אור ברסלב

תולדות יעקב יוסף· רבי יעקב יוסף כ"ץ מפולנאה

שלח

בהעלותך

שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל וגו', וישלח אותם משה על פי ה' וגו' (יג, ב-ג). והספיקות עם ביאורו עיין במקומות אחרים.

וכעת נראה לי פשוט, שהוא על דרך (ב"מ קז:) קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים, וה"נ שלח לך אנשים דייקא, לתור את עצמך תחילה, ואח"כ לתור את זולתו, זהו ויתורו את ארץ כנען, וק"ל.

ועוד י"ל, דכתבתי בכמה מקומות דמן חסרון של עצמו יודע חסרון זולתו וכו', וזהו הליכות עולם לו וכו' (חבקוק ג, ו). ובזה יובן שלח לך אנשים לתור את עצמך כנ"ל, ואחר שתדע החסרון שלך מזה תדע חסרון זולתו, וזהו ויתורו את ארץ כנען, וק"ל.

עוד י"ל, דהא קשה סתירת הפסוקים, שלח לך לדעתך, אני איני מצוה לך, ואח"כ אמר וישלח אותם משה על פי ה', משמע שצוה השם לשלחם.

ואגב נבאר פסוק (יד, י-יא) ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וגו', ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי וגו'.

ובמדרש תנחומא (שלח יב) איתא, ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני העם הזה וכו', אמר הקדוש ברוך הוא ב' צווחות צווחתי לפניכם, סופכם לצווח ד' צווחות (ב') בשעבוד מלכות, עד אנה ה' תשכחני נצח, עד אנה תסתיר פניך ממני, עד אנה אשית עצות בנפשי, עד אנה ירום אויבי עלי וכו' (תהלים יג, ב-ג), יעו"ש.

והקשה רבי משה אלשיך (במדבר יד, יא) היתכן להרבות פורעניות, תחת ב' יביא ארבע. ועוד הי' ראוי לומר תחלה לא יאמינו בי, ואח"כ ינאצוני, כי תחלה היה העדר האמנה - ששלחו מרגלים, ואח"כ נאצו במעשה. ועוד יאמינו בי ל"ל.

ונ"ל כי אלו השתים עצמם של ישראל, עד אנה ינאצוני ועד אנה לא יאמינו בי, הם גרמו לעצמם שצווחו אח"כ ארבע צווחות הנ"ל.

והענין, דהקשה הרמב"ם (הל' תשובה פ"ו ה"ה, ח"פ פ"ח), למה נענשו מצרים ששעבדו את ישראל, הלא גזר הש"י וכו'. ותירץ, כי כל אחד חטא בבחירתו וכו'. ויש לתמוה הא בפירוש כתיב בפסוק (תהלים קה, כה) הפך לבם לשנוא עמו וגו', הרי שסילק הש"י מהם הבחירה, והדרא קושיא למה נענשו.

ונ"ל דכתבתי ביאור מכילתא (בשלח ו) ויאמינו בה' ובמשה עבדו (שמות יד, לא), אם במשה האמינו בה' לא כל שכן, ומה תלמוד לומר במשה וכו'. דקשה הל"ל מה ת"ל בה'. ונבאר פסוק (שמות לב, כו) מי לה' אלי, והעולה משם, כי תכלית כל התורה שיבא למדרגה ובו תדבק (דברים י, כ), והמון עם על ידי שידבקו בת"ח ממילא הם דבקים בו ית'. ובזה יובן מי לה' אלי, הכוונה מי שירצה לדבק בהש"י, ידבק אלי תחלה, ועל ידי זה יזכה לדבק בו ית'. ויאספו אליו כל בני לוי, מי שנלוה אליו יתברך נאסף אל משה, מה שאין כן וכו'.

ובזה יובן, ויאמינו בה' ובמשה, הכוונה מי שהאמין ונדבק בו יתברך, אז יוכל לדבק במשה, כי נהפך הסדר, ושפיר הוצרך לומר ובמשה, וסרה קושיא הנ"ל, והבן.

והעולה מזה, כי המדבק עצמו בת"ח כאלו דבק בו ית', ואז אין שום עונש יכול לחול עליו, כמו שכתב הרב היעבץ ביאור משנה (אבות פ"ג מ"ד) המפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו, כי על כי אין אלהי בקרבי מצאוני וגו' (דברים לא, יז). א"כ אם האדם חוטא וראוי לענוש, אז הש"י הפך לבם לשנוא עמו.

ובזה יובן הקושיא הנ"ל, כי המצרים היו חוטאים בלאו הכי, והיו ראוים לעונש, כמו ששמעתי ממורי דן אנכי (בראשית טו, יד), כבר הוא נידון וכו', ודפח"ח. לכך הפך לבם לשנוא עמו, כדי שלא יהי' להם שום דביקות עם ישראל, ויחול העונש עליהם. ובזה סרה קושיית הרמב"ם הנ"ל, והבן.

וכן הוא ענין באנשי החומר נגד אנשי הצורה, שאין העונש יכול לחול עליהם על שחוטאין בלאו הכי, כי אם הפך לבם לשנוא עמו. וזש"ה (עי' דברים לא, יז-יח) ואנכי אסתיר פני מהם, שהם הת"ח שנק' פנים, על ידי ספיקות שימצא בת"ח, ובזה ח"ו והבדילו ה' לרעה וגו' (דברים כט, כ), כתבתי מזה במקום אחר, יעוין שם. וכן כתבתי עשה לך רב והסתלק מן הספק (אבות פ"א מט"ז), וק"ל.

ובזה יובן, לפי שאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים, לכך אמר הש"י עד אנה ינאצוני העם הזה, כי עד עכשיו גם שנאצו אותי כמה פעמים אין מקום לעונש לחול עליהם, מה שאין כן עתה עד אנה לא יאמינו בי דייקא, כי האמנה היא דביקות כמו ששמעתי ממורי זלה"ה ודפח"ח, ועד עכשיו האמינו במשה ועי"ז האמינו בי, מה שאין כן עתה שנפרדו ממשה ולא יאמינו בו, א"כ עד אנה ינאצוני שלא ניתן ארכה לעונשם.

ושתים עד אנה אלו גרם להם ד' עד אנה של שעבוד מלכיות, דכתבתי במקום אחר, כי סיבות גלות מצרים ע"י הסתלקות הדעת, וסבות הגאולה בהתפשטות הדעת בעולם וכו', יעו"ש.

וכעת נ"ל ליתן טעם למה הסתלקות הדעת גורם גלות, והתפשטות הדעת גורם גאולה. ונ"ל כי הדעת גורם חיבור, שנאמר (עי' בראשית ד, כה) וידע אדם את חוה. לכך בהסתלק הדעת, אז אין חיבור בין אנשי העולם לאנשי הדעת שהם הת"ח, לכך גורם גלות. ובהתפשטות הדעת בעולם, נתחברו המון עם אנשי הדעת, וגורם גאולה, והבן.

א"כ שפיר נמשך מן ב' עד אנה הנ"ל, ד' עד אנה של שעבוד מלכות. וז"ש עד אנה תשכחיני נצח - בגלות הארוך, וזה נמשך מן עד אנה תסתיר פניך ממני - כי הפך לבם לשנוא עמו, הת"ח שנק' פנים, על ידי הסתרה, שנאמר ואנכי הסת(י)ר אסתיר פני מכם, וזהו הגלות הארוך עבור שנאת חנם ששונאים להת"ח העובדים השם. ועד אנה אשית עצה בנפשי - כי לפעמים אשית עצות בנפשי להסיר הספיקות ממני שעל הת"ח, ולפעמים חוזר וניער, אשית עצות להפך. ועל ידי זה עד אנה ירום אויבי עלי - שזה הגלות האחרון שהוא בעבור שנאת חנם הנ"ל, נמשך יותר ארוך מכל הגליות.

עד שיושלח אליהו הנביא לעשות שלום בעולם, שנאמר (מלאכי ג, כד) (הנני) [הנה אנכי] שולח לכם את אליהו וגו', (להשיב) [והשיב] לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, כתבתי ביא[ו]ר פסוק זה במ"א, יעו"ש. וכעת נראה לי דכתבתי במקום אחר ביאור פסוק (שמות כג, ה) כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וגו', וביאור פסוק פ' קרח (במדבר טז, טו) לא חמור אחד מהם נשאתי וכו', עזוב אתה תחילה מה דבלבך, לעורר את האהבה, ואז גם הוא שלום עמך וכו', יעו"ש. ובזה יובן והשיב לב אבות על הבנים תחילה, שהת"ח שנק' אבות, יעזבו השנאה שבלבם תחלה על בנים, שהם המון עם. ועל ידי זו השיב לב המון עם אל אבותם, שהם תלמידי חכמים, שיהי' אחדות אחד בעולם, כי כמים אל הפנים וגו', והבן.

ובזה יובן שלח לך לדעתך, שיתפשט בחינת משה בעולם שהוא בחינת הדעת. וז"ש שלח לך לדעתך בעולם, הגורם חיבור כנ"ל.

וישלח אותם משה, הכוונה ששלח בחי' משה אתם כאשר צוה אותו השם ית'. ואח"כ כשחטאו נסתלק מהם בחינת משה, כמו שכתוב בכתבי האר"י זלה"ה (לקוטי תורה), וילכו ויבואו, מה שנתעבר בהם בחי' נשמת השבטים, עתה נסתלקו וילכו להם, ויבואו רק הם בעצמם וכו', יעו"ש. הכא נמי כך, נסתלק מהם בחי' משה, זולת יהושע וכלב נשארו על מדרגתן.

ובזה נבאר פסוק (יד, כד) ועבדי כלב עקב רוח אחרת היתה עמו וימלא אחרי והביאותיו אל הארץ וגו'. וי"ל א', למה לא זכר יהושע. ועוד, מהו רוח אחרת עמו, וחז"ל דרשו וכו'.

ונ"ל דאיתא באבות פ"ג (מ"י) כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו וכו'. וכתב במדרש שמואל לפעמים משבחים הבריות לאדם מפחד ואימה, ורוח אחרת עמם, לכך אמר כל שרוח הבריות בקרבם נוחה הימנו, אז רוח המקום נוחה הימנו וכו'. עוד פי', שנאמר (יחזקאל לו, כז) את רוחי אתן בקרבכם, א"כ מי שרוח ה' בו נוח לו. עוד פי', ונתתי משכני בתוכ[כ]ם ולא תגעל נפשי אתכם (ויקרא כו, יא), דקשה, מאחר שנתתי משכני בתוכ[כ]ם, פשיטא שלא תגעל נפשי אתכם. ופירש כי נפשו שהיא הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל, גם שנתתי משכני בתוככם לא תגעל נפשי לצאת מהגוף שלכם, לדבק בי וכו', יעו"ש.

ול"נ, דכתבתי במקום אחר בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר (הושע יא, ט), וכתבו התוספות (תענית ה. ד"ה לא אבוא), תואר בעיר יש לו ב' פ[י]רושים וכו', יעו"ש. וה"נ כך ונתתי משכני בתוכ[כ]ם, והיינו בקרבך קדוש, וע"כ לא אבוא בעיר שיש בו שונא, כי אם שנעשה החומר צורה והיצה"ר נעשה יצר טוב, ואז בריתי היתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב, ה), כמו שכתב רבי משה אלשיך (במדבר כה, יב) כי כל הנשמה תהלל יה (תהלים קנ, ו), כי בכל נשימה רוצה לצאת מן הגוף וכו' (מ"ת מזמור סב), יעו"ש. מה שאין כן כשנעשה החומר צורה, אז הוא החיים של שלום, לכך לא תגעל נפשי אתכם, והבן.

ובזה יובן ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת (אתו) [עמו]. דהענין, דכתיב (יג, ל) ויהס כלב את העם אל משה, וזה צריך ביאור. רש"י פירש ויהס השתיק, ותרגום פירש ואצית כלב ית עמא למשה, וזה צריך ג"כ ביאור.

ונ"ל דכתבתי במקום אחר, ביאור פסוק (יד, לח) ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים ההם. על פי ששמעתי זכאה מאן דאחיד בידא דחייבי' וכו' (זח"ב קכח:), דהיינו לקשר נפשו ורוחו בנפשם ורוחם וכו', יעו"ש.

ובזה יובן ויהס כלב, שרצה לשתקם על ידי שהוא מקשר את עצמו אל העם, ואח"כ להעלותן ולקשרן אל משה שיהי' אחדות א', וזהו ואצית כלב ית עמא למשה, והבן. ואח"כ כשנפרדו מכלב, נשאר רוחם ונפשם דבוק ברוח ונפש של כלב. וזהו ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו, שהי' מקשר רוחו ברוחם כדי למלאות אחרי, לכך והביאותיו, והבן.

ונבאר פסוק (טו, יח-כא) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה, והי' באכל(י)כם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' ראשית עריסותיכם חלה תרימו וגו'. והספיקות עם ביאורו.

ונ"ל, דכתבתי ביאור פסוק (תהלים קיג, ג) ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'. להבין זה, נ"ל דכתבתי במקום אחר דשמעתי ביאור פסוק (תהלים קלט, ה) אחור וקדם צרתני, בג' אופנים וכו', יעו"ש. והיוצא משם כי החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), כמ"ש ביאור הש"ס (עי' שבת לא.) העמידני על רגל א', ובזה יכול אדם לעמוד על עמדו, בכל מדריגה שהוא בו יש צורך בו, והוא כלל גדול בעבודת ה', והמשכיל יבין.

ובזה יובן ממזרח שמש עד מבואו, דהיינו כשאדם עומד במדרגה העליונה הנק' מזרח, בחי' קדם, עד מבואו, שהוא בחי' אחור. בשני בחינות אלו מהולל שם ה', כי אחור וקדם צרתני, והבן.

וכן ביאור פסוק אחריו (תהלים קיג, ה-ז) מי כה' המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ, מקימי מעפר דל וגו'. והכוונה ג"כ על דרך הנ"ל, מי כה' המגביהי - שהוא מדריגה העליונה, והמשפילי - שהוא מדריגה תחתונה, שניהם כאחד טובים לפניו ית', כי בזה מקימי מעפר דל - כמו ששמעתי ביאור ש"ס (שבת לא.) העמידני על רגל א', והשיבו מה דסנא' לך לחברך לא תעביד, והוא על דרך זה, והבן.

והנה שמעתי ממורי זלה"ה, מקום שהמחשבה של אדם מגעת שם הוא כולו וכו' ודפח"ח. ובזה כתבתי ביאור אל ראשי המטות וכו' (במדבר ל, ב).

ובזה יובן, ואמרת אליהם בבואכם וגו', ודרשו בש"ס (כתובות כה.) בביאת כולכם וכו'. הכוונה במקום שהמחשבה מגעת, שם הוא ביאת כולו, וזש"ה אשר אני מביא אתכם שמ"ה, שהוא בחי' משה הנק' דעת ומחשבה. והי' באכל(י)כם מלחם הארץ, באותו מדריגה שהוא שם, מאותו מדריגה תרימו תרומה לה', והבן.

עוד י"ל, דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס (קדושין פ"א מ"י) העושה מצוה אחת וכו', וביאור ש"ס (עירובין יח:) אמר רבי ירמי' מיום שחרב בהמ"ק דיו לעולם כו'. והעולה משם, דכתבו התוספות (עירובין שם ד"ה כל הנשמה) פירש ר"ח כל הנשמה וכו', לא יתחבר עם המוני עם שיש סכנה וכו', מכל מקום יש עצה יעוצה על זאת יתפלל כל חסיד וכו' (תהלים לב, ו).

ובזה יובן, בבואכם אל הארץ, לבחי' עמי הארץ להעלותן, אשר אני מביא אתכם שמה, דהיינו מיום שחרב בהמ"ק ואז הוא בחי' כל הנשמה שממה, ויש סכנה להתחבר עמהם. מכל מקום באכל(י)כם מלחם הארץ, על ידי השפע שנמשך להמוני עם לחם הארץ, מזה ניזונין התלמידי חכמים, כאשר כתבתי מזה במקום אחר, יעו"ש, או בלאו הכי הם תומכי אורייתא ומחזיקין ידי הת"ח, לכך ראוי להעלותן, וזהו תרימו תרומה לה', וק"ל.

ראשית עריסותיכם וגו', דכתבתי ביאור ש"ס (בכורות ח:) אית לן בירא בחקלא וכו' - על ידי שלא לשמה שלמד תחלה בנערותו, על ידי זה מתחבר עמהן להעלותן וכו', יעו"ש. ובזה יובן ראשית עריסותיכם שהי' שלא לשמה, בזה חלה תרימו וגו', והבן.

•

מצוה - וכי תבואו מלחמה בארציכם על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצר[ו]ת ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאויביכם, וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם בחצוצר[ו]ת על עול[ו]תיכם וכו', והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם וכו' (י, ט-י). להבין ענין חצוצר[ו]ת להושיע ולהציל מכל צרה בבא הצר, וגם בעת השמחה וכו'. ועוד, בעת השמחה מה צריך לזכרון, הגם לפי ספרי יריאים יותר צריך לזכרון בעת השמחה, כאשר יבואר. ושאר הספיקות שבפסוק. וגם איך מצוה זאת היא נצחי וכו'.

ותחלה נבאר ש"ס דסוכה פ"ג דף מ"ה (ע"א), משנה, בכל יום מקיפין המזבח פעם א' ואומר אנא ה' הושיעה נא, וכו'. רבי יהודא אומר אני והו הושיעה נא. ואותו היום מקיפין את המזבח ז' פעמים. בשעת פטירתן מה הן אומרים, יופי לך מזבח יופי לך מזבח יופי לך מזבח. רבי אלעזר אומר, לי"ה ולך מזבח לי"ה ולך מזבח וכו'. ופריך בש"ס (מה:) והא משתף שם שמים ודבר אחר, ומשני דהכי קאמר, לי"ה אנו מודים, ולך אנו משבחין, לי"ה אנו מודים ולך [אנו] מקלסין. והנה רפוי ידי כל המפרשים במשנה זו, כמו שהאריך בתוספות יו"ט, והרב פירש ג' פירושים יעו"ש, ודברי רש"י ותוספות מבואר שאין לירד לעומקן, ואענה חלקי.

ותחלה נבאר משנה שם (פ"ד) [פ"ה] (נא:) תקעו והריעו וכו', הגיעו לשער היוצא ממזרח הפכו פניהם וכו', ואנו לי"ה עינינו. רבי יהודא אומר היו שונין ואומרין אנו לי"ה, ולי"ה עינינו וכו'. ושם בדף נ"ג (ע"א), תניא אמרו עליו על הלל הזקן [כ]שהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כך, אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן. הוא היה אומר כן [כך הנוסחא, ובעין יעקב גרס אומר הקדוש ברוך הוא], למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי, אם תבא אל ביתי אני אבוא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי אני לא אבוא אל ביתך, שנאמר (שמות כ, כא) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך ע"כ, והוא פלאי. גם להבין פסוק (שמות יז, טז) כי יד על כס יה וגו'.

והוא, דאיתא בפ"ד דדמאי (מ"א) הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשר, ושכח לעשר, שואלו בשבת ואוכל על פיו וכו', כי אימת שבת עליו וירא לשקר. ויש להבין למה דוקא אימת שבת עליו בענין זה מלדבר שקר, ולא בשאר עבירות שיהי' אימת שבת עליו מלעבור שום עבירה.

ונ"ל דמבואר בכתבים ענין מה שאמרו חז"ל (שבת קיג:) פסיעה גסה נוטלת א' מת"ק ממאור עיניו של אדם, ואפילו הכי אהדרו ליה [בקדושא] (בקדושה) דבי שמשי וכו'. כי הכלה הכלולה נאצלה בין תרין דרועין, וחו"ב שלה במקום חו"ג שבו, וחו"ג שבה במקום נ"ה שבו, ונ"ה שבה אין להם על מה שיסמכו, ולפיכך רגלי' יורדת מות ונאחזים בהם הקליפות.

וגם בראשה שיש שם נ"ה פנימית הנרמזים בעינים, אין לה, וז"ס (זח"ב צה.) עולימתא שפירתא דלית לה עיינין. ולכך צריך ליתן עיניו בכוס של ברכה (בקדושה) [בקדושא] דבי שמשי, להמשיכם לה מהזכר העליון, ואז מתברכת מתפוחין קדישין נ"ה וכו', ואז יש לה עינים למעלה הרומזים לנ"ה פנימים, ורגלי' שבים למקום החיים אצל הזכר.

וז"ש (ישעיה נח, יג) א"ם תשי"ב משב"ת רגליך, ר"ת אמת, כי עד עתה שרגלי' ירדו מות, אז השקר שאין לו רגלים הוא הנחש שנתקצצו רגליו (סוטה ט:), אחז בש ג' רגלי' ומדביק' אל ק"ר להשלים חסרון, לכך ברכי דרבנן דשלהי מנהון הוי (ברכות ו.), שרוצין לסמוך ש אל ק"ר, ונעשה שקר וקשר רשעים. ובאמ"ת זה אינו, כי בשבת יתפרדו כל פועלי און, והש סור מהרע ועולה ומתדבקת בבת, והיא בת עין המאירה בג' גווני עינא הרומזים ל"ש.

ומתקדשת מטומאתה על ידי הקידוש שהוא עדות מעומד ב' קיימין וכו', וז"ש (תהלים קיט, נט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, כי דרכי הכלה וספירותי' נעשה מבינה, ודינין מתערין מינה, לכך רגלי' יורדת מות. מה שאין כן בשבת נעשים דרכי' מקודש שהיא חכמה, ואז רגלי' עולים בקודש, ואין שטן ופגע רע. וז"ש חשבתי דרכי, כי בהיות דרכי המלכות בסוד המחשבה שהיא חכמה, אז אשיב רגלי ממות אל עדותיך, שהם נה"י שושב[י]ני הכלה [ו]עדי' כמ"ש (תהלים פא, ו) עדות ביהוסף שמו, ושבים רגלי' אל מקום נ"ה שבו, ומתדבקת בירכי וסמכי קשוט באמת וכו', יעו"ש בסוף תיקונים מזה, דף קנ"ב.

העולה מזה, כי בשבת נשלם ב' חסרונות שבכלה, סוד עינים, וסוד רגלים שלא הי' להם על מה שיסמכו. ועל ידי שנותן עיניו בכוס דקידוש, מאיר בה מן חכמה ג' גווני עינים הרמוז בש ונתחבר עם בת, נעשה שבת, ובזה יש לה עיינין. ועל ידי קידוש מעומד בשני רגליו, [ר"ל שיאמין אמונה שלימה במחשבה, שבזה העדות דקידוש מעלה את המלכות עד המחשבה עליונה, על ידי קישור מחשבתו בה הרמוז בכוס שנותן עיניו בה. ואז חוזק האמנה נק' סמכי קשוט דחכמה, ואז ואשיבה רגלי אל עדותיך, והבן זה שהוא כלל גדול]. ואז על ידי חשבתי דרכי כאמור, ואשיבה רגלי אל עדותיך, למקום נ"ה שבה.

ובזה ביארתי מ"ש בתיקונים ואביו שמר את הדבר (בראשית לז, יב), בו' ימי חול בחכמה יסד ארץ (משלי ג, יט), והבן, יעו"ש בכתבי במ"א.

ומעתה מבואר משנה הנ"ל, כי עמי הארצים, שהם מקום הרגלים שבו שקר כנ"ל, אין נאמנין. מה שאין כן בשבת אין מקום גם לרגלים לאחוז בשקר, כי ש מן שקר נתחברה עם בת ונעשה שבת, וירא בשבת לשקר, וק"ל.

ומעתה תבין ג"כ סוד הקידוש, שנרמז הכל בשם י"ה, בכוונה ובדיבור של קידוש, תחלה שלשה י"ה פשוטין נגד ג' מוחין, ג' ידות, יד הגדולה וכו', ואח"כ במילוי ב' י"ה גימטריא ע'. וכן תיבות הקידוש עולה ע', יעו"ש.

והוא להשלים ב' בחינות נ"ה, דעיינין ורגלין, כי שם י"ה הוא בעינים, כמ"ש האר"י בפסוק (איוב כח, י) וכל יקר ראתה עינו יעו"ש, והוא בנ"ה דחכמה שנק' קדש, וע"י הקידוש ניתקן עינים ורגלים שלה, שעולים למקום רגלים שלו. והנה דיבור הוא מבינה המוציאה קול ודיבור, כמ"ש בהקפת הושענא יעו"ש, ומוציא הדיבור מבין שפתים שהוא נ"ה, נשלם נ"ה דרגלין שלה. ועל ידי עינים הרמוז בחכמה הנק' מחשבה פנימיות, ניתקן נ"ה פנימים שלה, שיש לה עינים על ידי שנותן עיניו בכוס, והש"י יכפר.

ולפי שהדיבור מבין שפתיים הוא נ"ה דבינה כמבואר, לכך צריך בשעת דיבור הקידוש לעמוד על רגליו, ר"ל שיעמוד באמונת אומן האמנה שלימה וקיימת, שעל ידי עדות זה בקידוש מקשר ומעלה את הכלה עד מחשבה עליונה הנק' חכמה קדש, ובזה מקדשה, כענין הרי את מקודשת לי, להעלותה עד הקודש, או להמשיך לה הארה במקומה מן קודש, ובזה מקיים ראה חיים עם האשה אשר אהבת (קהלת ט, ט), שמקשרה בחיים שהיא חכמה, כמ"ש (קהלת ז, יב) החכמה תחי' בעלי', ודי בזה.

וז"ש (תהלים יט, י) משפטי ה' אמת צדקו יחדיו, כשהם יחדיו אין רגלי' יורדת מות מקום שקר, רק נדבקת בסמכי קשוט באמת ז"א המאיר בו נ"ה דאבא, כמבואר בכתבים, יעו"ש. וכמ"ש בספר עץ חיים בכתובות פירוש הש"ס לא מפי' אנו חיין (יג.), כי על ג' דברים העולם קיים על האמת וכו' (עי' אבות פ"א מי"ח), יעו"ש.

ובזה תבין מעלת השבת, שהיא האמת והיא חיי העולמות, וז"ש (שמות לא, יז) שבת וינפש, וכמ"ש האלשיך פ' בראשית (ב, ב) יעו"ש.

ובזה יבואר כי יד על כס יה וגו'. כי תיבת כס סובל ב' פירושים, א' לשון כוס דברכה, ב' לשון כסא מלכות, ובאמת שניהם אחד כאשר יבואר.

והוא, דמבואר בכתבים כוונת הקידוש בליל השבת, הוא להמשיך שם י"ה, והוא מרומז במעשה ובדיבור, כי במעשה שאוחז הכוס בידיו הוא להמשיך מן ג' מוחין דז"א שהם גימטריא מ"ה חב"ד, דרך ג' ידות יד הגדולה, יד החזקה, יד הרמה, כי שם י"ה במילוי המילוי גי' י"ד אותיות, רמז ליד שנקרא יד שיש בו י"ד פרקין, ועל ידי ב' י"ה במילוי נעשה ע', גימטריא יין שבתוך הכוס. וכן בדיבור יש ע' תיבות, ועם ה' אצבעות היד, רמז אל ה' אותיות אלהים, גימטריא כוס, ה' אותיות מנצפך, ונק' כוס ישועות להושיעה מאויבי' על ידי ה"ג מנצפך, כנודע בברכת הרב וכו' דפורים, יעו"ש, ובקידוש רגלי' יורדת מות הקליפות להושיעה שתוכל להשיב רגלי' לעדותיך. ואפשר שזהו מזיגת מים חסד ששרשו בחכמה, ואז חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, וכנ"ל.

וז"ש כי יד על כס יה, ר"ל שצריך להמשיך י"ד על כס, שהוא י"ד אותיות של שם י"ה על כס, דרך ג' ידות יד הגדולה והחזקה והרמה הרמז ביד י"ד פרקין, ומשם לכס של ברכה ועם ה' אצבעות היד נעשה כוס ה' אותיות אלהים ה"ג מנצפך. ואח"כ יניח ביד ימין הכוס, לרמז שכל ג' קוין נעשה אחד ונכללו בימין, ונעשה מן כס כסא, והוכן בחסד כסא (ישעיה טז, ה), לאדם היושב על הכסא, אחר שצדקו יחדיו רגלי' במקום רגליו, הכל בקודש. וז"ש מלחמה לה' בעמלק, שאין נעשה יחוד בשלימות עד דמטי רגלין ברגלין וכו', דרך קומה שלימה, מה שאין כן בכל שבת נעשה יחוד דרך איברים, עד שיבא משיח צדקינו במהרה בימינו אנס"ו.

ובזה יובן משנה (פ"ד) [פ"ה] אבותינו שהיו במקום הזה משתחוים קדמה וכו'. כי נודע כי אחיזות הקליפות ויניקתן הוא משם אחוריים, כמ"ש בק"ש דשובבים ביחוד זכור לא תשכח יעו"ש, ואחוריים דאו"א הוא גי' קד"ם וקדמ"ת, והם היו משתחוים להמשיך כח מן אחוריים, ליניקת הקליפות. אבל אנחנו ליה עינינו.

ופריך בש"ס דף נ"ג ע"ב, הא מודים מודים משתקין אותו. ומשני, אלא (הכא) [הכי] אמרו, המה משתחוים קדמ"ה, ואנו לי"ה אנחנו מודים, ולי"ה עינינו מייחלות. והוא מבואר כפל הענין על פי הנ"ל, כי הכלה הכלולה חסרה ב' דברים עיינים ורגלים, ולתקן זה צריך ב' דברים. א', להמשיך מן נ"ה הפנימיים דחכמה הנק' י"ה וכנ"ל. וב', על ידי מודים דרבנן, כי ברכי דרבנן דשלהי מנהון הוי (ברכות ו.), כי רגלי' יורדת מות, ושפיר על ידי מודים דרבנן דכרעי במודים להמשיך מן נ"ה דאבא, אז ואשיבה רגלי אל עדותיך להציל רגלי' ממות הקליפות, ואתי שפיר.

אך דהי' מקום להקשות, מה ענין זה לשמחת בית השואבה, כי בשבת אתי שפיר על ידי כוס דברכה שהוא על ידי שם י"ה, מה שאין כן עתה. לזה ביאר ואמר בש"ס: תניא אמרו עליו על הלל הזקן כשהי' שמח בשמחת בית השואבה אומר כן, אם אני כאן וכו'.

הגם דיש לפרש על פי פשוטו ג"כ, דכתב הרמב"ם בהלכות לולב (פ"ח הי"ד), וז"ל: מצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות וכו' הם היו המרקדין ומשמחין במקדש, אבל כל העם באין לשמוע וכו'. ויש להבין למה לא ישמחו בזה השמחה כל מי שירצה, שהיא שמחת מצוה.

ונ"ל דכתב הרמב"ם אח"ז (שם הט"ו), וז"ל: השמחה שישמח האדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, היא עבודה גדולה וכו' יעו"ש. והוא כמה שזכרתי בקו' ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח), ואהבת את ה' (דברים ו, ה), שהיא ציו[ו]י בדבר שאינו מסור ביד האדם לעשותו וכו'. והעולה שם במה שכתב המפרש להרמב"ם בפ"ב מה' יסודי התורה (ה"א) וז"ל: ולא ניתנו כל המצות אלא כדי שנגיע לזו המדריגה לאהבה את ה' וכו'. והיינו על ידי שידבק בתורה שהיא דרך ה', אז ממילא יבוא לו בלבו אהבתו ית', וכמו שאמרו באבות (פ"א מי"ב) אוהב את הבריות ומקרבן לתורה וכו', כי על ידי קירב' בתורה יהיה אהוב לך, ואתה אוהבו, מה שאין כן בלאו הכי דרך מוסר וחכמה אוילים בזו (משלי א, ז).

וא"כ שפיר כתב הרמב"ם השמחה שישמח באהבת האל היא עבודה גדולה וכו', כי מסתמא קיים כל המצות שהיא דרך ה' ואז נכנס בלבו אהבתו ית', מה שאין כן בלאו הכי. לכך לא היו משמחין בשמחת בית השואבה רק גדולי החכמה, ולא לשאר העם שאין להם אהבת הבורא, רק שמחתו הוא הולל[ו]ת לשמח את עצמו.

ובזה יובן מאמר הלל שהי' עניו, ובעשר מדריגות חשיב רבי יהושע בן לוי (ע"ז כ:) ענוה גדולה מכולם, שנאמר (ישעיה סא, א) יען משח ה' אותי לבשר ענוים וכו'. וע"כ יש בו חסידות ג"כ, שהיא מדת אהבת האל, כמ"ש (תהלים לא, כד) אהבו את ה' כל חסידיו. וז"ש אם אני כאן, שהוא מדתו מדת ענוה, הכל כאן, כל מדת עשר וגם אהבת האל בכלל, וראוי לשמוח בשמחה זו.

ואם אין אני כאן מי כאן, ר"ל דבש"ס דיומא (פה:) קאמר במשנה, אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, שנאמר (יחזקאל לו, כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וכו' ואומר (ירמיה יז, יג) מקוה ישראל ה', מה מקוה וכו'.

והספיקות רבו, וכבר זכרתי בביאורו, וכאן בקיצור באתי לבאר, על פי מ"ש האר"י בספר נוף עץ חיים בפ"ק דברכות (כח:), כשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו ואמרו רבינו למדינו אורחות חיים, אמר להם דעו לפני מי אתם מתפללין. וזה לשונו: כי סוד גדול אמר להם, והוא כי האדם בתפלתו יכוין להמשיך לז"א מוחין דגדלות אמא הנק' מ"י, וכאן הזהיר לתלמידיו שצריכין ג"כ להמשיך לז"א מוחין דאבא יותר רחמים, וז"ש לפני מ"י אתם מתפללין, תיבת לפני מורה על אבא, שהוא לפני אמא הנק' מ"י. וזהו תשובה על שאלתן למדינו ארחות חיים, כי המוחין נקראו חיים, עכ"ל.

והנה כמו שיש ב' מדריגות הנ"ל בתפלה, כך יש בתשובה ב' בחינות הנ"ל, א' מצד אמא עלאה הנק' מי, תשובה עלאה. בחינה ב' יותר עליונה, מצד אבא הנק' לפני מ"י. וז"ש אשריכם ישראל לפנ"י מ"י אתם מטהרין וכו', וק"ל.

וה"נ בשמחת בית השואבה היו ב' סוגי אנשים, א' חסידים מצד אבא, והם שאמרו אשרי ילד[ו]תינו שלא ביישה את זקנותינו, וכפי' רש"י (ד"ה אלו חסידים) כל חסיד משמע מעיקרא. סוג ב', בעלי תשובה מצד אמא, והם אמרו אשרי זקנותינו שכיפרה את ילד[ו]תינו, כמבואר בש"ס (סוכה נג.) קודם לזה המאמר שהתחלנו, יעו"ש.

וז"ש הלל, אם אין אנ"י כאן, שהיא מדת ענוה הקשורה בחסיד, על כל פנים מ"י כאן, הם בעלי תשובה. וזולת ב' סוגים אלו אין מקום לשום אדם לשמוח שם, כמ"ש הרמב"ם הנ"ל, וק"ל.

ושוב אמר למקום שאני אוהב רגלי מביאות אותי וכו', והוא נמשך אחר הצעה הנ"ל, שאין מקום לשמוח בשמחת בית השואבה כי אם אל ב' סוגי אנשים, חסידים ובעלי תשובה.

אפס דחש פן יאמר שאר העם שאינם בבחי' ב' סוגים הנ"ל, א"כ אין להם חלק ונחלה ח"ו בשמחת השם, לכך אמר זה לפייסן, והוא מה שאמר משה רבינו ע"ה (במדבר יא, כא) שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו וגו', וגם זכרתי בפסוק (בראשית כט, א) וישא יעקב רגליו וגו', כי כמו שיש באדם פרטי ב' בחינות, א' עליונה הנק' ראש, וב' סוף הנקרא רגלים, כך בכללות פרצוף העולם חשובי הדור נק' ראש, ומדרגה תחתונה שהם המוני עם נק' רגלים, שמעמידין את הגוף על קיומו ועמדו לעמוד על רגליו. והוא על דרך שביאר הרמב"ם (הקדמה לפיה"מ) ביא[ו]ר הש"ס (ברכות ח.) אין להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה וכו', ועל דרך מ"ש בש"ס (ברכות נח.) ברוך שברא כל אלו לשמשני, יעו"ש בארוכה.

וזה שאמר למקום שאני אוהב רגלי מוליכות אותי, ר"ל מה שזכיתי לבוא למדריגה עליונה, וז"ש למק"ום שאני אוה"ב, שהיא מדריגות אהבת האל שהיא עליונה, שכל המצות לא ניתנו אלא לבוא אל מדריגה זו וכנ"ל. הגורם לזה הם רגלי, שהם המוני עם, הם מוליכין אותי, על ידי שברא הש"י אותן לשמשני, ולכך היה לי פנאי להתבודד עד שהגיעוני למקום שאני אוהב, ומעתה ראוי להם לראות בשמחה זו, שהם הגורמים. וכאשר באמת בש"ס (סוכה נא.) אמרו, חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים בפני"הם, ר"ל בפני אנשי המוני עם, וכמו שביאר הרמב"ם (הל' לולב פ"ח הי"ד), וק"ל.

אך שלא ינשאו ראש, לכך אמר שוב אם אתה תבוא אל ביתי אני אבוא אל ביתך וכו'. כי מבואר על פי משל המובא בספרי יריאים ענין כוונת הלב בתפלה, לאדם אחד שביקש מהמלך שיתאכסן בביתו, והבטיחו על זה, וקבע לו זמן שידע באיזה זמן יבוא המלך לביתו לפנות ביתו ולהכינו וטבח טבח והכן. ובעת שהגיע הזמן בעל הבית הלך מביתו לאיזה הצטרכות, וכבוא המלך ולא מצאו לבעל הבית בביתו שיכבדהו, הלך בחרי אף וכו'. כך הנמשל בענין התפלה, הקרבנות הוא טבוח טבח והכן, ופסוקי דזמרה הוא הכלי שיר, ובתפלת י"ח יבוא המלך לביתו זה הלב, כמ"ש חז"ל אותו תעבוד (דברים י, כ) עבודה שבלב היא התפלה. וכשלא מצא לבעל הבית בביתו, רק מחשבות לבו רק רע במחשבות זרות שהוא חוץ ולא בפנים, לא די שלא נעשה מבוקשו ברך עלינו שנה טובה וכיוצא, רק שנידחת תפילתו, מה שאין כן המתפלל בכוונה אז אבוא אליך וברכתיך.

והנה בש"ס (עירובין סה.) משום שכרות הגלות פטורין מדין תפלה, שאין יכולין לכוין בלב. ושם הקשתי על הרמב"ם שחשב דין תפלה למצות עשה מדאורייתא (סה"מ מצוה ה). והביאור שם, כי הת"ח מכוונין, שאין עליהם עול גלות, ואנשי המוני צריכין להתחבר עמהן. וזה שנסמך אותו תעבוד ובו תדבק הדבק בת"ח, לטעם המבואר.

ובזה שפיר ביאר הלל דבריו כמראה האופן לכל צד, כשם שאין לת"ח לומר שאין צורך בהמוני עם כי אדרבה הם רגליו, וכמו שכתבתי במצוה ולא יזח החשן מעל האפד (שמות כח, כח). לכך פשיטא וק"ו שאין לאנשי המוני עם לומר שאין להם צורך בת"ח, רק שניהם כאחד בחיבור טובים כמו הגוף עם הנשמה, וק"ל. כך הוא הפשוט.

אמנם יש דברים בגו, מה שרימז הלל בצחות לשונו, דאיתא ברעיא מהימנא פ' פנחס דף רך"ז ע"א וז"ל: ועוד שש מעלות לכסא (מלכים א י, יט), ברזא דא וא"ו גימטריא י"ג, ואתרמז בתלת תיבין ויסע ויבא ויט, דאינון והו אני והו וכו', והוא סוד א' הנק' אנ"י שבתוך ב' ווי"ן, מבואר ברעיא מהימנא משפטים שהוא סוד עיל(ו)ת כל העילות, נשמה לרוחניות הספירות, המייחד שם בן ד' וכל השמות והתיבות וכו', וכן איתא בפ' פנחס דף רך"ה ע"א וז"ל: איהו עלת על כלא וכו', ולית מאן דיכיל לקרב חילין בר מני' וכו'. והוא כלל גדול בכל היחודים, להמשיך הנשמה בתוך אותיות השמות, וזכור זה.

וז"ש אם אנ"י כאן הכל כאן, כי הוא המייחד וכולל הכל, לכך וא"ו הנ"ל גימטריא אהבה גימטריא אחד, שהוא שורש האהבה ושמחה. ואם אין אני כאן מי כאן, כי האותיות דנפקי מבינה הנק' מי, נשארו כגוף בלא נשמה.

ואמר למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכין אותי וכו', כי מבואר דישראל אינון רגלין דשכינתא, כמ"ש (שה"ש ז, ב) מה יפו פעמיך בנעלים וכו'. לענין שכמו הרגלים מוליכות את האדם לפי חפצו ורצונו, כך מעלות את התפלה עד המקום שהיא אוהבת, והוא דמבואר בכתבים כל הקובע מקום לתפלתו (ברכות ו:), כי שם בן ד' בהכאות אורות גימטריא מקום, ועל ידי כוונה זו מעלה התפלה עד המקום וכו', יעו"ש בתפלת י"ח.

וז"ש למקו"ם שא"ני או"הב וכו', כי כמו שעל(ו)ת כל העלות נק' אני, כך המלכות נקרא אני בסוד אני ראשון ואני אחרון (ישעיה מד, ו). ורגלי מוליכות המדה הנק' אנ"י, עד המקו"ם ששם אנ"י אוה"ב, כי שורש אני הוא וא"ו גימטריא אהבה כנ"ל, והבן.

אם אתה תבוא אל ביתי וכו'. כי נודע מ"ש בכתבים ואהבת את ה' אלהיך, להמשיך לה בכתרה ב' פעמים אור, גימטריא בית, וגימטריא שחו"ק, שאז כשיהי' בית, ימלא שחוק פינו וכו' (תהלים קכו, ב). ונודע שהאדם בכוונתו שם הוא מקושר, וז"ש אם אתה תבוא אל ביתי, להמשיך ב"פ אור גימטריא בית, אל ביתי - בית תפלה, אז אנ"י אבוא אל ביתך, שהוא הגורם בכוונתו, שנק' פועל צדק, וברכתיך, והבן.

ובזה אמרתי לבאר ענין המצות את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע (דברים י, כ). מה ענין זה לזה. וכבר ביארנו קצת המצות בארוכה בפתח דברינו שאח"ז, יעו"ש. ונשאר לנו לבאר ובו תשבע, שכתב הרמב"ם (הל' שבועות פי"א ה"א, סה"מ מצוה ז) שהוא מצות עשה, והרמב"ן השיגו (סה"מ שם), ובארתי מזה לקמן ג"כ.

וכעת נ"ל לפרש, על פי מ"ש האר"י בתיקוני עונות כי שבועת אמת הוא מצוה, כי על ידי זה גורם להמשיך ז' הבלים מפה ז"א הנקרא אמת, אל השכינה הנק' שבועה, וזהו שבועת אמת וכו', יעו"ש. הרי דברי הרמב"ם מבוארין, שהם כדברי הקדוש אלהי האר"י זלה"ה.

אך דלפי זה יש להפליא על הרמב"ן שהי' רוח הקודש הופ[י]ע בו, איך לא השיג זה. ונ"ל דנמוקו עמו, דמבואר בכוונת הק"ש דאין אדם יכול להמשיך בכוונתו אור השפע מלמעלה, כי אם ממקום ששורש נשמתו משם יוכל להמשיך וכו'. וא"כ מי הוא זה שיהי' בזמן הזה שורש נשמתו מאצילות, מכל שכן ממקום גבוה שיוכל להמשיך מפה דז"א דאצילות.

איברא דיש תקנה לזה, מצד שכולל ומדבק נשמתו עם נשמת החכמים השלמים, שיש עכ"פ מעט מזעיר בכל דור ששורש נשמתם באצילות. לזה נראה לי שנסמך לבו תדבק הדבק בת"ח, היינו על דרך שזכרנו, ואז ובשמו תשבע מצוה, שגורם על ידי שבועת אמת להמשיך מפה ז"א הנקרא אמת, ז' הבלים אל השכינה הנק' שבועה, והבן ושמור כלל זה לכל היחודים, לכלול א"ע כאמור.

ושפיר כתב הרמב"ם ד' מצות אלו שהם מהתורה, דלכך נסמכו בפסוק, דעל כל פנים בזמן הראשונים שהי' נשמות חצובים ממקום גבוה הוא מצוה. וז"ש שבועת אמת הוא צורך העב"ודה, כי השכינה נק' עבודה, לכך ניקוד עבודה הוא ניקוד שם הוי' הנק' ז"א תואר אמת, שהי' נשמה למלכות הנק' עבודה. והרמב"ן איירי לדידן בזמן הזה, לכך כתב מה שכתב, וכל אחד דברי אלהים חיים דבר, והבן.

ועל פי הנ"ל אמרתי לבאר מה שנשאלתי מספרדי חכם אחד, שכתב האר"י ליתן יד בעיניו בשעת ק"ש משום ע[ו]לימתא שפירתא דלית לה עיינין וכו' (זח"ב צה.), והקשה הא יכול לעצום עיניו בלא היד, וג"כ יהי' זה הרמז מרומז. וביאר כי היד יש באצבעותיו שם ע' וכו'.

ולי נראה לפרש, שהוא כדי להמשיך לה הארת עיינין מהזכר העליון, מן חכמה הנק' י"ה, שהוא במילוי המילוי גימטריא י"ד אותיות, נגד י"ד פרקין שביד, שזכרנו לעיל בקדושי דבי שמשי, שנותן עיניו בכוס כדי להמשיך מן נ"ה דחכמה הנק' י"ה, יעו"ש.

אחר כותבי זה מצאתי בתיקונים דף ד' ע"ב וז"ל: י"ה גימטריא חלם וכו' קמץ גימטריא י"ד פרקין דאצבען, והאי איהו (שמות יז, טז) ויאמר כי יד על כס י"ה וכו'. וצריך הבנה. ונ"ל, כי כו"ס מלא ו' גימטריא אלהי' אותיות מליא"ה, סוד (רות א, כא) מליאה הלכתי, וריקם השיבני - שם אילם שהוא כ"ס חסר ו'. ועל ידי שנותן ה' אצבעות שביד שבו י"ד פרקין, גימטריא י"ד אותיות שבמילוי דמילוי י"ה, אז נעשה מן שם איל"ם חסר ונעשה שם אלהים מליאה, ושם י"ה דאלהים גימטריא קמץ, שהוא קמיצו דעיינין וידי"ן, כמו פתח פתיחו דעיינין וידין. וכשנותן אז י"ד ימין על העין בקמץ, בסוד וקמץ הכהן (ויקרא ה, יב) שהוא אבא, משם הארת עין ליריאיו למיחלים לחסדו, וג"כ הוכן בחסד כסא, והבן, אז מרומז כי י"ד על כס י"ה, וזהו מלחמה בעמלק בזמן שיהי' שם י"ה רבא, כמ"ש האר"י בקדיש יעו"ש, והש"י יכפר.

ונחזור לענינו, העולה מדברינו כי מה שנותן עיניו בכוס, ומה שנותן ידיו על עיניו בק"ש, הכל בחינה אחד, להמשיך לה הארת עיינין מן נ"ה דחכמה.

ובזה נראה לבאר ש"ס דבכורות (ה:) מאי רפידים, לפי שריפו ידם מדברי תורה לכך ויבא עמלק וכו' (שמות יז, ח). ויש להבין למה פרט אבר ידים ברפיון התורה יותר מכל רמ"ח איברים. וגם בפסוק (בראשית כז, כב) קשה, אם הקול קול יעקב בבהמ"ד, ואם לאו הידים ידי עשו (בר"ר סה, כ), למה והידים דוקא.

ונראה לי לבאר תחלה ש"ס דנדרים פ"א (ע"א) אמר רב יהודא אמר רב, מאי דכתיב (ירמיה ט, יא-יב) מי האיש החכם ויבן זאת על מה אבדה הארץ, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא הלכו בה, ואמר רב יהודא אמר רב שלא בירכו בתורה תחלה.

וי"ל, דלפי פשוטו הל"ל מפני מה נאבדה הארץ, אבל עכשיו משמע שהארץ אבדה איזה אבידה, ולכאורה אינו כי אם שהארץ (עצמו) [עצמה] נאבדה ונשחתה. ב', קשה מה ענין עונש זה לעושין כך. ג', קשה לשון מי האיש החכם ויבן את זאת, דאין לו שחר. וגם משום דידע הא לחכם יחשב. ואי בלאו הכי הוא חכם, א"כ מאי טעמא לא ידעו לפרש זה. ד', קשה איך מרומז זה על שלא בירכו בתורה יוגרם אבידת הארץ. ה', קשה איך רב יהודא הוציא הפסוק מן הפשוטו, דלשון על עזבם את תורתי משמע שלא למדו כלל, והוא פי' שלמדו אלא שלא בירכו בתורה תחלה. הגם דהוצרך לפרש כך מכח קושיא ג', דאם לא למדו כלל איך לא ידעו לפרש זה, אלא ע"כ למדו תורה, ומשום זה לא ידעו לפרש. ואכתי נשאר לבאר שאר הקושיות שזכרנו.

ונ"ל דאיתא בפ"ג דסוטה (כא:) כל המלמד בתו תורה כאלו למדה תפלות, שנאמר (משלי ח, יב) אני חכמה שכנתי ערמה וכו'. ורבנן ההוא מבעיא לכדרבי יוסי ברבי חנינא, אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו עליהם ערום וכו'. אמר רבי יוחנן אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו יודע, שנאמר (איוב כח, יב) והחכמה מאין תמצא. והנה רש"י ומוהרש"א פירשו יעו"ש, כי אין הבנה לפי פשוטו.

ולי נראה שהוא על דרך ששמעתי בשם הרב המגיד מוהר"י, הוי ערום ביראה וכו' (ברכות יז.), לפי שיש כמה וכמה לבושי היראה, לכך אמר הוי ערום בלי לבוש, ודפח"ח. וה"נ יבואר כך, והוא כי תורתינו הקדושה נק' הלכה, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ח.) אין להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה וכו'. והטעם שנקרא הלכה י"ל ב' פירושים, א' ע"ש הליכה כמ"ש (חבקוק ג, ו) הליכות עולם לו. ב' לשון הכלה.

ואפשר שזהו צחות לשון הש"ס סוף נדה (עב.), תנא דבי אליהו כל השונה הלכות וכו' שנאמר הליכות עולם לו, אל תיקרי הליכות אלא הלכות וכו'. ונודע סוגיות אל תקרי, כי ב' הפירושים אמת.

והענין, גם שהתירו חז"ל לימוד שלא לשמה, כמ"ש (פסחים נ:) לעולם יעסוק בתורה אפילו שלא לשמה וכו', לא שישאר ח"ו במדריגה זו, אלא שיהי' הולך ועולה ממדריגה למדריגה עד שיבא ללימוד לשמה, ומבואר אמרו שמתוך שלא לשמה בא לשמה, הרי מפורש שעיקר התכלית הוא לשמה פירוש ב' הלכה אותיות הכלה. כי מבשרי אחזה אלוה, כי הכלה יש לה כמה מיני קשוטים כדי לעורר תאוות הזווג, ובעת הזיווג אתפשטת מלבושי' ודבק באשתו והי' לבשר אחד (בראשית ב כד, ת"ז תס"ו צז:), בלי שום לבוש. כך קשוטי התורה, הן הלימוד בפלפול, או הלומד לאיזה תועלת שיבא לו מזה, אפילו כדי שיהי' לו עולם הבא אין זה עיקר התכלית, רק הכל הוא קשוטי הכלה העליונה שתהי' מעוררת זווג העליון הקדוש, ואז כ"י אישתליל מלבושי' ודבק עצם בעצם, כך מה שהאדם מדבק את עצמו בצורת אותיות התורה שהיא הכלה, ודביקות עצמותו בעצם פנימיות אותיות התורה, הוא הזיווג האמיתי, ערום בלי לבוש ופני' ותועלת או שכר, רק לשמה לאהבתה שיתדבק בה הוא עיקר ותכלית הכל, וכמ"ש (דברים יג, ה) ובו תדבקון, שהוא שורש כל התרי"ג מצות, וכמו שזכר המפרש להרמב"ם (הל' יסוה"ת פ"ב ה"א) כי כל כללות תרי"ג מצות לא ניתנו רק להגיע למדריגה זו, אהבה ודביקות וכנ"ל אנס"ו. וז"ש אל תיקרי הליכה אלא הלכה שהיא הכלה, שלא ישארה כלה מקושטת, רק שילך ממדריגה זו אל מדריגה עליונה שהיא הזווג בלי לבוש וקישוט, רק דביקות עצם פנימיותו בעצמות פנימיות התורה.

וזהו צחות לשון הש"ס אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו עליה ערום, שנאמר אני חכמה שכנתי ערמה, כלומר ערומה, שם שכנתי, וכאמור. ולדבריו יתפרש גם פסוק והחכמה מאין תמצא, ר"ל שלא יהי' לשום תועלת ולבוש רק מאין, אז תמצא החכמה.

ורבי יוחנן מוסיף עוד ביא[ו]ר דבריו, שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו יודע. כי לשון ידיעה האמור כאן הוא כמו וידע אדם את חוה (עי' בראשית ד, כה), שיהי' לו דביקות בו יתברך ובתורתו הנק' ידיעה, כמו ידיעת ודביקות זווג הגשמי שאמר ודבק באשתו. אלא הגשמי יש לו סוף, כי אחר הזיווג שנתמלא תאוותו פורש כל אחד לעצמו. מה שאין כן ידיעת התורה הנק' אין סוף, כי יותר שיודע ומשיג בדביקות התורה, אז יותר תאב לדביקות הבורא ותורתו, כאלו לא ידע והשיג כלל. ועל זה הדרך אמר שלמה (קהלת ז, כג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, ר"ל כל מה שאני אחכמה יותר בדביקות התורה, אז אני רואה ומשיג יותר עומק המושג כאלו יותר רחוקה ממני, כי הסכל נדמה לו שכבר השיג כל חפצו. וז"ש רבי יוחנן כמי שאינו יודע, והחכמה מאין תמצא, וק"ל.

וזה מרומז בברכת התורה, שמברכין נותן התורה לשון הווה, ולא אמר נתן לשון עבר, דהא כבר ניתנה מסיני. אלא לפי שהלומד לשמה כדי להתדבק בה יותר ממה שמשיג יודע שעדיין אינו יודע, והתורה מוספת לו חכמה בזה, כמ"ש והחכמה מאין תמצא, וז"ש נותן, כי נותן וחוזר ונותן תמיד. ועל דרך זה אמרו באבות (פ"ו מ"א), הלומד לשמה זוכה לדברים הרבה, ונעשה כמעיין המתגבר וכו'.

ובזה יובן ש"ס הנ"ל, מי האיש החכם ויבן את זאת וכו'. דכתב בספר הקנה דלא נקרא חכם אלא כשלומד לשמה, כמ"ש (דברים לב, כט) לו חכמו ישכילו זאת וכו'. ונודע בזה שכ' בספר יצירה (פ"א מ"ד), חכם בבינה, כי או"א תרין ריעין דלא מתפרשין. וז"ש מי האיש החכ"ם ויבן את זאת, ר"ל ודאי רימז התשובה בתוך השאלה, כי לימוד התורה הי' בישראל, אבל שיהי' על דרך זה מי האיש החכ"ם ויב"ן את זא"ת, להמשיך מן חכמה על ידי הבינה אל זאת, שהוא לימוד לשמה באופן הנזכר, זה לא נמצא, לכך לא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו על עזבם את תורתי ולא הלכו בה, ר"ל שעזבו שאר המדריגות העליונים, רק נשארו בהתחלת המדריגות, שלמדו שלא לשמה, גם שהתירו חז"ל ואמרו לעולם יעסוק בתורה אף שלא לשמה, היינו שילך אח"כ למדריגה עליונה ויבא לשמה, מה שאין כן הם שלא הלכ"ו בה ממדריגה למדריגה, רק עזבו באמצע.

וז"ש רב שלא בירכו בתורה תחלה, כמ"ש המפרשים, בתחלת היום אם הי' מברך הי' נותן דעתו על נוסח הברכה שהוא נותן התורה ולא נתן, והי' מרגיש בעצמו שאין לימודו לשמה, דאם לא כן מה הם דברים הרבה שזכה אלו הי' למודו לשמה, ודוק. אח"ז מצאתי בשם מגילת סתרים דרבינו יונה קצת מענין זה בענין לימוד לשמה ג"כ, והנאני, יעו"ש.

ובזה מבואר לשון אב"דה הארץ, כי לו חכמו ישכילו זאת לא אבדה הארץ שפעה, וגם הם היו יושבין בה, בסוד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (שמואל ב ז, יג), והבן.

ונחזור לביאור ש"ס רפידים שריפו ידם מדברי תורה, ואגב נבאר ש"ס (סוכה נב:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וכו'. ויש להבין למה כאן נקט בתואר מנוול. הגם ששמעתי כי היצה"ר משנה לבושו, כמו שאמרו חז"ל (ר"ה ג. תוד"ה וישמע) כסות ולשון שינה וכו', ואיך נודע שהוא היצה"ר, אבל כשמנוול ונותן דופי בכל אדם וכו', נודע שהוא יצה"ר וכו', ודפח"ח. ועוד, למה תקנתו בבהמ"ד דווקא.

ונ"ל דאיתא בש"ס דערכין פ"ג (טו:) מה תקנתן של מספרי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, אם עם הארץ ישפיל דעתו וכו'. וי"ל למה לא אמר תקנה א' לשניהם, ישפיל דעתו. וצ"ל דעם הארץ אפשר בזה, מה שאין כן תלמיד חכם איך אפשר שישפיל, ואמר על ידי התורה וכו'.

דהא קשה, בשלמא תקנת עם הארץ ישפיל דעתו אתי שפיר, כי תשובה הוא להשיב דבר אל מקורו, ובמה שפגם באותו דבר יתקן, והוא מכלל תשובת המשקל והגדר והבאה וכו', וחטא לשון הרע נמשך מהגאוה, כמ"ש מוהרש"א שם, לכך תקנתו הוא שישפיל דעתו היפך הגאוה. מה שאין כן תלמיד חכם שיעסוק בתורה, ודאי קשה מה זה תקנה לחטא זה. וצ"ל כי התורה מלמדו דרך השכל איך יוכל להשפיל דעתו, ויהי' תקנה על לשון הרע שבא מחמת הגאוה.

והוא, דאיתא בפרק הספינה (עי' ב"ב עט.) כל המרפה עצמו מדברי תורה נופל בגיהנם, שנאמר (משלי כא, טז) אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח וכו'.

ואגב נראה לבאר דקדוק אף שאינו צורך לענינינו, דאיתא המרפה עצמו מדברי תורה, משמע דמכל מקום לומד אבל שהוא ברפיון ונופל בגיהנם, אם כן עמי הארץ שאינן יכולין ללמוד ניצולין מעונש זה, א"כ הוי יציבא בארעא וכו', כי התלמיד חכם שלומד ברפיון הוא בגיהנם, ועם הארץ שאינו עוסק בתורה כלל אינו רואה פני גיהנם. ועוד, לשון המרפה עצמו מדברי תורה וכו', דהל"ל המרפה עצמו מתורה. ועוד, דתחלה אמר רבי יונתן בעלי במות ארנון (במדבר כא, כח) אלו גסי הרוח, דאמר מר כל אדם שיש בו גסות רוח נופל בגיהנם, ואח"כ אמר כי אתי רב דימי אמר רבי יונתן כל המרפה וכו', דסותר אהדדי.

ונראה דהכל מכוון אחד להם, והוא דלשון דברי תורה אתי לתרץ קושיא גדולה, דהא מצות עשה והגית בו יומם ולילה (יהושע א, ח) ניתן לכל אחד מישראל בשוה, וכמ"ש הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פ"א ה"ח), בין עני ובין עשיר וכו', וא"כ במה נפטרו עמי הארץ ממצוה זו.

הגם י"ל דאין זו קושיא, די"ל כמאן דאמר בפ"ט דמנחות (צט:), קרא ק"ש שחרית וערבית קיים והגית, ואסור לאומרו בפני עם הארץ.

אך דבזה גופי' יש לדקדק, מדאסור לאומרו בפני עם הארץ, משמע שצריך עם הארץ תקנה אחרת. הגם דרש"י פירש שלא ירגיל בניו לתלמוד תורה, אם כן קשה, התלמיד חכם שיודע זה לא ירגיל בניו לתלמוד תורה. הגם שאמרתי שזה טעם שאין מצוין תלמידי חכמים שיצאו מבניהם תלמידי חכמים (נדרים פא.), רק מעמי הארץ וכו', אבל הוא דרך דרש.

ובדרך מוסר נ"ל שאין מקום לפטור ממצוה זו כלל, בין ת"ח ובין ע"ה, רק שהת"ח שעוסק בתורה ובכתובים נקרא עוסק בתורה ממש. אבל עמי הארץ יוצאים בדברי תורה, שהם דיני תורה ומוסר המפורשין ללשונם, ולפי דברי המוני עם, שיבינו וידעו גם הם ולא יפגרו. וזה שתקנו בברכת התורה תחילת יום לעסוק בדבר"י תורה. וז"ש שלא ברכו בתורה תחלה, וסברו רובא דעלמא שהם עמי הארצים, שהם פטורים ממצוה זו, ובאמת לפי נוסח הברכה ידעו וידעו כי אין נקי - לת"ח בתורה ממש ככתובין וכלשונם, ולע"ה ככתבם וכלשונם בלע"ז, שהם פירוש התורה, ונקרא דברי תורה.

וז"ש על מה אבדה ארץ, ולא פירשוהו, כי הת"ח באמת למדו, רק שעמי הארץ לא למדו. עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו כי אין נקי בזה, והעולם נידון אחר רובו. וז"ש על מה אבדה הארץ, שהם עמי הארץ, שהם פטורין מתורה כסברת עולם, והשיב דזה אינו, כי ברכת התורה יוכיח, וק"ל.

ובזה שפיר מבואר מה שאמר המרפה עצמו מדברי תורה, שהם עמי הארץ, גם שאינם יודעים בתורה מכל מקום אינם יכולין להתרפה עכ"פ מדברי תורה.

ובזה יובן פירוש רש"י: דאמר מר בפרק קמא דע"ז (יח:), אמר רבי שמעון בן לקיש, כל המתייהר נופל בגיהנם, שנאמר (משלי כא, כד) זד יהיר לץ שמו וכו' עושה בעברת זדון, ואין עברה אלא גיהנם. דקשה, זד יהיר הוא בעלי גסי הרוח, וא"כ למה ישונה לתואר לץ שהוא מי שאינו עוסק בתורה, כמו שנאמר (תהלים א, א) ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת ה' חפצו וכו', הא כל שאינו עוסק בתורה נקרא מושב לצים. ולדברינו אתי שפיר, כי אין לך דבר שיוכל להכניע לב כדי להשפיל דעתו כי אם על ידי תורה, וכן כתב מוהרש"א פירוש הפסוק הנ"ל אדם תועה מדרך השכל, וז"ל: כי שכלו של אדם תועה ויסכל בכמה דברים, אבל התורה היא דרך השכל שלא יכשל. וז"ש זד יהיר, הסבה לזה כי לץ שמו, שאינו עוסק בתורה, כי לולא היה עוסק בתורה לא היה מקום להתייהר.

אם כן יבואר ג"כ לעיל, מה שאמר רבי יונתן על גסי הרוח שנופלין בגיהנם, ופעם אחר אמר רבי יונתן המרפה עצמו מדברי תורה נופל בגיהנם. כי זה שייך לזה, כי אלו לא היה מתרפה מדברי תורה לא היה גסי הרוח וכו'.

ומבואר גם כן ש"ס דעירוכין, כי עם הארץ שאין מקום לגוס דעתו יכול להשפיל דעתו מיד, מה שאין כן בתלמיד חכם על ידי ידיעתו בתורה יגוס דעתו ולא יכול להשפיל דעתו, לכך אמר יעס"וק בתורה, ואז יוכנע לבבו וישפיל דעתו, מה שאין כן הלומד ופירש וכו'.

ובזה יובן אם פגע בך מנוול זה משכיהו לבהמ"ד, כי אין לך מנוול מגאוה שנקרא תועבה. וגם זד יהיר לץ שמו שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף שנאמר נזם זהב באף חזיר וכו', הרי הוא מנוול, ומנוול לכל הפועלים ועוסקים בשוק. לכך עצה היעוצה משכיהו לבית המדרש, ניצול על ידי התורה גם מגאוה כאמור, וק"ל.

ובזה מבואר רפידים שריפ"ו ידיהם, דמבואר בכתבי האר"י זלה"ה תיקון עון גאוה הפוגם בשם י"ה גימטריא גאוה, כי אחיזת הקליפות אינו בב' אותיות ראשונים משם בן ד', מה שאין כן על ידי עון גאוה גורם לקליפות שיאחזו גם בב' ראשונות מהשם וכו', יעו"ש.

ואפשר שזהו פירוש הפסוק (תהלים קא, ה) אותו לא אוכל, ודרשו בש"ס (סוטה ה.) אין אני והוא יכולים לדור בעולם וכו'. והוא, כי עד עתה דיו לעולם שישתמש בב' אותיות (עירובין יח:), מה שאין כן עכשיו עי"ז גורם שליטה ח"ו גם בב' ראשונות, כביכול דוחה רגלי השכינה מכל וכל.

ואפשר שזה פירוש הפסוק תהלים סימן ל"ו (יב) אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני וכו'. והוא, כי זכרנו כי עון גאוה פוגם שם בב' אותיות ראשונות, שהם בגימטריא רגל במילוי, ושם זה פשוט גימטריא י"ד אותיות דמילוי המילוי, נגד י"ד פרקין שביד, וז"ש אל תבואני רגל גאוה, ויד רשעים אל תנידני, וק"ל.

ובזה יובן רפידים על שרפו ידם מדברי תורה, ובאו לידי גאוה, וגרמו ליתן כח וי"ד אל האומות. וז"ש (בראשית כז, כב) ו"ה ידי"ם ידי עשו, כי ח"ו נוסף על אחיזת הקליפות בב' אותיות ראשונות ג"כ הנקרא יד, ועם ו"ה שאחזו כבר הרי וה ידים וק"ל.

וז"ש זכור את אשר עשה לך עמלק (דברים כה, יז), כי עון ביטול תורה המביא לידי גאוה, נמשך משם גימטריא רגל וגימטריא זכור, והבן.

ובזה נראה לי לבאר ש"ס דיומא (ט:), אמר רבי יוחנן טובה צפורנן של ראשונים מכריסן של אחרונים, אמר לי' ריש לקיש אדרבא אחרונים עדיפי אע"ג דאיכא שיעבוד מלכיות עסקי בתורה. אמר לי' באר תוכיח שחזרה למשה ולא חזרה ליהושע. איכא דאמרי אמר לי' בירה תוכיח שחזרה לראשונים וכו'. שאלו את רבי אלעזר ראשונים עדיפי או אחרונים, א"ל תנו עיניכם בבירה, איכא דאמרי א"ל עדיכם בירה ע"כ. והוא תמוה.

ונ"ל דאיתא בש"ס (נדה עג.), תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר (חבקוק ג, ו) הליכות עולם לו, אל תקרא הליכות אלא הלכות וכו'. וי"ל לשון השונה, דהוה לי' לומר כל הלומד וכו'. ועוד, הלכות לשון רבים, דהל"ל הלכה. ועוד, דידוע סוגיות אל תקרי וכו', כי שני הפירושים אמת, ולכאורה זה סותר את זה. הגם שכבר זכרנו בהקדמה מזה יעו"ש, אבל נישנית כאן בשביל דבר שנתחדש בה.

כי יש ב' מיני לימוד תורה, א' לשמה וא' שלא לשמה, וכמ"ש בש"ס (פסחים נ:) לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך זה בא לשמה. והנה אין לפרש שלא לשמה דהיינו לקנטר ח"ו, או שיקרא רבי וכיוצא בזה להתיר ללמוד, כי לא דברה תורה ברשעי ישראל, וכמ"ש התוספות שם (ד"ה וכאן).

הגם דהתירו ללמוד שיקרא רבי, רק לקנתר אסרו התוס', היינו מכח קושיא דכאן בפ"ד דפסחים שרי ללמוד, ובפ"ב דברכות (יז.) החמירו בעונש לימוד שלא לשמה רב יהודא עצמו דשרי כאן, לכך משני התוס' יעו"ש.

ולי נראה לתרץ קושיות התוס' דלא תיקשי דרב יהודא אהדדי, כי יש בלימוד לשמה ב' בחינות, ונקרא האחד שלא לשמה נגד מדריגה העליונה ממנה, ובלימוד זה שלא לשמה התיר רב יהודא בפ"ב דברכות.

והוא, דכבר זכרנו כי התורה נקרא הלכה, כמ"ש חז"ל (ברכות ח.) אין להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה וכו'.

והטעם שנקרא הלכה, אמרנו שיש ב' מיני לימוד, אחד לקשט הכלה שהיא אותיות הלכה, כנזכר בתיקונים והוא בזוהר חדש לשיר השירים, לכך פליגי תנאי בלשון אסור ומותר, להתיר קישוט זה מכאן וליתן במקום אחר וכו', יעו"ש. ונודע כי קישוטי הכלה הוא על ידי לבושין ותכשיטין טובים, כך הלימוד שהוא על ידי לבושין, או לתכלית עה"ב או לאיזה סיבה שיהיה לו איזה תועלת, נקרא דרך לימודו במלבושין.

והנה אחר כל קישוטי הכלה הוא תועלת שתמצא חן להתעורר הזיווג, ואז אשתללית מלבושין והוא דיבוק עצמי. כך יש לימוד לשמה בלי שום תועלת והנאה, לדבק את עצמו באותיות התורה והתפלה, ופנימיותיו לדבק בתוך פנימיות התורה והתפלה שהיא הנשמה של האותיות, ונקרא סוד נשיקין ישקני מנשיקות פיהו (שה"ש א, ב), זיווג המעולה זיווג בפה, לדבק רוחא ברוחא ונשמה בנשמה, סוד ד' נשיקין הרמוז באותיות הוי' נגד ד' אותיות אהבה, וכמ"ש הרב מוהר"ם קורדוורא בזה, יעו"ש.

והנה ב' מיני לימוד הנ"ל צריך אדם השלם להשלים בכל יום, וכמו שעשה הרב האר"י זלה"ה, תחלה למוד הלכה בפלפול כדי לשבר הקליפות וכו'. ור"ל כי נודע סוד גלות השכינה היא מה שהקליפה מלביש את הקדושה ומכסה אותה, בסוד רשע מכתיר את הצדיק (חבקוק א, ד), כמ"ש בספר נוף עץ חיים בפ' פקודי בזוהר דף רמ"ב (ע"ב) יעו"ש. וזה שאמר (עי' ישעיה נ, ג) לבשו שמים קדרות. וא"כ על ידי לימוד בפלפול כדי לשבר הקליפות, ר"ל כדי להסיר לבושי השחרות מהכלה העליונה, ולקשטה בלבושי התורה לבושי הקדושה. ואח"כ ילמוד בחינה ב' הנ"ל, לזיווג, לדבק עצמותו ופנימיותו בעצמות פנימית התורה בלי שום לבוש.

ובזה אמר רבי יהודא לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, שהוא ציווי, דהיינו בדרך א' הנקרא קשוטי השכינה, שהוא נקרא שלא לשמה נגד בחי' ב' עליונה ממנה, דיבוק עצמו' בלי שום לבוש. וז"ש שמת"וך שלא לשמה בא לשמה, כי בחי' שהיא בתוך שלא לשמה, שהיא השכינה שהיתה מלובשת בתוך הקליפות בסוד רשע מכתיר הצדיק וכו', עכשיו בא לשמה, שאין לימודו לשום הנאה ותועלת, רק לשמה שמדבק עצמו בפנימיות אותיות התורה בלי לבוש. אבל שאר בחי' שלא לשמה גדול עונו מנשוא, ובזה איירי רב יהודא בפרק ב' דברכות, ובזה סרה קושיות התוספות, דלא קשה מידי.

ובזה יובן צחות לשון התנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום, כי ב' פ[י]רושים שנק' הלכה הם אמת, וצריך ללמוד ב' בחינות שונות בכל יום. וז"ש כל השונה הלכות בכל יום, א' לתואר הכלה שנק' הלכה לקשטה, ובחי' ב' שנק' הליכה שילך ממדריגה זו למדריגה עליונה מזו שהיא בלי קישוט לבוש, רק דיבוק עצם בעצמו. וז"ש אל תיקרי הליכות אלא אחר שתיקרי הלכות. ובא לשלול שאר הליכות הקודמים ממדריגות לימוד שלא לשמה, כגון לקנתר או להתיהר, דלא דברה הש"ס בזה להתירה, רק הליכה אחר מדריגות הלכ"ה שהיא הכ"לה בקישוטים, שאח"ז הוא הזווג דיבוק עצמי וכאמור, והבן.

והיוצא מזה, ללמדינו דעת וחכמה לאיש הרוצה להיישיר דרך השלימות בלמודו בהתמדה, שאי אפשר להיות הכל על דרך בחינה ב', כי מבשרי אחזה אלוה כביכו"ל, רק יהי' הכל בדרך קישוט בתורה ותפלה כאמור, רק שיקח מועד בכל יום, שיהי' זמן מועט לימודו על דרך בחינה ב', לזווג, דהיינו לימוד בדביקות עצמי' רוח ברוח וכו' בכל רמ"ח איבריו, כי מן הזווג הגשמי ילמוד לרוחני. וכן בתפלה שהזווג הוא בעמידת י"ח, הוא ג"כ על דרך זה, כי קרבנות והשירה הוא קשוטי הכלה והכנה בכמה מיני מאכל וכלי שיר, ותפלת י"ח הוא דיבוק עצמי כאמור, והש"י יעזרנו לעבדו באמת אנס"ו(הג"ה).

ועל פי זה יובן דברי חז"ל (אבות פ"א מי"ג, מגילה כח:) כל המשתמש בתגא חלף, זה המשתמש במי ששונה הלכות, עיין אח"ז.

ויוצא לנו עוד מזה, כי בכלל קשוטי הכלה נכלל כל מיני הכנה שצריך האדם כדי שיהי' ראוי לבוא לבחי' ב' שהוא הזווג. ובזה נאמר (תהלים סה, ב) לך דומי' תהלה, ר"ל מה שלפעמים אינו יכול ללמוד ולהתפלל מיד בקומו משנתו, כדי שיפנה ויוכל ללמוד ולהתפלל בנקיות, ואפשר שימשך איזה זמן, אם עושה לכבוד קונו אז לך דומי' תהלה. או רוצה לטהר מחשבתו להתיישב בדעתו לפני מי רוצה לעמוד להתפלל וללמוד, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא עקרא ושרשא דכל עלמין, וכיוצא בזה, שפיר דמי. ובזה אמרו חז"ל (ברכות לב:) חסידין הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה, שנאמר (תהלים קמ, יד) ישבו ישרים את פניך, ר"ל ישבו, להתישב בדעתם וכו'.

וכן עשו אבות הקדושים אשר בארץ, כמו שנאמר (בראשית כד, סג) ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, כדי לפנויי עירוב מחשבות זרות, לדבק בקדושה במחשבה ודבור ומעשה, וז"ש לשוח, ונודע סוד שיחה, והבן.

וכמ"ש (דברים ל, יד) בפיך ובלבבך לעשותו, כי קודם כל מעשה שיעשה האדם בין בגשמי בין ברוחני, צריך להתיישב תחלה בדעתו אם יש בו צרכי גבוה, לקיים מ"ש (משלי ג, ו) בכל דרכי"ך דע"הו, ואז יאמר בפיו שעושה לשם יחוד קב"ה, ואז מקיים בפיך ובלבבך לעשותו, ובזה עושה מחומר צורה.

ובזה אפשר לפרש המשך פסוקי תהלים סימן (ל"ה) [ל"ד] (א-ב), לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו וילך, אברכה את ה' בכל עת וגו', עד סוף הענין. דלכאורה הוא סותר מ"ש בתורה (ויקרא טז, ב) ואל יבוא בכל עת אל הקודש, כדפי' בתיקונים על עניני תורה ותפלה.

ולדברינו אתי שפיר, כשהתורה והעבודה בלבוש, אז אל יבוא בכל עת אל הקודש, כי כמה לבושין יש, לבוש דקדושה או דקליפה, כמבואר. מה שאין כן אחר התפשטות לבושין, כמ"ש בשנותו את טעמו לפני אבימלך - אביו שבשמים, ויגרשהו לס"א וילך, אז אברכה בכל עת, וזה יהי' לעתיד בתמידות, מה שאין כן עכשיו יש זמן ועת לכל חפץ, וק"ל.

ובזה נבאר ש"ס פרק קמא דברכות (ג.), תניא אמר רבי יוסי פעם אחת נכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל, ובא אליהו ז"ל ושמר לי על הפתח והמתין לי עד שסיימתי תפלתי, אמר לי שלום עליך רבי, אמרתי לו שלום עליך רבי ומורי, אמר לי בני מפני מה נכנסת לחורבה זו, אמרתי לו להתפלל, אמר לי מפני מה לא התפללת בדרך, אמרתי אני מתיירא הייתי שלא יפסיקוני עוברי דרכים, אמר לי הי' לך להתפלל תפלה קצרה. באותה שעה למדתי ממנו ג' דברים, שאין נכנסין לחורבה, ושמתפללין בדרך, והמתפלל בדרך יתפלל תפלה קצרה. אמר לי בני מה קול שמעת בחורבה זו, אמרתי לו שמעתי בת קול שאומר אוי שהחרבתי את ביתי וכו'. ופירש רש"י ושמר, כמו (בראשית לז, יא) ואביו שמר את הדבר וכו'. תפלה קצרה, הביננו.

והספיקות רבו. א' לפירוש רש"י שמר היינו והמתין, א"כ הוא כפל. ב' תחלה אמר לרבי יוסי שלום עליך רבי, ואח"כ אמר בני וכו'. ג' לאיזה ענין הזכיר זה רבי יוסי, וביותר קשה על הש"ס שהביאו, כי מה יוצא לן מסיפור דברים אלו, בשלמא אח"כ שנלמד ג' דברים וכו'. ד' קשה מה זה שאלו מפני מה נכנסת לחורבה, דהא אכתי לא נודע איסורו, דהא אח"כ אמר למדתי ממנו שאין נכנסין לחורבה, מה שאין כן בלתו. ועוד, ששאלו לשון תמיה מפני מה נכנסת וכו', כאלו איסורו פשוט ונודע, וזה אינו. וגם לשון מפנ"י מ"ה צריך טעמא, דמשמע דיש כמה טעמים, ושאלו לאיזה טעם נתכוין, וזה אינו, דליכא טעמא יותר רק להתפלל, ויותר הוי ליה לומר למה נכנסת וכו'. וכן על מה שאח"ז, מפני מה לא התפללת בדרך וכו'.

ועוד הקשה הכותב בענין, למה לא נשמע זה הקול כי אם לרבי יוסי וכו'. וביאר הוא ז"ל, שיש ענין סתר, והוא כי בראות רבי יוסי שכבר עברו ימים רבים אחר החורבן, ועדין משיח לא בא, נתן לבו ומחשבתו להתפלל על הענין וכו'. וז"ש פעם אחת נכנסתי לחורבה להתפלל, לדרוש את ה' אל חורבת ירושלים, ומרוב דביקות נפשו בזאת המחשבה, באה אליו השגה כדמות נבואה קטנה על ידי אליהו וכו', יעו"ש.

ולי נראה לפרש על פי מה שכתב הרמב"ם בהלכות לולב (פ"ח הט"ו) וז"ל: השמחה שישמח האדם בעשית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, כמ"ש (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל וכו'. וכ"כ הרב האר"י זלה"ה מרוב כל, יותר מכל שמחה שבעולם, והזהיר על זה בתפלה ותורה שיהי' בשמחה, יעו"ש.

איברא שיש לפעמים אדם מעונה ומדוכה ביסורין, או שאר דבר מאורע שמצטער, ואי אפשר להתפלל בשמחה, מכל מקום התפלה בדמעה וצער רצוי', ועושה עיט[ו]ף לכל התפלות, וכמו שבארתי מזה ענין מיוחד בפירוש הפסוק.

ותחלה נבאר קושיא א' שנשאלתי מחכם אחד בפסוק (תהלים קב, א) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפך שיחו, ודרשו בזוהר כי תפלת העני עושה עטיפה לכל התפלות וכו'. והקשה, הא לשון כי בד' לשונות משמש (ר"ה ג.), והוא גם כן לשון אם שהוא ספק, ואיך אמר כי יעטוף משמע שהוא ספק, ולדברי הזוהר הוא וודאי עושה עיטוף.

ואמרתי דאתי שפיר, דאיתא בחלק (סנהדרין קיא.) דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש, [ו]פערה פיה לבלי חק (ישעיה ה, יד), דריש לקיש סבירא לי' למי ששייר אפילו חק אחד ניד[ו]ן בגיהנם, ורבי יוחנן סבירא לי' אפילו קיים חק אחד ניצל מגיהנם וכו'. דע איך הפליגו מחלוקתן. ועוד הקשיתי להרמב"ם שם, דכתב במשנה סוף מכות (פ"ג מט"ז) רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות וכו', וז"ל: כשיקיים האדם מצוה א' מתרי"ג מצות רק שיעשנה מאהבה, זכה בה לחיי עולם הבא יעו"ש. שהוא נגד הסברא, וכאשר זכרנו שם.

ונ"ל דכתב הרמב"ם בהלכות לולב (פ"ח הט"ו) וזכרנו בדף הקודם, כי עבודת ה' בשמחה היא מעלה גדולה וכו'. זולת כשאירע לאדם צער ויסורין עוני ועינוי, ידע על ידי מאורע זו כי צריך להתפלל על חסרון זה שהוא בשכינה, כי צדיקיא אינון שלוחא דמטרוניתא, ועי"ז יתפלל ונתקן למעלה, וממילא יתוקן למטה ג"כ. הרי יש ב' סוגי תפלה, א' מאהבה, ב' לב נשבר על ידי עוני ועינוי, שמתפלל מתוך צער. וכל א' לפי ענין הזמן, שגם כי מתפלל מתוך עצבות וצער יקובל לרצון.

אמנם נראה לי דאיכא נפקותא רבתא בין ב' סוגי תפלה הנ"ל, והוא כלל גדול לעבודת הבורא ית'. והוא על ידי שנבאר המשך פסוקי פ' ויצא (בראשית כט ב - ל מב) וירא והנה באר בשדה וגו', ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן וגו', ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגו', ויהי כאשר ראה יעקב את רחל וגו', ויגש יעקב ויגל את האבן וישק את צאן וגו', וישק יעקב לרחל וגו', עד לבסוף והי' העטופים ללבן והקש[ו]רים ליעקב, ע"כ.

והנה רמזי הפסוקים הוא להודיענו סדר כוונת עבודת ה' בתורה ותפלה שיהי' מאהבה, והוא שורש הכל, וכמ"ש המפרש להרמב"ם בה' מדע (הל' יסוה"ת פ"ב ה"א), כי שורש כל המצות כדי שיגיע למדריגת אהבה וכו', יעו"ש. וכמבואר בזוהר בסוד היכל אהבה אשר שם נשיקין, בסוד (בראשית כט, יא) וישק יעקב לרחל וכו' יעו"ש. ולזה ביאר הרב מהר"ם קורדוורי, כי יחס הכתוב אותיות אהבה אל ד' אותיות שם בן ד', כמ"ש (דברים יא, יג) לאהבה את ה', וכן כמה פעמים, כי הוא סוד ד' רוחין דמתחברין באינ[ו]ן נשיקין, אתדבקותא וקשורא דלעילא וכו', עיין בראשית חכמה שער אהבה פ"ג, וכ"כ בזוהר פקודי דף רנ"ו (ע"ב) לאתקשרא שייפי בשייפי יעו"ש. ור"ל כי אה"בה גימטריא אחד, כי העובד מאהבה מחבר ומקשר כל רמ"ח איבריו למהוי כולהו אחד, וכ"ש ברעיא מהימנא פ' ואתחנן (רסג.) ביחוד קריאת שמע, אחד - יכוין לקשר וליחד כל שייפי וכו', יעו"ש.

א"כ אתי שפיר צחות לשון הרמב"ם, העושה מצוה אחת מאהבה כאלו עשה כל תרי"ג מצות, כי רמ"ח מצות עשה נגד רמ"ח איברי האדם כפירוש רש"י בש"ס (מכות כג: ד"ה רמ"ח מצ"ע), ושס"ה לא תעשה כנגד שס"ה גידים. וכשעושה מצוה א' מאהבה בכל רמ"ח איבריו וגידיו, נכללו כל התרי"ג מצות במצוה זה, דלכך נקרא אהב"ה אח"ד, והבן.

ובזה סבירא לי' לרבי יוחנן אפילו עשה מצוה א' ניצל מגיהנם, דהיינו בעושה מאהבה וכאמור. וריש לקיש איירי באלו שאינן עושין המצוה מאהבה, רק מצות אנשים מלומדה בעצבות ועצלות, א"כ עשיית המצוה אינו רק באבר מיוחד, לכך צריך לקיים כל תרי"ג נגד רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. וא"כ רבי יוחנן וריש לקיש מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.

ובזה יובן המשך הפסוקים, ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו האבן מעל פי הבאר והשקינו הצאן וגו'. וגם יבואר פירוש הפסוק והי' העטופים ללבן והקשורים ליעקב, דרש"י פירש עטופים לשון איחור וכו', ר"ל התפלה שאינו בזריזות ושמחה, רק בעצלות ואיחור, שהוא הפך הזריזות שהוא קדימה, הם מכונין ללבן, ור"ל שצריכין ליבון כאשר נבאר. מה שאין כן הקשורים, הם ליעקב, ר"ל העובד מאהבה דמקשר שייפי בשייפי בסוד נשיקין, הם מכונין ליעקב כנ"ל.

וזה נ"ל פירוש הפסוק (תהלים קב, יח) פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם. דקשה, פתח ביחיד וסיים ברבים. ורז"ל דרשו בזה, יעו"ש.

ולדברינו אתי שפיר, כי זכרנו בפסוק (שה"ש ה, ב) אני ישינה ולבי ער, שהוא ב' בחינות סוגי אנשים, אחד אנשי המוניים העושים מצות אנשים מלומדה מתוד עצלות כאלו ישן, שהוא חלק המיתה, אשר מצד זה אמרו רשעים בחייהן קרוין מתים (ברכות יח.). סוג הב', צדיקים העושין מאהבה וזריזות כאלו הוא ער, וז"ש ולבי ער, היפך מדריגת אני ישינה. ומצד זה נקרא הצדיק חי לשון זירוז. גם כי על ידי אהבה דבק בו יתברך הנקרא חי, כמ"ש בפ' עקב (דברים יא, כב) לאהבה את ה' אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו - והוא כמו שזכרתי ביא[ו]ר מצות עשה (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך וכו', יעו"ש. והנה לאהבה את ה' על ידי שילך בדרכיו, ואז יוכל להגיע למדרגות אהבה ולדבקה בו, ואז ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום (דברים ד, ד).

וז"ש פנה אל תפלת הע"ר ע"ר, על כל מי שהוא ער, אז פנה גם לתפלת יחיד, כי אהבה נכלל בו רבים, רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, גם שהוא ביחיד כנ"ל. מה שאין כן תפלת המוני עם שהוא בעצלות, מדרגות אני ישינה, מ"מ לא בזה את תפיל"תם, ר"ל מצד שהם רבים אל כביר לא ימאס (איוב לו ה, ברכות ח.), מה שאין כן ליחיד בוזה.

ומזה ראוי לאיש המוני ליקח מוסר השכל, שיש לו בית הכנסת בעירו, והוא בזה את תפלת הרבים ומתפלל ביחיד בפני עצמו בביתו, כי שתים רעות עשה, כי נוסף על הנזכר בש"ס דברכות (ח.) כי גורם גלות לבניו וכו', מ"מ יש נוסף, שתפלתו נבזה, מאחר שאינו ברבים, ודי באזהרה זו.

ובזה יובן פסוק לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגו', ר"ל כי תפלת ועבודת אנשי המוני עם אי אפשר כי אם ברבים כאמור, ושפיר אמרו עד אשר יאספו כל העדרים, אז וגללו האבן, האבן כנודע, סוד אבן נגף זו. מה שאין כן יעקב העובד מאהבה בסוד נשיקין, כמו שנאמר כאן וישק יעקב לרחל וגו', הרומז לסוד הנ"ל, לכך הוא ביחיד, ויגל את האבן מעל פי הבאר, והבן.

ובזה יובן פסוק תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו, והכוונה, כשנזדמן ח"ו עוני ועינוי לצדיק, כדי שיתפלל מתוך צער ודוחק, ונק' תפלה לעני. וז"ש כי יעטוף, ר"ל אימתי נעשה מאורע זה, אם צריך לעשות עיטוף לכל תפלות העטופים שהם בעצלות ואיחור כנ"ל, אז מתפלל זה הצדיק מתוך צערו ועומק לבו ליחד השכינה באלהי ישראל, ונתקן החסרון, ואז נעשה בתפלתו לכל העטופים עיטוף שהי' ג"כ בצער ועצלות, ומכל מקום כיון שהם עיטוף רבים לא בזה את תפלתם. מה שאין כן העובד מאהבה המכונה לשם הוי', כמ"ש לאהבה את ה', גם תפלת יחיד מקובל ומרוצה, וז"ש ולפני ה' ישפוך שיחו, שהוא יחיד.

ויצא לנו עוד מזה, כי תפלה בעצלות אינו כי אם בהזדמן שצריך עיטוף, בלשון כ"י שהוא אם כקושיא הנ"ל, שהוא האמת. אבל מאהבה יתפלל תמיד, וז"ש ישפ[ו]ך לשון ציו[ו]י והווה תמיד, ודו"ק.

תוכן העניינים

תולדות יעקב יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה