תוספות הרי"ד על תלמוד ירושלמי גיטין· רבי יעקב דוד ב"ר זאב [הרידב"ז] וילובסקי
פרק א · הלכה א
היה כתוב בו מתנה ואמר בפ"נ ובפ"נ מאחר שעירעורו בטל אצ"ל הגט עירעורו בטל אצל המתנה או מאחר שעירעורו קיים אצל המתנה עירעורו קיים אצל הגט כצ"ל ופשוט הוא תנינן דבתרה אחד ג"נ ואחד שיחרורי עבדים שוין במוליך ומביא. הי' כתוב בו מתנה ואמר בפ"נ ובפ"נ מאחר שעירעורו בטל אצל הגט עירעורו בטל אצל המתנה או מאחר שעירעורו קיים אצל המתנה עירעורו קיים אצל הגט. כתב כל נכסי' לעבדו את אמר הוא גיטו הוא מתנתו מה את עביד לה וכו' וייבא כהדא כתב כל נכסי' לשני ב"א כאחת והי' עדים כשרים לזה ופסולין לזה ר"א בשם ר"א איתפלגון ר"י ורשב"ל חד אמר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה וחורנה אמר כשירין לזה ופסולין לזה כו' כו' עד סוף הסוגיא והירושלמי הזאת מובא בכל הראשונים ז"ל הרב אלפס ז"ל בספ"ק דמכות. ורבו שיטת הראשונים ז"ל בזה אם הלכה כר"י או כרשב"ל דהרב אלפס ז"ל פסק כר' יוחנן. והרמב"ם ז"ל פסק ג"כ כר' יוחנן ופסק כרבא בש"ס דילן דפלגינן דיבורו גבי כל נכסי קנוין לך והנך תרי פסקי סתרי אהדדי. ורבינו אפרים ז"ל פסק כרשב"ל משום דהכי ס"ל לרבא בש"ס דילן גבי כל נכסי קנוין לך מהו וכ"כ רב האי גאון ז"ל כר"ל וכן הרמב"ן ז"ל עיי' בר"נ ז"ל בספ"ק דמכות. ובעה"מ ז"ל פסק כר"י וס"ל בטעם דר"י משום דגבי עדות פסול הקורבה נתפשט בכל השטר משא"כ גבי כל נכסי קנוין לך. וכתב המלחמות להרמב"ן ז"ל אילו ראה בעה"מ ז"ל הירושלמי בגמ' שלו במס' גיטין לא היה הטעם קל בעיני' ומביא כל הירושלמי הזה בפירוש תלי הגמ' פלוגתא דר"י ורשב"ל להא דכל נכסי קנוין לך ומסיק הרמב"ן ז"ל וז"ל ז"ל הא נראה דששני דברים הללו שחלקו ביניהם בעה"מ ורוב המפרשים ז"ל במקומן בירושלמי הושוו אותן בגמ'. ומעתה דברי רבינו הגדול ז"ל צריכין תלמוד עכ"ל ז"ל והרשב"א ז"ל כתב לתרץ בשם הרמב"ן ז"ל דהגמ' מדמה פלוגתא דר"י ודרשב"ל הוא רק לרשב"ל קאמר אבל לא לר"י עיי"ש דמאריך שם וכן הרא"ש ז"ל בספ"ק דמכות מאריך בזה עיי"ש. ואף בדבר שכבר דרכו בה הראשונים ז"ל מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך. דנלפע"ד לישב שיטת הרמב"ם ז"ל שאין סתירה לפסקי' מהירושלמי. דהנה כך היא הצעת הסוגיא בגיטין שם א"ל ראב"מ לרבא כמאן כר"ש דאמר פלגינן דבורא דתנן הכותב כל נכסי' לעבדו יצא ב"ח שייר קרקע כ"ש לא יצא ב"ח רש"א לעולם הוא ב"ח וכו'. ופירש"י ז"ל לא יצא ב"ח דבשלמא רישא דלא גלי דעתי' דנחית לשיורא לא אמרינן דשייר אבל הכא דנחית לשיורא אמרינן דלידי' נמי שייר. וכי אמר כל נכסי נתונין לך אשאר נכסים קאמר ולחנופי לי' קאתי ולא שחררי' כיון דלא א"ל עצמך ונכסי עכ"ל והרי"ף ז"ל כתב בטעמא דת"ק וז"ל כיון דשייר קרקע כ"ש סתם לא יכיל עבדא לברורי לההוא כ"ש דליקני איהו שאר נכסי הלכך לא קני בנכסים ולא מידי וכיון דלא קני בנכסים כלום עצמו לא קנה נמי דלא פלגינן דיבורא עכ"ל דס"ל להרי"ף ז"ל דמקנה דבר שאינו מסוים לא חל הקנין עיין בר"ן ז"ל שם:
ונקדים לבאר סוגית ירושלמי במס' מעשר שני (פ"ד ה"ד) ובגיטין (פ"ו ה"א) ר' עזריא בעי קומי ר"מ אף לענין מתנה כן אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו [פי' דמיבעי' לי' אם גם במתנה פליגי רבי ור"נ כשיאמר לשלוחו התקבל לי מתנה מפלוני והנותן יאמר הולך ותן לו דלרבי לא יוכל לחזור בו ולר"נ יוכל לחזור בו] א"ל תמן התורה זיכת אותה בגיטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה אית לך מימר במתנה אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו וכבר עמלו האחרונים ז"ל [עיין במחנה אפרים ז"ל ה' זכי' ומתנה] לפרש ירושלמי זה. ואנחנו בע"ה בארנו שם ע"פ מה שכתב הקצוה"ח ז"ל סי' ר' לחלק בין גט למתנה דבגט מהני גיטה וחצירה באין כאחד ובמתנה כה"ג לא מהני משום דבגט מה שהבעל נותן לה אינו בתורת זכי' והקנאה אלא בתורת נתינה רק דהתורה אמרה דהיא זוכה את הגט ומתגרשת בו אך אין זה מזכוי הבעל הלכך מהני בה גיטה וחצירה בכ"א דאף דלא חשיב כה"ג זכי' והקנאה מ"מ לכה"פ הויא נתינה ובגט לא בעינן יותר. אבל במתנה דבעינן זכיה והקנאה שהנותן יזכה ויקנה לו לא מהני גיטה וחצירה באים כאחד דלא חשיבא זכיה והקנאה יעוי"ש בדברי' הנחמדים [ומה"ט ניחא לפע"ד מה דלא מהני בגט טלי גיטך מע"ג קרקע דבעינן ונתן בידה אף דבכמה דברים ג"כ כתיב ונתן כמו ונתן. לכהן את הקודש וכדומה ולא בעינן נתינה מידו דווקא דהוא משום דבעלמא הוא בתורת זכי' והקנאה משא"כ בגט דהוא רק בתורת נתינה והדברים ארוכים אכ"מ] ובזה מבואר הירושלמי בפשיטות דהכי קאמר ר"מ תמן התורה זיכת אותה בגיטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה ר"ל דבשלמא גבי גט שהאשה עשאתו שליח לקבלה. והבעל א"ל הולך ותן לה ועשאו שליח להולכה הגם דכ"ז שלא הגיע הגט ליד האשה לא זכתה אותו דהא הבעל לא יאמר להשליח שיזכה עבורה ומה שהיא אמרה להשליח שיקבל לה גיטה לא מהני דאין אדם עושה שליח לזכות דבר שאינו שלו אם לא ברשות המזכה מ"מ ס"ל לרבי דאינו יכול לחזור משום דבגט לא איכפת לן מה שהבעל לא זיכה לה דלא בעינן זכי' בגט מכח הבעל רק נתינה והתורה מזכה לה ממילא וכיון דהויא הכא נתינה שהרי הבעל נתן הגט ע"י השליח והשליח הוא גם שליח לקבלה מהאשה שפיר מתגרשת בו דהרי זה דומה כאילו נתן הבעל גט לאשתו ואמר שאינו מזכה לה דלא חיישינן לדברי' כלום משום דכיון שנתן שוב א"צ להזכי' שלו דהתורה מזכה לה. וה"נ בנתן לשליח קבלה של האשה אף שלא זיכה לה לא איכפת לן דהתורה זיכתה לה ממילא ולפיכך היא עושה שליח לקבל דבר שאינו שלה משום דע"י הנתינה יהי' שלה ממילא ע"י זכוי התורה משא"כ במתנה אית לך מימר במתנה אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו. ר"ל דבמתנה הא בעינן זכי' והקנאה שהנותן יזכה להמקבל. ע"כ אף רבי מודה דיכול לחזור כשאומר לו הנותן הולך ותן לו אפי' אם הוא ג"כ שלוחו של המקבל דהא כ"ז שהחפץ ביד השליח הרי הוא ברשות הנותן דלא זכה השליח להמקבל ואף דהמקבל עשאו שליח לקבלה. אך אין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו אם לא ברשות הנותן והכא הרי לא אמר הנותן זכה לפלוני. וסוגית הירושלמי הכי דלעולם תן לאו כזכי דמי אך בגט לא בעינן זכי' דהתורה זכתה ממילא הלכך מהני תן. משא"כ במתנה דבעינן זכי' והכא לא זיכה הנותן ואי דהשלית בעצמו יזכה בעבורו ז"א דאין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו. ונקדים עוד מה דגרסינן בגיטין (כ"ד ע"א) על מתני' דהאשה עצמה מביאה את גיטה ובלבד שתאמר בפ"נ ובפ"נ. ופריך הגמ' אשה מכי מטי גיטה לידה איגרשה לה. ופירש"י ז"ל ואי בעיא למיקלי' לגט מגורשת היא וא"צ להביאו בפנינו אלא לראי' בעלמא ולמה לה לומר בפ"נ הא לאו שליח היא. ומסקנת הסוגיא שם דמיירי בעשאה שליח עד דמטיא להתם יעוי"ש. ופסק הרמב"ם ז"ל (פ"ז מה' גירושין) דאם לא עשאה שלית א"צ לומר בפ"נ ובפ"נ דא"צ קיום כלל [ולהראב"ד ז"ל שיטה אחרת בזה ועי' בדברינו בשו"ת רידב"ז סי' ו'] וה"נ פסק הרמב"ם ז"ל גבי גיטי עבדים (פ"ו מה' עבדים ה"ז) וז"ל כיצד שוין במוליך ומביא וכו' כשם שהאשה עצמה מביאה גיטה וא"צ לקיימו הואיל והגט יוצא מתחת ידה כך העבד ששטר שיחרור יוצא מת"י אינו צריך לקיימו וכשם שהאשה אומרת בפ"נ ובפ"נ אם התנה עלי' כמו שביארנו במקומו. כך העבד שהביא גט ואמר בפ"נ ובפ"נ נאמן על אותו הדרך וא"צ קיום עכ"ל:
ובזה נבוא אל הביאור בעז"ה דהנה בהא דגיטין הנ"ל עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסיי קנוים לך עצמו קנה נכסים לא קנה יש לפרש על שני אופנים או דהברייתא מיירי שעשאו האדון שליח להוליך את גיטו עד דמטי להתם ובאופן זה צריך העבד לומר בפ"נ ובפ"נ. או דמיירי שהביא גיטו ואימר שכבר נשתחרר ובאופן זה א"צ לומר בפ"נ ובפ"נ. והנה הרמב"ם ז"ל (פ"ז מה' עבדים ה"ב) כך לשונ' עבד שהביא גט וכתוב בו עצמך ונכסיי קנוין לך עצמו קנה והוא ב"ח והנכסים לא קנה עד שיתקיים בחותמי' כשאר השטרות. וכן אם הי' כתוב בו כל נכסי קנוין לך קנה עצמו ולא קנה הנכסים עד שיתקיים הגט בחותמי' שחולקים הדבור ואומרים עצמו קנה מפני שהוא נאמן להביא גט שיחרורו וא"צ לקיימו אבל הנכסים שאין אדם קונה אותם אלא בראי' ברורה לא יקנה אותם עד שיתקיים השטר עכ"ל. ומבואר מדברי' דהוא מפרש להברייתא באופן השני דמיירי בעבד שהביא גיטו ואומר שכבר נשתחרר דא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ שהרי כתב שהוא נאמן להביא גט שיחרורו וא"צ לקיימו. וחילוק גדול יש בין שני האופנים דאם העבד הביא את גיטו בתורת שליחות דאז גם על עצמו צריך קיום אז הדבור של העבד הוא בפ"נ ובפ"נ השטר הזה ודבור זה אין בו רק ענין אחד דהשטר הזה נכתב ונחתם באמת. משא"כ אם העבד אינו מביא בתורת שליחות אלא אומר שכבר נשתחרר. אז הדבור שלו הוא שהאדון נתן לו גט זה ואז דבורו כולל שני ענינים. א' שנתן לו השטר שחרור דע"ז א"צ קיום. ב' שהקנה לו הנכסים וע"ז צריך קיום. ולפ"ז בעבד שהביא גטו וכתוב בו כל נכסי קנוין לך והוא אומר שכבר נשתחרר שפיר אמרינן דקנה עצמו אף דלא קנה נכסים וליכא למימר דלא פלגינן דבורא וכמו דבטל דבורו על הנכסים כן בטל דבורו על השיחרור ז"א כיון דדבורו כולל שני ענינים בלתי שוים דהא השיחרור הוא ע"י נתינה ולא בתורת זכי'. והנכסים הם ע"י זכי' ולא בנתינה. ואף דנתן לו שניהם ע"י שטר אחד מ"מ כ"א הוא ע"י קנין בפני עצמו והרי זה דומה למי שהקנה שני חפצים ע"י קרקע אחת חפץ א' בקנין חצר וחפץ ב' בקנין אגב דהוי ב' קנינים מיוחדים אף דהם ע"י קרקע אחת. ה"נ הכא אף דהשחרור והנכסים ע"י שטר אחד מ"מ הם בשני קנינים זה בנתינה וזה בזכי'. וע"כ אף דלא קנה הנכסים מ"מ קנה עצמו דפלגינן דבורא. ונאמן שהאדון נתן לו השחרור ואינו נאמן שזיכה לו הנכסים דבשני קנינים לא שייך לומר לא פלגינן דבורא וכמו דאמרו בב"ב (קל"ד ע"ב) לחלק בין חד גופא לתרי גופי דאף דבחד גופא לא פ"ד מ"מ בתרי גופי פלגינן. ה"נ בשני קנינים ולא שייך לומר לא פלגינן דבורא. ובזה ניחא מה דלכאורה קשה בסוגיא זו דהכותב כל נכסיו לעבדו ושייר קרקע כ"ש לא יצא ב"ח דהקשה הגמ' מזה על רבא דסבר פלגינן דבורא ומסיק דטעמא משום כרות גיטא ולמה לן טעמא דכרות גיטא הא אפי' אם פלגינן דבורא נמי לא יצא ב"ח דהא הוא קנין שבטל מקצתו ועיין בחו"מ (סי' ר"ג) בהחליף מעות ומטלטלין ביחד דשלש שיטות בדבר. י"א הואיל וחליפין אינם קונים במעות ל"ק המטלטלין. וי"א דכשם דקנה המטלטלין כך קנה המעות. וי"א דמטלטלין קנה מעות לא קנה. וכולם תמנו יסודותם על הסוגיא דב"ב (קמ"ג ע"א) בקני את וחמור ונחלקו בקנין שבטל מקצתו אם בטל כולו ע' במרדכי שם פ"ט (סי' תר"ה) והא התם הוא שני דבורים ומ"מ לא חל הקנין והכא נמי דהקנה לו דבר מסוים עם דבר שאינו מסוים דהעבד בעצמו הוא מסוים והנכסים הוא אינו מסוים [כמ"ש הרי"ף ז"ל דלפיכך ל"ק הקרקע משום דהיא דבר שאיני מסוים ולא חל הקנין עלי'] מיבעי לן למימר להי"א מיגו דלא חל הקנין על שאינו מסוים לא חל על המסוים דקנין שבטל מקצתו בטל כולו. אך לפי דרכנו הדבר מבואר דבשלמא כשהקנה שני דברים בקניו אחד והקנין מועיל לדבר א' ואינו מועיל להשני זה שייך לדין קנין שבטל מקצתו אם בטל כולו או לא דשני הדברים הקנה ע"י הקנין הזה והרי הוגרע כחו של הקנין דהא איני מועיל לדבר א' ע"כ בטל כולו. אבל הכא בכותב כל נכסיו לעבדו ושייר קרקע כ"ש דביארנו דהשחרור והנכסים הם בשני קנינים נפרדים זה בנתינה וזה בזכי' לא שייך הכא דינא דקנין שבטל מקצתו כלל דהא לא הוה קנין אחד ואיך יבטל קנין א' את השני ותליא רק אם פלגינן דבורא אם לא משום דהי' ע"י דבור אחד וע"כ כשאמר רבא דעצמו קנה נכסים ל"ק והוא משום דאחרי שהשטר הוא כבר ביד העבד לאחר שנתן לו רבו הוו ב' קנינים. והלכך ס"ל לרבא דפלגינן דבורא ונאמן על הנתינה וא"נ על הזכי' פריך הגמ' ממתני' דשייר קרקע כ"ש דלאחר הנתינה כשהשטר הוא ביד העבד הוו ג"כ שני קנינים ומ"מ ס"ל להת"ק דלא פלגינן דבורא ואמרינן כי היכי דשייר בנכסים כן שייר בעבד. וא"כ גבי כל נכסי קנוין לך נמי אף דב' קנינים הם מ"מ מיבעי לן למימר דלא פלגינן דבורא ומסיק הגמ' דאה"נ דפ"ד והכא טעמא משום כרות גיטא. ונמצא לפ"ז דבסוגיא דידן מוכח דהוו ב' קנינים דהא לפיכך לא שייך כאן דינא דקנין שבטל מקצתו וכמו שבארנו בע"ה. ולפ"ז דברי הרמב"ם ז"ל מאירים ופסקיו אינם סותרים זא"ז וגם מהירושלמי לק"מ. דהנה הירושלמי ע"כ מיירי קודם הנתינה כדגרסינן שם הי' כתוב בו מתנה ואמר בפ"נ ובפ"נ. והיינו דהעבד הביא גיטו בתורת שליח והוא צריך לומר בפ"נ ובפ"נ וכבר בארנו דדבורו מה שאומר בפ"נ ובפ"נ השטר הזה אין בו רק ענין אחד דאנו דנין אם נכתב ונחתם השטר הזה בפניו כמו שאמר אם לא לפיכך שפיר תלי הירושלמי בההיא דכתב כל נכסיו לב' בנ"א כאחת דכמו דהתם לא פלגינן דבורא לומר דפסולין לזה וכשרים לזה משום דכיון דהקנה לשניהם בקנין אחד לא פלגינן דבורא. הכי נמי בעבד שהביא גיטו בתורת שליחות וכתוב בו מתנה דהוא צריך לומר בפ"נ ובפ"נ מאחר שערערו קיים אצל המתנה דלא מהימנינין ליה ערעורו קיים אצל הגט דכיון דהיא ענין אחד לא פלגינן דבורא. אבל הרמב"ם ז"ל הא בארנו דנקיט הך דינא דעבד שהביא גיטו דמיירי לאחר הנתינה והוא אומר שכבר נשתחרר כדמוכח מסוגית הבבלי דאיירי בהאי גונא ועל עצמו אין צריך קיום כלל דהוא נאמן לומר שהאדון נתן לו ובאופן זה כבר בארנו דדבורו כולל ב' ענינים נתינת השחרור וזכוי הנכסים ואנו דנין על דבורו אם הי' נתינה והקנאה כמו שאומר או לא. ע"כ שפיר פסק הרמב"ם ז"ל כרבא דפ"ד כיון דהדבור כולל ב' ענינים וכ"א בקנין מיוחד השחרור בנתינה והנכסים בזכוי שפיר פ"ד ועצמו קנה אף דנכסים לא קנה. אבל היכא דהדבור הוא בענין אחד או שני ענינים בקנין אחד כגונא דאיירי בי' הירושלמי פסק גם הרמב"ם ז"ל כר' יוחנן דלא פלגינן דבורא:
עד שיאמר בפ"נ ובפ"נ ביום. עד שיאמר בפ"נ ובפ"נ לשמה. עיין בגליון ציון ירושלים דמביא קושית הפנ"י ז"ל דמקשה הא על ידי שליח כשר גם מוקדם ולמה לו למימר בפ"נ ביום בפ"נ ביום. וכתב דהא"מ ז"ל מפלפל בזה. וראיתי בס' א"מ ז"ל דמפלפל טובא בזה:
ונראה לפי עניות דעתי לתרץ בטוב טעם. והנה הספר פנ"י ז"ל אינו ת"י והדבר פשוט דכל קושייתו היא על שיטת התוס' ז"ל דלשיטת הרא"ש ז"ל והרשב"א ז"ל לא קשה מידי דהנה שיטת הרא"ש ז"ל בתירוץ הראשון דכל גיטין שנמסרו שלא ביום כתיבתן כשירים. אפילו שלא על ידי שליח ולא דמי להקדים זמן הגט דהוי פסול משום דכי כתב שיקרא כתב. עיין בב"י ז"ל סי' קכ"ז וכן הרשב"א ז"ל כתב ג"כ בתשו'. מי שצוה לכתוב גט וליתן לאשתו ביום פלוני ונתאחר הכותב ולא כתב באותו יום אם יכתוב זמן קבלת הדברים או זמן הכתיבה. פסק שם דצריכין לכתוב זמן הכתיבה ואם כתבו זמן האמירה ודאי פסול דהו"ל מוקדם. ואל תשיבני מגיטין הבאין ממדינת הים שאין ההקדמות שוין. שהקדמת הכתיבה להחתימה. וכ"ש הקדמה גמורה ככתוב באייר והקדים וכתב בניסן שזה מוקדם גמור ופסול. אבל כשקדמה כתיבתו וחתימתו לנתינתו זו היא שהכשירו ומשום דאית ליה קלא ודברים אלו ברורים הם בעיני ואין בהם שום פיקפוק עכ"ל ז"ל. ומובא בב"י ז"ל סי' קכ"ז עיי"ש וא"כ במוקדם גמור כגון נכתב ביום ונחתם בלילה פסול. ולא מהני בזה מה שנמסר ע"י שליח. אולם קושיתו על שיטת התוס' ז"ל. בדף י"ז ע"ב ד"ה עד וז"ל ז"ל וא"ת נכתב ביום ונחתם בלילה אמאי פסול הא אית ליה קלא. וי"ל דלא שייך למימר קלא אית ליה אלא כשנמסר ע"י שליח אבל נכתב ביום ונחתם בלילה. יש לחוש שימסור לה בעצמו בצנעה לחפות עלי' וכו' עכ"ל ז"ל הרי מפורש דס"ל ז"ל דעל ידי שליח כשר נכתב ביום ונחתם בלילה א"כ קשה מהכא דהא מפורש בירושלמי בסוגיא דידן דהשליח המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר שנכתב ביום ונחתם ביום. והרי לשיטת התוס' ז"ל כשר ע"י שליח אפילו נכתב ביום ונחתם בלילה. ולכאורה זהו קושיא אלימתא והא"מ ז"ל מפלפל הרבה לתרץ זאת:
ונראה לפענ"ד בע"ה דשפיר ניחא דכד נדייק בלשון הטור ז"ל סי' קכ"ז שכתב ז"ל ז"ל ופסק ר"י ז"ל דכל גט שלא נמסר ביום הכתיבה אין תקנה להכשירו אלא על ידי שליח שימסרו לה על ידי שליח דבהכי אי"ל קלא כדאמרינן בגיעין הבאים ממדינת הים אית להו קלא לפי שיש קול להולכת השליח וביאתו ומיד ידעו אינשי זמן המסירה. ה"ה נמי בגט שנכתב קודם שנמסר אע"פ שאם הי' מוסרו מידו לידה הי' פסול משום דאתא למיטרף לקוחות שלא כדין מיום שנכתב. כשנותנין ליד שליח ויתן לה אית ליה קלא ולא נפיק מיני' חורבה עכ"ל ז"ל. ולכאורה צ"ב להבין כונת אריכות דברי' ז"ל מהא דמסיק ה"ה נמי בגט שנכתב קודם שנמסר מאי שייך ה"ה בזה הלא זה הוא גוף הדין דאמרו בגמ' גיטין הבאים ממדינת הים דמיכתבי בניסן ולא הגיעו עד תשרי ומסיק דקלא אית להו וזהו מילתא דפשיטא מדינא דהגמרא. ובע"כ ה"פ בפשיטות דדינא דגמ' הוא בגיטין הבאים ממדינת הים דמיכתבי בניסן ולא מטי עד תשרי הוא כשנמסר להשליח ביום הכתיבה ורק הגט מטי לידה בתשרי ומזה למד הר"י ז"ל דה"ה כשנתאחר הגט ביד הבעל אחר הכתיבה יש לו תקנה למסור עכשיו ליד שליח זמן רב אחר הכתיבה. וזה צריך ללמוד בה"ה מן הדינא דגמ'. ומשום דיש לדון בזה דבשלמא בשמוסר להשליח ביום הכתיבה שפיר דמי משום דיש לו קול משא"כ כשנתאחר הגט ביד הבעל לכאורה קשה האיך בידו למוסרו לשליח כעת שיוליך גט זה לאשתו והא קי"ל דכל מידי דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משווי' והאיך יעשה אותו שליח בשלמא במוסר לשליח ביום הכתיבה שפיר דמי דהא הגט כעת כשר הוא והבעל גופי' מצי מגרש בו ורק דפומי' הוא דכאיב ליה וידו כאיב ליה ואין לו יד ארוכה להושיט לאשתו. משא"כ כשנתאחר ביד הבעל דאז הגט פסול והבעל גופי' לא מצי לגרש בו. וא"כ האיך יעשה שליח הא קי"ל דכל מידי דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי ע"כ לזה כתב ה"ה בגט שנכתב קודם שנמסר אף על פי שאם הי' מוסרו מידו לידה הי' פסול משום דאתי למיטרף לקוחות שלא כדין. כשנתנו ליד שליח ליתן לה אית לה קלא פי' אע"פ שבעת שמוסר הגט להשליח אז הגט כבר פסול ואם הי' הבעל בעצמו מוסר לה הי' הגט פסול אעפ"כ מהני כשעושה כעת שליח להולכה וז"פ ובאמת צריך טעם לזה הא קי"ל דכל מידי דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי. אכן ז"א דאימת קי"ל דכל מידי דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי הנ"מ במילתא דאיהו לא שייך בה כלל כמו בכה"ג אונן שלא מצי משוי שליח על קרבנו משום דכיון דאיהו לא מצי עביד כעת כדאיתא במל"מ ז"ל בפ"ב מה' ביאת מקדש עיי"ש משום דאיהו לא הוי ראוי כעת לעבודה כלל אבל אם הי' ראוי אף כעת לענין הזה במקום אחר רק לאותו מעשה לחוד אינו ראוי שפיר מצי משוי שליח כיון דראוי הוא במקום אחר באותו שעה גופי'. כמו דגרסינן במס' קידושין דף כ"ג ע"ב בעי רבה לרשב"א עב"כ מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו כיון דגמר לה לה מאשה. כאשה או דילמא אשה דאיהי מצי מקבלת גיטה שליח נמי מצי משוי עבד דאיהו לא מצי מקבל גיטו שליח נמי לא מצי משוי בתר דאיבעיא הדר פשטה לה לה מאשה כאשה ואלא הא דאמר ר"ה בריה דר"י הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי כו' ולא היא ישראל לא שייכי בקרבנות כלל. עבד איתנהו בתורת גיטין דתניא נראין הדברים שעבד מקבל גט לחבירו מיד רבו של חבירו אבל לא מיד רבו שלו ע"כ. וע"כ אי איהו לא מצי למיעבד כלל דלא שייך בזה כלל ולא ראוי לזה אז לא מצי למיעבד שלוחא. אבל אם גם איהו שייך בזה וראוי גם הוא לזה שפיר מצי למיעבד שליח אפילו כשבדבר הזה לא מצי עביד וא"כ ה"נ כיון דהבעל ראוי ליתן גט לאשתו ע"י גט אחר ואע"פ דבזה הגט הוא לא מצי לגרש בי' מכל מקום מצי למיעבד עליה שליח וז"ב ופשוט וממילא לשיטת הירושלמי דס"ל בעבד אף על פי דאיתא בתורת קבלת גט ויכול לקבל גט מיד רבו של חבירו כדאיתא בפ"ג במס' פיאה ובפ"ה מס' מעשר שני עיי"ש ומכל מקום גרסינן בירושלמי פ"ק במס' קידושין דרבי אמר משחרר אדם חצי עבדו ול"ל לרבנן אדם משחרר חצי עבדו. אית להון בעבד של ב' שותפין אבל בעבד שכולו שלו שניא הוא שהוא כמזכה מימינו לשמאלו. ול"ל לרבי שהוא מזכה מימינו לשמאלו אית לי' במזכה לי' על ידי אחרים. ול"ל לרבנן במזכה לו ע"י אחרים. סברי רבנן הראוי לזכות ע"י עצמו ראוי לזכות על ידי אחר שאינו ראוי לזכות על ידי עצמו אינו ראוי לזכות על ידי אחר. רבי אומר אף על פי שאינו ראוי לזכות על ידי עצמו ראוי לזכות על ידי אחר ע"כ וסבירא ליה להירושלמי דזכי' ושליחות אחד הוא ולרשב"א דא"ל אף בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו סבירא לי' כרבי כדאיתא שם ואיתא כרבי עיי"ש אבל לרבנן לית לי' דרשב"א דכיון דאינו ראוי לזכות על ידי עצמו אינו ראוי לזכות על ידי אחר. עכ"פ במשחרר חצי עבדו ס"ל לרבנן דאינו מצי לשחררו לא משום הנך טעמי דאמרי רבה ורב יוסף בש"ס דילן במס' גיטין דף מא ע"ב דהוי מדאורייתא ז"א אלא משום דהוי מזכה מימינו לשמאלו וע"י אחר נמי לא משום דכיון דאינו ראוי לזכות על ידי עצמו אינו ראוי לזכות ע"י אחר והא ראוי הוא לקבל גט לחבירו מיד רבו של חבירו וכן ראוי הוא לקבל גט שיחרורו על ידי עצמו דהא רבנן לא סבירא להו כרשב"א ע"כ דאל"כ האיך מקבל ע"י אחרים הג"ש וע"כ דסבירא ליה דגו"י באכ"א א"כ קשה אמאי אינו משחרר תצי עבדו אפי' ע"י אחרים משום דאינו ראוי לזכות ע"י עצמו אינו ראוי לזכות ע"י אחר. הא עבד איתא בתורת קבלת גיטין דמקבל ג"ש עבור עצמו ועבור חבירו מיד רבו של חבירו. וע"כ לא סבירא ליה כש"ס דילן הואיל ואיתא בתורת קבלת ג"ש עבור חבירו מיד רבו של חבירו מצי למיעבד שליח אפילו בעד עצמו אפילו לרשב"א אפילו דלא מצי בעצמו לקבל עבורו מכל מקום מצי למיעבד שליח והירושלמי לא ס"ל כן אלא מכיון דבדבר הזה אינו ראוי בעצמו למיעבד לא מצי למיעבד שליח דהא אפילו זכי' לא מהני לשיטת הירושלמי וזכי' עדיף משליחות בעלמא דהא לש"ס דילן לרשב"א זכי' מהני בשטר שיחרור על ידי אחרים אפילו דלא מצי למיעבד בעצמו. ואילו לענין שליחות מיבעיא לן והי' סברא למימר דבשליחות כיון דאיהו לא מצי לקבל גיטו שליח נמי לא מצי למשוי ומיבעיא לי' לרבה מעיקרא. וכיון דפשט דיכול לעשות שליח אפילו איהו לא מצי עביד משום דאיתא בתורת גיטין בעלמא. מכ"ש דמהני זכי' ואילו בירושלמי סברינן למסקנא דלא מהני אפילו זכיה ומכ"ש דלא מהני שליחות אפילו דאיתא בתורת גיטין כיון דבההיא גט לא מצי למיעבד הקבלה בעצמו לא מצי נמי למיעבד שליח. וכיון שכן ע"כ לשיטת הירושלמי אימתי מהני בשליח גט. מוקדם הנ"מ כשמסר לשליח ביום הכתיבה משום דאז הגט כשר לדידי' גופי' ואיהו נמי מצי לגרש בו אבל כשמסר הגט לשליח אחר שנתאחר אצלו זמן רב לאחר הכתיבה והוא גט מוקדם והוא בעצמו אינו מצי לגרש בו לא מצי למיעבד אז שליח. אפילו דאצל השליח ליכא הפסול דמוקדם מ"מ פסול מצד אחר שאינו נעשה שליח עלי'. ע"כ צריך השליח למימר בפ"נ ביום ובפ"נ ביום אבל אי הי' נכתב ביום ונחתם בלילה אז לא הוי שלית עלי' והי' פסול:
משא"כ לשיטת הש"ס דילן כל עיקר דנכתב ביום ונחתם בלילה פסול הוא משום שהבעל יתן אותו לידה בצנעה. אבל על ידי שליח לעולם כשר. ולשיטת הסוברין ז"ל דמוקדם שנתאחר זמן נתינתו כשר אפילו על ידי עצמו דאית ליה קול. ורק כשנכתב מיקדם פסול פשיטא דלא קשה מידי. מכל מה שכתבנו מוכח דלהלכה גט מוקדם ממש כשר ויש לו תקנה על ידי שליח. ואין שום סתירה לשיטה הזה להלכה ודו"ק:
רבנן בר ר"ח אייתי גיטא ונתני לה ולא אמר לה בפ"נ ובפ"נ. אתא עובדא קומי ר' יוחנן א"ל טלוהו ממנה ואמור לה בפני שנים בפ"נ ובפ"נ ור"י כרשב"א דרשב"א אומר איני גט עד שיאמר לה בעת מתנה שהיא גיטך דר"י ריבה מן רשב"א ולא מודה רשב"א שאם אמר לה בשעת מתנה הר"ז גיטך שהיא גט. והכא אפילו אם אמר לה בשעת מתנה שהוא גיטך אינו גט עד שיאמר לה בפני שנים בפ"נ ובפ"נ. אלא מסבר סבר ר"י שאין האשה נאמנת לומר התקבלתי גיטי משלוחי בעלי כו' מאי כדון טעמא דר"י כדי להחזיקה גרושה בפני שנים ע"כ הסוגיא הזאת תמורה:
ונראה לפענ"ד דה"פ. ונקדים מתתלה מה שכתבו בתוס' ז"ל דף פ"ד ע"ב ד"ה אמר יהא דאמרינן דף ה' ע"ב כיצד יעשה יטלנו הימנ' ויחזור ויתננו לה אתיא אפילו כרבי כיון שניתן הגט כהלכתו מן התורה מה שהוא אומר אחר הנתינה בפ"נ ובפ"נ לא הי' מועיל כלום עכ"ל ז"ל. לכאורה לא קשה הא בירושלמי מוקי באמת ההיא כרשב"א ז"א דהא ר' יוחנן דמשני בבבלי שאני הכא הואיל וקנאתו לפסול בו מן הכהונה גבי הרא"מ לכ"א ואילו בירושלמי מוקי מתניתין דהמגרש כרשב"א ולא מחלק בין קנאתו מעיקרא ולא קנאתו וע"כ מוקי בירושלמי ר"י כרשב"א:
א"נ בפשיטות כיון דבבבלי לא מוקי כרשב"א רק מתניתין דהמגרש אבל הברייתא דהמביא גט ממדה"י לא מוקי כרשב"א. ע"כ דהבבלי ס"ל לחלק כמו שחילקו בתוס' ז"ל. אבל קשה לשיטת הרמ"ה ז"ל ושיטת הר"ש מקינין ז"ל דכתבו דאם עדי מסירה עדיין לפניו סגי שיאמר אח"כ בפניהם בפ"נ ובפ"נ וכ"כ בב"י ז"ל סי' קמ"ב בשם המרדכי ז"ל דכתב בשם הר"מ מקוצי ז"ל דאף לאחר זמן מרובה אם ימצא ע"מ יכול לומר בפניהם בפ"נ ובפ"נ אבל לא בפני עדים שלא מן המסירה דה"ל חצי עדות. והכא שמצריך לטול ממנה ויחזור ויתננו לה לפי שלא מצא ע"מ עכ"ל ז"ל ופי' דהוי חצי דבר צ"ב וכי מה חצי דבר שייך בזה הא תנינן במתניתין אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמי' הכי נימא דהוי חצי עדות עידי הקיום ומ"ש הקיום דבפ"נ ובפ"נ דהוי חצי עדות. וע"כ בפשיטות גמור דה"פ דהוי חצי עדות גמורה דהא ע"א אינו נאמן על קיום רק רבנן האמינו להשליח אבל איש אחר כשאומר בפ"נ ובפ"נ לא מהני ודווקא שליח מהימן. ואימתי נוכל לקיים הגט ע"י ע"א הנ"מ כשהוא שליח ובעת שמוסר הגט לאשה בתורת שליח אז מהימן ולפ"ז ע"מ שראו הנתינה שהוא הוא השליח יכולין לקיים הגט משא"כ כשלא אמר בפ"נ ובפ"נ לפני ע"מ והגיד בפ"נ ובפ"נ לפני עדים אחרים שלא הי' בעת הנתינה ואינן רואין שהוא הוא השליח מה מועיל קיומו הא אינו רק ע"א משא"כ במתניתין ביש עלי' עוררין יתקיים בחותמי' ע"י ב' עדים דמהימנו דא"צ להיות שלוחין וזה פשיט וברור. ולפ"ז קשה לי מאד מהאי ירושלמי דמוקי ר"י כרשב"א ולא כרבי דאי כרבי א"צ לטול ממנה ולחזור וליתן לה אלא אומר הרז"ג בשעה שהגט בידה אחר הנתינה ז"א דלעולם ס"ל כרבי ורבי ס"ל דע"ח כרתי. ע"כ די כשיאמר הרז"ג אח"כ לאחר הנתינה כשעדיין הגט בידה משא"כ גבי בפ"נ ובפ"נ דבעינן ע"כ דיאמר לה בפני ב' או בפני ג' בפ"נ ובפ"נ אף למ"ד ע"ח כרתי והנה אף דר' יוחנן א"ל לקמן בפ' המגרש דע"ח כרתי מ"מ לענין בפ"נ ובפ"נ צריך ע"כ להעיד לפני ב' עדים או ג' משום קיום. וכיון דלא הגיד בעת הנתינה בפ"נ ובפ"נ אפילו היו ע"מ אז לא מהני כשיאמר אח"כ לאחר הנתינה כשהגט בידה בפ"נ ובפ"נ דצריך למימר בפני עדים וכיון דהם לא הי' בעת הנתינה הוי חצי עדות דלא נתקיים רק בצירוף שניהם ע"מ שראו הנתינה שהוא השליח והעדים ששמעו מפיו בפ"נ ובפ"נ והוי חצי דבר ע"כ צריך ליטול ממנה ויחזור ויתננו לה בפני העדים ויאמר בפ"נ ובפ"נ בפניהם והם בעצמם יראו הנתינה וזהו קושיא עצומה מאוד ועוד קשה הא דפסק הרמ"ה ז"ל דצריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ בפני האשה ומסתברא דאי אמר להו לסהדי ולא אמר להו לדידה וליתא לשליח לחזור ולאמר לה. לא מצרכי מידי אחרינא עכ"ל ז"ל ומובא בטור ז"ל והב"י ז"ל תמה מנ"ל דצריך לומר בפני האשה עיי"ש. ובשו"ע סי' קמ"ב ס"ז פסק השו"ע וז"ל אם איחר מלאמרו יותר מתכ"ד או שלא אמרו [ובהגה לפני האשה. טור] או שנתנו לה בינו לבינה אע"פ שנשאת נוטל ממנה וחוזר ונותן לה בפני שנים ואומר בפניהם בפ"נ ובפ"נ ואם לא נטלו ממנה פסול עד שיתקיים בחותמי' ע"כ וקשה מאוד על הגהת רמ"א ז"ל שלא אמר בפני האשה נמי בדיעבד ג"כ פסול. והא הטור ז"ל דמביא הך דינא בשם הרמ"ה ז"ל פסק דבדיעבד כשר וראיתי בביאורי הגר"א ז"ל דמקשה כן:
ונראה לפענ"ד דה"פ בירושלמי דהנה בבבלי גרסינן המביא גט ממדה"י ונתנו לה ולא אמר לה בפ"נ ובפ"נ יוציא והולד ממזר דברי ר"מ וחכ"א אין הולד ממזר כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתנהו לה בפני שנים ויאמר בפ"נ ובפ"נ. ובדף פ"ו נמחק תיבת לה הראשון בשני עיגולין להראות שנמחק מן הספר. ואילו בירושלמי גרסינן רבנן בר רב חסדא אייתי גיטא ונתנו לה ולא אמר לה בפ"נ ובפ"נ אתא עובדא קומי ר' יוחנן א"ל טלוהו ממנה ואמור לה בפני שנים בפ"נ ובפ"נ ולא גרסינן טלוהו ממנה ותחזור ותתן לה אלא טלוהו ממנה ואמור לה בפני שנים. ונראה לפענ"ד דה"פ דהא לכאורה קשה דרבנן בר ר' חסדא. דאייתי גיטא ולא יאמר בפ"נ ובפ"נ הא מתניתין היא המביא גט ממדה"י צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ והאיך לא יאמר אמורא בפ"נ ובפ"נ. ואין לאמר כההיא דמסיק במסקנא על ריב"ל דאמר דא"צ ופריך והא אמר ריב"ל שאינן בקיאין בדיקדוקי גיטין. ומשני משום דעכשיו חבירים מצוין בחו"ל ז"א דא"כ למה נטר הגמ' להקשות עד ריב"ל ולא פריך תיכף על רבנן בר רב חסדא וע"כ נראה לפענ"ד דה"פ דרבין בר רב חסדא אייתי גיטא ונתנו לה ולא אמר לה בפ"נ ובפ"נ פי' דאף דאמר בפ"נ ובפ"נ הוא לפני העדים אבל לא אמר לה ובתכ"ד של הנתינה לפני' או לאחרי' הגיד לפני העדים שלא בפני האשה בפ"נ ובפ"נ אתא עובדא קומי ר' יוחנן א"ל טלוהו ממנה ואמור לה בפני שנים בפ"נ ובפ"נ דס"ל דצריך לומר בפ"נ ובפ"נ לפני האשה וכיון שלא הגיד בפניה בפ"נ ובפ"נ הוי כמו שלא אמר גם הרז"ג דהא דכיון דס"ל לר' יוחנן דתקנת חכמים היא שיאמר בפ"נ ובפ"נ לפני האשה וצריך לומר לה הרז"ג ובפ"נ ובפ"נ וכיון דלא אמר בפ"נ ובפ"נ וגייז לי' לדיבורא הוי כמו שלא אמור כלל כדאיתא בש"ס דילן דף ג' ע"א דלפיכך לא תיקנו חכמים דיאמר בפ"נ ובפ"נ לשמה דילמא גייז לי' לדיבורא ולא יאמר לשמה ויהי' גרוע דאז דומה כמו שלא אמר אפילו בפ"נ ובפ"נ כדפירש"י ז"ל דכיון דלא אמר כתקנת חכמים עיי"ש דהוי שינוי באמירה ולא יועיל האמירה דבפ"נ. וה"נ אפילו דאמר לה הרז"ג לפני העדים בעת הנתינה רק בפ"נ ובפ"נ לא הגיד לה רק לפני העדים בלבד שלא בפני' וכיון דתק"ח דצריך לומר בפ"נ ובפ"נ לפני האשה וכיון שלא הגיד בפני' הוי שינוי בהאמירה דלפני' ולא יועיל אמירת הרז"ג לפני האשה. ונמצא שלא הגיד רק לפני העדים ע"כ אמר לו ר"י שיטול ממנה ויחזור ויתן לה בפני ב' ויאמר בפניהם בפ"נ ובפ"נ. והגם דר יוחנן ס"ל לקמן בפ' המגרש דעח"כ ולמה צריך שנים עדים לאו משום עדי מסירה ז"א דלא בעינן בכ"מ ע"מ לקיים הדבר ולאמת הדבר ג"כ לא בעינן דכיון דהגט ביד האשה נאמנת לומר שקבלה הגט מבעלה כדאיתא בדף כ"ד וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכן איתא בתוס' ז"ל דף ד' ע"א ד"ה דקיימא וכן כתבו הפוסקים ז"ל דאפילו למ"ד דבעינן ע"מ הוא רק לקיים הדבר אבל לענין נאמנות נאמנת לומר דהי' ע"מ ובהכשר נעשה כיון דהגט ת"י והגט מקיום פשיטא דקיבלה דאל"כ שטרי בידך מאי בעי. לפיכך תקנו חכמים ע"ח שאם ימותו ע"מ או ילכו למדה"י. תנשא ע"י ע"ח ותהי' נאמנת לומר דהי' ע"מ ונעשה בהכשר. לפיכך לר' יוחנן דע"ח כרתי ולא בעינן כלל ע"מ הא דס"ל דצריך ליתן לה בפני שנים ולומר בפני האשה בפ"נ ובפ"נ לאו משום דבעינן ע"מ לקיים הדבר דבלא"ה לא חשוב מסירה ז"א אלא לאמת הדבר דהי' מסירה וגבי גט ע"י שליח בעינן לאמת הדבר שהי' נתינה כדלקמן ולפיכך כיון דצריך נתינה חדשה ע"כ צריך ב' עדים על הנתינה לאמת הדבר ואף דאיכא ב' עדים על הנתינה קמייתא הרי הם עדים שלא הגיד בפניהם בפ"נ ובפ"נ ואינו מועיל אמירה דהז"ג שאמר השליח ג"כ ולא תוכל להתאמת ע"י עדי קמייתא. ואם יתן לה עוד הפעם בינו לבינה ויאמר לה הרז"ג ובפ"נ ובפ"נ הרי אין לה עדים לאמת שהי' נתינה חדשה ע"כ צריך להנתינה עוד ב' עדים לאמת. ואי ס"ד דר"י ס"ל כרבי א"כ קשה למה לן נתינה אחריתי יאמר בעת שהגט עדיין בידה בפ"נ ובפ"נ ואלא ע"כ ס"ל כרשב"א ולא קשה השתא קושיתינו דילמא שא"ה משום דבעינן ב' עדים על קיום האמירה בפ"נ ובפ"נ וע"כ צריך שיראו הנתינה שהוא השליח כדי לקיים הגט ע"י בפ"נ ובפ"נ ז"א דהא כבר נתקיים הגט דלענין קיום הגט כבר נתקיים בשהגיד בעת הנתינה קמייתא בפ"נ ובפ"נ בפני העדים וראו העדים שהוא הוא השליח ולא בעינן ב' עדים כעת רק משום לאמת הנתינה אחרינא. ואי ה"ל כרבי הא לא צריך נתינה אחריתא כלל והי' די שיאמר בעת שהגט עדיין בידה בפ"נ ובפ"נ ועל שקיבלה גיטה משליח בעלה יש לה עדים ואף כשיעידו העדים על הנתינה יעידו שלא הי' אמירה להאשה הא על אמירה נאמנת שהי' בינו לבינה אח"כ כשהי' הגט בידה דבזה ע"כ אמרינן דמסתמא בהכשר נעשה כיון דנודע שקיבלה גיטה. וכמו למ"ד דבעינן ע"מ אמרינן ג"כ דמסתמא בהכשר נעשה כיון שנתקיים הגט בתותמיו ואינו מזויף ושטרי בידך מאי בעי וע"כ דנמסר לה כיון דנתן לה אמרינן דע"כ בהכשר נעשה דבזה א"צ לנאמנות ולעדות רק לענין הנתינה אם נתן לה וכיון שנתברר שנתן לה אמרינן ממילא דבהכשר נעשה אם לא בדאיכא סתירה לזה. ונמצא השתא דלא כקושייתינו דילמא לפיכך בעי נתינה אחרת משום דבעינן ב' עדים וכדי שלא יהי' חצי עדות ע"כ בעינן נתינה אחריתא ז"א אדרבה הא דבעי ב' עדים הוא משום קבלה ונתינה אחריתא. ע"כ דס"ל כרשב"א ופריך הגמ' וריבה דר"י מרשב"א מי לא מודה רשב"א אם אמר לה בשעת מתנה שהוא גיטך שהוא גט. והכא אפילו אם אמר בשעת מתנה שהוא גיטך אינו גט עד שיאמר לה בפני ב' בפ"נ ובפ"נ פי' דאפילו דסבור כרשב"א דבעינן בעת מתנה לומר הרז"ג והכא אפילו אם יאמר בשעת נתינה הרז"ג מ"מ ס"ל דלא חשוב אמירה ולא הועיל ההרז"ג עד שיאמר לה בפ"נ ובפ"נ בפני ב' הא רשב"א לא ס"ל דצריך שיאמר הרז"ג לפני ב' עדים דהא ע"ח כרתי ולמה ס"ל לר"י דר"ל ג"כ ע"ח כרתי דצריך ב' עדים אם משום לקיים הדבר הא ס"ל דע"ח כרתי אלא לאמת הדבר דמסבר סבר ר"י שאין האשה נאמנת לומר התקבלתי גיטך משלוחי בעלה וצריך לזו עדים על נאמנות של הקבלה דעדי קמייתא לא מהני דהא יודעים שלא הגיד לפני האשה בפ"נ ובפ"נ וצריכה ב' עדים דהי' נתינה חדשה ואינה נאמנת על הקבלה ואף דבכ"מ אשה נאמנת על הקבלה וא"צ עדים לאמת אבל מן שליח אינה נאמנת. והא תנינן האשה עצמה מביאה את גיטה וחש לומר שמא משלוחי הבעל קיבלה וא"כ האיך נאמנת [הא ר"י גופי' מוקי בספ"ב כשאמר לה אל תגרשי אלא במקום פלוני ובלא"ה נאמנת עיי' ברמב"ם ז"ל ובשו"ע סי' קמ"ב דעת הרמב"ם ז"ל עיי"ש] מאי כדון טעמא דר"י כדי לאחזוקי גרושה בפני שנים פי' דאפילו דע"ח כרתי מ"מ בעינן ב' עדים על המסירה משום לאחזוקי גרושה כדאיתא בתוס' ז"ל הנ"ל דף ד' בשם ר"ת ז"ל דרגיל ר"ת ז"ל לומר אפילו למ"ד ע"ח כרתי מ"מ בעי עדים בשעת נתינת הגט. ומ"מ אין ראי' מכאן לשיטת ר"ת ז"ל דהכא לגבי שליח אמרינן דצריך לאחזוקי גרושה בפני שנים. ולא משום נאמנות על הקבלה אלא משום לאחזוקי גרושה בפני שנים וע"כ צריך הקבלה בפני שנים אבל שהבעל עצמו נתן לה הגט א"צ להחזיקה גרושה בפני שנים וא"צ הקבלה בפני שנים כדאיתא לקמן. ועפ"ז מובן מאוד שיטת הפוסקים ז"ל דהנה הרמ"ה ז"ל הוציא מן הירושלמי המפורש הזה דבעינן שיאמר בפ"נ ובפ"נ בפני האשה ס"ל דר"י לא קאמר אלא לכתחילה דצריך לחזור וליתן לה ולומר בפ"נ ובפ"נ אבל בדיעבד א"צ דס"ל דגבי אמירה הז"ג כדעת הפוסקים ז"ל דאם אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה וחזר ואמר לה כנסי שט"ח זה דמגורשת אע"פ שלא הגידו העדים לה אח"כ כדעת הפוסקים ז"ל בסי' קל"ו והילכך אפילו דבפ"נ ובפ"נ תקנת תכמים שלכתחילה יגיד גם בפני האשה ולא מהני אמירה לפני העדים לחוד מ"מ בדיעבד כשר ואי כיון דלא הגיד בפ"נ ובפ"נ וגייז לדיבורא הוי כמו שלא הגיד גם הרז"ג ז"א כיון דהגיד לפני העדים מהני בדיעבד דהא באמירת דלפני האשה לא נקרא משנה ממטבע שטבעו חכמים דהא גם אמירת הרז"ג צריך ג"כ להגיד לכתחלה לפני האשה ומ"מ בדיעבד סגי כשאמר לפני העדים. אבל הרמ"א ז"ל דפסק בסי' קל"ו כדעת התוס' ז"ל דבעינן האמירה לפני האשה וכשהגיד לפני העדים לא מהר רק שאח"כ יגידו לה העדים או הוא בעצמו כשהגט עדיין בידה א"כ ה"נ כשלא הגיד לפני האשה בפ"נ ובפ"נ והוי שינוי בהאמירה ולא מועיל גם אמירת הרז"ג וצריך לומר לה הרז"ג ולענין בפ"נ ובפ"נ אף רבי מודה דבעינן שיאמר בשעת נתינה לשיטת הש"ס דילן כדאיתא בתוס' ז"ל דף פ"ד ע"ב עיי"ש ע"כ הגי' הרמ"א ז"ל בסי' קמ"ב בס"י גבי דין דתכ"ד אם איחר מלאמרו יותר מכ"ד או שלא הגיד מגי' הרמ"א ז"ל לפני האשה פי' כשאמר אפילו בתכ"ד רק שלא בפני האשה והי' בתכ"ד של הנתינה שלא בפני האשם [ומתורץ קושית הב"י ז"ל דהיכי משכח"ל עיי"ש ולהרמ"א ז"ל ניחא באופן בתכ"ד] הרי הגט פסול עד שיחזור ויתננו לה דהרמ"א ז"ל אזיל לטעמו דפסק בסי' קל"ו דצריך לחזור ולומר לפני האשה או הוא או העדים רק התם בהרז"ג פסקינן כרבי דלא בעינן יחזור ויתננו רק כשהגט עדיין בידו אבל בבפ"נ ובפ"נ ס"ל לש"ס דילן כרשב"א דבעינן יחזור ויתננו לה ומפורש מדמי בירושלמי דינא דאמירת בפ"נ ובפ"נ בפני האשה לאמירת הרז"ג דנחלקו רבי ורשב"א. וכיון דלא הגיד בפ"נ ובפ"ג בפני האשה וגייז לי' לדבורא והוי כשלא הגיד גם הרז"ג לפני האשה ולשיטת רמ"א ז"ל מעכב אף בדיעבד ודוק: