תולדות יעקב יוסף· רבי יעקב יוסף כ"ץ מפולנאה
נשא
וידבר ה' אל משה [לאמר] נשא את ראש בני גרשון גם הם למשפחותם וגו' (ד, כא-כב). וי"ל, הא סדר תולדותן, ובני לוי גרשון קהת ומררי (בראשית מו, יא). ולמה נמנו כאן בני קהת תחלה ואחר כך בני גרשון. ועוד, גם הם אין לו שחר. ועוד, הא התורה נצחי, ואיך שייך פרשה זו עתה. וגם האדם שנקרא עולם קטן איך יש בו פרשה זו.
וכדי לבאר זה נבאר ענין ד' דגלים איך הוא בכל האדם ובכל זמן, דגל מחנה יהודא קדמה מזרחה (במדבר ב, ג), דגל מחנה ראובן תימנה (שם ב, י), דגל מחנה אפרים ימה (שם ב, יח), דגל מחנה דן צפונה (שם ב, כה). ואגב יבואר איך בסוגי ישראל הם ד', וסוגי בני לוי הם ג'.
כדי לבאר זה נבאר משנה דאבות (פ"ה מ"כ), יהודא בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. דכתב בספר עללות אפרים מאמר רל"ו דף נ"ט וז"ל: הסיבות המביאות את האדם אל התשובה הם ד', והם חלוקים במדריגתן. מדריגה ראשונה, הוא השב אל ה' מעצמו מטוב מזגו ובחירתו, והיא התשובה המובחרת מכולם. ב', השב אל ה' מאימת מוכיחים, כאנשי ננוה שלא שבו אל ה' עד אשר הוכיחם הנביא. ג', שאזנו אטומה משמוע בקול מלחשים עד אשר יראה יסורין באים על אחרים, אז יקח מוסר פן ישוה לו גם הוא. ד', מי שבכל אלה לא יוסר עד שבאין יסורין עליו ממש, כמ"ש במנשה (דה"ב לג, יב) וכהצר לו חלה פני ה' אלהיו וגו'.
וכבר משלו חז"ל (חוה"ל ש' התשובה פ"ו) ד' מדריגות אלו לעבד שברח מרבו, ויש אחד שחזר מעצמו ונתחרט וכו'. וכל ד' מדריגות רמוזין בפ' תשובה בפרשה נצבים, א', לשמור חוקותיו הכתובים בספר התורה הזה כי תשוב אל ה' וגו' (דברים ל, י), ר"ל מחמת עיון התורה שב מעצמו. ב', השב מקול מוכיחים ושבת עד ה' ושמעת בקולו (שם, ב), ר"ל מכח ששמע בקול מוכיחים כמוני. ג', ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך, ומכח זה ואתה תשוב ושמעת וגו' (שם, ז-ח). ד', והיה כי יבואו עליך וגו', והשבות אל לבבך וגו' (שם, א).
אך נגד זה יש ד' דברים המונעין את האדם מדרכי התשובה, ורמוזים גם כן בפרשה זו. א', מי שעונותיו נפלאים ומכוסים ממנו ואינו יודע במה חטא, ודאי זה לא יבקש שום רפואה למכתו, היפך דוד המלך ע"ה שאמר (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד וגו' פשעי אני אדע. סיבה ב', היפך זה, שמקצתם מתיאשים מן התשובה בחשבם כי בכל יום מוסף והולך, וגדלו עד לשמים, וגם דרך זה לא יתכן. סיבה ג', המצויים באלו השטופים בחמדת עולם הזה, ומרחיקין זמן התשובה מיום ליום עד שימצא עת פנוי, ולעולם לא יהי' פנוי, ונמצא כל ימיו בעבירה. סיבה ד', בסוחרים ותגרים הדוחין עד שימכרו הסחורה כפי חפצן, ועסק אחד גורר חבירו עד שימות בחטאו.
וז"ש הכתוב (דברים ל, יא) לא נפלאת היא, ר"ל שלא תמצא התשובה במי שמעשיו נפלאים ממנו, והוא סיבה א'. נגד סיבה ב' אמר (שם) ולא רחוקה היא, המרחיקין זמן התשובה, וז"ש הכתוב (משלי כז, א) אל תתהלל ביום מחר וגו'. נגד סיבה ג' אמר (שם, יב) לא בשמים היא, שסובר שגדלו עונותיו עד לשמים. נגד סיבה ד' אמר (שם, יג) לא מעבר לים, הם הסוחרים וכו' (עירובין נה.), ודפח"ח. ובזה תבין משנה זו הוי עז כנמר, נגד ד' סוגים הנ"ל.
ובזה יובן ענין ד' דגלים, וענין ד' מיני זיווגים הנזכר בעץ חיים, א' זווג אחור באחור, ב' פנים באחור, ג' אחור בפנים, ד' פנים בפנים. כי סוג א' החוזר בתשובה מעצמו אל ה', תשוב ה' כנודע, זו היא זיווג פנים בפנים, והוא דגל מחנה יהודא החונים קדמה מזרחה שנקרא פנים, היפך מערב הנקרא אחור, בסוד אחור וקדם צרתני (תהלים קלט, ה).
וסוג ב' השב מחמת קול מוכיחים, הוא זווג אחור בפנים, כי נתאחר, ודומה דודי לצבי החוזר לפניו אל עמו ישראל אולי ישובו, שבכל יום בת קול מכריז שובו בנים שובבים, ואז היה עדיין זה פנה עורף ולא פנים. והוא מחנה ראובן, שהוא על דרך שמעי ב"ת ורא"י והטי אזנך (תהלים מה, יא), ר"ל לשמוע לקול מוכיח, שישמעו בת קול המראה חיבת ה' אל ישראל, שבכל יום יוצא הכרוז הנ"ל, וז"ש שמעי בת קול המכריז שובו בנים שובבים, דמכל מקום נקראו ב"ן, וז"ש רא"ו ב"ן, תימנה יחנו - כי ימין פשוטה לקבל שבים.
וסוג ג' שאינו שומע בקול מוכיח עד יראה יסורין באים על אחרים, הוא זיווג פנים באחור. כי מצד שהשם יתברך מחזיר אחוריו מהם בא היסורין, ואז מי ששב אז וחוזר בתשובה נקרא פנים באחור. והוא מחנה אפרים ימה, למערב הנקרא אחור ולא קדם, וזה שנקרא אפרים כי הפרני בארץ עניי (בראשית מא, נב), מצד שהי' יסורין ועוני בארץ ההוא, נתתי לבי לחזור בתשובה, והפרני בארץ עניי.
סוג ד', שלא שב עד שבאו עליו יסורין, והוא זווג על כל פנים אחור באחור, והוא דגל מחנה דן צפונה, כמ"ש (בראשית טו, יד) ואת הגוי אשר יעבודו דן אנכי, שכבר שפטו ודנו במה ששעבדו בישראל כמו ששמעתי ממורי, והוא מצפון תפתח הרעה (ירמיה א, יד).
אך בכל זה שיש ד' סוגים, היינו בשאינו מצער בצרות חבירו, אבל כשיש שהוא מצטער בצער חבירו כאלו בא עליו, אין צריך לסוג רביעי הנ"ל, וסגי בב' סוגים הנ"ל.
ובזה יובן, כי בבני לו"י שהוא לשון חיבור, אינו רק ג' סוגים, כי קהת הוא לשון ולו יקהת עמים (בראשית מט, י), שפירש רש"י לשון אסיפה, כי תחלת הכל מצינו (אסתר ד, טז) שצוותה אסתר לך כנוס את כל היהודים, שיהי' חיבור ביניהם, היפך עצת המן שאמר ישנו עם אחד מפוזר ומפורד (אסתר ג, ח), ר"ל שיש פירוד ביניהם, וזה חס ושלום גורם חלק לבם עתה יאשמו (הושע י, ב), וכמו ששמעתי פירוש הש"ס (שבת קלח:, עי' רש"י) הפלא ופ"לא (ישעיה כט, יד), ר"ת פירוד לבבות אנשים, שזה גורם ח"ו ואבדה חכמת חכמיו וכו'.
ועל פי זה פירש בספר עוללות אפרים דף נ"ד (מאמר ריב) ואם באחת יתקעו ונועדו אליך הנשיאים וכו' (במדבר י, ד). כי תקיעה פשוטה מורה על אחדות, כמו שאמר הפייט (חזרת הש"ץ מוסף דר"ה) פשוט לב אחד. ואחדות ראשון מורה על אחדות נשיאי העדה, וז"ש ואם באחת יתקעו ונועדו אליך הנשיאים, שיהיו באגודה אחת, שזהו ראש לכל התיקונים, כי בזמן שהם באגודה אחת, אז יסכימו כולם כאחד להשיב רבים מעון, ולהדריכם בדרך תשובה. ובהיפך זה הישר בעיניו יעשה, זה אוסר וזה מתיר. וז"ש הכתוב (דברים לג, ה) בהתאסף ראשי עם, זה גורם שיהיו יחד שבטי ישראל בתשובה, ודפח"ח.
וז"ש תחלה קהת, שיאספו יחד ראשי העם ויחזרו בתשובה, סוג א'. ואז נשא את ראש בני גרשון גם הם, שהם יתר העם הנחשב כגרים נגד ראשי העם, שישמעו לקולם, שהוא סוג ב'. ואחר כך כשאינו שומע לקולם, ע"כ ישמעו בסוג ג' הנקרא מררי, שימררו חייהם של שכניהם, סוג ג' הנ"ל. ואז ודאי יצטער בצרתו כאילו בא עליו, כי הוא מסוג לוי וחיבור, וישוב בתשובה, ושוב אין צריך לסוג ד', וק"ל.
ועל פי זה יובן גם כן פירוש הפסוק (ויקרא י, ו) ועל כל העדה יקצוף, ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'. ר"ל, למה לכם להמתין עד בחינה ד' שעל כל העדה יקצוף, לשון עתיד, הלא יותר טוב שתהיו בסוג לוי, ר"ל כשיהיו בגדר בני לוי שיהא חיבור ואחדות ביניכם שיצטערו בצרתן, ועל ידי זה ישובו בתשובה שהוא סוג ג', שוב אין צריך לסוג ד' הנ"ל, וק"ל.
עוד י"ל, דכתב הרמב"ם בהלכות תענית (פ"א ה"א) מצות עשה לזעוק ולהריע על כל צרה, שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם וכו', ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבא צרה ויזעקו עלי' ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ותאמרו מקרה הוא והלכתם עמי קרי אף אני וגו', יעו"ש. והוא מפני הרעה נאסף הצדיק (ישעיה נז, א), ויש בו ב' פירושים, או להגן, או ח"ו שלא יראה הרעה. והנה השומע יאמר מאחר ששלום יהי' לו והתברך בלבבו, לכך אמר ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה, ובזה ידעו הכל שבגלל רעתם נאספו אנשי חסד אלו, ויוסר הצרה שלא תבא כלל. מה שאין כן כשיאמרו שהוא להגן, ויתברך בלבבו וכו', לכך עצה היעוצה כנ"ל, וק"ל.
עוד י"ל תועלת הבכי' לכל בית ישראל*, ונבאר ש"ס פרק י"ג דשבת (קה:), אמר רבי יהושע בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא כל המוריד דמעות על אדם כשר הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו, שנאמר (תהלים נו, ט) שימה דמעתי וגו'. וי"ל חדא איך מוכח דקאי על מת. ומוהרש"א פירש דאם לא כן אסור לאדם להצטער ולבכות וכו'. וי"ל הא על עונותיו מותר להצטער ולבכות ומנ"ל דקאי על מת. ועוד, למה לי סופרן.
