עליה וירידה
אלה שנדדו עם רבי מנדל לקוצק דבקו בו בלב ובנשמה. התלמידים נעשו מחנה מגובש של
חיילים מאומנים. הסיסמא שבפיהם היתה: המפחד אינו יוצא למלחמה! הירא ורך הלבב
ישוב לביתו!
בקוצק נוצרו חיים שיתופיים מובהקים. כיס אחד היה לכולם. טושטשו לגמרי הבדלי
המעמדות ובוטלו המחיצות בין אדם לאדם. במו ידיהם הקימו התלמידים את בנין בית
המדרש שלהם. כל יום יצאה קבוצה אחרת לעבודה ובערבים ישבו בצוותא, אכלו פת חרבה
ולגמו לגימת י"ש כדי להגביר את הריעות. כשהגעגועים לאין סוף בערו עמוק בלב, פצו פיהם
בשירה והרימו רגליהם לריקוד. חסידי קוצק היו אומרים:
"גדולה הסגולה הטמונה בריקוד. טוב שאדם מנתק את עצמו מן האדמה ולו אפילו
לרגע אחד".
חסידי קוצק לא שמו לב לחיצוניות. גלימות המשי שלהם היו שחוקים וירוקים והשטריימליך
- מהוהים ומקורחים. לבושם היה קרוע-בלוא, מותניהם היו אזורות חגורות חבל או קש. היו
כאלה שחבשו לראשם עלה של כרוב ולרגליהם נעלו נעלי עץ ולא חשו בחוסר מה.
להדיוטות לא ניתנה רשות כניסה לקוצק. תלמידו של רבי מנדל חייב היה להיות למדן מופלג,
אך נוסף ללמדנותו חייב היה להיות מבין בבינת הרזים וחכם בחכמת הרמזים. בקוצק אין
שיחות שבהרחבה ואין סיפורים ארוכים. כאן שולט הרמז. הלא אמור עולה על האמור,
עולמות עמוקים מקופלים במימרת ברק קצרה שמילותיה ספורות. מושגים רמים היו טמונים
ברמז קל.
מה הם הקווים שייחדו את ר"מ ומקורביו לחטיבה מיוחדת ביהדות? מהו ה"משהו" ששיווה
לאסכולת קוצק צורה סגולית מקורית שאיננה ניתנת לחיקוי? שלושה הם העמודים עליהם
נשען עולמו של ר"מ: עמוד האמת, עמוד הדעת ועמוד השלמות. מושגים אלה אינם חדשים
ביהדות, אך החידוש טמון בפירוש הקיצוני שר"מ פירש אותם.
האמת היא נקודת המוצא המחשקת את שער הטבעות המאפיינות את עולמו של ר"מ.
השאיפה לשלמות; הצימאון לדעת - הכל נובע ממעיין האמת והכל מוסק ממנו. ואמת אצל
ר"מ אין פרושה לא לומר שקר, כן אין הכוונה לדבר אמת, כאן מתכוונים שהמוח יחשוב
מחשבת אמת והלב ירגיש הרגשת אמת. אמת משוחררת מהשפעת המניעים התת הכרתיים
הסמויים מעיני האדם עצמו.
בקוצק רווחה אמרה, כי בתוך כל אדם במסתרים שבו יושב גנב במחתרת והדברה השמינית -
לא תגנוב - אין פירושה לא לגנוב מאחרים. כאן פרשו לא תגנוב: אל תהא גנב. כלומר אל
תגנוב את עצמך.
רבי מנדל נוקב את תלמידיו במפולש. עינו החדה חודרת בעד הגילוי החיצוני של האדם, פורצת
מעבר לשכבתו העליונה ופולשת למשקע העמוק שבנפש, לחלק התת מודע שלו.
ר"מ ראה פעם אחד מפרחי תלמידיו העומד בקרן זווית ומתפלל בדבקות את תפילת "שמע".
בעיניים עצומות התפלל האברך: ואהבת את ה'... בכל לבבך... בו ביום קרא אותו הרבי אל
חדרו, הגביה אליו את עיניו ושאלו:
"אברך, אמור אמת, באומרך "ואהבת..." את מי בעצם אותה אוהב את האלוהים או
את עצמך? אם אדם אוכל ראש של דג שמן מרוב אהבה אליו - כלום את הדג הוא
אוהב? על אהבת יעקב ורחל מוסיפה התורה "ויהי בעיניו כימים אחדים באהבתו
אותה". התורה כאן מעידה כי אהבתו של יעקב הייתה אהבה אמיתית לרחל ולא אהבה
עצמית. בדוק את עצמך היטב, אברך, נצור שפתיך מדבר מרמה. ייתכן שאהבתך
לאלוהים איננה אלא אהבה עצמית: ייתכן שאתה מאמין בו בגלל טובת ההנאה שהנך
מצפה ממנו, בעולם הזה או בעולם הבא - אם כן מהם הדיבורים על אהבה..."
מידת האמת המושלמת שהייתה טבועה בר"מ דחפה אותו להציץ לעבר הפרגוד של הקיום
ואילו הרצון לדעת הכניס אותו לפרדס הנעלם שרק יחידי סגולה יוצאים ממנו בשלום.
הצימאון לדעת שבו היה מהסוג שאין להרוותו על ידי העמקה בספרים ועל ידי עיון בדברי
תורה של אחרים. אם נקבל את המושג "פילוסופיה" כפי שהגדיר אותו אפלטון, ראש
הפילוסופים שאמר, כי פילוסוף איננו זה שהשיג חכמה, אלא זה החובב חכמה פילו - אהבה,
סופיה - חכמה - הרי ספק אם מי שהוא עלה על ר"מ בפילוסופיה, בצימאון לדעת, צימאון
שאף פעם לא בא על סיפוקו. כי ר"מ לא הסתפק ב"יש", במה שהשיג כבר. הוא שאף דווקא
לאין, לדבר שעדיין לא הושג.
ר"מ היה עמקן בתורת הספקנות. הוא כפר באמיתותה של הנחה ודאית ולא גרס קיום אמת
יציבה. הדבר היחידי שהוא וודאי, הדבר העומד מעל כל ספק הינו הספק עצמו: ספק הנובע
מהידיעה הברורה כי לעולם לא יגיע האדם לעמוד על סוג הנעלם הגדול.
"יצחק מאיר - פנה ר"מ פעם לגדול תלמידיו, הרי"מ - אילו הייתי יודע לפחות כי אלקה
בעולם הבא, הייתי יוצא בריקוד באמצע העיר... אילו הייתי יודע".
הנתיב הצר שר"מ בחר ללכת בו אינו שביל הנמתח על פני מישורים. הוא התבטא פעם: "עומד
אני ברגל אחת ברקיע השביעי וברגל השניה בשאול תחתית".
לאדם שמטרתו בחיים היא חתירה אל האמת המוחלטת, הרי מן ההכרח שבתהליך
התקדמותו אל המטרה תהיינה קיימות נטיות לכאן ולכאן; מן ההכרח שהשביל יעלה הרים
וירד עמקים; מן ההכרח שתהיינה עליות ומורדות, עליות עד לרקיע השביעי ומורדות עד שאול
התחתית, שהן מסימני היגיעה ומסימני האמת.
מידת האמת השנונה שבר"מ דחפה אותו לראות את הצללים שבכל תופעות החברה. החזון
שנשא בלבו היה לגרש את התרמית מן העולם. לשם כך זקוק ר"מ לחומר אנושי בעל איכות
גבוהה. בתקופת חזונו האמין שבכוחו לגבש גרעין של יחידים מובחרים שישמש פקע, אשר
ממנו יצמח עולם חדש.
"אין רצוני להרבות בתלמידים - אמר - רצוני בשלוש מאות אברכים שכל אחד מהם
יחבוש עלה כרוב לראשו, יתאזר באבנט של קש, יעלה על גגות העיר, יחווה את אצבעו
כלפי מעלה ויכריז: ה' הוא האלוהים".
האידיאה קסמה לרבים. ר"מ שובה לבבות של פרחי חסידים הנמשכים אליו כפרפרים
המעופפים לעבר אורו של הנר. בערי פולין ובעיירותיה הדהדו שמועות על אברך מופלא, מרדן
קדוש, היושב בעיירה קטנה שבמחוז לובלין, בקוצק. צעירים בעלי חזון, שנגרפו על גלי
הגעגועים למשהו נסתר ונעלם, נטשו את נשותיהם הצעירות, שרק אתמול נכנסו עמן לחופה;
עזבו את חנויותיהם ובני ביתם ונהרו לקוצק להיות קרוב לדיוקן שחור השער.
האברכים שנהרו לקוצק שכחו עולם ומלואו, הפקירו את הכל, השליכו את דאגותיהם
החומריות המושכות מטה והעמיסו על עצמם משאות מסוג אחר, משאות רוחניים. הם ניתקו
את הקשרים עם הבית ושיקעו את עצמם בעולם שכולו אידיאה. הרבי רואה בעין שהוא
מתקרב למטרה. עם אנשים אלה אפשר לצאת למערכה. אך ימי ההמראה לשחקים לא ארכו.
קשה היתה ההתערות באקלים החריף שנאצל מאישיותו של ר"מ. קשה הטיפוס במשעול
התלול המוליך לפסגת ההר. קשה מדי הדריכות המחשבתית, שהרבי דורש מהם. מזמן לזמן
נופל אחד באמצע הדרך. בלב הנשארים צצים גרעיני אכזבה. התלמידים מתייאשים מלצעוד
בעקבות רבם. מתעוררים גם רגשות געגועים לחיק המשפחה; מתעוררת כמיהה לאישה
שנשארה בבית מבלי לראותה שבועות וחודשים.
מתחילה הירידה. מרה שחורה יורדת לחצר קוצק. בצר להם, למפקפקים, נזכרים הם בחצרות
של רביים אחרים. באקלים הרך והנוח השורר שם. הם מתחילים להשתוקק לרבי שילטף
אותם ביד רכה, שירגיע את לבם במלת נחמה; מתגעגעים לניגון עליז המלווה את שולחנו של
הרבי, לשמחה ולמעגל הרוקדים של החסידים; משתוקקים שהרבי יכנף אותם בכנפי אהבה.
ואילו כאן? השוט שבידי הרבי מבהיל. אין מלה של נחמה ואין טיפה של עידוד. או שתיקה
גמורה או גערה זועמת. הרבי אינו יודע פשרות. לאברך שניסה לתנות בפניו את אשר בלבו
אמר: "הלב יישבר, הכתפיים יתרסקו, שמים וארץ יימעכו - והאדם משלו לא יסור!".
גם על הרבי ירדה תוגה. הוא רואה כיצד מתרחב הקרע בין הרצוי שבחזון ובין המצוי שבחיי
יום יום. הולכת וקרבה התנגשות בין שני עולמות מנוגדים במהותם; בין עולם ספוג אווירה של
שבת נצחית ועולם שחול ושבת משמשים בו בערבוביה; בין עולמה של נשמה בודדה גדולה
הצועדת מרקיע לרקיע והעורגת לגעת ברקיע השביעי, ובין עולמם של בינונים, שרגליהם
כבולות וצמודות לאדמה.