"י א"ש הלכה כר"א משום דקאי ר' אלעזר כוותיה. משום דקאי ריב"ב כוותיה. דא"כ קשה אמאי חשיב הזב והזבה בד' אע"ג דחכמים דד' ס"ח א' ס"ל כר"א ודלא כר"י ור"ע ועיין בתוס' נדה ח' א' ד"ה משום וד' מ"ח א' ד"ה אמר. וי"ל דסוגיית הגמרא שם כר"ח אליבא דר"א דתחילתן וסופן בעינן וא"כ אי אפשר לומר דר"י א"ש פסיק הלכה כר"א בזב וזבה משום דחכמים כוותיה ס"ל דא"כ הוה סגי בבדיקת אמצעי לבד ולמה הצריך דוקא ראשון ושביעי והיינו דוקא לסברת הראב"ד שאינו מחלק בין הך דזב וזבה לבדיקת נדה לרב אליבא דר"א דלא כהרז"ה. ובז"י דברי התוס' נדה ז' ב' ד"ה ר"א שכ' מכאן משמע אשה כו' ודבריהם תמוהים אם רצונם להוכיח דהלכה כר"א מאי מכאן משמע הא להדיא אר"י א"ש הלכה כר"א בד' והך חדא מינייהו ולא היה להם להאריך כ"כ בדבריהם אלא ע"כ דכוונת התוס' להוכיח מכאן דהלכה כר"ח אליבא דר"א דתחילתן וסופן בעינן וכמבואר בדבריהם דאזלי כר"ח וכדעת הרא"ם והסמ"ג אמנם גם זה יפלא מאין הרגלים מכאן כר"ח ולא כרב ולפי הנ"ל אתי שפיר דס"ל להתוס' דלרב אליבא דר"א באמצעי לבד נמי סגי וכהראב"ד דיליף לה מבדיקת נדה לחכמים וא"כ לפי"ז יקשה סוגיית הגמרא משום דקאי ריב"ב כוותיה וכנ"ל וע"כ צריך לתרץ דכאן אזלא כר"ח דר"א תחילתן וסופן בעי ופליג בהא ארבנן דלדידהו באמצעי לבד נמי סגי בזב וזבה וא"כ אין לומר דר"י א"ש פסיק הלכה כר"א בזב וזבה משום דחכמים כוותי' ס"ל ומש"ה פסקו התוס' כר"י א"ש דאמר הלכה כר"א וכר"ח דאמר לר"א תחילתן וסופן בעינן.
ורבא. צ"ל ור"ע.
טהרה. ט"ס וכצ"ל טומאה. דהא תנן ברישא דמתני' כל י"א יום כו'.
אלה. צ"ל אלא.
יום ואלו ימים הרי שנויים לזבה כו' כצ"ל ועיין נו"ב מ"ת חי"ד סי' קכ"ז שכ' שם אדברי ר"ע למה לא פליג בנדה ס"ת א' בנדה שבדקה יום שביעי כו' דטעמי' דר"ע דבעינן ספורין לפנינו כדמסיק בד' ס"ט א' ורש"י שפי' במשנה טעמיה דר"ע שמא ראו בנתיים אין הכוונה שחוששין לזה אלא כיון שבצד האפשר הוא שתראה לא מקרי ספורין לפנינו אפילו אם באמת לא ראתה וא"כ אין ראיה מחכמים שם דלא כר"ע וגם בדברי ר' יהושע כ' הגר"א בא"ר דקסבר מדאורייתא היא בחזקת טהרה אלא רבנן הוא דגזור ולא גזרו אלא אימים שלא בדקו עצמן ומש"ה אינו סותר את הראשון ועולה הוא לו ודו"ק.
בצמר לבן. חסר בנדפס וניכר החסרון מראיותיו שם שכ' דאמרי' בפ' כל היד אין בודקין את המטה אלא בפקולין או בצמר נקי ורך ואמר אביי כו'. ופקולין הוא צמר גפן שכ' שם מקודם וכן פי' כאן. והני שחקי דכתנא דאביי הוא בגד פשתן לבן ישן שכ' שם מקודם. ואו בצמר נקי ורך הוא צמר לבן שכ' כאן וחסר שם. והך דאמרינן בפ' כל היד כו' עד ואמר אביי חסר כאן. ודע דכפי' רבינו כאן בפקולין שקורין קוטון בלע"ז כן פרש"י אבל הערוך ערך פקל ב' פי' פקולין פשתן נקי וצ"ל הא דתני דבי מנשה ולא בפשתן אלא בפקולין לפי' הערוך דר"ל ולא בפשתן פשוט אלא בפקולין הוא פשתן נקי וטוב כמש"כ בערך מך ד' פי' הפשתן המסורק המובחר קורין בלשון ישמעאל אלמך והוא מוך שבמשנה וגמרא.
נדבק. בנדפס איתא בבגד פשתן לבן ישן שהוא רך והדם נבדק בו וכ"כ הרב הגאון ר' אלי' דוד שליט"א בגליון הכת"י ואין הדם נבדק בו אולם המרדכי בהל' נדה העתיק שם מס"י כפי מה שכתוב בהכת"י ולא חדש שהוא קשה. ואין הדם נדבק וא"כ יש לקיים השניים ולבטל האחד. והנה דעת רבינו דלא כפרש"י שפי' שחקים לבנים יותר מן החדשים אלא כמש"כ התוס' שבועות ו' ב' ד"ה גלימא דטעם דשחקים הוא מפני שהן רכין וכ"כ הטור יו"ד סי' קצ"ו וכמש"כ שם הב"ח בדעת הטור אלא שלא הביא דברי התוס' דשבועות ודברי רבינו הרא"ם והביא מקור להטור מהרשב"א בת"ה הקצר. ועיי"ש בהרשב"א שכ' בטעם חדש מתוך שהוא קשה מעט שמא יעוותנה ור"ל דהקשה מסרט בבשר ויש לראות דם בהעד ואינו דם המקור כלל אלא דם הבשר ולפי"ז אם אינה חוששת בכך מותרת לבדוק עצמה בבגד פשתן חדש לבן ונקי וכ"כ הס"ט יו"ד שם סקכ"א ויש לכוין לדבריו גם נוסחת היראים הנדפס שכ' דברך הדם נבדק בו דר"ל שאם תראה דם ברך בדוק הדבר שהוא דם טמא משא"כ בקשה והיינו כהרשב"א אבל לנוסחת הכת"י והמרדכי שבקשה אין הדם נדבק בו אין הדבר תלוי במה שאינה חוששת אלא דאין הבדיקה מועלת בב"פ חדש וכמו שהוא לפרש"י דאסור לה לבדוק בב"פ חדש שאינו לבן כ"כ כמו ישן ואין נ"מ לדינא בין פי' רש"י לפי' התוס' דשבועות והרא"ם. והרא"ש פ"י דנדה ס"ה כ' שתכניס בגד לבן או צמר גפן כו' ולא הזכיר כלל שחקים וכ"כ בהל' נדה בקיצור בבגד פשתן לבן וכן הסמ"ג לא זכר ישן רק בגד פשתן נקי ולבן ועיין דברי חמודות פ"י סי' ל"א שעמד בזה וכ' שם דמדברי הרא"ש משמע דפסק כתי' קמא ולא ידעתי למה עכ"ל ואני אומר דלא מן השם הוא זה אלא דהרא"ש והסמ"ג מפרשים כפרש"י דשחקים לבנים יותר מן החדשים וממילא כיון שהתנו לבן שמעינן דכל שלבן יותר טפי עדיף ולא הוצרך להם להזכיר שחקים להדיא ורבינו ירוחם שכ' והבדיקה תהיה שתכניס בגד לבן רך כו' ולא הזכיר ג"כ ישן ס"ל כהטור ומאחר שהתנה רך ממילא שמעינן דדוקא בשחקים שהן רכין יותר מן החדשים.