כדי לבאר זה, נבאר ש"ס שאח"ז, תניא מפני מה בניו קטנים מתים כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר, ופריך ערבונא שקלי מיניה, אלא מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר, שכל הבוכה וכו', מוחלין לו על כל עונותיו, ע"כ. והספיקות רבו, כמ"ש הרי"ף יעו"ש.
ונ"ל דאיתא בפ"ב דנדה (דף יג.) המוציא שכבת זרע לבטלה כאלו שוחטי ילדים שנאמר וכו'. והוא מחמת שתי נשים זונות מחלת ולילית המחטיאין לאדם בשכבת זרע לבטלה, והתקנה לזה, להכניע כח לילית על ידי דמעות שאדם מיליל על אדם כשר, או בתפלה. וכח מחלת, על ידי שמחה של מצוה נכנעו.
ועל פי זה מבואר בשם מו' יהושיע העשיל מקראקא פסוק (שמות כב, כח) מלאתך ודמעך לא תאחר, ואז בכור בניך תתן לי, כמ"ש בס"ד פ' ס"ח. כי מלאתך אלו בכורים שהיו מביאין בשמחה, להכניע מחלת. ודמעך שהם להכניע לילית, שלא יחטאו בשכבת זרע, ואז בכור בניך - טפה ראשונה, יהי' לי יעו"ש, ודפח"ח.
ובזה יובן, כל המוריד דמעות על אדם כשר הקדוש ברוך הוא סופרן, והי' קשה מנא לן דקאי על אדם כשר, דלמא על עונותיו, ועוד למה לי סופרן. וכדי לתרץ קושיא חדא באידך, מביא ש"ס שאח"ז תניא מפני מה בניו קטנים מתים, שהוא עבור חטא שכבת זרע, שנקרא שוחטי ילדים, שלא עשה תקנה, והוא לבכות על אדם כשר, שידע שהוא נעדר בעונו, ואז הדמעות הוא תיקון חטא הנ"ל, ואז מוחלין כל עונותיו. ולכך הקדוש ברוך הוא סופרן, כי כל טפה של שכבת זרע שגורם מיתת בנים, נגד זה כל טפה מן הדמעות נקרא תיקון על כל טפה הנ"ל. ולכך סופרן ומניחן בבית גנזיו, באוצר שנקרא גוף וכו', והבן כי קצרתי.
וכדי לבאר יותר, נדקדק הספיקות בפסוק ועל כל העדה יקצוף ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'. וי"ל א', הא מתו לחינוך כמ"ש (ויקרא י, ג) הוא אשר דבר ה' וכו', הגם דקושיא זו יש לתרץ וכו'. ב' קשה, מה הוקצף על כל העדה, בין לש"ס דזבחים (קטו:) שמתו לחינוך הבית, בין למאן דאמר בערובין (סג.) בחטאם מתו, מה ענין זה לעדה. ג' דהל"ל יבכו השריפה, מאי את. ד' אשר שרף ה', שהוא רחמים, ועונש הוא מצד הדין.
כדי לתרץ זה, נבאר ש"ס פרק ג' דמועד קטן (כח.), אמר רבי אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת. וכתבו התוספות (ד"ה מה פרה) מכפרת על מעשה עגל, כדאיתא במ"ר (יט, ח) משל לבן השפחה, תבא אמו וכו'. וכתב מוהרש"א והוא דחוק, ופירש מדקרי' רחמנא חטאת וכו'. וי"ל דהל"ל כשם וכו', ולשון מה צריך הבנה.
וכדי לתרץ זה, נבאר ש"ס דפרק ג' דמועד קטן (כח:), תניא היה רבי מאיר אומר טוב ללכת וגו' עד והחי יתן אל לבו (קהלת ז, ב) - דברים של מיתה, דיספד יספדוני' דידל ידלוניה. ופירש רש"י המרים קול בהספד. איכא דאמרי די לא ידל ידלוניה, דכתיב (משלי כה, ז) כי טוב אומר לך (עתה) [עלה] הנה מהשפילך וגו'. ויש לתמוה מה ענין זה להספד, הגם שהוצרך רש"י לדחוק וכו', ומוהרש"א פירש דלהאי לישנא לא קאי זה לענין הספד וכו'. אם כן מה ענינו לכאן. ועוד, מאי דברים של מיתה דקאמר.
ונראה, דשם דרש בש"ס (כז:) אל תבכו למת ואל תנודו לו, בכו בכה להולך כי לא ישוב עוד וגו', ירמי' סימן ך"ב (י). ודרשו להולך בלא בנים, רב הונא אמר זה שעבר עבירה ושנה בה. ופירש רש"י, כלומר בכו גם לרשע חי, שלא ישוב עוד ונטרד מהעולם. ויש להבין מה פליגי תנא קמא ורב הונא.
ונ"ל דכתב הרי"ף (שם כז: ד"ה להולך) דאמר הספדן (שם כה:) בכו לאובדים ולא לאבדה, שהוא למנוחה ואנו וכו', ומה יתאונן אדם חי על פטירת הצדיק, כי אם גבר על חטאיו, שישוב כל אחד מחטאיו, ויאמר אם בארזים נפלה וכו', יעו"ש. וז"ש אל תבכו למת ואל תנודו לו וכו'.
ולי נראה לפרש, אחר שיש להקשות אהא דאמרינן בפ"ק דראש השנה (יח:), תניא אמר רשב"י ד' דברים היה דורש רבי עקיבא ואין אני דורש כמותו, את צום החמישי (זכריה ח, יט), זו ט' באב שבו נשרף בית אלהינו, צום השביעי (שם) זו צום גדלי' ג' בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם, ומי הרגו ישמעאל בן נתני' הרגו, ללמדך ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלהינו. וי"ל מנלן דשקולה, דהא על כרחך הוצרך לחשוב הצומות לפי סדר החדשים זה אחר זה, גם שאחד חמור מחבירו. ועוד קשה קושיית מוהרש"א אם כן בשאר צדיקים יקבעו גם כן צום וכו', ותירץ שעל ידי הריגת גדלי' גרם צרה לכלל ישראל וכו', יעו"ש. ועוד קשה, דפריך בש"ס ומי הרגו ישמעאל בן נתני', דלמאי ענין שאל מי הרגו, יהיה מי שיהיה.
ונראה דקושיא א' יבואר בקושיא ב', עו' קושיא ג'. כשתדע מי הרגו שהוא ישמעאל בן נתני' מזרע המלוכה, כפירוש רש"י שם בירמי' סי' מ"א (א) שנתקנאו בו שנטל גדולה, בזה תבין ששקולה סיבת מיתתו לסיבת שריפת בית אלהינו, שסיבה אחת גרם לשניהם - לזה שנשרף בית ה', וזה שנהרג.
והנה כשנחקר סיבת גרם חורבן בית המקדש וגלות ישראל, נדע מהא דאיתא בסנהדרין (צח.) אמר זעירי אמר רבי חנינא אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל, שנאמר צפניה ג' (יא) כי אז אסיר מקרבך עליזי גאותך ולא תוסיפו לגבהה עוד בהר קדשי, וכתיב (שם, יב) והשארתי בישראל עם עני ודל וחסו בשם ה' וכו'. ואם כן על כרחך מוכח דמשום זה נשרפה בית אלהינו, דאיתא במדרש פרשת צו (ויק"ר ז, ו) נימוס קלוסין כל המתגאה נידון באש, והגלה יהודא מעוני כמו שנאמר גלתה יהודא מעוני (איכה א, ז), ר"ל מחמת עוני, כי סימן לגסות הרוח עניות (קדושין מט:). ולכך בתיקון הקלקול שיכלו גסי הרוח, יבא בן דוד. וכמו שכתב האלשי"ך סוף מלאכי (מלאכי ג, כג) הנני שולח לכם אליהו הנביא וכו', שהוא תיקון שנאת חנם, יעו"ש.
ובזה יבואר כוונת הש"ס, והחי יתן אל לבו, דברים של מיתה. דאיתא בפרק ט' דנדרים (סד:) תניא ד' דברים שחשובין כמתים, עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים. עני שנאמר (שמות ד, יט) כי מתו כל האנשים, והלא היו במחלוקותו של קרח, אלא וכו'. והקשה רש"י שמא אחד מאינך ד' דברים שחשובין כמת, ותירץ, יעו"ש.
ולי נראה דכולהו ד' ישנו בכלל עני, כי סימן לגסות הרוח עניות, ומעתה נכללו בו ארבעתן בגסות הרוח, עני כאמור וכאשר ביארתי, וגם דמסיק עניות דתורה (קדושין שם), מכל מקום בי מלכים ימלוכו (משלי ח, טו), ולפני מלכים יתיצב וגו' (משלי כב, כט), וכאשר ביארתי אחות לנו קטנה (שה"ש ח, ח) זו עילם (קדושין שם) וכו', ויש להבין מה ראה רבי יוחנן לדרוש זה בעילם דווקא, ונ"ל דאיתא (בפ"ק) [בפ"ב] דקידושין (מט:) עשרה קבין גסות הרוח ירדה וכו', עיין ביאורי זה לעיל בדף הקודם.
ומצורע נכלל גם כן בו, כי הוא מז' דברים אשר נגעים באין עליהם, גסות הרוח, כדאיתא בעירוכין (טז.) וכו'.
וסומא באחת מעיניו פטור מהראי' (חגיגה ב.), פירש בעוללות אפרים (מאמר לט) כי יש ב' בחינות בעסק התורה, א' הנגלה וא' הנסתר. והנה בנגלה יוכל להתפאר ולהתגאות, מה שאין כן בנסתר כבושים ללבושך (חגיגה יג.). ולכך הסומא באחת מעיניו פטור מראיות השכינה, שאינו זוכה לראותה, ודפח"ח. הרי סומא הוא מחמת גסות הרוח, וכאשר ביארתי ועיני ישראל כבדו מזקן וגו' (בראשית מח, י).
ומי שאין לו בנים, כי עיקר תולדות הצדיקים הוא מעשים טובים (בר"ר ל, ו). וגסות הרוח שהוא שורש לכל העבירות, כמ"ש בספר עוללות אפרים. אם כן אין לו בנים ונקרא מת בחייו.
וכן שמעתי משל כמדומה שהוא בספר כפתור ופרח, למלך אחד שביקש רפואה שלא ימות, ונמצא רופא אחד שהבינו כי בהתרחקו מן הגאוה שהוא סיבת המיתה, יוכל לחיות ולא ימות. וכן עשה המלך שסילק את עצמו מכל מיני גאוה, ונכנס לגדר השפלות, ובכל מה שנכנס לגדר הענוה, הבין שהיא תכלית הגאוה. וכתב להחכם זה, עד שבא והראה לו בית הכסא, לפי שכל מיני תענוגים כשעוברין בתוך האדם נעשה צואה סורחת, ואיך יתגאה וכו', יעו"ש.
ובזה יובן והחי יתן אל לבו דברים של מיתה, ר"ל מי שרוצה שיהי' בגדר חי, יתן אל לבו דברים של מיתה, ומהו עניני מיתה, ומפרש דידל ידלוניה שהוא גסות הרוח, אלו ד' דברים שנק' מיתה בעודו בחיים, שסיבה הגורם לכל אלו הוא גסות הרוח, דידל ידלוניה, ר"ל שמור לי ואשמור לך (ב"מ פ"ו מ"ו), שהוא מרים לחבירו בכבוד ושררה, כדי שחבירו ירים אותו למנות אותו ראש גם כן כשיבא לידו, שהגסות מביא לאלו הנק' מיתה. ובאמת זהו שטות, רק כמו איכא דאמרי (שם מו"ק כח:), שהם כת הצנועים הבורחים מכבוד ושררה, וכדי שלא תפרש כפשוטי', בא איכא דאמרי לפרש, די לא ידל, שלא יהדר לרדוף אחר הכבוד וגסות הרוח, אז ידלוניה, מן השמים מרימין לו, כדכתיב כי טוב אומר לך עלה מהשפילך, וכמאמר הזוהר חיי שרה (קכב:) מאן דזעיר איהו רב, יעו"ש. ואחר שהסיר דברים של מיתה יתן אל לבו שיהי' בגדר חי, ויבואר על פי משנה דעדיות בדף שאח"ז.
ובזה יובן אל תבכו למת, ר"ל שמת באמת, כי אם בכו להולך למיתה, שהם רשעים בחייהם קרויין מתים, שהולך בלא בנים, בלא מעשים טובים. ובא רב הונא לפרש שעבר ושנה, שהם ד' דברים שנק' מת שנמשך מגסות, שלא ישוב בתשובה, כי גסות מביא לחטא לשון הרע שנקרא מת שנעשה מצורע גם כן, ואינך גם כן, וקשה לשוב וכו', וק"ל.
העולה מזה, לרב הונא על ידי חטא גסות בא לידי לשון הרע גם כן, ועבר ושנה נעשה לו כהיתר, ולא ישוב בתשובה מאחר שלדעתו לא חטא כלל.
ובזה יובן כוונת הש"ס דמועד קטן אמר רבי אמי למה נסמכה פרה למיתת מרים לומר לך מה פרה מכפרת וכו'. ר"ל באותו אופן שמכפרת פרה, כך מיתת צדיקים. ור"ל דאפר פרה הנקרא מי חטאת, שכולל ב' פירושים, א' לשון חטא, וב' לשון חיטוי וטהרה, וב' פירושים אמת זה נמשך מזה, וזה כוונת מוהרש"א, וק"ל מטהר טמאים ומטמא טהורים, כי מי שיודע שהוא טמא אז אפר פרה מטהרת אותו, אחר שחטאתו נגדו תמיד, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא, ה) פשעי אני אדע. מה שאין כן מי שמחזיק עצמו לטהור, אדרבא מטמא אותו. כמו השקיות מי סוטה, שזכרנו משרבו המנאפים בטלו מים המרים (סוטה פ"ט מ"ט), כך אפר פרה הוא מי חטאת, לפי דרש שמביא רש"י בפ' חוקת בשם רבי משה דרשן יעו"ש, כי אל תוכח לץ פן ישנאך (משלי ט, ח). כך מיתת צדיקים, החי יתן אל לבו דברים של מיתת הצדיקים הי' עבור חטא הרבים, וחוזר בתשובה, אז מכפרת מיתתן של צדיקים. מה שאין כן מי שסובר מאחר שמיתת הצדיק מכפר, אם כן התברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי ובשרירות לבי אלך, לא יאבה ה' סלוח לו (דברים כט, יח-יט), וכפירוש אור ישראל בדף ד', יעו"ש, וק"ל.
ובזה יבואר פירוש הפסוק ישעי' סי' נ"ז (א) הצדיק אבד ואין איש שם על לב, ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני רעה נאסף הצדיק, והאלשיך פירש, יעו"ש.
ולדברינו הוא, לפי שהצדיק אבד, מזה נמשך ואין איש שם על לב לשוב, כי סובר שמיתת הצדיק מכפר, ומעתה בשרירות לבו ילך. ואלו הי' כך באמת שהי' מכפר בלא תשובה, הי' תועלת גדול, ולא הי' נקרא מיתתו אבידה. מה שאין כן עכשיו הצדיק אבד בחנם ללא יועיל, מאחר שאדרבה אין איש שם על לב.
ואנשי חסד נאספים וגו', דזכרנו לעיל ביא[ו]ר בהעלותך את הנרות וגו' ויעש כן אהרן וגו' (במדבר ח, ב-ג), שהי' איש חסד המעורר אהבה בעולם, ונתחברו אליו ויוכל להעלותן. מה שאין כן איש אחר שאינו מאנשי חסד, שאין שורשו בסוג זה שיוכל לפתוח צינור אהבה בעולם, גם שהוא אוהב הבריות, הם אינן אוהבים אותו מאחר דמוכח להו במילי דשמיא (כתובות קה:), ואינם מתחברים אליו, אינו יכול להעלותן וכו', יעו"ש.
ובזה נ"ל פירוש הפסוק תהלים סימן י"ב (ב) הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם. והענין, שזכרנו לעיל ויאמינו בה' ובמשה עבדו (שמות יד, לא), אם במשה האמינו בה' לא כל שכן, ומה תלמוד לומר ובמשה, אלא ללמדך שכל המאמין ברועה ישראל כאלו מאמין בה' (מכילתא בשלח ו, ילקוט בשלח רמז רמ). והקושיא מפורסמת, דהל"ל ומה תלמוד לומר בה', ושמעתי שהוא כינוי סופרים, ודפח"ח.
ולי נראה, דאיתא ובו תדבק (דברים י, כ), וכי אפשר לידבק בו, הלא אש אוכלה וכו', אלא הדבק בת"ח וכו'. וי"ל איך הוציאו מפשוטו, דאם דבק בת"ח אכתי אינו דבוק בו יתברך, וביארתי, כי על ידי דביקות הת"ח יוכל לידבק' בו יתברך וכו'.
ובזה יובן, ומה תלמוד לומר ובמשה, דודאי מסברא נדע שהשם יתברך אש אוכלה ואי אפשר לידבק בה' כי אם על ידי משה, ומה תלמוד לומר ובמשה. ומשני, דאכתי לא נודע זה, רק השתא נלמד מכח יתורא דקרא דכל המאמין ברועה ישראל, שהאמנה הוא דביקות כנודע, אז ע"י דבוק בו יתברך גם כן, מה שאין כן בלא יתורא לא נשמע דרש זה, והשתא דמוכח זה, אז שפיר יוכל לפרש גם כן מה שנאמר ובו תדבק דקאי על ת"ח גם כן, מה שאין כן בלאו הכי, ודו"ק.
ובזה יובן הושיעה ה' כי גמר חסיד שיוכלו להעלותן על ידי אנשי חסד. והטעם, כי פסו אמונים מבני אדם, שיהי' להם האמנה ודביקות אל רועה ישראל, שיחשוב כאלו נדבקו בו יתברך, ואחר שפסו אמונים, לא יוכל[ו] אנשי חסד להעלותן. או איפכא, לפי שגמר חסיד שיוכלו לעורר צינור אהבה בעולם, כי גמר חסיד על ידי זה נמשך כי פסו אמונים מבני אדם, כנ"ל, מכח זה פסו אמונים מבני אדם שידבקו בני אדם בהם, כי אדרבא שונאים בשער מוכיח, וק"ל.
ובזה יובן, הצדיק אבד ואין איש שם על לב (ישעיה נז, א), מעצמו, שישובו בתשובה. וכי תימא הלא יש אנשי חסד, כי שפתי כהן תורה יבקש[ו] מפיהו, להשיב רבים מעון על ידי תוכחות מוסר שישובו בתשובה. לזה אמר ואנשי חסד נאספים, שנאספו בפני עצמן, שאינם יכולים לעורר צנור אהבה בעולם, כי גמר חסיד, על ידי זה נמשך כי פסו אמונים מבני אדם כנ"ל, ובזה אין מבין כי מפני רעה נאסף הצדיק, כי סובר שמת להגן על הדור וכו', וק"ל.
ובזה נבא לביא[ו]ר וכל בית ישראל יבכו וגו'. וגם יובן שפיר שקולה מיתת צדיקים לשריפת בית אלהינו. כי סבת גרם הריגת גדליה בן אחיקם שהרגו ישמעאל בן נתני' מזרע המלוכה מחמת גסות הרוח שנתקנא בו, בערך זה הוא שקול לשריפת בית אלהינו שהי' גם כן עבור גסות הרוח, שנמשכה ממנו שנאת חנם (יומא ט:), שהוא מחמת קנאה. ולכך בתיקון הקלקול שיכלו גסי הרוח, אז בן דוד בא (סנהדרין צח.). ובזה מבואר ג' קושיות הנ"ל, דלא איירי בשיקול ערך חומרם, רק בשביל סיבה הגורם לשניהם, ודו"ק.
•
בפסוק וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהי' ואיש את קדשיו לו יהיו, איש אשר יתן לכהן לו יהי' (ה, ט-י). ופירש רש"י, אמר רבי ישמעאל וכי תרומה מקריבין לכהן, והלא הוא המחזיר אחריו לבית הגרנות וכו', יעו"ש. ואיש את קדשיו לו יהיו - מגיד שטובת הנאה לבעלים. ועוד דרשו, המעכב מתנות כהונה ומעשרות, לו יהיו המעשרות וכו'. ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה - ממון הרבה. והספיקות רבו, ויבוארו ממילא.
ונבאר תחלה פסוק (ה, יב-טו) איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל וגו' ועבר עליו רוח קנאה וגו', והביא האיש את אשתו אל הכהן וגו', והספיקות יבוארו ממילא.
ונ"ל דכתבתי במקום אחר מאי דכתב רבי משה אלשיך פ' שמיני (ויקרא ט, א), מוסר השכל בפסוק (תהלים סב, יג) לך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, כי כשלא נעשה רצון אדם מן זולתו, ידע שרימזו לו בזה לפי שלא עשה רצונו יתברך וכו', יעו"ש.
ובזה כתבתי במקום אחר ביאור הפסוק (דברים כא, יח-כא) כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, הוא לשון בתמיה. ומשני, כי גם אביו אינו שומע לקול אביו שבשמים, לכך גם הבן איננו שומע בקולו, ולכך ובערת הרע מקרבך, דייקא, וכל ישראל ישמעו וייראו, ובכללם יהי' בנו גם כן וכו', יעו"ש.
ובזה יובן איש איש כי תשטה אשתו, שהם אנשי החומר שנק' אשה, שטו וסרו מלשמוע לת"ח שנק' איש, ומפרש הפסוק עצמו שזה נמשך ומעלה בו מעל, והכוונה, מה שמעלו בו לפי שיש בו מעל זה כנגד השם יתברך. והתקנה כאשר עבר עליו רוח קנאה, שהוא רוח טהרה כאשר דרשו חז"ל (סוטה ג:), אז והביא האיש את אשתו אל הכהן, והכוונה שיכנעו אנשי החומר ויבואו לשמוע אל הכהן.
ועל פי זה נ"ל לבאר פסוקי ברכת כהנים (ו, כג-כו) כה תברכו את בני ישראל אמור להם יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך ויחונך ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. כי בש"ס (סוטה לח.) דרשו, אמור להם פנים בפנים וכו'. והנה נודע כי על ידי התעורר[ו]ת תחתון גורם אתערותא למעלה, כמ"ש רבי משה אלשיך ואהבת לרעך כמוך אני ה' (ויקרא יט, יח), על ידי שיש אהבה בתחתונים גורם אהבה בעליונים, ועל ידי החזרת פנים בפנים גורם שפע וברכה על ידי אור ישר, היפך אור חוזר שהיא דין, וכתבתי מזה לקמן.
ובזה יובן אמור להם, שיהיו פנים בפנים, שהוא תואר אהבה וחיבה בין אדם לחבירו, ועי"ז יברכך ה', הטעם כי יאר ה' פניו אליך, שהוא החזרת פנים בפנים, ואז גורם אור ישר. וישם לך שלום דייקא, שיהיו דבריו של אנשי הצורה נשמעין אל אנשי החומר, שיעשו אנשי החומר רצון אנשי הצורה, מאחר שאנשי הצורה עושים רצונו יתברך, ועל ידי זה שיעשו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, זה גורם לשלום בין אנשי החומר והצורה כנ"ל, והבן.
וכדי לחזור לביאור הנ"ל, נבאר פסוק (ו, ב-ג) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה', מיין ושכר יזיר, חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה, וכל משרת ענבים וגו'. והקשה רבי משה אלשיך כפל דיבור ואמירה. וביאר, כי לשלומי אמוני ישראל ידבר בלשון קשה, ולהמוני עם יאמר לשון רכה, ואם אי אפשר לרבים, יאמר ליחידים איש או אשה וגו'. והגדרים אשר צריך לגדור עצמו קו לקו עד בואו אל גדר הקדושה, א' לפרוש מדבר המחטיאו הוא יין ושכר וכו'. גדר ב' הוא חומץ יין, כי יין הוא משל אל המתחבר לרשע, וחומץ יין הוא רשע שהוסר כוחו, שהזקין ותשש כוחו מעשות רע, אל תתחבר לו גם כן, לפי שהי' בכח לעשות רע בבחרותו, וזהו חומץ יין וחומץ שכר וכו'. וכל משרת ענבים, היינו הרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור וכו', יעו"ש.
ולי נראה לבאר, דכתבתי במקום אחר ביאור הפסוק (שמות לה, א) ויקהל משה, ופירש רש"י שהם נאספין על פי דיבורו, על פי ביאור ש"ס (ערכין טז:) אמר רבי עקיבא תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח. כי לא סגי בדברי מוסר בלבד, אך צריך באמירה ובמחשבה להעלותן, וז"ש שהם נאספין על פי דיבורו וכו', יעו"ש.
אמנם כתבתי לעיל ביאור ש"ס (עירובין יח:) דיו לעולם שישתמש בשני אותיות, כי אחר חורבן בית המקדש יש סכנה לחבר עם אנשי החומר להעלותן.
ובזה יובן, דבר אל בני ישראל, דהיינו דברי מוסר כפשטן. אמנם יש מדריגה יותר מזה, ואמרת אליהם, להעלותן במחשבה, שהיא תואר אמירה. אמנם אין זה שייך בכללות אנשי העולם, שהוא קשה להעלותן במחשבה, כי אם איש או אשה כי יפליא וגו', דהיינו שיפרוש מהגשמי להזיר לה', לדבק בו יתברך, אז יוכל להעלותן, והבן.
עוד י"ל דכתבתי ביאור פסוק (בראשית לב, ד) וישלח יעקב מלאכים לפניו וגו'. כי שמעתי פרה אדומה מטהר טמאים (במ"ר יט, א), היינו המוני עם, ומטמא טהורים לשלומי אמוני ישראל וכו', יעו"ש.
ומזה כתבתי לקמן ביאור הרמב"ם (הל' נזיר פ"ג הט"ז) שמואל הרמתי נזיר עולם הי' וכו', וביאור מצוה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה וכו' (דברים יח, ג), יעו"ש. והעולה מכל הנ"ל, ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה, שיהא נזהר להפריש כל עניני חומריות מעסק התורה והמצוות, שיהא רק לשמו יתברך שנקרא כהן, בלי שום פני' חיצוני', והיא היפך בחינת המוני עם, ידבר ויזהיר על מעשה הטוב שיעשו, גם שהיא בלי מחשבה טובה, כי דיבור חשוב מעשה. מה שאין כן ליחידי סגולה ואמרת אליהם דייקא, שיהיו נזהרין במחשבתן תואר אמירה, שיהיו בלי שום פני' חיצוני'. וז"ש איש או אשה כי יפליא, דהיינו שיפריש עצמו מן החומריות ופני' חיצונית, ויזיר עצמו להשי"ת כמו שמואל הרמתי שהי' נזיר עולם, והבן.
ובזה נבוא לביאור פסוקים הנ"ל, וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל וגו', כי כל מעשה הטוב של האדם בעולם הזה הן בעסק התורה והעבודה ועסק המצות, היא להרים השכינה להעלותה ולחברה לייחדה אל דודה, כמבואר בזהר ובכתבים.
ובזה יובן, וכל תרומה, שהיא השכינה שנק' תרומה, שצריך להרימה ולהעלותה על ידי קדשי בני ישראל שנתקדש על ידי מעשה הטוב בעסק התורה והמצות. אשר יקריבו לכהן, דהיינו להקדוש ברוך הוא לבדו שנקרא כהן, לו יהי' שכר הרבה.
אמנם איש את קדשיו, שעושה להנאת עצמו, ואינו עושה לשמו יתברך, רק שהוא טובת הנאה לבעליו שיתפאר על ידי זה, שהיא שלא לשמה, אזי לו יהי', כי לא נשאר לו רק טובת הנאה זה, מה שאין כן עצם המצות שהיא שלא לשמה אינו יכול לעלות, כי ויכלא הגשם מן השמים (בראשית ח, ב).
אמנם כתבתי לעיל ביאור קושיות התוספ[ו]ת (פסחים נ: ד"ה כאן), אם מתוך שלא לשמה בא לשמה אז נעשה כסא זה לזה ושניהם עולין וכו', יעו"ש. וז"ש איש אשר יתן לכהן, כי על ידי שלא לשמה בא לשמה אחר כך, דהיינו אשר יתן לכהן, לקדוש ברוך הוא, לו יהי' שכר הרבה, גם על שלא לשמה, כי נעשה כסא זה לזה, לו יהי' שכר הרבה, והבן.
•
ונבאר מצוה - ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו (ז, ט). ונבאר מצוה (שמות כה, יג-טו) ועשו בדי עצי שיטים וגו' לא יסורו ממנו. ויש להבין, איך שייך מצוה זו בעבר ובעתיד ובכל זמן ובכל אדם. וגם נבאר טעם לא יסורו ממנו, שהיא נגד הסברא, כי הבדים צריכין רק לשאת הארן ממקום למקום, מה שאין כן כשעומד במקום אחד אין צריכין אל הבדים.
והנה כתבתי ביאור מצוה [זו], בג' בחינות של ג' עמודי עולם הנ"ל, וכעת אכתוב בחינת עמוד התורה, דכתבתי במקום אחר ביאור משנה המפנה לבו לבטלה וכו' (אבות פ"ג מ"ד), וכתב היעבץ הלא על כי אין אלהי בקרבי וכו' (דברים לא, יז), יעו"ש, לכך הזהירה תורה (דברים י, כ) ובו תדבק, וניצל מכל מיני מאורעות, אך דכל זה לת"ח, אבל להמוני עם מה יעשו, וצ"ל דהדבק בת"ח הוא דבק בו יתברך, הוא עצה טובה לענין הנ"ל.
והנה מצינו (סוטה לה:) כי נושאי הארון הי' הארון נושא את נושאיו וכו', והנה יש בחינה זו בעבר ועתיד, כי המוני עם המחזיקים ידי ת"ח הם נקראים נושאי הארון, אמנם באמת ארון נושא נושאיו להעלות אותן לדבקו בו יתברך, זהו מצוה ובו תדבק.
ובזה יובן מצוה הנ"ל, כי הבדים הם נושאי הארון, ובאמת הארון נושא את נושאיו, ובלבד שלא יסורו ממנו, והבן.
ובזה יובן שניתן מצוה זו ללויים, עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו, שהם נושאי הארון שהיא עבודת הקודש, בכתף ישאו, ובאמת הארון נשא את נושאיו, ובלבד שיעשה להם לוי' וחיבור להתחבר עם הארון שהוא התלמיד חכם, ואז נושא את נושאיו, והבן.
ובזה יובן זאת תורת העולה (ויקרא ו, ב), כי זאת הוא מיעוט, סוגי אנשים אשר הם במיעוט המדריגה, והם נושאי הארון, שהוא תורת העולה - שיוכלו לעלות בתורת ה' על ידיהם, שהם מחזיקין ידי ת"ח. ומ"מ הארון נושא את נושאיו, וז"ש היא העולה, שהם מעלים את המוני עם שנק' זאת למעלה עליונה כנ"ל, והבן.
•
מצות סוטה - בפסוק וידבר ה' אל משה דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל ושכב איש אותה וכו', והביא [האיש את אשתו] אל הכהן (ה, יא-טו). לבאר איך מצוה זו נוהג בכל אדם ובכל זמן, דהתורה נצחי. מלבד שאר הספיקות.
ונ"ל, דזכרתי בספרי במ"א, מה ששמעתי בשם הרב המנוח מ' אפרים מבראד בהפטרה זו ויקם וילך מנוח אחר[י] אשתו (שופטים יג, יא), ודרשו בש"ס (ברכות סא.) מנוח עם הארץ הי' וכו', והקשה הוא ז"ל על פי משל, שהי' איש אחד בקהלה פלונית עני ושפל, ואח"כ נעשה עשיר ומנהיג, ובאסיפה הלך השמש בלילה עם הנר לפניו להאיר לו, והכהו על שהלך לפניו וכו', והכי נמי שהוצרך לילך אחרי' להראות לו מקום המלאך.
ותירוץ על פי משל ג"כ, שהי' פלוני קירזנר בקהלה פלונית, ושמע מחכם אחד שדרש ענין בטחון, וסמך על זה ולא רצה לצאת מפתח ביתו וכו', עד שהוכרחו לבא אצלו וכו'. וה"נ מאחר שנשתלח המלאך להודיע משפט הנער, חזקה שליח יעשה שליח[ו]תו, גם אם ישב בבית מוכרח לבוא אצלו, ולמה הלך אחר אשה, אלא שמע מינה כדרשת חז"ל שהי' מנוח עם הארץ, ודפח"ח. יעו"ש שבארתי בזה ש"ס דבבא מציעא (פה:) על מה אבדה הארץ על עזבם תורתי אשר נתתי לפניהם ולא הלכו בה וכו' (ירמיה ט, יא-יב), יעו"ש.
ונודע מ"ש התוספות יום טוב, איש ירושלים (אבות פ"א מ"ד), שהי' ראש, נקרא איש וכו'. א"כ הראש שבעיר או שבדור נקרא איש, והמוני עם נק' אשתו.
ובזה יובן, איש, שראוי להיות איש שורר בביתו, להאיר באור תורתו לפני העם הנק' אשתו, ונכנס בהם רוח שטות ותשטה אשתו ומעלה בו מעל, שרוצין שילכו הם לפניו, שיהיו הם ממעל לו. ואז מצא איש אשר הוא איש שוה להרע, ושכב אותה שכבת זרע לזנות, וסוף והובא אל הכהן, והבן.
•
מצוה - ברכת כהנים בפ' נשא (ו, כג-כז), דבר אל אהרן ואל בניו לאמור כה תברכו את בני ישראל אמור להם, יברכך וגו'. ויש להקשות, ל"ל אמור, דכבר נאמר לאמר. ושאר הספיקות.
ונ"ל דאיתא בפ' וירא (בראשית כ, יא) רק אין יראת אלהים במקום הזה וגו'. וי"ל, לשון רק הוא מעוט, דאם אין יראת ה' שהיא אוצרו אין כלום, ואיך אמר רק.
ונ"ל דזכרתי בביאור קו' של מהר"י יעבץ, אל תיראו וגו' למען תהיה יראתו על פניכם (שמות כ, יז), שהוא מוסר. והענין, כי יש כמה מיני יראה חיצונית, והשורש לכולם יראת ה' וכו', וזהו סוד למען תהי' יראתו לבד על פניכם, ואז תנצלו מכל מיני יראה, וק"ל.
וז"ש רק אין יראת אלהים במקום זה, כי כל מיני יראה חיצונות יש במקום ההוא, רק יראת אלהים אינו במקום ההוא.
וז"ש והרגוני על דבר אשתי, כי נודע כי יראת ה' היא תעשיר ותוסיף חיים ושנים, וכל שפע החיים והעושר ע"י חסד נמשך, שהוא נקרא אברהם, אל השכינה, בסוד וה' ברך את אברה"ם בכ"ל (בראשית כד, א). וכשהיא בגלות נמנע השפע, בסוד והנהר יחרב ויבש (ישעיה יט, ה). וז"ש והרגוני על דבר אשתי, על שם העדר החיות הנ"ל.
לכך גם בפרעה אמר (בראשית יב, יג) אמרי (לי) [נא] אחותי את, שפירש בזוהר (ח"א פא:) אמור לחכמה אחותי את (משלי ז, ד), וזהו למען ייטב לי, בעובר בו השפע והחיים להשכינה שהיא אחותי, וז"ש בעבורך, וחייתה נפשי בגללך, ובזה מבואר קושית הקדמונים.
•
מצוה - שלוח טמאים (ה, א-ד)
ונ"ל דקשה איך תמצא מצוה זו שלוח נוהג בכל אדם וכל זמן, שהמצות הם נצחים, והנה יש להבין.
ונ"ל, דכתוב בזוהר סוף פרשה נח (עו.), ובפ' אחרי מות (עה:) בפסוק (דברים כג, טו) והיה מחניך קדוש, אילין שייפי גופא, ולא יראה [בך] ערות דבר, ערות דבור, דמסאבי גרמייהו על ידי דבור דנפק' מפומהון.
וכדי להבין למה נקרא האדם מחנה. נ"ל כי האדם הוא עולם קטן, וכל מה שיש למעלה יש ר(ו)מז באדם. והנה למעלה יש אצילות בריאה יצירה עשיה, כך באדם יש ג"כ אלו ארבעה עולמות. אצילות נקרא מחנה שכינה. בריאה הוא מחנה לויה. יצירה הוא מחנה ישראל. וכל צרוע וכל זב וטמא לנפש המשתלחים חוץ לשלש מחנות, הם שרויין בעולם עשיה ששם הקליפות, וכל הטומאות מצד'. וכמו כן מפורש בראשית חכמה שער הקדושה פי"א, וזה לשונו: ויש בחינות דבור הפגום, כנגד העשיה ששם הקליפות, כגון לשון הרע ורכילות וכו', יעו"ש.
וקדושת המחנות באדם הוא על ידי קדושת הדיבור, שלא יראה בך ערות דבור, וכ"כ מפורש בויקרא רבה (יח, ד) בפ' זבין, מהיכן נתחייבו ישראל בזיבות וצרעת, רב הונא בשם רבי אושעיא אמר על ידי [שהיו] מליזין ואומרים אחר גדוליהן וכו' עד ואין נגעים באין אלא על לשון הרע, לכך נתחייבו ישראל זיבות וצרעת, עכ"ל. וכתב האלדי מוהר"ם קורדוורי לכן זב גימטריא ט', שפגם בצדיק מדה תשיעי. וכן לענין קרי, פגם שלו בברית על ידי ברית הלשון, ועיין בראשית חכמה שם.
והנה קדושת המחשבה שהיא בראש האדם, נקרא מחנה שכינה. וברי לבב הוא מחנה לויה, כי הוא לב מבין ושומע מצד הבינה המקננת בלבא בריאה, מצד ועבד הלוי הוא (במדבר יח, כג).
וקדושת רמ"ח איברים, הוא מחנה ישראל סבא, יצירה (עי' ת"ז הנ"ל), שמצדו הוא רמ"ח איברי הזכר מצות עשה.
וחוץ לאלו המחנות הוא חומר עכירות הגוף, מצד הקליפות. ובזה אמרו חז"ל (אבות פ"א מי"ז) לא מצאתי לגוף טוב משתיקה, כי שם הקליפות לשון הרע ורכילות, וצריך (לזהור) [ליזהר] ביותר, וסייג לזה הוא שתיקה.
והנה יש להבין מה בין מצורע לזב, אחר ששניהם באים עבור חטא לשון הרע ורכילות כנ"ל, ולמה מצורע ענשו חמור שנשתלח חוץ לשלש' מחנות מה שאין כן זב.
ונ"ל דאמר' בש"ס דעירוכין פ"ג (טו:), אמר רב חמא ברבי חנינא מאי תקנתם של מספרי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו. ר' (אבא) [אחא] ברבי חנינא אמר סיפר אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד (תהלים יב, ד) יכרת ד' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. אלא מה תקנתם שלא יבוא לידי לשון הרע, אם תלמיד חכם וכו'.
והנה יש לתמוה, שבפסוק א' (ויקרא יד, ב) מפורש, זאת תורת המצורע ביום טהרתו של המוציא רע שנטהר מצרעתו, הרי שיש תקנה. וגם צפרים מורה תקנה של לשון הרע. ואזוב, ישפיל עצמו כאזוב כדרשת חז"ל (קה"ר ז לד, תנחומא מצורע ג), ואיך אמר סיפר אין לו וכו'. וגם בלאו הכי קשה, אין לך דבר שעומד בפני התשובה, וגם בהוצאת שז"ל שאמרו בפירוש בספר הזוהר (ח"א סב., ריט:) שאין לו תקנה, מכל מקום פירשו בספרי יריאים שיש תקנה, אלא שתשובתו קשה, יעו"ש.
לכך דודאי תשובת משקל הוא, אם חטא בדיבור יתקן בדיבור אחר בו, וא"כ מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, לפי שאמר ר' חמא מאי תקנתם של מספרי לשון הרע, משמע שעדיין מספרים, מדאמר לשון הווה, ואמר אם תלמיד חכם יעסוק בתורה, וזה אינו, דמקרא מפורש (תהלים נ, טז) ולרשע אמר אלקים מה [לך] לספר חוקי, שאין תורתו רצוי' כל זמן שהוא רשע. לכך בא ר' אבא לפרש דברי ר' חמא, שאם סיפר אחר שעסק בתורה לתקנת תשובתו של לשון הרע, וחזר וסיפר, בזה אין תקנה, וכן משמעות הפסוק יכרת ד' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות, וז"ש אשר אמרו ללשונינו נגביר שפתינו אתנו (תהלים יב, ה), ור"ל שהם אומרים שגם לעתיד נגביר לדבר לשון הרע, ונעשה תשובה לעסוק בתורה, כי שפתינו אתנו לדבר בתורה, ומתוקן הכל. ובאמת זה אינו, כי האומר אחטא ואשוב וכו' (יומא פ"ח מ"ט), אלא מה תקנתו שלא יבוא לידי לשון הרע, אחר שנתן דעתו לחזור בתשובה, אם תלמיד חכם יעסוק בתורה, שהוא לשמרו מן החטא לשון הרע, וממילא אחר שעשה בלב שלם שלא לדבר עוד לשון הרע, נתקן העבר על ידי תשובת המשקל כנ"ל. ואם עם הארץ ישפיל דעתו וינצל. ולעולם תשובה הגונה מהני כשאינו חוזר לסורו, מחמת שלא הורגל ונתיישן בכך בחטא זה, דאם לא כן תשובתו קשה למי שהורגל בכך.
וזה נראה לי תואר מצורע, מוציא רע. ר"ל שכל כך הורגל שעדיין מוציא רע, לכך שלוחו חמור משלש מחנות. מה שאין כן זב שעדיין לא הורגל, ומוכן לחזור בו, ויתהפך מן רשע שער, ומן זב בז, שאחר שנעשה נבזה בעיניו וישפיל דעתו, יטהר מעונו, ולכך שלוחו רק משני מחנות.
עוד י"ל, כי התלמיד חכם שלא עסק בתורה וסיפר לשון הרע, נקרא מוציא רע, ושגגתו עולה זדון עד מחשבה, לכך שלוחו מן ג' מחנות. ועם הארץ שלא השפיל דעתו להיות בז, וסיפר לשון הרע, נעשה זב, וזדונו נעשה שוגג, ושלוחו רק מן ב' מחנות, הרי מבואר מצורע וזב.
וענין טמא לנפש, מבואר על פי מה שזכרנו, במשל השר ששינה את בגדיו כדי שיתחבר עם הבן מלך שנעשה הדיוט וכו', כאשר בארנו פסוק (ויקרא כא, א) לנפש לא יטמא בעמיו וכו', יעו"ש. והנה אם נטמא על ידי שנתחבר עם בן המלך, אנוס הוא, לכך אין שלוחו רק ממחנה שכינה, ונלמד ממשה שנאמר (שמות יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, ונ"ל דר"ל כי הצדיק נקרא יוסף, כמו ששמעתי מן המנוח רבי ליב פיסטניר יעקב יוסף (בראשית לז, ב), שמוסיף בכל יום לטובה, וכשהצדיק נתחבר עם בן המלך שנעשה עצמות יבישות, כמו ששמעתי בשם המנוח רבי ליב פיסטניר בפסוקי' יחזקאל (לז, ג) התחיינה העצמות האלה, ודפח"ח, נקרא מעתה עצמות יוסף, דהיינו טמא לנפש, והיה עם משה במחיצתו.
ובזה יובן צו את בני ישראל, ר"ל כל אחד מישראל מוזהר בזה, כנודע לשון צו שהוא זירוז מיד ולדורות. וישלחו מן המחנה, שהאדם נקרא עולם קטן, ויש בו שלוח טמאים מן ג' מחנותיו, מחנה שכינה ולויה ומחנה ישראל, שאצילות בריאה יצירה צריך טהרה, עד עשיה ישלחם ששם הקליפות, וזהו בסוד והיה מחניך קדוש (דברים כג, טו), והגורם לאלו הטומאות הוא הדיבור, וז"ש ולא יראה בך ערות דבור, שעל ידי דבור לשון הרע נעשה מצורע וזב וטמא לנפש, רק שזה חמור מזה, לכך שלוחו של זה חמור מזה, עד העשיה עולם הנוקבא כנודע, מה שאין כן מיצירה ולמעלה הוא עלמא דדכורא, וז"ש מזכר ועד נקיבה תשלחו, ר"ל שהשילוח הוא מזכר - אצילות בריאה יצירה, עד נקיבה - עשיה, ששם אחזת הקליפות והטומאות. ויעשו כן בני ישראל וגו', וק"ל.
ובזה נראה לבאר פרשה שאח"ז, והיא מצוה - והתוודו את חטאתם. ובפסוק (ה, ו-י) דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם למעול מעל בה' ואשמה הנפש ההיא, והתוודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמשיתו יוסף עליו ונתן לאשר אשם לו, ואם אין לאיש גואל וגו' לכהן וגו'. והספיקות רבו, והעיקר לפי דרשת חז"ל (ב"ק קט.) דקאי על גזל הגר, קשה, איך נוהג בכל אדם וזמן.
ונ"ל מלבד דרשת חז"ל יש רמז למוסר על חטאת אדם הראשון, והיא חטאת נעורים, אשר אין נקי מחטא זה. ולכאורה קשה, הא חטא קרי אנוס הוא, כמו שחילקו בש"ס דנדה (לה.), דקרי מטמא באונס, ופירש רש"י דטומאת קרי אינו כי אם באונס, מה שאין כן זיבה הוא ברצון ואינו מטמא באונס, דלכך בז' דרכים בודקין את הזב וכו' (זבים פ"ב מ"ב), ולמה החמירו בתשובת קרי יותר מכל חטא, כנזכר בזוהר (ח"א ריט:) וכו'. וצריך לומר משום דתחלה עשה מזיד והוא חטא לשון הרע, ומזה נמשך שבא לידי חטא זה שקרוב לאונס, דמיסוד ברית הלשון נמשך לברית המעור, וכמ"ש באלשיך על פסוק (משלי יט, ב) גם בלא דעת נפש לא טוב, גם שחטא בלא דעת, מכל מקום הוא מצד שנפשו לא טוב, שחטא מקודם במזיד וכו'.
וזה נראה לי פירוש הפסוק (דברים כט, יח) למען ספות הרוה את הצמאה, ות' אונקלוס בדיל לאוספא לי' חטאי שלותא על זדנותא וכו'. ולכאורה קשה, איפכא הל"ל לפירוש רש"י שם, ולדברינו מבואר.
ובזה יובן, כי אחר שאמר פ' זבין ומצורעים הבא על ידי לשון הרע ורכילות כמבואר במדרש הנ"ל (במ"ר יח, ד), בא עתה להוסיף בפרשה שאחרי' מה שנמשך עוד מחטא לשון הרע הנ"ל, וז"ש דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, והוא על דרך מ"ש (בראשית ו, ה) כי רבה רעת האדם, דקאי על מוציא שכז"ל (זח"א נו:), יעו"ש. והכי נמי חטא זה מצוי בין באיש בין באשה כנודע, אף שכמעט אנוס, היא הנק' חטאת האדם, מ"מ הוא כבר מעל בחטא הקודם, וממנו נמשך מעל בה', כי ראשונה מעל בחטא לשון הרע שהוא בין אדם לחבירו, וממנו נמשך מעל בה' בפעם ב', שהוא חטא קרי, וז"ש ואשמה הנפש ההיא, ר"ל שכבר אשמה הנפש ההוא בחטא לשון הרע, וזה גרם לו חטא קרי.
ומעתה ב' עבירות בידו, לכך על חטא דיבור לשון הרע יהי' חזרות תשובתו בדיבור, כמ"ש (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים, שהוא ווידוי דברים, וז"ש והתוודו את חטאתם, שאם גרם על ידי לשון הרע לעשות פירוד בין הדבקים, יעשה שלום בין אדם לחבירו וכיוצא בו, או יפייס חבירו בדברים.
ועל חטא הוצאת שז"ל, אמר והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יוסף עליו, דאמרינן בש"ס דנגעים (פ"ו מ"ז) בך"ד ראשי איברים וראש הגויה, וכ"כ בזוהר על ראש המטה, הרי שנקרא מקום ראש הגוף. וז"ש, תחלה יתקן הפגם שפגם בברית, וז"ש והשיב את אשמו בראשו, ותקונו בברית מבואר בכתבים ושאר מחברים.
ואח"כ חמישיתו יוסף עליו, כי חמשה שכל א' כלול מעשר הם חמשים שנה של אדם, מן ך' שאז הוא בר עונשין עד שבעים שנה, יזהר להוסיף סייג וגדר ליזהר בשמירת ברית הלשון וברית המעור.
ובדרך פנימי י"ל, דכתב בכתבי האר"י בסדר שובבים, תקוני קרי, להעלות נצוצי קרי מן הקליפות אל צדיק יסוד עליון, ומשם ישפיע למלכות, על ידי המשכת כלי מ"נ מן אמא עלאה למלכות בסוד חמישית לפרעה (בראשית מז, כד) שהם ה' אותיות מנצפ"ך וכו'. וז"ש והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יוסף עליו, והבן, והש"י יכפר.
איברא, דמבואר בזוהר ח"א (צו.) כי ישראל שרשן בצדיק יסוד עליון הנקרא גואל, מה שאין כן גרים שרשן גרי צדק ולא יותר, וז"ש ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו, ונתן לכהן ודי בזה, ודו"ק.
ועל פי הנ"ל נבאר ש"ס דסנהדרין דף ק"ב (ע"א), ודי זהב (דברים א, א) אמר רבי ינאי, אמר משה בשביל רוב זהב שהשפעת להם עד שאמרו די, גרם להם לעשות אלוקי זהב וכו'. אמר רבי יצחק, אין לך כל פורעניות שבאה לעולם שאין בה א' מך"ד בהכרע ליטרא של עגל הראשון, שנאמר (שמות לב, לד) וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם. אמר רבי חנינא לאחר ך"ד דורות נגבה וכו'.
וי"ל א', הא אין אדם מת וחצי תאוותו בידו (קה"ר א, יג), ואיך אמר כאן עד שאמרו די. ב', שאמר רבי יצחק שאין לך כל פורעניות וכו', והיא תמוה, דמסיק בפ"ק דברכות (ז.) דרמי קראי אהדדי, כתיב (שמות לד, ז) פוקד עון אבות על בנים, וכתיב (דברים כד, טז) ובנים לא יומתו על אבות, ומשני, כאן בשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן וכו', וא"כ כאן שאמר אין לך כל דור ודור וכו', משמע גם באין אוחזין נענשין עבור חטא אבותיהן, וזה אינו. ועוד קשה להבין ענין א' מכ"ד בהכרע וכו', ומהרש"א פירש בכל שנה שדנין העולם בראש השנה והם מחצה על מחצה, מכריע חטא זה ח"ו וכו', יעו"ש. ועדין לא ביאר למה חלק כ"ד דווקא. ועוד, דאמר רבי חנינא לאחר כ"ד דור[ו]ת.
ונראה לבאר פרשה עגל הכתובה בתורה שהיא נצחי, דקשה, מה דהוי הוי ומה מודיעיני בזה, וכי הוא בכל זמן, כמבואר סגנון שלי להקשות זה בכל מצות שאינן בכל זמן.
איברא לפי ראות עינינו, בעונותינו הרבים חטא זה של עגל היא אזהרה לדורות הנמשכין אחר חטא זה, לבל ילכדו ברשת זו טמנו הערב רב לישראל במדבר, וגם בדורות העתידין. אחר שתבין דקדוקים בפסוק (שמות לב, א), זכרן האלשיך, יעו"ש. הא', בשש משה, שדרשו (שבת פט.) בא שש וכו', מה ענין זה לשש דווקא. ועוד, קום עשה לנ"ו דייקא. ועוד, אשר ילכו לפנינו, דמשמע שאינו רק למנהיג, כמ"ש אלשיך. ועוד, משה האיש, דודאי איש ולא אלקים הוא, ולמה איוו לאלוקים (סנהדרין סג.). ועוד, לשון לא ידענו מה הי' לו, צריך הבנה. ושאר הספיקות.
ונראה לי, דמבואר בזוהר (ח"ב קצא.) דישראל עם קודש לא עשו העגל, רק ערב רב שהם ב' אנשים יונס ויומברוס דעבדי חרשין משש ולמעלה שהוא מנחה גדולה שנקרא ערב רב וכו', ותא חזי כל ענני יקר במדבר חפיין רק לישראל לחוד, שנאמר (שמות יג, כא) וה' הולך לפניהם יומם, וערב רב וכל בעירין הוו לבר וכו', ותו ישראל אכלו המן ולא ערב רב, וקרא אכריז (שמות טז, לה) ובני ישראל אכלו את המן, בני ישראל ולא אחרא וכו', והשתא קמו ואמרו או נהא כלנא עמא חדא ונהוי בכללא עמכון, או יהא לון מאן (דיהב) [דיהך] וכו', וז"ש אשר ילכו לפנינו. אמר אהרן ח"ו דאלו ישתתפון בעמא קדישא וכו', ואהרן לטב אתכווין, אלא סגיאין מישראל אשתתפו בלבא עמהם, ובגין כך אתא משה איצטריך לבררא וכו', יעו"ש.
העולה מזה, לפי שהיו ישראל נבדלין ומפורשין מן ערב רב בתרי גווני, באכילה, שלא היו אוכלין מאכל אחד, וגם שלא היו מעורבין עמהם, רק שהיו מתבודדים בתוך ענני ישראל, ולא ערב רב, מזה יצא העגל הזה, בטענה, או נהווי בכללא עמכון, ר"ל למה תעשו התבודד[ו]ת חוץ ממנו להתפלל וללמוד בפני עצמיכן, וגם שלא לאכול מאכל שלנו.
וכאשר עיני ראו ולא זר, מלחמה זו תמיד, במי שרוצה להתקדש ולהיות פרוש להתפלל במנין בפני עצמו, מאחר שאי אפשר להתפלל בציבור שעושין מצות אנשים מלומדה, וכמה טעמים כיוצא בזה.
ובענין אכילה, לא אכשיר דרי, שהכל שוחטים אפילו שאינו בקי בהלכות שחיטה ואינו ירא שמים, והוא נגד רבותינו הקדושים, שהזהירו הפוסקים ראשונים ואחרונים, שיהי' השוחט ירא את ה' מרבים, ובפרט בענין חוש מישוש והרגשת בדיקת הסכין, שהוא לפי כוונתו יראת הלב, וכמש"כ רבינו יונה יעו"ש. ובוודאי הפורש ממאכלי העולם קדוש יאמר לו, כי הרבה אינן בקיאין בהלכות מליחה ושטיפה שהרבה דינין מסתעפים ממנו, ובזמנינו היו כמה מוכיחים דורשים הלכות מליחה לנשים בפרטות, ולא כן עתה. ובוודאי מי שרוצה להתקדש לא יסב במסיבתן, וכאשר מוהרש"ל הזהיר לתלמידו בעל של"ה במאכל יותר מכל יעו"ש.
וכן שמעתי מחכם אחד, כי עתה התחכם היצה"ר שלא יצטרך לילך לפתות וללכוד ברשתו כל יחיד ויחיד, רק כל עצמו ללכוד את היחיד אשר רבים נכשלים בו, והוא שמעמיד שוחט בעיר, א' מסטרא דיליה, המאכיל טרפות לרבים, וכולם נלכדים ברשתו עבור זה.
וכן הש"ץ שהוא סרסור בין ישראל לאבינו שבשמים להוציא רבים ידי חובתן, ורבותינו הזהירו בפוסקים ראשונים ואחרונים, שיהי' הש"ץ המובחר שבעם, ולא כן עתה שבוחרין הגרוע שבעם כנודע, ואין להאריך בזה. ובוודאי צריך לעשות כמ"ש הרמב"ם (הל' דעות פ"ו ה"א), עד מי יתנני מלון מדבר וכו', יעו"ש.
ואהרן שראה רוע כוונתם להתערב עם ישראל כדי למשוך את ישראל למדריגתן, לכך אמר אם ישתתפון עם עמא קדישא וכו', ומזה יצא העגל שעשו הערב רב אלוק זהב וכמ"ש בסנהדרין בפ"ק (ז:) מלא תעשון אתי אלוקי זהב (שמות כ, כ), הא דעץ שרי, בתמיה, אלא אמר רב אשי אלוקי הבא בשביל זהב, ופירש מוהרש"א ב' אופנים, וז"ל: כי שתים רעות עשו, שהם מתמנין בשביל זהב שנתנו לשררה. וגם שרוצין לאסוף זהב וכסף ע"י הרבנות למלאות חסרונן וכו', וכבר באו רבותינו וכו' עד ובירושלמי (בכורים פ"ג ה"ג) אמר, ר' מנא מיקל לאילין דמתמנין בכספא, ר' אמי קרא עליהון אלוקי זהב, אין קורין אותו רבי, ואין עומדין בפניו, והטלית שעליו כמרדעת של חמור וכו', יעו"ש.
ובזה יובן פרשה הנ"ל, שהיא הי' במדבר, והיא נוהגת בכל זמן עד ביאת משיחנו במהרה בימינו. וז"ש וירא העם כי בושש משה, שהוא רמז מוסר בזמן ההוא ולדורות, בענין הנהגת המוני עם [עם] רבניהם, שיש כשירי ראשי הדור העוסק בתורה ועבודת ה' עד שש שעות ביום, שאז הוא זמן סעודת ת"ח המאוחר לכולם, כמ"ש בפ"ק דשבת (י.), וכמו שהיה משה ראש לכל דורו שהיה דור דיעה, כך בכל דור ודור, הראש שבהם הכשירים הם מניצוצי משה רבינו ע"ה, וכמ"ש בתיקונים ובמד' וז"ש (קהלת א, ט) מה שהיה הוא שיהיה וכו', וכ"כ בלקוטי תורה שש מאות אלף רגלי וגו' (במדבר יא, כא). וגם בלאו הכי, מי שיש לו דעה נקרא משה. וכאשר הי' בדורו של משה כך היא בכל דור, כי גם הוא הערב רב שיש בכל דור ודור כמ"ש בכתבים.
וז"ש וירא העם כי בושש משה, שהרב כשר שבעירם שוהא לבוא לפקח בעסק הקהל גם כי בא שש, שעדיין עוסק בהתבודדת, שהיה הזמן צריך אז לזה, מיד קמו בתערומת ואמרו עשה לנו אלוקים שילכו לפנינו, כי אנחנו כבירה בלא מנהיג, שהוא עוסק תמיד במלאכתו מלאכת ה', ואנחנו בני העיר כצאן בלא רועה, וכאשר בזמנינו הי' מסירה לפני השררה, וצריכין אנו למנהיג.
וביארו דבריהם ואמרו, כי זה משה האיש לא ידענו מה הי' לו, ור"ל כי זה משה שהי' איש גבר בגוברין להיות מנהיג, עתה לא ידענו מה הי' לו, שלקח דרך אחרת לבחור בבדידה, ומעתה אינו ראוי להיות רב ומנהיג לנו, גם כי יבוא אח"כ, כי צריכין אנו לראש כזה שנהי' עמו בכללות א' במאכל ובתפלה, שלא יפרוש ממנו בכל עת, וז"ש אשר ילכו לפנינו, מה שאין כן משה וישראל שהם נפרדין ממנו על ידי ענני יקר, ובאכילת מן וכו'.
והרמז לדורות, על ידי שעושה עם אנשי יחידי מנין בפני עצמו, וגם אינו אוכל עמהם במסבה כלל, שזה הי' סיבה לערב רב לעשות עגל זהב, וכמ"ש בזוהר הנ"ל, וכן לדורות מצד זה יצא עגל זהב, שהיא אלוקי זהב, שנתמנה על פי השררה בשביל זהב, וכשאין סיפק בידו עושה שידוכין בעיר, וכמו ששמעתי פירוש הש"ס (בכורות ה.) משה רבכם גנב, או קוביוסטוס שגונב נפשות, כדי להתחתן עם ס' רבוא ישראל וכו', ומשום הכי עתה רבים הם הרבנים בעיר, וז"ש אשר ילכו לפנינו, שאיוו לאלקות הרבה (סנהדרין סג.), שהוא הרב והמחותנים, עד שמצד זה נעשה קטטות ומריבות בעיר, וז"ש וישמע יהושע וגו' ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה וגו', שהיא קול מלחמת קטטות ומריבות. ומצד זה נשתברו הלוחות, שנסתלקה תורה מהעיר. עד שברחמי הש"י חזר ושלח את משה, וטחן העגל לעפר, כדי להראותו שאין בו ממש אף שילכו לפניו, וחזרו וקבלו אותו לרב, ובדק כסוטות (ע"ז מד.) ופירוש כסוטות עיין אח"ז במצות סוטה, ותבין היטיב, ונתברר הטוב מן הרע, שמהם מתו בחרב, מהם במגפה, מהם בהדרוקן (יומא סו:).
ובסוף (ש)כשעמד משה בתפלה, ונמחל לישראל, וצוה לעשות משכן מכסף של ישראל לבד ולא (לערב) [מערב] רב, וכמ"ש בזוהר (ח"ב קצה.) ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, קחו מאתכם תרומה וגו' (שמות לה, א-ה). והרמז לדורות, שיעשו בית המדרש ליחידי ישראל שיהיו נפרדים מהמוני עם, כי אי אפשר שיהיו בכללות א', והיא תיקון מה שקלקלו תחלה להתרעם בזה, וכאשר היה במקדש עזרת כהנים ועזרת ישראל לבד.
ובזה יב[ו]אר מה ענין פרשת שבת אלה הדברים (שמות לה, א) למשכן וכו', ודרשת חז"ל (מכילתא, ורש"י ז"ל) ידוע.
ולדברינו אתי שפיר, כי התלמיד חכם נקרא שבת, וכשם שיש הבדל ושינוי בין חול לעשות ל"ט מלאכות, מה שאין כן בשבת. כך יש הבדל בין שחיטה ומליחה שהוא מן ל"ט מלאכות, כמ"ש בפ"ז דשבת (מ"א) השוחטו והמפשיטו המולחו וכו', הנוהג בחול שהם המוני עם, ובין הת"ח הנקרא שבת, שהרשות נתונה להוסיף לו תוספת פרישות בזה כנ"ל, והיא תיקון קלקול שני, ואז הוי מחילת עון לישראל, אחר שתקנו וקיבלו על עצמן לתקן ב' דברים שקלקלו, וק"ל.
ואני הכותב בדידן הוי עובדא הנ"ל מרישא לסיפא, ומרומז למה דווקא זה האיש צוה לעשות בה"מ בשאריגראד.
[מה ענין אזהרת שבת למלאכת המשכן, ונ"ל דכ' בזוהר פרשת ויקהל (רג.), משה כניש לון למימר שבת לון, דבקדמיתא לא נטרו ערב רב, כיון דשמעו ביני ובין בני ישראל אמרו מלה דא אתמנע מינן, מיד ויקהל העם על אהרן וכו', ואתמשכו סגיאין אבתריהן, לבתר דמיתו, כניש משה בני ישראל בלחוד ויהב לון שבת וכו' יעו"ש.
וענין חילול שבת מבואר שם אח"כ דף ר"ה ע"ב, וז"ל: ומאן דאשתדל במילין אחרנין ובמילין דעלמא בשבת, דא איהו בר נש דמחלל שבתא, לית לי' חולקא בעמא קדישא דישראל, תרין מלאכים שוו ידיהון על רישא ואמרי ווי לפלניא דלית לי' חולקא בקב"ה, יעו"ש. ומעתה תראה ענין חילול שבת בדורות הללו שהוא עקבות משיחא, אשר היו צריה לראש (איכה א, ה) מן ערב רב, כמבואר בכתבים וברעיא מהימנא פר' נשא יעו"ש. דלא די דמשתדלין במילין דעלמא, שאינן צרכי צבור צרכי מצוה, אף גם שמטריחין להמתין בציבור עם ברכו דשבת עד שיבוא הראש, ובשחרית להמתין עם שוכן עד להפסיק בין הדבקים, לכך נתן משה שבת לישראל לחוד, ונתחזק ע"י עשית המשכן - עזרת כהנים לחוד, דהיינו לכהן ולשרת להש"י, ועזרת ישראל שהם להמוני עם שבהם הראשים, לחוד, ושם יעשו מה שלבם חפץ, עד שירחם הש"י על עמו לקבץ נדחינו ורועה אחד לכולנו, במהרה בימינו אמן נצח סלה ועד].
ובזה נבוא לביא[ו]ר ש"ס, מאמר רבי יצחק אין כל פקידה וכו'. והוא דאמרו חז"ל אמר רבי חנינא לאחר ך"ד דורות נגבה פסוק זה שנאמר (יחזקאל ט, א) קרבו פקודת העיר וכו', ולכאורה הוא סותר דברי רבי יצחק, והל"ל רבי חנינא אמר.
ונראה, דכתוב בכתבי האר"י לענין ברורי ניצוצות עד עקבות משיחא, שבכל דור ודור נברר אבר א' מכללות הפרצוף שבכל העולם, עד שלבסוף בזמן משיח יוברר אבר הרגלים, שהוא עקבת משיחא דמטו רגלין ברגלין וכו', יעו"ש.
והנה יש ך"ד ראשי איברים באדם, שבהם תלוי הכרע ומשקל להכריע מעשיו להרע או להיטיב, והוא עשירית מן רמ"ח איברים שבאדם. הגם שיש קרוב לך"ה איברים, רק שאינו אבר שלם לא חשיב רק ך"ד.
והוא מה שכתב האלשיך בפרשת אמור (ויקרא כג, יא) כי כל דורות העתידים לבוא היו תלוין באיבריו של אדם הראשון, זה בראשו וזה בידו וכו', ואם באנו לפרש האיברים שבאדם שכל מעשי הטוב והרע תלוין בהם, אשר על כן צריך אדם לקדשן לשמים, והם המוח ואזניו וידיו וכו', הנה האיברים האלה הם עשירית האיפה, שהוא כל האדם שצריך לתקנם. ואם לא ידע לתקן, יביאם אל הכהן המיוחד שבדור לכהן לו ית' ולשרתו, והוא יניף אותם תנופה לה', ויתר האיברים ככבש ההולך אחר הרועה ילכו בתום. וגם ב' חלקי חיותו הם נפש רוח יקדש לה', וזהו ב' עשרונים וכו', ודפח"ח.
ומעתה רמ"ח איברים עם נפש ורוח הוא גימטריא נר, וכמ"ש בזהר יעו"ש. וז"ש (משלי כ, כז) נר ד' נשמת אדם. ותיבת ליטרא עולה בגימטריא ר"ן, שהם רמ"ח איברים שבאדם ונפש ורוח ר"ת נר, ומעשרו הוא ך"ד כנ"ל.
והנה כמו שיש באדם פרטי, כך בכללות פרצוף עולם דור אחר דור הוא כסדר איברים זה למטה מזה, ולכך אם הראשונים בני אדם וכו' (שבת קיב:). ולכך אלו הך"ד איברים שבכללות פרצוף העולם, נתגלגלו בך"ד דורות, שבהם ההכרע והמשקל תלוי מן ליטרא, שהוא רמ"ח איברים בכללות הפרצוף ועם נפש ורוח גימטריא ליטרא. ועל ידי חטא העגל הי' מכריע אלו ך"ד איברים לרעה, עד שהם ך"ד דורות, עד שלאחר ך"ד דורות נגבה פסוק זה, שנאמר קרבו פקודת העיר וכו'. ואחר שאלו ך"ד דורות שהם ך"ד איברים שבהם תלוי הבחירה להכריע להרע או להטיב, ועל ידי חטא הנ"ל הכריעו לרעה כל רמ"ח אברים, שהם הדורות עד ביאת משיחנו במהרה בימינו, שאז תשליך במצולות ים כל חטאותינו, ובכללו ג"כ העגל הנ"ל, שיהי' בלע המות לנצח.
וא"כ שפיר אמר הש"ס אין לך כל פורעניות שבעולם שאין בה מחטא עגל וכו', משמע עד ביאת המשיח, ואיך אמר רבי חנינא רק עד ך"ד דור[ו]ת שאז נגבה הכל, דהוי כסתרי אהדדי. ולדברינו מבואר, שע"י הכרעת ך"ד ראשי איברים בך"ד דורות, נמשך החטא עד ביאת משיחנו במהרה בימינו, ואחר שאוחזין מעשה אבותיהן כמבואר, עד לעת שיתברר ויתלבן הכל וק"ל.
ועל פי זה יובן מצות סוטה להשקותה וכו' (ה, יב-כח). קשה איך מצוה זו תמיד בכל זמן ובכל אדם, והמצות הם נצחיים.
ונ"ל דודאי מבואר בספר יצירה (פ"ו מ"א) בסוד עולם שנה נפש, מה שיש למעלה בעולם, יש בשנה בכללות הפרצוף, ויש בנפש יחידי באדם פרטי חומר וצורה, שהוא הגוף והנשמה, ובכללות העולם הזה יש ג"כ חומר וצורה, כי צדיקי הדור הם הנשמה של העולם, והמוני עם החומר והגוף של כללות פרצוף עולם הזה. וכן עה"ז הוא החומר נגד עולם שלמעלה, שהוא עולם הנשמות כנודע. ומעתה יתפרש פרשה זו בעולם שנה ונפש, ואפרש אחד מן ג' הנ"ל, וממילא תבין לאינך ב' האמורין.
ותחלה יש להקשות קושית המפרשים, במה שפירשו חז"ל (ברכות סג.) אם מעכב אתה מתנות כהן סוף שתצטרך לכהן להביא לו סוטה. והקשה נחלת יעקב (במדבר ה, יב) טובי' חטא וזינגד מנגד וכו'. ובעל גור אריה (שם) פירש לאו דווקא סוטה דה"ה זב ומצורע וכו', ואינו במשמע הפסוק.
ונ"ל דעיקר התכלית של בריאת האדם בעוה"ז לעשות מחומר צורה, בין בפרט - שהגוף שלו יתאוה לעשות מעשה נשמה ולא חמדת החומר, וכן בכללות פרצוף העולם לעשות מחומר צורה, למרדף בתר חייבא להחזירו בתשובה, וכיוצא בזה. ושורש הכרעת האדם תלוי בכ"ד ראשי איברים, שבהם תלוי הכרעה לעשות מחומר צורה, וכמ"ש האלשיך בפרשת אמור (ויקרא כג, יא) שאם לא ידע לתקן ולהכריע יביאם אל הכהן וכו', יעו"ש.
ונ"ל שזה טעם ך"ד מתנות כהונה, רמז שיתן לכהן ך"ד ראשי איברים, ללמדם לשרת ולכהן לו יתברך, ובודאי מתנה יחשב לכהן המזכה אחרים, שזכותן תלוי בו. הגם שגם הדברים כפשוטן, שיש ך"ד מתנות כהונה גם כן, מ"מ עיקר הרמז שהוא ך"ד איברים הנ"ל, שצריך ליתנן לכהן, ואז מוכרע כל רמ"ח איבריו לטוב, ונעשה מחומר צורה, ואז הגוף הנקרא אשה, נכנע ומשועבד תחת הנשמה הנק' איש.
מה שאין כן אם אינו נותן ך"ד מתנות כהונה, שהם ך"ד ראשי איבריו שבאדם שבהם תלוי כל הכרעת גופו לעשות מחומר צורה, אז גורם כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל, כי שטה וסרה הגוף מדרכי הצניעות של הנשמה שהוא האיש. וזה שפירשו רז"ל (תנחומא נשא ה) איש, ללמדך שמעלה בשתים, באיש מלחמה שלמעלה, ואישה למטה וכו', כי כך הוא כאשר זכרנו.
גם י"ל, ב' איש יש, א' מצד החומר - יודע ציד איש שדה (בראשית כה, כז), וב' מצד הצורה - ויעקב איש תם (שם), וכשנכנע החומר תחת הצורה אינו רק איש אחד, איש תם, מה שאין כן כשנפרדים. והוא גם כן מה שאמר ומעלה בו מעל, בשתים הנזכרים.
ואמר ושכב איש אותה שכבת זרע, והוא על דרך שכתוב במדרש הנעלם פ' וירא (זח"א קט:), ותשכב את אביה (בראשית יט, לג), כי נפש המתאוה והגוף מעוררת היצה"ר, לכה נשקה אבינו יין ונשכבה עמו (בראשית שם, לב), מה יש לנו בעולם הבא, נלך ונרדוף אחר יצה"ר ואחר חמדת עולם הזה וכו', יעו"ש. וכאשר שכב איש ציד אותה ונגמר התאווה, נקרא שכבת זרע, שהוא גמר ביאה וגמר התאוה.
ואמר ונעלם מעיני אישה ונסתרה והיא נטמאה וגו', ור"ל כי כך דרכו של יצה"ר, להסתתר ולומר שהוא יצר הטוב שמצוה כך לעשות, וכמו שכתבתי במאמר כסות ולשון שינה, וכמ"ש האלשיך (במדבר כה, יז) בענין פעור, שמצא מקום לפתות ישראל אף הכשרים שמצוה לבזות ע"ז, ולכך ויצמדו ישראל לבעל פעור (ע"ש כה, ג), ולכך הזהירה תורה סמוך לזה לא תוסיפו על מנין מצות וכו', יעו"ש. וזה שאמר ונעלם מעיני אישה, כי הנשמה לא נשתתף במעשה זה, רק הגוף סבר שאין עבירה בזה, מצד הסתירה שהסתיר היצה"ר את עצמו בלבושי יצר הטוב כנ"ל.
ועבר עליו רוח קנאה, שהוא רוח טהרה כדרשת חז"ל (סוטה ג.), וקנא את אשתו והביא את אשתו אל הכהן, שרוצה להכניע החומר היא האשה, אל הצורה, והוא על ידי הכהן כאמור, לחזור וליתן ך"ד מתנות כהונה הנ"ל.
ואמר שיהי' ביד הכהן מים המרים המאררים, ור"ל כי זכרתי בדרוש הפטרת הוי כל צמא לכו למים וכו' (ישעיה נה, א), בשם האלשיך (ריש דברים), כי דברי תוכחה ומוסר הם לטובים הצמאים לשתות מימי החסד המוסר ותוכחה, כמים קרים על נפש עיפה, שאם הדור כשרים שומעים מוסר להכניע לבם, ולכך אמר משה (דברים ט, ז) ממרים הייתם וכו', מקציפים הייתם וכו' (דברים שם, כב), ואין סר וזעף, כי אם מקבלים באהבה רבה וכו', יעו"ש. א"כ אין זה מים מרים המאררים, רק מים מתוקים יחשב לטובים ולכשרים. וז"ש והשביע הכהן אם לא שכב איש אותך, ולא שטית טומאה תחת אישך, הנקי ממי המרים המאררים האלה, ור"ל שאין זה אצלו למים מרים וכנ"ל, מה שאין כן ואת כי שטית וכו', ואז והשקה את האשה שהוא החומר, ובאו בה המים המאררים למרים. וזה שפירש רש"י למרים, שאצלה היא מרים, דהא מים קדושים כתיב וכו'. ר"ל כי ודאי מי המוסר ותוכחה הוא לו למרים המאררים, וזה סימן כשהוא סר וזעף ונפשו מרה לו בשמוע דברי מוסר מפי הכהן המדריך ומיישר העם לעבודתו יתברך, ודאי טמא הוא, שנטמא יריכו, לכך בשמוע בתת ה' ירכך נופלת, שהוא על ידי שלא היו מחזיקים ירך ת"ח, וכמ"ש בזוהר (ח"א קעא.) ותקע כף ירך יעקב, שקול יעקב בתורה ואז אין ידי עשו שולט, מה שאין כן וכו'. ואת בטנך צבה, כמ"ש האלשיך בטן רשעים תחסר (משלי יג, כה), שלעולם נחשב לו חסר בטנו, לכך צבתה בטנה בשמוע מוסר, ובאו בה המים של המוסר למרים. מה שאין כן אם טהורה היא, ונקתה ממים המרים, שאין זה לה מים מרים רק מתוקים, וק"ל.
וכאשר כתבתי באיש פרטי, כך יש לפרשו בכללות פרצוף העולם, שהכשרים שבראשי הדור הם הצורה והנשמה, ונק' איש, והמוני עם הם החומר, ונקרא אשה. ועל ידי שלא נתן ך"ד איברים שהם ך"ד מתנות לכהן להכניע החומר לצורה, סוף שתצטרך להביא לו הסוטה דרך בזיון, שמוכרח לשוב לכהן, וענין סוטה הוא שסטה מעליו, כאשר יבואר.
ואמר כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל, שסרו ושטו מעליו, ומעלה בו מעל, שהוא בשתים, למעלה ולמטה, שלא רצו בכשירי הדור שיהי' להם לרב ולמנהיג, שיתהפכו מחומר צורה, וקבלו לעצמן איש מסטרא דאיש יודע ציד (בראשית כה, כז), הצד ומרמה בפיו הבריות כנודע.
ושכב איש אותה שכבת זרע, שגמרו תאוותן לדחות הטוב ולבחור ברע. ונעלם מעיני אישה, ר"ל שתחלה עשו בהסתר מעשיהם לאכול עליו קורצא בי מלכא בהסתר, בכל מיני מסירות וכיוצא. והיא נטמאה, שעשו כל טומאה, הן בדיני מאכלים ושחיטות הפסולין וכיוצא.
עד המשך זמן שעבר עליהם רוח טהרה, שרוצין לחזור להכניע חומרן לעשות מחומר צורה, ואז מיד שהרהרו כך, יצאו מן חומר הנקרא אשה, ונעשו צורה הנקרא איש, לכך אמר ועבר עליו רוח קנאה, כי על החומר הנזכר אמר זה, שעבר עליהם רוח קנאה לחזור לבעל הראשון.
והנה יש שנטמאה, שלא נתפסה רק ברצון עשו, ויש שלא נטמאה שהיו נתפסים שהיו אנוסים, שאין ברירה בידם עד עכשיו, שנגררו אחר ראשי העם, שהיו צריך לראש. ועכשיו שחזרו וסרו אל משמעתו, והביא האי"ש, זהו הטובים שבעם, את אש"תו, זהו שנשארו בחומרן, אל הכהן, המשרת ומכהן להש"י.
וביד הכהן יהי' מי המרים המאררים, כי שפתי כהן ישמרו דעת תורה יבוקש מפיהו (מלאכי ב, ז), כי תורה נק' תורה שמורה דרך לשוב עד ה', וזה שלא נטמא מי המוסר יחשב לו למתוק, מה שאין כן מי שנטמא (ובאה) [ובאו] לו המים למרים, כי בשמוע שהשביע הכהן את האשה יתן ה' אותך לאלה ולשבועה, ר"ל שהכל יאמרו איכה היתה לזונה קרי' נאמנה (ישעיה א, כא), והכל נשבעין כך וכו' בתת ה' את ירכך נופלת, כמו שלא החזקת בירך ת"ח הכשירים סמכין דאורייתא, ואדרבא החזיקו להם לשלחם מהעיר, לכך ירכך נופלת - שהוא ת"ח שלך שנקרא ירכך. ובטנך צבה, שעש' בשביל הנאתו חמדת כבוד עולם הזה המכונה לבטן, כמ"ש (משלי יג, כה) ובטן רשעים תחסר. וגם על גחונך תלך (בראשית ג, יד), שהוא כינוי על הגאוה כהולך על בטנו, כמ"ש בשל"ה, לכך ובטנך צבה, והיינו של נבעלת. וכן יריכו ובטנו של בועל שהוא איש ציד, שנופל יריכו, הוא היקום והעושר המעמיד הגוף על יריכו. ובטנה צבה, הוא חמדת והנאת כבוד המדומה. בשמוע דברים אלו, בודאי מי שנטמא בכל טומא[ו]ת הנ"ל, ובאו בה המים המאררים למרים, שמי המוסר זה יהי' כחרב חדה על צוארו. והיתה לאלה בקרב עמה, ר"ל שהכל מרמזין על זה שעליו שייך דברי מוסר זה, וז"ש והיתה לאלה בקרב עמה. ואם טהורה היא, ונקתה ונזרעה זרע.
וכן יתפרש בדרך ג', בעולם הבא, שהובא אל הכהן העליון לטהר במי החסד, ואתי שפיר.
עוד י"ל, רמז לך"ד מתנות כהונה שיתן לכהן, ועשיר[י]ת האיפה שהם המעשר מן רמ"ח הם ך"ד איברים שיתן לכהן, הכל הולך אל מקום אחד. דאיתא בכתבים, דיותר צריך אזהרה לאדם במאכלו משאר עסקיו, דיוחנן כהן גדול נעשה צדוקי (ברכות כט.) על ידי שלא נזהר לאכול בקדושה, יעו"ש. וכן כתב הבחיי (שולחן של ארבע ש"ב) מובא בראשית חכמה שער הקדושה פרק ט"ו, ענין מאכל המן שהי' עשיר[י]ת האיפה וכו' (שמות טז, לו), יעו"ש. וא"כ שפיר רמז לך"ד מתנות כהונה שיתן מאכילתו, שהוא שיאכל בטוב כוונה, ויהי' נחשב קרבן על ידי כהן איש החסד, שמשם בא שפע המזון, כמ"ש בזוהר תרומה (קסח:) על הארץ ועל המזון, ואז מכריע לטוב ך"ד ראשי איבריו, ועל ידם נמשך כל רמ"ח איבריו לטוב, והבן.