אור ברסלב

תולדות החסידות

פתיחה

תוכן המאמר

ר' פנחס בר' אברהם שפירא נולד בשקלוב. מסיבת בלבול עקר אביו עם בני ביתו לגליל ווליניא

והתיישב בעיירה מירופולי. שם נתוודע ר' פנחס להבעש"ט ונתקשר בו. אחר כך העתיק ר' פנחס

מושבו לקוריץ לאחר זמן עבר מקוריץ ונשתקע באוסטרהא. כאן חי יותר מעשרים שנה. עיקר

עבודתו היתה, לכאורה, המלמדות, שכן היו מכנים לו החסידים: "המלמד השחור".

ר' פנחס נפטר י' אלול תקנ"א בשיפיטובקה, בדרכו לארץ ישראל.

בני דורו היו מחשיבים אותו הרבה והם מביאים בשמו כמה דברי תורה, כגון בעל ס' בני יששכר

ובעל ס' וצווה הכהן, ועוד. בידי בניו היה נמצא בכ"י קובץ של דברי תורה שלו, וקבלה היתה אצלם

שלא להוציא כתביו לאור. בסוף הס' ליקוטי רב האי גאון עם פי' נר ישראל מאת ר' ישראל מ"מ

דק"ק קאזיניץ נדפסו "ליקוטים מהרב ר' פנחס מקאריץ". ליקוטים אלו כוללים ק"ל סעיפים קטנים

של פתגמים ותורות ועוד, ששמע המלקט מפי ר' פנחס ותלמידו ר' רפאל. גם נתפרסם בדפוס ס'

"מדרש פנחס", הכולל פתגמים ועניינים שונים המיוחסים לר' פנחס.

מספרים שר' פנחס נעשה "צדיק" מתוך עיונו בס' מורה נבוכים. ואף על פי שהוא גופו לא נענש על

כך, שהתעסק הרבה בדברי פילוסופיה, הנה נענש בבניו, שלא היתה להם אמונת חכמים.

שוב אנו שומעים: שספר בנו של ר' פנחס לאביו שהשאיל לאיש אחד את הספר מורה נבוכים, גער

בו ר' פנחס ואמר: "ספרי הרמב"ם כשהם בבית הם מכניסים יראת שמים בלבב האדם" מדרש

פנחס .

שמו של ר' פנחס קשור הרבה בשם בנו ר' משה, שהיה אב"ד ובעל בית דפוס בסלאוויטה, ובשם

בניו של ר' משה - ר' שמואל אבא ור' פנחס, שהמשיכו מלאכת הדפוס בסלאוויטה עד שלא באה

עליהם צרה גדולה של בלבול.

ר' משה היה מושלם בכמה מעלות. הוא היה גם בעל נגינה. מספרים שר' פנחס היה אומר:

"כשמשה שלי מנגן באות הצפרים ממרחק ארבעים פרסה לשמוע קול נגינתו". הוא היה גם כן

אומן יד מופלא. אבל לא היה מתחילה מוצלח בפרנסתו. אחר כמה עסקים שלא הצליחו נעשה

ספר סת"ם. אחר כך נתיישב בדעתו ונעשה מדפיס בישראל. דפוסן של האותיות לבית דפוסו

היה עושה בידי עצמו. בבית הדפוס הצליח הרבה ונעשה עשיר גדול. הוא הדפיס ש"ס בבלי

שתי פעמים תקס"ח-תקע"ג, תקע"ז- תקפ"ב .

לאחר זמן מסר הנהגת בית הדפוס בידי בניו, והם התחילו להדפיס הש"ס בפעם השלישית

בשנת תקצ"ה . אבל הוכרחו להפסיק ההדפסה באמצע, במס' פסחים, מחמת הבלבול שנתעורר

עליהם.

על עניין הבלבול מספרים כך:

בבית הכנסת של ר' משה, שהיה נקרא בשם קלויז של רבינוביטש, תלה עצמו כורך ספרים, פועל

בבית הדפוס. הכורך היה שיכור מפורסם, והקונדסים היה דרכם להתקלס בו ולהלקותו כשהיה

עומד בשכרותו. הלך יהודי אחד מסלאוויטה, שמשון שמו, וכתב מסירה על המדפיסים, האחים

שפירא. התוכן של המלשינות היה, שר' שמואל אבא ור' פנחס היו מדפיסים דברים אסורים מטעם

הממשלה, ומחמת שהיו חוששין לאליעזר, כך היה שמו של הכורך, שמא ילך וילשין עליהם לפיכך

דנוהו בתליה. העניין נמסר מאת הממשלה לחקירה ודרישה. בא הנסיך וואסילצ'יקוב מקיוב מי

שהיה אחר כך גנרל = גובירנטור לעשות חקירה ודרישה. נתפחדו מאוד שמא יוציא הלז דבר

מקולקל מתחת ידו, נמלכו והלכו ושחדוהו בסכום של אלף וחמש מאות רובל. נטל וואסילצ'יקוב

הממון ומסרו לראש שלו. עניין השוחד היה כל החומר להאשמתם. לבסוף נאסרו ונשתלחו לקיוב.

שם יצא גזר דינם שיעבירום דרך שורה של חיילים מלקים שיקבלו אלף ות"ק מלקות, ואחר כך

ישתלחו לסיביריא.

מעונש זה יצאו האחים האומללים בריסוק אברי גופותיהם. מספרים על גודל הרחמנות שנגעה

אפילו בלב הקצפים עד שהיו שוחטים כבשים ומפשיטים עורותיהם כדי לחמם בהם את הגופות

של היהודים האומללים.

מקיוב נשתלחו לסיביריא דרך מוסקבה. מחמת חלישותם נשתיירו במוסקבה, שלא היה בכוחם

להמשיך דרכם. כאן היו כמה שנים עד שעלה אלכסנדר למלוכה, ובכוח המניפסט שלו הותר להם

לחזור למקומם, לסלאוויטה.

מספרים, שאשתו של ר' פנחס באה אליו למוסקבה לראות שלומו. כשבאה אליו בערב שבת בין

השמשות וראתהו נפלה ומתה. אף על פי שכבר הבריא קצת באותו זמן, מכל מקום פיו נתעקם

מחמת הכאב שהיה סובל מן המלקות וגופו נעשה כחוש כל כך עד שהיו בולטים לחוץ בני מעיו.

בעולם היו אומרים שפגעה בהם, בבני שפירא, קללת הגאון ר' עקיבא איגר: ר' עקיבא ובנו ר'

שלמה, הרב בקאליש, זיכו את מדפיסי ווילנה בהדפסת הש"ס ואסרו הדפסתו על המדפיסים

מסלאוויטה. אמרו הרב מסלאוויטה ובניו, כי ר' שלמה קבל שוחד מאת מדפיסי ווילנה ועל כן

הטה את לב אביו לעמוד לימינם. הדברים הגיעו אל הגאון ר' עקיבא, ואמר: "עלבוני מחול להם,

אבל עלבון התורה אין בידי למחול".

נכוו בגחלתו.

כשחזרו האחרים לסלאוויטה היה ר' שמואל אבא נוסע בעיירות בתור צדיק, ונפטר בעיר טיפליק

פלך פודוליא .

ור' פנחס נפטר בסלאוויטה י"ד תמוז תרל"ב.

בני בניו של שמשון מספרים המעשה של המסירה כך:

אצל הרבינוביטשים - כך היו קורין לבני ביתו של ר' משה שפירא - היה עבד בבית הדפוס כורך

ספרים, אליעזר. אשתו היתה משרתת בביתם. הבעל היה שותה שכור והיה מכה את אשתו.

היתה האישה קובלת עליו לפני בעליה, והם היו מוכיחים אותו פעם בפעם. לבסוף נתפקעה

סבלנותם וסילקוהו לאליעזר מעבדתו אצלם. היה מוסיף להכות אשתו, כי היה שופך עליה כל

חמתו, שהרי היא גרמה לו להיות נפטר מעבודתו.

פעם בא אליעזר כשהוא שכור לבית הכנסת. הלקוהוי צעיר החסידים בסנדליהם עד שיצאה

נשמתו. נתפחדו ותלאוהו.

היו שם בסלאוויטה שלושה אנשים שהיו מתעניינים במיתתו של אליעזר: הכומר הקתולי - שהיה

אליעזר כורך לו ספריו ומצוי אצלו לפרקים. לפניו היה קובל שאין לו פרנסה ושרודפים אותו. היה

הכומר תמה, כשלא היה רואה היהודי שלו, והתחיל חוקר אחריו. נודע לו העניין.

השני היה הסופר של האסיסור שהיה משומד. היה מחזר משומד זה על בתי החסידים ותובע

שיתנו לו דמי שתיקה. אבל הם טשטשו כבר את העניין אצל מי שגבוה ממנו, ולפיכך היו פוטרים

אותו בלגלוג.

ערכו שני אלה - הכומר והמשומד - דליטוריא ישר על שמו של ניקולאי: יש כת של חסידים

בסלאוויטה והרבינוביטשים הם הרביים שלהם, והם דנים דיני נפשות, והכורך אליעזר נתלה

על פי גזר דינם.

ואל חתימת שני המוסרים הללו נטפל השלישי: שמשון פינקילמאן. אביו של שמשון, דוד טיביל,

היה אדם עשיר ובר אוריין, אלא שהיה מתנגד. בינו ובין החסידים היו קטטות וחיכוכים. לאחר זמן

ירד שמשון מנכסיו, והיה סובל מחסור עם בני ביתו המרובים. לו היו י"ב בנים, ואחדים מהם היו

כבר נשואים והיו סמוכים עם בניהם על שולחנו. מכר מחמת דוחקו את בתיו לר' משה בעד אלף

אדומים. שמח האיש, כי היה סבור שכבר יהיה בידו סכום גדול. מה עשו בני ביתו של הרב

למתנגד זה? הלכו והכניסו הממון אל גנזי הדוכס על חשבון סילוק חובו של שמשון, שהיה חייב

לדוכס. יצא שנפטר שמשון מנחלתו, וגם המעות לא היו בידו. היה הולך ותרעם ומתריס כנגד

בית הרב. אבל הללו עדיין לא נתקררה דעתם במעשה זה, עד שהלכה בתו של הרב, טריינה,

והוציאתהו לשמשון מחזקת הפוסיסיא שלו.

מרוב כעסו והתמרמרותו הלך הלז וחתם גם הוא על המלשינות של הכומר והמשומד.

תוכן העניינים

תולדות החסידות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה