יד. ארץ ישראל במשנת הבעש''ט
עזה היתה תשוקת הבעש"ט לעלות לארץ ישראל. מסופר על השתדלותו להשתמש בדברים
שהובאו מארץ ישראל: בשמים מארץ ישראל, תיק תפילין, אתרוג.
כל ימיו השתדל לעלות לארץ ישראל ולא חדל מלשאוף לעלות, כפי שהוא כותב באיגרתו לגיסו
שבארץ ישראל: "השם יודע שאין אני מייאש עצמי מנסיעה לארץ ישראל, אם יהיה רצון השם
להיות עמך ביחד אך אין הזמן מסכים לזה".
עובדה היסטורית היא שהבעש"ט היה בדרכו לארץ והגיע עד לקושטא. תלמידו המסור רבי
יעקב יוסף הכהן מפולנאה כותב על כך: "כשהלך בנסיעה הידועה הראה לו רבו, במקום זה
היה מרומז הנסיעה שהיו נוסעים ישראל במדבר, וכל נסיעת האדם מרומז בתורה וכו' וכן
כשנשברה לו הספינה והיה בעצבות גדולה ובא רבו - הוא אחיה השילוני - ותמה עליו, והראה
לו באיזה עולם הוא עכשיו, ואז התחזק בלבו למתקן בשורשן הידוע לו".
מכאן ואילך אנו יודעים על נסיעה זו רק ממקורות האגדה המסבירים לנו גם מדוע לא צלחה
נסיעתו זו ומדוע היה חייב לשוב וכאשר הוא נפגש עם החוכרים הגדולים - שמואל וגדליה -
ה"דירזאווזעס", המוכנים לממן את נסיעתו ולהקציב לו הקצבה קבועה בעת מגוריו בארץ,
הוא משיב, כי הפרנסה בארץ ישראל אינה מטרידה אותו והעיקר "שיזכה להיות שם".
תזכורת ממקור נאמן לנסיעה זו, נמצאת באגרתו של רבי שניאור זלמן מלאדי לרבי ישראל
מפלוצק: "ודכירנא עוד בבית אדמו"ר הרב המגיד נ"ע, כי יש נשמות שצריכות דוקא ארץ
ישראל ויש נשמות שצריכות דוקא חו"ל".