אור ברסלב

תולדות יעקב יוסף· רבי יעקב יוסף כ"ץ מפולנאה

בא

וארא

בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו' (י, א). וכבר הקשה הרמב"ם (שמונה פרקים פ"ח) שאם ניטלה ממנו הבחירה כמו שאמר כי אני הכבדתי וגו', אם כן התראה זו למה. ואגב קשה, מאי בא, לך אל פרעה הוה לי' למימר.

ונ"ל, דאיתא בפ"ה דשבת (נה.) אמר רבי זירא לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא, א"ל לא מקבלי מנאי, א"ל אף על גב דלא מקבלי לוכחינהו מר, דאמר רב אחא בר חנינא מעולם לא יצאה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בו וכו'. וכתבו התוספות (ד"ה ואע"ג) היינו היכי דספק אי מקבלי, כדאמר בסמוך לפניהם מי גלוי, אבל היכא דודאי לא מקבלי, הנח להם מוטב יהיו שוגגין וכו', יעו"ש.

וי"ל מנ"ל להתוס' דדוקא בספק קאמר, דלשון לא מקבלי מנאי משמע ודאי לא מקבלי, והתם דקאמר לפניהם מי גלוי, לרבותא, דאפילו מספק לא הוכיחו.

וביותר קשה, דהא מפסוק שלפנינו מוכח דגם שלא יקבל בודאי יש להוכיחו, וכי תימא למה, י"ל כמ"ש הרי"ף (בע"י שבת שם), גם שלא יקבל עתה שמא אחר כך יתן אל לבו לשמוע ולשוב. וזהו דוחק לחלק בין ישראל לעכו"ם.

ונ"ל דיש בענין אמירת תוכחה ומוסר ב' בחינות שונות, א' להנצל מעונש, וכמו שאמרה מדת הדין אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי וכו', ומעתה אם יש לו התנצלות לפטור עצמו מלהוכיחו, כגון שידוע לו שלא יקבל וכיוצא, שאז אין עליו אשמה, ונמנע מלהוכיחו. בחינה ב', שאינו עושה מיראת עונש רק לאהבת המלך, להשיב בן אל אביו, אז גם שיודע שלא יקבל מכל מקום עושה תחבולה לשנות מלבושיו החשובים, ולובש בגדי פחותי הערך, כמו שהוא לבוש עתה בן המלך שנתערב בין הפחותים, ואז לובש השר גם כן כמותו כדי שיוכל להתחבר עמו ולדבר על לבו לשוב לאביו המלך, וכאשר הארכתי בזה המשל במקום אחר מהו ענין לבושי פחותי הערך, שהוא גרוע מדותיו וכו', יעו"ש.

והנה אם ידוע לו שהוכבד לבו ולא יקבל מוסר גם כשישנה לבושו, ודאי לפי דברי התוס' אין רשאי להוכיחו, מוטב יהי' שוגגין ולא יהיו מזידין, וכ"כ הרי"ף בעין יעקב יעו"ש, סברא זו לענין אחר.

אך דקשה על התוס' מפסוק (ויקרא יט, יז) הוכח תוכיח, דמשמעו אפילו מאה פעמים (ב"מ לא.), דע"כ אין לומר דזה איירי בשומע ומקבל מוסר מיד בפעם ראשון, אם כן שוב אין צריך פעם ב', ומכל שכן מאה פעמים, אלא ודאי דאינו מקבל בפעם א' וב' וכמה פעמים ואפילו הכי חוזר ומוכיחו עד מאה פעמים, וקשה הא כשהוכיחו צ"ט פעמים ולא קיבל אם כן ידוע לו דבודאי אינו מקבל מוסר, ואפילו הכי מוכיחו עד מאה פעמים, וקשה להתוס' דכתבו בידוע שאינו מקבל מוסר אין צריך להוכיח.

אך לפי מ"ש הרא"ש (ביצה פ"ד סי' ב) והר"ן (ביצה טז: בדה"ר), בדבר שהוא מפורש בתורה רשאי להוכיחו גם שיודע שאינו מקבל מוסר, ומה שאמרו מוטב יהי' שוגגין הוא מדרבנן, אתי שפיר דלא קשה מידי.

אך יש לספוקי בדבר, אם לומר בדבר שהוא מדרבנן אסור להוכיחו כשיודע שלא יקבל מצד שמוטב יהי' שוגגין, אבל בדאורייתא מותר להוכיחו. או לומר בדאורייתא יש חיוב להוכיחו גם כשיודע שלא יקבל.

והנה יש להכריע, מאחר שאין איסור להוכיחו מצד מוטב שיהיו שוגגין, אם כן ממילא חל עליו מצוה הוכח תוכיח עד מאה פעמים, ואז החיוב מוטל עליו להוכיחו מצד המצוה.

וכי תימא באמת גם על הפסוק קשה, מאי טעמא באמת הזהיר הכתוב להוכיחו כמה פעמים מאחר שידוע שלא יקבל. נראה לי, דנודע מ"ש חז"ל בפסוק (תהלים ט, יז) נודע ה' משפט עשה, כשהוא עושה דין ברשעים שמו נתגדל ונתקדש (ויק"ר כד, א), וכאשר כתבתי במקום אחר שהעונש לרשעים כדי שאחרים יקחו מוסר, והמשל, למדינה שמרדו במלך ונתחזקו שלא ישמעו מוסר, עד שעשה אחד את עצמו כמשוגע, ויצאו לקראתו בני המדינה לראותו, עד שסיפר להם מאורעותיו זה בא לו אחר שמרד במלך הנ"ל וכו', יעו"ש. וזה נראה לי פירוש הפסוק הו"כח - לאחרים יוצא מוסר ותוכחה, כשתו"כיח לזה גם שלא ישמע ויענש וכאמור.

והיוצא מזה, כשתוכחתו הוא שיודע שלא יקבל מוסר, רק שישמעו אחרים את דינו שנענש על שלא שמע למוסרו, אז אין צריך להתלבש בבגדים פחותים שהוא גרוע מדות הנק' הליכה, רק בלבושו הנקרא ביאה.

ובזה יובן המשך הפסוקים, ויאמר ה' ב"א אל פרעה, כי מכונה לך לביאה, ולא הליכה לידע ולהתחבר עמו, כי אין צריך כאן לזה מאחר שהוכבד לבו ולא יקבל בודאי. וכי תימא וכי בא בטרוניא עם בריותיו, וכקושית הרמב"ם שצוה להתרותו וסילק ממנו הבחירה, וכמ"ש אני הכבדתי את לבו. זה לאו קושיא, דלאו סיל[ו]ק בחירה קאמר, רק כי אני ששלחתי לו התראה, מצד זה הוכבד לבו מצד בחירתו, כי הוקשה לו קושיא הנ"ל כמ"ש התוספ[ו]ת, דבידוע לו שלא יקבל תוכחה מוסר אין צריך להוכיחו ולהתרותו, ואם כן התראה זו למה, אלא שמע מינה שספק לו אם אקבל מוסר או לאו, וזה הספק כלפי שמיא גרמה לו שהוכבד לבו, אבל באמת קמי שמיא גליא, והתראה זו גם שידוע שלא יקבל מכל מקום הוא למען שתי אותותי אלה ולמען תספר באזני בנך וגו' ואכבדה בפרעה, שישמעו אחרים ויקחו מוסר ויתגדל ויתקדש שמו יתברך, וק"ל.

עוד י"ל, כי פרעה האמור כאן, הוא גם איש ישראל שהוא קשה העורף, כי התורה הוא נצחי גם לדורות. והוא רמז מוסר לשני סוגי רשעי ישראל, א' בהסתר, וא' בפרהסיא, וההפרש ב[י]ניהם, דשמעתי ממורי פסוק תהלים סימן ל"ז (לה) ראיתי רשע עריץ וגו' ויעבור והנה איננו ואבקשהו ולא נמצא וגו'. ואמר, למה יבקשהו לרשע שכבר איננו. וביאר כי אחריו יקום רשע יותר גרוע ממנו, לכך יבקשהו לראשון, ודפח"ח. ולי נראה, דכתב האלשיך דיש ב' מיני יצר הרע, אחד בסתר, ואחד בגלוי, וצריך יותר שמירה מזה יצה"ר שהוא בסתר, ואתי שפיר, והבן.

•

בפסוק בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו' (י, א). ופירש רש"י בא והתרה בו. וי"ל דהל"ל לך אל פרעה. ועוד קושית הרמב"ם בענין הבחירה והידיעה וכו', והכי נמי אם גזרה ידיעתו שהכביד לבו, אם כן למה יתרה בו אחר שניטל הבחירה ממנו. ושאר הספיקות.

ונראה לי, דשמעתי בשם מורי ענין מכות דם לפרעה, ולישראל הי' מים. כי בחינות פרעה הוא העורף, מדריגת השכחה, ואצלו הי' מכת דם, מה שאין כן להצדיק הי' מים, ודפח"ח.

ולי נראה בדרך זה לפרש, על פי שכתבתי ביאור ש"ס (סוטה מז.) משרבו המנאפים בטלו מים המרים וכו'. כי לאשה זונה הי' מרים, מה שאין כן לאשה טהורה מים קדושים דברי מוסר של כהן, כמ"ש כל צמא לכו למים (ישעיה נה, א) יעו"ש. והכי נמי לפרעה שהוא קשה עורף נחשב למכת דם, ששופך דמו, מה שאין כן לאיש כשר וישר נחשב למים קרים על נפש עייפה.

וכן יש לפרש שאר המכות, עד מכות ארבה (י, ד-ה) ותרגומו גובא, וכן תרגום בור, כי הוא לשון רבוי, כמ"ש (בראשית כב, יז) ארבה את זרעך וכו', והענין שהוא רבוי המנהיגים, שלא יהי' דבר אחד לדור רק ההיפך שיהי' כולם ראשים מנהיגים, ששמעתי שזהו ברכת אליהו לעיר אחד שיהיו כולם מנהיגים וכו', ואז נהפך מן דַבָּר אחד לדֶבר ח"ו, או לברד. ומכח זה וכסה את עין הארץ, מי שהוא עין הארץ, כמו עיני העדה, שהי' ראוי להשגיח על הארץ, נעשו אלו הרבה מנהיגים, נעשו כסה אל עין הארץ, ולא יוכל לראות את הארץ, להשגיח עליהם, כמו שכתבתי בפסוק ועיני ישראל כבדו מזוקן ולא יוכל לראות וכו' (עי' בראשית מח, י), וה"נ כך. וזה שאמר ואכל את יתר הפליטה הנשארת לכם מן הברד, כשהי' דבר אחד לדור הי' ברכה, וכשנהפך ונעשה הרבה מנהיגים נעשה מן דבר ברד, וזהו הגורם חורבן ליתר הפליטה, וק"ל.

ובזה יובן בא אל פרעה, כי החכמה נק' אב שהיא אותיות בא, ומה שהי' ראוי לפרעה לבוא אל החכם שנקרא אב שילמוד ממנו חכמה, מכל מקום לא תמנע טוב מבעליו - שיבא הוא אצלו. וכי תימא אם מעלת החכמה עדיפא ממעלת הנדיב שהוא קשה ערף מצד עשיר יענה עזות (משלי יח, כג), למה לא ילך פרעה אל החכם שנקרא אב. לזה נותן טעם, כי אני הכבדתי את לבו, ר"ל כי להחכם נתתי לב להבין מעלת הנדיב גם שהוא פרעה קשה ערף, לכך הולך אליו, מה שאין כן פרעה ממני יצא הדבר שנקרא פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו מלהבין מעלת החכמה שיהדר אחר מעלת החכמה, שאלו הי' מבין מעלת החכמה אם כן כבר הוא בגדר החכמה, כמ"ש הר"ן (בדרשות דרוש ד) ששאלו חכם אחד אם מבין עניני הבורא, והשיבו אלו הבנתיו הייתיו וכו', יעו"ש.

וזהו למען שתי אותותי אלה בקרבו, כי כבר זכרנו במקום אחר בפסוק כל הנשמה תהלל י"ה (תהלים קנ, ו), כי יש חומר וצורה בכלל ופרט, והנשמה נברא בב' אותיות ראשונות, והחומר בב' אותיות שניות, ועל ידי שישפיעו זה לזה נתחברו אלו באלו ונעשה יחוד השם שלם. וזהו שכתב במדרש שוחר טוב (תנחומא משפטים ט), ששאל דוד המלך ע"ה ישב עולם לפני אלדי', והשיבו אם כן חסד ואמת מן ינצורוהו (תהלים סא, ח) וכו'. ועדיין קשה, תינח בעושר, אבל בחכמה הדרא קושיא לדוכתיה. ולדברינו אתי שפיר, כי החכם ישפיע לנדיב חכמה, והנדיב ישפיע לחכם עושר, ועל ידי זה גורם השפע למעלה מן ב' אותיות ראשונות שבשם שהם או"א, לבנים זו"נ ב' אותיות אחרונות, וז"ש למען ש"תי אותי' אלה בקרבו, מזה לזה, וק"ל.

•

עוד י"ל, כי האדם הוא עולה ויורד בעבודת ה', שאי אפשר שיהי' במדריגה א'. והטעם, שלא יהי' התענוג תמידי שאז אינו תענוג, כמו במשל המלך ששלח בנו לב[י]ן המונים וכו'. ובזה יובן בא אל פרעה, שיבא בחינת הדעת שנקרא משה, אל פרעה - שירד ממדריגתו, כי אני הכבדתי את לבו וגו', כדי שיהי' אחר כך כשיחזור למדריגתו יותר תענוג, וזה שאמר למען שתי אותותי אלה בקרבו, שידבק את עצמו אל האותיות שהם כלים אל הרוחני' ובתוכם אור אין סוף חיי החיים תענוג התענוגים, ודי בזה.

•

בפסוק ויאמר ה' אל משה נטה ידך על השמים ויהי חשך על ארץ מצרים וגו' ולכל בני ישראל היה אור במושבותם (י, כא-כג). וכבר זכרנו ביאר זה לעיל יעו"ש. ועוד יש לדקדק, למה במכה זה צוה נטה ידך על השמים. ועוד ולכל בני ישראל הי' אור וגו', מאי שנא מכה זו שהוצרך לאומרו שלא הי' לישראל, הא כל עשר מכות שהי' למצרים לא הי' לישראל.

ואגב נבאר פסוקי פרש' בשלח (שמות טו, כב-כו), וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים, ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם, וילונו על משה וגו' וי[ו]רהו ה' עץ וגו' ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלדיך והישר בעיניו תעשה וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך. והספיקות רבו, א' וכי זה הוא כל הטובה שיעשה להם עבור שהטיבו מעשיהם, שכל המחלה לא אשים עליך. ועוד מה אני ה' רפאך לפי זה.

ונראה להבין ענין מכות בכורות שהיא ראש לכל המכות, כמ"ש (ז, טז) והנה לא שמעת עד כה, משמע שהיא העיקר, ויש להבין מהו ענין המכה זו בבכורים דוקא.

ונראה לי לבאר המשך הפסוקים (יא, ד-ז) כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה וכו' ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו וגו', ולבסוף כתיב (יב, יב) ועברתי בארץ מצרים, פירש רש"י בשם מכילתא, כמלך העובר ממקום למקום וכו', אעשה שפטים אני ה'. והספיקות רבו, למה לי אני יוצא. ועוד מאי ומת כל בכור, דהל"ל אני מכה כל בכור. ועוד מאי כמלך העובר וכו'. ועוד מאי אעשה שפטים אני ה'. ועוד מאי זה דקאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ וגו', שהוא תמוה.

ונראה לי, דאיתא בש"ס (ע"ז ג:) לעתיד הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתקה הרשעים נדונין בה וצדיקים מתרפאין בה, שנאמר (מלאכי ג, כ) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפי' וכו'. והענין, כי בארתי לעיל על שהלכו ג' ימים בלא מים, בלא תורה (ב"ק פב.), לכך שוב לא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים ה"ם, וכמ"ש הרמב"ם פרק ב' מהלכות דיעות (ה"א) כמו שיש חולי הגוף שאז ט(ו)עם המתוק נדמה לו למר, כך יש חולי הנפש אשר נדמה להם מתיקות התורה והעבודה למרה וכו', יע"ש.

והנה סיים הרמב"ם שהרפואה שילך אצל החכמים שהם רופאי הנפשות וכו', וכיצד היא הרפואה, אם הי' גבה לב ינהג עצמו בבזיון הרבה, וישב למטה מן הכל וילבש בלוי הסחבות וכו' וכיוצא בדברים אלו, עד שיעקר ממנו גובה הלב, ואז יחזור לדרך האמצעי וכו'. וזהו עצמו שרימז הפסוק עצמו הרפואה הנ"ל, וכמו שנאמר ויורהו ה' עץ, כי החכם נקרא עץ כמ"ש לא תשחית את עצה (דברים כ, יט), הוא הנותן עצה טובה להנצל מעצת יצר הרע וכו' (זהר בלק רב ע"א). ורז"ל (מכילתא בשלח) דרשו שהי' עץ מר ונמתק מר במר, ר"ל שנתן לו עצה שהוא מר לנהוג בבזיון וכיוצא בזה, ועל ידי זה נתרפא, וימתקו המים מימי התורה, וכל המשך הפסוקים יבוארו אחר זה.

עוד י"ל עץ מר, דאיתא בש"ס תענית דף ך"ד ע"א: דבי נשיאה גזרו תעניתא ולא אתי מטרא, תנא להו אושעיא זעירא דמן חבריא, והי' אם מעיני העדה נעשתה לשגגה (במדבר טו, כד), משל לכלה שהיתה בבית אביה, בזמן שעיני' יפות אין כל גופה צריכה בדיקה, עיני' טרוטות כל גופה צריך בדיקה. ופירש רש"י כי עיני העדה שהם ראשים מאירין עיני העם, ואם עיני העדה רשעים, דלת העם אין צריכין בדיקה מה מעשיהם וכו'. אתו עבדי' ומצערי לי', אמרו בני מאתי' שבקי לי', דהא נמי מצער לן, כיון דחזינן דכל מילי' לשם שמים שבקינן לי' וכו', יעו"ש.

ויש להבין מה זה שאמרו הא נמי מצער לן וכו'. ונ"ל דבארתי במקום אחר וכו', יעו"ש. אם כן בזה מצער לן, שאין אנחנו מוחזקין לטובים לכך עיני העדה טרוטות ורכות, ומכל מקום כיון דלשם שמים נתכוין לא אמרינן לי'. ובזה יובן ויורהו ה' עץ, שהי' עץ מר באופן ואז המתיק מר במר ולא בחנופה ודברים רכים, וק"ל.

העולה מזה, כי אין לרשעים גיהנם יותר מאם שמכניסין אותן לגן עדן, שאין שם אכילה ושתי' ותאות עולם הזה, רק הצדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהם, הם שהיו פחותי הערך בעיני גסי הרוח, שהי' סרוחים בעיניהם כמ"ש וחכמת סופרים תסרח (סוטה מט:), ועתה הם בראש הקרואים ומתעדנין בתענוגי התורה והתפלה, והענג לרשעים הם נגע, שלא הורגלו בזה, ומה אם מי שלא למד ג' ימים הם מרים אצלו, מכל שכן זה שלא הורגל כל ימיו בזה שהיא עתה לו מרה מה שהוא מתוק, ושמים אור התורה לחשך בעיניהם.

וזהו ביאר הפסוק הנ"ל, ויאמר ה' אל משה נטה ידך על השמים, ר"ל נטה ידך להמשיך למטה דברים רוחניים שהוא על השמים כמו תורה ותפלה. ובזה ויהי חשך על ארץ מצרים, לאלו שהם הולכים אחר תענוג תאות עולם הזה, שיש לו גבול ומצר, ולא הורגלו בדברים שמיימים רוחניים בתורה ותפלה, שודאי להם אור התורה ותפלה הוא להם חשך, כי שמים אור לחשך. מה שאין כן לכל בני ישראל שהם בתואר ישראל שהורגלו בתורה ותפלה הי' אור במושבותם, ר"ל מאי טעמא נחשב להם אור, כי הורגלו בזה בכל מושבותיהם, אין להם עסק אחר לילך בשוק כי אם ישב אהל תורה ותפלה, לכך לתענוג ואור יחשב להם לגן עדן. ולהיפך לרשעים נחשב לגיהנם וחשך אפילה, אחר ג' ימים שלא הורגלו שוב נחשב למרה וחשך וק"ל, וזהו ענין ג' ימי אפילה.

ועתה מבואר הפסוק הנ"ל, ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלדיך, שתהי' רגיל לשמוע קול תורה ותפלה שהיא קול ה' אלדיך כנודע, כי הוי"ה ז"א נקרא תורה, ותפלה שהי' השכינה נקרא אלדיך, וז"ש והאזנת למצותיו, אז כל המחלה אשר שמתי במצרים - מה שהי' למצרים מכה ומחלה כגון חשך ושאר מכות אשר נבאר, לא אשים עליך, והטעם כי אנ"י ה' שהוא תורה ותפלה כנודע זהו רפאות לשריך ושקוי לעצמותיך (משלי ג, ח), כי מה שהרשעים נידונים בה צדיקים מתרפאים בה, וכמו שנאמר (מלאכי ג, כ) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, וק"ל.

ובזה יובן מכת בכורות גם כן על דרך זה, ויאמר משה כחצות הלילה, ר"ל בחצות לילה של ירושלים העליון שהוא לעולם י"ב שעות, וכאן במצרים שהי' בקו הנוטה מקו השוה כנודע מחכמי התכונה, אם כן כאן הוא סמוך לו או קודם חצות או לאחר חצות. שאז הוא זמן שאני יוצא מרום רקיע, [או י"ל יוצא חמה מנרתקה]*, עד גן עדן התחתון שנקרא גם כן מצרים, שיש לו מצר וגבול שהוא בעולם הזה נגד גן עדן העליון שאין לו מצר וגבול אין סוף, להשתעשע עם צדיקים שבגן עדן בתורתן ותפלתן.

ואז ומת כל בכור בארץ מצרים, שאלו בני אדם שלא היו כגרים בעולם הזה כדי לעסוק בתורה ותפלה, רק היו נשיאים בארץ, שנק' בכור בארץ מצרים, וכמו שנאמר (עי' תהלים פט, כח) גם אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ, ומאחר שלא הורגלו בתורה ותפלה, שהיו טרודים בעסקי עולם הזה, ודאי זהו נקרא מיתה לאלו מה שאני יוצא בתוך מצרים, שאז ממש יוצא חמה מנרתקה, והבן זה, והצדיקים מתעדנין בה ורשעים נדונין בה. וזהו מכות בכורות ממש, שועברתי בארץ מצרים כמלך וכו', ועל ידי זה אעשה שפטים אני ה', על ידי שמש ומגן ה' (תהלים פד, יב) מזה נעשה שפטים לאלו, ולאלו נחשב לתענוג מופלא ורפואה, וק"ל.

ואף על פי שרואין הרשעים שהם נדונין, ושלומי אמוני ישראל מתרפאין בהם, והי' ראוי לקנא אותם על זה כמאז וקדם שנאמר (תהלים לח, כא) ישטנוני תחת רדפי טוב, שהיא השנאה מחמת קנאה שאין להם סוף, וכמו שבארתי משנה באבות (פ"ד מכ"א) יעו"ש. מכל מקום הי' נס, ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, דאיתא בספר בן המלך והנזיר (שער כג) משל על ששונאים העולם אנשי חסידים, כי פעם א' נתחבטו הכלבים על הנבילה, זה חומס וזה רומס, ובין כך הלך אדם אחד סמוך להם, אמרו ודאי זה רוצה לחטוף הנבילה ממנו, או שרואה אותנו בחטיפת הנבילה אנו נמאסים בעיניו, ויעצו ונפלו עליו. והנה עסקי עולם הזה נמשל לנבילה וכו' יעו"ש. וז"ש ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, וק"ל.

עוד י"ל כחצות, כי בתחלת הלילה רוח מערבית נושב, והוא נמשל לת"ח שהם שחורות כעורב להשכים ולהעריב בתורה (עירובין כב.). ומחצות הוא רוח צפונית, מצפון זהב יאתה (איוב לז, כב). וכאשר יקיימו אלו העשירים ובו תדבק (דברים י, כ) להדבק בתלמיד חכם לשמוע ממנו תורה ומוסר ולהסתופף בצלו, אז בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז, יב) להתעדן גם כן בענג הנ"ל של התלמיד חכם, מטעם הנ"ל.

ובזה יובן, ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה. ופירשו כהחלק, שאינו רוצה להתחבר רוח צפונית - עשירים, עם חצות ראשונה שהיא רוח מערבית - הת"ח, רק נפרדו ונחלקו מהם, ולא הורגלו לשמוע תורה ומוסר. אז כאשר אני יוצא בתוך מצרים ודאי ומת כל בכור בארץ מצרים, וכאמור*.

לכך שפיר נאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלדיך כל [ה]מחלה אשר שמתי [במצרים] לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, וק"ל.

עוד י"ל, דנודע שיש חומר וצורה, והם ב' הפכים, כשזה קם זה נופל, וכאשר זכרנו ביא[ו]ר נצים נצבים זה דתן ואבירם וכו' (נדרים סד:). והנה יש שינוי זמנים, יש זמן שגובר החומר, בעת עוסקו בדברים גשמיים כמו אכילה ושתי' ומשגל וכיוצא. ויש זמן שגובר הצורה, בעת עוסקו בתורה ותפלה. ובעת שהוא ענג לזה, הוא נגע לזה, וזה נקרא מצרים, שזה מצר לזה, כמו מן המצר קראתי יה (תהלים קיח, ה). אך בעת ששניהם שוין בענג, זהו זמן המובחר כמו שנאמר (עי' מל"ב ג, טו) והי' כנגן המנגן ותהי עליו יד ה', כי בעת שמחת הצורה שיש בו שמחה גם כן לחומר, היא שמחה שלימה. והנה נודע כי חצות לילה ראשונה נקרא ליל לשון זכר, ומחצי לילה ואילך נקרא לילה לשון נוקבא, שנתחברה עם זכר, שקבילת דכורא, כמ"ש בזוהר (פ' בא לח:). והנה תואר זכר לצורה ותואר נקיבה לחומר.

ובזה יובן כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא, ר"ל בפלגות לילה בתראה, שהיא חיבור החומר והצורה להתענג שניהם, אז אני יוצא, שהוא כנגן המנגן שהוא כנור דוד שהי' רוח צפונית מנשבת בו (ברכות ג:), שהוא ענג לשניהם, אז ותהי עליו יד ה', וכמו שכ' בירושלמי (ברכות פ"א ה"א) ראי' מזה הפסוק עצמו. ואז כאשר החומר שמח בשמחת הצורה, אז ומת כל בכור בארץ מצרים שהוא היצר הרע, שהוא מלך זקן ובכור המושל בעולם הזה שנקרא ארץ מצרים, שיש לתענוגי העולם הזה מצר וגבול, וכמ"ש ולבי חלל בקרבי (תהלים קט, כב) אחר שהחומר נתחבר בשמחת הצורה היא שלימות שאין למעלה ממנו, וק"ל.

•

בפסוק דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וגו' (יא, ב), ויעשו כן וגו' וינצלו את מצרים (עי' יב, לה-לו). והקושיא מפורסמת, וכי צריך בקשה וכו'. ב' קשה דהל"ל וישאלו ממצרים, ל"ל [איש] מאת רעהו אשה מאת רעותה.

ונראה לי דקושיא חדא יתורץ באידך, דראיתי במפרשי התורה בספר בן אורי (פ' בא), דאיש מאת רעהו, ר"ל שישאל עני מן עני כמותו וכו', יעו"ש. ולהבין זה, נראה לי, דכבר זכרתי בביאור קושית האלשיך ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי תשבות וגו', והקשה ל"ל לצוות על עשיות מלאכה וכו'. ובארתי שם, כי הוא כלל גדול בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו), וכמ"ש הרמב"ם (הלכות דעות פ"ג ה"ג) שיכוין בכל דרכיך גשמיים לשם שמים וכו'. ולי נראה יותר פנימי, כמו שיש כוונה בדברים רוחניים בתורה ותפלה ועשיית המצות, שהכל יסובב על (קטוב) [קוטב] אחד לברר הניצוצין, וכמ"ש בכתבי האר"י יעו"ש. כך הכוונה בדברים גשמיים גם כן, באכילה ושתיה וכל מיני מלאכה, הכל לברר מן ל"ט מלאכות. וז"ש בכל דרכי"ך דעה"ו, לשון יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, על ידי העלאת מ"ן מברורי הניצוצות, והבן.

והנה כתוב בכתבי האר"י זלה"ה (פע"ח ש' ק"ש פ"ג) טעם מצוה שלא לשוב למצרים לעולם, כי כבר ביררו כל הניצוצות, כמ"ש וינצלו את מצרים (שמות יב, לו), וטעם כל הגליות כדי שיבררו הניצוצ[ו]ת, וכאן במצרים אין צריך לברר עוד וכו', יעו"ש. ומאחר שכל עניני אדם לברר הניצוצין, ויש להבין אם כן מאי טעמא יברר העני במעט סחורה, מעט ניצוצות, והעשיר יברר על ידי הרבה סחורה הרבה ניצוצות, למה ישונה זה מזה. וצ"ל כי נודע מ"ש בסוד מדת ימי (תהלים לט, ה), כי אל דעות ה' היודע כמה ניצוצות צריך לברר כך נותן לו מדת ימיו, והעני כבר בירר נצוציו בגלגול הקודם ונשאר לו לעת עתה לברר מעט, והעשיר בהיפך.

ומעתה מאחר מה ששאלו ממצרים כלי כסף וזהב הוא לברר ניצוציו, אם כן זה שהוא עני ויש לו לברר מעט ניצוצות, אם ילך אצל עשיר למצוא עושר לרוב, בודאי לא ישאלנו שאין בו צורך לזה, ואם כן יהרהר אחר מדותיו יתברך שאמר שישאל איש כלי כסף ועכשיו אין משאלין להם.

ובזה יובן דבר נא לשון בקשה - שלא יהיו רודפים אחר ממון והון רב, רק וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה, עני מן רעהו עני כמותו, ועשיר מעשיר כמותו, ובזה וינצלו את מצרים, וק"ל.

והיוצא מזה מוסר, שלא יקנא עני לעשיר, כי אין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו, ולא ישנא אומן אומנתו - חנווני לחנווני ומוזג למוזגים וחכם לחכם, והוא שגרם חורבן הבית עבור שנאת חנם, וכדי לזכות שיבנה במהרה בימינו צריך שישלח את אליהו והשיב לב אבות על בנים, שהוא תיקון הנ"ל.

וזהו שרימזו הפוסקים בהלכות פסח (טוא"ח סי' תלג), חור שבין יהודי לחבירו בודק עד שידו מגעת. כי חור אותיות רוח, שמרויח אחד יותר מחבירו, הוא הגורם שנאה לעורר מדנים, והוא חור שבין איש לחבירו, וצריך לבדוק ולתקן, וק"ל.

או י"ל, כי חו"ר הוא רו"ח גבוה שבין יהודי לחבירו, שראוי להתחבר עמו שיהי' נקרא חבירו, וכמ"ש הרמב"ם (פיה"מ דמאי פ"ב מ"ג) שנק' הת"ח חבר, שחבורתן נאה. ועכשיו נפלה קטגוריא בתלמידי חכמים שבבבל, שמחבלין זה לזה, היפך לתלמידי חכמים שבארץ ישראל שהם נוחין זה לזה (סנהדרין כד.), והסבה לזה הוא רוח גבוה, שכל אחד רוצה להתנשאות ולהגביה את עצמו שיהי' חשוב יותר מחבירו. לכך כל אחד יבדוק עד שידו מגעת, שיתלה הסרחון בעצמו ולא בחבירו, וכך יעשה חבירו, ובזה אחד באחד יגשו ונסתלק החור, וק"ל.

ועל פי זה נראה לי לבאר ש"ס פ"ב דשבת (לא.), ששאל מן הלל, מפני מה ראשיהן של בבלי' סגלגלות, א"ל מפני שאין להם חיות פקחות וכו'. מפני מה עיניהן של תרמודיין טרוטות, א"ל מפני שדרין בין החולות וכו'. ופירש רש"י, טרוטות רכות. מפני מה רגליהם של אפריקיים רחבות, א"ל מפני שדרין בין בצעי המים.

ולהבין דברי מליצה זאת, כבר הלל רימזו בצחות לשונו, כמאמר הש"ס דתענית (כד.) משל לכלה שעיני' יפות אין כל גופה צריך בדיקה, ואם עיני' טרוטות כל גופה צריכה בדיקה וכו'. ופירש רש"י יעו"ש.

ולי נראה לבאר פסוק (שה"ש ב, טו) אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים וכו', עיין מזה לקמן.

דשמעתי בשם גדול אחד הלצה להבין שאלה ראשונה, מפני מה ראשיהן של בבלי' סגלגלות, שהם ת"ח ראשים שבבבל, סגלגלים, שאינן יכולין לישב במקום אחד ומתגלגלים מעיר לעיר, [וכמו ששמעתי ממורי דאמרי אינשי עם אמת הולך בכל העולם, ור"ל שנדחה ממקום למקום וכו']. והשיבו מפני שאין להם חיות פקחות, דאיתא משל בספר בן סירא שפעם אחת הי' ארי' רעב, ופגע בצבי וכו', ואחר כך כבש וכו', עד שפגע בשועל פקח שבחיות, ואמר שאין לו חוש הריח וניצול. וז"ש מפני שאין להם חיות פקחות ליקח מוסר ממנו כנ"ל, ודפח"ח.

והנה נודע כי עיני העדה הם ראשי העם להאיר עיני העדה שילכו בדרך ישרה. ובזה יובן כוונת הש"ס, משל לכלה, בזמן שעיני' יפות, לראות ולהשגיח, ומדריכין העם בדרך הישר, גם כשהוא עץ מר אין פוצה פה כנגדו, אז אין כל גופה צריך בדיקה, שודאי הם כשרים, וכמ"ש האלשיך ריש דברים יעו"ש. אבל אם עיני' טרוטות, ר"ל רכות, שהולך עמהם בדברים רכים ולא בתקיפות, ודאי כל גופה צריכין בדיקה, שהם אינן כשרים, לכך אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם וגו' (משלי ט, ח), וק"ל. וזה נראה לי פירוש הפסוק פ' ויקרא (ויקרא ד, יג), ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל וגו'. ר"ל שאם כולם ישגו בעבירה, אז צריך להעלים עיניו, שעיני הקהל לא ישגיחו עליהם, וק"ל.

ובזה יובן מפני מה עיניהן של תרמודיין טרוטות, וענין תרמוד הם מעבדי שלמה, כמ"ש בפרק קמא דיבמות (טז.:). והקשו התוספות שם (ד"ה רבי יוחנן), איך פליג רבי יוחנן על חגי הנביא וכו'. ונראה לי שרימז, שהת"ח שהם עבדי שלמה, שיש להם שלום עם בני עירן, היפך מי שדובר מישרים ותוכחת מוסר לעם, שהם שונאין אותו, כמ"ש בש"ס האי צורבא וכו' (כתובות קה:). ר"ל רכות, שהם עיני העדה שהם רכים, ואינן זורקין מרה להנהיג נשיאתו ברמה, רמז להלל וכו'.

והשיב, מפני שדרין בין החולות, דאיתא במדרש איכה (איכ"ר א, ח) מעשה שאמר אחד לחייט תפור לי הדין מדוכא תבירא, אפיק לי' איהו מלא קומצא חלא, א"ל שזור לי חוטין ואנא אתפור וכו'. ופירש בעל יפה ענף, שהי' מקנתרו על גלות ישראל וכו', וא"ל ישראל שנמשלו לחול, כשיהיו נאחדים בחוטי התפירה יחבוש שברם וכו', יעו"ש.

והנה בדרך הטבע אי אפשר לעשות חוטין מן החול, כך מצד הטבע אי אפשר שיהי' אחדות בין יהודי לחבירו, שזה חור שבין יהודי לחבירו, כי אם שישלח את אליהו הנביא אז והשיב לב אבות וכו'. וז"ש שדרין בין החולות, שאין ביניהם אחדות, ומגלין מסתורין של ישראל בין האומות, לכך צריך שיהי' עיני' טרוטות ורכות, וק"ל.

עוד י"ל שדרין בין החולות, דאיתא במדרש (שמ"ר א, כט) ויך את המצרי ויטמנהו בחול (שמות ב, יב), שלא הי' נודע כי אם לישראל שנק' חול, ואחר כך הלשינו לפרעה כמ"ש (שמות ב, יד) אכן נודע הדבר. כך אלו שדרין בין החולות שהם מלשינים, ואין בידינו להעמיד משפטי הדת, ונפשינו הצלנו, עד יערה ממרום במהרה בימינו.

וכדי להבין שאלה ג', מפני מה רגליהם של אפריקים רחבות, מפני שדרין בין בצעי המים. דאיתא בפ"ב דסוכה (כט:) בשביל ד' דברים נכסי בעלי בתים יורד לטמיון, על כובשי שכר שכיר, ועל עושקי שכר שכיר, ועל שפורקין עול מצואריהן ונותנין על חבריהן, ועל גסות הרוח, וגסות הרוח כנגד כולן, אבל בענוים כתיב (תהלים לז יא) וענוים ירשו ארץ וכו'. ופירש מוהרש"א גסות רוח כנגד כולם, כי הגסות רוח מביאן לכולם, לעשוק שכר שכיר ולכבוש שכר שכיר וכו', כי איירי בבעלי בתים עשירים ומנהיגים ומשתררים ומתגאים על אחיהם כפירוש רש"י, ומתוך גאותן דוחין השכירים בלך ושוב שאין לי פנאי להתעסק בך עתה, ונק' כובשי שכר שכיר. וכן מתוך גאותן דוחין השכירים מלשלם בזמנם, ונק' עושקי שכר שכיר. ועל שפורקין עול, היינו ממש מתוך גאותן סוברים בדעתן שאחיהם ישאו עליהן עול מנהיגים וכו', יעו"ש.

והנה אפריקי הי' מבני כנען, כמ"ש מוהרש"א (שבת לא.) יעו"ש. ור"ל שהי' נכנע, היפך גסי רוח, לכך היקום אשר ברגליהן הי' רחבה שאינו מתמוטט ולא ירד לטמיון, היפך הבבלים מקום הלל שהיו גסי הרוח, לכך עניות בבבל הוא דאיכא (קדושין מט:), כי גסות הרוח ועניות לבבל ירדה.

אך מה שהשיב שדרין בין בצעי המים, דאיתא בפרק קמא דתענית (דף ז.), א"ר חנינא בר אידי למה נמשלו דברי תורה למים דכתיב (ישעיה נה, א) הוי כל צמא לכו למים, מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, כך דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפילה וכו'. וז"ש שדרין בין בצעי המים, במקום נמוך, שדעתן שפילה ונכנעין.

עוד י"ל לשון בצעי המים, לשון מה בצע וכו' (בראשית לז, כו). שמהנין לת"ח שנק' מים, ובצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז, יב), וק"ל.

עוד י"ל ג' שאלות הנ"ל דרך הלצה, מפני מה ראשיהן של בבלים סגלגלים, שראשי מנהיגי העיר הם שנה אחר שנה, והוא סגלגל - שיחזור לכולם, הא כשפוסקים גדולה הוא לעולם לו ולזרעו. ומשני שאין להם חיות פקחות, כי יש מיני חיות האדם, א' מצד היצר הרע שנקרא מלך זקן וכסיל, שרוצה לחיות כדי שיהי' לו כבוד וגאוה להשתרר על זולתו, ואז הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין וכו' (אבות פ"ד מכ"א). ואחד חיות אדם לעבוד הש"י שהוא ראשית חכמה יראת ה' (תהלים קיא, י), ואז יראת ה' תוסיף ימים (משלי י, כז). נמצא זה מקצר וזה מאריך, ולכך בחרו הרע במיעוטו שלא יקצר ימיו הכבוד והראשיות, ותקנו שיהי' ראשי העם סגלגלים, וק"ל. ואם כן אם הי' החיות פקחות, מצד חכמה יראת ה', הי' מאריך בגדולתו, מה שאין כן מצד חכמה שאינן פקחות.

מפני מה עיניהם של תרמודים טרוטות, דאיתא ועיני לאה רכות (בראשית כט, יז) שהיתה בוכה שלא תהי' בחלקו של עשו (בר"ר ע, טז). והנה תרמודיים מעבדי שלמה או בנות ציון (יבמות טז:) עיניהם רכות מרוב בכי' בתפלה.

והשיב שדרין בין החולות, על דרך עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות (שבת קיח.), ואלו נשבר לבם בקרבם מרוב עוני, וכמ"ש בש"ס דר"ה (טז:) כל שנה שרשה מתחלה מעשרת בסופה, לכך היתה [לי] דמעתי לחם (עי' תהלים מב, ד). מה שאין כן אלו ששותין ושמחים בחול כמו בחגים, איך יכנע לבו בתפלה, וק"ל.

מפני מה רגליהם של אפריקים רחבים, כי שמעתי בשם הרב החסיד מוהרי"ל פיסטנר לישנא דאמרי אינשי היכן הלך פלוני, ומשיבין הלך לבית הכנסת, ובהליכה למבצר אמרו שרץ במבצר, וז"ש רגליהם לרע ירוצו וכו' (משלי א, טז), ודפח"ח. וז"ש מפני מה רגליהם של אפריקים רחבים, ר"ל שמרחיבים רגליהם במרוצה לרע, משורש חם אבי כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב (בראשית ט כב, הושע יב ח). ומשני, שדרין בין בצעי המים, ר"ל כמו וירד מים עד ים (תהלים עב, ח), כי הוא רודה בכל עבר הנהר (מל"א ה, ד).

עוד י"ל, מפני מה עיניהם של תרמודיים טרוטות, שהוא רכות, כי ההפרש בין מי שעיניו רכות אינו יכול לראות כי אם מקרוב, מה שאין כן מי שעיניו יפות מביט ורואה למרחוק. ורימז לאלו אנשים שאינו יכול לראות למרחוק, שהוא לשכר עולם הבא אשר עין לא ראתה וגו' (ישעיה סד, ג), לעשות הטוב והישר, כי אם לראות מקרוב מה שהוא תאווה לעינים בתענוגי העולם הזה, וכמו שאמרה חוה וכי תאוה הוא לעינים (בראשית ג, ו), וכמ"ש בעללות אפרים (עי' מאמר עב) דף ל"ה יעו"ש. ולכך נקרא חכם, הרואה הנולד (תמיד לב.) ר"ל למרחוק. וזהו גם כן החכם עיניו בראשו (קהלת ב, יד) כדי שיראה למרחוק.

והשיב, מפני שדרין בין החולות, דכתב בשערי קדושה (ח"א ש"ב) כי מיסוד העפר מחלק הרע נמשך עצלות בקיום התורה והמצות, מפני עצבונו על השגת קניני עולם הזה עינו לא תשבע עושר וכו', יעו"ש. וז"ש מפני שדרין בין החולות, שהוא מיסוד עפר הגובר בהם, יותר על שאר יסודות שבו כנודע ל"ל.

מפני מה רגליהם של אפריקים רחבות וכו', עיין במה שכתבתי ביא[ו]ר (שבת לא.) העמידני תורה על רגל אחת, ויובן לך ג"כ, יעו"ש.

עוד י"ל, כי האדם יש בו א' מג' מיני הנהגות, או שעולה תמיד במדריגות למעלה למעלה, דלכך נקרא האדם הולך, היפך ממדרגות מלאך שנקרא עומד כנודע, וזהו רגליהם רגל ישרה (יחזקאל א, ז), (שעימוד) [שעומד] תמיד על מדריגה, מה שאין כן האדם שצריך להוסיף תמיד, שנאמר אלה תולדות יעקב יוסף (בראשית לז, ב), וכנזכר, או שעומד על מדריגה א' תמיד, או שיורד ממדריגתו. וזה ששאל מפני מה רגליהם רחבה, שנתרחב הרגל מחמת עמידתן תמיד. ור"ל שעומדין תמיד על מדריגה א'.

והשיב, מפני שדרין בין בצעי המים, דכתב בשערי קדושה (ח"א ש"ב) מיסוד המים מחלק הרע נמשך תאות התענוגים, כי כן המים מצמיחין כל מיני תענוג וכו' יעו"ש. וז"ש מחמת תענוגי תאות עולם הזה נמשך ממנו השכחה לפקח בעסקי עולם הבא, שילך ממדריגה למדריגה, וכמו שבארתי ולא זכר שר המשקים את י"וסף וישכחהו וכו' (בראשית מ, כג) יעו"ש, וזה סוד שדרין בין בצעי המים, וק"ל.

ואפשר שזהו כוונת האומר העמידני על רגל אחת, שלא ירד על כל פנים ממדריגתו, גם שלא יעלה על כל פנים לא ירד, כי לכאורה כשאינו עולה אז יורד, כמו שכתבתי ביאר כחצות הלילה אני יוצא וכו' (שמות יא, ד), וענין הסולם שהיא ענין עולם הזה שעולים או יורדים בו. לכך אמר העמידני על רגל אחת, שלא יתמוטט. והשיבו מה דסני לך לחברך לא תעביד, ר"ל שאם לא יהי' פועל טוב לעלות על ידי זה למעלה, על כל פנים לא יהי' פועל רע, ואז לא ירד מטה, וק"ל.

מפני מה ראשיהם של בבל סגלגלים וכו'. והוא ששאל חכם אחד (מבחר פנינים ש' החכמה) אם החכמה עדיף מעושר כמו שאמרת שזה בימין ועושר בשמאל, אם כן מאי טעמא החכמים משכימים על פתחי נדיבים, ולמה הנדיב אינו משכים על פתחי החכמים שילמוד ממנו חכמה. והשיב שזה יודע מאחר שהוא חכם מעלת העושר גם כן, מה שאין כן הנדיב שאינו חכם אינו יודע מעלת החכם. וז"ש מפני מה ראשיהם של בבל סגלגלים, שהם התלמידי חכמים החוזרין ומשכימים על פתחי נדיבים, ולא איפכא. ומשני, שאין להם לנדיבים חיות פקחות של חכמים להבין מעלת החכמה, רק חיות הנדיב הוא מנפש הבהמי, והכסיל אשר בחשך הלך, באין מבין מעלת החכמה.

עוד י"ל, שאין להם לאלו הראשים חיות פקחיות, כמו שנאמר (במדבר יא, ח) שטו העם ולקטו, ודרשו בזוהר (במדבר רלב:) בשטותא נסבין לגרמייהו, כי המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר (שמות טז, יח), וזהו שצוה ליקח ממנו עמר מן למשמרת לדורותיכם (שם שם לג) ודלא כפירוש רש"י, והבן.

עוד י"ל, כי אלו הרוכלין המחזירין בעיירות מדינות אלו אשר בתר בני בבל אנן גרירו, ומ"ט הם סובבים בכאן יותר מבכל מדינה, וזה ששאל מפני מה ראשיהם של בבל סגלגלים, נגד המוכיחים שבמדינה זו. והשיב מפני שאין להם חיות פקחיות, דכתב בעללות אפרים דף ל"ה ע"ב (מאמר קכה), כי רופא אומן העושה תחבושת לגוף המוכן אל הבריאות, יקבל תועלת גדול ברפואה מועטת, וההיפך וכו', וכך מצינו בשלימי הדעת, כי מעט מן המוסר מחזירם למוטב, מה שאין כן בחסירי הדעת שאף על פי שיום יום ידרשון להם בתוכחת מוסר, אזנם אטומה משמוע, ואינם מקבלים כי אם זעיר שם, וכמ"ש תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה וכו' (משלי יז, י) יעו"ש. וז"ש מחמת שאין להם חיות פקחיות, ואולי על ידי רופאים הרבה יקבל מעט תרופה על כל פנים. וענין חיות פקחיות הוא היפך הגאוה, כל גס רוח שוטה, ובבבל איכא גסות הרוח (קדושין מט:) לכך אינן מקבלין מוסר, כי לא בשמים היא (דברים ל, יב), לכך ישמע חכם ויוסף לקח (משלי א, ח) הוכח לחכם ויאהבך (משלי ט, ט), וק"ל.

עוד נ"ל, דאיתא בפ"ג דאבות (מ"ט) אמר רבי חנינא בן דוסא כל שיראת חטאו קודם לחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודם ליראת חטאו אין חכמתו וכו'. והנה מצינו כאשר יראו המילדות את ה' (שמות א, כא), וז"ש מפני מה ראשיהם של בבלים שהם התלמידי חכמים, סגלגלים - שאין חכמתם מתקיימת. והשיב מפני שאין להם חיות פקחיות, כי ראשית חכמה יראת ה' (תהלים קיא, י), וכשאין לו יראה לא נכנס לחכמה, אם כן אין לו חיות פקחיות של חכמה, לכך אינו מתקיים, וק"ל. מה שאין כן אפריקים רגליהם רחבות, שנשארו על עמדן, הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה (נדרים פא.), וכנען שהוא נכנע.

עוד י"ל, דאיתא בנדרים (שם) מפני מה אין תלמידי חכמים בניהם תלמידי חכמים, מפני שמתגדרין על הצבור, שהיא גסות הרוח. וז"ש סגלגלין, שאין בניהם תלמידי חכמים. והשיב שהשטות מצד הגאוה גרמה זה שמתגדרין. ובהיפך אפריקים רגליהם רחבות, שנשארו במעמדן, שדרין בין בצעי המים ר"ל וכנ"ל, והבן.

עוד י"ל מפני מה ראשיהם של בבל סגלגלים וכו', דאיתא בפ"ג דאבות (מ"ט) כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו'. ובזה יובן, מפני מה ראשיהם של בבל סגלגלים, שאין חכמתם מתקיימת בהם. והשיב מפני שאין להם חיות פקחיות, דהא מצינו במצרים חיות פקחות, ויהי כאשר יראו המילדות את האלדים ויעש להם בתים (שמות א, כא), הרי העיקר עבור היראה שהי' במילדות נעשה להם בתים, שנתקיימה חכמתן, אם כן אלו שאין להם מדריגות חיות פקחות שיהי' להם יראה, לכך לא נתקיימה חכמתן וק"ל.

עוד י"ל דאיתא בנדרים פרק י"א (פא.), מפני מה אין מצויין תלמידי חכמים שיצאו מבניהם תלמידי חכמים, א"ר שישא ברי' דרב אידי מפני שמתגדרין על הציבור וכו', רבינא אמר שאין מברכין בתורה תחלה וכו'. ובזה יובן מפני מה ראשיהם של בבל סגלגלים, שהתלמידי חכמים אין מצויין שיצאו מבניהם גם כן תלמידי חכמים. והשיב, כי הגסות רוח שירדה לבבל (קדושין מט:) הגורם שמתגדרין על הציבור, ואין להם חיות פקחות וכו', וק"ל. ובזה מבואר גם כן שאלה ג', מפני מה אפריקים רגליהם רחבות, שנשארו על עמדן ונתקיימה בידם. והשיב שדרין בין בצעי המים, על דרך הפסוק יזל מים מדליו (במדבר כד, ז) שהם בני דלים שמהם תצא תורה, שבניהם תלמידי חכמים (נדרים שם), כי הדל דירתו במים שהוא מקום נמוך, לכך הזהרו בבני עניים שלבם נכנע, וזהו כנען כנ"ל, וק"ל.

עוד י"ל ביאר מפני מה ראשיהם של בבל סגלגלים וכו'. ושאלה, מפני מה עיניהם של תרמודיים טרוטות וכו'.

ונבאר פסוק (שמות כה, ב) ויקחו לי תרומה מאת כל איש וגו', דקשה הל"ל ויתנו וכנ"ל. ועוד מאי לי. ועוד מאי לשון תרומה. וחז"ל דרשו תרי ממאה. והנה ע"כ על פי דרש אל תקרי מה אלא מאה (מנחות מג: תוד"ה שואל), דאם לא כן איך רמיז מאה.

אבל להבין על פי פשוטו, נראה לי דביארנו בדף הקודם, שהוא כלל גדול בתורה ובעבודת הש"י שיזכה לאהבת ה' לדבק בו, שהוא מדריגת ל"י, וז"ש לי לשמי וכנ"ל.

אך כדי שיכול להשיג ולקנות מדריגה זו הנקרא לי, הוא על ידי תרי מ"ה, א' ונחנו מה (שמות טז, ז). ב' מה ה' שואל מ[ע]מך כי אם ליראה את ה' אלדי"ך (דברים י, יב).

ואגב נבאר קושית העולם בש"ס פ"ה דברכות (לג:), אמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלדי"ך ש[ו]אל מ[ע]מך כי אם ליראה את ה' אלדיך. אטו יראה מלתא זוטרתי היא, והא אמר רבי חנינא משום רשב"י אין להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים שנאמר (ישעיה לג, ו) יראת ה' היא אוצרו. ומשני אין לגבי משה מלתא זוטרתי היא, משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו וכו'. והקושיא מפורסמת, הא משה אמר זה לישראל ועתה מה וגו', ואצלם אינו זוטרתי, והדרא קושיא הנ"ל לדוכתי'. וכבר ביארנו זה במקום אחר, שכוונה לג"בי משה, מי שהי' עמו בדורו, הי' זוטרתי, שהוא פתח צינור היראה. מה שאין כן אחר כך שנסתם צינור היראה, ומי שחזר ופתחו הוא דבר גדול וכו', יעו"ש.

וכעת נראה לי, כי יש ביראת ה' ב' סוגים, א' ליראה את ה' הנכבד והנורא (דברים כח, נח), וכמ"ש הרמב"ם בפרק ב' מהלכות יסודי התורה (ה"א) וז"ל: האל הנכבד והנורא מצוה לאהבה וליראה אותו, שנאמר (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלדיך, ונאמר (שם שם, יג) את ה' אלדיך תירא, והאיך הוא הדרך לאהבתו וליראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים וכו' ומתאוה תאוה גדולה וכו', וכשמחשב בדברים אלו עצמן מיד הוא ירא ומפחד, ויודע שהוא ברי' קטנה שפלה עומד לפני תמים דעה וכו', יעו"ש. ויש להבין מה בעי בזה שפת יתר שכתב והאיך היא הדרך לאהבתו וליראתו וכו'.

ונראה לי דבא לתרץ קושיא גדולה, שהקשה פילסוף אחד, על מצוה שצווה לירא מפניו, והא במלך בשר ודם אין צריך לצוות לירא מפניו, כי ממילא ירא מלפניו וכו', יעו"ש. לכך בא לתרץ זה, שכתב והאיך הוא הדרך ליראה מפניו, אם אין היראה בא מעצמו כקושית הפילסוף.

ומשני, כי במלך בשר ודם כשרואה אותו בעין הגשמי מיד בא הפחד והיראה, מה שאין כן בהש"י כי לא יראני האדם וחי (שמות לג, כ), כי אם בראיית השכל והמחשבה הנק' ראי' על פי הידיעה, וכמ"ש בזוהר פ' וארא (דף כ"ג ע"ב) במה דאתגליא כתיב בי' ראי', ובמה דאיהו בסתימו כתיב בי' ידיעה, וכמ"ש (שמות ו, ג) ושמי ה' לא נודעתי וכו', יעו"ש. ושפיר כתב הרמב"ם, והאיך הוא הדרך ליראתו על פי ראיית השכל הנק' ידיעה. לכך מבאר והולך, כשיתבונן במעשיו וברואיו וכו', עד וכשמחשב בדברים אלו מיד הוא ירא ומפחד איך הוא ברי' שפלה עומד לפני וכו', ר"ל שהוא ראי' על פי ידיעת השכל והמחשבה, שאז בא היראה והפחד, מה שאין כן מי שאינו יחשב הנ"ל וודאי נסתלק ממנו היראה והפחד, מאחר שאינו רואה המלך ה' צבאות לא בראי' ולא בידיעה, ואיך יפחד ממנו, לכך שפיר הרחיב הרמב"ם איך לבוא לגדר היראה בכל מקום שצריך יראה, הן בביאת בית הכנסת שנאמר מה נורא המקום (בראשית כח, יז), וכן בתורה ועבודת הש"י שזכרו בש"ס (דברכות) (שבת לא.), משל לקב חומטין וכו', הרי סוג א' ליראה את ה'.

ב' ליראה מהת"ח, וכמו שדרש רבי עקיבא (קדושין נז.) את ה' אלדיך תירא (דברים ו, יג) לרבות תלמידי חכמים. והטעם, מה ענין יראת תלמידי חכמים ליראת ה'. ונראה לי שהוא צורך גבוה(ו), כי מאחר שבארנו כי אין יראה כי אם על פי ראי', ובמלך בשר ודם בראי' הגשמי, ובמלך ה' צבאות בראי' שכליות, שמחשב בדברים הנוראים, ואז בא היראה והפחד. והנה אנשי המוני עם שאינם יודעים לחשב במחשבה כנ"ל, ואם כן אינם בראיה ולא בידיעה, ואין יראת ה' במקום ההיא, לכך בא הציווי לירא מת"ח, שיהי' דבריו נשמעים, והוא יעורר לבבות ישראל בראיה על פי ידיעה במה שהרחיב הרמב"ם הנ"ל בכל הפרק ההוא, ואז יבא להם גם כן הפחד והיראה מפני כבודו יתברך, אין מקום ליראה מפניו יתברך כי אם היראה מפני הת"ח, ושפיר דרש רבי עקיבא את ה' לרבות תלמידי חכמים. מלבד שאר טעמים נגלים ונסתרים בזה.

והנה מצינו שהחמיר הקדוש ברוך הוא בכבודו של צדיק יותר מכבודו כידוע (תנחומא תשא ו, פסדר"כ ב ו), אם כן מזה ראוי לצדיק גם כן שיחמיר בכבודו יתברך מכבוד עצמו, והוא קל וחומר בן בנו של קל וחומר.

ובזה יובן שאמר משה זה לישראל, ועתה מה ה' אלדיך שואל מעמך כי אם ליראה א"ת ה' אלדיך, ורימז בתיבת את ה' לרבות תלמידי חכמים. אך שלא יאמרו שלכבוד עצמו הוא דורש, לכך אמרו כלאחר יד כאלו הוא זוטרתי, מה ה' שואל מעמך כי אם וגו'. והמקשן סבר שעל כלל היראה אמר שהיא זוטרתי, לכך הקשה שפיר הא אין להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו כי אם אוצר היראה שנאמר יראת [ה'] היא אוצרו. ומשני שפיר, לגבי משה היא זוטרתי, ר"ל כי במאמר משה לישראל לרבות יראת הת"ח אמר כאלו היא זוטרתי, ועשה עיקר מיראה של השם הנכבד והנורא, והש"י עשה עיקר מיראה שצריך לירא מת"ח, אבל כלל היראה ודאי היא אוצרו, וק"ל.

ונחזור לעיל, כי יש ב' מדריג[ו]ת, וכל א' נקרא מה, א' מדריגת השפלות, וכמ"ש (שמות טז, ז) ונחנו מה. ב' מדריגת היראה הנק' מה. הגם ששמעתי בשם החסיד מו' נחמן קסויר שהכל מדריגה א', וכך היא כוונת הפסוק ועתה מה ה' שואל מ[ע]מך - שתקנה מדריגת מ"ה, שהוא ונחנו מה. מכל מקום נראה לי שגם אם נפרש בפשוטו שהם ב' מדריגות, מכל מקום זה נמשך מזה, והכל בקנה אחד עולה, כי מפורש בפסוק (תהלים טו, ד) נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד, ור"ל כשמחשב מה שכתב הרמב"ם הנ"ל איך הוא ברי' שפילה עומד לפניו יתברך, מיד הוא ירא ומפחד מפניו יתברך וכו', ואז גם יראי ה' יכבד, שהוא כבודו יתברך ויראתו. מה שאין כן כשאינו נבזה בעיניו רק הוא מגסי הרוח שאמר אני ואפסי עוד, אז נסתלק ממנו יראת ה', שאינו לא בראי' ולא בידיעה, וכמאמר הש"ס דפ"ק דסוטה (ה.) אין אני והוא יכולין לדור בעולם, לכך גם יראי חטא ימאסו. ושפיר דייק הפסוק שמפרש מי שהוא בעיניו נמאס ונבזה אז את יראי ה' יכבד.

ובזה יובן ויקחו לי, מי שירצה לקנות מדריגה זו לדבק בו יתברך, ויקחו לי, הוא על ידי תרומה, ר"ל ת"רי מ"ה, שהוא להיות שפל רוח ואז אשכון את דכא, ונחנו מה ומזה נמשך יראת ה' ויראת הת"ח שנאמר ועתה מה ה' וגו', וק"ל.

עוד יש לפרש קושיא הנ"ל, דמשני אין לגבי משה זוטרתי וכו'. דאיתא בש"ס דב"ב פרק הספינה (עה.), כיוצא בו אמרו ונתת[ה] מהודך עליו (במדבר כז, כ), ולא כל הודך, זקינים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני החמה פני יהוש(י)ע כפני לבנה, אוי לאותו בושה אוי לאותו כלימה. והוא תמוה, למה הזקינים דוקא. וגם שבאותו דור. ומה מקום לבושה זו, גם שלא זכה יהוש(י)ע בחכמת התורה כמשה כנדרש מהודך ולא כל הודך, מכל מקום זכה למדריגה אחרת גדולה להכניס את ישראל לארץ, ולכבוש ל"א מלכים, וכמ"ש מוהרש"א שם. ועוד מה כפל בושה וכלימה. ומהרש"א פירש דקאי על אדם אחר שאין לו שום מעלה, וזה אוי לבושה וכלימה שלו וכו', יעו"ש. אבל אינו במשמע הסוגיא, רק דקאי על דורו של יהוש(י)ע.

ונראה לי דשמעתי בשם גדול אחד לבאר מאמר ש"ס בפ"ג דחולין (ס:), ובפ"ק דשבועות (ט.), רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב (בראשית א, טז) ויעש אלדי' את שני המאורות הגדולים, וכתיב (שם) את המאור הקטן, אמרה הלבנה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם וכי אפשר לב' מלכים שישמשו בכתר אחד, אמר לה הקדוש ברוך הוא לכי ומיעטי את עצמך, אמרה רבונו של עולם וכי בשביל שאמרתי דבר הגון אמעוט את עצמי וכו', עד הביאו עלי כפרה. והקשה בתשובת הרשב"א וכי לא ימצאו ב' מלכים או שרים גדולתן שוה בחצר המלך הגדול. ועוד מאחר שאמרה דבר הגון, למה אמר לך ומעטי עצמך. ועוד מה ראה לפייסה אחר כך. ופי' הרשב"א מובא בעין יעקב פ"ק דשבועות יעו"ש.

והוא ביאר, דכתב הרמב"ם בהלכות קידוש החודש שהלבנה אין לה אור מעצמה, רק מה שקבלה מהחמה אור כל זמן שהיא כנגדה, מה שאין כן כשהולכת מהצד וכו'. ובזה יובן, שהלבנה סברה שיש לה אור מעצמה, לכך אמרה וכי אפשר לב' מלכים שישמשו בכתר אחד, והשיב הקדוש ברוך הוא לכי לעצמך אז תראה שתתמעט אורך שאין לך אור מצד עצמך, אם כן אין זה שני מלכים וכו', ונתביישה הלבנה שלא הרגישה חסרונה, ועל זה אמר הביאו עלי כפרה, ודפח"ח.

ובזוהר פרש' תרומה דף קמ"ח (ע"א) מבואר קושית רבי שמעון בן פזי הנ"ל, מה שנאמר שני מאורות הגדולים ואחר כך המאור הקטן. כי מבואר במשנה פ"ד דאבות (מט"ו), הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים וכו', כד יתבין כחדא איקרו ב' מאורות הגדולים כי זנבא דאריא אריא איהו בלא פרודא, כיון דאתפרש מעליה למהוי רישא לשועלים אקרי קטן וכו', יעו"ש.

ובזה יובן, כי דוקא הזקינים שבאותו דור שהאריכו ימים כל ימי משה, ואחר כך בימי יהוש(י)ע, וראו מדריגת יהוש(י)ע כשהיו עם משה כחדא, והי' נקרא גם כן גדול, בסוד שני מאורות הגדולים, כי זנבא דאריא הוא אריא, וכמו אור הלבנה כשהיתה עם החמה שסברו שהם ב' מלכים שמשתמשים בכתר א'. אחר כך שנפרד יהוש(י)ע ממשה בסוד הלבנה שפירשה מהחמה למיהוי רישא לשועלים, אז נק' מאור הקטן, בסוד לכי ומיעטי עצמך. וכמו שנתביישה הלבנה שלא הרגישה חסרונה, כך הזקינים שבאותו דור שהיו בימי יהוש(י)ע וראו הפרש מעלת יהושע, בין כשהי' עם משה כאחד, ובין אחר שנפרד ממשה, אמרי אוי לאותו בושה, נגד יהוש(י)ע שהוא אור הלבנה שקיבל אור מהחמה ולא הרגיש חסרונו, וכפל הבושה והכלימה לדורו, שמקבלין אור מהלבנה ולא מהחמה כלל, וק"ל.

העולה מזה מוסר השכל, כי הזקינים שבדורו של יהוש(י)ע, גם שהיו חכמים מופלגים וצדיקים גדולים מכל מקום אמרו על עצמם אוי לאותו בושה אוי לאותו כלימה, על שראו מדריגה הגדולה של משה רבינו ע"ה, לכך כאפס ואין נחשבו נגדו, מה שאין כן בלאו הכי הי' מקום לומר מי כמוני בכל אפסי ארץ.

ובזה יובן, לגבי משה זוטרתי, ר"ל נגד מדריגה הגדולה של משה רבינו ע"ה הי' זוטרתי, גם מי שהי' ירא חטא מכל מקום אינו כלום לגבי משה, שהם חשבו כך ולא משה שהי' עניו, וק"ל.

ונבאר משנה דראש השנה (פ"ג מ"ח) והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל (שמות יז, יא), וכי ידיו של משה עושות מלחמה וכו', אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה וכו'. כיוצא בדבר אתה אומר עשה לך שרף וכו' (במדבר כא, ח), וכי נחש ממית או מחי', אלא כל זמן וכו'.

לבאר זה, הגם שזכרתי מזה במקום אחר, מכל מקום נראה לי על פי ביאור לקמן משנה (אבות פ"ד מט"ו) הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים, וביאור ש"ס (ב"מ פה.) על מה אבדה הארץ וכו' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם וכו' (ירמיה ט, יא).

והעולה משם ב' סוגי מוסר, וזה נמשך מזה, א' שלא לאחוז מדריגת שועל המביט לאחריו וכו', שיאמר די לי שאני עדיף בחכמה ויראה מפלוני הגרוע ממנו, רק יקנא במי שהוא למעלה ממנו וכו'. ב' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, ר"ל שילכו לפניהם והם אחריהם, אחר עצתם של התלמידי חכמים שנק' תורתי, לשמוע מהם תורה ומוסר כדי להאיר להם. והם ביזו התלמידי חכמים, שנאמר והם מלעיבים במלאכי אלדי' וכו' (עי' דה"ב לו, טז), וכמעשה פלוני הנזכר לקמן, יעו"ש.

ובזה אמרו בזוהר פ' במדבר דף קי"ט ע"ב, וז"ל: בכה ר"א ואמר, קולה כנחש ילך (ירמיה מו, כב), דישראל בגלותא אזלא כנחש כפיף רישא לעפרא וזנבא סליק ומחי ושליט, אוף הכי בגלותא רישא כפיף לתתא וזנבא שליט וכו' עי"ש. והנה כמו שמצינו בכללות האומות, דאומה ישראלית הנק' רישא אתכפייא לתתא, ואומות עובדי עבודה זרה הנק' זנבא, שליט. כך בפרטות ישראל, התלמידי חכמים ויראי חטא הנק' רישא, איתכפייא לתתא, חכמת סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, נערים פני זקנים ילבינו (סוטה מט:), והמוני עם שנקרא זנבא, שליט, דגברו בעלי זרוע. ובאמת זה נמשך מזה, על ידי ביזה שביזו המוני עם התורה והת"ח, ותשלך אמת ארצה, שהאמת נעדרת, על ידי זה כללות אומה ישראלית אתכפייא לפני האומות עובדי ע"ז, וכמ"ש במדרש איכה (פתיחתא פ"ב), כל זמן שמשליכין דברי תורה לארץ המלכות גוזרת ומצלחת ויעו"ש, וכן כתב בספר חסידים (סימן רט) יעו"ש.

ובזה יובן, והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכי ידיו של משה עושות מלחמה וכו', אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה - היפך מדריגות השועל המביט לאחוריו למטה, אלא שהם מסתכלים תמיד איך לעלות למעלה, ובזה נמשך שהתלמידי חכמים צדיקי הדור היו חשובים בעיניהם, שהיו חושקים להגיע למדריג[ו]תיו, ולא היו כפוף רישא לתתא בפרטיות אומה ישראל, לכך גם בכללות האומות גבר ישראל שנק' רישא, שהי' שליט. ואם לאו, שלא היה רישא דעמא התלמידי חכמים חשובים בפרטיות אומה ישראלית, לכך גם בכללות האומות היו נופלים.

ומבאר והולך, כיוצא בו עשה לך שרף, וכי נחש ממית או מחי', אלא ללמדם מוסר מנחש, אשר דרשו חז"ל קולה כנחש ילך דכפיף רישא לתתא וכו', להורות שזה גורם לזה, כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה לשמוע תורה ומוסר ממי שהוא למעלה מהם, גוברין ומתרפאין, כמ"ש הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"א) כמו שיש חולי הגוף כך יש חולי הנפש וכו', והתלמידי חכמים הם רופאי הנפש אם ישמע להם, ואם לאו נמוקין.

אך שיש להם טענה שלא לשמוע להת"ח, מצד שמצאו בו חסרון, ובאמת זה החסרון שיש לת"ח גם לפי דבריהם, הוא לתועלת', שיהי' להם התחברות להעלותן, כמו במשל שר אחד ששינה לבושו וכו'. וז"ש במשנה, כי חרש שוטה וקטן אין מוציאין הרבים ידי חובתן, כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא הרבים. כמו שזכרתי במקום אחר ביאור הירושלמי (תענית פ"ב ה"ז) לביש שמואל חלוקן של ישראל, והבן.

ובזה נבאר פסוקי פ' נשא (במדבר ד, כא-כב) וידבר ה' אל משה [לאמר] נשא את ראש בני גרשון גם הם למשפחותם לבית אבותם וגו'. וכבר זכרנו ביאור זה במקום אחר. ויש להבין איך שייך זה בכל אדם ובכל זמן.

ונראה לי, דזכרנו בפ' נצבים, נצים נצבים זהו דתן ואבירם (נדרים סד:), שהם החומר והצורה שהם ב' הפכים, כי בעולם הזה הצורה היא כגר בארץ נכרי', ונק' גרשון מטעם זה. ובעולם הבא בהיפך. וכאשר הוא בפרט אדם אחד, כן יש בכלל ישראל חומר וצורה, המוני עם נקראים אנשי חומר, והתלמידי חכמים נקראים אנשי הצורה. ויש זמן שגובר החומר, ויש זמן שגובר הצורה.

ובזה יובן, וידבר ה' אל משה נשא את ראש בני גרשון, שהוא כלל ישראל, כמ"ש רש"י בפרשת חוקת וכו' (במדבר כא, כא), וכאלו הזהיר לישראל על נשיאת ראש של בני גרשון, שתתן נשיאת ראש להצדיקים אנשי הצורה, שהם כגרים בעולם הזה ונק' בני גרשון. ובזה תגרם שג"ם ה"ם, כללות אומה ישראל הנק' ראש נגד האומות עובדי עבודה זרה, שיגברו ישראל ויהיו למעלה, על ידי שיחשקו שיהיו למשפחתם לבית אבותם, שהת"ח נק' אבות, שיסתכלו ויחשקו לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב, כמ"ש חז"ל בזה (תדבא"ר פכ"ה) שזה תכלית האדם וכו'.

ואפשר שזהו מה שאמרו חז"ל (יבמות סד.), להיות לך לאלהים [ו]לזרעיך אחריך (בראשית יז, ז), מי שזרעו נמשך אחריו. ר"ל שמסתכל שיגיע למדריגת אבותיו הקדושים שהם לפניו והוא אחריו כאמור. והבן שהתכלית להוסיף שלימות מידי יום ביום, ויצפה למדריגה היותר למעלה, וז"ש בש"ס מאן דלא יוסיף וכו' (אבות פ"ג מי"א, תענית לא.).

ואפשר שזהו פלוגתא בית שמאי ובית הלל במסכת ביצה (טז.), אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת, אבל הלל מדה אחרת הי' בו שכל מעשיו היו לשם שמים שנאמר (תהלים סח, כ) ברוך ה' יום יום. וכבר ביארתי זה במקום אחר. וכעת נראה לי כי שמאי אזיל לשיטתי', עשה תורתך קבע (אבות פ"א מט"ו), ר"ל שיעמוד על מדריגה א', שיהי' יתד תקוע במקום נאמן שלא ימוט לעולם ממדריגה א', מה שאין כן כשתופס פעם א' ממדריגה זו ופעם א' ממדריגה א' וקרוב להפסד שניהם. וז"ש שהי' אוכל כל ימיו לכבוד שבת, שיהי' הכנה לשבת שהיא לעולם הבא הנקרא שבת. הרי שהכל על כוונה ומדריגה אחד, בכל וי"ו ימי השבוע(ה) שהם כל ימי חיי האדם, וכנזכר שם.

מה שאין כן הלל סבירא לי' דאי אפשר שיהיה מדריגת יום זה כיום שלאחריו, וזה שאמר ברוך ה' יום יום, כמו שבכל יום יש מוחין חדשים לזו"ן, ותפלה חדשה, כמבואר בכתבי האר"י וכו', וז"ש חז"ל (ברכות מ.) בכל יום תן מעין ברכותיו, והבן שזהו מה שאמר הלל אם לא עכשיו אימתי (אבות פ"א מי"ד), כי מדריגה זו שיש עכשיו לא יהי' אחר כך, ודי בזה. וכן במשנה העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים (ברכות פ"ד מ"ד) יעו"ש. כך כל ימי חייו יראה לעלות ממדריגה למדריגה, כמו אברהם אבינו ע"ה איש החסד, שנאמר (עי' בראשית יב, ט) וילך הלוך ונסוע הנגבה, וכמו שכתוב בזוהר (ח"א פ.) יעו"ש. כך הי' מדת הלל שהיא מדת החסד, שיש לחדש החסד בכל יום, ולהוסיף שלימות בכל יום, וזה סוד ברוך ה' יום יום, וק"ל.

לכך צריך להתחיל לבית הלל ממדריגה תחתונה גם שלא לשמה, ולא יניח שום מדריגה, כדי שאחר כך אם ילך למדריגה לשמה דאז מעלה מדריגה תחתונה למעלה גם כן, שהוא מדת אברהם אבינו ע"ה.

ואפשר שזהו גם כן נשא את ראש וגו', שילך הלוך ונסוע הנגבה, וז"ש נשא א"ת [מלכות, מדריגה תחתונה], רא"ש [היא יסוד - ראש המטה], בנ"י [הם נצח והוד בסוד בנ"י ישראל], גרשון גם הם - ר"ל כל המדריגות גם שהם בחינה תחתונה כמו גר בארץ נכריה, שם גם כן יש בחינת ניצוצי השכינה, בחינת קטנות וגדלות בסוד רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), עד שיזכה להגיע לבחינת גדלות הנקרא מוחין ונק' אבות, וז"ש לבית אבותם, שאז הכל יעלו לבחינת גדלות למשפחותם, והבן.

ובזה תבין ששמעתי מהרב המגיד מהו' מנחם מבאר פירוש הזמר (מה ידידות) הלוכך תהא בנחת, עונג קרא לשבת, והשינה משובחת וכו'. שזכרתי במקום אחר על פי משל, שהי' ב' אחים, אחד הי' עני, ואחר כך עלה מעט והי' מתפרנס ביגיע כפו, ואחר כך עלה ונעשה חנווני קטן, ואחר כך סוחר לבראד, ואחר כך לברעסלויא, והי' עושר מופלג. ואחיו ב' היה עני, ואחר כך נעשה מיד עשיר מופלג. שיש נפקותא ב[י]ניהם ביר[י]דתן, זה ידע להתפרנס בכל מדריגות ירידתו, מה שאין כן ב' וכו', יעו"ש. ובזה מבואר פלוגתא דבית שמאי ובית הלל הנ"ל, דבית הלל סבירא להו ברוך ה' יום יום, אח א' הנ"ל. ובית שמאי סבירא להו ס"ל אח ב' הנ"ל, וק"ל.

ובזה נראה לי לבאר משנה דאבות הנ"ל, הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים. דפירש רש"י, לאריות - לאנשים טובים, ולא לשועלים - לאנשים רקים, ע"כ. ויש להבין, הא שועל הוא פקח שבחיות, ואיך דימוהו לאנשים רקים. ולפי הנ"ל אתי שפיר.

ואגב נבאר ש"ס דבבא מציעא פרק הפועלים (פה.) על מה אבדה הארץ (ירמיה ט, יא), דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפי' הקדוש ברוך הוא בעצמו, על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא הלכו בה, אמר רב יהודא אמר רב שלא ברכו בתורה תחלה. והספיקות רבו, וקצת מהם זכרתי במקום אחר עם ביאור'. ועתה יש להקשות, וכי משום הא יגרום אבידת הארץ. ועוד מהו שנתתי לפניהם. וכפל ולא הלכו בה.

ונראה לי, דשמעתי בשם הישיש המנוח הרב מ' אפרים מגיד מישרים דק"ק בראד, ביאר ש"ס (ברכות סא.), מנוח עם הארץ היה, שהלך אחר אשתו, שנאמר (שופטים יג, יא) ויקם וילך אחר אשתו וכו'. ואמר, על פי משל פלוני מק"ק קראקא יהיה כאן הקושיא, ופלוני השני יהיה כאן התירוץ. והוא, כי היה איש אחד בקראקא שנתעשר ונעשה אחד מטובי העיר, ופעם א' נתאספו וישבו עד חשיכת לילה, וכשיצא ללכת לבתיהם הלך המשרת ונר בידו לפניו להאיר לו, והרע בעיניו על שזה הולך לפניו, ואמר ליה מי אתה שתלך לפני, ודבר לו קשות עד הכאה. ובאמת זה לא בדעת ידבר, שהרי הליכתו לפניו להאיר לו הוא לטובתו, שאם ילך אחריו האיך יכול להאיר לו.

ומכח זה המשל יהיה קשה על הש"ס דכאן, מנלן דמנוח עם הארץ היה, דלמא מה שהלך אחר אשתו הוא משום שהיא ידעה מהמלאך ולא הוא, והלכה להראותו הדרך עד מקום תחומו של המלאך.

והתירוץ יהיה, דדברי הש"ס ברורין, דמבואר גם כן על פי משל, מן אחד חייט שהיה עסקו עם ערילים הידועים וניכרים לו, ומשם הי' פרנסתו, שהלך בשוק ופגע בהן, ולקחו אצלו יותר מאצל אחרים, פעם אחת למד בספרי מוסר בלע"ז או בלשון הקודש במעלת הבטחון שאין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו וכיוצא בזה, אמר החייט מעתה מה לי לטרוח את עצמי ולחזור בדרכים ובשווקים, אני יושב בביתי ופרנסתי מוכרחת לבוא לביתי, ולא זז מפתח ביתו, וביומא דשוקא באו אלו הערילים ליקח אצלו ולא מצאו אותו בשוק, ובאת אשתו ודברה עמו בנחת ובקטטה שילך לשוק, ולא רצה מטעם הנ"ל, ואלו הערלים הי' צער להם ליקח מאחרים ובאו סמוך לביתו שיצא לקראתם, ולא רצה מטעם הנ"ל, עד שבאו לביתו ועשו המ"מ אצלו כמו בשוק, ואמר ראיתם שאני אמרתי שמוכרח לבוא אצלי פרנסתי, וכך היה. ועל פי זה המשל מתורץ קושית הנ"ל, שאם המלאך הוצרך לילך בשליחותו יתברך להודיע להם מה יהי' משפט הנער הילוד ואיך יתנהגו עמו, אם כן גם כשלא ילכו אצל המלאך מוכרח המלאך לעשות שליחותו ולבוא אצלו, ואם כן למה הלך מנוח אחרי אשתו, אלא שמע מינה כדרשת חז"ל שהיה עם הארץ, ודפח"ח.

העולה מזה מוסר השכל הנוהג בכל דור ודור ובכל עיר ועיר, כי לכאורה נראה שהיה פלוני הנ"ל שוטה גדול, שחרה לו על זה המשרת שהלך לפניו להאיר, ובאמת זהו הנוהג בכל ראשי מנהיגי דור ודור עם שאר העשירים והנגידים שבכל עיר ועיר, והנה הסנהדרין נקראין עיני העדה, שנאמר (ויקרא ד, יג) ונעלם דבר מעיני העדה וגו', והוא הדין דכל דור ודור, הרב ושאר ת"ח שרוצה להעמיד הדת על תילה ולהורות לעם הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, על ידי אור התורה להאיר להם ולילך לפניהם, ואלו גסי הרוח שעולין בנפיחה, מבזין התלמידי חכמים על שרוצין לילך לפניהם להאיר להם, וכמ"ש בש"ס דשבת (קיט:) לא חרבה ירושלים אלא שהיו מבזין תלמידי חכמים, שנאמר (ד"ה ב לו, טז) ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים וכו'. ושם נסמך, לא חרבה ירושלים אלא שלא הוכיחו זה לזה, שנאמר (איכה א, ו) הי' שריה כאילים וכו'. וביארתי הסמיכות במקום אחר שזה נמשך מזה, יעו"ש.

ובזה יובן על מה אבדה הארץ וכו' על עזבם את תורתי, דהל"ל תורתי, מאי את. אלא דבא לרבות תלמידי חכמים [וכן מפורש במדרש איכה (פתיחתא סי' ב) יעו"ש] הלומדים תורתי שנתתי לפניהם, ר"ל שילכו לפניהם להאיר להם על ידי אור התורה, שלא ילכו ככסיל בחושך הולך (קהלת ב, יד), והם עזבו ולא הלכו בה, כמעשה דפלוני הנ"ל. וז"ש שלא ברכו בתורה תחלה, וכאשר יבואר אחר כך [כפי' מהרש"א שלא היה התלמיד חכם חשוב בע[י]ניהם להקדימו לברך בתורה תחלה לפניהם וכו', יעו"ש], וק"ל.

עוד י"ל פירוש אחר, ובזה יבואר נמי המשנה הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים. דפירש רש"י בשיר השירים (שה"ש ב, טו) אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים, וז"ל: מה שועל מביט לאחריו לברוח, כך המצרים וכו'. ובזה יובן הוי זנב לאריות, כמו זנב שתלוי מאחוריו, כך תלך אחורי ארי שהם אנשים צדיקים, גבור כארי לעשות רצון אביו שבשמים, שילך לפניך ואתה לאחוריו. וגם ארי אינו מפחד משום ברי', מה שאין כן שועל וכו'. שאז לבך נשבר, שרואה אתה את עצמך כאפס ותוהו נגדו, כמו הזקנים שבדור שאמרו וכו' (ב"ב עה.), וכמ"ש לגבי משה נחשב מילתא זוטרתי (ברכות לג:), ומי שהי' לגבי משה יראת חטאו וכל מעשיו הטובים נחשב למילתא זוטרתי נגד משה. ולא תהי' ראש לשועלים, המביט לאחוריו, ר"ל במדריגות אנשים שהם לאחוריו גרועים ממנו, ובזה בורח מהש"י על ידי גסות רוחו, שאין הש"י והוא יכולין לדור בעולם יחד כדאיתא בסוטה (ה.), והוא ממש כשועל, וק"ל.

ובזה יבואר ש"ס הנ"ל בדרך אחר, על מה אבדה הארץ וכו' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, ר"ל שעזבו מדריגות ומעלת אנשי התורה שהם לפניהם, רק אחזו מדריגת אנשים שהם לאחוריהם, ובזה כל איש הישר בעיניו יעשה, באמרו שעל כל פנים הוא טוב יותר ממי שהולך אחריו, וזה גרם החורבן, ועדיין מכה זו מהלכת בינינו, ולכך לא נבנה בית המקדש עד שיסיר המכשילה הזאת, וישלח אליהו הנביא והשיב לב אבות וכו' (מלאכי ג, כג-כד), וכאשר נבאר לבסוף.

וז"ש שלא בירכו בתורה תחלה, ויבואר בב' פנים: פן א', ונבאר משנה פ"ג דאבות (מי"ד) חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה וכו'. יש להבין ענין כפל, ושאר הספיקות.

ונראה לי דשמעתי בשם מורי פירוש הפסוק (בראשית מא, לח) ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו וגו', אין נבון וחכם כמוך. ופי' רש"י הנמצא, אם נלך ונבקשנו הנמצא כמוהו. ומה בעי רש"י בזה. ופירש הוא, כי להבין מעלת ומדריגת צדיק או חכם צריך הוא עצמו להיות במדריגה זו להיות מבין מעלת מדריגת חכם ונבון, ומאחר שאף אם נלך ונבקשנו לאותו איש חכם ונבון שיעמוד על מדרגתך שאתה חכם ונבון לא נמצא, כי אין נבון וחכם כמוך, אם כן אין מי שיעמוד על מדריגת חכמתך וכו', ודפח"ח. וכעין זה ביאר החכם (מבחר פנינים שער החכמה), מפני מה החכמים משכימים על פתחי נדיבים ולא איפכא, והשיב שאין מבין מעלה זו ואינו ידוע לו וכו'.

והנה יש כאן ב' מיני שבח, א' להש"י שבחר באומה ישראלית יותר מע' לשון. ושבח ב' לישראל שבחרו בו יתברך ובתורתו, ואמרו נעשה ונשמע מה שלא רצו שום אומה ולשון, וכמו שהקשה המין, עמא פזיזא וכו' במס' שבת (פח.) יעו"ש. ומשל א' שמעתי, שאמרה אשה א' מק"ק מעזביז בלשון רוסיא: יפה בחרנו לנו את אלהינו, אבל גם הש"י יפה בחר בישראל, שהרי פייבוש איש קל ומקדש הש"י וכו'. ובזה שבחר הש"י בישראל אין זה תמיה, כי אתו החכמה והמדע, ויודע מעלת ומדריגת ישראל מכל עם, אבל יותר חכמה ומעלה גדולה איך נודע לישראל מעלות ושבח הש"י ותורתו, שאין להשיג מהותו רק מצד פעולותיו נודע בשערים בעלה (משלי לא, כג) וכנודע.

ובזה יובן חביבין ישראל שניתן לה"ם כלי חמדה, ולא לכל אומה, שמע מינה שידע הש"י מדריגת מעלתן יותר מכל ע' אומות. אבל יותר מורה שבח וחיבה יתירה על כי נודעת להם שניתן להם כלי חמ"דה, שזהו כלי חמדה, שחמדו ובחרו בהש"י ובתורתו ואמרו נעשה ונשמע, שמע מינה שהיו במדריגה גדולה, שהיו מבינים מעלות מדריגת הש"י ותורתו, הגם שאי אפשר להשיב השבה נכונה, מכל מקום ידעו שאי אפשר להשיגו מצד קוצר המשיג ועומק המושג, וזהו תכלית אשר נדע שלא נדע, וה"בן.

ואלו ב' מיני שבח שזכרנו במשנה הנ"ל, הוא עצמו נרמז בנוסח הברכה שמברכין בתורה תחלה, שבח א', ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו וכו', שהוא שבח להש"י שהוא תמים דעה, והשיג מדריגת ישראל שהם בחירי אומות. שבח ב', מזה שאנו מברכין ומשבחין אותו ומחזיקים לו טובה עבור זה אשר בחר בנו ונתן לנו תורתו, מסתמא יודעים מעלת מדריגת הש"י ותורתו שלא נמצא כמוהו במעלה כפולה, אין לך שבח גדול מזה שהיא חיבה יתירה הנ"ל. אם כן אלו שלא ברכו בתורה תחלה לפי שלא נחשב אצלם לשבח שבחר בהם יותר מכל עם, כי רצה לפטור ממנו ומתורתו, היש לך עון גדול מזה הגורם אבידת הארץ, וק"ל.

ובזה נראה לי לבאר פירוש הש"ס דמגילה דף ז' ע"ב: אמר רבא חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי וכו'. וכתבו התוספות בד"ה דלא ידע וכו', ארורה זרש ברוכה אסתר, ארורים כל הרשעים ברוכים כל היהודים. והוא תמוה מה בעי התוספות בזה. וגם שלא נודע כוונת התוספות מהו.

ונ"ל, דכבר הקשו רבים ושלימים מהו הכוונה בש"ס בזו עד דלא ידע וכו'. והט"ז (סי' תרצ"ה סק"א) פירש שחייב ליתן שבח והודי' להש"י על הטובה הכפולה, פורעני' להמן שהוא ארור שלו, ונוסף לזה גדולת מרדכי שהיא ברוך מרדכי וכו', יעו"ש.

ולי נראה דאיתא בפ"ט דשבת (פח.) ויתיצבו בתחתי(ו)ת ההר מלמד שכפה עליהם ההר, ומכאן מודעה רבה לאורייתא, אמר רבא אף על פי כן הדר קיבלוהו בימי אחשורוש דכתיב (אסתר ט, כז) קיימו וקבלו, קיימו מה שקיבלו כבר וכו'. והקשה התוספ[ו]ת (ד"ה כפה) הא אמרו נעשה ונשמע וכו' יעו"ש. הגם על דרך הלצה נ"ל כמו בקבלת הרב על פי הרוב, ואם כן אלו הרוב שאמרו ברצון, והמיעוט טענו מודעה, וק"ל.

איברא נ"ל, דיש ב' סוגי אנשים, אחד שהוא למשא ומודעה, אם כן המן עשה טובה גדולה לישראל, שעל ידו קבלו התורה חמדה גנוזה, עד עכשיו הי' באונס ועתה ברצון, כמו ופרעה הקריב (שמות יד, י), והנה קבלתי ממורי כשהרע הוא גורם טוב, נעשה כסא אל הטוב, והכל טוב גמור כמעט ביטול הקליפות מעין העתיד, הגם שיש בזה דברים עמוקים לענין מחשבות זרות וכו', ודי בזה. ואפשר שזהו כוונת חז"ל (בר"ר ס, ז) אליעזר עבד אברהם, על ידי הטובה שעשה לאברהם יצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך, והכוונה על דרך הנ"ל, והבן.

והנה כמו שם בש"ס (פסחים סח:) חדי רב יוסף בעצרתא, אמר אי לאו ההוא יומא שקיבלו התורה, כמה יוסף איכא בשוקא וכו'. וכך ראוי לשמוח בפורים שהיא עיקר קבלת התורה שנק' ביסומי הקליפות ומיתוקם, שעל ידי הָמן בא הטובה גדולה, והרע נעשה כסא אל הטוב, והכל טוב, שהוא ביסום ומיתוק להקליפות, והיינו ע"כ להמוני עם, שנק' אנוש ולא גבר ולא איש ולא אדם, דאלו בחי' אדם או איש שהם שלומי אמוני ישראל, כבר קיבלו ברצון ואמרו נעשה ונשמע, ויודעין שבח התורה ומעלתם, שוודאי הם לא אמרו מודעה רבא לאורייתא, כי להם לטובה כפולה יחשב וכו', ולא יצא מן המן שום טובה להם. מה שאין כן המוני עם שאינן יודעין שבח התורה ומעלתה, וכמשא כב(ו)ד יכבדו עליהם עול תורה ולומדי' וסדר התפילה ומצותיה, ועושין מצות אנשים מלומדה כאלו הוא חק קבוע ואין לפטור ממנ', וכמ"ש במשנה דברכות (פ"ד מ"ד) העושה תפלתו קבע וכו', ואין להם תענוג בעבודת הש"י ותורתו, הם שאמרו מודעא רבא לאורייתא, והם שחזרו וקבלו מאהבה בימי הפורים על ידי גזירות המן.

ובזה יובן חייב אי"נש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. שכמעט אין הפרש בין זה לזה, על הטובה גדולה שעשה המן. והוא כוונת התוס', לפרש למה מיחשב לאינש דווקא מדריגה זו של בסומי ולא לשלומי אמוני ישראל, לזה ביארו התוס' בצח[ו]ת לשונם, כי שלומי אמוני ישראל היודעים שבח ומעלת התורה ועבודת הש"י, לזה נחשב נתינת התורה לטובה כפולה, אחד שניצל מדת כוזבת, ומארירת הרשעים שאין להם מנוחה לא בעולם הזה כי הרשעים כים נגרש השקט לא יוכל (ישעיה נז, כ), ומכל שכן בעולם הבא, ולא די בזה אלא נכנס לברוך ומדריגת היהודים שזכו להיות עם סגולתו, שהם בני חורין בעולם הזה ומכל שכן בעולם הבא, ואיך יאמרו כי (מודעי) [מודעא] רבא לאורייתא. מה שאין כן המוני עם שהם מצד עכירת החומר והקליפ' חולי הנפשי', להם נראה כמשא התורה והעבודה, ואמרו (מודעי) [מודעא] רבא לאורייתא, אבל שלומי אמוני ישראל יודעין ההפרש שבין הקליפה להקדושה, שזה ארור וזה ברוך. וזה שכוונו התוס', מאחר שזה אשר בשם ישראל יכונה יודע הפרש ומעלת ישראל לבין הרשעים, לכך דווקא ישראל אומרים כי המן עדיין ארור וזרש עדיין ארורה, וכן כל הרשעים ארורים עדיין, שלא יצא להם שום טובה מהמן, ואינו נעשה כסא להטוב שיצא מכלל ארור לכלל ברוך, ואם כן עדיין אומר ארור המן וברוך מרדכי, ארורה זרש וברוכה אסתר, ארורים כל הרשעים ברוכים כל היהודים, וק"ל.

איברא נראה לי יותר אמיתי, דפי' במדרש שמואל בפרק ד' דאבות, במשנה (ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה. שהם אנשים הרודפים אחר אכילה ושתיה להרבות בשר, שהמרבה בשר מרבה רמה וכו', יעו"ש. הרי אנשי חומר נק' אנוש. ושמעתי בשם מורי טעם לענג החומר בשבת הוא מצוה, שעל ידי זה יוכל הצורה לשמוח יותר בדביקות הש"י. והוא על פי משל לבן מלך שבא לו כתב מאביו בהיותו בשביה וכו', ודפח"ח.

ובזה יובן חייב אינש לבסומי בפוריא, דהיינו החומר, כדי שעל ידי זה יכול הצורה לייחד שנק' יד"ע, וז"ש עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כי על ידי אכילת החומר ושתי' יותר יוכל לשמוח בשמחת נפשו, אם כן נעשה החומר שמצד הקליפה הנק' ארור כסא לקדושה שהיא הצורה שנק' ברוך, ונעשה מהחומר צורה, הכל טוב, ואין הפרש בין החומר והצורה, וז"ש עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

וכמו שהוא בפרטות אדם אחד בחומר וצורה שלו, כך בכללות אנשי החומר ואנשי צורה, כשהם אנשי חומר מתענגים באכילה ושתי' הגשמיות שמצד הקליפה הנק' ארורים הרשעים, אז על ידי זה יכולים אנשי הצורה לשמוח בשמחה רוחני', ונעשו גם כן כסא להקדושה. והוא הדין כיוצא בזה שיכולין לעשות כסא לצורה על דרך הנ"ל. וזה שכוונו התוס' ארור המן וברוך מרדכי בפרטות אדם, והוא הדין בכללות ארורים הרשעים וברוכים היהודים וק"ל, כי על ידי אכילת החומר שהוא מצד ארור, יבא השמחה שיהי' ברוך וכיוצא בזה, וק"ל.

עוד י"ל שלא ברכו בתורה תחלה וכו'. ונבאר פסוק תהילים (טו, ד) נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד וגו'. ויש להבין מה ענין זה לזה. ונראה לי דמידרש מרישא לסיפא ומסיפא לרישא, אם הוא נבזה בעיניו נמאס, אז יראי ה' יכבד, מה שאין כן בלאו הכי, וכאשר נבאר. והוא הדין איפכא, אימתי נבזה בעיניו נמאס כאשר יראי ה' יכבד.

והוא, דפי' במדרש שמואל בפ"ד דאבות (מ"ד) רבי לויטס איש יבנה אומר, מאוד מאוד הוי שפל רוח בפני כל אדם וכו', וז"ל: ואפשר שבא לחלוק על בן עזאי שאמר אל תהי(') בז לכל אדם (שם, מ"ג), בא לויטס ואמר כי לא די בזה, רק אדרבה צריך האדם שיהי' בז את עצמו בפני כל האדם, וכי כולם חשובים ונכבדים ממנו, וכבר אמרו במוסרי הפילסופים שחסיד אחד הי' מכבד את הבריות, ומצא לכל אחד יתרון ממנו, אם הי' חכם או עני וכו', יעו"ש.

ובזה יובן, אם הוא נבזה בעיניו נמאס, ר"ל שהוא חכם ומבין על עצמו, שמכיר ח(י)סרונו, ומצד זה נבזה בעיניו נמאס, אז מאחר שהוא מבין, מכיר גם כן מעלת יראי ה', לכך יראי ה' יכבד. מה שאין כן כשאינו מבין על עצמו להכיר ח(י)סרונו, איך יוכל להבין מעלת זולתו, לכך גם יראי ה' לא יכבד, וק"ל. והוא הדין איפכא, שאם יראי ה' יכבד בעיני בני אדם, שגדלה מעלתם וכבודם, אז קנאת סופרים תרבה חכמה (ב"ב כא.), וכשאינו יוכל להשיג מדריגת החכם, נבזה בעיני עצמו. מה שאין כן בלאו הכי, שאין יראי ה' יכבד, אז אינו נבזה בעיניו, כי יאמר שלום לי, וכמ"ש חז"ל בפ"ד דמגילה (כח.) כל תלמיד חכם שמברך לפניו עם הארץ חייב מיתה, שנאמר (עי' משלי ח, לו) ולמשנאי אהבו מות, אל תקרי למשנאי אלא למשניאי. ופירש רש"י, שהרואה תלמיד חכם שפל לפני עם הארץ, אומר אין נחת רוח בתורה וכו'.

ובזה יובן על אשר עזבו את תורתי אשר נתתי לפניהם, ר"ל שילמדו מזה שהולך בדרכי התורה לפניהם, ולא כמו השועל המביט לאחוריו. והטעם ביאר רב שלא בירכו בתורה תחילה, שלא הי' חשובין בעלי תורה שיברכו תחילה, ואמרו שוא עבוד ה', והיו שפלים בעיניהם, ועל ידי שראו דדרך הרשעים צלחה ובחרו בדרכיהם.

תוכן העניינים

תולדות יעקב יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה