בני החבורה מלוכדים סביבו
הפצת מעיינות החסידות ברבים, בהיקף נרחב לא היתה ניתנת לביצוע, לולא הגיבוש החברתי
בקרב בני חבורתו של הבעש"ט. שהיו מלוכדים מסביב לרבם ומדריכם, ומראשיתה חייבה
תורת החסידות את ליכוד התלמידים סביב רבם או בלשון חסידים "ההתקשרות אל הצדיק".
הבעש"ט היה מדגיש את החובה המיוחדת של התלמידים להתקשר לרבם "כדי שיעלה
אותם", וכפי שמוסר משמו נכדו רבי משה חיים אפרים מסדילקוב, בעל "דגל מחנה אפרים",
הרי "כל עליות של האדם אי אפשר להיות, כי אם על ידי ראשי וצדיקי הדור. הן המדות של
האדם, הן דיבורים שלו, הכל הצדיק יכול להעלות".
הבעש"ט הטעים את החובה המוטלת על המצטרפים לדגל החסידות להתקשר אל רבותיהם
ולבקר בהיכליהם לעתים מזומנות, וכך היה מפרש את הפסוק "כתוב זאת זכרון בספר ושים
באזני יהושע", כי אף שאמר לו לכתוב בספר, והיה די בזה, עם כל זאת "שים באזני יהושע"
שידבר עמו פנים אל פנים, כי העיקר מה ששומעין מהצדיק - ועל כן מוכרח כל איש לנסוע
לצדיק הדור ולהתקשר בו. אף רבי ישראל, המגיד מקוזניץ, מונה בין החידושים בתורת
החסידות את ההתדבקות לצדיק: "מימי הבעש"ט ואילך עלתה קרנו של הצדיק ונותנים כבוד
לשמו". וזו היא לדבריו בבחינת "החזרת עטרה ליושנה".
לליכוד החברים היתה משמעות מיוחדת בהוי חייהם של תלמידי הבעש"ט, שהיה עורך את
שולחנו בצוותא, יחד עם בני החבורה, כדברי רבי שלמה מרדומסק "וזה הסוד גילה לנו קדוש
עליון הבעש"ט ז"ל שיהיה ארוחת שלחנו עם הנלווים אליו, כדי להשפיע להם השפע מסטרא
דקדושה".
וכך החלו בני החבורה לנהור לבית רבם בשבתות ובמועדים ובכל יומי דפגרא כדי לשהות את
היום במחיצתו של הבעש"ט, להתפלל יחד עמו, ובתפילתו "היה מנשא ראש כולם" וכן סעדו
על שלחנו והתבשמו מתורתו.
לא כל אחד יכול היה להצטרף לאותה חבורה שעסקה בעבודת השי"ת עד כדי מסירות נפש.
רבי יעקב יוסף מפולנאה בעל ה"תולדות" מוסר בשם הבעש"ט:
"כאשר הוליכוהו תחת עץ הדעת טוב ורע, היו עמו אנשים הרבה מישראל, ואחר כך
שהעבירוהו תחת עץ החיים נתמעטו, ואחר כך כשהכניסוהו לגן עדן הפנימי, נתמעטו
עוד עד שנשארו מעט מזעיר".
אולם התלמידים הנבחרים היו נאמנים לרבם וקיימו את הוראותיו במסירות נפש.
בני החבורה שהתלכדו סביב הבעש"ט, שמרו לו אמונים ללא שיור. אחד מתלמידיו הקרובים,
רבי דוד לייקיס, היה מספר על אמונת צדיקים שהיתה מושרשת בקרבם. בשעה שהבעש"ט
ביקש מתלמידיו לאסוף ביניהם סכום כסף לקניית משקה, וברשות בני החברה לא היתה
אפילו פרוטה אחת, הכניסו את ידיהם בכיסם, מתוך בטחון מלא שדיבורו של צדיק אינו חוזר
ריקם, ואכן נמצאו שם הפרוטות הדרושות לקניית י"ש להתוועדות בצוותא.
תלמידיו של הבעש"ט שאבו מבאר תורתו וחכמתו, אולם לא החסירו משלו כלום, וכשם
שהמעיין כל מה ששואבין הימנו הוא מגדיל נביעתו יותר ויותר, כך השפיע הבעש"ט לתלמידיו,
והם לא החסירו הימנה כלום, "תורת ה' תמימה" - היה הבעש"ט מפרש "שלא נגע בה אדם
מעולם", והשפע שהשפיע לתלמידיו לא היה אלא בבחינת "חבית העוברת על גדותיה".
רבי יצחק אייזיק מקאמארנא מוסר בשם אנשים שהעידו לפניו על דרך לימודו עם התלמידים.
"כשהיה הבעש"ט לומד עם תלמידיו, היה אש מלהטת סביבותיהם, ומתקבצים מלאכי השרת,
והיו שומעים הקולות והברקים". ואחד מתלמידיו שהיה מכונה "החזן של הבעש"ט" סיפר
לרבי אלימלך מליזנסק, כי בשעת לימודם "להטה אש סביבותיהם עד שנזדככו כל כך וקיבלו
תורה מפי מרן כדרך שקיבלו ישראל על הר סיני, וקול שופר חזק מאד ממש כמו בהר סיני",
ואחד מתלמידי תלמידיו סיפר כי, "הם היו מרגישים בשעה שאחד משבעת הרועים ביקר אצל
רבם, אף אם לא ראו אותו".
כל דיבור שיצא מפי הבעש"ט נתפרש על ידי תלמידיו ושומעי לקחו, מתוך אמונה שלמה שבכל
דיבור היתה לו כוונה מיוחדת, ואף אם הדברים נסובו, לכאורה, על עניני חול, שכן שיחת חולין
של תלמידי חכמים צריכה לימוד. וכן הקפידו על צעדיו והליכותיו. "גדולה שימושה של תורה
יותר מלימודה".
הבעש"ט השמיע את דבריו באזני תלמידיו, והללו חזרו עליהם בדחילו ורחימו. אף היה להם
בית מיוחד מחוץ לעיר, שבו התאספו לחזור על התורה ולאחר שהדברים היו שגורים על
לשונם, התפזרו לכל קצווי המדינה להפיץ את תורת רבם.