תולדות יעקב יוסף· רבי יעקב יוסף כ"ץ מפולנאה
משפטים
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (כא, א). כדי לבאר זה, נראה לי לבאר מקודם משנה (אבות פ"א מי"ח), על ג' דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום שנאמר (זכריה ח, טז) אמת ומשפט (ו)שלום שפטו בשעריכם.
כדי לבאר זה, נראה לי לבאר תחלה ש"ס פרק קמא דסנהדרין (ז:), דרש ר"נ בר רבין מאי דכתיב (משלי כט, ד) מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומ[ו]ת יהרסנה, אם דיין דומה למלך שאינו צריך לכלום יעמיד ארץ וכו'. ומחולק רש"י (ד"ה אם דומה) ותוספות (ד"ה שאינו), דרש"י פירש לענין חכמה. והתוס' פי' לענין עושר.
והנה לדברי שניהם קשה, הא על ג' דברים עולם עומד, ודין א' מהם, ואיך אמר במשפט לבד יעמיד ארץ. הגם לפי פירוש שכתבתי לקמן דקשה במשנה דאבות, דפתח בג' וסיים באחד - שפטו בשעריכם, ולפי הביאור שם יתורץ כאן גם כן. אך קשה, במה פליגי רש"י ותוס', ולמה לא סבירא לי' רש"י כתוס', דמשמעות הסוגיא כהן שמחזיר על הגרנות משמע כתוס'.
ונראה לי דרש"י ימאן לפרש כתוספות, דמשמע אם מחזיר אחר מתנות יהרסנה, אבל אם נותנין לו בביתו שפיר דמי, וזה אינו, דמכל מקום שוחד מיקרי, לכך פירשו וכו'. אבל התוספות יפרשו דל"ק, דאיתא בש"ס דברכות (י:) הרוצה שלא להנות אל יהנה כשמואל הרמתי, והרוצה להנות יהנה כאלישע. ופי' מהרש"א אלישע שהי' יושב בביתו שרי, מה שאין כן שמואל הרמתי שהי' מסבב וכו', יעו"ש. ואם כן דברי התוס' אתי שפיר, דוקא כשהוא מחזיר בבית הגרנות, אבל ביושב בביתו שפיר דמי, דלא איירי בשוחד רק במתנות, ומכל מקום במסבב ומחזיר אינו נכון, וק"ל.
אך כדי להבין קושיא הנ"ל, נראה לי, דבארתי ביא[ו]ר טור חושן משפט סי' ז': אין הדיין יכול לדון, יעו"ש לקמן. ומעתה יבואר, מ"ש הדין והאמת והשלום הכל הוא בענין המשפט, ושפיר סיים שפטו בשעריכם. והוא, כי הדין הוא כפשוטו, שיקוב הדין בין איש לרעהו, ובלבד שזה הדיין לא יהי' אוהב אותו מחמת שקיבל הנאה ממנו, או שונא אותו שלא דבר עמו ג' ימים באיבה (סנהדרין כז:). ואם דבר עמו תוך ג' ימים ומכל מקום הוא שונאו, הוא הדבר המסור ללב, ועל זה קאי מ"ש ועל האמ"ת, שיודה דיין האמת שבלבו אם הוא שונאו, גם שאין בעל דין יוכל לפוסלו מחמת שדיבר עמו תוך ג' ימים. וגם שאינו שונאו בלבו גם כן ודובר אמת בלבבו, רק שאין הבעל דין אוהבו וחושדו שהוא שונאו, גם כן יש למנוע את עצמו וכמ"ש ויקרב משה את משפטן לפני ה' (במדבר כז, ה) יעו"ש, וז"ש על השלום, שיהי' בדין שלום ואמת ביניהם, אז שפטו בשעריכם.
ובזה יובן מלך במשפט יעמיד ארץ, כי פרשת מלך נאמר בו (עי' דברים יז, כ) לבלתי רום לבבו מאחיו, שלא יסור ימין ושמאל, למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בק"רב ישראל. ר"ל שיהי' מקורב עם כל אחד מישראל, אז במשפט יעמיד ארץ, וכמ"ש בריש ספר זה בשם הרמב"ם שלא ישתומם, וז"ש לבלתי סור ימין ושמאל, ויבא על דרך המיצוע, שהוא בקרב ישראל, וכמ"ש מהרש"א (ברכות יז.) בביאור רבי אלכסנדרי, יהי רצון מלפניך שתכניעם מלפנינו ומאחרינו, אמן.
איברא כדי להרחיב ביא[ו]ר ש"ס דסנהדרין, נ"ל להקשות, חדא, דאיך אמר מלך במשפט יעמיד ארץ, דמשמע במשפט לבד יעמיד ארץ, והוא נגד משנה דאבות (פ"א מי"ח) דאמר על ג' דברים העולם קיים על הדין שהוא משפט ועל האמת ועל השלום, ויליף מפסוק שנאמר אמת ומשפט ושלום שפטו בשעריכם, משמע דוקא על שלשה דברים.
הגם דקושיא זה הי' אפשר לתרץ על ידי קושיא אחרת בפסוק הנ"ל, דפתח בג' דברים וסיים באחד, שאמר אמת ומשפט ושלום שפ"טו בשעריכם. וקושיא א' יבואר בחברתה, על ידי קושיא ג' - שהקשה הבית יוסף בטור חושן משפט סימן א': אמר רבן שמעון בן גמליאל על ג' דברים העולם קיים וכו', ופירש רבינו יונה שאין אלו ג' דברים וכו'. והקשה הבית יוסף וכו', ומסיק וז"ל: ואפשר שכל ג' דברים הם בענין הדין וכו', יעו"ש. אם כן שפיר סיים שפטו בשעריכם, כי ג' דברים אלו הכל בענין המשפט וק"ל. ואם כן אתי שפיר מלך במשפט יעמיד ארץ, כי במשפט לבד נכלל כל הג' דברים, וכתיר[ו]ץ הבית יוסף, וק"ל.
אך כדי לבאר שאר הספיקות, א' לשון מאי דכתיב וכו', משמע שיש ב' פירושים וכו'. ב' מלך במשפט, דהל"ל במשפט יעמיד ארץ, ל"ל מלך. ג' להבין לשון יעמיד ארץ, הל"ל או קיים או עומד כלשון ב' משניות דאבות. ד' מאי לשון ארץ, דהל"ל עולם כלשון המשנה, דכולל שמים וארץ.
ה' למה הוציא הש"ס הפסוק מפשטו מלדרוש מלך במשפט, אם דיין דומה וכו'. הגם די"ל, [מ]כח קושיא ראשונה שזכרנו לעיל הוכרח להוציאו מפשוטו, דאיך אמר במשפט לבד יעמיד ארץ, וזה אינו, דעל ג' דברים עולם קיים. לכך דרשו אם דיין דומה למלך.
איברא די"ל אין זה קושיא כדי שיוכרח להוציאו מפשוטו עבור קושיא זו, דיש לפרש כפשוטו ולא קשה מידי. דכבר זכרנו מ"ש התוספות (ד"ה כפה) בפ"ט דשבת (פח.) אסוגיא מכאן מודעא רבא לאורייתא וכו' אף על פי כן הדר קבלוהו בימי אחשורוש וכו'. והקשה התוס', הא כבר אמרו נעשה ונשמע וכו'. ומשני התוס', שמא היו חוזרים מכח האש הגדולה וכו'. והוא תמוה, ובארתי שם, יעו"ש.
וזה נראה לי פירוש הפסוק כי חק לישראל הוא משפט לאלדי יעקב (תהלים פא, ה). ופי' האלשיך כי הנגלה מהתורה הנקרא משפט, הוא שייך להמוני עם הנק' בשם יעקב, מה שאין כן חלק הנסתר מהתורה הנק' חק, הוא לבני עלי' הנקרא ישראל וכו', יעו"ש.
ולי נראה על פי התוספות (ד"ה לוו) שהקשו במסכת ביצה (טו:), עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות (פסחים קיג.), אש"ס (ביצה שם) שאמר לוו עלי ואני פורע, ומשני וכו'. ובארתי זה על פי קושיא בש"ס דר"ה (יז:), אילפא רמי, כתיב ורב חסד וכתיב ואמת וכו'. והענין, כי ב' סוגי אנשים יש, א' סוג אחד הנוהג על פי הטבע, סוג ב' למעלה מהטבע, וכך נוהגין עמהם, וכמו שכתבתי דע מה למעלה ממ"ך (אבות פ"ב מ"א). ועל פי זה ביארתי קושיא על הרמב"ם והמפרשים שהוצרכו כל הניסים לקבוע בעת הבריאה כדי שיקבעו בטבע וכו', יעו"ש.
וז"ש כי חק שהוא למעלה מהטבע שאין הדעת סובלו, הוא שייך לי"שראל דוקא - לבני עלי' הנק' ישראל. מה שאין כן הנהגה על פי הטבע הנק' משפט הוא לחלק המוני עם הנקרא יעקב, כי אם ירצה איש המוני לנהוג למעלה מהטבע מה שאינו מדריגתו לא יעלה בידו כלום, כמו ששמעתי ממורי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם (ברכות לה:), והבן.
והוא כלל גדול בכל ג' עמודי עולם, בתורה ועבודה וגמילות חסדים, שלא יכנוס אדם לפנים ממדריגתו, שזהו הוא סיבת ביטולו לגמרי, וכמו שכתבתי פירוש הפסוק (שמות יט, יב) השמרו לכם עלות בהר וגו', יעו"ש. וגם פירוש הפסוק (שמות כ, כג) לא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו, יעו"ש.
וזה שרימז הפסוק מלך במשפט יעמיד ארץ, ור"ל מאן מלכי רבנן, בהנהגת עיר או מדינה, במשפט יעמיד ארץ, אם ינהגם במשפט שהוא בדרך הטבע, יעמדו על עמדם אנשי המוניים הנקרא ארץ, שלא ימוטו ממדריגתן, מה שאין כן איש תרו"מות שרוצה להרים אותן למעלה ממדריגתן, יהרסנה לגמרי, שזה סיבת הריסתן לגמרי, וכמ"ש התוספות בפרק ט' דשבת (פח. ד"ה כפה) כי מכח האש הגדולה שהוא גדול התלהב[ו]תן יחזרו לגמרי, עד שהוצרך משום זה לכפיית ההר, שישארו על כל פנים בהנהגת על פי הטבע, שלא ימוטו מזה לעולם, וק"ל.
ואחר שזכינו לזה דאתי פירוש הפסוק כפשוטו על נכון, כי הדרש והפשוטו בסוג א' עולה, וזה נמשך מזה - הדרש מהפשוטו, וזה פי' כי חוק לישראל הוא עצמו הפשוטו הנקרא משפט לאלדי יעקב, כי הנהגת מלך שהוא מאן מלכי רבנן הנהגת עיר או מדינה הוא לפי הנהגת עצמו, וז"ש אם דיין דומה למלך שאינו צריך לכלום, ר"ל שאינו צריך לבקש מדריגה אחרת רק מתנהג על פי מדריגתו, אז יעמיד ארץ, כי דור ודורשיו הדור לפי דורשיו (ערכין יז.), מה שאין כן איש תרומות שמחזיר בבית הגרנות לבקש מעלות תרומות למעלה ממדריגתו, יהרסנה בין לעצמו בין לאחרים.
ובזה פי' רש"י לשיטתו והתוס' לשיטתו, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי בין בתורה ועבודה, או בענין פרנסתו ועשרו, הכל צריך כל א' להבחין ענין בחינתו ומדריגתו שלא יעלה אל בחינה שאינו מדריגתו, כמו שהשיבני אדם אחד, והבן.
וז"ש ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, להתנהג עמהם בדרך הטבע שהם משפטים נמוסים, שבזה יוכל להעמיד ארץ כמ"ש מלך במ"שפט יעמיד ארץ, וכנ"ל. מה שאין כן למעלה מהטבע שהם חקים, אינו הנהגה לכללות המדינה או העיר כי אם לבני עלי' שהם (מעוטים) [מועטים], וכנ"ל.
ובזה נראה לי פירוש הפסוק בישעי' סימן [מ'] (ג) פנו דרך ה' ישרו בערבה מסילה לאלדינו. והוא, כי דרך שרבים בוקעין בו הוא במדת הש"י שהוא רחמים, שלא להחמיר עמהם חומרות גדולות, מה שאין כן ליחידי סגולה (י)ישרו בערבה מ"סילה לאלדינו, וק"ל.
ועל פי זה נראה לי פירוש הזמר (יום שבת הוא) הכיס ריק ואין בו, ישמח וירווה, ואם לוה הצור יפרע את חובו. ושאלני א' מהו הכפל הכיס ריק ואין בו. וגם שאר המשך אין לו חיבור.
ונ"ל על פי מה שכתבו התוספות (ביצה טו: ד"ה לוו), לעיל זכרנו מזה, שהקשו על ש"ס (ביצה שם) דאמרו לוו עלי ואני פורע, והוא היפך הש"ס (פסחים קיג:) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וכו'. וזכרנו, כי יש ב' סוגי אנשים, א' המתנהג על פי הטבע, וא' למעלה מהטבע וכו' יעו"ש. וב' סוגים הנ"ל, א' נקרא יש, וב' נקרא אין. וז"ש בזוהר היש ה' בקרבנו אם אין וכו' (שמות יז, ז).
ובזה יובן, גם שהכיס ריק, אך מכל מקום הוא במדריגת בטחון בו יתברך ומתנהג למעלה מהטבע הנקרא אין, וז"ש ואין בו ר"ל שיש בו מדה הנק' אי"ן, אז ראוי הוא לשמוח וירווה, כי אם לווה ודאי הצור יפרע את חובו, שהוא היפך המתנהג על פי טבע שיעשה שבתו חול ולא יצטרך לבריות ללוות הימנו, מה שאין כן מדריגה של אין, בזה אמרו לוו עלי ואני פורע, וק"ל.
ועל פי זה נראה לי לבאר מה שנשאלתי בפסוק עת לעשות לה' הפרו תורתך (תהלים קיט, קכו-קכז), מה חיבור יש לזה שאחר כך - על כן אהבתי מצוותיך מזהב ומפז וגו'.
ונ"ל דכבר זכרנו שיש ב' מדריגות, א' הבוטח בו יתברך, וגם שהכיס רק מכל מקום מדריגת אין יש בו וכנ"ל, וב' הנוהג בטבע אם יש לו ייטיב לו להוצאות שבת ויום טוב, ואם לאו לאו. והנה שמעתי ממורי כשרוצין ליפרע העונש למי שהוא ראוי לעונש, אזי נוטלין ממנו מדריגת הבטחון, על כן ראוי להתפלל לפניו יתברך שיתחזק בבטחון בו וכו', ודפח"ח. וזהו שכתבתי במקום אחר והאמין בה' ויחשבה לו צדקה (בראשית טו, ו), ר"ל כשזכה אברהם למדריגת האמנה ובטחון בה', אז ויחשבה לו צדקה, כאלו זכה לזה מצד הצדקה ולא שראוי לכך וכו', יעו"ש.
וזה נראה לי פירוש הפסוק (תהלים לב, ו) על זאת יתפלל כל חסיד, שהוא מדריגת אברהם איש החסד שנקרא אוהב, ראוי שיתפלל לעת מצוא, רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, שלא יקח ממנו מדריגת האמנה ובטחון בו יתברך, כי האהבה נק' שטף מים רבים, כמ"ש מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה (שה"ש ח, ז), וז"ש לעת מצוא - ליפרע ממנו העונש, שהוא אשר שטף מים רבים אליו לא יגיע, ודאי ראוי להתפלל על זה, וק"ל.
ובזה יובן עת לעשות לה', כשבא העת לפרוע ממנו, הפרו תורתך, שהופר וניטל ממנו תורתו ומדריגתו שהיא תורה לו הדרך אשר ילך בה, ע"כ ראוי להתחזק במדת הבטחון שהיא מצד אהבתו יתברך, וז"ש על כן אהבת"י מצותיך מזהב ומפז, וק"ל*.
ועל פי זה נבאר הפסוק (בראשית מד, יח) ויגש אליו יהודא ויאמר בי אדוני וגו'. דאיתא בפרק קמא דברכות (ז:) מעולם לא הי' מי שקראו להקדוש ברוך הוא אדון עד שבא אברהם וכו', ואף דניאל לא נענה אלא בזכות אברהם, שנאמר (דניאל ט, יז) והאר פניך על מקדשך השמם למען אדני, למען אברהם שקראך אדון. ופי' מהרש"א כי שם אדון מורה על אדנותו לשדד המערכות נגד הטבע, וזה הי' על ידי אברהם ראש המאמינים ופרסם אדנותו בעולם, יעו"ש.
ובזה יובן, כי יש ב' סוגי אנשים הנ"ל, אחד המתנהג על פי הטבע שהוא גימטריא אלדים הנקרא יהודא מלכות, ב' המתנהג למעלה מהטבע בחינת צדיק מושל ביראת אלדים (שמואל ב כג, ג) שהוא מבטל גזירת אלדי', וזה נקרא יוסף הצדיק. וכאשר אחד באחד יגשו (איוב מא, ח) ונתחברו ב' סוגי הנ"ל, נעשה הכל בחינה א' כנודע כי זה כסא לזה, כאשר שמעתי מפי מורי הרבה מזה, כמו שמצינו ב' אנשים שאחד נעשה לבוש וכסא לחבירו, כמו זה שמתנהג על פי המדריגה שהיא למעלה מהטבע ומכל מקום כל צרכיו נעשה על פי בני אדם המתנהגים בטבע, אם כן נעשה זה כסא לזה, ובהתחברם אחד באחד יגשו נעשה הכל א', והבן.
וז"ש ויגש אליו יהודא, ר"ל שנגש ונתחבר בחינת יהודא אל בחינת יוסף. ויאמר בי אדוני, ר"ל בי נקראת אדון למעלה מהטבע, כמו אברהם שהי' ראש מאמינים, ומכל מקום כל צרכיו נגמר ונעשה על ידי מלכות יהודא, והוכן בחסד כסא, וז"ש בי אדוני, על כן ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני, ואתי שפיר, והבן.
עוד נראה לי לפרש פרשה זו שהיא בכל אדם ובכל זמן, והוא כי כבר זכרנו מ"ש האלשיך בפסוק (ויקרא כו, יג) ולא תגעל נפשי אתכם, על פי מדרש שוחר טוב (מ"ת מזמור סב) בפסוק (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל יה, כי בכל נשימה הנשמה רוצה לצאת מהגוף, שהם ב' הפכים, הנשמה מצד הקדושה חושק לדברים קדושים, והגוף עכור חושק לגשמיים היפך הקדושה וכו', יעו"ש. והתכלית להכניע החומר אל הקדושה. וכמו שהוא בפרטות האדם שיש חומר וצורה כך בכללות העיר או מדינה יש חומר וצורה, עיין מזה במקום אחר.
ובזה יובן ויגש אליו יהודא, שהחומר הנקרא יהודא נכנע ונתחבר אחד באחד יגשו אל הצורה הנקרא יוסף - שתמיד יוסף קדושה והתמדה בתורה ועבודה. והתנצלותו הוא זה ויאמר בי אדוני, ר"ל דמובא משל בפסוק (תהלים קכו, א) היינו כחולמים, למדינה שנהגו למנות מלך כל ג' שנים וכו', יעו"ש, ואם כן ה"נ על ידי מי זוכה הנשמה לקנות עולמות שיעשה אדון על כולם, על ידי הגוף שעסק בתורה ועבודה, וז"ש בי אדוני - כי הגוף מתנצל אל הנשמה כי בי נעשית אדוני, כאמור.
וז"ש ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני, באזן ימין ואזן שמאל, שרוצה לדבר לישנא דמשתמעי לתרי אפי, דזכרנו בשם המנוח החסיד מהרי"ל פיסטנר פירוש הפסוק (תהלים יב, ב) הושיעה ה' כי גמ(ו)ר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם וגו', דמשתמע לתרי אפי, מרישא לסיפא ומסיפא לרישא, כי יען כי גמ(י)ר חסיד, אנשי הצורה, לכך פסו אמונים מסתם בני אדם אנשי חומר. והוא הדין איפכא, הטעם כי גמ(י)ר חסיד, הוא משום כי פסו אמונים מבני אדם, יעו"ש, וז"ש ידבר נא עבדך דבר באז"ני אדוני כנ"ל. ומפרש יותר, ואל יחר אפך בעבדך, ר"ל מאחר שהחומר הוא עבדך של הצורה, אם כן אין ראוי שיחר אפך בעבדך, כדאיתא בפ"ק דחולין (ד:) מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים (משלי כט, יב), מכלל דמושל מקשיב על דבר צדק כל משרתיו צדיקים וכו', כי הדור לפי דורשיו (עי' ערכין יז.). וז"ש שאין ראוי להתרעם על אנשי החומר שהם רעים במעשיהם, כי הוא לפי הצורה, שאלו הי' האדון ומושל צדיק גם משרתיו היו צדיקים, אם כן דייק אל יחר אפך בעבד"ך כי כמוך כפרעה שהוא בכ"ף הדמיון כעם ככהן (ישעיה כד, ב), והוא כנ"ל.
וביאר יותר, אדוני שאל וגו', ונאמר אל אדוני יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן ואחיו מת ויותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו (שם, יט-כ), והענין שהגוף והחומר התנצל את עצמו בפני הצורה, שאל יתמהה על החומר החושק ומתאוה תמיד לרדוף אחר מותרות, כי הוא מצד היצר הרע הדבק בחומר, ועוד דנודע מ"ש חז"ל (קה"ר ד, ט) על פסוק (קהלת ד, יג) טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל וגו', כי היצר הטוב הוא ילד, שבא אל האדם בשנת י"ג ואילך, ממלך זקן שהוא היצר הרע, שבא אל האדם מיד כשנולד, עיין בזה בזוהר ריש פ' וישב (קעט.), יעו"ש.
ובזה יובן, ונאמר אל אדוני, שהוא התנצלות החומר לפני הצורה, שאמר יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן, ר"ל כי היצר הרע הוא לנו לאב ולפטרון מצד שהוא זקן, שבא מיד כשנולד האדם, מה שאין כן היצר הטוב הוא ילד זקונים קטן, שבא אחר כך משנת י"ג ואילך, דלכך נקרא רשע ערום על שהקדים דבריו קודם שיבא חבירו כמ"ש בזוהר שם, ואם כן יצר הרע לכך מהימן, ויצר הטוב אינו מהימן אצל הרשע הנקרא (הנקרא) מת, כמו שכתבתי בביאור קושית הגאון מו' העשיל שהקשה על הש"ס דשבת (דף קיח.) כל המענג את השבת נותנין לו משאל[ו]ת לבו וכו', והוא סותר לש"ס (קה"ר א, יג) אין אדם מת וחצי תאוותו בידו וכו'. ובארתי, כי אין אדם, שהוא רשע הנקרא מת, בזה אין חצי תאותו בידו, אבל צדיק שיש לו מדת הסתפקות כמ"ש יעקב (בראשית לג, יא, עי' רש"י) יש לי כל, די ספוקי, כל תאוותו בידו, יעו"ש. וז"ש ואחיו מת, כי החומר והצורה יש להם יצר הטוב ויצר הרע שהם יעקב ועשו, והם אחים, ואצל הרשע הנשמה והיצר הטוב שהוא אחיו של החומר כבר מת, שאין לו שליטה שיהי' לו לעזור נגד היצר הרע, היפך הצדיק שאצלו היצר הרע מת כמ"ש (תהלים קט, כב) ולבי חלל בקרבי, ודרשו וכו'. ואם כן ויותר הוא לבדו הוא החומר, ואביו שהוא היצר הרע אב זקן אהבו, שיש להם גודל אהבה, וריעין דלא מתפרשין, שלא יוכל ליפרד ממנו ומאהבתו בתענוגי עולם הזה, אם כן ראוי שלא יחר אפך בעבדך וגו'.
ובאמת ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצ"בים עליו (שם מה, א). והוא, דזכרנו כל מקום שנאמר נצים נצבים זהו דתן ואבירם (נדרים סד:), שהם החומר והצורה יעו"ש, וה"נ יובן, וק"ל, ואמר הוציאו כל איש מעלי, דנודע מ"ש בפרקי אבות (פ"א מ"ד) איש ירושלים, לשון שר וחשוב, ור"ל ודאי מי שגבה רוחו וזחה דעתו שהם מי שנקרא איש שר וחשוב, שהם עלולין לחטוא, כמו שדרשו בזוהר (ויקרא כג.) אשר נשיא יחטא וכו' (ויקרא ד, כב), הוא באמת רחוק שיהי' נכנע חומרו אל הצורה, ואדרבה הם נצבים עליו על מדריגת יוסף הצדיק שהיא הנשמה, וז"ש הוציאו כל איש מעלי וגו', ולא עמד איש אתו בהתוודע יוסף אל אח"יו - מי שהוא אחיו, במדריגתו, נתחברו ונתקרבו ולא נתערב זר בתוכם, וק"ל.
ועל פי זה נבאר ש"ס דפסחים דף ס"ח ע"ב: רב יוסף ביומא דעצרת אמר עבדי לי עגלא תלתא, אמר אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. וי"ל, למה רב יוסף דוקא, הלא כמה תנאים ואמוראים היו ראוין גם כן לזה. ב' למה עגלא תלתא ביומא דעצרת דוקא, ולא בשאר י"ט. ורש"י פירש שהוא מבחר כשהוא שלישי לבטן וכו'. ג' מה זה שאמר כמה יוסף איכא בשוקא. ולדברינו הנ"ל אתי שפיר, והבן.
•
מצות קניות עבד עברי
כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחפשי חנם וגו', אם אדוניו יתן לו אשה וגו', ואם אמר וגו' לא אצא חפשי וגו', ורצע אדוניו וגו' (כא, ב-ו). פי' רש"י, למה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל מזבח. והספיקות עם ביאורן כתבתי במקום אחר.
וכעת נראה לי, דפירש רש"י כי תקנה עבד עברי, עבד שהוא עברי, או אינו אלא עבד כנעני וכו' תלמוד לומר וכו'. והקשה בפענח רזא (פ' משפטים) איך אפשר לומר בעבד כנעני, הא טעם רציעה הוא משום אוזן ששמע על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה, נה) והלך זה וקנה אדון לעצמו תרצע וכו' (קדושין כב:), ועבד כנעני לא הי' בהר סיני. עוד הקשה, אם כן כשעובר על א' משאר מצות נמי תרצע מטעם זה אוזן ששמע על הר סיני. ותירץ, כי דוקא בזה שיצא מרשות הקדוש ברוך הוא שלא להיות עבד להקדוש ברוך הוא וכו', יעו"ש.
להבין זה, נראה לי דב' קושיות אלו יתורץ א' באידך, דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס דזבחים (פ"ט מ"א, פג.), המזבח מקדש את הראוי לו, רבי יהוש(י)ע אומר כל הראוי לאישים אם עלה לא ירד שנאמר (ויקרא ו, ב) היא העולה על מוקדה על המזבח, מה עולה וכו', רבן גמליאל אומר כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד וכו'. ופירש רש"י (ד"ה היא) היא משמע בהוויתה תהא, שאם עלה לא תרד. והקשו התוספות (ד"ה היא) דלקמן דרשינן היא מיעוטא וכו'.
וכתבתי ביאור זה על פי ש"ס (נדרים לח.) אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר ועניו, וכולם ממשה וכו'. העולה משם, כי ענוה עם כל א' וכו', והוא הדין לאידך גיסא כשיש כל המעלות אז שייך ענוה וכו' יעו"ש. והנה גם שאמת הוא כך, מכל מקום קשה מנלן לפרש כך, וכתבתי דאיתא בש"ס כל המתייהר אם חכם הוא חכמתו מסתלק[ת] ממנו וכו' (פסחים סו:).
ובזה יובן קושית התוספות על רש"י, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכו', יעו"ש.
ובזה יובן הפסוק לא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו (שמות כ, כג), דקשה בפסוק זה וכו'. ולפי פירוש הנ"ל אתי שפיר, ובזה יובן, לא תעלה במעלות הנ"ל, דהיינו מעלת חכמה ועושר, על מזבחי - שלא להניח בחינת המזבח שנקרא זא"ת שהוא מיעוט ושפלות, וירצה לתפוס מדת התרוממ[ו]ת להתיהר בחכמתו ובעשרו, שהוא למעלה ממזבח, שזה גורם להסתלק ממנו המעלות, ויגרום שיתגלה ערותו עליו, לכך הזהיר הכתוב לא תעלה במעלות על מזבחי, רק שיהי' מעלות הנ"ל עם בחינת המזבח שהוא מדת שפלות, וז"ש אשר לא תגלה ערותך עליו, והבן.
ובזה יובן ואלה המשפטים, למה נסמכה וכו' לומר שתשים סנהדרין אצל המזבח. הכוונה שיהי' סנהדרין סמוך לבחינת המזבח שנק' זאת, המורה מיעוט ושפלות, ולא למעלה מן המזבח, כדי שיהי' לסנהדרין מעלת משה רבינו ע"ה מדת ענוה עם כל המעלות, כאשר נלמד בש"ס (עי' סנהדרין לו:) והתיצבו שם עמך (במדבר יא, טז) בדומה לך, והבן.
והנה כתבתי במקום אחר ביאור משנה אל תהיו כעבדים המשמשין וכו' (אבות פ"א מ"ג). והקשה, ל"ל כפל. ותירץ מהרי"ל מפראג וכו' יעו"ש. וכעת נראה לי, כי צריך האדם שילך בהדרגה, תחלה יהי' כעבד העובד לרבו על מנת לקבל פרס, ואחר כך יהי' עבודתו שלא על מנת לקבל פרס, והטעם כתבתי במקום אחר בהג"ה, איזה דרך ישרה שיבור לו האדם וכו' כל שהיא תפארת לעושיה וכו' (אבות פ"ב מ"א) וטעמו מבואר במדרש שמואל יעו"ש. וגם כמבואר בש"ס (פסחים נ:) לעולם יעסוק אדם תחלה שלא לשמה וכו', וטעמו כתבתי במקום אחר. וכן שמעתי בשם המנוח המפורסם מוה[ר]"ן פירוש הפסוק (בראשית טז, ב) ותאמר שרה אל אברהם בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה וגו'. כי העובד לשמה נקרא שרה, ושלא לשמה רק על מנת לקבל פרס הוא בסוד עבד ושפחה. והנה הלומד שלא לשמה יש לו תענוג שיוכל להתפאר בו, מה שאין כן לשמה [כאשר כתבתי במקום אחר מפני מה תלמידי חכמים ש[ב]בבל מצוינים וכו' (שבת קמה:)]. ובזה יובן בא נא אל שפחתי, ומתענוג שלא לשמה יבא להתענג גם לשמה, שיקח מוסר מזה על זה, וזה שאמרה אולי אבנה ממנה, ודפח"ח.
ובזה יובן כי תקנה עבד עברי. הכוונה כי משמש בלשון אשר, כי ראוי שתקנה תחלה בחינת עבד דהיינו שלא לשמה על מנת לקבל פרס. וז"ש שש שנים יעבוד, כדין עבד העובד את רבו שהוא על מנת לקבל פרס. ובשביעית יצא לחפשי חנם, דהיינו מתוך שלא לשמה יבא לשמה אחר כך שיעבוד בחנם שלא על מנת לקבל פרס.
אם אדוניו יתן לו אשה האשה וילדיה תהיה לאדוניה, דכתבתי במקום אחר עבדים היינו לפרעה וכו' ואלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים (הגש"פ), שהתולדות של צדיקים הם המעשים טובים (בר"ר ל, ו), וכשהוא שלא לשמה הוא משועבד ליצר הרע שנקרא פרעה וכו', יעו"ש. ובזה יובן אם אדוניו יתן לו אשה, שהוא היצר הרע הנקרא אדוניו, יתן לו אשה, וילדה לו בנים שהם מעשים טובים מצד היצר הרע, אז האשה וילדיה תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו, כמ"ש במקום אחר בשם הש"ך (עה"ת, שמות כה, כג) ויכלא הגשם מן השמים (בראשית ח, ב), כי אין הגשמיות שהוא פני' חיצונית יוכל לעלות למעלה לשמים וכו', יעו"ש.
ואם אמר יאמר העבד וכו' לא אצא חפשי, שירצה לישאר במדריגות שלא לשמה ולא לבוא למדריגת חפשי חנם כנ"ל, כי בזה שלא לשמה יש לו תענוג שיוכל להתפאר, מה שאין כן לשמה כנ"ל. לכך ורצע אדוניו את אזנו, אוזן ששמע כי לי בני ישראל עבדים וכו' (קדושין כב:), והיינו כאשר הוא עובד להש"י אז וודאי הוא נכנע בשפלות וענוה, כמ"ש הרב מוהר"ר יוסף יעבץ (אבות פ"ד מ"ד) מופת מופלא שבתורה הוא מדת שפלות, והטעם מבואר שם, משל לב' עשירים, אחד דר בכפר, ואחד דר בכרך וכו', יעו"ש. וזה שרוצה להתיהר ולהתפאר, שהוא קונה להיצר הרע אדון לעצמו, ולא להש"י, לכך תרצע.
ובזה יבואר קושיות פענח רזא הנ"ל, וכוונת רש"י הוא כך, כי תקנה עבד עברי וכו' או אינו אלא עבד כנעני, ר"ל שלא יהי' תחלה עבד על מנת לקבל פרס, אלא מיד יהי' עבד כנעני להיות נכנע בשפלות וענוה, לכך נאמר וכו', כי צריך תחלה עבד עברי ואחר כך עבד כנעני, דהיינו חפשי חנם שהוא לשמה חנם בלי פרס, שאז נקרא עבד כנעני על שם הכנעה ושפלות, מה שאין כן כשאומר העבד לא אצא חפשי חנם גם אחר כך, אז תרצע אוזן ששמע כי לי בני ישראל עבדים וכו', והבן, וסרה הב' קושיות הנ"ל, ודו"ק.
ועל פי זה נראה לי לבאר פ' לך לך (בראשית יז, טו), ויאמר ה' אל אברהם שרי אשתך וגו', וברכתי אותה וגם נתתי לך ממנה בן וגו', ויאמר אברהם אל האלדים לו ישמעאל יחי' לפניך. ובזוהר (ח"א רה:) הפליא על אברהם בזה, יעו"ש. וי"ל מה ראה להתפלל על ישמעאל בן השפחה אחר שנתבשר שיהי' לו בן משרה הגבירה.
ונראה לי, דכתבתי לעיל מזה, בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה (בראשית טז, ב), כי העוסק בתורה ובעבודה שלא לשמה על מנת לקבל פרס הוא בסוד עבד ושפחה, והעוסק לשמה נקרא בן הגבירה וכו'.
והנה כתבתי לעיל ביאור קושית התוספות בפסחים (נ: ד"ה וכאן), וביא[ו]ר פלוגתת בית שמאי ובית הלל בקיום מצות פרי' ורביה, דבית שמאי סבירא להו ב' זכרים וכו' (יבמות סא:). והעולה משם, כשבא מתוך שלא לשמה לשמה אז מעלה גם שלא לשמה, ונעשה שניהם זכרים, מה שאין כן כשנשאר שלא לשמה אז נח לו שלא נברא (ברכות יז.), ובזה מבואר קושית התוספות יעו"ש. ועיין מזה לקמן ביאר ש"ס (בכורות ח:) אית לן בירא בחקלא וכו'.
ובזה יובן, כי אחר שנתבשר שיהי' לו בן משרה הגבירה, שהוא בגשמי כפשוטה, וברוחני הוא בן הגבירה לימוד לשמה, אז התפלל לו ישמעאל יחיה לפניך, שגם לימוד שלא לשמה שהוא בן השפחה ישמעאל, יחי' לפניך גם כן, שיהי' כסא זה לזה, ויהיו שניהם זכרים כדברי בית שמאי הנ"ל, והבן.
ועל פי זה נראה לי ביאר פסוק פרשה הנ"ל (בראשית יב, יג) ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה, ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את והי' כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אותי ואותך יחיו, אמרי נא אחותי את למען ייט(י)ב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך.
והספיקות רבו, א' בתחלה אמר וירד אברם מצרימה שכבר ירד למצרים, ואחר כך אמר כאשר הקריב וגו', משמע שעדיין לא בא למצרים. ב' הנה נא ידעתי וגו', משמע שעכשיו במצרים ידע שהיא יפת תואר ולא מקודם, ודרשת חז"ל ידוע. ג' והרגו אותי ואותך יחיו, עיקר המורא והרגו אותי, אם כן למה לי ואותך יחיו. ד' למען ייטב לי בעבורך, היתכן שיהי' חומד אברהם מתנות עבור אשתו, והלא אמר למלך סדום (בראשית יד, כג) (ואל) [ולא] תאמר אני העשרתי את אברם, וכתבתי ביא[ו]ר זה לקמן. ה' איך שייך פרשה זו בכל אדם ובכל זמן, כי מה דהוי הוי.
ונ"ל, דכתבתי במקום אחר ביאור מצוה אנכי ה' אלדיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים (שמות כ, ב), כי תכלית בריאות אדם בחומר וצורה להשתעבד החומר אל הצורה, מה שאין כן בימי הגלות נתהפך הדבר, כי הצורה נשתעבדה אל החומר, וזהו גלות מצרים, כי העסק עולם הזה נקרא מצרים שיש לו מצר וגבול, מה שאין כן הרוחניות נצחי. ובזה כתבתי שם ביא[ו]ר (הגש"פ) עבדים היינו לפרעה במצרים ואלו לא הוציא וכו', יעו"ש.
והנה כמו שיש בפרטות אדם אחד חומר וצורה, כך יש בכללות העולם אנשי החומר ואנשי הצורה. ונגד ב' סוגי אנשים הנ"ל יש ב' סוגי עבודת ה', א' לשמה, ב' שלא לשמה, כמו שכתבתי במקום אחר ביא[ו]ר פסוק (בראשית יח, כה) והי' כצדיק כרשע, על פי ששמעתי פרה מטהר טמאים ומטמא טהורים (במ"ר יט, א), כי על ידי שלא לשמה ופניות חצוניות נתקרבו אנשי החומר יותר להש"י וכו' יעו"ש.
והנה החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד) ואי אפשר שיעמוד אדם במדריגה א' רק עולה ויורד, כמ"ש ביא[ו]ר ש"ס (שבת לא.) העמ[י]דני על רגל א' וכו'.
ובזה יובן, ויהי רעב בארץ, הכוונה לא רעב ללחם הגשמי כי אם הרוחני, וכעין זה כתוב בזוהר (ח"א פ.) יעו"ש. ואז וירד אברם מצרימה, היא הנשמה שנקרא אברם, שנהפך הסדר, שנשתעבד הנשמה להגוף שנקרא מצרים כנ"ל. אמנם החכם הרואה את הנולד יודע כי החיות רצוא ושוב, ואי אפשר שיעמוד במדריגה א', ומקשר את עצמו תחלה בו יתברך כדי שאם ירד שיוכל לחזור ולעלות למדריגתו, ולכך כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הוא החומר, עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את, כי על ידי ירידת מצרים שנשתעבד הצורה אל החומר, שעסק תורתו ועבודתו הוא שלא לשמה רק להתפאר, וכמו שכתבתי במקום אחר מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינין (שבת קמה:). וז"ש כי עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את, ולא מקודם, כנ"ל.
והיה כי יראו אותך המצרים והרגו אותי ואותך יחיו, כי על ידי עסק התורה ועבודה שלא לשמה ועל ידי פניות חיצוניות יהרגו הנשמה שנק' אברם, ואותך - אנשי החומר, יחיו, כי על ידי פניות חצוניות ולימוד שלא לשמה יחיו ויתקרבו אליו יתברך יותר כנ"ל. לכך אמרי נא אחותי את כמ"ש בזוהר כי לשון אחותי הוא לשון חיבור, שעל כל פנים על ידי שלא לשמה יבוא לשמה, כמו בא אל שפחתי ואבנה ממנה, כי על ידי תענוג שלא לשמה יבוא לתענוג לשמה, וזהו וחיתה נפשי בגללך - שיתענג נפשי ונשמתי בעסק לשמה, בגללך - על ידי תענוג הגשמי של החומר, דהיינו שיבוא מתוך שלא לשמה לעסוק לשמה, ואז יתחברו שניהם לעלות לרצון לפני השם, כמו אָמְרוֹ לו ישמעאל יחי' לפניך כנ"ל, והבן.
•
פי' רש"י (כא, ו) ורצע אדוניו את אזנו במרצע, אזנו הימנית, או אינו אלא שמאל תלמוד לומר אוזן אוזן לגזרה שוה, נאמר כאן ורצע אדוניו את אזנו, ונאמר במצורע תנוך אזנו הימנית (עי' ויקרא יד, יד), מה להלן הימנית אף כאן הימנית. ומה ראה אוזן לירצע מכל שאר איברים שבגוף, אמר רבי יוחנן אוזן ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב תרצע, עכ"ל. וכבר הקשו רבים וכן שלימים דבל"ז ה"ל להקשות אפסוק מה ראה אוזן וכו'. ב' קשה, מה מקום להקושיא מה ראה אוזן לירצע, והא אמרו בבכורות (לז.) ובטור יורה דעה סימן ש"ט: נפגמה אזנו מן הסחוס ולא מן העור, הוי מום. נמצא יש באוזן מקום שאינו נעשה בעל מום בניקב רציעה, והיינו בעור, שהיא רכה של אוזן, ואם כן י"ל דלכך רוצעין האוזן משום עבד עברי כהן שלא יהי' נעשה בעל מום ברציעה, וכדדרשינן בקדושין (כא:) דקרא כתיב (ויקרא כה, מא) ושב אל משפחתו, עיין שם.
הגם דשני קושיות אלו לבד הי' אפשר לתרץ חדא בחברתה, דבספרי פ' ראה רמז תתצ"ט, ובקדושין דף ט"ו, ודף ך"א (ע"ב), יודן ברבי אמר אין רוצעין אלא במלת. וחכמים אומרים, הא קיימא לן עבד עברי כהן אינו נרצע מפני שנעשה בעל מום, ואם נרצע במלת אינו נעשה בעל מום, אלא בגובה של אוזן נרצע מן הסחוס. אזנו, נאמר כאן אזנו וכו', מה (מה) להלן וכו' אף כאן ימנית. ומסיים בספרי, ובגובה שבאוזן, יעו"ש. ור"ל מאחר דיליף גזרה שוה ממצורע תנוך, דהיינו סחוס, וכדאיתא בריש פרק ו' דבכורות (לז.), ובטור יורה דעה סי' ש"ט, אם כן אף בעבד נרצע מן הסחוס, דהיינו בגובה שבאוזן, ולא מן העור שהוא למטה, ומשום דאין גזרה שוה למחצה.
והשתא דזכינו לזה, דאם ילפינן גזרה שוה מכח שרוצעין בעבד מן הסחוס, מקום אשר נעשה בו מום, וע"כ אין רוצעין לעבד כהן, וכדעת חכמים הנ"ל, אם כן השתא יש מקום לשאול למה יהי' הרציעה באוזן דוקא, מאחר שגם שם הוי מום.
ובזה יובן, דבלא זה לא הי' מקום להקשות מה ראה אוזן לירצע מכל שאר איברים שבגוף, די"ל דמשום הכי הוי הרציעה באוזן משום דיכול לקיים מצות הרציעה אף בעבד כהן שלא יהי' נעשה בעל מום, לקיים מה שנאמר ושב אל משפחתו, והיינו כסברת יודן ברבי שהרציעה היא בעור מקום שאין נעשה מום על ידי הרציעה. מה שאין כן השתא דפירש רש"י ורצע את אזנו הימנית, דיליף גזרה שוה ממצורע, אם כן מה להלן תנוך אזנו והיינו בסחוס, אף כאן בסחוס שהוא בגובה של אוזן מקום שנעשה בו מום, ובאמת אין רוצעין לכהן מטעם זה וכחכמים, אם כן השתא יש מקום לשאול מה ראה אוזן וכו', וק"ל.
אלא דיש כאן עוד שני קושיות אחרות, ויבואר גם שני קושיות הראשונים בחדא מחתא, והוא מה שהקשה המזרחי, הא לא תגנוב מפורש בסנהדרין דף פ"ו (ע"א) דבגונב נפשות מיירי ולא בגונב ממון, ואם כן איך אמר אזן ששמע על הר סיני לא תגנוב, דזה אינו ענין לגונב ממון. ב' קשה, דלשפת יתר יחשב מה שאמר והלך וגנב, דהל"ל בקיצור ששמע לא תגנוב וגנב, תרצע.
וכדי להבין זה, נציע לפניך דברי הש"ס הנ"ל (סנהדרין פו.) דאיתא שם: תנו רבנן, לא תגנוב, בגונב נפשות הכתוב מדבר, או אינו אלא בגונב ממון, אמרת צא ולמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מענינו, במה הכתוב מדבר בנפשות, אף כאן בנפשות. תניא אידך לא תגנובו (ויקרא יט, יא) בגונב ממון הכתוב מדבר, או אינו אלא בגונב נפשות, אמרת דבר הלמד מענינו, במה הכתוב מדבר בממון, אף כאן בממון, ע"כ.
ויש לתמוה(ו) לברייתא שני' דרצה לומר דגם לא תגנובו איירי בגונב נפשות, אם כן קשה ב' קראי למה לי בנפשות, דקיימא לן (סנהדרין לד.) מקרא א' יוצא לכמה טעמים, ואין טעם א' יוצא משני מקראות. וגם להתרצן קשה, דמשני דנלמוד מענינו, למה לי טעמא דנלמד מעניינו, דבלאו הכי אי אפשר לומר דקאי על נפשות, דאם כן תרי קראי למה לי.
וכי תימא דכוונת ברייתא שניה דאמר או אינו אלא בגונב נפשות, רצה לומר ומה שנאמר לא תגנוב איירי בגונב ממון, ואיפכא ס"ל לברייתא זו לפי הס"ד. קשה, איך יעלה על הדעת לומר דמ"ש לא תגנוב איירי בגונב ממון, הא נלמד מענינו שהוא אחד מי"ג מדות. מאי אמרת, דסברת המקש(י)ן הי' לומר שאין זה מדה, אם כן מה משני התרצן דבר הנלמד מענינו, הא לסברת המקשן אין זה מדה.
ונראה, דודאי אי אפשר לומר דסברת המקשן הי' לומר שאין זה מדה, דהוא מלתא דפשיטא, וכולי עלמא (מודה) [מודו] די"ג מדות הנ"ל נאמרו למשה בסיני, אלא דסלקא דעתך לומר דאף דנלמד מענינו מכל מקום יש מקום לומר דלא תגנוב איירי בגונב ממון, אחר שביאר הפסוק ואמר (שמות כב, א) אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים, ודרשו חז"ל ומת, הרי הוא כמת מעיקרא, שאם הרגו בעל הממון אינו נקרא רוצח, דיודע שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ועל מנת כן בא שאם יעמוד בעל הממון כנגדו יהרגנו, ולכך בן מות הוא. נמצא כל גנב הוא במיתה, דמה שנאמר מחתרת הוא לאו דוקא, דמסקינן בסנהדרין דף ע"ב (ע"ב) דאפילו גגו חצירו וקרפיפו דין מחתרת יש לו, אלא שדברו חכמים בהווה יעו"ש. אם כן הי' סברת ברייתא שני' לומר או אינו אלא לא תגנובו איירי בגונב נפשות, ומה שנאמר לא תגנוב איירי בגונב ממון. וכי תימא הא נלמד מענינו דלא תרצח ולא תנאף איירי במיתה וכו', זה אינו, דגם כאן איירי במיתה, דהא דין מיתה יש גם לגונב ממון כמ"ש ומת, שהוא בן מות, וכנ"ל.
לכך הוצרך התרצן לשנויי דדבר הלמד מענינו הוא, דכאן איירי בגונב ממון, ואי גם לא תגנוב איירי בגונב ממון אם כן קשה תרי קראי בגונב ממון למה לי, אלא שמע מינה דלא תגנוב איירי בגונב נפשות, ולא תגנובו איירי בגונב ממון.
ומה שהי' מקום להקשות על ברייתא ראשונה, כבר ביאר הש"ס עצמו במה שמביא תניא אידך, ואתי שפיר.
אך דלעולם קשה, דלמא גם לא תגנוב איירי בגונב ממון, וכי תימא א"כ תרי קראי למה לי, זה אינו, דהא קשה דעל כרחך לא תגנובו דאיירי בממון הוא דומיא דלא תגנוב, מה להלן איירי רק במיתה ולא תשלומין, אף כאן איירי לא תגנובו בתשלומין ולא במיתה, ולפי הוצעה הנ"ל דגם בממון יש מיתה, א"כ אין זה דומה לזה, מאחר דגם בלא תגנובו דאיירי בממון איכא מיתה, וכנ"ל. ונ"ל דכ' הרמב"ם (פיה"מ סנהדרין פ"ח מ"ו) על משנה דמחתרת הנ"ל, דדוקא דרך הליכתו הוא במיתה ואם הכהו אין לו דמים, אבל דרך חזירתו שכבר פנה לצאת, אסור להרגו ויש לו דמים, יעו"ש. נמצא י"ל לפי זה דלא תגנוב איירי בגונב ממון, ואיירי בדרך הליכתו שהוא במיתה, דהוא דבר הנלמד מענינו. ולא תגנובו הנאמר בפ' קדושים איירי גם כן בגונב ממון אלא שהי' דרך חזירתו דליכא צד מיתה כלל רק תשלומין, ואם אין לו נמכר, שהוא נלמד מענינו דאיירי בממון דוקא.
ונראה דאין הכי נמי, דאם גנב במחתרת ממון דרך הליכתו, אזהרתו מלא תגנוב גם כן, והא דנקיט הש"ס לא תגנוב בגונב נפשות הכתוב מדבר, ר"ל גם כן בגונב נפשות איירי, אבל באמת גם בגונב ממון ויש בו מיתה נכלל בלא תגנוב האמור כאן. והא דנקט הש"ס רק נפשות, ולא פרט גם כן גונב ממון דרך הליכתו, זה אינו, דנקט מלתא דפסיקא דגונב נפשות לעולם הוא במיתה, ואין צריך לחלק בין דרך הליכתו לדרך חזירתו. וכי האי גוונא תירץ הש"ס והפוסקים כמה פעמים, ועיין בטור אורח חיים סימן י"א בבית יוסף דף י"א עמוד א'.
וע"כ מוכח זה בברי[י]תא ראשונה, דאמר לא תגנוב בגונב נפשות, או אינו אלא בגונב ממון. ור"ל, דמתחלה רצה לומר דלא תגנוב איירי גם בגונב נפשות שהוא במיתה, והוא הדין לגונב ממון שהוא במיתה, כגון דרך הליכתו, נכלל גם כן בלא תגנוב. ועל זה אמר או אינו אלא בגונב ממון, ר"ל דלא איירי בשניהם, רק בגונב ממון שאין בו מיתה, והיינו דרך חזירתו. ומשני דנלמד מענינו, מה להלן שהוא במיתה אף כאן כל שיש בו מיתה נכלל בלא תגנוב, הן בגונב נפשות או בגונב ממון במחתרת דרך הליכתו. ולאפוקי דרך חזירתו דאין בו צד מיתה, שהוא נלמד מלא תגנובו, דהוי גם כן מלתא דפסיקא, או שזרחה השמש עליו כגון אב אצל בן דליכא מיתה רק ממון, הוא בכלל לא תגנובו.
ובזה יובן, דמשני: אזן ששמע על הר סיני לא תגנוב והל"ך וגנב תרצע, ר"ל שאם גנב דרך הליכתו שהי' בן מות, ואזהרתו מלא תגנוב. אבל בגונב דרך חזירתו שאין בו צד מיתה, באמת נלמד מלא תגנובו דאיירי בממון, וק"ל.
•
מצות קניות עבד כנעני
ומקודם נבאר פסוקי התורה פ' חוקת (במדבר כא, א) וישמע [ה]כנעני מלך ערד כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וישב ממנו שבי. והספיקות יבוארו לבסוף.
ותחלה נציע ש"ס דגיטין דף ל"ז ע"ב: מתניתין, עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד. ופליגי אביי ורבא, והלכתא כרבא דמפרש ישתעבד לרבו שני. ופריך בש"ס, רבו שני ממאן קנאו, משבאי, שבאי גופי' מי קני לי', ומשני אין קני לי' למעשה ידיו, דאמר ריש לקיש מנין לנכרי שקונה את הנכרי למעשה ידיו, שנאמר (ויקרא כה, מה) וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו, אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם, ולא הם קונים זה מזה לגופו, רק למעשה ידיו קנהו, דק"ו מנכרי דקנה ישראל וכו'. ואימא הני מילי בכספא, בחזקה מנ"ל, אמר רב פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון. אשכחן נכרי נכרי, נכרי ישראל מנ"ל, דכתיב וישב ממנו שבי. ופי' רש"י, מדקרי לי' שבי דידי', שמע מינה קניי' בחזקה.
והקושיא מפורסמת, מנא לן דנכרי קונה ישראל, וכי תימא כפי' רש"י מדקרי לי' שבי דידי' וכו', זה אינו, דזה השבי הי' שפחה ששבו ישראל, כפירוש רש"י עצמו בחומש, ובאמת נקרא עדיין שבי של ישראל דקנאו, ולא של עכו"ם, דלא קנאו. אח"ז מצאתי קושיא זו בספר בית לוי ותירוץ יעו"ש.
ב' קשה לתוספות בד"ה דכתיב וישב ממנו שבי, וא"ת ל"ל השתא הוא דעמון ומואב טיהרו בסיחון, השתא נכרי ישראל קני, נכרי נכרי לא כל שכן. וי"ל דמוישב ממנו שבי לא הוי ילפינן מני' שום קנין אי לאו דאשכחן דטיהרו, ולהכי מייתי מדריש לקיש וכו'. וי"ל להתוס' דלא ילפינן שום קנין מוישב ממנו שבי, הא ודאי מדקרי לי' שבי דידי' שמע מינה דקנאו וכפי' רש"י, וע"כ צריך לומר דקושיא הנ"ל שהקשתי לרש"י הכריחו לתוס' לפרש דלא נשמע מזה שום קנין לנכרי, די"ל שבי ששבו ישראל קאמר וכו'. אם כן קשה, מאחר דלא יליף מזה שום קנין, ל"ל הא דוישב ממנו שבי.
וכי תימא אם כן הדרא קו' הש"ס נכרי ישראל מנ"ל, זה אינו, דבלאו הכי מוכח זה מכח קו' מוהרש"א (לח.) דהקשה ל"ל הא דריש לקיש כלל דקונה בכסף נכרי נכרי ונכרי ישראל, דה"ל לאתויי רק הא דעמון ומואב טיהרו בחזקה, דקני נכרי בחזקה, ונכרי ישראל מוישב ממנו שבי, דהא סוגיין בעי למיפשט דשבאי קני ישראל בחזקה. ותירץ, אף על גב דמטהרו בסיחון ניליף דגוי קונה גוי בחזקה, לא הוי ילפינן מוישב ממנו שבי דגוי קונה ישראל בחזקה, [והיינו ע"כ מכח קוש' הנ"ל], אבל השתא דמייתי מדריש לקיש דלענין קנין כסף אין חילוק בין גוי לגוי ובין גוי לישראל, אית לן נמי למדרש לענין חזקה גם כן, דאין חילוק בין גוי לגוי ובין גוי לישראל, ע"כ. הרי דעיקר לימוד זה אתי מדריש לקיש מקנין כסף, אם כן ל"ל הא דוישב ממנו שבי, דמאחר דלא מוכח מידי מני' לפי סברת התוס' ומוהרש"א, והיינו מכח קושיין הנ"ל.
וקודם ביא[ו]ר זה, נבאר דברי הרמב"ם בפרק ט' מהלכות עבדים (ה"ה) וז"ל: עכו"ם שקנה עכו"ם לעבדות, לא קנה גופו, ואין לו בו אלא מעשה ידיו, אף על פי כן אם מכרו לישראל הרי גופו קנוי לישראל, עכ"ל. והקשה הכסף משנה וז"ל: קשה, שהרי בהדיא אמרינן בפרק החולץ (יבמות מו.) דלוקח עבד מן העכו"ם לא קני גופו, משום דעכו"ם לא מצי מקני לישראל אלא מה דאית לי' בי', דהיינו זכות מעשה ידיו, וכן כתב רבינו בפרק הקודם, ואיך כתב כאן ואעפ"כ וכו'. וי"ל דהכי קאמר, עכו"ם שנמכר לעכו"ם לא קני גופו, אף על פי כן עכו"ם שמכר עצמו לישראל גופו קנוי. ויותר נראה לי דהכי קאמר, אף על פי כן עכו"ם שמכר עבדו לישראל, קנה גופו אחר שיטבילנו לשם עבדות, עכ"ל.
ויש לתמוה(ו), חדא, דאלו ב' תירוצים סותרים זה את זה, ועל כל פנים הרמב"ם לא מצי סבר או כתירוצו קמא או תירוץ בתרא, כאשר נבאר מקום מוצא דין זה. ועוד, דע"כ אחר שתעיין כאן בדברי הרמב"ם לא סבירא לי' שום א' מב' תירוצים הנ"ל דכסף משנה.
והוא, דביבמות דף מ"ו (ע"א) א"ר חמא בר גוריא אמר רב הלוקח עבד מן הנכרי וקדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו בן חורין, מאי טעמא נכרי לא קני גופו, מה דקני לי' מקני לישראל, וכיון דקדם וטבל לשם בן חורין מפקע לשעבודי' וכו'. אמר רב אויא לא שנו אלא בלוקח מן הנכרי, אבל נכרי גופי' קני, דכתיב מהם תקנו, אתם קונים מהם ולא הם מכם, ולא זה מזה לגופו, אבל אתם קונים מהם אפילו גופו. פריך רב אחא אימא בכספא ובטבילה, קשיא. ופי' רש"י מה דאמר רחמנא מהם תקנו, על ידי כסף וטבילה לשם עבדות קני, אבל קדם וטבל לשם בן חורין לא קני, ואין חילוק בין קנה מן הנכרי או קני לנכרי עצמו.
ופסק הרא"ש (יבמות פ"ד סי' לב) הלכתא כרב אויא, אף על גב דפריך רב אחא. והרמב"ם פסק כרב אחא דפריך לרב אויא, ולכך לא מחלק הרמב"ם בין הקונה עבד כנעני מן העכו"ם או עכו"ם שמוכר עצמו, כמ"ש בלחם משנה סוף פרק ח' (הכ"א) יעו"ש. וכ"כ עוד בפ"ט (ה"ב).
ואע"ג דכתב שם (פ"ט ה"ב) דמהא דכתב הרמב"ם אף על פי כן אם מכרו לישראל גופו קנוי, ואם נפרש טעמו כפי' קמא דכסף משנה נראה דפסק כרב אויא, עכ"ל. אבל לי נראה דאי אפשר לומר כלל דהרמב"ם סבירא לי' כרב אויא, וכאשר נבאר.
ואחר הוצעה זו, מבואר דתירוצו קמא דכסף משנה, דמחלק בין קונה עבד מעכו"ם או מכר העכו"ם את עצמו, היינו כסברת רב אויא בש"ס. ותירוץ ב' דכסף משנה, הוא כסברת רב אחא דפריך לרב אויא, ומפרש דאיירי בטבילה. הרי לרב אויא לא סבירא לי' טבילה, ולרב אחא לא ס"ל חילוק מכר את עצמו וכו'. ואם כן איך מתרץ הכסף משנה ב' תירוצים דסתרי אהדדי, ומזכי שטרי לבי תרי. ואם נפשך לומר דאו תירוצי קמא או תירוצי בתרא קאמר, קשה גם כן, דע"כ הרמב"ם לא סבירא לי' כרב אויא כלל כמ"ש בלחם משנה יעו"ש, וגם כן השיגו בכיוצא בזה, ותמה עליו איך כתב דהרמב"ם סבירא לי' כרב אויא, יעו"ש.
ומלבד כל הנ"ל יש לתמוה עליו, דאי נמי הי' סבירא לי' להרמב"ם סברת רב אויא, מכל מקום אין דעת הרמב"ם סובל תירוצו קמא כלל, דכתב עכו"ם שקנה עכו"ם לעבדות לא קני רק למעשה ידיו מכל מקום אף על פי כן אם מכרו לישראל וכו'. הרי משמע דאיירי כאן בעכו"ם המוכר עבדו לישראל, לא שהעכו"ם מכר את עצמו, ולרב אויא זה עיקר החילוק, אם כן תיר[ו]ץ א' אינו.
וגם תיר[ו]ץ ב' דמפרש דהרמב"ם איירי בטבילה, אם כן העיקר חסר מהספר, דהוה ליה לפרש דאיירי בטבילה שזה עיקר החילוק.
ועוד, דהרמב"ם כתב עיקר הרבותא בין עכו"ם לישראל, דעכו"ם לא קני גופא וישראל קני גופא. ולפי תירוץ הכסף משנה הי' מקום לחלק בין ישראל שהטבילו קנה גופו, ובלא הטבילו לא קנה גופו. וכי תימא דסתם קנין ישראל הוא להטבילו, וסתמא כפירושו דמי, גם זה אינו, דיש כמה דיני עבדים בלא טבילה ומילה, כמ"ש בש"ס והרמב"ם וכאשר נבאר עוד, ומכל מקום הוא קנוי לו.
לכן נראה דהרמב"ם יש לו שיטה אחרת, כלשון הרמב"ם ממש הוא לשון הש"ס בפ' השולח הנ"ל (גיטין לז:), וכאשר יתפרש דברי הש"ס כך יתפרש דברי הרמב"ם, ואין מקום לקושית הכסף משנה הנ"ל. והוא סתם משנה הנ"ל דקאמר ישתעבד לרבו שני דקנאו משבאים, מדריש לקיש שנאמר וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו, אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם, ולא זה מזה לגופו רק למעש' ידיו. ואם כן מה שאמר אבל אתם קונים מהם, אפילו לגופו. ואם כן תיקשי להש"ס הא עכו"ם זה לא קני עבד זה רק למעשה ידיו, ואיך במוכרו לישראל העבד נקנה גופו לישראל, כמו שהקשה הכסף משנה להרמב"ם.
וכי תימא דבאמת סבירא לי' לריש לקיש הא דקונה מהם קנה גופו, היינו דוקא במוכר עצמו ולא בקונה עבד מעכו"ם, כמו דמחלק באמת רב אויא שם ביבמות, גם זה אינו, דאם כן ה"ל לריש לקיש לפרש ולחלק בזה, שלא ניטעי בזה.
ועוד דע"כ מוכח דאין לחלק בזה, דקשה בפסוק, דהל"ל בקיצור מבני התושבים תקנו עבד וגו', ול"ל מה"ם תקנו. אלא ללמדינו שלא ניטעי בזה לפרש דוקא במוכר עכו"ם את עצמו הוא דקני לגופו, מה שאין כן בקונה מהם עבד, לכך כתיב מ"הם תקנו עבד, ללמדינו דגם בעכו"ם המוכר עבדו גם כן קני גופו, וזה שסתם ריש לקיש ולא מחלק. ומזה יש קושיא לרב אויא דמחלק שם.
הגם די"ל דזה גם כן כוונת רב אחא דפריך לרב אויא דמחלק בזה, והוא נגד כוונת הפסוק. וגם הא דרב אחא דמשני בטבילה, היינו לדברי רב אויא שלא יוכל העבד לקדם את עצמו לטבול לשם בן חורין, וכפי' רש"י שם, אבל באמת אם קנאו בעבדות בחזקה, שהלבישו וכיוצא מדרכי הקנאה, לשם עבד, אין צריך לטובלו לשם עבדות, דבלאו הכי קנוי גופו. וכן כתב הרמב"ם סוף פ"ח (הי"ט) הלוקח עבד מהעכו"ם וקדם העבד וטבל לשם בן חורין וכו', משמע דבלאו הכי אין צריך טבילה, דהוא הדין בשאר דרכי הקנאה קנה גופו, ורב אחא מודה דלאו דוקא טבילה, דהוא הדין בשאר דרכי הקנאה לא יוכל אחר כך לטבול לשם בן חורין, אבל לעולם בלא טבילה לשם בן חורין קנוי גופו מיד, אף על גב דהעכו"ם לא קנה גופו מכל מקום במכרו לישראל קנה גופו, מהשמים הקנו לו, כמו התיר ממונם, או מצד כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהלים קיא, ו).
הגם כי איני צריך לכל זה, כי דברי הרמב"ם הם ממש דברי הש"ס כאן בגיטין, ואין מקום לקו' הכסף משנה על הרמב"ם, כי אם להש"ס. ובאמת גם לדידן לא קשה מידי, דשניהם אמת, ולכך כתבו הפוסקים דברי שניהם, הא דריש לקיש, וההיא דיבמות דרב חמא בר גוריא, מטעם שזכרתי, דקודם שנעשה בו מעשה עבד מהני טבילה לשם בן חורין, מה שאין כן כשנעשה בו מעשה הניכר שהוא עבד, קנאו גופו מיד, אף מן העכו"ם המוכרו, בלא טבילה לשם עבדות כלל, כי מילה וטבילה הוא מטעם שיהי' בכלל מצות השייך לעבד ולא לקנין גופו, רק שעושה בו בשעת טבילה מעשה עבדות לתקפו במים וכיוצא בזה, וכמ"ש שמואל בש"ס (יבמות מו.), וכן כתב הרמב"ם (הל' עבדים פ"ח הי"ט) מטעם שלא יאמר במפורש שטובל לשם בן חורין, ובתקפו שוב לא מהני מידי כמבואר שם, הרי כדברינו הנ"ל, ודו"ק.
ונחזור לענין הנ"ל, אחר שזכרנו כי דברי ריש לקיש בקנין כסף יש חילוק, דנכרי מנכרי קנה רק למעשה ידיו, ונכרי הנמכ(ו)ר לישראל קנה גופו, מעתה מבואר בקנין חזקה גם כן כך דינו, וז"ש אשכחן בכספא בחזקה מנ"ל, עמון ומואב טיהרו בסיחון, אשכחן נכרי נכרי אבל נכרי ישראל מנ"ל. וכוונת המקשן לשאול חדא דשמעית מיני' תרתי, ר"ל דקני נכרי לישראל למעשה ידיו מנ"ל, וגם נכרי שיהי' נקנה לישראל לגופו מנ"ל, כי גם בדריש לקיש צריך לימוד לכל א' מאלו. והשיבו התרצן מפסוק וישב ממנו שבי, דלכאורה הל"ל וישב שבי ל"ל ממנו, אלא דרצה לומר וישב ממ"נו שבי, כי ממנו היתה השפחה ששבו ישראל תחלה, ונקר' שבי של ישראל גם עכשיו, אף שחזרו ושבו מישראל זה השפחה לעת עתה, והטעם כי לישראל נקנית קנין גופו שהיא עולמית עד שישתחרר בגט שיחרור, מה שאין כן האומות מישראל, לא קנו רק למעשה ידיו כל זמן שהוא תחת ידו.
ואם כן, דין זה איפשט דישראל קונה בחזקה קנין גופו, מה שאין כן הנכרי שקונה עבד מישראל למעשה ידיו בחזקה, זה לא מוכח מפסוק וישב ממנו שבי, כי מאחר שלפי הוצעה זו הקושיא הוא האמת, אם כן אין לימוד נכרי מישראל. לכך צריך לומר כקושית התוס' ותירוצו, וכפירוש מהרש"א, דנלמד מריש לקיש, כמו בקנין כסף אין חילוק בין גוי לגוי או בין גוי לישראל, כך בחזקה אין חילוק, ואתי שפיר כל כוונת התוס' ומהרש"א. ודו"ק היטב במ"ש התוספות: ולהכי מייתי הא דריש לקיש וכו', ומיהו אצטריך לאתוי[י] דלא קנה גופו, והבן.
ובזה נבוא לבאר הפסוקים ולפרט הספיקות, א' אחר שאמר הכנעני על כללות האומה, למה חזר ופרט שהוא מלך ערד. ועוד, מה ענין ערד לכנעני, ובש"ס מבואר בפרק קמא דראש השנה (ג.). ועוד, כי בא דרך האתרים, תייר הגדול וכו' (במ"ר יט, כ), אין לו שחר כלל. ועוד, וישב ממנו שבי, שפחה א', אם כן מה זה כל החרדה שחרדו וידר ישראל נדר וכו'. ועוד קשה להבין, שאמר שפחה ולא עבד. ועוד, יושב הנגב אין לו שחר. ועוד, לשון והחרמתי את עריהם, שלל שמים, צריך הבנה. ועוד, ויתן את הכנעני, בי"דם הל"ל. ושאר הספיקות.
והנה כבר כתבתי מזה בביאורה די מזה, רק אין לך בזה אלא חידושו מה שלא נזכר שם. דנודע דהאדם כלול מיצר הטוב ומיצר הרע, והוא מקליפות נוגה הכלול מטוב ורע, ונקרא כנען בידו מאזני מרמה (הושע יב, ח), לפעמים נכלל בקדושה ונכנע בסוד מפני שרי גבירתי אנכי בורחת, ואמר לה שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה (בראשית טז, ט). ולפעמים בעונות ישראל, תחת שלש רגזה ארץ עבד כי ימלך ושפחה תירש גבירתה (משלי ל, כג). ומטעם זה נמשלו ישראל ללבנה, שהיא לפעמים במילוי ולפעמים בחסרונה, והיא התייר הגדול ארון הברית ההולך לפני מחנה ישראל לתור להם מנוחה דרך שלשה ימים (במדבר י, לג) - להתחבר באבהן, כמ"ש בסידור האר"י בעקידה, ויהי ביום השלישי (עי' בראשית כב, ד), יעו"ש, וכ"כ בזוהר (פ' וירא קכ.). וזהו סוד (שמות יד, יט) ויסע מלאך האלדים ההולך לפני מחנה ישראל וגו', ובו רמוז ג' אבהן כנודע, ודי בזה.
ומעתה יובן המשך הפסוקים, דכבר נודע מה שכתבתי בפסוק (תהלים קכו, ו) הלך ילך ובכה, בא יבא ברנה. כי מדריגת הצדיק כי הלך ילך ובכה, לכך נושא משך הזרע. מה שאין כן הרשע אשר בא יבוא ברנה, לכך נושא אלומותיו, יעו"ש.
ובזה יבואר שאמר וישמע הכנעני, מה שהי' נכנע תחת הקדושה ונקראו עבד ושפחה, שבי של ישראל. ועל ידי התחברותן לרשעים בקצה גבול אדום, נפרצו מעשיהן וחסרו הצדיק, שמת אהרן כמו שפירש רש"י (במדבר כ, כג), ועל ידי זה גרמו עונות ישראל כי מן כנעני עבד נעשה מלך ערד, ומה שהי' עד עכשיו יאחזמו רעד ונמוגו כל יושבי כנען (שמות טו, טו), ובסבת החטא נעשה מן רעד ערד, ומן שבי נעשה שר ומלך הנקרא ישב, כמו (בראשית כג, י) ועפרון ישב, יעו"ש. וזה שאמר מלך ערד ישב הנגב, כי הי' עד עכשיו בשבי, ונכנע שמאל בימין הנקרא נגב, ועתה נעשה מלך הנקרא ישב הנגב.
ומפרש סיבת הגורם לכל זה, ואמר כי ב"א ישראל דרך האת"רים, ור"ל כי התייר הגדול שהוא השכינה, יש לה מדריגות עליה וירידה, וגם נמשלו ללבנה, ועתה הם בבחינה הנק' ב"א שהוא הירידה, ואז וילחם בישראל וישב ממנו שבי היא השפחה הידוע, שהיתה שבי של ישראל עד עתה, וחזרו הכנענים ושבו אותה מהם.
מיד וידר ישראל נדר לה' אם נתן תתן את העם הזה בידי. וענין כפל הנתינה וכפל הנדר, הוא במה שכתבנו לעיל בשם האר"י ז"ל, בעת אשר שליט אדם באדם לרע לו - של השליט וכו' יעו"ש. אם כן באמת היא עולה עמו ואינו יורדת, וגם ישראל בני מלכים תמיד, כי באמת אינה ירידה אלא עליה, לברר הניצוצין שהם חיות הקליפות עד שיוברר הכל. וזה שאמר הפסוק (מיכה ז, ח) אל תשמחי אויבתי [לי כי] נפלתי קמ"תי, ולכאורה הל"ל לשון עתיד או הווה, כמ"ש (משלי כד, טז) שבע יפול צדיק וקם, מה שאין כן קמתי משמע לשון עבר. ולדברינו אתי שפיר, כי מה שנפלתי הא קמתי - לקימה יחשב. וזה שאמרו כפל אם נתן תתן - בין בעלי' בין בירידה. את העם הזה בידי, לברר חיות מהם. והחרמתי את עריהם, כי נודע שיש חיצונית העולמות ופנימית העולמות, בעלי' מאיר הפנימי, ובירידה מאיר חיצונית העולמות הנקרא עריהם, ובני אדם שבתוכה הם הפנימים. וזה שאמרו בצחות לשונם כי אקדיש לשמים גם עריהם, לברר מהם גם החיצונית החיות שלהם בעת הירידה, והפנימית בעליה.
וישמע ה' בקול ישראל ויתן את הכנעני, כי חזר ממדריגת מלך ונעשה כנעני נכנע תחת יד הקדושה, ונכנע שמאל בימין. והורה לנו בזה מוסר השכל, כי מיד בעלות על דעת עם בני ישראל לקדש את עצמן מיד נטהרו, וכמ"ש הרמב"ם סוף ה' מקוואות וז"ל: המכוין לבו לטהר נפשו וכו', כיון שהסכים לבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהר, שנאמר (יחזקאל לו, כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וכו'. וז"ש וישמע ה' (לקול) [בקול] ישראל ויתן, שכבר ניתן בידם ונכנע שמאל בימין ונטהרו, וק"ל.
ובזה נראה לי לתרץ משנה בפרק ג' דראש השנה (מ"ח), והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' (שמות יז, יא), וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלין. כיוצא בדבר אתה אומר, עשה לך שרף ושים אותו על נס והי' כל הנשוך וראה אותו וחי (במדבר כא, ח), וכי נחש ממית או מחיה, אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאים, ואם לאו היו נמוקין. חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן, ע"כ.
והוא מאמר פלאי מרישא לסיפא, א' קשה, מה זה התימא וכי ידיו של משה עושות מלחמה, דלמא באמת ידיו של משה עשו זאת. וכי תימא הא סילק את עצמו ממלחמה זו וניתן ליהושע, וז"ש וכי ידיו וכו', קשה הא אמרו חז"ל בפ' בלק (תנחומא ג) שראו שישראל נוצחין במלחמתם שלא כמנהג העולם, מכח תפלתו של משה שאין כחו אלא בפיו, ונטלו עצה ממדין לשלוח אחר בלעם וכו', אם כן גם שהיה המלחמה מסורה ליהושע מכל מקום עיקר הנצחון תלוי בתפלת משה, על ידי שהיו כפיו פרושות השמים, והדרא קו' מה מקום לשאול וכי ידיו וכו', דודאי כח ידיו עשו חיל. וע"כ צריך לומר דמאחר דהי' כח ידיו של משה עושה זאת, אם כן תיקשי וכי יש שינוי זמן, למה פעמים עשתה תפלתו פרי ופעמים לא, כי אם שפעמים מתפלל ופעמים לא התפלל רק יניח ידו מלהתפלל, קשה מהיכא תיתי ימנע מלהתפלל לפעמים, ועוד עד אימתי יתפלל וליזל, רק כשהתפלל פעם א' ונענה די. [הגם לפי מ"ש בזוהר, ענין וידי משה כבדים, וענין לשון של זהורית אי הי' מלבין וכו', הכל ענין אחד, ואתי שפיר]. ועוד, פתח במשה וסיים בישראל.
ועוד למה הביא עוד הך דנחש נחשת, דהכל מכוון אחד להם. ועוד, דמקשי וכי נחש ממית וכו', דודאי ממית, והקושיא רק על נחש מחיה, ואם כן הל"ל בקיצור וכי נחש מחיה. הגם די"ל דזה עיקר הקושיא, דודאי למעוטי בניסא עדיף, והרבה מיני רפואות החיים בידו יתברך, ולמה עשה נס בתוך נס שזה נחש הממית הוא יהיה המחיה, מה שזה אי אפשר בטבע העולם שזה המלשין ונושך אי אפשר לו שוב לרפאות זו המכה, והוה לי' לעשות רפואה על ידי דבר אחר, וז"ש וכי נחש ממית ושוב איך נחש מחיה. ומשני, שאין זה נס בתוך נס, רק הוא בטבע, כי החטא ממית לא הנחש, וכשעשה תשובה ניתקן החטא, ואז אין הנחש ממית רק מחיה ממילא, אחר שסר החטא הוא המות ממילא נשאר דבוק בו יתברך שהוא חיי החיים, ועד עכשיו הי' החטא מסך מבדיל, ובסר המסך ממילא אור החיים שופע לישראל עמו יעקב חבל נחלתו, וק"ל. ועוד קשה, מה ענינו לחרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן.
ונראה, דשמעתי בשם הרב המגיד מו' מנחם מענדיל מה שנזכר בזוהר (ח"ב קכח:), זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא וכו'. דאין הכוונה לומר להם דברי מוסר כדי שישובו, וכיוצא בזה, דאם כן שמא לא ישמעו לו ולא עלתה בידו כלום. ועוד, דזה כלל גדול, בכל פעולתיך שתעשה לשם שמים, תראה שתהיה מיד בעשותך הדבר יהי' בו עבודת השם, הן באכילתו - שלא יאמר שיהי' כוונת אכילתו לשם שמים שיהי' לו כח אחר כך לעבודת הש"י, הגם שזה גם כן כוונה טובה, מכל מקום עיקר השלימות שיהי' בו עובדא לשם שמים מיד, והיינו להעלות נצוצין, ובשבת סוד כוונת כל סעודה ידוע להבאים בסוד ה'. והוא הדין לכל מעשי האדם יהיה על דרך זה, ישמע חכם ויוסף לקח. ואם כן באומר דברי מוסר ותוכחה לבני עירו, יראה לקשר את עצמו תחלה בו יתברך, ואחר כך יראה לדבק ולקשר את עצמו עמהם מצד האחדות והתכללות, כי שורש אחד להם לראשי הדור עם בני דורו, וכשעושה כך אז ה' אלדיו עמו ויעל עמהם לדבק אותם בו יתברך. וזה שאמר דאוחז בידם להעלותם, ואם כן עושה פעולה מיד באמירתו תוכחה ומוסר לעם בני ישראל, ודפח"ח. וכן שמעתי זה הדרך ממורי בענין התפלה, להעלותם גם כן.
ואומר אני, הגם שזה דרך טובה מאוד, ונראה לי שזה פירוש ראיתי בני עלי' והם מועטים (סוכה מה:), ר"ל שיהי' יכולת בידם להעלות את עצמו עם בני דורו ולדבקם על ידי תפלה או מוסר בו יתברך, הם מועטים. אבל עדיין צריך עוד תנאי אחד לאלו בני עלי' גם כן, שאם על כל פנים בשעת מעשה כשאומר להם דברי כבושים המשבר לבם, או מתפלל עמהם, ומהרהרים בתשובה אז על כל פנים מדבקים את עצמן בו ונכללים בו, שיש שומע ומשמיע שמכוונים לבם יחד לשם שמים, שזה משמיע לשם שמים לא לכבוד עצמו, וכיוצא משום שאר הנאה ח"ו, והם שומעים לשם שמים ואינם חושדים אותו לשום דבר נבזה, אז נעשה יחוד עליון מן הוי' ואדנ"י המשפיעים זה לזה, כמ"ש בתיקונים (תי"ט לט.) יעו"ש.
וזה שאמר במשנה הנ"ל בצחות לשונם, חרש שוטה וקטן אינם מוציאין הרבים יד"י חובתן, להוציא מן ידי הקליפה הנקרא חו"ב וכו', דנקט שוטה וקטן דומיא דחרש הנזכר בזוהר (ח"א רכד.) החרשים שמעו וכו' (ישעיה מב, יח), שאינו שומע, ומשמיע, שאז אינן מוציא"ין דייקא הרבים ידי חובתן, ר"ל אינן יכולין להוציאן מחובתן מהקליפות, ולהעלותן לדבקם בשרשי החיים בקדושה, מטעם המבואר, וק"ל.
ומי לנו גדול ממשה רבן של ישראל, בודאי כל מעש' תפלתו ותורתו ומוסר הי' בענין זה שפשט ידו להם לישראל שיאחזו בו להעלותן, וכמו שאנו רואין בחוש כשאחד פושט יד לחבירו להעלותו מהבור או משאר מקום סכנה של נחשים ועקרבים, אם אין זה רוצה לאחוז ביד זה הפושט לו מכח שמצא בו שום חסרון, איך אפשר להעלותו, כי אם מי שתופס ואוחז ביד אז אפשר להעלותו.
ובזה יובן צחות לשון המתני', והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות וכו'. ור"ל דהקשה ממה נפשך, דודאי ידע המקשן דאין כחו אלא בפיו, אלא דסבר דע"כ אי אפשר לומר דתפלת משה לבד בלא הצטרף פעולת הטוב מישראל דאהני בנצחון זו, וז"ש וכי ידיו של משה לבד הי' עושה מלחמה לנצח. וכי תימא דלמא באמת ידיו עשתה חיל והצליח, אם כן קשה וכי ידיו שוברות מלחמה, דח"ו הי' בחיקו החסרון לשבור המלחמה, דכתיב וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. אלא ע"כ צריך לומר, כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לשמים, והיינו שאחזו בידו של משה שפשט להם בתפלתו להתדבק אתו עמו, כאשר הי' כוונת משה להם כך הם נתכוונו לו לעלות אתו עמו למעלה לאביהם שבשמים, ואז ודאי כאשר ירים משה ידו שפשט להם להעלותן לדבקם בו יתברך וגברו ישראל, מה שאין כן וכו'.
אך שמא תאמרו שאין זה תלוי בכוונה לבד, תיכף ומיד שהרהרו תשובה אז נתעלו כנ"ל, דלמא בעי שקידה רבה והאריך זמן לעשות תקוני תשובה בעובדא ובמלולא ובכוונת הלב אז יקובל, מה שאין כן מיד בקבלת התשובה וכוונת לבו. לזה מביא ראיה מנחש נחשת, כי מיד והביט למעלה וחי, לומר כי רחמנותו יתברך כי מיד שקיבל על עצמו והרהר תשובה נקרא צדיק גמור, וכמ"ש בש"ס דקדושין (מט:), וכ"כ הרמב"ם לענין גט מעושה דבאומר רוצה אני כשר (הלכות גירושין פ"ב) יעו"ש. ובלבד שלא יהי' שב אל קיאו ויהי' נשאר בתמותו.
והש"י יעזור ברחמיו לסייענו להיות מעובדי שמו מהזוכים ומזכים הרבים לשם שמים להוציא את ידי חובתן, ר"ל מה שפשטה הקליפה יד הנקרא חובתן, כי זה לעומת זה עשה ה', ופשיטות יד הקדושה נק' ידי זכותן, והקליפה נקרא ידי חובתן. וחרש שוטה וקטן שאינן משמיעי' לשם שמים, אינן מוציאין וכו', מה שאין כן כשיש שומע ומשמיע בכוונת הלב הנ"ל, מוציאין וק"ל.
ובזה יבואר עוד צחות לשון התנא שאמר בסיום מתני' הנ"ל, זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. ור"ל, דכבר העליתי בכתבי בשם חכמי המחקר דאי אפשר לחבר ב' הפכים כי אם על ידי ממוצע, וכשרוצה ראש הדור שהוא אדם שלם להתחבר עם העולם המוני עם, ע"כ שמצא בעצמו אשמת דבר מה מענין דוגמת חטא העולם, אשר על ידי זה יהי' התחברות ביניהם, כנזכר במשל שר הנ"ל, וזה ענין שמואל שלבש חלוקן של ישראל (ירושלמי תענית פ"ב ה"ז) וכנ"ל. וזה שאמר זה הכלל, ר"ל דבאמת הוא כלל גדול בעבודת ה', כל שאינו מחויי"ב בדבר, ר"ל שאינו מחויי"ב בדבר איזה חטא מעין דוגמת חטא הרבים, אינו מוציא הרבים י"די חובתן, וק"ל.
וזה נראה לי פירוש הש"ס (ר"ה כז:) שיעור שופר, אמר רבן שמעון בן גמליאל כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן [ולכאן]. דזה הקורא בשער בת רבים תוכחה ומוסר נקרא שופר, כמ"ש (עי' ישעיה נח, א) כשופר הר(י)ם קולך, ואמר שאין עיקר הכוונה בתוכחה ומוסר שישמיע לאזנו ותו לא, רק שיאחזנו בי"דו, על דרך הנ"ל זכאה מאן דאחיד בידא דחייב'. ואמר כדי שיראה לכאן ולכאן, ר"ל כי צריך זה המוכיח אזהרה וזריזות יתירה שיראה לכאן, ר"ל על עצמו אם הוא דבוק בו יתברך בדברי מוסריו בלי שום מסך מבדיל, דהיינו על ידי איזה פני' וכבוד המדומה ח"ו. ויראה לכאן, על בני העולם, איך לקשרן ולדבקן אתו עמו בו יתברך, וז"ש ויראה לכאן, שהוא דבר גדול וזריזות יתירה, והבן. ושמור כלל זה תמיד, לא יזוז מנגד עיניך כשאומר מוסר.
וזה נראה לי פירוש הש"ס פ"א דבבא בתרא (י:), ושמעתי שאומרין אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. כי המזכה לרשע נקרא תלמידו, דנלמד ממשה רבינו, והיינו בידו כנ"ל, וק"ל.
גם יובן אשר מגן צריך בידך, וכל המשך ג' פסוקים (בראשית יד, יח-כ). כי מלכי צדק דרשו בזוהר חדש על מיכאל יעו"ש. וענין לחם ויין נ"ל שהוא תורה ועבודה, כמ"ש לכו לחמו בלחמי (משלי ט, ה), ויין לנסכי' שעל קרבן, ושרשן נודע חו"ב, כי א(י)לו שזיכה אותן בתורה או עבודה באו להקדים לו שלום, כמו שפירש שם בלתי אשר אכלו הנערים וכו' (שם יד, כד), וז"ש אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. וענין קונה שמים וארץ קאי על אברהם, כמ"ש בתיקונים דף קי"ח (ע"א) ואשים דברי בפיך וגו' (ישעיה נא, טז), מה אנא עבדית שמיא וארעא וכו', וק"ל.
•
בפסוק כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים, ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש עין תחת עין וגו' (כא, כב-כד). והספיקות רבו, דפתח ונגפו לשון רבים, ומסיים ענש לשון יחיד, וכן כאשר ישית עליו לשון יחיד. ב', ענש יענש כפל. ג', לפי דרשת חז"ל נפש תחת נפש היינו ממון (סנהדרין עט.), הל"ל כך ונתן כפר נפשו. הגם דהוא פלוגתא דתנאי בסנהדרין (שם), ואיכא מאן דסבירא לי' נפש ממש, מכל מקום קשה לאידך. ועוד בסיפא, עין תחת עין, כולי עלמא מודו ממון, אם כן הל"ל במפורש דלא ניטעי. ועוד, דכתב במכילתא ילדי' משמע שנים, למה ב' דוקא.
ונראה לי על דרך מוסר, דידוע מ"ש בש"ס (ברכות סא:), צדיקים יצר הטוב שופטן, ורשעים יצר הרע שופטן, בינונים זה וזה שופטן. ובענין מי הוא הנקרא בינוני, ואיך דנין אותו אי מטה כלפי חסד או לאו, רבו הדיעות בזה, ודעת הרמב"ם בספר המדע הלכות תשובה (פ"ג ה"ה) וז"ל: כששוקלין עונות אדם עם זכיותיו אין מחשבין עליו עון שחטא בו תחלה, ולא שני, רק משלישי ואילך, אם נמצאו שקולין מטה כלפי חסד וכו'. וכתב הראב"ד דיצא להרמב"ם זה מתני [דבי] רבי ישמעאל (ר"ה יז.) מעביר ראשון ראשון וכך המדה. וכן רבי יוסי ביומא (פו:) יפעל אל פעמים ושלש עם גבר (איוב לג, כט), ומפרש ליחיד פעמים ולציבור ג' וכו'. והרי"ף ס"ל בשם הגאון (ר"ה ד. בדפי הרי"ף) וז"ל: אף דאיכא העברה לבינוני ב' ראשונות, מכל מקום עון עצמו אינו נמחק עד שעת מיתה, אז אם נמצא זכיותיו מרובים וכו', עיין לקמן בדרוש לשבת תשובה, יעו"ש.
ובזה נבא לביאור הנ"ל, דכבר נודע מה שכתב בכתבי האר"י כי זה האדם שעושה מעשיו הטובים במקרה ולא בקביעות, נותן בזה כח לסטרא אחרא על ידי הזכיות שלו אחר כך כשמשליך ופורק מעליו המצות וכו'. ועיין מזה לקמן ה' ר"ה.
ובזה יובן, כי ינצו אנשים, דאיירי כאן בבינוני שזה וזה שופטו, היצר הטוב ויצר הרע, ובמצותא שבמיתה הכתוב מדבר, כמו שדרשו חז"ל (כתובות לג.), כי יצר הרע שופטו שיסור מן עבודת ה' אשר הוא למשא כבד עליו, ואולי יסור אף מן אחד ממצות ה', כדי להכריעו לחוב אשר אחת דתו למיתה, כמפורש בש"ס רובו עונות למיתה אזיל (ר"ה טז:). ולא עוד אלא שמכריע את עצמו ואת כל העולם לחוב, וכמ"ש בש"ס (קידושין מ:) לעולם יראה אדם עצמו חצי זכאי וכו', עשה עבירה אחת אוי לו שהכריע כל העולם לחוב, זהו כוונת היצר הרע. והיצר הטוב כוונתו להיפך, רוצה לשופטו לזכות, שירבה במעשים טובים ויתמיד בעבודת ה' בקביעות ולא במקרה.
ועל ידי זה שהם מריבים זה עם זה היצר הטוב ויצר הרע, ונגפו אשה הרה, כי עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים (בר"ר ל, ו), והיא תולדות הנשמה הנקראת בשם אשה, כמ"ש האלשיך בפ' כי תצא (דברים כא, יא) ולקחת לך לאשה. היפך הגוף שהוא מצד החומר ויצר הרע, ותולדות הגוף הוא תאות הגשמית לבחור ברע ולמאוס בטוב. ואמר לשון ונג"פו שאם מחמת גודל המריבה נתגבר האבן נג"וף, וכמו שפירש רש"י בחומש יעו"ש (כא, כב), שהוא היצר הרע.
ויצא"ו ילד"י', דהיינו שנמסר שני מצות שעשה לסטרא אחרא, שאז על כל פנים ולא יהי' אסון, [דקשה הל"ל אם לא יהיה אסון כמו בסיפא, אלא שמע מינה דבב' עבירות] דבשני עבירות ודאי ליכא אסון שהוא מיתה, מאחר דתחלה הי' בינוני מחצה על מחצה, דזה גרם דינצו אנשים, דזה וזה שפטו אותו, והשתא שנחסר ב' זכיות והוי עונות ב' יתירין על מחצה זכיות, ולהרמב"ם הנ"ל אין נותנין ב' עונות ראשונות בכף מאזנים כל עיקר, ועדיין נשאר בשם בינוני ולא נכתב למיתה שיהיה אסון.
אבל על כל פנים ענש יענש, על ב' מצות שנמס(ו)ר במעשיו לחיצונים יהי' לו ב' מיני עונשים נגדן. וכמ"ש הרי"ף דעל כל פנים עון עצמו אינו נמחק, ובשעת מיתה נענש בפרטות על כל עון ועון, כאשר ישית עליו בעל האשה שהוא בעל פקדון של הנשמה, כשיבוא לקחת פקדונו שהוא בשעת מיתה, וכמ"ש הרי"ף הנ"ל. ונתן בפלילים, כמ"ש בפ' האזינו (דברים לב, לא) ואויבינו פלילים, ור"ל שניתן בידם ח"ו להרע לו ולשופטו כרצונם, וכמ"ש ותמוגגנו ביד עונינו (עי' ישעיה סד, ו), עד שישוב להוציא מיד הקליפות אותן המצות ומעשים טובים.
או י"ל, דהפסוק מפרש דזה העונש הוא דוקא בשעת זה, אבל עד אותו הזמן מכל מקום עדיין לא יצא מכלל בינוני, ונתן בפ"לילים, ר"ל שהוא עצמו עדיין נמסר וניתן ביד שני מיני פלילי"ם, ב' שופטים, הוא היצר הטוב והיצר הרע, דזה וזה שופטו. ובזה מדוייק לשון ונתן, דלא קאמר ומשלם, וגם מאי בפלילים. ולפי הנ"ל אתי שפיר.
ואם אסון יהיה, דודאי מ"ש ויצאו ילדי' הוא לא פחות משנים, אבל יותר אפשר שיהי', שאז נעשה רשע גמור ונכתוב למיתה. וענין המיתה, מה שהי' לו נפש מצד הקדושה והחיים, נעקר למקום המות והטומאה, ונתפשט בו נפש הטומאה תחת נפשו היקרה. וזה שאמר ונתת[ה] נפש תחת נפש שגרם בעונו שנמסר נפשו הקדושה בתוך הקליפות, וז"ש ונתת"ה שהוא מצד הנקיבה שהיא אשה זונה המפתה את האדם עד שנמסר בידה. ותחת עין הקדושה נמשך עין הטומאה, רגל תחת רגל, עד שנתפשט הטומאה בכל רמ"ח איבריו, ונסתלקה הקדושה שברמ"ח איבריו, כי מום בו ואינו מקום קדושה.
עד שישוב בתשובה שלימה, ויעשה תשובת המשקל, שהוא כויה תחת כויה פצע תחת פצע חבורה וגו', נגד מה שעשה פצעים וחבורות לנפשו היקרה, כן יעשה בנפשו שמצד הקליפות, עד שיתפשט הקדושה על מקומה כבראשונה אחר סילק הטומאה, שהוציא יקר מזולל. ולכך חילק הפסוק בשני פסוקים, דקאי על ענין אחר, וכמו שפי' רש"י בחומש כויה וגו' - עד עכשיו דבר במה שיש בה פחת דמים, ועכשיו בדבר שיש בו צער וכו'. והוא על כוונתינו הנ"ל, דעד עכשיו עסקינן במה שנתחייב דמים דמי נפשו, כי דמים תרתי משמע, שחייב מיתה להקדוש ברוך הוא. ועכשיו עסקינן בדבר שיש בו צער, שיצטער בתשובה נגד מה שחטא, ויתקן הכל, וק"ל.
•
מצות לא תעשה - בשר בשדה טריפה [לא תאכלו]
מצוה ובשר בשדה טריפה לא תאכלו (כב, ל). וכתב הרמב"ם בפרק ד' מהלכות מאכלות אסורות (ה"ו), מכאן אזהרה לטריפה וכו', יעו"ש.
והנה מימרא דעולא בש"ס (חולין מג.), דכולל כל מיני טריפות בשמונה מיני טריפות, נקובה פסוקה וכו'. ותנא דבי רבי ישמעאל תנא י"ח מיני טריפות (שם מב.). והקשה הבית יוסף בטור יורה דעה סימן ך"ט יעו"ש (ד"ה ומ"ש דשמנה), על הרמב"ם וטור דנקטו ח' מיני טריפות הן, ובש"ס (חולין שם) תני י"ח טריפות הן. וכי תימא משום דאמרינן בש"ס דתני ושייר, זה אינו, דהא תני מנינא ולא שייך תני ושייר, ומשני דח' אלו הם סוגים יותר כלולים וכו'. יעו"ש. והנה המעיין שם בדברי הבית יוסף, יראה שהוא קצת דוחק תירוצים אלו בעיניו.
ולי נראה לתרץ, דודאי קושית הבית יוסף הוא קושית הש"ס בפ"ב דף ל"ב ע"ב, פיסקא והודה לו ר"ע וכו', ורמינהו אלו טריפות בבהמה נקובת הוושט וכו', הרי נקרא טרפה ולא נבילה, ומסיק אלא אמר רבא אלו אסורות קתני, ויש מהן נבלות ויש מהן טרפות. ולחשוב נמי דחזקי' עשאה גסטרא וכו', ולחשוב דרבי אלעזר ניטלה הירך וכו'.
ויש להקשות, חדא דלמא תני ושייר הא דחזקיה, וכי תימא מה שייר דהאי שייר, הא שייר דרבי אלעזר. וכי תימא דהא תני מניינא ולא שייך שיורא, וכן הקשה בש"ס (חולין מב.:) לתנא דבי רבי ישמעאל דתנא י"ח ותו לא. זה אינו, דהא מפורש בסוטה דף י"ו (ע"א) דגם במנינא שייך שיורא, וכמ"ש התוספות שם (ד"ה תנא ושייר) ובקדושין דף י"ו ע"ב (תוד"ה והא) יעו"ש. ב' דתיקשי ש"ס דחולין אההיא דסוטה וכו', דכאן משמע דהיכא דתני מנינא לא שייך שיורא, ובסוטה משמע איפכא. ג' קשה, דמה פריך וליחשוב הא דחזקי' גסטרא, והא גסטרא הוא כשנפסק חוט השדרה, וכבר תני בי"ח טרפות (מב. במשנה) פסוקת חוט השדרה. ומה שרוצין התוספות לתרץ זה (חולין לב: תוד"ה וליחשוב), דאיירי למטה מבין הפרשות דלא מיטרף שם פסיקת החוט וכו'. קשה, הא סתמא קאמר עשאה גסטרא, משמע אפילו למעלה מהפרשות. וכן מה פריך ליחשב דרבי אלעזר ניטלה הירך וכו', הא הוא בכלל בהמה שנחתכה רגלי' וכו'. וכן הקשו התוספות (שם ד"ה וליחשוב), ותירץ התוס' יעו"ש.
ונראה לי דקושיא א' יבואר באידך על ידי קושיא ג', דודאי הי' קשה להש"ס על מתני' דתני י"ח טריפות, ובאמת נכללו כל י"ח טריפות בשמנה מיני טרפות, וה"ל לקצר ולומר ח' טריפות הן, וכאשר באמת נקט עולא רק ח' טריפות. וע"כ צריך לומר דתני בדרך כלל, והדר תני בדרך פרט, כי בכלל נקובה יש כמה דברים, ומפרש כמה מיני נקובה, וכן כמה מיני פסוקה יש, וכמה מיני נטולה יש, לכך נקט י"ח טריפות. אם כן מצא מקום להקשות השתא ליתני נמי דחזקי' גיסטרא, וכי תימא דהוא נכלל בכלל פסיקת חוט השדרה זה אינו, דהא רוצה לפרש כמה מיני פסיקת חוט השדרה יש, דאם לא כן יותר ה"ל לקצר ולנקוט רק פסוקה לבדה בכלל ח' מיני טריפות ותו לא, אלא שמע מינה דבעי לפרט, אם כן הכי נמי ה"ל לפרט. ומכל שכן דפסיקת חוט השדרה לבד הוי רק טריפה, וגיסטרא שהיא גם כן עם פסיקת החוט השדרה, הוי אפילו נבילה. וכן הא דר"א דנטלה הירך גם כן ה"ל לפרט, אף על גב דהוא בכלל בהמה שנחתכה רגלי' וכו', מכל מקום כמה מיני נטולה יש והוצרך לפרט, דאם לא כן ה"ל לכלול הכל בכלל נטולה. ומכל שכן דנחתכה רגליה שהוא טרפה, וניטלה הירך הוי נבילה.