6. רחמנא לבא בעי
כפרי אחד, שהיה מתפלל תמיד ימים נוראים בבית מדרשו של הבעש"ט, היה לו ילד מטומטם
שלא היה יכול לתפוס אפילו צורת האותיות, ובפרט לומר דבר של קדושה, ולא היה אביו לוקחו
לימים נוראים אל העיר, מחמת שלא ידע כלום. כנעשה בר מצווה לקחו עמו ליום הכיפורים, כדי
שיהיה אתו לשמרו שלא יאכל ביום הכיפורים לחסרון ידיעתו והבנתו. והילד היה לו חליל שהיה
מחלל בו תמיד בשעת ישבו בשדה לרעות הצאן והעגלים. לקח אתו בכיס בגדו את החליל, ואביו
לא ידע מזה. כל המעת לעת היה יושב הנער בבית המדרש ולא יכול לומר כלום.
בשעת תפילת מוסף אמר לאביו: "אבא, יש אתי החליל שלי, ואני רוצה מאוד ליתן קול בחליל".
נתבהל אביו מאוד וגער בו ואמר לו: "השמר לך לבל תעשה חס ושלום את הדבר הזה!"
הנער היה מוכרח להתאפק.
בשעת תפילת מנחה אמר לו עוד הפעם: "אבא, הרשני לחלל בחלילי".
קללהו האב קללה נמרצת והזהיר בו באזהרה רבה לבל ינסה חלילה לעשות כזאת. ולא היה יכול
ליטול החליל מיד הנער, מפני שהוא מוקצה.
אחר תפילת מנחה בקש עוד הפעם מאביו להרשותו לחלל איזה קול. כשראה אביו תשוקתו
הגדולה לחלל, שאל את הנער: "באיזה מקום אתה מחזיק את החליל?" הראה לו. נטל אביו
את הכיס והחזיק בידו הכיס עם החליל, כדי לשמרו שלא יחלל בו. וכן התפלל תפילת נעילה
וידו מחזקת את כיס הבגד של הנער עם החליל.
באמצע התפילה לא יכול הנער להתאפק והשמיט בחוזק רב את החליל מתוך הכיס ומיד אביו
ונתן קול גדול בחליל. תמהו כל השומעים.
והבעש"ט קיצר אחר הקול הזה את תפילתו מהרגלו ואמר: "הנער הזה העלה בקול חלילתו את
כל התפילות והקל מעלי".
והסביר:
הנער אינו יודע לומר כלום. וכשראה ושמע במשך כל היום הקדוש תפילת ישראל
בער בו ניצוץ קדשו כמו אש ממש. היודע יכול להלביש תבערת הקדושה והתשוקה
בתיבות התפילה לפניו יתברך. אך הוא אינו יודע כלום, ולא מצא בעצמו שום אמצעי
אחר לרוות צימאונו, רק לחלל בחליל לפניו יתברך. ומה שאביו היה מונעו בזה
בערה בו אש תשוקתו בכל פעם יותר עד כלות נפשו ממש, ובחוזק תשוקתו חלל
באמתות נקודת לבבו בלא שום פניה, רק לשמו יתברך בלבד. ורחמנא לבא בעי,
והבל פיו הנקי נתקבל מאוד לרצון לפניו יתברך, ועל ידי זה העלה כל התפילות.