ט. הבעל שם טוב בתודעת הדורות
גם רבני הדור שלא מעדת החסידים שמעו את שמעו של הבעש"ט והם מדברים עליו בהוקרה.
רבי מאיר מקונסטנטין, בנו של רבי יעקב עמדין, אשר אליו פנה הבעש"ט בשאלה הלכתית
משיב לו בדברי הפתיחה הבאים: "אלוף ביהודה ובישראל עושה חיל, קטן וגדול שם הוא.
ממציא מזור ותרף לגבר אין איל. גדול הוא בששר ושם לו ברקת וגבר בכל. ה"ה הרב המופלג
המפורסם בשם טוב מורנו הרב ישראל נרו יאיר".
רבי מאיר תאומים, אביו של רבי יוסף תאומים בעל "פרי מגדים", אשר היה "מגיד מישרים
בלווערטוב לערך עשר שנים ואחר כן נתקבל למגיד מישרים ומורה הוראה בק"ק לבוב" מזכיר
בספרו את המכתב מארץ הקודש, מה שכתב מהור"ר גרשון נ"י לגיסו המפורסם בעל שם טוב
נרו יאיר". כמוהו, רבי אברהם הלר מדולינא שבספרו "זריזותא דאברהם" שנכתב בחיי
הבעש"ט הוא כותב: "ואחר כתבי זאת שמעתי ממש דברים אלו אומרים בשם החסיד ר"י
בעש"ט ושמחתי על זה".
רבי חיים יוסף דוד אזולאי בשם בגדולים שלו קורא לו: "הרב המפורסם קדוש ייאמר לו
מוה"ר בעל שם טוב". רבי שלמה יצחק היילפרין מספר בהקדמה לספר "בית יעקב" - שו"ת
של אביו רבי יעקב היילפרין שלא נדפס: "כד הוינא טליא, זכרתי הרב המפורסם בחכמת
האלקות מו"ה ישראל בעל שם זצ"ל עשה שאלת חלום והראו לו שנשמת אבי מורי ז"ל ]היא[
נשמת רב אלפס ובעבור שלא חיבר הרב אלפסי בסדר קדשים בא אדמו"ר לתקן וכך אמר
בפירוש". מאחר שרבי יעקב נפטר בשנת תצ"ח, הרי שעדות זו היא הקדומה ביותר המספרת
על הבעש"ט. וראוי לציין שכותב הדברים לא היה חסיד. שמעו הגיע גם אל רבי אריה ליב ממץ
בעל "שאגת אריה" שהעיד על הבעש"ט ש"מה שידע היה על ידי שאלת חלום בכל לילה".
אין לנו כל מקור היסטורי בדורו של הבעש"ט המביע דעה שלילית אודותיו, או חוסר אימון
בכחו. הנסיונות למצוא רמזים נגד הבעש"ט בספר "משמרת הקודש" לרבי משה בר יעקב
מסאטנוב נדחו ועל כל פנים אין הבעש"ט נזכר בספר בשמו. מקור אחר מביא דברי ביקורת של
רבי חיים כהן רפפורט נגד הבעש"ט ואולם מקור זה נחשד בזיוף.
רק מקורות אגדה מספרים על התנגדות לבעש"ט. הוא הוזמן לרבי אברהם-אבא ראש ועד
ארבע ארצות כדי להוכיח שהוא תלמיד חכם. הוא נשאל שאלה הלכתית קלה, אולם משהוכיח
כי יודע הוא מה שהתרחש אצל השואל, חדל הלה משאלותיו. לפי נוסח חב"ד הגיעה אל
הבעש"ט משלחת של ועד ארבע ארצות וזו נוכחה לדעת בגדולתו. לפי מקור אגדי אחר, מאוחר
ובלתי אמין, רצו להחרים את הבעש"ט בברודי אלא שהבעש"ט גילה את העניין והצליח לבטל
את המחשבה הזו. לפי מקור נוסף שלח הבעש"ט את רבי זאב וולף קיצעס, נאמן ביתו והוא
אשר ביטל את העניין. גם ידיעה על חרם נגד הבעש"ט באסטרהא נתגלתה כמזוייפת.
המתנגדים לחסידות משהחלו לפרסם את ספרי הפולמוס שלהם הכניסו גם את שמו של
הבעש"ט ומתוך הדברים ניכר שדמותו אינה ברורה להם. בספר הפולמוס הראשון "זמיר
עריצים וחרבות צורים" שנדפס בשנת תקל"ב, אין שמו של הבעש"ט נזכר כלל. כך הם פני
הדברים בספרי המתנגדים גם מחוגי הרבנים וגם מחוגי המשכילים.
הראשון בספרות זו המזכיר את הבעש"ט הוא הפילוסוף שלמה מימון. הוא אמנם קורא לו רבי
יואל בעל שם, אבל אין ספק שהכוונה לבעש"ט - מייסד החסידות. הוא מכנה אותו כ"מקובל
ידוע" שהגיע לפרסום גדול ע"י מעשי רפואה מוצלחים אחדים "שעשה בסיוע של ידיעותיו
המדיציניות וטכסיסי להטים של אוחז עינים שהתאמר כי ביצע את כל זה בעזרת הקבלה
המעשית ובכח השם המפורש. בדרך זו זכה להצלחה גדולה מאד בפולין". ספרו האוטוביוגרפי
שממנו לקוחים הדברים הופיע בשנת תקנ"ב, שלשים שנה לאחר פטירת הבעש"ט.
ארבע שנים לאחר מכן מאשים יעקב קלמנסון את הכת שצמחה במז'בוז' ומייסדה היה "רב
קנאי" ובגללה קשה "לתקן" את מצב היהודים. הדברים אמורים בקונטרס שנכתב בצרפתית
"על מצב היהודים בפולין ועל האפשרות לתקנו".
מחוגי הרבנים המתנגדים לחסידות בולט ישראל ליבל מנובהרדוק שכתב את "ספר ויכוח".
הוא קורא לבעש"ט "המסית הגדול שבגדולים". הוא טוען ש"אין בו מים של תורה", אבל
מאשר ש"הוא יודע דבר שלא ראה ולא שמע", כך, לפחות, "היו אומרים".
מחברו האנונימי של "זמיר עריצים" שנדפס בשנת תקנ"ח מאשים את הבעש"ט ש"הסיר
המצנפת והרים העטרה מהתורה הקדושה. המציא ספר רפואות". גם הוא מוכרח להודות:
"והיה מכיר קצת באיזה סגולות ושמות כמנהגי בעלי השמות".
ההסטוריונים בדור הראשון והשני של "חכמת ישראל" שכתבו בגרמנית כותבים בשלילה
מוחלטת על הבעש"ט מייסד התנועה שנואת נפשם. האחרון שבהם - גרץ - כותב עליו בשנאה
גלויה והוא מוצג כ"בעל עגלה". האינפורמציה היחידה הידועה לו היא מכתבי המתנגדים.
גישה חיובית מגלה שמעון דובנוב המשבח את הבעש"ט על "פשטותו וישרת לבו".
בדורות האחרונים נשתנתה הגישה והכל מכירים באישיותו החד פעמית של הבעש"ט. ד"ר
יהודה אבן שמואל השווה את הבעש"ט לאברהם אבינו ולמשה רבנו. אופייניים לגישה החדשה
הם דבריו של אליעזר שטיינמן על הבעש"ט:
"ר' ישראל היה בבחינת כלל ישראל, היינו, אחד מפשוטי בני ישראל, לא גאון בתורה,
אפילו לא למדן. לא רב ושונה הלכות, לא חריף ועוקר הרים, לא פרנס בדורו, אלא יהודי
סתם, אחד מקטני ארץ, ואף על פי כן עורר תמורה כבירה ברוח העם, ויצא ממנו שפע
רב כזה על אורחות חיים ודרכי המחשבה באומה, שלא ירדו לעולמנו על ידי שום גאון
קדמון או אחרון בישראל. וזה הנס שבדבר, שאדם פשוט נתעלה למדריגה שלא הגיעו
אליה תרשישים, אראלים ואריות. אין זאת כי אדם פשוט זה היה אדם גמור, היינו,
אדם השלם והמושלם בפשטותו, התמים הגמור, תום של טבע, שנתנה לו נשמה
אנושית, טבע חי - כלום יש לנו נס גדול מזה?... הוא עצמו, דמותו כמהותו, פלא נס, כה
פשוט הנהו וכה נשגב ומרומם... כל מראהו של הבעש"ט הוא חזיון בוקר טהור ותמים,
כל דבור שלו בנין-אב בחכמת החיים והוא בעצמו אחד מן האבות".