2. תוספת נשמה
הדבר היה בשנה האחרונה לחיי ר' ליב, חודשים אחדים קודם פטירתו.
במוצאי שבת קודש נתאספו אצלו, כנהוג, מקורביו לדבר על עניני חסידות ועל מעשי צדיקים.
היה הצדיק הולך ומגלה באותו ערב עניינים גבוהים מכוח נשמות של צדיקים.
אמר ר' ליב:
"רחוק הוא הדבר שיקבל אדם, ואפילו צדיק גדול, נשמה חדשה לחלוטין, שלא היתה עוד
בזה העולם. כל הצדיקים קבלו נשמות של צדיקים שקדמו להם: הבעש"ט היה לו נשמת
רבינו סעדיה גאון, ולרבינו סעדיה היתה נשמת חזקיהו מלך יהודה. לרבי שלי, הרבי ר'
דוב, היתה נשמת האר"י והיא היא נשמת ר' שמעון בן יוחאי. האור החיים הקדוש היתה
לו נשמת ר' משה קורדובירו, שהיתה לו נשמת התנא ר' עקיבא.
ויש צדיקים שזוכים לנשמה בעלת דו פרצופין, היינו שמלבד הנשמה המקורית שניתנה
להם משעת לידה הם מקבלים עוד תוספת נשמה לבר מצווה או לחתונה".
והוסיף ר' ליב:
"כשנעשיתי בר מצווה הלכה איתי אמי ז"ל אל הרבי ר' דוב שיתן לי ברכה. אמר הרבי לאמי
בשעה שברכני: - יש לי מתנת בר מצווה יפה בשביל ליב, יפה מאוד! -
ושנינו, גם אני גם אמי ז"ל, לא הבנו אז מה כוונתו במתנה זו, מחמת שלא נתן לי בשעת
מעשה כלום. לאחר זמן, כשנעשיתי יותר בר שכל השגתי באיזו מתנה כבדני הרבי אז".
ובהמשך דבריו עבר ר' ליב לסיפור על "אור החיים":
"ר' חיים בן עטר, בעל "אור החיים", לא היה צדיק על דרך הצדיקים בפולוניא: "חסידים"
לא היה לו, "פדיונות" לא היה מקבל, "שולחנות" לא היה עורך, ומכל מקום הגיע לאותן
המדרגות עצמן שהשיג הבעש"ט הקדוש. בשעת הצורך היה בידו לעשות גם כן מופתים
נפלאים.
בעת שהיה אור החיים יושב בעיר מוגדור, במדינת מרוקו, אירע שבא השולטן של מרוקו
לאותה עיר לחוג שם יום לידתו.
והכריז השולטן בכל העיר, שכל איש שחל יום לידתו באותו יום יש לו הרשות לבוא לפניו
ולבקש ממנו כל מיני בקשות, והשולטן הכביר ימלא רצונו.
בא אליו הרב דמתא, ר' חיים בן עטר, וביקש שיואיל השולטן לעשות אתו חסד ולקבל ממנו
מתנה - ראי קטן שבתוכו יוכל השולטן לראות כל מה שלבו רוצה.
שאל השולטן בדרך הלצה:
- "ואוכל לראות גם מה שנעשה עכשיו בביתי ובהיכלי?"
- "ודאי, אדוני המלך!" החזיר 'אור החיים' "אדרבה, ינסה הוד רוממותו להביט בראי לרגע
קטן".
הביט השולטן ופניו חוורו כסיד: הוא ראה לפלגשו שהיא עושה מעשה רע עם הויזיר הגדול.
חמתו של השולטן בערה בו עד להשחית.
- "מה לי לעשות?" קרא ברוב רוגזו.
- "אחת דתו למות, אדוני המלך!" החזיר לו ר' חיים.
מיד השליך השולטן את הראי ומיהר לביתו.
עירו של השולטן היתה כמרקחה. ההמון היה צר על השכונה היהודית ורצה להשמיד את
כל היהודים. אבל הויזיר הגדול היה כבר מוטל מת אצל שער השכונה היהודית.
כשראה השולטן לויזיר הגדול שהומת אצל השכונה היהודית, מיד הציל את היהודים ממות
ועוד נתן להם כמה זכיות".
והמשיך ר' ליב את סיפוריו:
"הבעש"ט הקדוש היה משתוקק כל ימיו להתראות עם 'אור החיים', שהתיישב אחר כך
בירושלים, מחמת שגילו לו מן השמים שאם יפגשו שניהם, הבעש"ט ואור החיים, ויעשו
ייחודים הראויים לכך יעלה בידם להביא הגאולה.
בחורף שנת תק"ג הוסכם אצלו לעזוב את מז'יבוז' עירו ואת החבורה של מקורביו ולילך
לירושלים כדי להתראות עם אור החיים הקדוש.
לאחר כמה טלטולים הגיע לסטאמבול. שם השתטח על קברו של הרבי ר' נפתלי, בעל
"סמיכת חכמים", שרצה גם הוא לעלות כ"ד שנים קודם לכן לירושלים ונפטר בדרך נסיעתו,
בסטאמבול.
בלילה בא הרבי ר' נפתלי אל הבעש"ט בחלום והודיע לו באם שלא יחזור תכף ומיד לביתו
אז יהי לו אותו הסוף עצמו, שימות על אדמת נכר. את ירושלים לא יזכה לראות בשום אופן.
ותכף, ביום א' דחול המועד פסח, ישב הבעש"ט באוניה ההולכת למדינתו. בדרך נשבית
האנייה בידי גזלני ים, ואחר כמה הרפתקאות הניחוהו הגזלנים לירד מהאנייה בעיר קיליא.
לאחר שלושה חודשים, ביום השישי, ט"ו תמוז תק"ג, שני ימים קודם שנעשיתי בר מצווה,
נפטר בירושלים ר' חיים, בעל "אור החיים".
בשבת פ' פנחס נטל הבעש"ט במזיבוז ידיו ל"שלוש סעודות" וגנח גניחה גדולה, ואחר כך
בירך "המוציא", טעם מן הפת וקרא: "כבה נר מערבי!"
איש לא ידע מה כוונתו בזה. אלא שאיש לא הרהיב לשאול בשבת על כוונת אותה
הקריאה. רק במוצאי שבת פנו אליו התלמידים בבקשתם להסביר להם מהו עניין הלשון
"כבה נר מערבי". אז אמר להם, כי נפטר "אור החיים" הקדוש, שבעליונים קורין לו בשם
"נר מערבי".
שאלו שוב התלמידים, מהיכן והאיך נודע לו הדבר.
הסביר ואמר:
"יש כוונה ב"נטילת ידיים" שמגלים אותה רק לאחד יחיד שבדור. הייתי מתפלל כל ימי
שיודיעו לי מן השמים כוונה זו, ולא עלתה בידי, שהיו משיבים לי כי דבר זה הוא מן
הנמנע, הואיל ואין סוד זה ניתן אלא לאחד, ולא לשנים. והיום, בשעת נטילת ידים ל"שלוש
סעודות", פתאום גילו לי אותה הכוונה. אין אצלי שום ספק ש"אור החיים" הקדוש נסתלק
מן העולם."
ולאחר זמן באו וספרו לבעש"ט:
"באותו יום שנסתלק "אור החיים" נתחלש פתאום ר' חיים אבולפיא בטבריה תכף אחר
קבלת שבת, ונשאר כך יותר מחצי שעה. העולם נתפחד מאוד. כשחזרה אליו נשמתו
אמר לעומדים עליו: "היום נפטר "אור החיים" הקדוש. לוויתי אותו עד שערי גן עדן".
כאשר שמע הבעש"ט דיבורים אלו גיחך ואמר:
"אמת הדבר. הוא לוה את הנשמה עד שערי גן עדן. אבל דבר אחד נעלם ממנו: הוא
לא ידע כי נשמתו של "אור החיים" הלכה לגן עדן רק לישיבת ארעי, לשעה, כדי לשבות
שם ולהתראות עם צדיקי עולם. ביום הראשון תכף אחר השבת, ירדה שוב לזה העולם.
לנשמתו של הצדיק יש יותר הנאה להיות בזה העולם, כי אפשר לה לעבוד להשי"ת
במצוות ומעשים טובים, מאשר לישב בגן עדן ולהיות נהנית מתענוגי עולם הבא, כבן
זה שהוא סמוך על שולחן אביו והוא אוכל ואינו עושה".
וכשסיים ר' ליב סיפור המעשה, הבינו מקורביו תכף שמתנת בר מצווה שכבדהו בה הרבי ר' דוב
באותו יום, י"ז תמוז תק"ג, היתה "תוספת נשמה" של "אור החיים".