הקדמה
ר' דוב ב"ר אברהם - בעולם החסידות קורין לו "המגיד ממיזריטש" או "המגיד הגדול" או "המגיד"
סתם - היה מנהיג החסידות אחר פטירתו של הבעש"ט.
על חייו של המגיד בתקופה שלפני פגישתו עם הבעש"ט אין הרבה ידיעות. לידתו היתה קרוב
לשנת ת"ע, שכך נמסר בקבלה שהיה קשיש מן הבעש"ט עשר שנים. הוא היה יליד העיירה
טורטשין הסמוכה לעיר לוצק בווליניא .
על ימי ילדותו מספרים, שפעם היתה דליקה בבית אביו, הוא היה אז כבן ח' שנים. היתה אמו
מצטערת הרבה. אמר לה הבן:
- כשנשרף הבית צריכין להצטער כל כך?
- אמרה לו: - ח"ו, לא על הבית אני מצטערת, אלא על כתב יוחסין שלי שנשרף, ואילן הייחוס שלי
היה עולה על ר' יוחנן הסנדלר.
- החזיר הנער: - אם כן, יתחיל הייחוס ממני!
ר' דוב היה למדן גדול בנגלה ובנסתר. ככל הלומדים שבדורו, היה כרוך אחר שיטת האר"י והיה
מתמכר לה לא רק בעיון אלא גם במעשה. הגיע הדבר לידי כך, שהסיגופים והתעניות החלישו
כוחו והביאוהו לידי חולי ממושך ברגליו.
לכאורה היה עוסק בעיירתו במלמדות. מטורטשין עבר אחר כך לעיר רובנו. מספרים, שפעם
נתאכסן בטורטשין ר' יוסקא, בעל "יסוד יוסף", חתנו של הרב ר' אהרן מרובנו. שמע באכסניה
שמעבר למחיצה מתעסק מלמד עם שני נערים. הקשיב לדבריו של המלמד ונהנה מאוד. לא
יכול להתאפק ונכנס אליו וקבל פניו. כשחזר לרובנו ספר לחותנו:
- מצאתי בטורטשין תלמיד חכם שהוא יחיד בעולם.
- הרב ר' אהרן היה עשיר גדול, ואמר לחתנו: - שלח אחריו ונחזיקהו כאן.
- שלח אחריו לטורטשין.
השיב ר' דוב שלא יוכל לעזוב את תלמידיו באמצע ה"זמן". אחר כך בא לרובנו. נתן לו ר' אהרן
דירה ברחוב הכביש וקצב לו די סיפוקו.
לאחר זמן היה מוכרח לעקור מרובנו משום מעשה שהיה: הדוכס תיקן תשלומי מס גדול ממלח.
לא היתה דעתם של ר' אהרן ור' דוב נוחה מתקנתו זו של הדוכס. הלשינו עליהם ורצה הדוכס
לעונשם במלקות. עקרו מרובנו.
ר' דוב התיישב בעיירה קריפא. משם עבר למיזריטש. לאחר זמן התיישב שוב ברובנו.
הכינוי "מגיד" ניתן לר' דוב לא מפני שהיתה המגידות פרנסתו, כדרך מגידי מוסר ומוכיחים שהיו
רגילים לנסוע בתפוצות ישראל ממקום למקום. אדרבה, מחייו נראה שהיה אוהב לישב בשלוה
במקום אחד ובקביעות. את התואר "מגיד" קבל לאחר זמן, כשנעשה מנהיג לחסידים. כיוצא בזה
מצינו גם אצל שאר הצדיקים שהיה מנהגם לקבל "מגידות" בעיר מושבם או גם בערים אחרות.
וכך הוא חותם, למשל, בסוף אגרת המלצה שנתן לר' ליב בן שרה "מגיד מישרים דק"ק מיזריטש
ודק"ק קוריץ", - שתי קהילות בבת אחת. בעניין אהבתו לישיבה קבועה היה המגיד ההפך מן
הבעש"ט: הבעש"ט היה נוסע כל ימיו ממקום למקום. אבל המגיד היה תוקע עצמו במקום אחד
ושם היה מתבודד ומבלה זמנו עם תלמידיו. הוא היה מתרחק מן ההמון הגדול ומשיחות חולין
אפילו בכל ששת ימי המעשה. גם בזה היה ההפך מרבו הבעש"ט ומתלמידו הקדושת לוי: שני
אלה היו אוהבים לספר עם כל אדם מעניני העולם השפל, ומתוך דברים של מה בכך היו מעלים
הדיבורים לשורש העליון.
אין ידיעות מדויקות על הזמן שבו נתודעו הבעש"ט והמגיד זה לזה והאיך נתודעו. בעניין זה
נשתיירו דברי אגדה בנוסחות שונים. מומנט זה היה חביב על האגדה העממית ולפיכך הרבתה
לטפל בו. לכאורה, נפגשו אבות החסידות בשנותיו האחרונות של הבעש"ט, אחר שנתפרסם כבר
טיבו בעולם. מאורע זה היה סביב לשנת תקי"ז. הבעש"ט עשה על המגיד רושם גדול והשפיע
עליו כל כך, עד שעזב המגיד הרגלו בשיטת האר"י ואחז בשיטת הבעש"ט. במשך הזמן ששהה
המגיד במזיבוז היה מראה לו הבעש"ט חיבה יתירה: הוא קבע לו תמיכה קצובה להוצאותיו.
הקצבה ניתנה באופן מיוחד ויפה: בתשובה על "פדיון נפש" שהגיש המגיד להבעש"ט, נתן לו
הבעש"ט גם כן "פדיון נפש", רובל אחד לשבוע. אין ספק שהמגיד היה היחידי שזכה לקבל "פדיון
נפש" מידי הבעש"ט. אחר כך נתעלה המגיד מתוך כל התלמידים של הרב, עד שזכה להיות
ממלא מקומו של הבעש"ט לאחר הסתלקותו. המקורות, ואפילו דברי האגדה, שותקים על מאורע
זה ואינם מודיעים לנו האיך היה הדבר, שעלה המגיד למדרגה גבוהה זו. רק רמזים קלים מתוך
שיחותיהם של ראשוני החסידים מגלים קצת מעניין ההתאבקות החשאית שהיתה בתוך החבורה:
בעל התולדות - כך היו מתלחשים - לא זכה להיות המנהיג מחמת שהיה קפדן בטבעו. על ר'
פנחס מקוריץ מספרים שהיה מיצר על שלא עברה ההנהגה אחר הבעש"ט אליו, שהרי היה יכול
להרוויח תלמיד הגון כר' נחום מטשירנובל בעל "מאור עיניים" , והיה אומר: - מכל אגודתו של
הרבי אני מצטער רק על ליטאי זה.
מכאן משמע שלא עבר עניין זה של מינוי מנהיג בלי חיכוכים כלל, אלא שבתוך התחרות זו של
התלמידים היה הניצחון על צדו של המגיד.
שתים עשרה שנה היה עומד המגיד בראשה של תנועת החסידות. הרבה תלמידים היו לו. מונים
מספרם ארבעים. ביניהם היו בעלי מחשבה פילוסופית כר' שניאור זלמן בעל "התניא", בעלי
הלכה כהאחים ר' שמילקא ור' פנחס הורוויץ, חברו של הגאון מווילנה ר' אברהם מקאליסק,
ועוד כמה תלמידי חכמים חשובים.
המגיד לא היה כותב בעצמו דברי תורה. תלמידיו היו רושמים לעצמם מה ששמעו מפיו, והכתבים
היו חוזרים בעולם בהעתקות. אחר כך הוציא תלמידו ר' שלמה מלוצק קובץ דרשותיו על פסוקים
ומאמרי רז"ל בספר "מגיד דבריו ליעקב" סופי תיבות: דוב . הוצאת ספר זה היתה על פי רצונו
של המגיד, שרצה להשאיר ספר בעולם, כמו שמספר ר' שלמה בהקדמתו.
סיפורי מופתים ומעשי נסים כמעט שלא נשתיירו הימנו. הרב בעל "התניא" היה אומר, שבבית
המגיד היו שואבים רוח הקודש ממש בדלי, אבל המופתים היו מונחים תחת הספסלים ולא היה
פנאי לשחות להגביהם. כשהייתה עוסקת האגדה המאוחרת בחייו של הרב בעל "התניא" לא
יכלה להכניס לתוך שבחיו מופתים על פי השפעת המגיד, והיתה מוכרחת להביא המופתים
ממקום אחר: כשישב הרב בעל "התניא" על כסא קדשו - כך היו מספרים - ראה שכדי להיות
רבי צריך גם מופתים, וקבל במקצוע זה מר' מיכל מזלוטשוב.
בדברי האגדה מורגש, שלא היו מעריצים כל כך את המגיד כמו שהיו מעריצים את הבעש"ט.
איזה קו של חציצה עובר ועושה הפרש בין הערכת מעלתו של הבעש"ט ובין הערכת מעלתו של
המגיד. כן, למשל, מספרים: פעם אחת נסע ר' נחום מטשירנובל עם שנים מתלמידיו אל המגיד
ממיזריטש. כשנכנסו לקבל שלום ישב המגיד עם בנו ר' אברהם מלאך. אחר קבלת שלום הלך
לו ר' נחום לאכסניה שלו ושני תלמידיו נשארו אצל המגיד. לאחר שעה באו לאכסניה בהתפעלות
גדולה ואמרו לר' נחום, שלפי השערתם לא יהיה עוד כהמגיד ובנו עד ביאת הגואל. אמר להם ר'
נחום: "הלא כתוב וזרח השמש ובא השמש, דור הולך ודור בא? אמנם, הבעש"ט לא היה ולא
יהיה כמותו עד ביאת הגואל, וכשיבוא משיח - יהיה!" וחזר על הדיבור "כשיבוא משיח - יהיה"
שלוש פעמים.
מכל מקום קנה המגיד לעצמו שם גדול בכל תפוצות ישראל. אפילו המתנגדים היו מתייחסים
אליו בכבוד. מספרים, שהגאון מווילנה היה רוצה להתראות עמו, אלא שהיו המתנגדים שבווילנה
מפריעים בכך והשפיעו על הגאון על ידי אמו, שאסרה עליו לילך אל המגיד בגזירת כבוד אם.
המתנגדים היו מספרים, שהגאון היה אומר כי הבעש"ט הטעה להמגיד בקסמיו.
הרדיפות והחרמות של המתנגדים, עם הגאון מווילנה בראשם, שהתחילו בשנת תקל"ב, מיררו
את חיי המגיד, ואפשר שמאורעות אלו היו הגורם העיקרי לקצור ימיו ולפטירתו באותו פרק י"ט
כסלו תקל"ג מן העולם.
המגיד היה חי בימיו האחרונים באנופולי ושם נפטר. הזקנים היו מספרים שעשה המגיד
ממיזריטש חליפין עם ר' יעקב מאנופולי, שהיה מתלמידי הבעש"ט: ר' יעקב נקבר במיזריטש
והמגיד נקבר באנופולי.
על הציון שעל גבי קברו כתוב:
פ"נ אדמו"ר רשכבה"ג המאוה"נ הגדול בנגלה ובנסתר כל רז לא אנס לי' הנשר האלוקי
בוצינא קדישא איש מופת הלא הוא מורינו ורבינו מו"ה ר' דוב בר' אברהם זללה"ה נפטר
שנת תקל"ג י"ט כסלו.