רבי לוי יצחק 'הרב מברדיטשוב'
א
שונים היו תלמידי ה"מגיד" ממזיריטש - שונים בהשקפותיהם על מהות החסידות שקבלו מרבם
בכלל, ובאמצעים שהשתמשו בהם, כדי להפיץ אותה החסידות ברבים ולעשותה לקניין העם,
בפרט. היו שהתעמקו בה והעלו אותה למדרגת פילוסופיה דתית, ובדעות מיוסדות על השכל
וההגיון הורו את דרכי החסידות; והיו שהעמידו את החסידות רק על הרגש וההתלהבות,
ובתעמולה שעשו לחסידות התאמצו בייחוד "להלהיב את הלבבות" ולהרחיב את המסתורין
שבה. אחד מן האחרונים, והגדול שביניהם, היה רבי לוי יצחק, ה"רב הברדיטשובי".
בשנת ת"ק נולד ר' לוי יצחק לאביו ר' מאיר, שהיה רב בעיר הוסאקוב בגליציה , ולאמו שושה
דבורה, שהייתה מפורסמת בזמנה ברוב חכמתה וצדקתה. מצד אמו היה ממשפחת המהרש"א
והגאון ר' משה מרגלית, אב בית דין בטארניגראד; ומצד אביו - מספרים החסידים משמו של ר'
לוי יצחק - לא נפסקה ההוראה במשפחתו עשרים וששה דורות זה אחר זה.
הפנטאסיה של החסידות לא עברה על רגע היולדו בשתיקה, כשם שלא עברה בשתיקה על
לידתם של יתר גדוליה וקדושיה. היא מספרת:
בשעה שנולד ר' לוי יצחק שמח הבעש"ט מאד ואמר ל"חבריא קדישא": ברגע זה ירדה מן
השמים נשמה גדולה, שעתידה להמליץ טוב על ישראל. הבעש"ט הוסיף לספר: בעד רדת
נשמה זו, עמד הסם וטען לפני הקדוש ברוך הוא: כשתרד נשמה זו לעולם, ייתם כוחי ולא
תהיה לי שליטה בעולם, כי היא תחזיר את כל העולם למוטב. נחמהו הקדוש ברוך הוא:
נשמה זו תהיה ל"רב" ותהיה טרודה בצרכי ציבור. נשמת ר' לוי יצחק - אמרו הצדיקים
בזמנו - הייתה גלגולה של נשמת ר' עקיבא.
אביו הרב ר' מאיר, שהיה תלמודי ומקובל, למד גם את בנו תלמוד וקבלה, ובהיותו בעל כשרונות
בלתי רגילים רכש לו עוד בנעוריו ידיעות מרובות בשתיהן יחד ויצא שמו ל"עילוי".
בהגיעו לפרקו לקח לו לאישה את בתו של העשיר המפורסם ר' ישראל פרץ מלברטוב בפולניה ,
שהיה המנהל את נכסי הנסיך של העיר ההיא. לברטוב הייתה נודעת אז לעיר של חכמים וגדולי
תורה. כשבא ר' לוי יצחק אחרי חתונתו לגור שם, מצא את הגאונים: ר' יששכר בר, אב בית דין
בזלוטשוב, ר' אריה ליבוש פרץ, אחי חותנו, ר' מאיר תאומים ור' יוסף תאומים בעל "פרי מגדים".
כל אלה נעשו לחבריו, ועם האחרון למד יחד. בהיותו סמוך על שולחן חותנו השתלם ר' לוי יצחק
בלמודי גפ"ת וקבלה, ויחד עם זה היה עסקן במצוות והיה מכניס אורחים לביתו ומשמש בעצמו
לפניהם: מגיש להם אוכל ומציע להם מטה.
לא רחוק מלברטוב, בעיר ריצוואל, היה אב בית דין הגאון ר' שמואלקה הורביץ, שהיה אחר כך
רב בניקלשבורג. הוא היה אחד מתלמידיו היותר מפורסמים של ה"מגיד" ממזיריטש. על ידי
השפעתו הגדולה רכש בפולניה נפשות רבות לחסידות, ובעצמו היה מביא אתו את ה"אנשים
החדשים" אל ה"מגיד". ר' לוי יצחק, בשמעו את שם הגאון הזה ודבר תורתו החדשה שהוא
מפיץ ברבים, התגעגע מאד לראות ולדבר אתו. רוחו הפיוטי והמסתורי שאף אל האיש המפיץ
תורה כזו, שמותאמת כל כך לרוחו ושבה הוא מוצא את הד נפשו ומאווייה. ובאשר חותנו
ה"מתנגד" לא הרשה לו לנסוע לריצוואל, ענה בצום גופו ימים אחדים, ורק אז הרשה לו לנסוע.
ר' שמואלקה הכיר תכף, כי הצעיר הזה לגדולות בחסידות נוצר, והראהו לדעת, כי מקור האושר
והטוב יוכל למצוא רק במזיריטש, מקום שהשכינה שורה; והוא בעצמו הביא אתו את הצעיר הזה
לפני ה"מגיד".
ועולם חדש נתגלה שם לר' לוי יצחק. הרגש והמסתורין הדתי, שהיו טמונים בלבו במידה מרובה
כל כך, מצאו פה, במזיריטש, חומר להתלהב ולהתפרץ. ה"מורה" החדש מצד זה וה"חברים"
החדשים מצד שני עוררו בו רגשות חדשים ומחשבות חדשות, ובכל לבו ונפשו נעשה מסור
ל"מורה" והתדבק בו דבקות גמורה, עד שלא יכול לחיות בלעדיו ונסע אליו מדי פעם בפעם.
המורה נעשה לו למלאך, לאלוקים; והוא ירא אותו מאד מאד. כשהסתכל בפניו, חרד חרדה
גדולה, כי את ה"שכינה" ראה על פניו תמיד; "אש שורף שלהבת-יה" ראה תמיד סביבו. וכשנתן
לו המורה פעם, בראש השנה, את השופר לתקוע בו והוא עצמו הקריא לפניו, "ראה אורות גדולים
ונתעלף". ר' לוי יצחק ספר, לפי דברי האגדה, בדברים האלה:
"פעם בראש השנה, לעת תפילת המנחה, ראיתי על פניו של ה"מגיד" זיו וזוהר והדר,
כמראה הקשת של-מעלה בגוונין נהירין, ונפל עלי פחד ורעדה ונפלתי לאחור, והחזיקו
בי בני אדם שלא אפול. ולא ידעו הסיבה. וכשראה מורי את הרעדה שלי, החזיר את פניו
לכותל וסמך ראשו על הכותל שנים או שלושה רגעים, והחזיר את פניו - ולא ראיתי עוד
שום דבר. וגם בעת פטירת מורי - הוסיף ר' לוי יצחק לספר - הרגשתי וראיתי זיו וזוהר
כזה עליו. ומזה זכיתי שהשגתי את תורתו".
כל דיבור שיצא מפי ה"מורה", אף שיחות חולין שלו, היה בעיניו כדבר אלקים, ופנקס היה אצלו
תמיד - ספר הצדיק ר' דוב משה מטשורטקוב - שבו היה רושם כל דבור ודבור משיחות חולין
של ה"מגיד", והיה מתעמק למצוא בהם סודות ורמזים.
ב
בינתיים ירד חותנו ממצבו ונשאר בעל חוב לנסיך העיר, וסכנה הייתה נשקפת לו להיאסר במאסר
בגלל חובו. ובתו, אשת ר' לוי יצחק, כדי להציל את אביה, התחייבה לנסיך בכתב, שבמשך
שנתיים עליה לשלם את חובות אביה, ואם לא - מספרת האגדה - עליה להתנצר. את הדבר
הזה עשתה בסוד, ורק אחר כך הודיעה זאת לבעלה. נקל להבין את גודל צערו אחרי שנודע לו
הדבר הזה. אבל הנעשה אין להשיב. לפיכך סבב ר' לוי יצחק מעיר לעיר לקבץ נדבות בשביל
פדיון חותנו, ובכל מקום בואו התפלאו על עבודתו הנלהבה לאלוקיו.
כשבא ר' לוי יצחק מנדודיו הרבים, נתקבל לרב בעיר ריצוואל, במקום הגאון ר' שמואלקה הורביץ,
שנקרא להיות רב בעיר שינאלי. אבל לא ארכו לר' יצחק שם הימים ונתקבל לרב בעיר פינסק.
בפינסק, המחוברה עם קארלין, כבר היו נטועים גרעיני החסידות על ידי ר' אהרן "הגדול". ר'
אהרן, אחד מתלמידי ה"מגיד" היותר נלהבים, היה מסור בכל לבו ונפשו לחסידות, והוא היה
אחד מראשי המייסדים "כתה חסידית נסתרה" בליטה וברייסין; ומקארלין יצאו חוטים דקים,
שנארגו והיו לרשת פרושה בהרבה ערי ליטא, וגם בוילנה, בירת ה"למדנות" עם הגר"א בראשה.
ר' אהרן היה זקן מר' לוי יצחק בארבע שנים, ובהרבה היו דומים שני החברים האלה זה לזה,
בייחוד ברגשם הדתי החזק. על ר' אהרן היה ה"מגיד" אומר: "הוא מרעיש עולמות בשעה שהוא
אומר שיר השירים".
בעיר ההיא, שהייתה ידועה ברוב הגאונים שישבו בה על כסא הרבנות, נעשה ר' לוי יצחק
כך גם ל"אב בית דין וריש מתיבתא דק"ק פינסק והגליל". דבר זה מראה על גודל תורתו בנגלה.
החסידות, שנתפשטה בליטא ובקארלין בחשאי, בהסתר גדול, נתגלתה, כנראה, על ידי ר' לוי
יצחק. עבודתו הנלהבה והמלאה רגש משכה אליו את הלבבות, גם נתנה מקום להרהר אחריו.
אחד מתלמידיו מתאר אותו בזמן ההוא בדברים אלה: "אור בהיר בשחקים, מופשט ומובדל
מכל ענייני גשמיות, ודבוק בדבקות נפלאה בכוונות המצוות, ותפילתו נשמעת למרחוק". האגדה
מספרת: פעם באו אליו נכבדי העיר לבקרו, ולא מצאו את ר' לוי יצחק בחדר; רק את קולו שמעו,
קול עולה מפינת החדר, קולו של ר' לוי יצחק המברך בהתלהבות רבה ברכת הנהנין על התפוח
שמונח על השולחן, ומרוב יראת ה' עמד בקרן זווית מסור כולו לה'.
מעשים כאלה הרגיזו את אנשי העיר פינסק ה"למדנית", שבאווירה כבר ריחפה התנגדות
והתמרמרות על החסידות. פה ושם החלו הרבנים והלמדנים להרהר אחריה, כי סרה מדרכי
ה'. והנה באה שנת תקל"ב, היא השנה שבה יצא מוילנה, על ידי הגר"א וסייעתו, החרם הראשון
נגד החסידות והחסידים, והוכרז החרם ההוא בכל בתי הכנסיות שבליטא, ובפינסק בכלל. החרם
עשה בפינסק את שלו, ותכף אחרי הכרזתו יצא ההמון היהודי בחרפות וגידופים נגד ר' לוי יצחק
והתנפל על ביתו ובזז את כל אשר בו. באותו זמן לא היה ר' לוי יצחק בביתו. הוא היה אצל ה"מורה",
יחד עם יתר החברים הצדיקים, שהרגישו מראש את אשר ה"רבנים" מתכוננים לעשות להם -
והתכנסו יחד אצל ה"מורה" לטכס עצה מה לעשות.
אחרי המעשה הזה עזב ר' לוי יצחק את פינסק וישב לפולניה ונתקבל שם לרב עיר זליחוב, אך
גם שם לא מצא מנוח. ההתנגדות לחסידות שהייתה עד כה רק בלחישה, בין כתלי בית המדרש,
יצאה עתה, אחרי החרם של הגר"א, בקולי קולות וביד חזקה, בהיות שם הגר"א מכובד בכל מקום
שתופשי התורה מרובים ודבריו היו להם כאורים. וגם בזליחוב התפרצה ה"התנגדות" והמחלוקת
נגד ר' לוי יצחק, ויש בשם כאל עקרבים.
כתשע שנים עברו אחרי החרם הראשון, והנה בשנת תקמ"א נשמע עוד הפעם קול השופר מעל
בימת בית הכנסת בוילנה, קול מכריז ומודיע לכל העולם את דבר החרם הנורא על החסידות
והחסידים. החרם השני, שפקד לרדוף את החסידים "ברדיפות מלאות זעם, לעקור שרשם
בנפשם ומאודם, ולשרש אתהם כדין עבודה זרה" - החרם ההוא עשה את שלו, וחיי החסידים,
ובייחוד ראשיהם ומנהיגיהם, היו בסכנה. בעת ההיא סבל ר' לוי יצחק הרבה מאד מצד המתנגדים
שבעיר ושבסביבה.
ובינתיים נזדמן ר' לוי יצחק בווארשה עם הגאון ר' אברהם קצנלבוגן, הרב בבריסט, אחד מראשי
מתנגדיה של החסידות. האחרון חפץ להשתמש במקרה זה וקרא את ר' לוי יצחק לויכוח פומבי
על דבר החסידות.
ובבית הכנסת שבפרבר ורשה, פראגה, במעמד קהל רב, התווכחו שני ראשי הזרמים הקיצוניים -
הרבנות והחסידות. המתחיל בויכוח היה ר' אברהם. בחרפות וגידופים כנגד החסידות החל את
הויכוח, ורוב הקהל שהיה ממחזיקי הרב ההוא וממכבדיו, תמכו בידו. ר' לוי יצחק נתבהל מן הטון
של הויכוח, אבל לבו לא נפל. הוא השיב על כל השאלות שהציע הרב לפניו, אך תשובותיו לא
הפיקו רצון מהקהל. בקרב מקורביו אמר ר' לוי יצחק, שהוא נצח בתשובותיו. הדבר הזה הכעיס
מאוד את ר' אברהם, שחשב, כי לו היה הניצחון, וכתב מכתב "לכבוד הרב המאוה"ג מו"ה לוי
יצחק דק"ק זעליחאוו". במכתב ההוא מוכיח ר' אברהם את החסידים על אשר התרחקו מן
המקובל:
"לבלתי לכת אחרי בחירי ד', האיתנים מוסדי ארץ, הגאונים המפורסמים אנשי מופת, מלכי
רבנן, בחוקם חוק על פני תבל, חוקים טובים ומשפטים ישרים".
ומזכיר את ר' לוי יצחק את דבר הויכוח אשר היה ביניהם בתוך קהל רב ואשר לא מצא הוא, הרב,
בתשובותיו "שום דבר המתיישב על הלב, רק פטומי מילי, בונה כעש ביתו, בית עכביש מבטחו" -
ובכל זאת עוד "הוא מתפאר שהשיב השבח מעליא". והוא, הרב, מציע אפוא לפניו שאלותיו
בכתב, ועל ר' לוי יצחק להשיב גם כן בכתב, ואז יקראו הכל ויראו, עם מי הצדק.
במכתב ההוא מציע ר' אברהם לפני ר' לוי יצחק שבע שאלות:
א מדוע משנים החסידים בתפילתם מנוסח אשכנז לנוסח ספרד?
ב מדוע נמנעים הם מלאמר בברכת "יוצר": "אור חדש על ציון תאיר" וכדומה?
ג מדוע הם מרימים את קולם בתפילתם, שעל ידי זה הם מראים את עצמם בעיני "גס העם"
"כמתקדשים ומטהרים ומתקרבים אל ה' יותר מכל ישראל". הוא מתאר את תנועותיהם של
החסידים בשעת תפילתם:
"משתגעים ומתפללים בתנועותיהם, ולפסוע ולרקוד ולדלג כאיל, ולנטות ימין ושמאל, אפים
ארץ ישתחוו, העמק שאולה והגבה למעלה, יעלו שמים ירדו תהומות, יספקו כפים אל אל
בשמים - והכל להחריד ולהפליא את מעשיהם בעיני המון העם והנשים".
ד מדוע הם עוברים על זמן קריאת שמע ותפילה?
ה ערוכה נגד ר' לוי יצחק עצמו: מדוע "הוא כופל את השם פעמים ושלוש, ופעמים הוא אומר:
אד, אדני, אדנים"? ומדוע הוא עושה "דברים זרים המבהילים" בשעת תפילתו? הוא "צופה
ומביט מכל עבריו, וגם הוגד לי שקודם קריאת שמע השליך נעליו מעל רגליו".
ו מדוע הם פוסלים את הסכינים של השוחטים ובודקים על פי דעת הרבנים, ומצווים "לשחוט
תמורתם בסכינים מלוטשים חדים"? הם עושים זאת "רק להתפאר ולהתייהר בפני המוני
עם שהם מדקדקים במצוות".
ז מדוע הם עוברים -
"על החרמים ושמתות נוראים, אשר הוכרזו בקהל עם בפומבי ביריד וויסאקי וביריד זעלווא
בידיעת הרבנים וגאונים וכמה לומדים מופלגים ממדינת ליטא ורייסין? מי יבוא אחריהם
לבטל דבריהם ולא ישים לבו להיזהר מלהיכוות בגחלי רותם ומלהילכד במצודות החרמות
הנ"ל? ומה הוא ההכרח שהביאו ליכנס בסכנה עצומה כזאת, אשר הירא את דבר ה'
והשומר נפשו ראוי לו להרחיק את עצמו, פן תדבקהו הרעה? ואין זה, כי אם כל קביל די
רוח יתירא ביה והרמת רוחא בגאווה וגודל לבב, לאמר: מי כמוני - כאשר הראה לעין כל,
היותו מתעטר בעטרת-גאות; ועבד הלוי הוא עבודה בלתי תמה - כראוי על כל פנים למי
שרוצה לאחוז במידת החסידות ולהיות שפל רוח".
קשה לדעת, אם השיב ר' לוי יצחק על המכתב הזה והתשובה אבדה, או לא שם לב כלל לכל
אלה. איש הרגש כר' לוי יצחק, שהיה הוגה תמיד רק באלוקים ומסור בכל לבו לעבודתו, כשבאים
עליו בטענות ובחשדים, שהוא עומד למעלה מהם, בהכרח שיבטלם בלבו ולא יפנה אליהם כלל.
וההתנגדות בעירו זליחוב אליו לא חדלה. להפך, היא גדלה מיום ליום. גם הויכוחים שבינו ובין
הרב ר' אברהם ומכתבו האחרון אליו הוסיפו שמן על המדורה, עד שמוכרח היה לעזוב את העיר,
ונתקבל אחר כך לרב בעיר ברדיטשוב.
ג
ברדיטשוב, כמו עתה כן אז, לפני יותר ממאה שנים, הייתה עיר שרובה ישראל. מצבם החומרי
של יושביה בכלל היה טוב, כי מרכז גדול למסחר הייתה ברדיטשוב אז ונודעת בשוקיה הגדולים,
ואנשים לאלפים מכל קצווי רוסיה ומחוץ לה נהרו ובאו אליה למכור ולקנות. אין פלא אפוא, שבעיר
רבת מרכולת כזו היו גם אנשי מרמה וגנבים, בייחוד ביום השוק, והרבה דברים אי מוסריים נעשו
שם בימים כאלה.
בעת ההיא חיו בה שני אנשים מפורסמים, שכל אחד מהם השתדל להרים את העדה הישראלית
במצבה הרוחני והמוסרי: הגאון ר' יוסף הלפרין, הנקרא "חריף", בתור אב בית דין, והמקובל ר'
ליבר הנקרא ה"גדול", בתור "מגיד". חביב מאוד היה ר' יוסף הלפרין בעדתו, שהשתדל להפיץ
בה תורה ומוסר, אבל חביב ממנו ובעל השפעה יותר כבירה היה ר' ליבר הגדול.
מקראקוי בא ר' ליבר לברדיטשוב לגור בה, יחד עם אביו החסיד ר' אברהם, שמת תכף בבואו.
ר' ליבר נשאר לבדו, בדד ונבדל מיתר אנשי העיר, שקוע תמיד בלימוד הקבלה, שידע אותה