אור ברסלב

תולדות יעקב יוסף· רבי יעקב יוסף כ"ץ מפולנאה

חקת

קרח

וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר, דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וגו', ונתתם אותה אל אלעזר הכהן והוציא אותה אל מחוץ למחנה וגו', ולקח עץ ארז ואזוב וגו', זאת התורה אדם כי ימות באוהל וגו', וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא וגו', ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי (יט, א-יז). וי"ל, א' למה נתייחד הדבור לאהרן עם משה, ואח"כ למשה לבדו נאמר דבר אליהם, ויקחו אליך וגו'. ב' בפירוש לאמר. ג' דהל"ל דבר אליהם זאת חוקת התורה, ולא להקדים וכו'. ד' זאת חקת התורה, כאלו אין חק זולתו בתורה, וזה אינו. ה' אליך מיותר, וחז"ל (במ"ר יט ו, תנחומא חקת ח) דרשו, לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חקה וכו', למה בפרה דוקא נתגלה רק למשה ולא לאחרים. ו' תואר פרה אדומה צריך טעמא, הא החטא קרוי אדום, ובא פרה לכפר ולקנח החטא, כמו שדרשו חז"ל (תנחומא שם) תבוא אמה ותקנח צואת בנה וכו', א"כ הי' ראוי שתהי' פרה לבנה לקנח החטא הנקרא אדום, כמו שמצינו שאין כהן גדול נכנס לפנים בבגדי זהב רק לבנים וכו' (ר"ה כו.).

ז' אלעזר הכהן, דהל"ל סתם, ודרשת חז"ל (ספרי חקת א) בסגן, ידוע. וכי תימא אותה לאלעזר, ולדורות בכהן גדול כדרשת חז"ל (יומא מב:), קשה באמת למה, דהא פרשת פרה נאמרה לדורות ג"כ. ח' טעם למה מחוץ למחנה. ט' ארז ואזוב וגו' (י) קשה, בשלמא אזוב שאם חטא ישפיל עצמו כאזוב, כמ"ש ר"מ דרשן, מה שאין כן ארז למה, אדרבה וגו'. [י'] וכל כלי פתוח וגו', דהל"ל כלי פתוח וכו', כל ל"ל.

י"א, דפירש רש"י לפי שהשטן ואומות העולם, מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב וכו'. שהוא תמוה, מה לאומות העולם והשטן במצוה זה דוקא. גם כפל מה המצוה ומה טעם וכו'. [י"ב] ענין שני הפכים בנושא אחד בעסק הפרה צריך טעמא, שמטמא טהורים ומטהר טמאים וכו' (במ"ר יט, א). ומ"ש במדרש (שם) זש"ה (איוב יד, ד) מי יתן טהור מטמא לא אחד וכו', ג"כ צריך ביא[ו]ר. י"ג, איך שייך מצוה זו בכל אדם ובכל זמן, שהתורה היא נצחי, ובפרט שסיים בפרשה זה והיתה להם לחקת עולם וגו', ובזמן הזה אין פרה ואין עפר פרה וכו'.

וכדי לבאר זה, נבאר מדרש (במ"ר יט, ד) אמר רבי יהושע כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא (ויקרא כא, א), אמר לו משה רבינו ע"ה רבונו של עולם אם נטמא במה תהא טהרתו, לא השיבו, (באותו) [באותה] שעה נתכרכמו פניו של משה, כיון שהגיע לפרשה פרה אדומה א"ל הקדוש ברוך הוא כשאמרת אם נטמא במה טהרתו, זו טהרתו, ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, ע"כ. והוא תמוה.

ונבאר משנה סוף חולין (פי"ב מ"ה) לא יטול אדם אם על בנים אפילו לטהר המצורע, ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה (דברים כב, ז) למען ייטב לך והארכת ימים, ק"ו על מצות חמורות שבתורה. והספיקות בזה יבואר מאליו.

ונראה, דכתבתי במקום אחר שהקשה בעקידה (פ' אחרי שס"ד) על עקביא שאמר הסתכל וכו' מאין באת מטפה סרוחה וכו' (אבות פ"ג מ"א), אדרבה בזכרו פחיתת חומרו יש לפטור עצמו מהדין וכו', יעו"ש. אח"כ מצאתי במדרש [שמואל] במשנה חביב אדם שנברא בצלם (אבות פ"ג מי"ד), שהקשה זה המשנה על עקביא, ופירש וכו', יעו"ש.

ואני כתבתי שם דעקביא עצמו בא לתרץ זה, כי מדריגות הגאוה והשפלות הוא טענת היצה"ר נגד האדם, וצריך האדם שיעשה לעצמו עזר כנגדו וכו'. וכתבתי במקום אחר זש"ה (תהלים קו, טז) ויקנאו למשה במחנה, במדות השפלות. ולאהרן קדוש ה', שעשו לו בגדי קודש לכבוד ולתפארת, להשתמש במדת הגאוה והתפארות, והיינו מחוץ למחנה, אבל בפנים הי' קודש, כמבואר במ"א יעו"ש, אלא שלקח קרח מקח רע לעצמו וכו' (סנהדרין קט:).

ובזה יובן וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר, ר"ל שיאמרו לישראל שיקחו מדריגות משה השפלות, ומדריגות אהרן הכבוד והתפארת, להשתמש במדת אלו. שזאת היא חקת התורה, ר"ל כללים גדולים וחקים טובים לכללות התורה להיות לו עזר נגד היצה"ר. שאם היצה"ר משפילו שאינו ראוי להתקדש, יאחז כנגדו מדת התפארת - מצד נשמתו ראוי לכך. ואם היצה"ר מגיס רוחו שכבר הוא קדוש וטהור, ישפיל עצמו מצד השפלות חומרו.

אך דלפי זה טעמו ונימוקו עמו, ואין זה חקה, לכך פירש רש"י לפי שהשטן [ואומות העולם] מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה וכו'. כי השטן הוא סמ"אל גימטריא ענ"וה, והוא שאל מה המצוה הזאת לכם ענוה ושפלות, היפך הסברה שלא יהי' מרמס לרגלי עם הארץ, וכמ"ש במשנה (אבות פ"ב מ"ה) במקום שאין אנשים השתדל להיות איש וכו', ופירש במדרש [שמואל] בשם רבי מנחם כך וכו', מובא במ"א. ואומות העולם האוחזין במדת התפארות והגאוה, כמ"ש סוף ואתחנן (דברים ז, ז) לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט וגו', שאתם ממעטים עצמיכם (חולין פט.), אברהם אמר (בראשית יח, כז) אנכי עפר ואפר, משה ואהרן אמרו (שמות טז, ז) נחנו מה, לא כנבוכדנצר שאמר אדמה לעליון (ישעיה יד, יד), וסנחרב אמר מי בכל אלהי וגו' (מלכים ב יח, לו), חירם אמר מושב אלהי' ישבתי וכו' (יחזקאל כח, ב). לכך אומות העולם שואלין מה טעם יש בה במד(ו)ת הגאוה, שהיא מדה שלנו ולא לכם.

לכך הוצרך לכתוב חקה, כי למשה שהוא בחינת דעת, ולכל אדם שיש בו בחינת דעת נקרא משה, ודאי לך אני מגלה טעם פרה, כמבואר שהוא נגד היצה"ר, שאם מטמא בשפלות, שאינו ראוי האדם לגדר קדושה וחסידות מצד פחית' החומר, ראוי לטהר עצמו מצד קדושת נשמתו, ואם מטהרו ראוי לטמאו. וא"כ שוב(ר) שפיר יש טעם לטמא טהורים ולטהר טמאים, והיינו טעם נכון למשה. אבל לאחרים, שהם בבחי' אחוריים, גדר השכחה בלי דעת, הוא חקה, ומכל שכן לשטן מלך זקן וכסיל, שהטעם הוא נגד היצה"ר, ודאי נעלם ממנו טעם זה, וגם לאומות העולם שאין להם דעת בקליפה כנודע, ודאי להם חקה.

ואחר שאמר בדרך כלל, חזר לפרט בדרך פרט, דבר אל בני ישראל ויקחו אליך, על שמך, בחינת הדעת הנקרא משה, ערום יעשה בדעת ובתחבולות יעשה מלחמה נגד היצה"ר, שאם היצה"ר משפילו שהוא בחינת משה שהי' עניו ושפל וסבלן, מכל מקום אם הוא עצת היצה"ר וכאמור, יעשה כנגדו ויקחו פרה אדומה, ר"ל הגאוה נק' פרה, כמ"ש במשנה דר"ה פ"ג (מ"ב) כל השופרות כשרין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן וכו'. וכאשר כתבתי מזה במ"א דקאי על גסות הרוח דנקרא קרן, כמ"ש (תהלים עה, יא) וכל קרני רשעים אגדע וכו', יעו"ש. וכבר ידוע מ"ש היעבץ במשנה דאבות (פ"ג מ"א), כי הגאוה הוא שורש לכל העבירות וכו', יעו"ש, א"כ שפיר נק' אדומה על שם החטא, וז"ש פרה אדומה. ושפיר דרשו חז"ל תבוא אמה היא הגאוה, ותקנח צואת בנה, של היצה"ר שנקרא צואת בנה, שהוא המתעב ומלכלך במעשים צואים, ולהלבישו בגדים צואים כנודע. אשר לא עלה עליה עול מלכות שמים.

ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, ר"ל דנודע מ"ש בזוהר (ח"א עו., ח"ג עה:) והיה מחניך קדוש (דברים כג, טו), אילין רמ"ח שייפין וכו'. והכוונה שיהיה הכבוד והגאוה לבוש מבחוץ נגד היצה"ר, אבל לא בפנים, כמו שכתבתי במקום אחר אהרן יערוך אותו מחוץ לפרוכת וכו' (שמות כז, כא), יעו"ש. ושחט אותה לפניו, להמתיקו, על ידי שישתמש בגאוה לשם שמים נעשה הרע כסא אל הטוב, ונמתק הרע אל הטוב, וז"ש ולקח עץ ארז, לבוש הגאוה מבחוץ, ואזוב מבפנים השפלות, כמו אהרן, והשליך אל תוך שריפת הפרה, והבן.

ובזה יובן מדרש הנ"ל, אמר רבי יהושע לנפש לא יטמא בעמיו, והיינו מצד מעלת נשמתו ראוי להתקדש ולדבק בו ית' תמיד, לקיים שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח), ולנפש שהוא המחשבה, לא יטמא גם שהוא בעמיו, כמו שכתבתי בזה במ"א יעו"ש.

ושאל משה רבינו ע"ה מהש"י, אם נטמא במה טהרתו, ולא השיבו באותה שעה, שלא היה אהרן עמו, כמו שפירש האלשיך שם (פ' חקת, יט א-ב) לשיטתו, יעו"ש. ולדברינו אתי שפיר, כי היצה"ר מטמא לאדם שאינו ראוי לדבק בו ית' מצד השפלות חומרו, שא"כ היה אז מעלת משה לבד, ולא השיבו הש"י אז, מה שאין כן כאן שהיה אהרן עם משה, אז א"ל פרשת פרה אדומה. וזה יהיה טהרתו נגד היצה"ר, שהיה מעלת אהרן, ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת וכו'. וז"ש ולקחו לטמא, ר"ל מי שיצה"ר מטמאו שאינו ראוי לקדושה, יש תקנה ולקחו מעפר שריפת החטאת שהיא הגאוה שורש לכל עון ולכל החטאת, נגד היצה"ר, לטהר הטמא, וכאמור, והבן.

ובזה יבואר משנה הנ"ל, דכל זה לא דברה תורה להשתמש במדת היצה"ר שהיא הגאוה אלא במלחמה הנ"ל, מה שאין כן בלאו הכי לא יטול אדם אם על בנים, היא הגאוה, שהיא אם ושורש להבנים, שיצאו תולדות טובים מהגאוה שנלחם בזה נגד היצה"ר, וכנ"ל. אפילו לטהר את המצורע, שהתקנה שישפיל דעתו והיא טהרתו, היפך טומאתו שהיא הגאוה. אך שאי אפשר שיהי' למלך ושר ענוה מבחוץ, שיהי' השפלות גאוה, כמו במשל המלך שבקש מהרופאים שיחי' לעולם וכו', ויעץ ללבוש הגאוה מבחוץ ושפלות מבפנים, וז"ש אפילו לטהר את המצורע וכו'.

והטעם, שהוא מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים, דהיינו העולם שכולו ארוך, והיינו למיימינים בלימוד לשמה אז אורך ימים בימינה, ולא למשמאילים שהוא לכבוד ולתפארת שנק' שלא לשמה (שבת סג.) כמ"ש התוספות בברכות (יז.) ובפסחים (נ:) יעו"ש, דאז עושר וכבוד הוא בשמאלה וארך ימים בימינה, וכדמסיק שם בש"ס למימינים וכו', והבן כי קצרתי.

ואתי שפיר ג"כ מי יתן טהור מטמא לא מדריגה אחד, רק יראה לכאן ולכאן, לפעמים יאחז מדריגות השפלות ולפעמים הכבוד והתפארת, והכל במשקל בכיון במישור, וק"ל.

ואתי שפיר ג"כ וכל כלי פתוח אשר אין צמיד, דלא מבעיא בכלי פתוח הפיו לדבר דברים בטלים, כאשר שמעתי זה בשם הרב רבי יואל ודפח"ח, כי לפום צערא אגרא וכו' (אבות פ"ה מכ"ג). אלא אפילו אם ירצה לפתוח פיו בחכמה, מכל מקום יש עת לחשות ועת לדבר, אם התורה חביבה פזר ואם לאו כנס (ברכות סג.). וז"ש וכל כלי פתוח אפילו בדברי תורה אם אין צמיד פתיל עליו - עת לחשות וכו', וק"ל.

•

עוד י"ל ביא[ו]ר פסוק (יט, ב-ג) ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום, ונתתם אותה לאלעזר הכהן וגו'. ובמדרש (במ"ר יט, א) זאת חקת, זש"ה מי יתן טהור מטמא לא אחד וכו' יעו"ש.

גם לבאר פלוגתא הרמב"ם והראב"ד, דכתב הרמב"ם במנין המצות מצות עשה להיות אפר הפרה מטמאין לאדם טהור, ומטהרין לאדם טמא וכו'. והשיבו הראב"ד וז"ל: אמר אברהם, ולמה לא יחשבו לשתים הטומאה והטהרה.

וכעת נ"ל, דאיתא במשנה דאבות פ"ד (מ"א) בן זומא אומר איזה חכם הלומד מכל אדם וגו', איזה גבור הכובש את יצרו וגו', איזה עשיר השמח בחלקו וכו', איזה מכובד המכבד את הבריות, כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. והקושיא מפורסמת, איפכא הל"ל, איזה חכם הלומד לכל אדם. ומכל שכן לשון מכובד שהוא משמע שהוא מכובד מאחרים שמכבדין אותו, ואיך אמר שהוא מכבד את הבריות. ועל ובוזי יקלו, מה מבזה להקדוש ברוך הוא בזה, ושאר הספיקות.

ואגב נבאר משנה דאבות פ"ב משנה ב': אמר להם צאו וראו איזה דרך ישרה שידבק בה האדם, רבי אליעזר אומר עין טובה וכו', רבי אלעזר בן ערך אומר לב טוב, אמר להם רואה אני את דברי רבי אלעזר, שבכלל דבריו דבריכם. אמר להם צאו וראו איזה דרך רעה שיתרחק ממנה האדם וכו', רבי אלעזר אומר לב רע וכו', וכבר הוקשו המפרשים, יעו"ש.

ונ"ל דכתבתי במקום אחר משנה (אבות פ"ד מ"ג) אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר וכו', על פי ששמעתי אל תט לבי לדבר רע וכו' (תהלים קמא, ד), וביא[ו]ר פסוק (יהושע ה, יג-יד) הלנו [אתה] (או) [אם] לצרינו ויאמר עתה באתי וכו'. והעולה משם כשיש לו לב רע, לבו מחייב אחרים, וכשיש לו לב טוב, לבו נוטה לזכות אחרים וכו'.

ובזה יובן שאמר להם צאו וראו איזה דרך ישרה שידבק בה האדם וכו', רבי אלעזר אומר לב טוב, וזה כולל הכל, כשלבו טוב נדמה לו שכולם טובים, ולכך יש לו עין טובה, וגם חבר טוב - שחבורתו טובה ונאה, והוא שכן טוב, וז"ש בכלל דבריו דבריכם. ובהיפך, עין רעה וחבר רע ושכן רע, נכלל הכל בלב רע. וא"כ ראוי לדבק בלב טוב, שבזה מזכה עצמו, וההיפך להרע מחייב עצמו, וכמו שכתבתי שם ש"ס צדיקים יצה"ט שופטן וכו' (ברכות סא:), וק"ל.

ובזה יובן איזה חכם הלומד מכל האדם, גם מרשע, לומר שיש בעצמו ג"כ שמץ מזה החטא מצד האחדות, ונותן לב לשוב, זהו חכם ודאי, ר"ל כשהוא חכם מחזיק לכל אדם לחכם מצד אחדות, לכך הוא לומד מכל אדם, כי חכמת עצמו כבר נודע לו, מה שאין כן כשילמד חכמת זולתו יהיה תרתי בידו, חכמתו וחכמת זולתו, וכמ"ש (מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה', שכל אחד מיראי ה' רוצה לשמוע מזולתו, מטעם הנ"ל.

וז"ש איזה מכובד, שהוא סובר שכולם מכובדים, לכך הוא מכבד את הבריות, ומצד האחדות מורה שהוא שם ג"כ, לכך הוא מכובד. וז"ש כי מכבדי אכבד, ר"ל מצד האחדות ראוי לכבד את הבריות, כי הוא מכבד שורש האחדות, שאין נפרד דבר ממנו ית' שהוא היה הוה ויהיה ומהוה את הכל, ושפיר אמר הכתוב מכבדי להש"י אכבד, שמורה שהוא שם ג"כ. מה שאין כן הבוזה בריותיו של הש"י, מלבד שנק' ובוזי של הש"י, אלא גם ובוזי יקלו מעצמן, שמורה על עצמו שהוא נבזה. וכמו שכתבתי אל תהי בז לכל אדם, כי אל תהי מפליג לכל דבר, ואת עצמו בוזה. ולכך מעצמו ובוזי, על ידי שהוא מבזה לכל נברא, נק' בוזי של הש"י מצד האחדות, ולכך יקלו, וק"ל.

ובזה תבין מ"ש היעב"ץ במשנה דאבות פ"ד (מט"ו) רבי מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם, והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים וכו'. בשם הריב"ן שושן, כי הארי מעלה זנבו על ראשו, והשועל מוריד ראשו תחת זנבו. כמוהו בבני אדם הנכבד מכבד לקטן ממנו, ורואה לו מעלה עליו. והנקלה מבזה להנכבד ממנו ומורידו לארץ וכו', יעו"ש.

והענין, מצד האחדות שהוא מכבד אחרים מורה שהוא נכבד. וכשהוא מבזה לאחרים גם לנכבד, מורה על עצמו שהוא נבזה, כמו שועלים המחבלים כרמים - לחבל על ידי חסרונות ובזיונות לכרם ה' צבאות, והבן.

ובזה יובן שפתח בפ' פרה אדומה בפסוק מי יתן טהור מטמא לא אחד, בתמיה, ר"ל מאחר שהכל אחדות אחד א"כ ראוי שיתן מטמא טהור, שימצא זכות גם לטמא לומר שהוא טהור, ומכח זה יהיה הוא עצמו טהור. וז"ש הלואי מי יתן טהור מטמא, לא אחד בתמיה.

וזהו כוונת הרמב"ם, כי פרה אדומה שהוא אדום בחטא, אלו בני אדם מטמאין לאדם טהור - לחייב את הצדיק, ומטהרין לאדם טמא - לזכות הרשע כמותו, כי יצה"ר שופטן.

ובזה שפיר השיב הראב"ד, ולמה לא יחשבו לשתים הטומאה והטהרה. כי הרשע אינו מזכה גם לרשע כמותו, כמו שנאמר (משלי כא, י) לא יוחן בעיניו רעהו, וכמ"ש (ישעיה מח, כב) אין שלום אמר ה' לרשעים, וע"כ מיירי בב' סוגי בני אדם, כי הטומאה נגד הרשע ליטמא ולחייב הכל, והטהרה ביד הצדיק להצדיק ולטהר הכל גם לרשעים וטמאים, א"כ ראוי לחשוב בשתים. ושפיר אמרו רמז מוסר כי הפרה אדומה מטהר טמאים ומטמא טהורים. הרמב"ם לשיטתו, והראב"ד לשיטתו בב' סוגי בני אדם, והבן.

ובזה יובן דבר אל בני ישראל ויקחו אליך, ר"ל שיקחו מוסר ממך, שמי שיש לו דעת בחינת משה, גם פרה שהיא אדומה בחטא, יראה למצוא לו זכות להצדיקו לומר שאין בה מום, גם שמעולם לא עלה עליה עול מלכות שמים. ובזה ונתתם לו עזר - שמזכה עצמו, וז"ש ונתתם אל אל"עזר, כי אל בעזרי וכו', והבן.

•

עוד י"ל, ונבאר משנה באבות פ"ב (מט"ז) הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה, אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה וכו'. והקשה בתוספות יו"ט, מהא דמנחות (פי"ג מי"א) נאמר בעולה (ויקרא א, ט) אשה ריח ניחוח, ונאמר בעולת העוף (שם, א, יז) אשה ריח ניחוח, לומר אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים וכו', משמע שכר הממעיט שוה למרבה, וכאן אמר למרבה נותנין שכר הרבה, משמע מה שאין כן לממעיט.

ותירץ כי זה שמקריב מנחה הוא עני, ולפי שהעני עושה לפי כוחו וממונו, לפיכך שוה לפני ה' כמו המרובה של עשיר. אבל ודאי מי שבכוחו לעשות הרבה ועושה מועט אינו שוה. ומה שאמרו אחד המרבה ואחד הממעט שוה, היינו לפי ערכם וכו'. ומה שאמר כאן אם למדת תורה הרבה וכו', ביכול הוא אומר וכו', יעו"ש.

ולי נראה לתרץ קושיית תוספות יום טוב, ועוד קושיא אחרת שהקשה בתוספות יום טוב במשנה דאבות פ"ד (מ"י), רבי מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, והוי שפל רוח בפני כל אדם, ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך, ואם עמלת בתורה וכו'. והקשה בתוספות יו"ט, הוי ממעט בעסק, מה קא משמע לן פשיטא. ומשני שלא ימעט משום טורח ועצלות, רק בשביל עסק התורה וכו', יעו"ש.

ונראה דיבואר קושיא הנ"ל של התוספות יום טוב על ידי קושיא זו של התוספות יום טוב, חדא באידך. וכתבתי במקום אחר בהג"ה, ביא[ו]ר משנה אל תהי בז לכל אדם וכו' (אבות פ"ד מ"ג), וביא[ו]ר טעם מצות עשה (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך, שהוא כולל כל התורה וכו', והוא על פי ביא[ו]ר פלוגתא רבי יוחנן ור"ל בחלק (סנהדרין קיא.), ופערה פיה לבלי חוק (ישעיה ה, יד) וכו'. כי התופס במקצת האחדות תופס בכולו, והדוחה מקצת האחדות דוחה כולה. ובזה תבין פלוגתא הנ"ל, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, וק"ל.

והנה אמרו חז"ל (עי' אבות פ"ב מ"ב) טוב תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון וכו'.

ובזה יובן משנה הנ"ל, לא עליך המלאכה לגמור, כי התופס במקצת האחדות תופס בכולו, וכאלו קיים כל התורה והמצות, רק שלא ידחה בידים בהזדמן איזה מצוה, או שהוא פנוי לעסוק בתורה ואינו עוסק, וזהו שאמר ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה בעת הפנאי, שאם כן הוא דוחה הכל. והכל לפי מה שהוא אדם, אם הוא איש פנוי צריך לעסוק בתורה הרבה, ונותנין לו שכר הרבה, כי השכר ועונש אינו הסכמי רק עצמי.

ונ"ל דהיינו דאמר רבי יוחנן היכי דמי חילול השם כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה וכו' (יומא פו.). והכוונה כגון אנא, שהי' איש פנוי בלי עסק דרך ארץ, אם ילך ד' אמות בלא תורה דוחה חלק האחדות ודוחה הכל, ואין לך חילול השם יותר מזה שדוחה בידים חלק האחדות, שדוחה הכל.

ומה שאמרו אחד המרבה, היינו איש פנוי, ואחד הממעיט, שאינו פנוי, שניהן שוין דלא מיקרי דוחה חלק האחדות מאחר שלומד בעת הפנאי.

ובא רבי מאיר ואמר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, והכוונה, נהי דניצול מפערה פיה לבלי חק, שאינו דוחה חלק האחדות כשהוא טרוד בעסק פרנסה. מ"מ אין זה מילי דחסידות, רק ראוי שימעט בעסק ויהי' פנוי לעסוק בתורה הרבה.

ועל דרך הלצה נראה לי מ"ש באבות (פ"ג) [פ"ב] (מ"ז) מרבה נכסים מרבה דאגה. דכתבו חכמי המוסר חכם אחד ראה לאדם אחד בדאגה, אמר לו, אם דאגתך על העולם הזה ימעט השי"ת דאגתך, ואם על עולם הבא יוסף ה' דאגתך וכו'. וז"ש מרבה נכסים, אם כן א"צ לטרוד בעסק פרנסתו כמו העני, וצריך שיהי' פנוי לעסוק בתורה ועבודת ה' בעניני העולם הבא, שהיא מרבה דאגה, היפך עסק העולם הזה שימעט דאגה, וק"ל.

או י"ל הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, דהל"ל הוי ממעט בעסק דרך ארץ ועסוק בתורה, כי עסק ר"ל דהיא עסק התורה. וצ"ל האמת כך הוא, דשמעתי ממורי קושיית הט"ז (או"ח ס"א סק"ג) אחד המרבה ואחד הממעיט וכו', למה שוין במכוין וכו'. וביאר כי צריך ללמוד ולהתפלל עם מוחין, מה שאין כן וכו', וא"כ אם ממעיט כדי שיהי' לו מוחין לכוין היטב, שוה למי שיש לו מוחין טובים שיוכל להרבות, וז"ש בלבד שיכוין וכו', ודפח"ח. ועיין ענין מוחין, והעולה מזה, כי החיות רצוא ושוב, שיוכל ללמוד ולהתפלל בדחילו ורחימו, היינו להמשיך י"ה ע"י ו' לאות ה' שהוא הדיבור, צריך לפעמים למעט בעסק התורה עד שיחזרו המוחין, וז"ש הוי ממעט בעסק היינו בתורה, כדי שיוכל לע"סוק בתורה להעמיק בדחילו ורחימו, וכמ"ש הט"ז באורח חיים סימן מ"ז (סק"א), ענין לע"סוק בדברי תורה וכו', יעו"ש.

ונחזור לענין הנ"ל בענין שלא לדחות חלק האחדות, וז"ש והוי שפל רוח בפני כל אדם, שהוא חלק האחדות להתחבר עמו ושלא לדחותו. ואם בטלת מן התורה בעת הפנאי, דוחה חלק האחדות, אז יש לך בטלים הרבה כנגדך, כדי שיהא נדחה מהכל.

ואם עמלת בתורה יש שכר הרבה ליתן לך. דסיפא בא לפרש רישא, הוי ממעט בעסק וכנ"ל. וז"ש מה שאמרתי אם בטלת מן התורה וכו', היינו בסתם, מה שאין כן אם ע"מלת בתורה ויגע מלמודו, ומכח זה מפגר ומבטל מהתורה עד שיחזרו המוחין, כי החיות רצוא ושוב, אז אדרבה למצוה יחשב, שעושה הכנה ללמוד, ויש שכר הרבה ליתן לו, והבן.

וז"ש מי יתן טהור מטמא לא אחד, ר"ל כי המבטל מהתורה ודוחה חלק האחדות ופערה פי' לבלי חק, כפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש, נקרא טמא, שנידן בגיהנם ששם מדור היצה"ר הנקרא ערל וטמא, כי ז' שמות יש ליצה"ר (סוכה נב.), נגד ז' מדורי גיהנם, ומ"מ יש טהור מטמא, כמו שאמר אם עמלת בתורה וגו', וז"ש מי יתן טהור מטמא לא אחד, ר"ל לא בסוג אחד, כי זה (ה)כוונתו לשם שמים, מה שאין כן זה, והבן.

ובזה יובן ויקחו אליך פרה אדומה, ר"ל שהחטא ביטול תורה נק' פרה אדומה. מכל מקום במכוין לשם שמים כנ"ל נקרא תמימה אשר אין בה מום וחסרון, כי הוא כדי שיוכל לכוין עם הדעת בחי' משה, וז"ש ויקחו אליך, וכנ"ל והבן.

•

בפסוק ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וכו' (יט, ב). ודרשו חז"ל (במ"ר יט, ו, תנחומא חקת ח) לך אני מגלה טעמי פרה, ולאחרים חקה, למה מטהר טמאים ומטמא טהורים. וי"ל למה דוקא למשה נגלה זה יעו"ש, הא התורה תמימה ונצחי, ואיך נוהג פרשה זו בכל אדם ובכל זמן. ועיין ביא[ו]ר מזה במ"א.

וכדי לתרץ זה, נבאר ש"ס דמועד קטן פרק ג' (כח.), אמר רבי אמי למה נסמכה פרשת פרה למיתת מרים, לומר לך מה פרה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת. וכ' התוספות (ד"ה מה) מכפרת על מעשה עגל, כדאיתא במדרש יעו"ש. וכתב מוהרש"א שהוא דחוק וכו'. וכבר בארתי מזה במ"א, יעו"ש.

וכעת נראה לי דכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות דעות (ה"א-ה"ג) וז"ל: חולי הגוף טועמים מר למתוק ומתוק למר וכו', כך חולי הנפשות שונאים דרך הטובה וכו', וז"ש (ישעיה ה, כ) הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע שמים מר למתוק וכו'. ומה הוא תקנות חולי הנפשות, ילכו אצל החכמים שהן רופאי הנפשות, וירפאו חליים בדעות שמלמדין אותם, עד שיחזרו לדרך הטובה. והמכירים בדע[ו]ת הרעות שלהם ואינם הולכים אצל חכמים לרפא אותן, עליהם אמר שלמה חכמה ומוסר אוילים בזו (משלי א, ז). וכיצד רפואתם וכו' על דרך המיצוע טוב, ויש שצריך להתרחק עד קצה וכו', יעו"ש.

והנה זכר הרמב"ם סוג מי שמכיר החולי שלו ואינו מבקש רפואה מחכמים וכו'. אמנם יש רעה חולי יותר קשה, שאינו מכיר החולי שלו כלל אם יש לו דעות רעות.

והוא מחמת ב' סיבות, א' מחמת חסרון ידיעה, ב' שהמה חכמים להרע היטב לא ידעו. ושניהם רמוז בש"ס דערובין (פ' חקת) (נג.:), ובעוללות אפרים מביאו דף ע"ג, וז"ל: מעשה ברבי יהוש(י)ע בן חנניא שהלך בשדה, אמרה לו תינוקת אחת רבי לאו זה שדה, אמר לה בדרך כבושה אני מהלך, אמרה לו לסטים שכמותך כבשוהו. וז"ש מעולם לא נצחני אדם כי אם אשה תינוק ותינוקת. והנה בלי ספק שלא לתוהו כתב רבי יהוש(י)ע שאלת תינוקת ותשובתה, כי אם ללמד דעת ומזימה בדבר שהוא מעשה בכל יום, שדשים ברגלים התורה והמצות שהיא תבואת השדה אשר ברכו ה', והעם הולכים בשדה ודש ברגליו התבואה, וסוברין מאחר שאחרים כבשו הדרך ההיא אין לו אשמה, כי בדרך כבושה אני מהלך, הטוב אנכי מזולתי כי רבים עושים כך. ועל זה באה התשובה מן תינוקת, ליסטים שכמותך כבשוהו, כי כן ארחות כל בוצע בצע, שכבשו דרך ומנהג רע זה שנו ושלשו בו עד שנעשה כהיתר ודרך כבושה. הרי זה סבה א' הנ"ל, מחמת החסרון ידיעה שרואה אחרים עושין כך וסובר שהוא היתר.

ונ"ל פירוש הפסוק (דברים לב, ה) שחת לו לא בניו, ר"ל מה ששחת דרכו שלא יקרא בניו של השם, מומם של הדור וחסרונם הוא, מצד שהם דור עקש ופתלתל שהם מעקשין דרכיהם, וסובר שהוא היתר.

סיבה ב', שהמה חכמים להרע, להוכיח על אסור מותר. דאיתא ש"ס (עירובין יג:), תנא תלמיד וותיק הי' ביבנה והי' מטהר שרץ בק"ן טעמים, אמר רבא אני (אדין) [אדון] ואטהרנו וכו'. והקשה התוספות (ד"ה), מהו חריפות לטהר שרץ שהתורה טמאתו בהדיא, ותרצו. וכתב הוא ז"ל, כי תלמיד וותיק זה הי' מוכיח את ההמון בזה, המראים פנים של היתר על כל מעשיהם הרעים, ואינן רואים חובה לעצמם כלל, ובכל מעשה או פעולה שיצרם מתאוה להם יעשהו מיד, אך יורו היתר לעצמם פעם א' וב' עד שיהי' בעיניהם היתר ממש. והוכיחם תלמיד זה לאמר לא יפה הם עושים, שהרי השרץ הכל מודים שהוא טמא, ואעפ"כ אני אוכל לטהרו בק"ן פנים, קל וחומר שיש כח ביד שכלו של אדם לטהר כל מעשה רע, לכך אין לסמוך על שקול דעתו רק מה שכתוב בפירוש. וז"ש רבא אני (אדין) [אדון] ואטהרנו, וממנו יראה כל משכיל שמרוב חורפו יכול האדם לשבש כל כשרון המעשה. ובסבה זו אין דברי תוכחה נשמעין בדורינו, לכך אמרו (שבת כא:) בנר חנוכה, מניחו על שלחנו ודיו, עכ"ל.

ונ"ל זש"ה (דברים שם, ו) הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם. כי חכם להרע נקרא נבל ולא חכם. וא"כ רמוזין ב' דברים הנ"ל בב' פסוקים סמוכין זה לזה, וק"ל.

ובזה נבוא לביא[ו]ר הנ"ל, והוא דיש להקשות על הש"ס ועל התוספות הנ"ל, על הש"ס קשה, דאמר מה פרה מכפרת וכו', מה כפרה יש בפרה דאינו רק לטהר טמא. וכי תימא כמ"ש התוספות לכפר על מעשה העגל, קשה הלא מי שחטא בעדים והתראה בני לוי המיתום, ובלא התראה נגפו, ובלא עדים בדקן כסוטות (ע"ז מד.), והנשארים למה הוצרכו לכפרה על עגל בפרה. ואפשר דלכך כתב מוהרש"א על התוספות שהוא דחוק. ומה שפירש הוא דחטאת קריא רחמנא וכו', קשה באמת מ"ט קריא רחמנא חטאת, מאחר שאינו מכפר וכו'.

ונראה לי דקושיא זו הקשה הרב האלשיך בפ' כי תשא (שמות ל, ג), ל"ל שקלים כפר נפש על העגל, הא וכו'. ותירץ, שלא מיחו וכו', כי עריבים זה בזה וכו', יעו"ש. והכא נמי בפרה אתי לכפר על מעשה עגל שלא מיחו מצד הערבות. והכפרה היינו הטהרה, כי עבודה זרה נקרא זבחי מתים, וצריך טהרה מטומאת מת על ידי (עפר) [אפר] פרה, וכמ"ש רבי משה [ה]דרשן פ' בהעלותך. ואפשר שזהו כוונת מוהרש"א שתירץ וכו'. וכי תימא תרתי ל"ל שקלים ופרה, זה יבואר במ"א.

ומעתה מאחר שמצינו שפרה מכפר על שלא מיחו מצד הערבות וכו', א"כ נוכל לומר לכך נסמכה מיתת מרים, לומר לך מה וכו'.

דמצינו היורד ממדריגתו נקרא מיתה, כמו (שמות ב, כג) וימת מלך מצרים שדרשו חז"ל (זח"ב יט:, ח"ג קלה:) שירד מגדולתו, וכן ד' חשובים כמתים וכו' (ע"ז ה.). וז"ש מיתת צדיקים מכפרת, ר"ל מטהר טמאים, לכך יורד הצדיק ממדריגתו כדי להעלות הרשעים מטומאה לטהרה, וכמו שכתבתי במ"א כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו (שבת קיט:), וביאר הרב המגיד מהור"ם על דרך עוברי בעמק הבכא וכו' (תהלים פד, ז). ואני בארתי כי יש דוגמתו בעולם הזה, כי על ידי החסרון שיש בצדיק יוכל להתחבר עם הרשעים להעלותן, כמ"ש ביא[ו]ר ש"ס (ר"ה פ"ג מ"ח) כל שאינו מחויב בדבר אינו יכול להוציא רבים ידי חובתן, כנזכר במשל שר ששינה לבושו כדי להעלות בן מלך וכו', יעו"ש.

ובזה יובן, אמר רבי אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, לומר לך מה פרה אדומה מכפרת, ר"ל על מה פרה מכפרת על עגל, עבור אחרים מצד ערבות, ומהו הכפרה היינו מטומאה לטהרה, כך מיתת צדיקים מה שיורד ממדריגתו, הוא כדי לכפר ולטהר אנשי המוני עם, להעלותן מטומאה לטהרה, וק"ל.

ובזה יובן ויקחו אליך, דוקא למשה. דכתב הרמב"ם פרק י"א מהלכות מקוואות (הי"ב) וז"ל: דבר ברור שהטומאה והטהרה וכו', והטבילה מן הטומאות מכלל החקים הוא תלוי בכוונת הלב, וז"ש טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל. ואעפ"כ רמז יש בדבר, כשם שהמכוין לבו לטהר, כיון שטבל טהור, ואע"פ שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאת הנפשות שהם מחשבות האון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור וכו', יעו"ש. וז"ש ויקחו אליך, כי משה בחינת הדעת, ויקחו בחי' משה, שיכנס במי הדעת לפרוש מאותן טומאות, אז מטהר הטומאה שהי' בעבר. מה שאין כן מי שמטהר השרץ בק"ן טעמים, שכל מה שעשה הוא לו בהיתר, והוא חסר דעה, א"כ אינו נכנס למימי הדעת לפרוש מטומאתו, לכך מטמא טהורים, אחר שמחזיק עצמו לטהור, והבן היטיב צחות לשון הרמב"ם. זה הוא כלל גדול בכלל ופרט לבאים לטהר, שלא יתיאשו וכו', ודי בזה.

ובדרך פנימי נ"ל לבאר ויקחו אליך פרה אדומה וגו' (יט, ב). דכתבתי לעיל בפ' בהעלותך ביא[ו]ר פסוק (משלי יט, ב) גם בלא דעת נפש לא טוב, וביא[ו]ר פסוק (קהלת ז, יב) ויתרון דעת החכמה תחי' בעלי' וגו', על פי ששמעתי ממורי ביא[ו]ר פסוק (תהלים קלט, ה) אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה, כי החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), וחיות האדם הוא בסוד קטנות וגדלות. וכאשר יתן דעתו לידע שהוא בקטנות, על ידי דעת זה נמתק הדינין בשרשן, כי ה"ג מנצ"פך בדעת ז"א וכו', ודפח"ח. ונודע בימי הקטנות עלול האדם לחטוא, כמפורש בע"ח בסופו יעו"ש, ונק' ימי טומאה. ובימי הגדלות נק' ימי הטהרה, לעבוד השם בקדושה ובטהרה.

ובזה יובן, כי ה"ג מנצ"פך גימטריא פ"רה, כאשר נמתקו בשורש ה' גבורות נעשה פרה, כמ"ש בפרי עץ חיים בכוונת תפלות י"ח (שער העמידה פ"א), יעו"ש. וז"ש ויקחו אליך בחינת הדעת שהוא בחינת משה, ואז מטהר טמאים, גם שהוא בקטנות אם נותן דעתו בזה אז נמתקה ה"ג פ"ר בשרשן, ונעשה פ"רה, ומטהר טמאים, והבן.

וז"ש פרה אדומה תמימה, ר"ל כשנעשה פר"ה כנ"ל, אז גם אדומה תמימה תהי', בלי מום וטומאה, על דרך אם יאדימו כתולע כצמר יהיו (ישעיה א, יח), וק"ל.

ואגב נבאר ש"ס פ"ק דשבת (י:) אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, שנאמר (שמות לא, יג) לדעת כי אני ה' מקדשכם, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, מתנה טובה יש לי (בתוך) [בבית] גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם וכו'. וכתב התוספות (ד"ה הנותן) דוקא מתנה וכו', אבל צדקה (משלי כא, יד) מתן בסתר יכפה אף וכו', והספיקות רבו.

ונ"ל דכ' בפרי עץ חיים מקראי קודש (פ"א) וז"ל: כי בשבת באים המוחין דאבא הנק' קדש בתוך נה"י שלו, גנוז ולבוש בתוך נה"י דאימא, ושניהם נכנסין תוך ז"א הנקרא ישראל וכו', מה שאין כן בי"ט מקראי קודש וכו'. עוד יש הפרש, כי בשבת בא הדעת דאבא מלובש ביסוד, והוא ארוך ומתפשט תוך ז"א הנקרא ישראל, אבל בי"ט דעת אבא מלובש תוך יסוד אמא הקצר, ונשאר למעלה ברישא דז"א מכוסה תוך יסוד אמא וכו', יעו"ש.

והנה שמעתי ממורי זלה"ה מ"ש חז"ל כל רב בבבל וכל רבי בארץ ישראל, כי בחי' חו"ב נתפשט בכל העולם, והוא ר' ראשית חכמה, ב' הוא בינה. וכל עניני ומעשה עולם הזה הכל הוא זיווגים ויחודים, רק שלא יש שם נביע היא אות יוד, ועם נביע מא"ס שהוא אות י' נקרא רבי, והוא בארץ ישראל, ודפח"ח.

ובזה יובן, אמר רב דוקא הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, כי רב דוקא צריך לחדש דין זה, לתקן מדתו שיהי' יחוד חו"ב עם הדעת שהוא נביע מא"ס, ויזכה לעלות ממדריגות רב למדריגות רבי והבן כי כל עניני עולם הכל הוא זיווגי' בלא דעת, לכך אמר הנותן מתנה לחבירו הוא המשפיע קו ימין קו החכמה, וחבירו המקבל הוא קו שמאל קו הבינה, צריך להודיעו, כי על ידי שהוא מודיעו, סוד הדעת המייחדם, גורם זיווג ויחוד עולמות עליונים.

ונלמד זה משבת, שנאמר לדע"ת כי אנ"י ה' מקדשכ"ם, ר"ל שעל ידי הדעת המתפשט למטה בשבת מן אבא הנקרא קדש עד ז"א ששם דבוקה מלכות בת"ת שלו, שהם נקראין אנ"י ה', גם הם נקראין קדושים כמו אבא, וז"ש לדע"ת כי אני ה' מקדשכ"ם.

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה (סוד הדעת) מתנה טובה יש לי בבית גנזי, כי המוחין ונה"י דאבא הנקרא מתנה טובה, מלובש בתוך נה"י דאימא, שהיא בבית גנזי. ושבת שמה, שב"ת ג' קוי המוחין ונה"י דאבא נרמזו בשין, בבית גנזי היא ב"ת מבראשית רא"ש בי"ת הנזכר בתיקונים, יעו"ש. ואני מבקש ליתנה לישראל הנקרא ז"א. לך והודיעם, כי על ידי בחינת משה הנקרא דעת דאבא מלובש ביסודו, יוכל להתפשט למטה לישראל, וז"ש לך והודיע"ם.

וזהו שכוונו התוספות, דוקא מתנה יש להודיע, שהיא מאבא, על דרך שכ' בפרי עץ חיים (ש' פורים פ"ו) משלוח מנות איש לרעהו, יעו"ש, מאבא לז"א וכו'. אבל צדקה שהיא באימא, שהיא בסתר ומכוסה תוך יסודה וכו', לכך מתן בסתר יכפה אף, והש"י יכפר.

או י"ל מתנה טובה, כי המוחין דאבא נקרא טובה, בתוך לבושי אמא הנק' מתנה, בבית גנזי - מלכות, וצריך שיהי' על ידי בחינת משה הנקרא דעת לייחדן ולהודיען. אבל מתן בסתר מצד אמא וכו', וכמ"ש בתיקונים דף נ"ט (ע"א) וז"ל: מתן בסתר יכפה אף, שכינה עלאה דאיהי סתימא עולם הבא קרינן לה מתנה וכו', והבן.

•

שם, בפסוק (כ, יד-כא) וישלח [משה] מלאכים אל מלך אדום אעברה בארצך וכו', דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל וגו', ויאמר לא תעבור בי וגו', ויט ישראל מעליו. וי"ל מה זה לשון דרך המלך נלך, שאין לו שחר. ועוד, לא נטה ימין ושמאל, אין לו משמעות, דהל"ל לא נסור מהדרך וכיוצא בזה. ועוד, אם הי' צריך לשעה לשלוח זה, למה נכתב זה בתורה שהיא לדורות, שיהיה שייך בכל אדם ובכל זמן.

ונראה דמבואר בפרש' המלך (דברים יז, כ) לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו וגו'. ויש להבין שלא לסור לצד שמאל אתי שפיר, מה שאין כן לצד ימין דהיינו שיעשה לפנים משורת הדין, כאשר צונו ועשית הטוב והישר, זה לפנים משורת הדין (עי' רש"י דברים ו, יח), קשה למה לא נסור לימין. הגם דמבואר זה (פדר"א פמ"ג, יומא כב:) במעשה דשאול המלך ישראל על אגג, ויצאתה בת קול אל תצדק הרבה וכו'.

ונ"ל דכת' בעוללות אפרים (עי' מאמר קעז, רל) מה שאמרו חז"ל (ב"ב כה:) הרוצה להחכים ידרים להעשיר יצפין, כי אמרו חז"ל (שבת סג.) ארך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד (משלי ג, טז), אטו ארך ימים איכא עושר וכבוד ליכא וכו', אלא ארך ימים וכל שכן עושר וכבוד וכו'. ושמעתי בשם הרבני מהר"ן, כמו שאינו מפורש עושר וכבוד למיימינים, רק דאתי במכל שכן, כך לא נראה עשרן, רק שע"כ מתפרנס בטוב וכל צרכו בכבוד כמו העושר, ואין היתרון כי אם ראות עין עשיר בעשרו וכו', ודפח"ח. וז"ש הרוצה להחכים ידרים, להעשיר יצפין, שיהי' דעתו נוטה בלימ[ו]ד התורה ועשיית המצות להחכים שהוא בימין, או להעשיר שהוא בשמאל. ובאמת עיקר התכלית לבלתי סור מן המצוה אל א' מהכוונה הנ"ל ימין או שמאל, רק לקיים גזירות המלך. כמו שמצינו באהרן שלבש בגדי כהונה לקיים גזירות המלך ולא לגדולתו וכו', יעו"ש, ודפח"ח. ובזה בארתי משנה דאבות (פ"א מ"י) אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכו', יעו"ש.

אך דכל זה לשלומי אמוני ישראל, אבל לחלושי הדעת, כמו המון עם ונשים וקטנים, לא יכנסו בברית התורה והמצוה כי אם שלא לשמה, להטות לימין, או לשמאל עושר וכבוד.

ולזה אמרו בש"ס (פסחים נ:) לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ודקדקו לומר לעולם יעסוק וכו', דדוקא צריך תחלה שלא לשמה. והטעם נ"ל, דשמעתי ממורי ביא[ו]ר פסוק (תהלים קיט, נט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, כי אם ירצה לקום חצות לילה רק לשם שמים ללמוד, יתגרה בו יצה"ר, לכך עצה יעוצה שיתעורר לדבר לעסוק בצרכיו ודרכיו שיש בו שייכות אל היצה"ר, ואח"כ ואשיבה רגלי אל עדותיך, וכיוצא בזה בשאר ענינים, ודפח"ח. ושפיר אמרו תחלה יעסוק שלא לשמה, שמתוך זה יוכל לבוא לשמה, ואשיבה רגלי אל עדותיך, מה שאין כן כשירצה לעשות מיד לשמה, יתגרה בו היצה"ר להלחם כנגדו ויתבטל מכל וכל, לכך איש החכם בתחבולות יעשה מלחמה, והחכמה תחי' בעלי'.

ובזה יובן ששלח אל מלך אדום, הוא היצה"ר, שיתנו מקום לעבור בארצך, שהיא עולם הזה חלקו של עשו, לעבוד בו להש"י. ואמרו דרך המלך נלך, כמו שצוה המלך לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, כך אנחנו נלך דרך ארצך בעבודת הש"י לא נטה ימין ושמאל, לא לארך ימים שבימין ולא לעושר וכבוד שבשמאל, רק לקיים גזירות ודרך המלך מלכו של עולם.

והשיב מלך אדום א"כ לא תעבור, פן בחרב אצא לקראתך, בשלמא אם היה כוונתך לתועלת היצה"ר בתחלה על כל פנים לימין או לשמאל, גם שאח"כ היית עוסק לשם שמים, הייתי מניחך. מה שאין כן עתה שאתה שולח אצלי לעבור בגבולי מיד לשם שמים בלי שום פני' והנאה ליצה"ר, איני מניחך כי אחר המלחמה שתוכל לי, וז"ש ויט ישראל מעליו, וזה מוסר כללי, והבן.

•

במדרש (במ"ר יט, ז) רב אחא אמר בשעה שעלה משה למרום, מצא להקדוש ברוך הוא שעוסק בפרשת פרה, ואמר הלכה בשם אומרו, אליעזר בני אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים וכו', הה"ד (שמות יח, ד) שם האחד אליעזר, שם אותו המיוחד אל[י]עזר, ע"כ. ובילקוט (רמז תשנט) הוא בארוכה, ובמדרש הוא בקצור כמו שזכרתי. וכבר דשו רבים בזה, ואענה חלקי גם אני בקיצור נמרץ. נוסף על מה שמקשים העולם על הסוגיא הנ"ל, דכל מקום שאומר הה"ד מתרץ איזה קושיא, ואין זה שייך כאן.

ונ"ל דאיתא בחגיגה דף י"ח (טו:) אשכח' רבה לאליהו, אמר ליה מה עביד הקדוש ברוך הוא, אמר לי' יתיב וגמר שמעתא משמי' דכל רבנן חוץ מרבי מאיר, הואיל וגמר שמעתתא מפומיה דאחר וכו'. והטעם, משום דאין הקדוש ברוך הוא אומר משום איזה תנא הלכה, כי אם דהלכתא כוותיה, וכמ"ש בדוד (שמואל א, יח, יד) וה' עמו, שהלכה כמותו (סנהדרין צג:), שאין הקדוש ברוך הוא משתעשע בהלכה כי אם שהיא פסוקה לדינא. ולכך רבי מאיר דאין הלכתא כוותיה משום מעשה דהוריות (יג:), דאסקי לרבי מאיר אחרים, על שם שלמד תורה מאחר ונמשך לו זה ג"כ על דרך (אבות פ"ד מ"ב) עבירה גוררת עבירה, לכך לא אמר הקדוש ברוך הוא שמעתתא משמי'. ומעתה הא קיימא לן בפרה דהלכה כרבנן דפליגי על רבי אליעזר שם, דיחיד ורבים הלכה כרבים (ברכות ט.). ורבי אליעזר הנזכר במשנה הוא רבי אליעזר בן הורקנוס, ואין הלכה כמותו דשמותי הוא. ואיך אמר הקדוש ברוך הוא הלכה משמו, שאין הלכתא כוותי'.

ונ"ל דכתבו התוספות בערובין דף ו' (ע"ב), בד"ה כאן לאחר בת קול הלכה כבית הלל, והקשה מאי שנא דלא קיימא לן כבת קול דרבי אליעזר (ב"מ נט:). ומשני שאני התם שהיה נגד הרוב, והתורה אמרה (שמות כג, ב) אחרי רבים להטות, ומה שאין כן כאן הוי בית הלל רובא. וכי תימא בת קול ל"ל, י"ל משום דבית שמאי מחדדי טפי. העולה מזה דיחידים דחריפי טפי שקולים כרבים, מדאצטריך בת קול להכריע, מה שאין כן בבת קול דרבי אליעזר.

ומעתה י"ל דרבי אליעזר דפרה שהוא רבי אליעזר הגדול, הי' מחודד טפי, והי' שקול כרבים דפליגי עלי', ושפיר הכריע הקדוש ברוך הוא דהלכתא כרבי אליעזר בזה שאמר הלכה משמו.

ובזה יובן, שמצא משה להקדוש ברוך הוא שאומר ההלכה בשם אומרו, אליעזר בני אומר עגלה וכו', הא יחידאה הוא ואיך אמר הלכה משמו הא לית הלכתא כוותי', לזה מסיים ואמר הה"ד ושם האחד אל[י]עזר, שם אותו המיוחד אל[י]עזר, שהי' מיוחד ביני רבנן דחריפי טפי, והי' שקול כרבים, ובזה יש מקום להכריע דהלכתא כוותי', וק"ל.

•

ויבואו כל העדה מדבר צין וישב העם בקדש, ותמת שם מרים ותקבר שם ולא היה מים לעדה, ויקהלו על משה ואהרן וירב העם עם משה ויאמרו לאמר ולו גוענו בגווע אחינו לפני ה', ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו, ולמה העליתנו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה לא מקום זרע וכו', ומים אין לשתות וגו' (כ, א-ה).

והספיקות רבו, א' מה שהקשה האלשיך, דאמר שבאו למדבר צין, ואח"כ אמר וישב בקדש, אחר דשני השמות אחד הם, כי מדבר צין היא קדש. ב' לשון וישב, ובש"ס אמרו (סנהדרין קו:) כל מקום וישב הוא של צער, וקשה הא מצינו לפעמים וישב הוא שלוה, וכמ"ש (בר"ר פד, ג) בקש יעקב לישב בשלוה וכו'. הגם די"ל דהיא הנותנת לפי שבקש שלוה, מזה נמשך הצער, וכאשר נבאר, אבל אכתי קשה מה השמיענו בזה. ג' כל העדה, שהוא מיותר. ד' ל"ל ותקבר שם, פשיטא ששם נתקברה מאחר שמתה שם, וגם ל"ל שם שם שני פעמים. ה' ולא הי' מים לעדה, כי אומרו העדה הוא מיותר.

ו' למה וירב עם משה לבדו, אחר שנקהלו על שניהם משה ואהרן. ז' ויאמרו לאמר, שאינה לאמר לזולתו. ח' כינויים אלו, תחלה אמר העם, ואח"כ עדה, ואח"כ קהל. ט' שאמרו אנחנו ובעירנו, כי אחרי מות עצמן מה יתן ומה יוסיף מות בעירם. יוד מה זה שאמרו מקום הרע הזה לא מקום זרע, וכי זריעה היו צריכין הלא הי' מן משתנה לכמה טעמים, והל"ל ומים אין לשתות. וכל זה נבאר על פי המוסר.

ותחלה נבאר ש"ס בפרק ואלו מגלחין (מו"ק כח.), אמר רבי ינאי למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, לומר לך מה פרה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת וכו'. וי"ל דהל"ל בקיצור לומר שמיתת צדיקים מכפר וכו', ולאיזה ענין אמר מה פרה מכפרת וכו', דמשמע דוקא באופן זה שפרה מכפר כך מיתת צדיקים וכו' ולא בענין אחר. ב' קשה, וכי פרה מכפר, הלא אינו רק מטהר. וכן הקשה האלשיך בפ' אחרי מות (ויקרא טז, ג), יעו"ש.

ונ"ל דקושיא חדא יבואר באידך, דמצינו שני מיני סלוקן של צדיקים, אחד שמסלקו מן הדור כדי שלא יהי' להם מגן ומחסה, כדי לפרע מהן כחטאותיהן. ולפעמים מצינו דמיתת הצדיק הוא מכפר להגן על ענין הדור שלא תבוא. וכי תאמר איך נדע הדבר אי הוא לסלק המגין, או להגן במיתתן, ואמרתי כי אם יש עוד צדיק אחר, על כרחך הוא לכפר וכו'. ועיין בכתבים במ"א באריכות.

והנה כאן אי אפשר לפרש שני הטעמים אלו במיתת מרים, דהא כתיב ויבואו כל העדה עדה של[י]מה, וספו תמו החוטאים מהארץ, ואי היה מיתת מרים לכפר על עון הדור זה אינו, דהא שלימים היו. וכי תימא לסלק המגן ותחל העונש עליהם, גם זה אינו, דהא נשארו משה ואהרן שיהיו כדאי להגן עליהם ג"כ. וגם לא מצינו להם איזה עון, להביא עליהם הרעה חס ושלום אחר מיתת מרים.

אך דמצינו בשאול על שלא קברוהו מיד נענשו, וכמ"ש (שמואל ב כא, יד) ויקברו את עצמות שאול, וכתיב ויעתר אלהים לארץ, ופירש האלשיך פרשה אחרי מות (ויקרא טז, ג) דעל שאיחרו קבורת שאול לא נעתרו קודם לכן וכו', יעו"ש. ואם כן י"ל דה"נ נענשו על שלא גמלו חסד עמה לקברה מיד סמוך למיתתה. אך דזה אינו, דאמרינן בש"ס הנ"ל (מו"ק כח.) אין מניחין מטה של נשים ברחוב העיר, שנאמר (במדבר כ, א) ותמת שם מרים ותקבר שם, תיכף למיתה קבורה וכו'. וא"כ הדרא קושיא כנ"ל, למה נענשו במיתת הצדקת זה.

אך בביאור קושי' א' ב' הנ"ל יובן, דלכך נסמכה מיתתה לפרה, לומר מה פרה מכפרת וכו'. והוא דכתב בשל"ה (פ' חקת) על פסוק (במדבר יט, יא-יב) הנוגע במת וגו' הוא יתחטא [בו] ביום הג' וביום השביעי יטהר, וז"ל: יש בזה רמז גדול לדבק את עצמו בתורה הניתנה ביום השלישי מימי עולם, שכל יום הוא אלף שנים, כי שבעת ימי בראשית הוא רומז לששת אלפים של עולם וחד חרוב לעולם שכולו שבת, והתורה ניתנה באלף השלישי שהוא יום ג' דקאמר הוא יתחטא ביום השלישי שהוא ע"י התורה, ואז ביום השביעי שהוא עולם הבא שכולו שבת יטהר, כי מי שטרח בערב שבת וכו', יעו"ש.

נמצא אפר הפרה בעצמו אינו מכפר, רק על ידי הזאתו שביום הג' ירגיש להתמיד ולעסוק בתורת ה' הנתנה ביום ג', ואז הוא מכפר, וביום השביעי יטהר - לעולם הבא.

כך ענין מיתת הצדיקים, שיתאונן אדם חי כשרואה חכמים ימותו, וירגיש שהוא על ביטול התורה, וכמ"ש בפ"ק דברכות (ה.) החשיתי מטוב וכאבי נעכר וכו' (תהלים לט, ג), וכמ"ש כשרואה יסורין באין עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בביט[ו]ל תורה (ברכות שם), ואז מתכפר לו.

ובזה יובן, שרצה התנא להבינך שלא תטעה לומר דמיתת הצדיקים בעצם מכפר בלא תורה ותשובה, לכך אמר למה נסמכה למיתת מרים פרה, להקיש מה פרה מכפרת, והיינו על ידי עסק התורה כמרומז בהזאת שלישי ובשביעי יטהר. כך מיתת הצדיקים מכפרת, אם מרגיש בצערו ונותן לב לשוב ולעסוק בתורה שהיא העיקר, ואז מתכפר לו. ואם לאו, רשע בעונו ימות, וכמ"ש האלשי"ך במשלי סימן י"א (ה-ח) מה שהצדיקים נלכדו בהיות בוגדים, וטוב הי' יותר שהרשע בעונו ימות, לזה ביאר הפסוק ואמר א"כ תאבד תקנת התשובה, ומת הצדיק עד שיתן הרשע לבו לשוב. מה שאין כן כשרואה הקדוש ברוך הוא דבלאו הכי לא יעשה הרשע תשובה ותוחלת אונים אבדה, אז באמת צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו, וק"ל.

ועל פי זה נראה לי על דרך הלצה, מ"ש בסוף חגיגה (כז.) אר"א תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהם, מק"ו מסלמנדרא, שהיא תולדות האור, הסך מדמה אין אור שולטת בו, תלמידי חכמים שגופן אש שנאמר (ירמיה כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה', על אחת כמה וכמה. (א"ה) אמר ריש לקיש פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת בהם, מק"ו ממזבח הזהב וכו'. וכ' התוספות (ד"ה פושעי) לאו בפושעי ישראל בגופן קאמר, דהא אמרינן בראש השנה (יז.) גיהנם כלה והם אינן כלין וכו'.

ולהבין כוונת התוספות נ"ל, דהא קשה למה ליה ללמוד ממזבח הזהב וכו', ה"ל ללמוד מת"ח עצמו, מה הסך מדמה של סלמנדרא אין האור שולט בו, הסך מדמה של ת"ח, ודמים תרתי משמע, הן שסך מדמו במיתתו של צדיקים באומרו כי נתכפר במיתתו, או בדמו - שמסר דמו ומעותיו ביד עכו"ם, מכל שכן שאין אור גיהנם שולט בו. לזה כ' התוספות דלא איירי בפושעי ישראל בגופן, ר"ל שסך גופו מדמו של ת"ח, דבזה גיהנם כלה והם אינם כלים, דפירש מהרש"א בראש השנה (יז.) דהיינו חיצי כלים והם אינם כלים (סוטה ט.). והרשע שסך מדמו של ת"ח, נקרא חיצו של הקדוש ברוך הוא, כאשר כתבתי בהלכות פסח, גל שנפל וכו' (עי' או"ח סי' תלג), אלא איירי בשאר פושעי ישראל וכו', וק"ל.

ונחזור לענין הנ"ל, דסלוקן של צדיקים מכפר אחר שפשפש במעשיו ועסק בתורה, לכך נלמד זה ממיתת מרים, ולא ממיתת צדיקים אחר שהי' לסמוך לפרה, דכתב האלשיך (במדבר כא, יג) דסילוק מים הי' על שנתרפו בדברי תורה, כמו ברפידים שנאמר (שמות יז, ו) והכית בצור וכו', יעו"ש. לכך נסתלקה מרים כדי לסלק בארה, ויתנו לב על שביטלו תורה.

ובזה יובן, ויבואו כל העדה, ר"ל עדה שלימה, ואפילו הכי ותמת שם מרים. וקשה ממה נפשך, אי מפני הרעה הא הי' עדה שלימה, ואי לסלק המגין שתבוא העונש הא נשאר משה ואהרן. וגם בלאו הכי מה זה העונש וכו'. וכי תימא על שלא קברוה מיד כמו בשאול, זה אינו, כי מיד שמתה ותקבר שם סמוך למיתה קבורה. ומשני ולא הי' מים לעדה, שכבר ולא הי' מים, ר"ל תורה, כמ"ש (ישעיה נה, א) כל צמא לכו למים (ב"ק פב.), ולזה מתה ונסתלק בארה ג"כ, וק"ל.

אך לבאר כל הספיקות הנ"ל נ"ל, והוא דידוע מ"ש בכתבי האר"י מבשרי אחזה אלהי (עי' איוב יט, כו), כי האדם נקרא עולם קטן, שבו נכלל כל העולמות מנקודה ראשונה עד נקודה אחרונה, ויש בו כל העשר מדות כולל אבי"ע, ויש בו משה ואהרן ומרים, והיינו כשהוא במדריגת צדיק, ויש בו דעת ומדע להבין במושכלות, ויראת ה' על פניו תמיד, אז הוא נקרא משה. וכשהוא גומל חסד, נקרא אהרן. וכשהוא רשע ומורד באדונו, נקרא מרים, וכמ"ש בפסוק (עי' דברים לא, כז) את מריך הקשה, שהוא לנוכח, וכשהוא נסתר ליחיד אמר מריו הקשה, ולרבים מרים.

והנה מצינו בעובדא דלתתא איתער לעילא, דעל ידי המצות ומעשים טובים שישראל עושין, גורמין ייחוד למעלה ולהמשיך שפע רוחני וקדש מצד החסד, למטה לתחתונה. ובהיפך, נסתלקו מימי החסדים למעלה, וכמ"ש בזוהר אחרי מות (עד.), בשעתא דאסגיאו זכאי בעלמא, כנסת ישראל סלקא ריחין טבין, ומתברכא ממלכא קדישא, ואנפהא נהירין. ובזמנא דאסגיאו חייבין בעלמא, כנ"י כביכול אטעמית מסטרא אחרא מרירן, כדין כתיב (איכה ב, א) השליך משמים ארץ וכו'.

והצדיק הוא המשים אל לבו חטאתו ומריו, כמ"ש דוד (תהלים נא, ה) חטאתי נגדי, ועפ"ז פירש הרב הב"ש פסוק (תהלים קכו, ו) הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע וכו', עיין לקמן. מה שאין כן הרשע אין אלהים כל מזמותיו (תהלים י, ד), וכמ"ש הרב המגיד מ' מענדיל על פסוק (שמות א, טז) אם בן הוא והמיתן אותו וכל הבת תחיון וכו'.

והנה האדם העוסק בתורה ותפלה בלא דחילו ורחימו, לא פרחת לעילא, ומכל שכן אם יש בו מחשבות זרות שנקראו קדשים פסולין, ונמסרו לחיצונים. וכשחוזר האדם בתשובה, מגביה הניצוצות הקדושים שנמסרו אל החיצונים. ולכך כשעומד בתפלה או בעסקו בתורה, עומדים המחשבות זרות לבלבל תורתו ותפלתו, כי המחשבות זרות הם חטאותיו, ועומדים לפניו כדרך מלחמה, אבל כוונתם שיתקנם ולהוציאן מעמקי הקליפות, והיינו על ידי שיחרד כשירגיש שהם עוונותיו ויצטער עליהן, וביאור הדבר קבלתי מרבי ואין צריך להאריך כאן.

וידוע דמימי החסדים נקרא זרע, והטעם כי היא טפה כלולה מן ך"ז אתוון, וכל אחד כלול מי"ס גימטריא ר"ע, והשבעה חסדים גימטריא זרע, ועיין במאורי אור במערכת אות ז' (סי' טו), יעו"ש.

ובזה יובן, ויבואו כל העדה שהיו עדה שלימה. וישב העם, ר"ל על ידי שישבו בשלוה ירדו ממדריגתן עד מדריגה שנקראו העם, וכמ"ש (דברים לב, טו) וישמן ישורן ויבעט. ומזה מצא היצה"ר עליהם מקום תפיסה, מתוך רוב שלותם, וכמ"ש בתנא דבי אליהו (זוטא פ"ג), מובא בראשית חכמה שער היראה פי"א, וז"ל: אין כל ברי' יורד(ו)ת לידי צער, אלא שמתוך שאוכל ושותה ושמח וכו'. והסימן מסר ביד האדם, כשהוא במדריגה עליונה, אזי לא ידבר בגנות שום ברי' כי ודאי יחזיק לכל אדם ליותר צדיק ממנו וכו', כי כל חטאותיו הם תמיד לנגד עיניו. מה שאין כן כשיורד ממדריגתו, אזי יתן דופי לכל אדם ושבח את עצמו. וז"ש כשירדו ממדריגתן ונקראו העם, מיד נתנו דופי לכל אדם, והעיקר בק"דש, שהם הצדיקים שנתנו בהם דופי.

ותמת שם מר"ים, כי עד עכשיו היו מרים לנגד עיניהם, והחזיקו לכל אדם ליותר צדיק, מה שאין כן עכשיו נהפך קערה אל פיה, כי דברו ועסקו בקדש, ותמת מרים, ששכחו והסירו מלבם פשעם ומרדם בהקדוש ברוך הוא, וחשבו את עצמם לצדיקים.

וכי תימא שזה הי' מחמת שניתן ארכם לשלותם והאריך ברשעתו, כמ"ש (תהלים י, יג) על מה נאץ רשע אלהים אמר בלבו לא תדרוש, לזה ביאר ואמר דגם זה אינו, כי מיד ותקבר שם, סמוך למיתה קבורה, דכ' בכתבי האר"י ענין מיתת ז' מלכים, דירידתן ממדריגתן נקרא מיתה וכו'. וה"נ מיד שירדו ממדריגתן מיד ותקבר שם, נשכח מהם כל חטאת', ולא מחמת אריכת הזמן.

ובעובדא דלתתא איתער לעילא, שנמשך מזה שלא היה מים לעדה, כי השכינה הנקראת כנסת ישראל נקראת ג"כ עדה, וכמ"ש בזוהר והאבן הזאת תהי' לי לעדה (עי' בראשית כא, ל), ונסתלקו מימי החסדים למעלה, ולא השפיעו לשכינה הנקראת עדה מים שהם החסדים, וכשנתקלקל הצנור שהי' מעבר לשפע להשפיע לתחתונים, לא הי' מים ג"כ כמשמען לישראל, כי זה נמשך מזה. וז"ש הש"י ולא הי' מים לעדה וכו', שכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר הי' להם הבאר בזכותה של מרים וכו'. יורה, כי כל שנות דור המדבר הי' ס' שנה, דלא נענשו פחות מבן עשרים ומ' שנה שהיו במדבר, בזכות שהיה מרים הקשה ביניהם לנגד עיניהם, מה שמרו וחטאו נגד הקדוש ברוך הוא, שהיו צדיקים והי' בהם כח להוריד השפע מלמעלה למטה לתחתונים, מה שאין כן כשמתה מרים, שירדו ממדריגתן על ידי ששכחו מרים הקשה, נסתלק הבאר שהי' השפע למעלה, ולא השפיע לתחתונים, וק"ל.

ומעתה ביאר כי מאחר שלא הי' שפע הנקרא מים לעדה, שלא קבלה כנסת ישראל שום שפע, לכך לא הי' מה להשפיע לתחתונים, והוא בכלל אומה ישראל. וגם יש בפרט שכל אחד מישראל ג"כ מתנהג כך, דנקרא עולם קטן, וכשקלקל מעשיו נמנע השפע ממנו, כי נתקלקל צנורי ההשפעה, וכנזכר בתנא דבי אליהו הנ"ל זה ג"כ, יעו"ש.

ואז הרגישו שמתוך דרכיהן הרעה הי' להם הצרה הזאת, מיד ויקהלו על משה ואהרן, ור"ל מה שהי' פרוד על ידי רוע מעשיהם, עכשיו תיקנו מעשיהם ונקהלו ונתחברו לעשות אחדות א', ואחזו במדה שהיא על משה ואהרן, והיינו תשובה עלאה שנקראת בינה, שהוא ע"ל מ"שה ואה"רן כנודע.

וכבר זכרנו כשהחוטא שב מעונותיו מגביה כל הניצוצות שהם חטאותיו, והן מחשבות זרות דעל רעיונ' סליקו בעת תורתו ותפלתו, וז"ש וירב העם עם משה, שהוא הבריח התיכון, שהוא הדעת והמחשבה, שהעם, שהם חטאותיו ופשעיו, מריבין עם משה שהיא המחשבה, שמבלבלין מחשבתו ועושין עמו מריבה. ועיקר כוונתו מה שעולין אלו המחשבות בשעת תפלתו ולמודו, הוא ויא"מרו לאמר, שהם מתחננין אליו בכל אמירה שהוא פיוס, שיחרד האדם מעונותיו ויבקש ויתחנן אל אלהיו.

ויאמרו ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה', כי נודע שכל תורתינו ותפילתינו הוא להוציא נצוצות משבירת כלים, וכמ"ש בכתבי האר"י, כי הצלם של האדם נקרא מדת ימיו של האדם, וכפי מספר הניצוצות שעליו לתקן ולהוציא, כך מספר ימיו. והיום שעושה בו מצות ניתקן הכלי והצלם ניצוץ אחד ממנו, והיום שלא נעשה בו מצוה נשאר פגום וכו', עיין בדרוש הצלם וכו'. והנה מיתתו של צדיק נקרא גויעה, שמיד נגווע ונאסף אל עמיו אל מחנה השכינה, וכמ"ש האלשיך יעו"ש. וזה שאמר ולו גווענו בגווע אחינו, כמו שאר הצדיקים שהעלו הניצוצות מיד לפני ה', ולא נפלו הניצוצות אל הקליפה כלל, רק מיד נגוועו לפני ה' שהיא השכינה.

ולמה הבאתם את קהל ה', כי השכינה נקראת קהל ה', לשון כנסת ישראל - שמכנסת ואוספת השפע מישראל סבא שהוא ה'. ואמר למה הבאתם ניצוצות הקדושה ניצוצי השכינה אל המדבר הזה, שהוא מקום הקליפות כנודע, למות שם אנחנו ובעירנו, ר"ל שירדו ממדרגתן, בשוה, אנחנו שהיא הנשמה, שהיה ראוי לעלות השמים אל מקום מחצבה, ובעירנו, שהוא הגוף הנקרא נפש הבהמי שירד למטה לעפר שממנה חוצבה, וכמ"ש שלמה (עי' קהלת ג, כא) כי מי יודע את נפש האדם העולה למעלה וגו', ועתה השוו שניהם במדריגה אחת, למות שם למטה, אנחנו ובעירנו, הנשמה והגוף.

אך דאיתא (דב"ר ב, ט) מפני מה מת משה במדבר, כדי שיעלו עמו גם שאר אנשי דור המדבר, משל לאחד שנפלה מרגליות וכו'. וה"נ אם תתנצלו לומר לך חטא', להורות תשובה, ור"ל שעל ידי אלו הניצוצות שנפלו עתה יהיה סבה להעלות גם שאר הניצוצות אשר שם. גם זה אינו, כי למה העליתנו ממצרים וגזר אומר שלא לשוב שמה, כי כבר נעשה כמצולה שאין בה דגים (ברכות ט:), שלא נשאר שם שום ניצוץ קדוש. א"כ מעתה קשה, מה זה שהביא אותנו אל המקום הרע הזה שאין בו רק מנין ר"ע, כי ניצוצי הקדושה מן ז' חסדים אין כאן כלל באומרו לא מקום זרע, כי אין כאן שום ניצוץ קדוש להוציא, והראי' כי אין מים לשתות וכו' וכל הענין יובן ממילא איך האדם יבין וישכיל לבטל ולפנות את עצמו מכל מחשבות זרות הטורדות אותו בתורתו ותפילתו, כי לא דבר רק הוא, כי הם דברים העומדים ברומו של עולם, כאשר קבלתי מרבותי, ודי בזה לחכימא ודור"ן.

•

בפרק קמא דסוטה (יב:), אמר רבי אלעזר מאי דכתיב (ישעיה ח, יט) וכי יאמרו אליכם דרשו אל האבות והידעונים והמצפצפים ו[ה]מהגים, ואינם יודעים מה צופים ומהגים, ראו שמושיען של ישראל במים הוא לוקה, עמדו וגזרו (שמות א, כב) כל הבן הילוד היארה תשליכהו, כיון דשדינהו למשה במיא, אמרו תו לא חזינן כי ההוא סימנא, בטלו לגזירתייהו, והם אינם יודעים שעל מי מריבה הוא לוקה, והיינו דאמר רבי חנינא מאי דכתיב (במדבר כ, יג) המה מי מריבה אשר רבו וכו', המה שראו איצטגניני פרעה וטעו, והיינו דאמר משה (במדבר יא, כא) שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, אמר להם משה בשבילי נצלתם כולכם, ע"כ.

וכ' התוספות בד"ה בשבילי נצלתם כולכם, תימה אדרבה בשבילו נגזרה הגזרה, שראו איצטגניני פרעה. וי"ל הוא הי' הראשון המושלך ליאור, וגזרה ראשונה (שמות א, טז) אם בן הוא והמתן אותו, לא בשבילו היתה אלא משום (שמות שם, י) ונלחם בנו, ודרך האנשים להלחם, ע"ש.

ויש לתמוה בש"ס זו, חדא קשה קיצור, ל"ל הא דמאריך ואמר והיינו דקאמר משה, שהוא ללא צורך כלל לענינו. ב' קשה, קיצור תוך קיצור, ל"ל ג"כ הא דמסיים הש"ס והיינו דאמר ר"ח המה מי מריבה, דבלאו הכי אתי שפיר, דע"כ מוכח דטעו במה שחשבו שזה יהיה הלקותא שנשלך ליאור, כי אדרבה להצלה גדולה יחשב, וע"כ קאי על מי מריבה כמאמר הש"ס, ול"ל הא דר"ח כלל. ג' קשה, אם באמת הי' מורה הסימן על [מי] מריבה לא על השלכתו ליאור, א"כ קשה באמת מאי טעמא כי שדינהו למשה במיא לא נראה להם הסימן כלל, כמאמרם תו לא חזינ(י)ן כי ההוא סימנא. ד' יש לדקדק דהל"ל תו לא חזינן ההוא סימנא, מאי כי ההוא סימנא.

ה' קשה, מנ"ל דטעו ולא ידעו דקאי על מי מריבה, דזה אינו, אדרבה יותר ראוי לומר דהסימן שהי' מורה שהוא לוקה במים ממש והיינו ביאור, והא דלא מצינו לו שם שום לקותא, זה אינו, דאיתא שם, ביום שהושלך ליאור הי' ו' סיון, אמרו מלאכי השרת רבונו של עולם מי שעתיד לקבל תורה ביום זה ילקה ביום זה, הרי דראוי הי' ללקות שם, אלא דבזכות התורה והתנצלות מלאכי השרת ניצל משם, וא"כ שפיר ראו האצטגנינים. ומוהרש"א (ד"ה רבי חנינא) הרגיש בקושיא זו, ומפרש דבאמת פליגי בזה יעו"ש, מדגרס בש"ס רבי חנינא בר פפא אמר אותו היום וכו', והוא לשון פלוגתא. אבל לפי הנסחאות שלפנינו אמר רבי חנינא בר פפא, הדרא קושיא לדוכתא.

ו' קשה, לפי כוונת משה שאמר שש מאות אלף רגלי, היינו שבשבילי נצלתם כולכם, א"כ מה חיבור יש לפסוק זה עם הפסוק שאח"ז (במדבר יא, כב) הצאן ובקר ישחט להם, שהוא פלאי. וגם תמוה שיאמר משה דבר שיש לו גדולה בזה, והוא עניו מאוד. ועוד, דבמדרש (בר"ר צז, ג) ביאר דבר זה יותר, ואמר שבלילה שהושלך משה ליאור נשלכו ת"ר אלף תינוקת, וכולן עלו בזכותו של משה וכו', וא"כ הל"ל בש"ס גם כן בזכותי, מאי בשבילי דקאמר.

ז' קשה, מה שהקשה מוהרש"א לתוספות וז"ל: דבריהם תמוהים, הא ודאי הא דאיצטגנינים הוא גזרה ג', אבל גזר(ו)ת השלכת בני ישראל ליאור היינו כבר בגזרה שני', משום פן ירבה, ועל תירוצם קשה, שכתבו דמשה היה ראשון, וזה סותר כמה מדרשים וכו' יעו"ש. וקושיא ג' הנ"ל מצאתי ביפה תואר במדרש פ' שמות (א, כח ביפ"ת), יעו"ש שהניח בקושיא.

והנה שני קושיות שהקשה מוהרש"א לתוספות הנ"ל, נ"ל לתרץ חדא באידך, דבאמת כוונת התוספות הוא כך, והקושיא הוא כמ"ש משה בשבילי נצלתם כולכ"ם, הא מצינו אחד משלשה גזרות הנ"ל שהי' על כל פנים בשביל משה, וא"כ לא די מה שנענשו ונשלכו ביאור בגזרה שלישית בשבילו, שראו איצטגניני פרעה, נוסף לזה שאמר בשבילי נצלתם כולכם. וז"ש התוספות תימה בשבילו נגזרה הגזרה שר"או איצטגניני פרעה, ור"ל נתכוונו התוספות להקשות, בגזרה ג' שראו האיצטגנינים שהי' בשבילו בודאי על כל פנים, ואיך אמר היפך לזה בשבילי נצלתם כולכם, שעל כל פנים על ידו נאבדו חלק שלישי מישראל. ומשני דהוא היה הראשון בגזרה זו שראו איצטגנינים, שהי' רק יום א', כמפורש במדרש שאמר למצרים השא[י]לוני בניכם יום א', ותיכף נשלך משה ליאור ונתבטלה הגזרה. אבל גזרה שני' כל [ה]בן הילוד, שלא הי' בשבילו רק משום פן ירבה, בזה לא איירי התוספות, דנשלכו הרבה מישראל כנזכר במדרש, ודוק היטב דמבואר קושיית מהורש"א הנ"ל, ותמהנו על תמוהו.

וכדי לתרץ שאר הספיקות, נ"ל לתת לב מאין יצא להם הטעות שסברו מושיען של ישראל במים הוא לוקה כפשוטו, ולא שמו לבם להבין דקאי על מי מריבה, מאחר שבאמת היו חכמים וחוזים.

ונ"ל דודאי לא נעלם כל מאורעותיו וכל הני הרפתקאות דעדו על משה בענין מריבה, ובאמת נסתפקו בסמנא דההוא כוכבא דמורה דמושיען של ישראל במים הוא לוקה, אי ר"ל על ידי מי מריבה שיקבל עונש מיתה משם, או שימות במים ממש.

אלא שהכריעו בדעתם דעל כרחך אי אפשר דקאי על מי מריבה, מטעם דאין מי מריבה חטא כלל, והוא על פי מה ששמעתי אומרים בשם גדול אחד לתרץ ש"ס דשבת (נה.), אמר רבי אמי אין מיתה בלא חטא, מיתיבי אמרו מלאכי השרת וכו', ומשני אף משה ואהרן בחטאם מתו, שנאמר (במדבר כ, יב) יען לא האמנתם בי, הא האמנתם בי עדין לא הגיע זמנכם ליפטר מן העולם. והקשה ל"ל להאריך ולומר הא האמנתם וכו', דבלאו הכי אתי שפיר. ומתרץ, דק"ל כיון שעברו רוב שנותיו ולא חטא שוב אינו חוטא, וא"כ משה שהיו שנותיו ק"ך שנה, ובעת שיצאו ישראל ממצרים הי' בן שמונים שנה, ובודאי שוב אין מספיקין בידו לחטוא. וא"כ ק' להש"ס דאמר אף משה ואהרן בחטאם מתו, מדכתיב יען לא האמנתם, דע"כ אין זה חטא כלל, דהא עברו רוב שנותיו ולא חטא, ושוב אין חטא בא על ידו, לזה מסיים ואמר הא האמנתם עדיין לא הגיע זמנכם לפטור, וא"כ לא הי' להם עדיין רוב שנותיו לכל א', יעו"ש, וק"ל ודפח"ח.

ומעתה אתי שפיר דמכח זה הכריעו האיצטגנינים דע"כ אין מי מריבה חטא כלל, דידעו דכל שנותיו הנגזרין למשה מצד המזל הוא ק"ך שנה, וא"כ במי מריבה כבר עברו רוב שנותיו בלא חטא, ושוב לא יבא לידי חטא כלל, ובודאי גם במי מריבה לא חטא, וכדעת המפרשים בזה ג"כ. וכשלא חטא על כרחך לא נענש במיתה עבור מי מריבה, ועל כרחך הסימן דבמים הוא לוקה אתי כפשוטו, ומזה יצא להם הטעות.

אך דבאמת קשה מנלן דטעו בזה, דלמא האמת כדבריהם דלא הי' שום חטא במי מריבה, מכח קושיא הנ"ל. ומנא לר"ש בן אלעזר עצמו לומר הא האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנכם וכו', דלמא אז מלאו ימיו ושניו.

וי"ל דאין קושיא הנ"ל מכרעת כלל לומר דלא חטא במי מריבה מדעברו רוב שנותיו, דהא מוכח בלאו הכי דקודם לזה חטא, כמ"ש הצאן ובקר ישחט להם, והוא הי' היותר חמור מחטא מי מריבה, אלא שחס עליו המקום לפי שהי' בסתר, וכדעת הספרי ורש"י בזה. וא"כ גם שם קשה, הא כבר עברו רוב שנותיו בלא חטא ואיך בא לידי חטא הצאן ובקר ישחט להם, אלא שמע מינה כדעת (רשב"י) [רשב"א] דבאמת לא עברו רוב שנותיו ועדיין לא הגיע זמנו וכו', וחטא שם וכאן במי מריבה, וטעו בזה.

אך דקשה לאיצטגנינים, אם לא נעלם מהם ענין מי מריבה כדאמרן, איך נעלם מהם ענין חטא מהצאן ובקר ישחט, שהוא ודאי עון פלילי.

ונ"ל דסברו דמי מריבה אינו חטא, מכח קושיא הנ"ל, מכל שכן הצאן ובקר ישחט אינו חטא כלל. דאיתא בספרי ויאמר משה שש מאות אלף רגלי, רשב"י אומר רבי עקיבא הי' דורש בו דבר אחד, ואני דורש בו דבר אחר, ונראין דברי מדבריו. הרי הוא אומר הצאן ובקר ישחט להם, כמשמעו, כלום אתה מספיק להם. והלא הצאן ובקר עבירה חמורה מחטא מי מריבה, אלא לפי שהי' בסתר חס עליו המקום. רבי שמעון אומר, ח"ו לומר שעלה על דעת אותו צדיק דבר זה, אלא כך אמר אתה אמרת בשר אתן להם חודש או ימים ואח"כ תהרוג את כולם, וכי שבחך בזה, משל אומרים לחמורה וכו'. ועיין פירוש רש"י בחומש (במדבר יא, כב) ג"כ זה.

ויש להבין זה, מאחר דדברי רבי עקיבא אתיין כפשוט(י)ן לפי משמעות הפסוקים, א"כ למה אמר רבי שמעון נראין דברי מדבריו.

והנראה, דיבואר זה על פי הדקד[ו]ק שיש לדקדק, מאחר דרבי עקיבא ורבי שמעון פליגי במשמעות דורשין בהפסוק הצאן ובקר ישחט להם, דמר חשבו לחוב ומר חשבו לזכות. א"כ קשה לספרי דציין בפסוק שש מאות אלף רגלי וגו', דבפסוק הצאן ובקר הל"ל להרשים, מאחר דבפסוק זה איירי ענין פלוגתתם.

ולכך נ"ל לפרש, משום דיש איזה ספק בפסוק שש מאות אלף, ומייתי עלה פלוגתא דר"ע ור"ש, ומהם יבואר הספק.

והוא, דקשה בפסוק שש מאות אלף רגלי, דלשון רגלי הוא מיותר, וע"כ דרשו חז"ל דהוא כמו ויברך ה' אותך לרגלי (בראשית ל, ל), ושאמר להם בשבילי נצלתם כולכם, וכנ"ל. ומעתה קשה קושיא ו' הנ"ל, שאין לו חיבור לפסוק הצאן ובקר שאח"ז. ועוד קשה אשר אנכי בקרבו הוא מיותר, וכן דקדק ביד[י] משה שם (שמ"ר א, כד).

ונ"ל דשניהם יב[ו]ארו על ידי איזה דקד[ו]ק שאמר המדרש ת"ר אלף עלו בשביל משה, וכן משמעות הפסוק ת"ר אלף רגלי. וצריך טעם, למה דוקא ת"ר אלף בצמצום עלו בשביל משה. ונ"ל דכבר זכרנו דמשה היה ראוי שילקה בעת נפילתו ליאור, אלא שנמלט בזכות שעתיד לקבל התורה ביום ההוא. וידוע דקבלת התורה לא היה אפשר כי אם בששים רבוא, דהיינו ת"ר אלף בצמצום לא פחות חד, דששים רבוא אותיות לתורה וכו' וכנודע. וכן מצינו אח"ז שהיה באמת כך, שאמר ה' למשה לך רד (שמות לב, ז), ודרשו בש"ס (ברכות לב.) כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ועכשיו שחטאו ואינם, דנתחייבו כלי', אתה ל"ל. ומעתה אם נמלט משה כדי שיקבל התורה לישראל, ע"כ היה מן ההכרח שימלט עמו ת"ר אלף במספר, דבלא"ה אין צורך גם במשה.

וז"ש משה לגודל ענוותנותו, דלא תלה הגדולה בעצמו רק בסיבת זולתו, וז"ש בצחות לשון למליצת ישראל לבל ישחטם במדבר, ואמר ש"ש מא"ות אלף ר"גלי העם אשר אנכי בקרבו, ור"ל שש מאות אלף בצמצום נצולו בשבילי לטובתי, לסיבה אשר אנכי בקרבו, ר"ל כדי שאהי' ראש ונשיא בתוכם, דבלאו הכי לא הייתי זוכה לגדולה זו אלא בסיבתם, כמ"ש במשנה תורה ג"כ (דברים ב, יז) וידבר ה' אלי, שאין הדיבור מתייחד עם הנביאים אלא בשביל ישראל. וא"כ אם המתה אותם כאיש אחד, אין בי צורך לעולם כלל, ומה אני זולתם, וכמו שאמר כבר (שמות לב, לב) מחיני נא וכו'. ומעתה שפיר יש חיבור לפסוקים הנ"ל, הלא כבר החילות להראות לי גודל חסדך עמי, שלסבת גדולתי הצלת שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי, ועתה הצאן ובקר ישחט, ולסבה זה תרצה לכלותם, א"כ אין בי שום תועלת ג"כ, ומחני נא.

וכל זה אתי שפיר לשטת רבי שמעון, מה שאין כן לשטת רבי עקיבא שהיה זה דרך קטר[ו]ג לפניו יתברך, ולא דרך מליצה ותפלה, אין שום חיבור ומשמעות לפסוקים הנ"ל מכח כל הספיקות שזכרנו. ומעתה תבין ושפיר אמר רבי שמעון ונראין דברי מדבריו.

ולזה נתכוונו האיצטגנינים בחכמתם, דע"כ אין זה חטא כלל, ומהיכי תיתי שיחטא במי מריבה מאחר דכבר עברו רוב שנותיו קרוב לכולו בלא חטא, וע"כ במים הוא לוקה אתי כפשוטו, ורצו לתפסו במדה זו וחשבו כאן ביאור.

אבל באמת טעו בזה, דאין זה ענין לזה, דאם באמת הצאן ובקר לא היה חטא למשה כסברת רבי שמעון, והפסוקים מסייעין לדבריו, מ"מ מי מריבה היה חטא. והוצרך הכתוב להעיד על זה כמה שנאמר (במדבר כ, יג) המ"ה מי מריבה, דמשמע דכבר נזכר במקום אחר, והיכן נזכר בתורה קודם לזה ענין חטא מי מריבה, אלא דקאי על איצטגניני פרעה שראו וטעו, ר"ל שלא תאמר כהבנת העולם שלא ידעו שעל מי מריבה הוא לוקה דקאמר הש"ס, היינו שלא ראו ענין מי מריבה כלל, אלא שראו באמת ענין הנ"ל כאשר זכרנו, אלא שטעו בפירוש הענין. ויצא מקום הטעות מדאמר משה שש מאות אלף רגלי וכו', דאתי פירוש הכתובים כדעת רבי שמעון, וא"כ לא חטא ברוב שנותיו, וע"כ מי מריבה ג"כ אינו חטא, ואתי הסימן כמשמעו דבמים ממש יהי' מיתתו, לכך גזרו.

ובזה יובן המשך הנ"ל, שהמה צפו וראו כל ענין העתיד אף במי מריבה לפי ענין הראוי, וסברו שלא יהי' במוחזק על ידי סימן הכוכב שראו שמושיען של ישראל במים הוא לוקה.

ונסתפקו בפירוש הענין, אי ר"ל שהוא עצמו ילקה במים, או על ידי שילקה הת"ר אלף שהיו ראוין לקבלת התורה, שיפלו למים, ממילא הוא לקוי, דבזולתם אין שום גדולה למושיען ג"כ, אבל במי מריבה הכריעו דאינו כלל מטעם הנ"ל.

ולכך גזרו כ"ל בן הילוד היאורה תשליכהו, ולאו משום הספק איזהו המושיע, אלא דבכוונה עשו זאת שם העדר ת"ר אלף הנ"ל אז ממילא ילקה המושיע, ואפשר שאף הוא עצמו ילקה בהעדר'.

ובאמת הסימן הי' מורה על הלקותא של משה עצמו במי מריבה, ועל לקותא של ת"ר אלף במים שהיו ראויין לזה בהחלט, אלא שנצלו בהכרח אח"כ לסבת הצלת משה וכנ"ל כיון דשדינהו למשה במיא והליצו המלאכים בעדו, מי שעתיד לקבל תורה ביום זה, ונמלט, ונמלטו עמו ת"ר אלף בשבילו, וכנ"ל.

ומיד העביר השם מקצת הסימן, שהי' מורה על לקותא של ת"ר אלף, ונשאר הסימן על משה עצמו, ולכך אמרו תו לא חזינן כי ההוא סימנא, ר"ל כמו שהי' הסימן קודם השלכותו ליאור לא חזינן, דטעו וסברו דמה שהעביר הסימן שהי' מורה הריגה לת"ר אלף סברו שכבר נתקיים בהם הסימן, ושוב לא חשו למקצת הסימן שנשאר, שהיו אומרים בדליכא ת"ר אלף הראויין לקבלת התורה שוב אין מקום למושיע להוציאם ממצרים, כמ"ש (שמות ג, יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את אלהים על ההר הזה, ולכך בטלו לגזירתייהו, אף שני גזירות הראשונים שהי' משום פן נלחם בנו ועלו מן הארץ, כי שוב לא עלה מורה על ראשם, בהעדר ת"ר אלף הנ"ל ממילא לקוי המושיע.

אבל באמת טעו, כי לא ידעו שעל מי מריבה ה"וא לוקה לבדו, ולא הי' שום לקותא לאחרים. וטעו בשניים, שסברו שהעברת הסימן הי' מורה על מיתת ת"ר אלף, וזה אינו, כי היפך הוא שנשארו לחיים. והלקותא של המושיע סברו במים ממש יהי' מיתתו, וזה אינו, על מי מריבה הוא לוקה. והא שלא נתנו לב להבין דסימן מורה על לקותא דמי מריבה, משום דקשיא להו הא אז יעברו רוב שנותיו בלא חטא, ושוב לא בא לידי חטא.

אך קשה, דלמא האמת כדבריהם מכח קושיא זאת, ומנלן דטעו. לזה מייתי הא דר"ח המ"ה מי מריבה, דמשמע שמפורש כבר, וזה אינו, אלא בא ללמד המה שר"או איצטגניני פרעה וטעו, לפי שראו כל הרפתקאי' דעדו עלי' עד מי מריבה שהי' בלא חטא, לכך באו לכלל טעות מכח קושיא הנ"ל.

אך קשה, אדרבה אם ראו כל הענינים, ודאי שראו ענין חטאו מ"ש הצאן ובקר ישחט, ונסתר סברתם בזה. לזה משני דע"כ סברו דאין זה חטא, דאז אתי שפיר דאמר משה ש"ש מאות אלף ר"גלי העם אשר אנ"כי בק"רבו, שהוא כולו תמוה, וע"כ מוכח לפרש בשבילי נצלתם כולכם, א"כ קשה מה זה חיבור לפסוק הצאן ובקר ישחט להם, וצריך לומר כרבי שמעון, אם כן מוכח דאין זה חטא, זה הי' טענתם. אבל טעו כנ"ל דהא לחוד והא לחוד, ודו"ק.

•

במדרש (במ"ר יט, א) זאת חקת (במדבר יט, ב), זש"ה (איוב יד, ד) מי יתן טהור מטמא לא אחד וגו'. וי"ל, דהסוגיא בכל מקום שאומר זש"ה, משמע דיש איזה קושי' בפסוק, ואמר זש"ה לתרץ הקושיא, וכאן לא נודע הקושיא מאי כדי לידע שמתרץ במ"ש זש"ה. וגם הפסוק עצמו אין לו הבנה, לפירוש רש"י באיוב, יעו"ש.

וי"ל, דהקשה האלשי"ך (יט, א-ב) שהי' ראוי לומר תחלה הציווי, ואח"כ יאמר והיתה זאת חקת עולם, ולא שיאמר תחלה זאת חקת וגו'. ועוד הקשה על כפל לשון המדרש (במ"ר יט, ח) חוקה חקקתי, גזרה גזרתי.

ופירש הוא ז"ל על פי המדרש (במ"ר יט, ח) ששאל מין אחד את רבן יוחנן בן זכאי, ואמר תורתכם הוא מעשה כשפים, שהטמא מת מביא' אפר ומים ומזין עליו ואומרים לו טהור. א"ל נכנס רוח תזזית בך וכו'. א"ל תלמידיו לזה דחית בקנה וכו'. א"ל חוקה חקקתי וכו'. ומזה יתכן כי שני דברים תמוהין יש כאן, למה יטהר בזה כלל כשאלת המין, שנית איך מתהפך ליטהר במה שהוא מטמא. ולכך הקדים להם לומר חוקה, לפי שודאי יהרהרו על זאת המצוה שהיא תמוה בשני דברים הנ"ל, לכך אמר חוקה חקקתי גזרה גזרתי כפל, שלא יהרהרו על ב' דברים הנ"ל.

ובזה יובן דמרשים המדרש בפסוק זאת חקת, והי' קשה להמדרש על הפסוק קושיית האלשיך מאי טעמא פתח בחוקה, ואי משום שאין למצוה זו טעם, שיש בו דבר המתהפך שמטהר ומטמא, קשה הא חשיב במדרש (במ"ר שם, ה) ד' דברים, וא' מהן שעיר המשתלח, ויש בו ג"כ דבר המתהפך, שהעוסק בו מטמא בגדיו, והוא מטהר ומכפר, ואפילו הכי כתיב חוקה לבסוף כמ"ש (ויקרא טז, לד) והיתה זאת לכם לחוקת עולם, וה"נ הל"ל בסוף.

ומתרץ כמ"ש זש"ה מי יתן טהור מטמא, ר"ל מה יוסיף ומה יתן טהרה בזה על ידי אפר ומים, דלכאורה הוא מעשה כשפים כשאלת המין. ב', מטמא, ר"ל שיש בו עוד דבר המתהפך, מדבר שהוא מטמא יצא טהרה. לכך על שהוא לא אחד, ר"ל על שיש בו שני דברים תמוהים, מה שאין כן בד' הנזכר דליכא בהם רק תמיה אחד, לכך הקדים להם חוקה קודם הציווי, לבל יהרהרו בעת הצווי, וכתיר[ו]ץ האלשיך שם, וק"ל.

תוכן העניינים

תולדות יעקב יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה