3. ר' פנחס לא נשבע מעולם אפילו על אמת
מעשה שסיפר הצדיק ר' ישראל מריזין בשעת סעודה אחת .
מפורסם לכל קדושת ארי דבי עילאה ר' ליב משפולה, הנקרא בפי כל הסבא משפולה. הסבא
נקרא בשם זה, מחמת שבזמן בואו לשפולה היתה העיר מלאה חוטאי ישראל, וכמעט שלא ידעו
קרוא בסידור התפילה. והצדיק הקדוש קירב אותם לכנפי השכינה עד כי השיבם אל בוראם ונעשו
כגרים שנתגיירו. לכן קראו לו סבא קדישא, מפני שזוהי בחינת הסבא אברהם אבינו עליו השלום,
שהיה מכניס גרים תחת כנפי השכינה.
והנה בין המון החסידים שהיו מסתופפים בצלו צל הקודש היה לו חסיד אחד, מקורב גדול, שהיה
אוהב אותו ביותר, ואותו חסיד לא היה לו בנים ר"ל, והיה מיצר יום יום לרבו הקדוש שיתפלל בעדו
להשם יתברך שיברכהו בפרי בטן. והצדיק היה דוחה אותו בלך ושוב. פעם אמר לו הצדיק שיעשה
סעודת רעים לחסידים והם יברכו אותו, אולי תקוים ברכתם. עשה כן, ולא הועיל לו כלום.
פעם אחת בא אותו חסיד לשפולה, והסכים בדעתו כי לא ינוח ולא ישקוט מלצער לרבו בדבר הזה,
אולי יגזור אומר ויקום לו. בא אל רבו הקדוש, והוא היה דבוק ברעיונותיו בדברים עליונים. דבר
החסיד אל רבו:
- "הושיעה נא, אדוני! יגזור נא רבי אומר שיהיה לי בן זכר".
- "הניחה לי עכשיו, כי הנני עסוק בעניין אחד בכללות ישראל, ואין הזמן עתה לעניין הפרט".
כששמע החסיד דברים אלו, אמר בלבו: בלי ספק עתה היא עת רצון, ולפיכך תקע רבינו עצמו
לכללות ישראל. לא אזוז אפוא מכאן ואדבר אל מורי ואצער אותו עד שיגזור אומר שיהיה לי
פרי בטן.
עשה כן, ולא הניח לו בשום אופן להעמיק באיזה דבר. הקדוש היה מתחנן לפניו: "הניחה לי, כי
אחריתך תהיה מרה, חלילה". והחסיד היה מתעקש, מביטחונו בטוב לבו של רבו הקדוש כי לא
תהיה לו שום רעה חלילה על ידו.
חרה מאוד לצדיק, ואמר: "אני נשבע לך כי לא יהיה לך בנים לעולם, תחת שהיית דוחק את
השעה!"
אמר החסיד להרב הקדוש: "אם כן, רואה אני כי אין שורשי מדגל מחנהו הקדוש. יהיה שלום! אני
אסע מכאן, ולא אבוא עוד הנה".
נסע החסיד לביתו ברוב יגון ואנחה, כי ידע שדברי הרב הקדוש משפולה יעשו רושם בעליונים,
וכמעט שנתייאש שיהיה לו עוד פרי בטן.
לימים נסע החסיד ליריד קוריץ. אחר המסחר בא לבית המדרש, ששם היה יושב ולומד הרב
הצדיק המפורסם ר' פנחס. אז היה עדיין קודם התגלותו של הרב הקדוש. אמנם אותו חסיד
היה בר שכל, וכשראה התנהגותו של הרב ר' פנחס הבין כי איש אלוקים נורא הוא, בעל מדרגה
גדולה, והיה מתחקה על שורשי התנהגות הרב וראה כי בעל רוח הקודש הוא. שאל החסיד על
צורכי הרב ר' פנחס, מהיכן ימצא פרנסתו, אמרו לו: "עני גדול הוא, ולומד תורה מתוך הדחק.
ולא נראה דחק כזה בכל העיר".
והימים היו ימי חודש ניסן, וימי חג הפסח ממשמשין ובאין. והרב הקדוש היה דואג מעט, ורק
נאנח היה מיראתו לביטול תורה, שלא יהא לו ח"ו בעבור זה, שאין לו כלום להוצאות החג הקדוש.
דברים אלו הגיעו לאוזני החסיד הגביר. אמר החסיד אל לבו: עכשיו הגיעה השעה שישלחו לי מן
השמים ישועה עם זכות המצווה יחדיו. הלך לו לבית הרב ר' פנחס, ושאל לאשת הרב אם יש לה
להוצאות הפסח. ענתה: "לאו, אפילו פרוטה אחת אין לי". נתן לה החסיד על כל הדברים הנצרכים:
על קמח שמירה ואפייתו, ועל בשר ועופות ויין, גם על נרות שעווה גדולים ויפים להדליק בליל
הפסח נתן מעות, גם קנה שולחן וספסלים ומיטה. וצווה להכין ליום טוב הקדוש בהרחבה כדרך
הנגידים, כי הוא רוצה להתאכסן אצלם בחג. וביקש מאשת הרב כי תעלים הדבר מבעלה הצדיק
עד ליל הפסח. עשתה כן.
והרב ר' פנחס היה מתפלא שאשתו הרבנית נותנת לו מנוחה ואינה מעציבה את רוחו בדבר
הוצאות החג. אולם החריש ולא דבר כלום מאהבתו מאוד לתורת ה', וביטול תורה היה קשה לו
מאוד, לכן לא שאל כלל מה יהיה בפסח.
בערב החג הלך הרב הצדיק למרחץ וטבל וחזר לבית המדרש ללמוד תורה והיה שם כל היום,
והחסיד הגביר הכין יין טוב לארבע כוסות. גם הכין מלבושים נאים להרב ולכל בני ביתו.
בליל החג היה הרב הקדוש בבית המדרש והתפלל, ובאותה שעה היה החסיד בבית הרב והכין
מצעות וערך סדר השולחן וכוסות, וגם הדליק נרות הרבה, עד כי נתמלא הבית אורה ושמחה.
כשבא הרב הצדיק וראה ביתו במיטות חדשות ושולחן כסא מנורה ואורה, נתמלא מאוד שמחה
ושאל: "מה זה?" השיבו לו, כי זה האורח הכין הכל לכבוד החג. גם המלבושים נתנה לו הרבנית
ללבוש לכבוד החג.
נתן הרב הקדוש שלום להאורח היקר, ולא שאל אותו דבר. ספר הרב ביציאות מצרים בשמחה
ובהתלהבות גדולה, כי על ידי ההרחבה שהיה לו בביתו נתעלה למדרגות גדולות עד לאין שיעור
וערך. והחסיד ראה כל זאת והיה מבין תהלוכות צדיק יסוד עולם, כי כבר למד דברים כאלה אצל
הרב הקדוש משפולה. התענג מאוד מאוד, והחריש ולא דיבר כלום.
אחר שתי הכוסות הראשונות, בתוך הסעודה, אמר הרב הקדוש להאורח: "מה לך פה ומה
שאלתך?"
אז סיפר האורח להרב כל המוצאות אותו, שהיה מצוי תמיד תחת דגל מחנה הרב הקדוש
משפולה, ושהוא חשוך בנים ר"ל, ושבקש מאיתו לגזור אומר שיהיה לו בן, ושהיה לוחצהו בדברים
בלי הרף, עד שנשבע הצדיק משפולה שלא יהיה לו בן עד עולם. "עכשיו מבקש אני ומתחנן לפני
מורי ורבי לחתור חתירה להשיב שבועתו, שיזכני השם, ברוך הוא, ברוב רחמיו וחסדיו בזרע של
קיימא".
אמר לו הרב הקדוש בשמחה ובהרחבת הדעת: "אם יש לי איזו זכות בשמים, נשבע אני כי בשנה
זו אשתך חובקת בן".
כשנשבע הרב הקדוש מקוריץ שיהיה לו בן, נעשה רעש גדול בפמליא של מעלה: הסבא קדישא
נשבע שלא יהיה לו בן, והקדוש מקוריץ נשבע שיהיה - מה יהיה בדינם? מי נדחה מפני מי?
עשו פסק בבית דין של מעלה לעיין, ומי מהם שלא נשבע מעולם אפילו שבועה של אמת -
שבועתו תהא קיימת. דרשו בספרן של צדיקים ומצאו, כי הצדיק ר' פנחס מקוריץ לא נשבע
מימיו שום שבועה, אפילו על אמת. החליטו לקיים שבועתו.
וסיים הצדיק מריז'ין מעשיה נפלא זו:
"וראו נא, ראו, כי אין להתעקש נגד הצדיקים ונגד גזירתם: נכדו של אותו חסיד היה מי שהלשין
למלכות על נכדיו של הרב הצדיק, הרבנים מסלאוויטה, והיה מסור ועוכר ישראל".