אור ברסלב
תולדות החסידות צדקה בדעת

תולדות החסידות

צדקה בדעת

רבי מנדל מקוצק

בעודנו ילד, בעיירת מולדתו גוריי, ששם נולד בשנת תקמ"ז 7871 - כבר צמחו לו למנדלי

כנפיים. הנער שיקע את מוחו בים רחב הידיים של התלמוד. מוריו ומלמדיו ציינו את

כשרונותיו הבלתי מצויים, את יכולתו בתפיסת העניינים הדקים והחריפים שבים גדול זה. אך

קרה תכופות שתוך כדי עיון בסוגיה עמוקה בתלמוד, עצם הנער את עיניו וכנפי הדמיון

העבירוהו למרחקים, לעולם אחר, לעולם שמעבר לעולמם של בעל הפרה ובעל החמור.

כשהיה המלמד יוצא לטייל עם תלמידיו בשדות המוריקים הסמוכים לגוריי, לא חזר מנדלי

עימהם. הוא נשאר בשדה, טיפס ועלה על פסגות ההרים המתנשאים מסביב לעיירה, הסתכל

לשמים הרחוקים, התבונן במרחבי הטבע, ובעמדו יחידי על ההר החל לרקוד ולזמר: צמאה לך

נפשי... כמה לך בשרי... לבי ובשרי ירננו אל אל חי... הוא חזר פעמים רבות על המילים לבי

ובשרי, היינו: לא הפה הוא שמזמר ולא הרגלים הן שרוקדות; לא הלב בלבד משתוקק

להתמזג עם הנעלם, אלא גם הבשר עורג וכמה, גם הבשר רוקד. כבר אז להט בו הצימאון

לבלתי נראה, כבר אז תקפה אותו תשוקה להגיע למעין של בראשית.

פעם, בשעה שהמלמד עמד בין תלמידיו בחדר והפליג לעולם הפלפול המחודד, הפסיק מנדלי

את דבריו בשאלה שלא מן העניין:

"בשעה שאבותינו הלכו במדבר ואכלו מן, כאשר כל אחד קיבל את מזונותיו במידה

שווה, עומר לגולגולת, כיצד קיימו את מצוות צדקה?"

התלמידים והמלמד נתנו בו עיניהם בתמיהה, ומשלא השיבו הם נענה הוא והשיב:

"אבותינו עשו צדקה בדעת. מי שדעתו היתה רחבה יותר עשה צדקה עם זה שדעתו

היתה פחותה..."

הוצאת המושג צדקה ממשמעותו הארצית והעלאתו למושג רוחני, למושג דעת - כזו היתה

דרכו לכשגדל ונעשה מחנך.

במחיצת ה"חוזה" וה"יהודי"

עד שלא מלאו לרבי מנדל כ' שנה עבר מבית הוריו בגוריי לבית חותנו העשיר בטומשוב.

האברך המחונן בכשרונות צלל עמוק בים התלמוד ומפרשיו, אך שלוה לא מצא בו. הסערה

שבלב לא שככה במחיצת הספרים. לא בהם מצא מנוחה מהשאלות אשר הטרידו את נפשו.

להפך, ככל שלמד יותר כך הסתעפו יותר סימני השאלה והתעצמו. בלילות חורף ארוכים

מסוגל היה האברך להתבודד יחידי בפינה שבבית המדרש משקיעת החמה ועד סוף האשמורת

השלישית, כשלפניו ספר פתוח, אבל מחשבתו ממריאה לגבהים רחוקים, לעולמות ששפת אנוש

טרם מצאה להם לבוש. תוקפים אותו געגועים לנעלם הגדול של הבריאה, לראשית היקום

העטוף רזים ולאחריתו המלאה תעלומות.

במקרה או במתכוון נקלע לעיירה טומשוב חסיד זקן. באחד הלילות, כאשר נשארו שניהם

לבדם, גילה לו הזקן את עולמה של החסידות. מנדלי הקשיב ורוח חדשה צלחה עליו.

"הוא ידע לספר", סח לאחר מכן רבי מנדל כשנזכר באותו זקן, "ואני ידעתי לשמוע..."

לאחר אותה השיחה כיוון רבי מנדל את צעדיו אל רבי יעקב יצחק המכונה בשם "החוזה"

הגדול מלובלין, מעיין החסידות ורבם של הרביים בדורו, אשר הילה של זוהר עוטרת את

ראשו. את גדולתו של ה"חוזה" הפליא לבטא רבי אשר מסטרליסק שאמר:

"הנוסע ללובלין, אל החוזה, יצייר בדמיונו שלובלין היא ארץ ישראל; חצר בית המדרש

- ירושלים; בית המדרש עצמו - הר הבית; החוזה - קודש הקדשים, וקולו של החוזה -

קול השכינה..."

אך רבי מנדל שנדחף מצימאון לדעת לא מצא בלובלין מה שביקש. נשמתו הסוערת לא יכלה

כנראה להכות שורשים בקרקע לובלין ובאקלים חצרה. מתקופת חייו בלובלין נשאר דו-שיח

בין רבי מנדל ובין אביו.

אביו ר' לייבוש, למדן מתנגד ומקפיד על דקדוקי מצוות, משהגיעה עליו השמועה שבנו נסע

ללובלין, מיהר אחריו לשם והפציר בו שיחזור אל הדרך אשר סללוה הגאונים והחכמים שבכל

הדורות, שהיא גם דרך אביו. הבן השיב בקצרה ובתקיפות:

"הלא נאמר בתורה: זה אלי ואנוהו - אלוהי אבי וארוממנהו. איש יהודי חייב לומר

קודם זה אלי, ורק לאחר מכן יכול לרומם את אלוהי אביו..."

רבי מנדל לא רצה באור הבא בירושה, אלא באור עצמי פנימי. הוא לא רצה דבר מן המוכן,

אלא שאף להשיג הכל בכוח עצמו.

כששמע את תשובת בנו המשיך ר' לייבוש ושאל את בנו:

"נו, מנדל, מצאת פה בלובלין את אשר אתה מחפש?"

השיב הבן:

"נאמר: מי שהולך ואינו עושה שכר הליכה בידו. וקשה, הלא אם לא עשה, אם לא השיג

את מטרת ההליכה, מדוע מגיע לו שכר? ברם, איש לא יגיע לשום מעשה אם לא תקדים

לה הליכה. קודם כל חייב הוא ללכת. ללכת מן הבית, ללכת לחפש לעצמו מורה, ללכת

ולבקש תכלית בחיים, ללכת ולצאת מן השגרה. גם אם לא מצא את אשר חיפש, הרי

בהליכה גופה הוא חש את השכר..."

רבי מנדל חיפש אחרי רבי שיחנכהו בדרך קשה, שיטיל על שכמו משאות כבדים אשר יגבירו

בקרבו את אי המנוחה. ומורה כזה הוא מצא באחד התלמידים הגדולים של ה"חוזה", ששמו

היה כשם רבו: רבי יעקב יצחק המכונה "היהודי הקדוש".

לימים סיפר רבי מנדל על פגישתו הראשונה עם רבו הראשון ה"יהודי":

"כאשר באתי בפעם הראשונה אל היהודי, נתן לי שלום ואמר לי: מנדל, זכור מה

שאומר החכם מכל האדם: טוב לגבר כי ישא עול מנעוריו. הדברים הללו נכנסו בכל

אברי והתחלתי למאוס באכילה ושתייה..."

במחיצתו של ה"יהודי" התחיל רבי מנדל לסלול לעצמו דרך משלו. כבר כאן סטה מהשגרה.

דרך תפילתו היתה באלם ובהתבוננות חשאית. בשעת מחלת רבו, שממנה נסתלק מן העולם,

הרעישו התלמידים שמים וארץ, ואילו הוא, רבי מנדל, עמד צמוד למקומו, ריכז את עיניו

בנקודה אחת ושתק. המחשבה זעקה והתפללה, אך התפילה הזאת, השקטה מבחוץ והסוערת

מבפנים, "הרעישה את כל העולם".

לימים סיפר רבי מנדל בעצמו על אותו המעמד, לתלמידו רבי הניך מאלכסנדר:

"העולם היינו החבורה אמר תהילים ואני עמדתי אצל התנור ולא רציתי לאמור

תהילים אז. ובא אלי רבי בונים ואמר לי, למה אתה מפציר כל כך?"

רבי מנדל הפציר בבורא על ידי אי אמירה, על ידי שתיקה.

בן כ"ז היה רבי מנדל בשעה שנפטר "היהודי" רבו הראשון תקע"ד - 4181 . על כסא היהודי

שנתייתם הושיבו התלמידים את חברם הגדול, את רבי שמחה בונים. מסביב רבי בונים

התלקטה חבורה קטנה של אברכים צעירים, בני עלייה מובחרים. רבי בונים העמיד הכל על

האיכות. בפשיסחא שנאו "חסידים שוטים". היינו אנשים שאינם מבינים מה שעושים. רבי

מנדל הצטרף לחבורה מובחרת זו וכולם הכירו בו מיד כי הליכתו בגדלות וכי הוא מרומם

משכמו ומעלה מכל אנשי החבורה.

גם רבי בונים ידע להעריך גדולתו של תלמידו זה. בליל הפסח ישב פעם רבי בונים על ידי

שלחנו מוקף טובי תלמידיו. לפני שהתחיל בעריכת הסדר בחר הרבי מבין הכוסות שעמדו על

השולחן את הגביע הגדול ביותר, הרימו ואמר: "כוס זו שייכת לזה שיש לו המוח הגדול ביותר

שבינינו".

קם והעמיד את הגביע על יד מקום מושבו של רבי מנדל.

במחיצת רבו זה, שעמו התהלך י"ג שנה, נתעלה רבי מנדל ובאווירה הלוהטת ששררה בקרב

חבורת רעיו חושל אופיו.

תוכן העניינים

תולדות החסידות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה