יא. שלשת היסודות של תורת הבעש''ט
הבעש"ט בא לפתור את שלשת הבעיות העיקריות של התקופה.
הבעיה הדתית. הבעש"ט העלה את המורל של בני העם הפשוט בהעלותו את ערכם לפני ה'. גם
הם אהובים לפני המקום לא פחות מן המימסד הרבני והקהילתי המתנשא מעליהם. לא רק
תורה חשובה לפני ה', אלא גם התפילה, וכאשר זו באה מלב טהור וזך, עולה היא על תפילתם
של הרבנים והלמדנים. מה שלא יעשו גדולי עולם, תעשה תפילה מהבאה מלב, גם אם היא
משובשת ובלתי ברורה. "רחמנא לבא בעי" - אלקים דורש ומבקש את הלב. לשם כך הנחיל
הבעש"ט יסודות חדשים שגם יהודי פשוט יכול לקיימם; תפילה בהתלהבות, טבילה במקוה,
ריקוד, אמונה תמימה, עבודת ה' בגשמיות: גם באכילה אפשר לעבוד את ה'.
בפרשנות מקורית של תורת האר"י העלה הבעש"ט את השמחה כיסוד מרכזי. אל מול הדכאון,
הצער והכאב שהיה העם שרוי בו, דרש הבעש"ט שמחת חיים כעקרון אלוקי. הקב"ה אוהב את
השמחים. יש להעלות את השמחה כערך דתי ולשם כך מותר להשתמש גם בדברים חיצוניים
שירבו את השמחה כמו שתית יי"ש.
הבעיה המשיחית. הבעש"ט ידע "לנטרל" את השאיפה המשיחית האקטואלית. גם החסידות
מביאה את הגאולה ורק דרכה יבוא המשיח - הבעש"ט כותב על כך במפורש באיגרת אל גיסו
רבי אברהם גרשון מקיטוב. ואולם אין משיח אקטואלי.
הבעש"ט בעומק חכמתו האלוקית ידע לקרב את החוגים שהאמינו עדיין ברעיונות שבתאים,
ע"י אימוץ כמה מהליכותיהם והכנסתם לתוך מסגרת ההלכה. כך פירש הבעש"ט פירוש משלו
את ענין ה"ירידה צורך עליה". לא כירידה, חלילה, לתוך עומק הטומאה. אלא כירידה רוחנית
זמנית ולא מעשית. מעניין שגם רעיונות אלה שאומצו ע"י הבעש"ט כצורך שעה, נדחו לאחר
מכן ע"י צדיקי החסידות, או שלא עסקו בהם יותר, מאחר שלא היה בהם צורך.
את הבעיה החברתית, פתר הבעש"ט ע"י יצירה מקורית משלו. הוא יצר את מושג ה"צדיק"
שברבות הימים היה ל"רבי" לעומת ה"רב" , אדמו"ר אדוננו מורנו ורבנו , זה תפקיד שממעל
לממסד הרבני והקהילתי. הצדיק הוא איש החברה, הוא מוכן להענות לכל הפונים אליו, גם
אם הפנייה היא בעניינים אישיים וחומריים. הצדיק הוא הכתובת למצוקות העם. אליו אפשר
לפנות בכל עת, דבר שלא ניתן היה להעשות במימסד הרבני וחברתי הקודם.