מטרת השלחן ערוך
מה היתה המטרה שהציב לו הרב בחיבור "שלחנו"?
בעצם לא הוא הציב את המטרה: הוא קלע אל המטרה שהתווה לו מורו, המגיד ממזריטש, כך
כותבים בני הרב בהקדמתם לשו"ע הרב:
"...ובעודו עומד לפני ה' שם נתעורר רוח הקדשו של מורו" ...ויבחר בכבוד אאמו"ר ז"ל
והפציר בו עד בוש ואמר לו אין נבון וחכם כמוך לירד לעומקה של הלכה להוציא לאור
תמצית ופנימית טעם ההלכות הנזכרים בכל דבר על אופניו בלי בלבול ותערובות ופסק
ההלכה המתברר ויוצר מדברי כל הפוסקים".
שלש תעודות יסודיות מהוות אפוא מטרת עריכת שולחנו - הסידור בלי בלבול ותערובות ,
הנימוקים וההכרעה.
הסידור מתבטא לא בלבד בסגנונו המצוין ושפתו הברורה, אלא אף בבחינה העניינית. "דבר
על אופניו". מהמוקדם אל המאוחר. השו"ע הגדול, מכיוון שאין תעודתו אלא ליתן פסקים
מעשיים להנהגת האדם בפועל, אינו רואה צורך להקדים וליתן אף את עיקרי ההלכות
המקדימות להכרעה המעשית. לא הוזכר, למשל, בשו"ע שיש מצוות עשה של תשביתו בערב
פסח ושלפני חצות ארבעה עשר מועיל מן התורה ביטול והפקר ושחכמים גזרו שלא יועיל
הביטול והצריכו לבדוק, שכל אלה הן ידיעות מוקדמות לאותו הסעיף בשו"ע המדבר על
הבדיקה: בתחילת ליל י"ד בודקים את החמץ וכו' תל"א א' . מצד המעשי הרי זה מספיק.
"בודקים..." אבל הרב מסדר הדברים. עד שהגיע לגוף הדין של הבדיקה הוא מבאר כל הנחוץ
לדעת לשם כך קודם לכן. וכן יצא אשר במקום שני הסעיפים אשר בסימן זה בשו"ע, לפנינו
בשו"ע הרב י"א סעיפים.
ואין הרב מקמץ במלים. הוא מרחיב את הביאור. אבל עם כל אריכות לשונו אנו מתרשמים
מדייקנותו הנמרצת. מלה בסלע. לא חסר ולא יתר, כל משפט, כל דיבור וכל תיבה יש להם
משקל ומשמעות. עתרת המלים אינה באה למלא מקום של התוכן, אלא משמשת לו יד
ומתהתכת עמו לגוף שלם. בניסוח שלו יש אשר אגב אורחא הוא מלמדנו עיקרים ויסודות. ולא
כאן המקום להביא דוגמאות לכך.
הנימוקים והטעמים חסרים לגמרי בשו"ע. ונושאי כליו הממלאים את החסרון אינם
מתמזגים עמו לחטיבה אחת. לפנינו כאילו שני עולמות - המתפרש והמפרש. ואף הם מוסיפים
לפלפל בגוף ההלכה באופן שהמשא והמתן באים בשילוב ובעירוב עם גופי הדינים וטעמיהם.
עד שקם הרב ובאמנות נפלאה השכיל להדגיש בכל מקום את עומק תמציתו של הדין על ידי
הסברת הטעם וביאור הנימוק הפנימי שלו. כלל גדול כתב הרב בהלכות תלמוד תורה שלו:
"אם אינו מבין טעם ההלכות, אינו מבין גופי ההלכות לאשורן על בוריין". ובכלל זה השתמש
בחיבור "שולחנו".
וגדול כוחו של הרב אף מבחינת ההכרעה. בהרבה מהמחלוקות של הפוסקים קשה להתמצא.
נחוץ כוח הכרעה, ולא כל הרוצה ליטול את השם בא ונוטל. עמדה לו זכותו הגדולה של הרב
שהכרעותיו נתקבלו לא בלבד בין אנ"ש, חסידי חב"ד, אלא אף בין הרבה מורי הוראות
בישראל.
והזכות כפולה: זכותו האישית "אשר אור תורתו - מלשון השער לשו"ע הרב - וקדושת
חסידותו האירו פני תבל. רבים הלכו לאורו והמפורסמים אינם צריכים ראיה", וזכות כוחו
הגדול לברר את ההלכה בעצם הנידון. "יתנו עדין ויצדקו". ראיות חותכות והוכחות מוצקות.
ב"קונטרס האחרון" של השו"ע יוצא הרב בעים רוחו ובהעמקה חודרת וקובע את ההלכה
הסופית. זכה השו"ע של הרב להרבה מהדורות, דבר המעיד על תפוצו העצומה.