אור ברסלב

תוספות רבי עקיבא איגר על משנה שביעית· רבי עקיבא איגר

פרק א

משנה א

[אות א] וקרובין. וכן ברפ"ב מ"ו דכלאים:

משנה ב

[אות ב] של ששים מנה. היינו דשלשתן יחד עושים כך וכל אחד עושה שליש כבר. וכדאי' בירוש' שיהא משולשים והיינו מתני' דבסמוך היה אחד עושה וב' אינן עושים. היינו אף שאחד עושה ככר וכן או ב' עושים ואחד אינו עושה היינו ג"כ אף דהוי ככר ע"י שנים מ"מ אם השלישי אינו עושה שליש ככר אין חורשין. ומזה תמוהין לי דברי הר"ש במתני' ג' רואים אותם כאילו הם תאנים אם ראוים לעשות ככר שכל אחד עושה ככר וכ"כ הרע"ב. ולא ידעתי מנ"ל הא לומר כיון דרק רואים כאילו תאנים בעינן שאם היה של תאנים היה כל אחד ראוי לעשות ככר ולא ע"י צירוף שלשתן והא בפשוטו דאם ראויין היינו בין שלשתן כמו דאם ראויין במתני' דהכא וצע"ג:

משנה ד

[אות ג] בר"ב ד"ה שנאמר. שכבר נאמר ששת ימים. משמע דמכח יתורא הוא דלא מוקמינן על שבת אבל קשה לי דמנ"ל למדרש דקאי על תוספת שביעית. דלמא קאי על תוספת שבת בראשית. וברש"י ר"ה (דף ט' ע"א) כתב דע"כ אע"ג דרישא דקרא בשבת קאי דכתיב ששת ימים תעבוד סיפיה אשביעית קאי דאי אשבת חריש וקציר הוא דאסור שאר מלאכות מי שרי עכ"ל ומ"מ עדיין קשה לי קצת דדלמא קאי על תוס' שבת ולא רצה התורה לאסור בתוס' שבת רק מלאכת חרישה וקצירה ולא בשארי מלאכות:

[אות ד] בתוי"ט ד"ה עד. ואי נמי שלשה שכל אחד עושה כו'. לא ידעתי למה נקט שכל אחד עושה ככר אף אם ג' עושים יחד ככר יהא רשאי לחרוש כל בית סאה בשבילם:

משנה ה

[אות ה] תוי"ט ד"ה וחורשין. עד ר"ה. וכתב הרא"ש ע"ז ולא ידענא טעמא מאי וכי עדיפא ליה משאם היה לאיש אחד:

[אות ו] בא"ד היינו לאחר תקנת ר"ג. קשה לי דלמה לי ג' אילנות עושים ככר הא אף בפחות לשתרי דהא גם בשדה לבן שרי עד ר"ה אחר תקנת ר"ג וב"ד וצ"ע:

משנה ו

[אות ז] בר"ב ד"ה נטיעות. אין חורשין וכו'. קשה לי דמנ"ל דדין נטיעות הוא לחומרא הא בפשוטו דדינא לקולא. דבעשר אילנות בין עושין בין אין עושין הוי שדה אילן וחורשין רק עד עצרת. ובנטיעות חורשין עד ר"ה. דחסה התורה כמ"ש הר"ש. אבל אה"נ דבג' נטיעות חורשים עכ"פ עד עצרת ולא חמירי מאילנות. וכן משמע להדיא ברמב"ם (פ"ג ה"ה) היו יו"ד אילנות וכו' עשר נטיעות וכו' משמע דבנטיעות חלוקים מדין עשר אילנות דחורשים עד ר"ה. ולא מצאתי מי שיאמר דנטיעות חמירי מאילנות לענין אם הם פחות מעשרה וצ"ע. ואולם מלשון הרמב"ם בפי' בסוף פרקין שכתב וז"ל וכבר נתבאר לך ההפרש בין הנטיעה והאילן שהאילנות ג' לבית סאה והנטיעות עשר לבית סאה. ואז נקרא שדה אילן עכ"ל משמע להדיא כהרע"ב דיש בזה חומרא בנטיעות דלא מקרי שדה אילן לחרוש כל בית סאה עד שיהו יו"ד. ומ"מ צ"ע דמנ"ל זה. וגם עכ"פ אמאי לא כתב הרמב"ם גם ההפרש זה דבאילנות חורשים רק עד עצרת ובנטיעות עד ר"ה וצ"ע:

[אות ח] בא"ד עד שיהיו עשרה. אבל ט' אין כל סאה צריכה להם. ובי"א עומדים ליעקר. הרא"ש:

משנה ח

[אות ט] נטיעה כשמה. מבואר דרע"ק ס"ל דנטיעות קיל מזקינה לענין תוספת שביעית. ועיין בטורי אבן ר"ה (דף ט' ע"א) שתמה דממה דאמרינן במ"ק (דף ד') הלכתא לר"י קראי לר"ע. משמע דרע"ק ליה ליה הלכה די' נטיעות. ועיין בכפות תמרים בחי' לסוכה (בדף ל"ד) בתוס' ד"ה ואחת למקדש:

[אות י] בר"ב ד"ה כנטיעה. בין לענין ערלה. והרמב"ם (פ"י מהלכות נטע רבעי) פסק לענין ערלה כחכמים דאינו חייב עד שיגמום מן הארץ ובפ"ג מהלכות שמיטה פסק כר"ש ובירושל' משוי להדדי וצ"ע. גם קשה הא הרמב"ם שם (פ"י מהלכות נטע רבעי) פסק כראב"י דס"פ משוח מלחמה דילדה פחות מטפח חייב בערלה לעולם. דלעולם מיחזי כנטיעה בת שנתה א"כ בגומם עד פחות מטפח אמאי פטור. הא בפחות מטפח מיחזי כנטיעה בת שנתה. ובפרט שראב"י הוא מרא דשני דינים דבס"פ משוח מלחמה אמר כן לענין ילדה פחות מטפח. ובירושלמי כאן אמר כן לענין גומם עד פחות מטפח. ומה"ת לן לדינא לחלק ביניהם וצ"ע:

תוכן העניינים

תוספות רבי עקיבא איגר על משנה שביעית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה