11. לאחר פטירתו
סח לי זקן אחד:
על ר' ליב בן שרה שמעתי מעשיה אמיתית מפי אחד מקרוביו. הוא היה חסיד הוסאטיני והיה
יושב בקרימניץ. פעם אירע לו לחזור מהוסאטין לביתו. בא ללבוב ואין לו עגלה. ראה והנה מרכבה
עומדת. על הדוכן ישב לו עגלון נכרי. ניגש אליו ושאלהו להיכן הוא נוסע. אמר לו: "לארץ רוסיה".
בקשהו שיקחהו עמו. אמר לו העגלון, שאין הדבר תלוי בו, אלא בבעליו. יבקש מבעליו אולי ירשו
שיסע עימהם. המתין קצת ובאו בעלי המרכבה: אדון אשכנזי ואשתו. מכל מקום ניגש ובקש
מהאדון שירשהו לישב על הדוכן ולעבור עימהם לרוסיה. הסכים האשכנזי לבקשתו. ישב לו
על הדוכן עם העגלון. נסעו עד העירה ביסק, הסמוכה לקראסני. שם עמדו לפוש קצת ולהאכיל
הסוסים. שאל היהודי כמה יעמדו בביסק והחזירו לו: "בערך שעה". ירד מן המרכבה והלך
לאכסניה להתפלל ולסעוד. רואה הוא בעד הדלת, והנה בחדר הסמוך עומד אדם מעוטף בטלית
ומעוטר בתפילין והוא מתפלל בהתלהבות גדולה ובחשק נמרץ. מסתכל הוא: הריהו האשכנזי
שלו! לאחר שהתפלל אכל, ונסעו לדרכם. כיון שהכיר החסיד באשכנזי שהוא יהודי ירא שמים
נתקרב אצלו בדרך ונכנס עמו בשיחה. נתגלגלו הדברים והגיעו עד שסיפר לו האשכנזי תולדות
נסיעתו:
אביו היה מיליונר, בנקיר בווינה. פעם אחת כשהלכו העוזרים מן הלשכה והאדון נשאר לבדו, נכנס
אליו זקן אחד ובקש ממנו הלוואה חמישה אדומים לארבעה שבועות. אמר לו הבנקיר שכבר הלכו
האנשים וסגרו הכל על מסגר, ואין לו מעות. ניגש אותו זקן אל תיבת שולחנו ואמר: "לפני חמישה
רגעים היה אצלך אדם שנתן לך שלוש מאות אדומים והרי הם בתיבה זו". לא יכול לעמוד בפני
הזקן, הוציא חמישים אדומים ונתן לו. חתם הזקן שטר חוב למשך ארבעה שבועות, והלך לו.
בבוקר ספר הבנקיר לעוזריו המעשה שלאתמול. היו כולם תמהים, וממתינים היו ליום הפירעון
לראות מה יראה. כשהגיע היום המיועד באו הכל בבוקר השכם והיו יושבים ומצפים לבעל החוב.
לבסוף בא הזקן. נפלה תרדמה על כולם, ולא הרגיש בו איש, חוץ מן הגביר. החזיר החוב ואמר:
"דע, כי שמי ליב בן שרה. מקום קברי יהיה בעיר יאלטישקוב. בזכות שנתת לי גמילות חסד יוכלו
בניך לבוא אלי עד עשרה דורות. מי שתהיה שעתו דחוקה יבוא על קברי ויזכירני ויקבל עזרה".
"עכשיו" כך סיים האשכנזי "ירדו עסקי אחורנית. אני נוסע עם אשתי ליאלטישקוב אל ר' ליב בן
שרה. אם לא קשה לכבודו ייסע גם כן עמנו לשם".
נסע החסיד עימהם. האשכנזי בא ליאלטישקוב, ותכף פנה אל הרב ונתן לו סכום הגון לצדקה.
אחר כך הלך להשתטח על קברו של ר' ליב, כדי להזכירו שהשעה דחוקה לו.
21. על הציון שעל קבר ר' ליב בן שרה
בעיר ניקוליוב היה אדם עשיר, ר' שלמה ישעיה, שהיה עוסק בבניין אניות. ר' שלמה ישעיה היה
בעל אמונת חכמים. פעם אחת עבר דרך יאלטשיקוב. בא להשתטח על קברו של ר' ליב והניח שם
"פתקה" בבקשה שיהא לו הצלחה בעסק הקבלנות שהיה צריך ליקח מאת הממשלה. נעשה לו נס
ונתמלאה בקשתו. הקבלנות נמסרה בידו במיקח טוב ובתנאים נוחים. היה מאמין ר' שלמה ישעיה.
שכל זה בא לו על ידי ר' ליב, שעשה לו טובה גדולה.
בחזירתו עבר ר' שלמה ישעיה שוב דרך יאלטישקוב. היה אצל נכדיו של ר' ליב ונתן להם מנה
יפה. ועוד נתן לקהלת יאלטישקוב סכום הגון של חמש מאות רו"כ לבנין ציון של אבנים על קברו
של הצדיק הקדוש.
חששו בני יאלטישקוב שלא יהיה הדבר לרצון הצדיק שיקימו על קברו אוהל יפה, מחמת שכך
היתה צוואתו של ר' ליב בפירוש, שלא יחלקו לו כבוד גדול אחר מותו. נסעו אל הצדיק מאפטא
לשאול את פיו האיך להתנהג. התיר להם הצדיק מאפטא להקים בנין אבנים, אבל בתנאי שלא
יסלקו את האוהל הישן, אלא שיהיה החדש מסביב לישן.
התחילו לבנות. את האבן הראשונה הניח הצדיק ר' מרדכי מטשירנובל, שהיה אז בדרך נסיעתו
ביאלטישקוב. לר' מרדכי היה שייכות גדולה אל ר' ליב: קודם פטירתו מסר לו ר' ליב ההנהגה של
פרנסת הל"ו צדיקים.
העמידו הכתלים. צריך היה לעשות הגג. ראו הבונים שאי אפשר למתוח הגג מבלי שיסלקו מקודם
הגג הישן של תבן.
עלה פועל אחד לגג לסלק התבן. נפל בחלשות מן הגג ומיד מת. חשבו שאין זה אלא מקרה,
ושלחו לפועל אחר לעשות עבודה זו. נפל גם השני ונהרג. הבינו שאין הדבר פשוט כלל: יש כאן
כוח הצוואה של ר' ליב.
היה יושב בימים ההם ביאלטישקוב אחד מנכדיו של ר' ליב, אדם ירא שמים, ושמו ר' יוסקא. אמר
לבעלי הבתים שבעיר שהוא בעצמו יעלה על הגג ויסלק התבן, כי בטוח הוא שלו לא יעשה הזקן
שום דבר. והנה נפל גם הוא מן הגג, אף על פי שלא ניזק כלל.
בשעת נפילתו קרא: "ראה נא, ראה! גם לנכדיו מפיל הזקן!"
לא היה אפשר לסיים הבניין, מחמת שלא היה שום בן אדם שיעיז לעלות על הגג.
נסעו שוב אל הצדיק מאפטא לימלך בו האיך להתנהג.
"הניחו לו" אמר הצדיק, "אל תבנו יותר. לכאורה, שונא ר' ליב את הכבוד גם לאחר מותו כמו
שהיה שונאו בחייו".
כך נשאר האוהל החדש בלי גג, ובני אדם מתייראים ליגע בו.
לפני חמישים שנה בערך אירע עוד מעשה:
שומר האוהל הנכרי עשה לו תנור חדש בדירתו. חסרו לו עוד שתי לבנים לגמור התנור. הלך אל
האוהל ולקח לו שתי לבנים, מן הלבנים של הבניין שלא נגמר המתגוללות שם.
נכנס לביתו עם שתי הלבנים ונתחלש תכף.
רצה אשתו של הרב וספרה לו המעשה והתחננה בדמעות שליש שילך לפייס את הצדיק בשם
בעלה.
אסף הרב מנין מן הדיינים וזקני החסידים והלכו אל האוהל. החזירו שתי הלבנים למקומן ובקשו
מהצדיק שימחול לשומר הנכרי, ולא הועילו תחינותיהם: לאחר שתי שעות מת השומר.
הצדיק לא רצה למחול על כבודו.