תוספות הרי"ד על תלמוד ירושלמי פאה· רבי יעקב דוד ב"ר זאב [הרידב"ז] וילובסקי
פרק א · הלכה ג
רבי יוסי בשם ר"י ב"ל ובקצרכם מה ת"ל לקצור אלא אחד לגבוה ואחד להדיוט. רבי יודן בעי כלום מעות הקדש מתחללין אלא בתלוש כו'. הסוגיא הזאת מתבארת בע"ה יפה בפנים ולמען להבין מקור הדברים הנה הפ"מ ז"ל והנו"י ז"ל כתבו (במס' מע"ש פ"ה ה"ב) אשר הקדש אינו מתחלל במחובר ואין פודין מחובר לקרקע בהקדש כמו נטע רבעי דאינו נתחלל במחובר. וראיתי שחכם אחד תמה עליהם הא זה סותר מקומות רבות ובהדיא שנינו הקדיש קמה ופדה קמה. וכן גבי נטיעות הרי אלו קרבן אם אינן נקצצות וכן בסנהדרין (דף ט"ו) גבי שערו ובאמת דבריהם ז"ל הוא דבר פלא. אבל הכרעת הדברים הוא כך באם שהקרקע והקמה שניהם הוי של הקדש לא נפדה הקמה לחוד ודוקא גבי שערו במס' סנהדרין דלא הקדיש רק השערות אז נפדה אפילו המחובר לבד וכן גבי נטיעות דלא הקדיש רק הנטיעות אבל אם הקדיש הקרקע והנטיעות והשערות אז אין נפדה המחובר לבד בלא הקרקע וראי' ברורה יתנו עדיהן ויצדקו ומתחלה נקדים מה דקשה לכאורה על תשו' הרשב"א ז"ל ס' תקס"ג דכתב וז"ל ז"ל דבגבוה ובהקדש אי אפשר לומר גופה מהיום ופירי לאחר ל' לפי שאי אפשר שאילן של הדיוט יונק משדה הקדש אלא א"כ שייר מקום היניקה והראי' מההיא דשלהי המוכר את הבית (דף ע"ח ע"ב) ר"ש אומר המקדיש את השדה לא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה ותני עלה מ"ט הואיל וינקין משדה הקדש שאי אפשר שיהא השדה להקדש ויניקתו להדיוט ואמרינן עלה בגמ' ואי אמרת שיורי משייר אמאי מדנפשייהו קינקי אלמא כל כמה דלא שייר מקום היניקה בפירוש אי אפשר משום דכל שטח האדמה היונק צריך להיות חולין] כ"ש זה שמשייר כל הפירות וא"ת מה ראית לבטל ההקדש מפני השיור אדרבה נבטל השיור מפני ההקדש ולא היא הקרקע בחזקת בעלים וכיון שאתה צריך לבטל אחד מהן אוקי ממונא בחזקת מארי' וכו' עיי"ש [והארכנו בהרשב"א ז"ל הזה במסכת גיטין בפ' מ"ש עי"ש ותמצא טעם בע"ה] ולכאורה קשה על הרשב"א ז"ל מהא דגרסינן בירושלמי במסכת קדושין (פ"ג) הר"ז עולה לאחר שלשים יום מכרה אינה מכירה וליידא מילה אמר לאחר שלשים לשייר לו גיזה ועבודה פי' דלעולם הקדישה מעכשיו ורק שייר לו עד ל' יום יהא הגיזה שלו וקשה הא א"כ ינק הדיוט משל הקדש. אך לא רק מהירושלמי קשה אלא קשה כן משיטת הבבלי מסוגיא ערוכה במסכת חולין (דף קלה ע"א) דגרסינן שם א"ק צאנך ולא צאן הקדש טעמא דכתב רחמנא צאנך הא לא"ה כו' הב"ע בקדשי בד"ה כו' סד"א הואיל ומדאורייתא בני גיזה נינהו היכי דגזז ליה ליתב לי' והא קדיש לי' סד"א ליפרוק וליתיב לי' והא בעי' העמדה והערכה כו'. אר"מ בר פטיש משום ר' ינאי הכא במקדיש בהמתו לבד"ה חוץ מגיזותיה סד"א ליגזז וליתיב לי' א"ק צאנך ולא צאן הקדש א"ה קדשי מזבח נמי ומשני כחשי [פרש"י ז"ל דבניטל הגיזה מכחש הבשר ואסור לגוזזה עכ"ל ז"ל] קדשי בד"ה נמי כחשי דאמר חוץ מגיזה וכחישה קדשי מזבח נמי כו' אפ"ה פשטה קדושה בכולה כו' כו' ולכאורה קשה מהאי סוגיא נמי דמפורש דמקדיש בהמתו לבד"ה חוץ מגיזותי' א"כ חל ההקדש שינק גיזת הדיוט מצאן הקדש. ואילו להרשב"א ז"ל לא חל ההקדש שיהא הקרקע הקדש והפירות חולין. אכן ז"א. דהנה לכאורה יקשה הא ר"מ ור"י ס"ל במס' תמורה (דף יא ע"ב) דהמקדיש רגלה של זו עולה אין כולה עולה רק הרגל לבד וקשה הא איתא במס' ביצה (דף לו ע"ב) דינקי תחומין מהדדי וינקי כל אברי הבהמה אחתד מחבירו כדפרש"י ז"ל שם ע"ש א"כ קשה האיך חל ההקדש על הרגל והשאר חולין א"כ חל ההקדש שיניק הדיוט מהקדש. אבל ע"כ פשוט דז"א דאימתי אי אפשר שינק הדיוט מהקדש רק דוקא גבי פירות סדן השקמה ופירות השדה כדכתב הרשב"א ז"ל משא"כ בבהמה שינקי מהדדי א"כ כמו שיניק הדיוט מהקדש כמו כן ינק הקדש מן הדיוט משא"כ בשייר פירות השדה דרק הפירות דהדיוט יונק מן השדה אבל השדה אינה יונקת מן הפירות א"כ הכא גבי גיזה דאיתא במס' חולין דכחשי בנטילת הגיזה. א"כ כל מה שהגיזה מקבלת יניקה מן הצאן היא מגדלת ומחזקת על הצאן ומשמנת הצאן משא"כ אם לא תינק יבשי ופרכי ונפלי ונתכחש הבשר ונמצא דדמי כמו פרת הקדש אם לא יחליבה תתקלקל הדדים והחלב פשיטא דמותר לינק משא"כ בשדה ופירות דרק הפירות יונק מן השדה והשדה אינו יונק כלל שפיר אתא דינא דהרשב"א ז"ל ועפ"ז מוכח מהך סוגיא דחולין הנ"ל דמחובר אינו נפדה דכן מוכח מהסוגיא הזאת דגרסינן סד"א ליפרוק וליתיב לי' והא בעי העמדה והערכה וה"ק בתוס' ז"ל וא"ת ולימא כשהעמיד והעריך ואח"כ עבר וגזז ופדה וי"ל דבשעת פדי' בעי העמדה והערכה עכ"ל ז"ל ולכאורה קשה מאד דלימא כשהעמיד והעריך ופדה ואח"כ גזז וה"ק המהרש"א ז"ל כן ומתרץ כיון דהגיזה מחובר עדיין בבהמה לא מהני בה פדי' לבדה דהו"ל כאלו פדה אבר מבהמה שכולה קדושה דלא מהני וליכא למימר נמי שפדאה כולה דא"כ הו"ל כחולין לכל דברי' עכ"ל ז"ל וכן כתב המהר"ם ז"ל מלובלין הרי מוכח דלא מהני והא דכתב המהרש"א ז"ל דאם פדה אבר מבהמה שכולה קדושה לא מהני אין לזה מקור אבל אתא שפיר היטב ע"פ דברינו הגם דמיירי בבהמה של קדושת בד"ה ופשיטא דאם הקדיש אבן לבד"ה פשיטא דיכולין לפדות חצי אבן וכן אם הקדיש שדה יכולין לפדות חצי שדה עיין בתוס' ז"ל במסכת ב"ב (דף ק"ג ע"א) ד"ה ואמאי ובמס' קדושין (דף ס"א) תוד"ה נקדשו משא"כ בהמה וגיזה דאין פודין חצי בהמה ואין פודין הגיזה משום ההיא דהרשב"א ז"ל דלא אפשר בהקדש בשיור הפירות דאי אפשר לאילן של הדיוט שיניק משדה הקדש והא דיכול להקדיש חצי בהמה אע"פ שתניק חולין מן הקדש הוא משום דמה שמוציא יניקת הקדש להדיוט לחולין הוא מוציא לטובת הקדש דהגיזה והחצי בהמה של חלק החולין שינקי מן חלק הקדש הוא לטובת הקדש דאילו חסר היניקה הזה היה כחש ההקדש ע"כ לא נחשב שמוציא יניקה מן הקדש להדיוט דהא מעולם לא הי' הקדש לבד ולא הי' שייך היניקה להקדש לבד בלא חולין ולא הי' לו מעולם הקדש אחר אצלו שיתן היניקה בו ולא נתקדש מעולם היניקה שבו שיניק להקדש והי' לו להקדש טובה מזה שנתחבר לו חולין לינוק וזה הנ"מ בתחלת הקדש כנ"ל משא"כ כאן דכבר נתקדשה כולה עם הגיזה והי' לו להקדש התחברות עם הקדש בהיניקה והי' לו הטובה הזאת מן הקדש א"כ עכשיו מוציא היניקה מן הקדש לחולין דהא עד הנה הי' היניקה יצא להקדש וכיון דלא נפדה רק חלק הב' וחלק הא' נשאר בקדושה ואתה מוציא כח היניקה מחלק הקדש שלא נפדה לחולין ואין לומר שיפדה כח היניקה מן חלק הב' ז"א דהא הוי דשלב"ל דלא חל הפדיון ולא דמי לחוץ מגיזה וכחישה דהתם הוי שיור ויכול לשייר בדשלב"ל כדאיתא בכמה דוכתי משא"כ לפדות דשלב"ל אינו יכול ול"ל דיפדה גוף הצאן ליניקתה ז"א דא"כ צאנך הוא ועוד כבר כתב הרשב"א ז"ל מובא בשטמ"ק ז"ל ב"ב (דף עח ע"ב) דלא מהני בהקדש לשייר הגוף להיניקה ע"ש א"כ כשפודה חצי השני מוציא היניקה מהקדש לחולין והגם דצריך לטובתו להניק הא הי' לו הקדש אצלו שהניק לו א"כ ע"י הפדי' עושה שנוטל ההקדש המחובר אצלו ועושה שיניק הקדש לחולין וזה מובן מאד לפ"ז בהקדש בע"ח הגיזה המחובר לבע"ח והפירות המחוברין להשדה הקדש אינו יכול לפדות בלא השדה ובלא הצאן משא"כ בשהקדיש קמה ופדה קמה דהתם הקדיש רק הקמה ולא השדה וכן נטיעות אלו קרבן במס' נדרים (כט ע"א) יכול לפדות דהא לא הקדיש רק הנטיעות וכן במס' סנהדרין בשערות דמיירי שהקדיש והעריך השערות לבד אבל בשהקדיש השדה ופירות והצאן עם הגיזה אינו יכול לפדות הגיזה והפירות בלא השדה ועכ"פ מבואר ע"כ מסוגית הש"ס דמס' חולין הנ"ל דע"כ אינו יכול לפדות הגיזה במחובר ואינו יכול לפדות הפירות במחובר מן השדה בלא השדה וע"ז מבואר היטב הירושלמי הזה ר"י בשם ריב"ל ובקוצרכם מה ת"ל לקצור אלא אחד לגבוה ואחד להדיוט פי' דמרבה קרא כמו בראשית הגז דהצאן הוי הקדש והגיזה חולין דע"ז קאי קרא צאנך ולא של הקדש לפטור כמו כן הכא דמרבה לחיוב מלקצור אפילו לגבוה לא דהקציר הוא של גבוה דזה ממעט בפירוש קרא כדאיתא בת"כ אלא דהשדה הוא של גבוה והקציר הוא של הדיוט והיכי משכחת לה אם בשהקדיש שדה ושייר הקציר בזה לא חל ההקדש כלל כתשו' הרשב"א ז"ל הנ"ל והוי דהדיוט ואלא היכי משכחת לה דהוי של הקדש כשהקדיש שדה וקמה ופדה הקמה והוי כמו גבי צאן ע"ז פריך ר"י כלום מעות הקדש פי' הקדש דמים מתחללין אלא בתלוש שמא במחובר בתמי' הא במחובר אין מתחלל ההקדש דמים שיש בהקציר [כמו שאינו מתחלל בראשית הגז במחובר כנ"ל] וא"כ הוי בשעת מחובר עדיין הקדש ואינו חל החילול רק בתלוש דלאחר הקצירה דלאחר שיקצור אז חל הפדיון שלו וכיון דהחילול שלו הוא בתלוש א"כ האיך יתחייב בפאה הא עיקר החיוב עושה הקצירה ואפילו כשקצר ונעשה ע"י הקצירה פיאת עומרין של הדיוט מכל מקום אין עליו חיוב בפאה כמו דאמרינן לקמן בספ"ב גבי קצירת לסטים דפטורין אפי' לסטים ישראל כדאיתא שם שחובת הקציר בקמה ואין קרקע נגזלת וכדפי' הגר"א ז"ל בשנו"א ז"ל דהאיך יהי' החיוב על הפאה בקמה דהא הקמה עדיין שלא נקצר הוי אינו שלו וע"כ אפילו לאחר שקצר הקמת פאה ג"כ לא חזרה לעומרין דאימתי חוזרת פאה לעומרין דוקא שהי' החיוב בקמה משא"כ כשלא הי' החיוב בקמה אינו חל אח"כ אפילו על העומרין. וה"נ כיון שבשעת קצירה הקמה פאה דמחובר הוי של הקדש וא"כ לא חלה חיוב פאה על קמת הקדש ואפילו לאחר שנקצר נמי. ע"ז א"ל ר"ח שלא תאמר פי' למה לא תאמר [כדאיתא לשון זה בירושלמי עיין לקמן ספ"ב] יעשה קציר הקדש כקציר הדיוט דגזה"כ היא ומרבה קציר הקדש כקציר הדיוט דאפילו דהוי דהקדש בשעת קציר ונתחלל רק בתלוש גזה"כ הוא דמרבה הקרא דחייב בפאה אפילו דהי' בשעת קציר דהקדש רק דנפדה על תלוש. ובזה ניחא מאי דגרסינן לקמן (ספ"ב) ר"פ בעי קצירת חו"ל מהו שתהא חייבת בפאה שלא תימר [פי' למה לא תאמר הקדש פטור וחו"ל פטור] אי מה הקדש חייב אף חו"ל חייב אשכח תני קציר ארצכם ולא קציר חו"ל והמפרשים ז"ל פי' כמו הקדש בשפדאו קמה חייב אף פאה כן ויש מפרשים שהכניס הפאה לארץ. וקשה להבין. ועפ"ז יובן מאד דהא ארצכם דכתיב גבי פאה מרבינן (בה"ד) לרבות קטטות ע"כ מיבעיא לי' שפיר הא כמו בהקדש דפטור מ"מ מצינו ריבוי הכתוב לחייב הקדש ויש הקדש דחייב כשפדאו אפילו דהפדיון חל רק אלאחר קצירה מ"מ חייב אפילו כשהי' בשעת קצירה דהקדש מ"מ מרבה הכתוב ולמה לא נאמר כמו דלקצור מרבה דבר הפטור כגון הקדש כמו כן מרבה חו"ל ואי דכתיב בארצכם ההוא לאו למעט חו"ל אלא לרבות קטניות אבל חו"ל נתרבו לחיוב ע"ז מסיק אשכח תני קציר ארצכם ולא קציר חו"ל פי' דמצינו בברייתא דממעט בפירוש מארצכם חו"ל. ועי' תשו' הרשב"א ז"ל הנ"ל נראה לפענ"ד לתרץ מה דקשה לי לשיטת רש"י ז"ל בדין דהקדש מפקיע מידי שיעבוד ששיטת התוס' ז"ל בכמה דוכתי הא דמחלקינן בין קדושת הגוף לקדושת דמים הוא משום דבע"ח מכאן ולהבא גובה וכיון שחל ההקדש דהא השתא הוי שלו ממילא אין יכול הבע"ח לגבות דהא כיון שחל שעה אחת תו לא פקע דהא קדוה"ג אינו יוצא ע"י פדיון וכ"ש שאינו יוצא ע"י שיעבוד אבל קדושת דמים לא אלים כח הקדש מכח מקדיש ומוציא הבע"ח מן ההקדש גופא כמו שמוציא מן המקדיש דהא בהקדיש שדה מקנה חוזרת לבעלים ביובל כן היא שיטת התוס' ז"ל עי במס' גיטין (דף מ' ע"ב) אבל שיטת רש"י ז"ל אינו כן דז"ל רש"י ז"ל במסכת פסחים (דף ל ע"ב) דאפילו לרבא דאמר עד עכשיו הי' ברשות הלוה מודה דאין מכירתו לאחרים כלום ואין הקדישו הקדש שהרי ממושכנים הן למלוה ואע"ג שהן שלו אינן ברשותו ורחמנא אמר ואיש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו עכ"ל ז"ל ונמצא דרש"י ז"ל מחלק בין קדוה"ג לקדושת דמים מטעם אחר דקדושת דמים לאו דהבע"ח מוציא מן הקדש ז"א אלא דלא חל כלל הקדושת דמים משום דהוי שלו ואינו ברשותו של הלוה ע"כ לא מצי להקדיש ולא חל ההקדש כלל. ומבאר הקצוה"ח ז"ל סי' קי"ז בשיטת רש"י ז"ל דלמה חל הקדוה"ג ומביא בשם הריב"ש ז"ל דהוא משום דקדוה"ג חייל אפילו על אינו ברשותו כמו דחייל על דשלב"ל דקרא כי יקדיש את ביתו דבעינן ברשותו מיירי הקרא בקדושת דמים אבל קדוה"ג חייל אפילו על דבר שא"ב כמו דחייל על דשלב"ל ומסיק הקצוה"ח ז"ל דהא דמהני ההקדש והמכירה באם שסילק את המלוה אע"ג דבשעה שמכר והקדיש לא הי' ברשותו הוא משום דדמי לאומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה תוקדש עיי"ש ולכאורה קשה על השיטת רש"י ז"ל מסוגיא מפורשת בירושלמי במסכת כתובות (פ"ח) הקדיש תשעים מנה והי' חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו ולא סוף דבר דינר אלא אפילו כ"ש כדי שלא יהא הקדש נראה יוצא בלא פדיון. ר"א בשם ר"י מועלין בו מעילה גמורה וקשיא אם מועלין בו מעילה גמירה יהא נפדה בשויו ואם אינו נפדה בשויו לא ימעלו בו מעילה גמורה וקשיא מה אנן קיימין אם בקרקע ויש מעילה בקרקע אלא כן אנן קיימין בקמה מאחר שאילו עבר הגזבר ותפס אין מוציאין מידו ע"כ ובשלמא לשיטת התוס' ז"ל ניחא דהא ההקדש חל ורק המלוה גובה מן ההקדש גופא כמו מהלוה והנה בהקדש שעומד לצאת לחולין אם יש בו מעילה בעודו הקדש גרסינן בירושלמי (פ"ג במס' קדושין) ר"א בשם ר"י שור זה עולה ל' יום לאחר ל' יום חולין כל ל' יום עולה לאחר ל' יום יוצאת לחולין מאלי' מעילתה מה ר"י אמר מעילתה ברורה ר"ז ור"ה תרויהון אמרין מעילתה ספק ופי' פשוט כפי' הפ"מ ז"ל דיש בו ספק שמא לא יקריבנה ההקדש בתוך ל' יום ותצא לחולין מאלי' ע"כ לא שייך מעילה בהקדש שיוצא לחולין מאילי' ורק הכא הוי ספק שמא יקריבנה הקדש בתוך ל' יום ולא תצא לחולין ע"כ מביא ספק מעילה אבל ר"י ס"ל כיון דיש כח ביד הקדש לעשות שלא תצא לחולין דיקריבנה בתוך ל' ע"כ מביא מעילה ברורה. ולפ"ז שפיר ניחא הירושלמי במס' כתובות הנ"ל דמקשה כיון דאינו נפדה בשויו א"כ עתיד ההקדש הזה לצאת לחולין בודאי א"כ לא די דלא מביא אפילו מעילת ספק והאיך קאמר ר"י דמועלין בו מעילה גמורה ומשני דה"נ אילו עבר הגזבר ותפס אין מוציאין מידו וע"כ הרשות וכח ביד הקדש לעשות שלא תצא לחולין ואזיל ר"י לטעמי' דס"ל שם במסכת קדושין דמעילתה ברורה בשביל כח התפיסה שיש להקדש שלא תצא לחולין וע"כ ס"ל הכא ג"כ מועלין בו מעילה גמורה וכ"ז ניחא לשיטת התוס' ז"ל אבל לשיטת רש"י ז"ל דלא חל כלל ההקדש במקום שיעבוד א"כ קשה מאד דהיכי שייך מעילה הא לע"ע קודם שתפס הגיזבר לא חל כלל הקדש ולא קרינן ביה קדשי ד' ואימתי יהי' קדשי ד' רק לאחר שיתפס הגזבר והיכי שייך השתא מעילה [וכההיא דאיתא בירושלמי במס' נדרים פ"ג אין תימר מכאן ולבא קדשי לא מעל] וזהו קושיא עצומה לשיטת רש"י ז"ל וע"כ נראה לפענ"ד בשיטת רש"י ז"ל דלא כדברי הקצוה"ח ז"ל דלא חל ההקדש והמכירה כלל והא דבסילק להמלוה חל הוא משום דהוי כשדה שאפדנה ממך תיקדש ז"א. דהא מפורש במס' ב"ק דף ל"ג ע"ב כיון דמשועבד לניזק לאו כל כמיני' והתניא מכרה מכור ומשני חוזר וגובהו וכי מאחר שחוזר וגובהו למה מכור ומשני לרדיא הלא מפורש דבמכר מכור לרדיא במקום שיעבוד. וא"כ האיך כתב הקצוה"ח ז"ל דהא דמכור בשסילקו להמלוה הוא משום דשדה זו שמשכנת' לך לכשאפדנה. ועוד דל' רש"י ז"ל מורה דלא כהקצוה"ח ז"ל דהא כתב בתחלת דבריו ז"ל אפילו לרבא דאמר עד עכשיו הי' ברשות הלוה א"כ מפורש דלרבא הוי ברשות הלוה. והא דמסיק שהרי שממושכנים הן למלוה אע"ג דהוי שלו אינן ברשותו וצ"ב מתחלת דבריו לסוף דבריו וגם גוף הסברא צ"ב דהאיך הוי דבר שאינו ברשותו ע"י המשכון אך יתבאר ע"פ הירושלמי במס' שביעית (פ"ט) ומובא בפוסקים ז"ל המשעבד שדה לחבירו והלך ומכרה ר' אחא אמר מכורין לשעה ר' יוסי אמר אינן מכורין לשעה חיילי' דר"י מן הדא העושה עבדו אפותקאי ומכרו אינו מכור עבד מצוי להבריחו שדה אינו מצוי להבריחה הגע עצמך שהיתה מכורה לבע"ז אר"י אבוי דר' מתני' עתידין בע"ז לנפול עכ"ל הירושלמי בגי' הגר"א ז"ל וה"פ דמביא ראי' לר' יוסי דאינו מכור לשעה מהא דתני העושה עבדו אפותקאי ומכרו אינו מכור ומדקתני אינו מכור משמע דלא מכור כלל ודחי הגמ' דאין ראי' מעבד לשדה דבעבד אם יהי' מכור לשעה א"כ יבריחו ולא יהי' לו ממה לגבות אבל שדה אפילו יהי' מכור לשעה לא איכפית לן דהא אינו יכול להבריחו ע"כ מכור לשעה ופריך הגע עצמך אם היתה מכורה לבע"ז אם תימר דמכור לשעה א"כ יבריחו ולא יכול לגבות ע"ז משני דבע"ז לא שייך הברחה משום דמצוין הן ליפול אבל שיטת הש"ס בבלי דלא חיישינן להברחה בהא דמכור לשעה כדאיתא במס ב"ק (דף לג) דמכרו מכור וחוזר וגובה אפילו בשור דאפילו מכור לשעה לא חיישינן להברחה דחוזר וגובה וא"כ לפ"ז שפיר ניחא שיטת רש"י ז"ל דס"ל לרש"י ז"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דאפי' קדושת דמים מפקיע מן שיעבוד דס"ל דאין הקדש יוצא בלא פדיון אפילו קדושת דמים כיון דלא אמר בפירוש דהקדיש רק על שעה אחת [ולא דמי להא דשדה מקנה דחוזרת לבעלים ביובל שמביאן התוס' ז"ל ראי' דהא שאני התם דלא הי' כח בידו להקדיש יותר מעד היובל ומתחלה לא נתקדש רק עד היובל וזה הסברא מובא בש"ק ז"ל פ' האומר ד"ה תיפתר] וס"ל לרש"י ז"ל ג"כ האי סברא אך דחילק בדינא עם הרמב"ם ז"ל וס"ל כשיטת התוס' ז"ל כדמוכח מסוגיית הגמ' ע"כ מבאר טעמו דלא משום דהבעל השיעבוד מוציא מן ההקדש גופי' בלא פדיון ז"א אלא רק משום דאינו קדוש כלל מזמן גבי' ואילך משום דאינו ברשותו להקדיש הקדש עולם דהא אם יהי' מוקדש לא יהי' בכח המלו' להוצי' מן ההקדש בלא פדיון כשיטת הרמב"ם ז"ל ע"כ אם יקדיש אותו הקדש עולם יבריחו להמלוה ע"כ אינו ברשותו להקדישו הקדש עולם וע"כ לפ"ז הא דכתב רש"י ז"ל דאין הקדישו הקדש היא הקדש לעולם דעל זה אינו ברשותו אבל פשיטא דעד זמן הגבי' חל ההקדש שלו. וראי' גמורה לזה מהירושלמי (דפ"ח) במס' כתובות הנ"ל דמבואר בהדיא דמעל משום דעד עכשיו ברשות הלוה הן כדכתב רש"י ז"ל בתחלת דבריו כלומר דעד הגבי' ברשות הלוה הן וזה נראה לפענ"ד ברור ומדוקדק לשון רש"י ז"ל. ואולי יש לדחוק ולומר דאפילו לפי הבנת הקצוה"ח ז"ל בשיטת רש"י ז"ל ניחא ג"כ ואולי בדוחק אפשר לתרץ קושיתן מהירושלמי דכתובות הנ"ל ע"פ תשובת הרשב"א ז"ל הנ"ל דהנה סברת הקצוה"ח ז"ל דלא הוי הקדש כלל אפילו לשעה משום דכיון דהקדיש הקדש עולם ולא חל אלעולם לא חל נמי אשעה וזהו דוקא כשהקדיש בפירוש א"כ כיון שהקדיש סתם ולא חל אלעולם אין קדוש אפילו על השעה שברשותו [וצ"ע מההיא דהקדיש שדה מקנה דחוזר לבעלים ביובל אבל עד היובל חל] משא"כ בירושלמי הנ"ל יש לאוקמי שהקדיש שדה וקמה ועשה לו אפותקאי מפורש על הקמה או שהי' משועבד השדה לבע"ח ראשון ואח"כ כשהתחיל להיות קמה לוה מבע"ח זה ונמצא דאין שיעבודו על השדה ואח"כ סילק לבע"ח ראשון ועכ"ז אין שיעבודו של השני על השדה משום דהוי דאיקני כדאיתא בירושלמי במס' כתובות (פרק י') עי"ש והקדיש השדה לבד ורק דלר"ש הוקדש ע"כ הקמה משום שלא ינק מן הקדש וע"כ נכנס הקמה בההקדש משום שלא יבטל הקדש השדה דאל"כ לא נקדש השדה כדכתב הרשב"א ז"ל וא"כ הרי חל ההקדש עד שעת הגבי' עד שעת הקציר ואע"ג דלא אמר הקדש שעה הא עכ"פ לא אמר גם הקדש על קמה אלא דכונתו להקדישו כדי לקיים הקדש השדה וא"כ חל ההקדש מה שברשותו להקדיש לקיים הקדש השדה ואפילו דלא אמר דמקדיש על שעה דברשותו הא לא איכפת לן כיון דכל עיקר כונתו להקדיש הוא רק לקיים הקדש השדה ולא אמר שהקדיש סתם דיהא משמע אלעולם אלא השדה הקדש סתם אלעולם וכונתו ממילא שיוקדש הקמה על השעה דברשותו לקיים הקדש השדה ועד הקציר די בזה כשיהי' הקדש ויתקיים בזה הקדש סתם לעולם על השדה כיון דלא אמר הקדש עולם על הקמה בפני עצמה. ודוק:
מה מתכוין לפטור את שדהו או לא. עיי' בפנים מה שמבואר בשם השנו"א ז"ל ולכאורה קשה מאד על פירושו ז"ל דהאיך מצינו דר' יוחנן יחליק על ר' יהודה האיך מצינו למימר כן ולכאורה זה פלא. ועוד הא לכאורה הי' יכול לפרש בפשיטות בסגנון הזה ממש ובאופן דלא יחליק ר"י על ר' יהודה ויש לפרש כך מה במתכוין לפטור את שדהו או בשאינו מתכוין וקאי אלא שייר קלח אחד דס"ל לר"י דלא הוי שוב פאה אם דוקא במתכוין לפטור אבל בשאינו מתכוין לפטור אפילו לא שייר קלח יכול להוסיף או אפילו בשאינו מתכוין לפטור נמי אינו יכול ליתן עוד משום פאה כיון דלא שייר ופשוט מהא דאר"י בשם ר"י לעולם הוא מוסף אפילו בלא שייר וא"כ ע"כ בשאינו מתכוין אבל במתכוין לפטור אי אפשר למיסבר לר' יוחנן הכי וע"כ מיירי בשאינו מתכוין וא"כ ע"כ נפשוט דבאינו מתכוין אפילו לא שייר נמי יכול להוסיף וע"כ ר' יהודה מיירי במתכוין אבל בשאינו מתכוין יכול להוסיף אפילו בלא שייר כדאמר ר' יוחנן. ונראה לפענ"ד לברר בע"ה דדברי רבינו ז"ל היא קילורין לעינים ודבריו הקדושים ז"ל תורת אמת היא ודברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר ויתברר עי"ז שיטת הש"ס בכמה מקומות. ונקדים מה דגרסינן במס' סוכה (פ"ב ה"ז) בירושלמי גבי הפלוגתא דר"א וחכמים בי"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה וחכמים ילפי חמשה עשר מחג המצות דלילה הראשון חובה ושאר כל הימים רשות גרסינן שם ר' הושעיא אמר כל שבעה חובה ר' ברכי' אמר פליגין ר' אבינא אמר לא פליגין מה דאמר ר"ה בשלא נתן דעתו מה דאמר ר"י בשנתן דעתו והוא צ"ע להבין עומק הענין. ונראה לפענ"ד דמבואר היטב היטב עפ"מ דגרסינן במס' תרומות (פ"ד ה"ב) על המתניתין תרם ועלה בידו אחד מששים תרומה וא"צ לתרום חזר והוסיף חייב במעשרות עלה בידו מששים ואחד תרומה ויחזור ויתרום כמו שהוא למוד במדה במשקל ובמנין ר' יהודה אומר אף לא מן המוקף ר' יונה אמר רשב"ל בעי קומי ר' יוחנן תוספות תרומה מה היא א"ל משום יחיד אני שונה אותה. ושאל הגמ' מה לחיוב או לפטור. אין תימר לחיוב ניחא אין תימר לפטור מה אין ר' יהודה דאית לי' שלא מן המוקף פטור רבנן דל"ל שלא מן המוקף לא כ"ש כו' והירושלמי הזה הוא חמור מאד מי יאמר לן דהיחיד הוא ר"י ולעשות ק"ו מר"י אחכמים אולי הוא תנא אחר דשנה ר' יוחנן משמו ואמר משום יחיד אני שונה אותה. וקשה להבין מאד אבל ע"פ הגר"א ז"ל ניחא דהוא ר' יהודה דמתניתין דידן דא"ל אם שייר קלח אחד שלא נתן בתחלה כל השיעור מה שמוסיף הוי תרומה ואם לא שייר קלח אחד מה שמוסיף לא הוי עליו שם פאה וחייב במעשרות ע"ז הי' לקבלה בידי ר' יוחנן דתנא יחידאה הוא וחכמים פליגין על ר' יהודה ולא בירר לנו ר' יוחנן על מה פליגין חכמים אר' יהודה דהא בדברי ר' יהודה מצינו תרתי חיוב ופטור באם שייר הוי פטור ואם לא שייר הוי חיוב ע"כ שאל הגמ' על מה פליגין חכמים אר' יהודה אם על הפטור דשייר בזה פליגי חכמים וס"ל דחייב או דפליגי על החיוב דלא שייר בזה פליגי חכמים וס"ל דפטור וזהו דשאל מה לחיוב אי לפטור כלומר על מה שנה משום יחיד על החיוב או על הפטור אם דפליגי לחיוב או דפליגי לפטור וע"ז פשוט אין תימר לחיוב ניחא. כלומר אין תימר דמשום יחיד הוא לחיוב וע"ז פליגי חכמים ניחא אבל אין תימר לפטור דמשום יחיד הוא שונה לפטור בששייר וע"ז פליגי חכמים קשיא ממתניתין הזה (דפ"ד דתרומות ה"ב) דהא פליגי במתניתין הזה חכמים ור"י בששייר בנתינה של תרומה מוסיף ר' יהודה עוד קולא על חכמים וס"ל דהתרומה שנותן אח"כ אין עליה תורת תרומה גמור ומותר שלא מן המוקף וע"כ לדידי' קלש שם תרומה הנותן אח"כ יותר מחכמים דלחכמים חשובה יותר לתרומה התרומה המוסיף אח"כ דצריך מן המוקף וא"כ מה ר' יהודה דלא חשובה לדידי' לתרומה. כ"כ כמו לחכמים דאית לי' שלא מן המוקף מ"מ ס"ל דפטור ממעשרות. חכמים דל"ל שלא מן המוקף וחשובה יותר לתרומה לא כ"ש דפטור ממעשרות אלא ודאי דמשום יחיד הוא שונה לחיוב בלא שייר וע"ז פליגי חכמים וס"ל דפטור והיינו הא דקאמר ר' יוסי בשם ר' יוחנן לעולם הוא מוסיף והולך ופטור ממעשרות ופליג על ר' יהודה דהא ע"ז קאמר דמשום יחיד אני שונה אותה וחכמים פליגין על ר' יהודה וז"ב. ואין להקשות א"כ כיון דר' יוחנן ס"ל דר"י יחידאה הוא על חיוב בלא שייר ולרבנן לעולם מוסיף ופטור א"כ קשה מדוע לא פסק הרמב"ם ז"ל כן להלכה. ונראה לפענ"ד לתרץ ע"פ שיטת הבבלי במס' חגיגה (דף ח' ע"ב) יתבאר בע"ה שהבבלי והירושלמי אזלי לטעמם ואתא שפיר פיסקא דהרמב"ם ז"ל דגרסינן במס' חגיגה (דף ח' ע"ב) אמר עולא ארשב"ל הפריש עשר בהמות לחגיגתו הקריב חמש ביו"ט ראשון חוזר ומקריב חמש ביו"ט אחרון ור"י אמר כיון שפסק שוב אינו מקריב א"ר אבא ולא פליגי כאן בסתם כאן במפרש כו' דיש לו שהות ויש לו אוכלין מדבקמא לא אקרבינהו ש"מ שיורי שייר כו' ע"כ ופרש"י ז"ל דהוא משום בל תוסיף דרחמנא אמר וחגותם אותו חג חד יומא. ור"ת ז"ל בתוס' ז"ל מפרש דהוא משום דחיית יו"ט דכיון שהקריב חמש ביו"ט ראשון הוי השאר כנדרים וכנדבות דאין דוחין יו"ט ומייתי התוס' ז"ל ראי' מירושלמי (דפ"ק דחגיגה) ובמכלתין הי' לפניו עשר בהמות הקריב חמש ביו"ט הראשון המותר מהו שידחה יו"ט האחרון ר' קרוספא אמר איתפלגון ר"י ורשב"ל חד אמר דוחה כו' אר"ז נפרש מילהון דרבנן מן מילהון דר' יוחנן אמר אדם טופל מעות למעות די אמר דוחה רשב"ל די אמר אדם טופל בהמה לבהמה אבל לא מעות למעות די אמר אינו דוחה שמעון בר בא בשם ר"י לעולם הוא מוסיף והולך ודוחה יו"ט עד דו אמר אין בדעתי להוסיף עוד עכ"ל הירושלמי אלמא דלענין דחיית יו"ט איירי עכ"ל התוס' ז"ל אבל רש"י ז"ל מפרש להש"ס דילן דלאו משום דחיית יו"ט איירי אלא משום בל תוסיף ולא קשה מן ירושלמי הנ"ל דע"כ שיטת הש"ס דילן לא מיירי מדחיית יו"ט וכבר כתב הגאון בעל טו"א ז"ל דע"כ הש"ס דילן לא מיירי מדחיית יו"ט מחמת נדונ"ד דא"כ מאי נפ"מ בין הי' לו שהות ביום ללא הי' לו שהות ואוכלין דממ"נ אי דנקראים כולן חגיגה מאי איכפת לן בדהוי לו שהות ואוכלין הא לא הוי נדרים ונדבות ואי דלא נקראין כולן חגיגה אמאי מותר בדלא הי' לו שהות ואוכלין ואלא ע"כ דהש"ס דילן ס"ל דכולן נקראים חגיגה ולא נדונ"ד אך משום ב"ת נגע בה דרחמנא אמר וחגותם חד יומא וכיון דנפיק בראשון עובר על בל תוסיף. ואבל הירושלמי דתלי בפלוגתא דר"י ורב"ל דלר"י הוי כולן חגיגה ודוחה יו"ט אחרון ולרשב"ל לא הוי כולן חגיגה ע"כ אינו דוחה יו"ט אחרון ואתא שפיר אבל זאת הקשה הטו"א ז"ל והניח בקושיא על שיטת הירושלמי אמאי לא עבר על בל תוסיף ובירושלמי ס"ל לר"י דמוסיף והולך ומוסיף והולך ודוחה יו"ט דכולן הוי חגיגה לו יהא דכולן הוי וחגיגה ודוחה יו"ט אבל הא עובר על בל תוסיף והניח בצ"ע. ונראה לפענ"ד לתרץ דהבבלי והירושלמי לטעמם אזלי דשיטת הבבלי בחגיגה דאין לה שיעור למעלה ויכול להביא כמה בהמות לקרבן חגיגה אבל עכ"פ יצא ידי חובתו בהראשונה אבל התורה נתנה רשות להביא כמה שירצה לשם חגיגה וכולן הוי חגיגה וכן פרש"י ז"ל (דף ח' ע"א) חזקי' אמר בהמה לבהמה אם יש להן אוכלין הרבה ואין להם סיפוק בבהמה אחת יבוא אחת לחגיגה מן החולין והשאר מן המעשר ואע"פ שכולן הבאות ביום ראשון שם חגיגה עליהן כבר יצא ידי חובה בראשונה מן החולין עכ"ל וכן פי' לקמן למר אתחזי לי' שפיר טפי יציאת ידי חובתו מן החולין כשמביא בהמה שלימה מן החולין ולמר אתחזי לי' שפיר טפי כשחולין מעורבין עם כל אכילותיו עכ"ל עיי"ש ונמצא דבין לר"י ובין לרשב"ל יצא ידי חובתו בראשונה וכולן הוי חגיגה ע"כ לר"י שפיר טפי שבכולן יהא מעורב חולין כיון דכולן שם חגיגה עליהן וצריך להיות מן החולין ולחזקי' שפיר טפי להיות הראשונה דנפיק בה ידי חובתו כולה מן החולין ולפיכך לא תלי בגמ' דילן דחיית יו"ט אליבא דחזקי' ור"י דהא לכולהו הוי שם חגיגה על כולן ונפיק בראשונה אלא דבהא פליגי דלחזקי' אע"ג דכולן שם חגיגה עליהן עדיף הראשונה דנפיק בה שתהא כולה מן החולין ולאליבא דר"י אע"ג דנפיק ויצא י"ח בראשונה מ"מ כיון דשם חגיגה חל על כולן עדיף טפי שהחולין יהא מעורב בכל אכילותיו ולא תלי דחיית יו"ט בפלוגתא דחזקי' ור"י אבל שיטת הירושלמי אינו כן אלא דתלי בפלוגתא דחזקי' ור"י דאליבא דחזקי' דס"ל דבהמה הראשונה צריכה להיות כולה מן החולין משום דס"ל דיצא בראשונה ורק התורה נתנה רשות להוסיף עוד חגיגות אבל לר"י לא יצא ידי חובתו בראשונה כיון דהתורה לא נתנה שיעור לקרבן חגיגה תלי בדעת האדם אם הסכים להביא עשר בהמות לא נפיק ידי חובתו עד שיקריב כולן דזה הוי השיעור של חגיגה לפי הסכמת דעתו שהסכים ע"כ ס"ל דטופלין מעות למעות ולא בהמה לבהמה משום דהראשונה לא עדיף מן השאר וע"כ לר"י דוחה יום טוב אחרון ולא הוי כנדונ"ד ולחזקי' אינה דוחה יו"ט אחרון משום דהוי כנדונ"ד ומיירי הירושלמי בשלא הפריש עשר בהמות לחגיגתו דלא גרסינן הפריש אלא היו לפניו וכן כתב הגאון בעל טו"א ז"ל והא דדחי ביו"ט הראשון כיון דלא הוי עליהן שם חגיגה אליבא דחזקי'. ז"א דמיירי בהקריב ביו"ט הראשון בב"א זא"ז. וכיון שהקריב בב"א כ"ז שעוסק בהקרבה כולן הוי חגיגה ודוחה יו"ט כמו בנותן כל השדה פאה בב"א ונתן כל שיעור תרומה בב"א אחד מארבעים דכל התרומה פטור ממעשרות [וכן איתא דוגמא הזה במס' שבת (דף קלג ע"ב) המל כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על הציצין המעכבין את המילה ובין על ציצין שאין מעכבין את המילה פירש על ציצין המעכבין את המילה חוזר שאינן מעכבין את המילה אינו חוזר ע"כ ופרש"י ז"ל דכ"ז שהוא עוסק כולה חדא מלתא היא והרי נתנה שבת לדחות עכ"ל] אבל ביו"ט אחרון כיון דפירש ואינו עוסק שוב בהקרבה לא הוי עוד שם חגיגה על התוס' ולא דחי יו"ט אבל לר"י דס"ל כיון דהתורה לא נתנה שיעור לקרבן חגיגה למעלה תלי בהסכמת דעתו באם יסכים להביא עשר בהמות לחגיגה לא נפיק ידי חובתו עד שיקריב כולן דזה הוי השיעור של חגיגה לפי הסכמת דעתו שהסכים ע"כ דוחה יו"ט אחרון דכולן הוי שם חגיגה עליהן דהא לא נפיק בראשונה עד שיקריב כולן וע"כ שפיר ניחא קושית הטו"א ז"ל דהא עבר על בל תוסיף ז"א דאימתי עובר על בל תוסיף דוקא בשיצא ביום הראשון בראשונה א"כ עבר על בל תוסיף אבל אם לא יצא עדיין ידי חובתו ביום הראשון עד שישלים השאר שהסכים לא שייך בל תוסיף. וע"כ שפיר ס"ל להירושלמי דלא עבר על בל תוסיף וכן מוכח בירושלמי כדברינו דלשיטת הירושלמי אינו כשיטת הש"ס דילן דיצא בראשונה אלא דלא נפיק בראשונה עד שיקריב כולן דגרסינן בירושלמי (בפ"ק דמס' חגיגה ה"ה) על מתניתין דאוכלין מרובים ונכסים מועטים מביא שלמים מרובים ר' ירמי' בעי אמר הרי עלי חגיגה בחמש סלעים והביא בשתים יצא או כבר נקבע ע"כ והקשה בגליון הש"ס דמאי מיבעיא לי' הא משנה מפורשת היא במס' מנחות (דף ק"ז ע"ב) שור במנה והביא בחמשים לא יצא ע"כ ובאמת לא קשה מידי דהתם מדין נדר בודאי לא יצא אבל הכא קמיבעיא לי' לענין חגיגה דהגם דלא יצא מדין נדר אבל מדין חגיגה יצא דשיעור חגיגה שתי כסף או דלמא דאף ידי חגיגה לא יצא כיון דאין שיעור למעלה וכיון דהסכים להביא בחמש סלעים לא יצא בשתים דשיעור שלו הוי לפי הסכמתו [והגם דתלי בפלוגתא דחזקי' ור"י א"ל דמבעיא אליבא דר"י דס"ל דלא נפיק בראשונה הנ"מ כשיש בידו להשלים כגון שהי' בדעתו עלעשר בהמות והביא חמש לא יצא עד שישלים אבל הכא אין בידו להשלים עד שיביא קרבן חדש מחמש סלעים. א"נ דזה גופא מיבעיא לי' או כחזקי' או כר"י. יש להאריך בזה ואכמ"ל]. וע"כ לפי הנ"ל עולה שפיר פסקי הרמב"ם ז"ל דסתם וכתב גבי תרומה בשעלה בידו אחד מששים וחזר והוסיף חייב במעשרות ולא מחלק כמו שמחלק ר"י דזה דוקא כשנתכוין לפטור הכרי משום דאליבא דהש"ס דילן לא ס"ל הכי דר"י לטעמיה בירושלמי דס"ל גבי חגיגה דלעולם הוא מוסיף והולך ודוחה יו"ט עד שיאמר אין בדעתו להוסיף עוד וע"כ דס"ל דלא יצא בראשונה דאל"כ עובר על בל תוסיף ואלא ע"כ דלא נפיק בראשונה עד שיקריב כולן ולפיכך דוחה יו"ט דכולן הוי חגיגה. אבל אי הוי ס"ל דיצא בראשונה מלבד שעובר על בל תוסיף האיך דחי יו"ט הא גבי פאה גרסינן בפ"ק מה נפיק מביניהון והן חד מן ששים מן דמר הפאה יש לה שיעור מלמטן מה שנתן נתן חזר והוסיף חייב במעשרות עד שישלים [וכשמשלים לשיעור אז פטור הכל מן המעשרות דהא לא נפטר בראשונה] ומן דמר הפאה אין לה שיעור למטן מה שנתן כבר נפטר חזר והוסיף חייב במעשרות ע"כ [ומיירי שלא הי' בדעתו להפריש עוד] אלמא כיון דכבר נפטר מה שחזר והוסיף חייב במעשרות אם לא שנתן כולן בב"א א"כ האיך דוחה יו"ט א"ו דלא נפטר בראשונה עד שיקריב כל הסכמת דעתו. ע"כ ר"י שפיר לטעמי' בש"ס ירושלמי דדוקא בשנתכוין לפטור הכרי אבל לא נתכוין לפטור הכרי אפילו אחד על אחד כיון דלא נפטר במה שנתן כבר. אבל לשיטת הש"ס דילן גבי חגיגה דס"ל בשהפריש עשר בהמות לחגיגתו דבהי' לו שהות ואוכלין אינו מקריב ביו"ט שני משום בל תוסיף אלמא דנפיק בראשונה כדפרש"י ז"ל. ולפיכך שייך בל תוסיף ורק בשלא הי' לו שהות ואוכלין דאז לא שייך בל תוסיף ודוחה יו"ט משום דכולן שם חגיגה עליהן דהא הפרישן בב"א ובב"א שפיר הוי כולן חגיגה אף דנפיק בראשונה וע"כ לשיטת הש"ס דילן בשלא הפרישן בב"א ערב יו"ט אינו דוחה יו"ט שני רק ביו"ט הראשון כ"ז שעוסק בהקרבה כנ"ל א"כ ממילא גבי תרומה ופאה חזר והוסיף חייב במעשרות אף בשלא נתכוין לפטור הכרי ובזה יתבאר הירושלמי במס' סוכה הנ"ל דהנה ר"י בשם ר' ישמעאל דיליף חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות מה להלן לילה הראשונה חובה ושאר כל הימים רשות ולכאוראה צ"ב למה נקט רשות לא הול"ל אלא לילה הראשין חובה ושאר כל הימים פטור א"ו ברור דה"פ דהיא כמו דגרסינן במס' פסחים (דף צא ע"ב) גבי פסח שני בראשון חובה ובשני רשות פי' דיש לנשים רשות להביא פסח שני דאם לא נתנה לה התורה רשות אז הי' אסורה לעשות פ"ש דהוי חולין בעזרה ושלא למנויו אלא התורה נתנה רשות וה"נ דכותי' דהתורה נתנה רשות לאכול כל שבעת הימים מצה לשם מצוה ובלא הרשות הי' אסור לאכול מצה לשם מצוה רק לתיאבון משום בל תוסיף אך התורה נתנה רשות לישראל לאכול מצה כל שבעת הימים לשם מצוה. [וראיתי בס' מעשה רב שהגר"א ז"ל אכל מצה כל ז' ימים לשם מצוה] וא"כ דהתורה נתנה רשות לאכול מצה כל שבעה לשם מצוה והוי כמו דהתורה נתנה רשות ליתן פאה כמה שירצה ותרומה כמה שירצה וחטה אחת חובה ושאר רשות א"כ לשיטת הירושלמי אם נתכוין שלא לצאת בראשונה לא נפיק י"ח עד שיאכל כל מה שהסכים בדעתו ע"כ שפיר קאמרינן מה דאמר ר' הושעיא בשלא נתן דעתו לפטור בהראשונה. וזהו דוקא לשיטת הירושלמי אבל לשיטת הבבלי אף דלא נתכוין לפטור בראשונה מ"מ יצא ודו"ק: