שקל הקדש על ירושלמי שקלים· רבי מנחם יוסף הכהן ואלק
פרק ה · הלכה א
ר"ח אר"ס ורבנן חד אמר כשירי כל דוד ודור בא למנות עליהן. וחד אמר מי שהיה באותו הדור מנה מה שבדורו. פי' למ"ד מי שהיה באותו הדור מנה מה שבדורו. היינו שלא מנה רק הממונים שהיו בהדור שנבנה המקדש. ולמ"ד כשירי כל דור ודור בא למנות היינו שמנה הכשרים בכל דור ודור ומה שמנה במתני' האנשים אשר המה לא היו בכל דור דהא א"א שיאריכו ימים כ"כ היינו שכל הכשירים אשר נתמנו כל אחד על שירתו ועבודתו הי' מתיחסים על שם הראשונים. וטעמו של דבר נראה לדעתי עפ"י מ"ש החתם סופר או"ח סי' י"ב שהקשה בהא שכתב הרשב"א לענין חזן אם יש לבנו דין ירושה וכתב שם הרשב"א לפי מה שרואה מנהג המקומות הבנים מתמנים מדעת הצבור להיות חזנים תחת אבותיהם וכלל גדול אמרו חז"ל בכל עניני המנוים שאם הבן הוא ראוי הוא קודם לכל אדם ואפי' כה"ג אם בנו הוא ראוי הבן קודם שנאמר והכהן המשוח תחתיו מבניו והקשה הח"ס למה תלה במנהג הלא שורת הדין דבכל המנוין הבן יורש זכות ומשרת אביו. ותי' הח"ס משום דלכאורה קשה ל"ל קרא ביומא ע"ב גבי כה"ג שבנו קם תחתיו הא בספרי דרשינן מדכתיב במלך בקרב כל ישראל לרבות כל המנוים בישראל וכמ"ש הרמב"ם בפ"א ממלכים. וא"כ ל"ל קרא מיוחד לכה"ג ועוד דמעטינן דמשוח מלחמה בנו אין ממלא אחריו ואמאי מ"ש מכל המנוים שבנו יורשו. א"ו דלא נאמר דבר זה דבנו יורשו אלא במלך וכדומה ליה המנוין שפרט הירושלמי דמייתי תוס' סוטה מ"א ב' שוטרי הרבים גבאי צדקה סופרי הדיינים וכדומה אבל מינוי קדושה אין בכלל זה ומשו"ה בעי קרא לרבות כה"ג וממילא חוזר וממעט משוח מלחמה וכש"כ שארי מינוי קדושה ומשו"ה כתב הרשב"א דחזן הכנסת תלוי במנהגא דהא גם זה הוא דבר שבקדושה זהו תורף דברי הח"ס. הנה מתבאר מדבריו דדעת הרשב"א הא דבן יורש אביו היינו רק במינוי שררות אבל לא במינוי קדושה:
אבל מה נעשה לדברי הר"מ בפ"ד מכלי מקדש הל' כ' [אחר שחשב בהל' י"ט כל המעלות מה שנמצא בעניני כהונה זה למעלה מזה] וז"ל כשימות המלך או כה"ג או אחד משארי הממונים מעמידים תחתיו בנו או הראוי ליורשו וכל הקודם קודם לשירת המת כו' שנאמר במלך הוא ובניו בקרב כל ישראל מלמד שהמלכות ירושה וה"ה לכל שררה שבקרב ישראל שהזוכה לה זוכה לעצמו ולזרעו עכ"ל הרי משמע דגם במינויי קדושה ג"כ שייך ירושה דהא כלל כל המינוין שמנה בעניני כהונה ששייך בהם ירושה לאו דוקא מינוי שררה אשר כעין שררת מלך:
ובאמת קושיתו מהא דבעי קרא בכה"ג שבנו יורש אחריו הא כתיב בקרא במלך הוא ובניו בקרב כל ישראל מלבד שנוכל לומר דמינוי כה"ג שאני מכל המינוים דלפי המבואר בתוס' יומא י"ד ובזבחים ט"ז בתוס' שם דכה"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה והוא מדברי הירושלמי יומא א"כ כה"ג שאני דהא כל עצמיות הענין דירושה הוא לבנו היינו רק בדבר שלאביו הוא שייך לעולם וא"כ יש לו בהדבר [קנין] עולם ע"ז יצדק לומר שמוריש את בנו. משא"כ בכה"ג כיון שאף הוא בעצמו אין לו [קנין] עולם דהא יוכל להסתלק בכל עת ובכל שעה ובכל זמן א"כ אין לו מה להנחיל לבנו. ומשו"ה איצטריך קרא להורות דאף בהתמנות כזו שייך ג"כ ירושה [וא"כ באמת נילף מזה לכל עניני התמנות ושררות אף שנתמה לזמן שייך ג"כ ירושה]. אלא דלפי מה שהחליטו האחרונים דבכתר תורה לא שייך בזה ירושה וגם הח"ס בעצמו האריך שם בזה. נוכל לומר דכה"ג נכלל גם בעניני כתר תורה דהא הדין בכה"ג בהוראה דינו כמו סנהדרין הוראה עם שגגת מעשה וא"כ עניני כה"ג הלא דומה לכתר תורה ומשו"ה בעינן בכה"ג קרא לאשמעינן דבכ"ז בנו יורשו וגם בזה שיך ירושה ולא דמי לכתר תורה.
ומה מאד יאיר לנו לפי"ז עומק דברי חז"ל בספרא פ' אחרי ומובא ג"כ בירושלמי יומא פ"א וכפר הכהן אשר ימשח ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו. לפי שהפרשה כולה נאמרה באהרן אין לי אלא אהרן מניין לרבות כהן משוח ת"ל אשר ימשח אותו מניין לרבות המרובה בבגדים ת"ל ואשר ימלא את ידו מניין לרבות כהן אחר המתמנה ת"ל וכפר הכהן. לכהן תחת אביו מלמד שהבן קודם לכל אדם יכול אע"פ שאין ממלא מקומו של אביו ת"ל אשר ימלא את ידו בזמן שהוא ממלא דוקא. והנה לכאורה קשה מאין למדו דבעינן דוקא שהבן יהא ממלא מקום אביו הא האי ואשר ימלא את ידו הלא איצטריך לרבות מרובה בגדים. אמנם לפי דברינו מיוסדים דבריהם על אבני הצדק והנכונה. משום דלכאורה השלשה לימודים דרבתה לנו התורה כהן המתמנה. כהן משוח. מרובה בגדים. המה שלא בדיוק. דהריבוים לא מרבינן לא עפ"י סדר לא זו אף זו ולא ע"פ סדר זו ואצ"ל זו. דהא לפי הענין הו"ל לכתוב וכפר הכהן אשר ימלא את ידו ואשר ימשח ויהי' בסדר זו ואצ"ל זו. ומדוע הפסיק בכהן המשוח בין כהן המתמנה לכהן מרובה בגדים. וא"ל דמשו"ה תני ואשר ימלא את ידו באחרונה להסמיך להקרא לכהן תחת אביו להורות דאף בן כה"ג אשר לא הי' רק מרובה בגדים יש לו ג"כ דין ירושה וקודם לאחר. ואי תני ואשר ימשח לאחרונה ה"א דוקא כהן משוח דקדושתו מרובה הוא דבנו קודם לאחר משא"כ מרובה בגדים. אבל ז"א דלפמ"ש הרבותא יותר בבן כהן משוח שבנו קודם משום דכהן משוח דמי לכתר תורה דהא אצלו בעינן הוראה ושגגת מעשה. משא"כ במרובה בגדים כמבואר בהוריות וברמב"ם בהל' שגגות א"כ בכהן מרובה בגדים באמת לא בעינן קרא לרבות דבנו קודם דהא ידעינן ממלך וא"כ כל עיקר הלימוד בכה"ג לכהן תחת אביו דבנו קודם לכל הוא רק בכהן משוח א"ו מדאסמיך התורה ואשר ימלא את ידו אבל לכהן תחת אביו בודאי אתי להורות דבעינן דוקא שהבן יהא ממלא מקום אביו:
וזהו המחלוקת דירושלמי הנ"ל דמ"ד כשירי כל דור ודור קחשיב ואמאי תני הראשונים אשר היו בראשית ימי הבית היינו משום שהמה מתיחשים על שם הראשונים. והיינו משום דסובר דגם בשירות קדושה שייך ירושה וכמ"ש הרמב"ם. ומשו"ה כולם מתיחשים על הראשונים משום דכל דור ודור היה ע"פ ירושה מהראשונים וע"כ נוכל לכנותם על שם הראשונים, ומ"ד מה שהיו בדורו מנה הוא כשיטת הרשב"א כמ"ש הח"ס דבשירות קדושה לא שייך ירושה וכל הט"ו מינוים אשר קחשיב במתני' הלא רובא המה שירות קדושה ומשו"ה לא נוכל לכנותם על שם הראשונים דהא ל"ש בזה ירושה ע"כ אמר רק מה שהיה בדורו מנה אותם:
(שם) בן בבי על הפקיע שהיה מזווג פתילות. ופי' גדלן וקלען] והראב"ד בפ"ז מכלי המקדש הל"א כתב וז"ל א"א ולמה לא מנה הממונה על הפקיע והוא המכין פתילות עכ"ל וכתב שם הכס"מ וז"ל ואני אומר אמת הדבר כי בירושלמי פרשו מה ששנינו במתני' בן בבי על הפקיע כמו שפי' הראב"ד אבל בג' דידן בפ"ב דיומא כ"ג אמר אביי מריש ה"א הא דתנן בן בבי על הפקיע פתילתא כו' כיון דשמענא להא דתניא ולאו עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע אמינא מאי פקיע נגדא. ורבינו תפש כגמ' דידן שדחה פי' הירושלמי מכח הברייתא ויש לתמוה על הראב"ד למה תפס על רבינו שעשה כהוגן וכשורה עכ"ל. וראיתי במראה הפנים כאן וז"ל והכ"מ כתב ורבינו תפס כגמ' דידן שדחה פי' הירושלמי מכח הברייתא כו' ואני אומר דזהו כונת הראב"ד בהשגתו דודאי גם הוא ראה הגמ' דידן ביומא אלא דכונתו דאם תפס הרמב"ם כפירושו דאביי מפני מה כתב כאן בפ"ז מכלי המקדש הל"ד זה שהוא על השומרים הוא איש הר הבית שמסבב על הלוים בכל לילה וכל מי שישן על משמרתו הוא מלקה אותו וזה כפי ששנינו בפ"ק דמדות שעל הלוים השומרים אם ניכר שהוא ישן חובטו במקל [ודע לפי הנראה בפיה"מ כאן בשקלים משמע מדברי רבינו דלאו דוקא הלוים הי' חובט במקל אלא אף הכהנים אם מצאן ישנים וכמו שפי' הרע"ב בפ"ק דמדות ובחבורו כאן שהעתיק איש הר הבית שמסבב על הלוים משמע לכאורה דוקא לוים היו חובטין במקל ולא כהנים] והרי לפירושו דאביי היה נוהג פקיע זה אף בכהנים הבאים לפייס וכדתני בהאי ברייתא אין מוציאין כו' ולא עוד אלא שלקה מן הממונה בפקיע. וא"כ משמע דלדעת הרמב"ם ע"כ לומר דאין זה מן הממונה שנשנה במתני' כאן אלא מהממונה על הפייסות ולא מנה לזה אלא במינוי שלו על הפייסות. ומשום שאין זה מה שמלקה בפקיע אלא דרך מקרה אם אירע כך שהוציא אגודל שלו. והשתא אם לא תפס לפירושו דאביי בפירוש דעל הפקיע במתני' דידן היה לו למנות המכין הפתילות כפירושו דירושלמי זהו שהראב"ד משיג כאן עכ"ל. ולא אבין שיחתו. דמאי ענין להא דאביי דאביי לא אמר רק בפירושו דפקיע מה נקרא פקיע ואמר דבתחלה היה סובר דפירוש דפקיע הוא המכין הפתילות וזהו בן בבי על הפקיע היינו שמכין הפתילות אמנם לפי שמצא בברייתא דפייסות ולא עוד אלא שלקה מן הממונה בפקיע א"כ מקרי פקיע מלקות וא"כ ממילא הא דשנו בן בבא על הפקיע היינו ג"כ מלקות והוא האיש הממונה לעיין בשמירת המקדש אם מצא מי שישן מלקהו. משום דל"ל דהא דאמר בן בבי על הפקיע להלקות היינו לכהני הפייס הלא קחשיב לעיל מתיי' בן שמואל על הפייסות היינו שהוא היה ממונה לעשות פייסות וממילא אם לא נעשה הפייס כנהוג היה מלקה וז"פ ברור וצדקו דברי הכס"מ:
ולדעתי נראה דכונת השגת הראב"ד הוא כך. דמבואר בירושלמי יומא פ"ב הל"ב ממלתי' דר' שמואל בר יצחק אמר שמן בעי דשון [פי' בעת שבא להטיב הנרות צריך להסיר השמן הישן מן המנורה אם נשאר וליתן שמן חדש] ר' שמואל בר יצחק בעי מעתה בתקופת טבת מחצי לוג לכל נר בתקופת תמוז מחצי לוג לכל נר [בתמיה איך נשוה המדה בלילי תקופת טבת ובלילי תקופת תמוז שהלילות קצרים] א"ר יוסי אין מהדא לית משמע כלום דתנינן תמן בן בבי על הפקיע שהיה מזווג הפתילות [פי' דבלילי תמוז היה עושה פתילות עבות שיאירו יותר וא"כ יכלה השמן מהר ואם נאמר דשמן הנשאר א"צ דשון א"כ ל"ל לעשות פתילות עבות הלא היה יכול להספיק משמן הנשאר גם על יום מחרת. א"ו דגם השמן הנשאר צריך להסיר וא"כ איכא הפסד קדשים משו"ה עשה בלילי תמוז פתילות עבות שיכלה השמן ע"י שריפתן עיי' בפ"מ ובק"ע שם] וא"כ הא דשמן הנשאר דבעי דשון הוא מהראיה מהא דמזווג פתילות וא"כ כיון שהרמב"ם בפ"ג מתמידין כתב שגם השמן צריך דשון עיי"ש והוא מהג' מנחות פ"ח ב' מדשן השמן מדשן הפתילה עי"ש בג' אבל מנ"ל להג' דגם השמן צריך דשון ובהכרח שהוא מההוכחה של הירושלמי הנ"ל מהא דמזווג פתילות א"כ מוכרח בהכרח טעמא דבן בבי על הפקיע שהוא מזווג פתילות. ומשו"ה משיג הראב"ד על הרמב"ם דכיון שהוא פוסק דגם השמן צריך דשון א"כ ממילא צריך להוכחת הירושלמי דבן בבי על הפקיע הוא מזווג פתילות. ולכאורה צדקו דברי הראב"ד בהשגתו:
אבל באמת הרמב"ם לשיטתו היה לו הכרח דאף דשן השמן הוא מה"ת ויליף מקרא וא"צ להוכחת הירושלמי דהנה דעת הר"מ בפ"ט מביאת מקדש הל"ז וז"ל וכן הדלקת הנרות כשירה בזרים. לפיכך אם הטיב כהן את הנרות והוציא לחוץ הכונה משום דבהיכל אסור לזר לכנוס] מותר לזר להדליקן עכ"ל והראב"ד שם כתב דפליג כו' אלא שאם הדליקן כשרים. ובכס"מ שם דדעת רבינו כיון דהדלקה לאו עבודה הוי כמו שחיטה שכשירה בזרים עי"ש. וראיתי במנחת חנוך במצה צ"ה בדין ערים הנרות שהקשה על שיטת הרמב"ם. וז"ל שם וזה כמה, שנים הקשיתי על דין זה של הר"מ דאם הוציאו לחוץ מותר להדליק הא במטרה ודאי הדלקה עושה מצוה ולא הנחה דאי לאו לא היה דוחה שבת דאפשר לעשות קודם השבת להדליקה ובשבת יגבי' ויניחנה. ומבואר להדיא ברש"י בשבת כ"ג ב' ד"ה אי הדלקה עושה מצוה כו' כדאשכחן במנורה ושם בסוגיא מבואר דאי הדלקה עושה מצוה הדלקה במקומה בעינן ואי הדליקה לנר חנוכה מבפנים והוציאה לחוץ לא עשה כלום עיי"ש א"כ כיון דמקום המנורה בהיכל בודאי צריך להדליק במקומה היינו בהיכל ושלא במקומה לא עשה כלום. ואיך כתב הר"מ והראב"ד דהדלקתן בחוץ כשר הא הדלקה במקומה בעינן ומצאתי אח"כ קושי' זו בס' מעשה רוקח על הר"מ בהל' חנוכה עכ"ל המנחת חנוך והוא באמת קושי' חזקה. ולחומר הקושי' נ"ל דדעת הר"מ דבמנורה הנחה היא עשיית המצוה ולא ההדלקה:
והוא עפ"י מה שמבאר הקרבן נתנאל דברי הרא"ש בשבת פ' ב' סי' ז' אשר דבריו קשה להבינם בהפלוגתא דרב ושמואל אי מדליקין מנר לנר דרב אמר אין מדליקין מנר לנר ושמואל אמר מדליקין ופליגי אמוראי בטעמא דרב דאמר אין מדליקין חד אמר משום אכחושי מצוה וחד אמר משום בזוי מצוה ודוקא ע"י קנסא אסור אבל מנר לנר מותר. ולהטעם משום אכחושי מצוה אף מנר לנר אסור. ופריך שם הג' מנר מערבי דממנה היה מדליק הרי לא חיישינן משום אכחושי מצוה ואסיק בקושי' זהו תורף דברי הג' שם. והדר קבעי הג' מאי הוה עלה. וכתב שם הרא"ש וז"ל קבעי הש"ס מאי הוה עלה ותימא מאי קמבעי' דלכאורה משמע דהלכה כשמואל מדעבד רבה כותי'. וכ"ת אליבא דשמואל מבעי' אי אית לי' טעמא דבזוי מצוה ולא פליגי אלא באכחושי הא אתותב לשנא דאכחושי וא"כ בבזוי פליגי. וי"ל דמספקא לי' אי תיובתא גמורה היא אי לא. ופשיט ר"ה ברי' דר"י דלאו תיובתא גמורה ולחומרא אמרי' דפליגי באכחושי ושמואל אית לי' טעמא דבזוי מצוה הלכך אי הנחה עושה מצוה אין מדליקין מנר והוי לי' כמו קנסא עכ"ל הרא"ש. ורבים תמהו עליו הלא מדעביד רבה עובדא כותי' דשמואל. קיי"ל כותי' אף אי פליגי באכחושי מצוה ס"ל לשמואל דמדליקין מנר לנר אף שהנחה עושה מצוה. ועוד אי מנר לנר הוי כמו קנסא הא שמואל אית לי' טעמא דבזוי מצוה ואמאי מדליקין מנר לנר וכן הקשה הק"נ ותי' הקרבן נתנאל ותוכן דבריו דאם נאמר דהדלקה עושה מטה אז לכו"ע מדליקין מנר לנר כיון דכולהו מצוה אחת ובשעת הדלקה עושה עיקר המצה אזי לא שייך בזה לא אכחושי מצוה ולא ביזוי מצוה ולכו"ע שרי להדליק מנר לנר ואף רב מודה בזה. אמנם אי נימא דהנחה עושה מצוה אזי איכא נ"מ דלפמ"ש רש"י שם ד"ה ואי הנחה עושה מצוה ועיקר מצותו תליא בהנחה אין מדליקין מנר לנר דהדלקה לאו מצה כולי האי עכ"ל רש"י נשמע מזה דאף אם נאמר הנחה עושה מצוה בכ"ז גם בהדלקה איכא מצוה. רק דעיקר מצוה הוא ההנחה אבל מצוה קצת איכא ג"כ בהדלקה. [ונוכל להסביר הדבר ביותר דכיון דהנחה א"א בלא הדלקה א"כ הדלקה מקרי הכשר מצוה] וא"כ כיון דהדלקה מקרי ג"כ מצוה. א"כ ביזוי מצוה בודאי לא שייך ע"ז לומר דאם ידליק מנר לנר וזה פשוט רק אכחושי מצוה איכא דהא בשעה שמדליק מהנר הדלוק כבר ומונח במקומו הלא באותו הנר קיים המצוה בשלימות. והנר שמדליק כעת עוד לא קיים המצוה בשלימות דהא בשעת הדלקה עוד לא נגמר המצוה כיון שהנחה היא העושה המצוה לעיקר. ובזה פליגי רב ושמואל דשמואל דסובר דמדליקין מנר לנר היינו משום דלית לי' כלל אכחושי מצוה. ומשו"ה אפי' אם נאמר דהנחה עושה מצוה בכ"ז מדליקין מנר לנר. אמנם רב אית לי' סברת אכחושי מצוה וא"כ אם נאמר דהנחה עושה מצוה אז אסור להדליק מנר לנר דהן אמנם דביזוי מצוה ליכא כיון דגם הדלקה איכא קצת מצוה. אבל בכ"ז אכחושי מצוה איכא. אמנם אם נאמר דהדלקה עושה מצוה אזי מותר אף לרב להדליק מנר לנר כיון דעת הדלקה הוא עיקר המצוה א"כ לא שייך בזה לא ביזוי מצה ולא אכחושי. וא"כ ל"ק לרב מהא דמנורה דמדליק מנר מערבי. היינו משום דבמנורה הדלקה עושה מצוה ובזה גם רב מודה דמדליקין. וזהו שכתב הרא"ש הלכך אי הנחה עושה מצוה אין מדליקין מנר לנר והוי כמו קינסא היינו אליבא דרב דהא רב אית לי' סברת אכחושי וממילא אסור משא"כ לשמואל דלית ליה סברת אכחושי וכיון דהדלקה איכא קצת מטה מדליקין דהא ביזוי לא שייך בזה ואכחושי לית לי'. זהו תוכן דברי הקרבן נתנאל אם כי הוא קיצר מאד בזה עיי"ש בדבריו כי כן הוא כמו שבארנו:
וא"כ נוכל לומר דהרמב"ם מפרש דהא דפליגי רב ושמואל דרב חייש לסברת אכחושי ושמואל לא חייש לסברת אכחושי. פליגי אי במטרה הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה. כלומר דעיקר המצוה הוא ההדלקה או דהנחה הוא עיקר המטה וההדלקה הוא רק מצוה קצת כמו שכתב רש"י. והא דלא מצינו במנורה דמדליקין מנר לנר היינו מנר מערבי וסובר רב דבמנורה הדלקה עושה מצוה וא"כ ממילא מדליקין מנר לנר דליכא כאן לא ביזוי מצוה ולא אכחושי מצוה וכמו שכתב הק"נ אליבא דהרא"ש אמנם היכא דשייך אכחושי מטה היינו אם נאמר דהנחה עושה מצוה אזי באמת אסור מטעם אכחושי. אמנם שמואל דל"ח לסברת אכחושי היינו משום דסובר דבמנורה עיקר המטה הוא ההנחה ולא ההדלקה והדלקה הוא רק מצוה קצת כמו הכשר מצוה ובכ"ז חזינן דמדליקין במנורה מנר לנר א"כ מוכח דלא חיישינן כלל לסברת אכחושי מצוה:
ובזה מיושב קו' הגאון רצ"ח בהגהותיו למס' שבת שהקשה שם וז"ל לפמ"ש רש"י בשבת כ"ב אי הדלקה עושה מצוה מדליקין כדאשכחן במנורה. קשה לשיטת הר"ן דפי' דהא דאסור להשתמש לאורה גבי נ"ח משום דומיא דמנורה בעינן. והרי רב ס"ל דאסור להשתמש לאורה ובכ"ז סובר דאין מדליקין מנר לגר עי"ש ולפמ"ש מיושב מאד דאם יסבור רב דגם נר חנוכה הדלקה עושה מצוה אזי באמת מדליקין מנר לנר משום דליכא לא ביזוי מטה ולא אכחושי מצוה. ורק הא דאמר רב אין מדליקין מנר לנר היינו רק אם נאמר דהנחה עושה מצוה והדלקה הוא רק מצוה קצת כעין הכשר מצוה ומשו"ה שייך בזה אכחושי. משא"כ במנורה דעיקר המצוה הוא ההדלקה שפיר מדליקין. אמנם הא דאסור להשתמש לאורה הלא בודאי דמי למנורה דהא לאחר הנחה הלא דמי ממש נר חנכה לנר מנורה ומשו"ה אסור להשתמש לאורה כמו במנורה ואין שום תפיסה על הר"ן מדברי רש"י:
וא"כ לפי מה דסובר רבה כשמואל דמדליקין מנר לנר והלכתא כותייהו והיינו משום דלא חייש שמואל לסברת אכחושי ובהכרח דסובר דמנורה הנחה עושה מצוה וזה הוא עיקר המטה לא הדלקה כי הכשר מצוה נקרא הדלקה כמו שחיטה דלאו עבודה היא. ומשו"ה פוסק הרמב"ם דאם הדליק זר כשר או שמותר לכתחלה להדליק אם הוציאה לחוץ כיון דהנחה הוא העושה המצוה לא אכפת לן במה שהדליק בחוץ והכניס בפנים.
ומה שהכריח הרמב"ם לפרש כן הכריחתו סוגי' ערוכה במנחות פ"ט א' ת"ר מערב עד בוקר תן לה מדתה שתהא הולכת ודולקת מערב עד בוקר ושערו חכמים חצי לוג מאורתא עד צפרא איכא דאמרי ממעלה למטה שערו [שבלילה הראשונה נתנו שמן הרבה בנר ונשתייר בבקר ובלילה השני פחתו עד ששערו שלא נצטרך אלא לחצי לוג רש"י] איכא דאמרי ממטה למעלה שערו בתחלה נתנו שם רביעית ועמדו שם וראו שאין מספיק והוסיפו עד חצי לוג רש"י] מ"ד ממטה למעלה התורה חסה על ממונן של ישראל [דהא אם היה נשאר היה צריך לאבדם רש"י] ומ"ד ממעלה למטה אין עניות במקום עשירות עי"ש בג' ומהסוגיא זו מוכח לה דבמנורה הנחה הוא עיקר המצוה ולא ההדלקה דהא כתב הרא"ש בפ"ב דשבת סי' ז' וז"ל שם וכיון דהדלקה עושה מצוה צריך שיתן שמן בנר כדי שעור קודם הדלקה אבל אם בירך והדליק ואח"כ הוסיף שמן עד כדי שעור לא יצא יד"ח עכ"ל וכן פסק המחבר בשולחנו הטהור בהל' חנוכה עיי"ש. וא"כ אם נאמר דבמנורה הדלקה עושה מצוה איך אומר המ"ד דממטה למעלה היינו שנתם מעט וראו שלא הספיק הוסיפו אח"כ כמ"ש רש"י הלא אם נאמר דהדלקה עושה מצוה הלא צריך ליתן שמן כדי שעור בבת אחת קודם הדלקה וכן אפילו למ"ד ממעלה למטה לא אמר רק משום דאין עניות במקום עשירות. תפ"ל דבהכרח צריך ליתן ממעלה למטה דהא בעינן שעור שלם בשעת הדלקה. א"ו מוכח מזו הסוגיא דבמנורה הנחה עושה מצוה ולא הדלקה והדלקה הוא רק הכשר מצוה. וצדקו דברי הרמב"ם והדברים נכונים וברורים בעז"ה:
אמנם אחרי אשר הרמב"ם סובר דבמנורה הנחה עושה מצוה. א"כ מה נעשה מהא דהקשה המנחת חנוך איך דוחה שבת הא אפשר להדליקה מע"ש ובשבת יגבי' ויניחנה ואם כי לכאורה דבריו תמוהין דהא בהדיא מבואר בשבת כ"ג א' עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום למ"ש מכבה ומדליקה אא"ב הדלקה עושה מצוה שפיר אלא א"א הנחה עושה מצוה האי מכבה ומדליקה מכבה ומגביהה ומניחה ומדליקה מבע"ל ע"כ הרי חזינן דאף למ"ד הנחה עושה מצוה בכ"ז צריך לכבות מקודם וא"כ מה יושיענו במה שמדליקה מע"ש הלא ס"ס יהיה צריך בשבת לכבות ולהדליק אבל באמת מנורה לא דמי לנר חנוכה והוא דהתוס' שם ד"ה מכבה ומגביהה ומניחה וחוזר ומדליקה הקשו אמאי צריך לכבות בהגבהה סני כיון דהנחה עושה מצוה דאטו מי גרע דלוקה ועומדת מהדליקה חש"ו דמיירי שהדליקה מתחילה לצורך שבת ולכך גרע מהדליקה חש"ו דהתם שמדליקה בעתה ניכר הדבר שהוא מדליקה לשם חנוכה עכ"ל וא"כ דוקא בנר חנוכה דבעי שיהא ניכר פרסום הנס ומשו"ה אם הדליק שלא בעתה לא ניכר ע"כ בעי שיכבה ויחזור וידליקה. משא"כ גבי מנורה דהא לא בעי פרסום הנס. וא"כ כיון דהנחה עושה מצוה לא בעי הדלקה וסגי בהגבהה לבד ומכל לדייק יותר מדברי התוס' הנ"ל דכתבו דמיירי שהדליקה מתחלתה לצורך שבת משמע דוקא הואיל שהדליקה מתחלתה לצורך שבת ושלא לצורך חנוכה אזי לא מהני הגבהה לבד. אבל אם מתחלתה הדליקה לצורך חנוכה אם כי היה שלא בעתה דהיינו שהדליק ביום שמקודם חנוכה ע"מ שיהא דלוק בחנוכה משמע לכאורה מדברי התוס' דמהני אף בחנוכה דאל"כ אמאי אצטריך התוס' לומר דמיירי שהדליקתה מתחלתה לצורך שבת הול"ל בקצרה דל"ד לחש"ו דהתם הדליקו בעתם משא"כ בעששית שהיתה דלוקה מע"ש לא הדליק בעתו. א"ו דאם הדליק לשם חנוכה אף שלא בעתה לא היה צריך לכבות ולהדליק שנית. אלא משום דהדלקה הראשונה שהדליק מע"ש היה לשם שבת ולא לשם חנוכה ומשו"ה צריך לכבות ולהדליק. וא"כ במנורה אם דלק מע"ש לשם מנורה הלא לא היה צריך לכבות בשבת ולהדליק שנית ודי בהגבהה לבד וא"כ קושית מנחת חנוך חזקה עד למאד:
אשר ע"כ בהכרח צ"ל דמוכח מזה דהשמן הנשאר צריך ג"כ דשון ואינו רשאי להדליק בהם המנורה א"כ א"א להדליק מע"ש וביום מחר יגביהה כיון דס"ס הלא יהי' צריך לכבות ולשפוך השמן ולהדליק מחדש וא"כ מוכח מהא דהדלקת נרות דוחה שבת בהכרח דהשמן צריך דשון. ובאמת מסוגיא דמנחות הנ"ל שהבאנו לעיל מהא דממטה למעלה מוכרח ג"כ דשמן צריך דשון למאן דאמר ממטה למעלה משום דהתורה חסה על ממונן של ישראל ואם נאמר דשמן הנשאר רשאי להדליק למחר א"כ מאי חסה על ממונן של ישראל איכא כיון דשרי להדליק מהם למחר וכן למ"ד ממעלה למטה מטעם דאין עניות במקום עשירות ולמה צריך לזה אם שמן הנשאר ל"צ דשון. א"ו מוכח דאף השמן צריך דשון והלא בעת שעשו ההבחנה לידע שעור השמן לא עשו פתילות עבות כמ"ש התוס' מנחות שם דהם שערו בפתילות בינונית עיי"ש ולפמ"ש נכון מאד דהא מסוגיא זו מוכח דבמנורה הנחה עושה מצוה וא"כ ממילא מוכח דשמן צריך דשון מהא דהדלקה דוחה שבת וכמ"ש. משא"כ הירושלמי יומא אפשר אדל בשיטת רב דהדלקה עושה מצוה וא"כ ליכא ראי' דשמן צריך דשון ובהכרח מביא הראיה מהא דפתילות עבות, אבל באמת א"צ לזה דאפי' אם נאמר דהירושלמי סובר ג"כ דהנחה עושה מצוה בכ"ז אמר ההוכחה דשמן צריך דשון מהא דזווג הפתילות ולא מהראי' מדדחי שבת משום דמצינו שינוי בין הירושלמי להבבלי. דבירושלמי יומא שם אמר פתילה צריך דשון. שמן מהו שצריך דשון עיי"ש הרי לירושלמי פתילה פשיטא לי' דצריך דשון ובשמן מבעי לי'. אמנם בבלי מנחות פ"ח שם מדשנו הפתילות מדשנו השמן עיי"ש. משמע משטחות הג' דליכא נ"מ בין פתילה לשמן וא"כ לפי הירושלמי דפתילה פשיטא לי' דבעי דשון. א"כ אפי' אם נאמר דהנחה עושה מצוה בכ"ז דוחה שבת משום הפתילה דהא הפתילה בודאי בעי דשון. אמנם בשמן נוכל לומר דלא בעי דשון. ומשו"ה מוכרח הירושלמי להביא ראיה דאף שמן צריך דשון מהא דמזווג הפתילות. משא"כ לתלמודין במנחות דליכא עילוי אחד על חברו והג' כלל תרווייהו בחד לשנא הן הפתילות הן השמן. וא"כ ממילא מוכח דשמן בעי דשון מהא דדחי שבת וכנ"ל דהא לתלמודין ליכא עילוי אחד על חברו: