אור ברסלב

תולדות החסידות

הקדמה

דמות הפלאים של בעל ה'תניא'

דמות הפלאים של הרב בעל ה"תניא", יוצר תורת החב"ד, אדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן

מליאדי, שהשנה מלאו מאה וחמשים שנה להסתלקותו כ"ד טבת תקכ"ג , דמות פלאים זו

היא אחת הדמויות המעטות שבהופעתן יוצרות תקופות ומחוללות מהפכות, מהפכה בהשקפת

עולם, בדרכי החיים, בהכרה ובהרגשה, בהרגלים ומנהגים. היה מי שאמר: הגר"א מווילנא

השאיר אחריו ספרים והבעש"ט השאיר אחריו אנשים. אם נכונה הערכה זו או לא, אבל בנוגע

להרב בעל התניא הדבר ברור: הוא השאיר אחריו גם ספרים וגם אנשים. ספרים - לא בלבד

ספריו הקלאסיים, התניא והשלחן ערוך שלו, ולא בלבד הספרים שנכתבו מפיו על ידי אחרים,

כמו: הלקוטי תורה, תורה אור, באורי הזוהר ועוד, אלא אף כל אותה הספרות החב"דית

הרחבה, כל אותה השיטה העיונית במחקר רזי העולם ותעלומות סתרים של האלקות,

הבריאה, ההויה והאדם, כל אלו הן נחלת נכסי הרוח של הרב. מנכסים אלה הן מתפרנסות

וניזונות מהם יתד מהם פינה. ואנשים - הלא המה רבבות אלפי ישראל חסידי חב"ד בכל

ארצות פזוריהם למקומותיהם ומושבותיהם, הרועדים לשמו ולזכרו של הרב.

הרב נולד בשנת תק"ה בעיירה ליאזנא, שהיתה אז תחת ממשלת פולין. בילדותו הכירו בו כי

לגדולות נוצר ובהיותו בן שלש עשרה, בר מצוה, ונתקבל לחבר בחברה קדישא, כנהוג אז, כתבו

עליו בפנקס החברה: "החכם המופלא תנא ופליג מהרש"ז דין זרע ברוך, זה ינחמנו..." כבן

שמונה עשרה גמר את התלמוד עם נושאי כליו, ראשונים ואחרונים וגם התחיל לעסוק בלמוד

הקבלה. שמו נתפרסם כעילוי וגאון. כבן עשרים נשאו לבו לנסוע להמגיד ממיזריטש, יורש

כסאו של הבעש"ט. בבואו לשם נפקחו עיניו באור החסידות של הבעש"ט והמגיד.

בשנת תקל"ג נפטר המגיד ותלמידיו התחילו להנהיג עדת החסידים כל אחד בסביבתו, הנהיג

ברוסיה הלבנה וליטא רבנות חסידותית הצדיק ר' מנחם מנדל מויטבסק, והרב נסע אליו.

בשנת תקל"ז נסע ר' מנחם מנדל וקבוצה של שלש מאות חסידים עמו לארץ ישראל, הלא הם

עלית החסידים הידועה של שנת תקל"ז, הרב נסע ללותם עד מוהילב של הדניסטר, ומשום חזר

לרוסיה הלבנה, ונתקבל לרבם של החסידים במדינה ואז התחיל לגלות ולפרסם את תורת

החסידות לפי השיטה החב"דית שלו ומכל עברים נסעו אליו לשתות בצמא את דברי קדשו.

תורתו נתפשטה יותר ויותר וחסידים לאלפים ולרבבות היו מתאספים אליו.

שיטתו בחסידות נקראת בשם חב"ד חכמה, בינה, דעת שכן עיקר יסודה ההתבוננות והעמקת

הדעת בגדולת השם "וצדיק באמונתו יחיה", כלומר: אמונה פשוטה בלתי מספיקה, שכן יש

אשר גם "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא" הגנב על פי המחתרת קורא לה' שיעזור לו ,

אלא צריך להמשיך חיות באמונה ולהתענג על ד' בהשגה ודעת. "דע את אלקי אביך ועבדהו".

העבודה צריכה לבוא מתוך הדעת על ידי שיתקע מחשבתו בד' בחוזק ואומץ הלב והמוח עד

שתהא מקושרת בד' בקשר של קיימא בל ינתק.

בארוכה ובפשטות ביאר הרב את שיטתו בספרו הקלאסי "תניא", שנדפס לראשונה בשנת

תקנ"ו, ומאז חזר ונתפרסם במהדורות רבות בארצות שונות המהדורה האחרונה: כפר

חב"ד תשכ"ב . שני חלקים להתניא: ספרן של בינונים ושער היחוד והאמונה. הראשון, ספר

הבינונים, מיוסד על הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו". בהסבר עמוק

הוא מגדיר את חלוקי המדרגות של צדיקים, בינונים ורשעים. כבר מתוך הפרק הראשון

נמצאנו למדים שצדיק אינו זה שנושא על כתפיו שק מלא מצוות ולא זה שהוא עצמו משמש

לשק מלא מצות, ומאליו מובן: אין זה ביטויו של הרב ולא לשונו. אבל הדגשתי: נמצאנו

למדים. הוא מבחין בין צדיק בתורת מי שזוכה בדין, מפני שזכויותיו מרובים על עוונותיו,

שאינו נקרא צדיק אלא בשם המושאל לענין שכר ועונש, לבין צדיק בעצם, לענין אמיתת שם

התואר והמעלה, שהוא זה שמגביר נפשו האלקית ונלחם כל כך עם נפשו הבהמית עד שמגרש

ומבער הרע שבקרבו, בבחינת ובערת הרע מקרביך, והוא מואס ושונא כל תענוגי עוה"ז להתענג

בהם בשביל מלוי תאות הגוף בלבד ולא לעבודת השם מחמת גודל אהבתו לד' וקדושתו

באהבה רבה. ומי שיש בו עדיין מעט מזעיר בלבו, אלא שכפוף ובטל לטוב מחמת מיעוטו, הרי

זה צדיק שאינו גמור, והוא הנקרא "צדיק ורע לו", דהיינו "שיש בו עדיין קצת רע אלא שבטל

לו". ומדרגה זו מתחלקת לרבבות מדרגות בבחינת מיעוט הרע הנשאר ובביטולו במיעוטו

בששים או באלף ורבבה וכיוצא.

ולעומת זה רשע וטוב לו, הוא שהטוב שבנפשו האלקית כפוף ובטל לגבי הרע שבקרבו, וזה

יתחלק גם כן לרבבות מדרגות חלוקות בענין כמות ואיכות הביטול וכפיפת הטוב לרע, ויש

רשע ורע לו, שהרע שבנפשו הוא לבדו נשאר בקרבו וגבר כל כך על הטוב עד שנסתלק מקרבו

ועוד בבחינת מקיף עליו מלמעלה, שכן אמרו חז"ל: כל בי עשרה שכינתא שריא.

ודרגת הבינונים היא מידת כל אדם, וכל עיקר ספר התניא נועד לבאר שכל אחד יכול על ידי

התבוננות בגדולת השם לעורר אצלו אהבה ויראה. הבינוני מצד עצמו אין בכחו למאוס ולשנוא

את הרע שבלבו, כי יצר לב האדם רע מנעוריו הוא אצלו בתוקפו כתולדתו, אבל אין הרע גובר

להתלבש בגוף, ששלשה לבושי הנפש שהם מחשבה, דבור ומעשה של הנפש האלקית, הם

לבדם מתלבשים בגוף. הבינוני לא עבר עבירה מימיו, ולא נקרא עליו שם רשע אפילו שעה אחת,

אלא שמהותה ועצמיותה של הנפש האלקית שהם עשרה כחות הנפש, לא להם לבדם המלוכה

והממשלה על הגוף כי אם בעתים מזומנים כמו בשעת ק"ש ותפילה, אבל אחר התפילה הרע

חוזר וניעור ומתאוה תאוה לתענוגי עוה"ז בין בהיתר ובין באיסור, אלא שאין בכחו להוציא

לפועל תאותו במחשבה דבור ומעשה.

בארוכה מבאר הרב איך "קרוב אליך הדבר" להיות בינוני ולא סתם קרוב אלא "קרוב מאד"

ולא סתם להיות בינוני, אלא אף לעורר בגילוי בלב אהבה ויראה. קשה בימינו, ואולי לא רק

בימינו, לראות אנשים במדרגת בינוני לפי "התניא". על יחידי סגולה מחסידים, יש שהם

אומרים עליהם: הרי הוא "בינוני" של התניא. וכבר בימי הרב עצמו היה מעשה, שהוא הרב,

אמר פעם: אם לדבר בלי ענוה ושפלות, הרי כגון אנא בינוני. והיה בשעת מעשה אחד מגדולי

החסידים, והוא גם עשיר גדול, נענה ואמר: הרי גם אני אינני מחזיק עצמי לרשע ח"ו ואם

הרבי הוא בינוני, אז מה אני? השיב לו הרבי: הרי בינוני הוא עולם מלא, כלומר: מדרגות רבות

יש בבינוני. ודאי שהרב, בכל זאת, אמר מה שאמר בתורת ענוה, אבל שבינוני הוא עולם שלם

הרי למדנו מדבריו.

אלא, שאף על פי שנדמה לנו שלא קרוב הדבר לבוא לידי גילוי האהבה לאלקות, אחרי כל

הדרכים וההסברים והעצות המבוארים בתניא, הרי מכל מקום את הדגש החזק העמיד הרב

לא כל כך על גילוי האהבה בפועל והתפעלות המידות ברגש, אלא על ההתבוננות, ה"מוחין"

ושעל כל פנים יבין במוחו מה שהאהבה והיראה צריכות להיות וידע את מהותן ואיכותן. אמר

פעם הרב: "וידעת היום והשבות אל לבבך", ב"וידעת" כתוב היום, מה שאין כן ב"והשבות אל

לבבך" עכשיו, היום, צריכים להיות מוכנים בדעת, שלא יהיה חסר אלא "והשבות על לבבך"

להמשיך ממוח אל הלב, וזה יבוא על ידי משיח צדקנו, שהוא יפיח את הניצוץ של אהבה ויראה

בלב. אבל אלה שאינם עוסקים בידיעת אלקות, יהיה משיח צריך להתחיל עמהם מאלף בית...

מה שהמוחין צריכים היום להשפיע בפועל ממש, הוא בעיקר על המחשבה, הדבור והמעשה.

אין אדם שליט על המידות שבלב, ואפילו על הצווי היסודי של "ואהבת את ד' אלקיך". נשאלת

שאלה איך נופל על כך צווי? שהרי ממה נפשך: אם ישנה האהבה אין צורך בצווי ואם איננה

לא מועיל הציווי? והתשובה היא, כי הציווי מתחיל מ"שמע ישראל", כלומר, שישמע ויתבונן

בשכלו כי ד' אלקינו ד' אחד, עד כדי שיגיע לידי "ואהבת". אבל יכול אדם למשול ולשלוט על

מחשבתו ודבורו ומעשיו, אפילו נגד המידות שבלב, עד אשר לבסוף יתהפכו אף המידות

לקדושה. בניתוח מעמיק הוא חודר במחשבות אדם ותחבולותיו ובחדרי סתריה של הנפש

וכוונותיה ומורה דרך כיצד ליישר ולכוון אותם.

בחלק השני של התניא, שער היחוד והאמונה, מבואר היסוד של אחדות השם, שאין פירושה

שאין אלהים אחרים:

"וכי תעלה על דעתך - הוא שואל - שיש אלוה במים מתחת לארץ, שצריך להזהיר על

כך, והשבות אל לבבך כי בשמים מעל ועל הארץ מתחת אין עוד?"

אלא גדרה של אחדות זו הוא שאין שום מציאות אחרת זולת מציאות השם, "אין עוד" ממש,

אין שום דבר עוד, ואילו ניתנה רשות לעין לראות את החיות שבכל נברא השופע בו ממוצא פי

ד', לא היה גשמיות הנברא וחומרו וממשו, נראה כלל לעינינו. נקודה עיקרית זו, מתבארת שם

בארוכה.

נלווה לספר ה"תניא" עוד שני חלקים: אגרת התשובה למן מהדורא שניה תקנ"ט ואילך,

ואגרת הקודש למן מהדורת תקע"ד ואילך. שלשים ושנים אגרות שכתב הרב לחסידיו, רובם

בזירוז על עניני צדקה בכלל וצדקת ארץ ישראל בפרט "שהיא צדקת ה' ממש, כמו שכתוב

'תמיד עיני ד' אלקיך בה'". אופייני מה שכתב הרב במקום אחר על ארץ ישראל: "גם עכשיו" -

הוא כותב - "אפשר להשיג השגות עליונות בארץ ישראל, יותר אפילו ממה שהשיגו צדיקים

כמותם בזמן הבית" תורה אור, ויצא . הרב הזהיר ביחוד על האהבה ואחוה ורעות בין אדם

לחברו. "ואהבת לרעך כמוך" - הוא כותב בתניא פרק ל"ב - "הוא לכל נפש מישראל למגדול ועד

קטן, כי ... מי יודע גדולתן ומעלתן בשמים ומקורן באלקים חיים" השוה: "לפעמים נשמת

אדם גבוה לאין קץ, באה להיות בנו של אדם נבזה ושפל" פרק ב' אף הוא מבאר הלשון

"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", לומר שאף הרחוקים מתורת ד' ועבודתו, ולכן נקראים

בשם בריות בעלמא, צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה וכולי האי ואולי יכול לקרבן לתורה

ועבודת ד', והן לא הפסיד שכר מצות אהבת רעים".

החדושים המעשיים שהנהיג הרב - כמו סכינים מלוטשים לשחיטה, דבר שהונהג לבסוף

בכל מקום, ועוד - הוא סידור התפילה בנוסח האר"י, מדוקדק היטב בכל מלה ומלה. מעטים

הם הסידורים מעשי ידי מחברים, ברובם הם מעשי מדפיסים ומו"לים. המחברים הסתפקו

בפירושים או בנוסח בדרך כלל: אשכנז, ספרד, וכיוצא. הרב הגיה ודקדק דקדוק נמרץ, כל

משפט תיבה ואות שבסידור, באופן אשר מלבד הכוונות של קבלה שהכניס בתוכן, והן לא

ניתנו לכל, הרי גם עצם הנוסח כמו שהוא, מעורר התפעלות של רגשי קודש והוד וזוהר ויופי.

הרב נתפרסם אף כפוסק ממדרגה ראשונה. עוד בהיותו במיזריטש התחיל על פי הפצרתו של

המגיד לחבר את השלחן ערוך שלו. לשונו המלוטשת והסברתו הנפלאה העמידו אותו על גובה

מיוחד שאין דוגמתו. וראוי ליחד קצת את הדבור על מפעלו זה של הרב. מה היתה המטרה

שהציב לו הרב בחיבור שלחנו? בעצם לא הוא הציב את המטרה, הוא קלע אל המטרה שהתווה

לו מורו המגיד ממיזריטש. כך כותבים בני הרב בהקדמתם לשולחן ערוך הרב:

"... ובעודו עומד לפני ד' שם נתעורר רוח קדשו של מורו... ויבחר בכבוד אאמו"ר ז"ל

והפציר בו עד בוש ואמר לו אין נבון וחכם כמוך לירד לעומקה של הלכה להוציא לאור

תמצית ופנימית טעמי ההלכות הנזכרים בכל דברי הראשונים והאחרונים ופסק ההלכה

המתברר ויוצא מדברי כל הפוסקים".

נמצאנו למדים כי שלש נקודות יסודיות מהוות מטרת עריכת "שלחנו" - הסידור בלי בלבול

ותערובות , הנימוקים וההכרעה.

הסידור מתבטא לא בלבד בסגונו המדוייק ושפתו הברורה אלא אף בבחינה העניינית "דבר

על אופניו", מהמוקדם אל המאוחר. הש"ע המקובל של מרן והרמ"א, מכיון שאין תעודתו

אלא ליתן פסקים מעשיים להנהגת האדם בפועל, אינו רואה צורך להקדים וליתן אף את

עיקרי ההלכות המוקדמות לההוראה המעשית. לא הוזכר למשל, בשו"ע שיש מצות עשה של

"תשביתו" בערב פסח, ושלפני חצות ארבעה עשר מועיל מן התורה בטול והפקר, ושחכמים

גזרו שלא יועיל הבטול והצריכו לבדוק החמץ, שכל אלה הן ידיעות מוקדמות לאותו הסעיף

בשו"ע המדבר על הבדיקה: "בתחילת ליל י"ד בודקים את החמץ" וכו' תל"א, א' מצד

המעשי הרי זה מספיק. "בודקים" ... אבל הרב מסדר הדברים, עד שהגיע לגוף הדין של

הבדיקה הוא מבאר כל הנחוץ לדעת לשם כך קודם לכן, וכך יצא אשר במקום שני הסעיפים

אשר בסימן זה בשו"ע, לפנינו בשו"ע הרב י"א סעיפים.

מטרות שונות לשני ה"שלחנות". הראשון, שו"ע המקובל, מטרתו מעשה הדינים, והשני, זה

של הרב, ידיעת הדינים. ומכאן כמה הבדלים אף בסידור הדינים עצמם, לא רק ההקדמות

שלהם. אם, למשל, לפנינו דין של לכתחילה ובדיעבד, שלכתחילה צריכים לעשות באופן זה

ובדיעבד יוצאים אף באופן אחר, מה יש להקדים בעריכות הדינים ומה לאחר? הדבר תלוי

בכיוונו של המחבר. אם הוא מתכוון לצד המעשי, הרי שהלכתחילה קודם. הלכתחילה הרי

הוא הסדר הקבוע והרצוי, והבדיעבד - המקרי והעראי ושלא מן המבחר. אבל אם ידיעת

ההלכות העיקר, הרי הסדר להיפך, הדין העיקרי והמסודר, לרוב הוא דוקא הבדיעבדי, אלא

שלכתחילה מחמירים לשם תוספת הידור או זהירות. והעיקר קודם לההידור. דוגמא: "זמן

תפילת השחר מצותה שיתחיל עם הנץ החמה כדכתיב יראוך עם שמש, ואם התפלל משעלה

עמוד השחר והאיר פני המזרח יצא" - כך בשו"ע פ"ט א'. הלכתחילה קודם לבדיעבד, אבל

הרב מלבד מה שכדרכו הוא מתחיל קודם לכן מעיקר חיוב התפילה ואחר כך הוא בא לזמן

התפילה, הרי את הזמן עצמו כך הוא מנסח:

וזמן התפילות הוא כזמן התמידים, שתמיד של שחר זמנו מתחיל משעלה עמוד השחר

שהוא אור הנוצץ מהחמה במזרח, מהלך ד' מילין קודם הנץ החמה אלא שהיו ממתינים

עד שהאיר כל פני המזרח עד שבחברון... לפיכך גם תפילת השחר זמנה מתחיל מעמוד

השחר, אלא שלכתחילה מצוה להתחיל עם הנץ החמה דהיינו אחר יציאתה ולא קודם

לכן משום שנאמר "יראוך עם שמש".

אנו רואים שאין הרב מקמץ במלים. הוא מרחיב את הביאור. אבל עם כל אריכות לשונו אנו

מתרשמים מדייקנותו הנמרצת. מלה בסלע, לא חסר ולא יתר; כל משפט, כל דבור וכל תיבה

יש להם משקל ומשמעות. עתרת המלים אינה באה למלא את מקומו של התוכן אלא משמשת

לו יד ומתהתכת עמו לגוף שלם. בניסוח שלו יש אשר אגב-אורחא הוא מלמדנו עיקרים

ויסודות. דוגמא:

"אסור להכות את חברו אפילו הוא נותן לו רשות להכותו כי אין לאדם רשות על גופו

כלל" שו"ע הרב ח"ה ה' נזקי גוף ונפש ,

שהאדם אסור לחבול בעצמו - מבואר בגמרא וברמב"ם ובשו"ע, אלא שבכל המקורות כתוב

ש"אינו רשאי", או ש"אסור", והרב ניסח הדברים באופן שיוצא לנו נקודה נפלאה: "אין לאדם

רשות על גופו כלל", כלומר: אין הגוף שלו ואין הוא הבעלים על גופו. מיסוד עקרוני זה יש

תוכן העניינים

תולדות החסידות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה