תוספות יום טוב על משנה בכורות· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
פרק ז · משנה ז
אלו כשרים באדם ופסולים בבהמה. אותו ואת בנו כו'. בת"כ ממעט מאשר בו מום פרט לאותו ואת בנו כו'. והלא דין הוא. ומה אם בהמה שהכשיר בה הכושי וכו' פסל בה אותו ואת בנו וכו':
אותו ואת בנו. [פסול לקרבן] דמחוסר זמן הוא. רש"י. ובגמ' מאי אותו ואת בנו אילימא אהרן ובניו דכוותה תייש ובנו מי נהיג והתניא אותו ואת בנו נוהג בנקבות. ולא בזכרים [כמ"ש הר"ב רפ"ה דחולין] אלא תיישה ובנה דכוותה הכא כהנת ובנה כהנת בת עבודה היא. לעולם אהרן ובניו דכוותה תיש ובנו ומתני' חנניא היא דאמר [חולין דף ע"ה] נוהג בזכרים ונקבות:
וטרפה. עי' בפי' הר"ב רפ"ו דתמורה:
ושנעבדה בהן עבירה ושהמית את האדם. גם זה שם. ובנ"א ל"ג ואפשר משום הא דפ"ה דברכות ד' ל"ב. אמר רבי יוחנן כל כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו שנא' (ישעיה א') ידיכם דמים מלאו. וכ"ש לעבודה וה"ה למגלה עריות אלא דק"ל דא"כ לתני דפסולי' באדם. גם לא ראיתי להרמב"ם שפסלן באדם:
עד שידיר הנייה. כתב הר"ב והוא שידור ע"ד רבים שאין לו התרה אלא לדבר מצוה. אבל לדבר מצוה יש לו התרה. גמ'. ופי' התוס' בשם ר"ת משום דמסתמא ניחא להו לרבים: