7. מזכרונותיו של בעל שבחי הבעש''ט על התולדות
א. תפילה
כשהיה אב"ד בק"ק נמירוב, אחר הבריחה שנה אחת, היה דרכי, כשהייתי מניח תפילין דרבינו
תם הייתי ירא להניח בפני הבריות, כי הייתי עדיין רך בשנים, והייתי נוהג שבשעת "אשרי-ובא לציון"
הלכתי לבית הגדול, כי לא היה שם איש בשעת התפילה, כי היו מתפללים בחדר סמוך לבית קטן,
רק הגבאי שלו היה נמצא בבית. ופעמים היה הגבאי הולך לשוק לקנות צרכי הבית.
פעם אחת נכנסתי לבית והנחתי שם תפילין דרבינו תם, ונשתהיתי. בתוך כך גמרו התפילה ונכנס
הרב ז"ל לביתו ופנה כה וכה וראה כי אין איש. שאלתי אותו: "מה רבינו מבקש?" אמר לי: "אתה
הולך בתפילין". מיד הסירותי התפילין של ראש מעלי. אמר לי: "לך לבית המדרש וראה אם גמרו
התפילה". הלכתי ומצאתים מתפללים עדיין "אשרי-ובא לציון". באתי ולא מצאתי אותו, כי הסיר
התפילין והלך. המתנתי לו. כשבא לבית ושאלני, אמרתי שגמרו התפילה, כי שערתי שבוודאי
גמרו התפילה. התחיל להניח תפילין. ידעתי שילך לבית המדרש, וקדמתי והלכתי, ומצאתי שאחד
עומד לפני התיבה ואומר תהילים כמו בשינה. וידעתי שהרב ירגז על זה - - -. ותהילים צווה הרב
לומר בכל בתי כנסיות אותיות נמירוב ואותיות קר"ע שט"ן משולב בשם הוי"ה מפסוקי "אשרי
תמימי דרך", ומקודם יאמרו קפיטל פ"ג, ושיאמרו בכל יום יהי רצון אחר אמירת תהילים. רגז
ואמר: "אין בי כוח עוד שאת אתכם עלי. אתם חושבים מחשבות כל אחד לעצמו. אני אומר לכם
שלא יהא קל בעיניכם העניין אודות הקידר". ומשם הלך לבית הכנסת ושם נח מרוגזו, ורמז
הדברים דרך פשט. אילולא שמעתי קודם לכן דבריו בבית המדרש לא הבנתי רמזותו. וביום
קיבץ תינוקות של בית רבן לבית הכנסת וצווה לומר צ"א פעמים "ויהי נועם" קודם המנחה.
בבוקר שמעו שבלילה העבר הלך הקידר חצי פרסה סמוך לטולטשין מחנה גדול והיו קרובים לעיר
נמירוב, ותהילה לאל ששלחו הישמעאלים שר אחד באשי אחריהם, וחזרו כולם.
שמעתי מאיש אחד, ושמו ר' דוד, שהיה דר באותו זמן בק"ק שארגרוד, שיום אחד קודם לכן צווה
הרב ר' מרדכי מק"ק הנ"ל להקהל שישלחו שליח מיוחד אל הרב דק"ק נמירוב שיתפלל אודות
הקידר. שלחו שליח וצווה להם שילך בבוקר. ובבוקר אמר הרב הנ"ל: "אין צורך בשליח, כי כבר
ידע הרב דק"ק נמירוב".
ב. קצת מהנהגתו
היה לומד בכל יום בטלית ותפילין. קודם האכילה היה לומד שיעור גמרא ו' דפין, וגם בשעת
אכילה, בין מאכל למאכל, לא פסק פומיה מגירסא. ואחר האכילה היה ישן מעט מזעיר וקם
משנתו ומניח תפילין ולומד עד תפילת המנחה. גם בלילה היה לומד הרבה. לא עבר עליו לילה
אחד שלא קם בחצות ממש, בקיץ ובחורף, הן בחול והן בשבת ויום טוב. והלימוד שלו ותפילתו
וכל דבר שבקדושה היה עושה בכח, עד שבשרו מזדעזע עליו.
היה עושה פדיון שבויים וצדקה הרבה מאוד.
בביתו היתה פרנסתו בדוחק ולחץ. פעם אחת התרעמה אשתו הרבנית עליו ועל בנו אל אודות
הדוחק והלחץ, והשיב לה: - כתוב "ויהיו עניים בני ביתך".
ג. מהתענית של הרב
היה מתענה בתשובות הקנה בזה האופן: היה מתענה מדי יום ביום, ובכל חודש וחודש היה
מתענה פעם אחת משבת לשבת. ואין איש מאנשי הבית שהיו יודעים מזו התענית. רק בתולה
אחת, בת אחותו, נדבר עמה שהיא תהא מביאה לו אוכל, ולא אחר, וגם תפנה המאכל, שלא
יודע לבני הבית. ככה היה מתענה ה' שנים. בשנה השישית אירע שהתענה משבת לשבת,
והבעש"ט היה בדרך ושמע כרוז: "מהר רוץ אליו במרוצה, כי היום יתבטלון מוחין שלו". רץ אליו
במרוצה גדולה, עד שמת לו בדרך סוס של עשרה אדומים. בא ואמר להרב: "מת לי סוס של
עשרה אדומים בדרך על ידך, ותהיה כפרה תחתיך". ותכף אכל, ושמע לו אחר כך.
ד. על תפילתו של התולדות
שמעתי מהרב שהיה אומר בזה הלשון:
מרגלא בפומיה דהצדיק ר' יעקב יוסף ז"ל: "נקל לי לומר עשרה חילוקים מלהתפלל שמונה עשרה
אחת."
ושמעתי מר' זוסיל מאנפולי: "כשנסעתי מאחי ר' אלימלך דרך זולקווא עמדתי בבית המדרש
במקום אחד להתפלל, והיתה התפילה זכה וברורה כערך תפילות הבעש"ט. לא ידעתי מאיזו
סיבה. ואמרו, כי המקום הזה היה המקום של בעל ספר תולדות יעקב יוסף."
ה. חשקו של התולדות לנסוע לארץ ישראל
שמעתי מהרב דקהילתנו מ' גדליה ז"ל.
כמה פעמים חשק הרב לנסוע לארצנו הקדושה, והרב הבעש"ט אמר שלא ייסע, ואמר לו: "סימן
זה יהיה בידך. כל פעם שיפול לך חשק לנסוע לאה"ק תדע נאמנה שיש דינים על העיר, ר"ל, ושטן
מטריד אותך כדי שלא להתפלל בעד העיר. על כן כשיפול לך חשק לנסוע לאה"ק התפלל בעד
העיר."