אור ברסלב

שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה· רבי שבתי הכהן [הש"ך]

סימן רלז

סימן רלו

סעיף א

ה"ז שבועה. להיש פוסקים איסורא איכא וליש פוסקים מלקות נמי איכא דלא גרע מידות שבועה:

סעיף ב

או בכל לשון כו'. כתוב בתשובת מהר"מ דפוס פראג סי' ו' בשם ריב"א דאם הזכיר השם בל' לעז כגון דיא"ו (או גאט) אפילו לא הזכיר בתחלת דבריו לשם שבועה מועיל מטעם יד וע"ש בארוכה:

סעיף ג

וענה אמן כו'. ע"ל סימן ר"ט:

סעיף ד

אם לא אעשה דבר פלוני. או אם אעשה דבר פלוני:

סעיף ה

מבטא כו'. דכתיב כי יבטא בשפתים:

סעיף ו

האומר פעמים כו'. דכתיב ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול וגו' ולא יהיה עוד המים למבול וגו' וכתיב כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מדלאו לאו שבוע' הן הן נמי שבועה:

סעיף ז

והוא שיתכוון כו'. משמע ואע"פ שלא הזכיר שבועה קודם לכן ותמיהני על מ"ש הר"ף בהגהת תשב"ץ סימן ת"א דהיינו דוקא שהזכיר שבועה קודם שאמר לאו לאו או הן הן כו' דא"כ אפילו אמר פעם אחת לאו או הן הוי שבועה דלא גרע מידות ואפשר מיירי שהזכיר מקודם לזה שבועה ואח"כ הפסיק בנתיים בענין דלא הוי יד:

סעיף ח

וה"ה לנשבע בנביא כו'. אף על פי שאין כוונתו אלא למי ששלח נביא זה או למי שצוה בכתב זה:

סעיף ט

או בשאר כתב מכתבי הקודש. אבל הנשבע בתורה בכל ענין צריך התרה כדכתב הרב לעיל סי' רי"ב:

סעיף י

או בשלחן כו'. ע"ל סימן ר"ד ס"ב בהג"ה:

סעיף יא

אבל אם נטל בידו כו'. וכתוב בתשובת מהר"מ מינץ סימן ע"ו דאם הניח ידו עליהן דינו כנטלם בידו דא"צ הגבהה אלא אחיזה בעלמא וע"ש שהאריך:

סעיף יב

ואמר במה שכתוב בהן. כתוב בתשובת מהר"מ מינ"ץ שם דאם פתחן ונשבע בהן הוי כאומר במה שכתוב בהן ואע"ג דמיירי שם בעשרת הדברות נראה דה"ה לכל ספרי הקדש דחד טעמא אית להו:

סעיף יג

הנשבע בעשרת הדברות כו'. משמע דאם אמר רק אני נשבע בי' דברות אע"פ שאינו אוחזן בידו שבועה גמורה היא ובתשובת מהר"מ מינ"ץ סימן מ"ו כתב דבעינן אוחזן בידו מיהו נראה דהיינו מדינא דגם בנשבע בתורה בעינן נקיט ליה בידים מדינא אבל לפי מ"ש הב"י והרב לעיל סימן רי"ב דבנשבע בתורה בכל ענין צריך התרה כיון שיש גאונים מחמירים דאפילו התרה אינו מועיל א"כ גם בי' דברות מחמירים התם הנך גאונים א"כ בכל ענין צריך התרה וכן משמע בתשובת מהר"מ מינ"ץ שם ע"ש:

סעיף יד

והוא שיכוין כו'. כלומר שכוונתו לישבע בימין ושמאל של הקב"ה וכן משמע בל' הראב"ד שבטור וז"ל אם נתכוין לימין ושמאל הבורא הוי שבועה עד כאן וכ"כ העט"ז והוא שיכוין לימין ושמאל שאמר הקב"ה דהיינו ימינו ושמאלו יתברך ע"כ וכן משמע בפרישה אבל הב"ח נראה שלא הבין כן לכן כתב תימה כי נתכוין לימין שאמר הבורא מאי הוי כיון דאיכא מידי אחרינא דמקרי ימין ושמאל ומ"ש מהנשבע בשמים ובארץ ועוד דלא עדיף משאמר בפירוש שבועה דלדעת הרמב"ם צריך שיזכור שם או כינוי בפירוש לענין קרבן הלכך נ"ל עיקר דאף בימין ושמחל צריך שיזכור השם והכינוי ואעפ"כ צריך לכוין לימין ושמאל שאמר הקב"ה דאל"כ לא הוי שבועה לענין קרבן ולמלקות וכדין לאו לאו עכ"ל גם מ"ש דאף בימין ושמאל צריך שיזכיר השם והכנוי ואעפ"כ צריך שיכוין לימין ושמאל כו' לא עמדתי על סוף דעתו דכיון דמזכיר השם והכינוי למה לימין ושמאל אין לך שבועה גדולה מזה אלא ודאי שאין מזכיר לא שם ולא כינוי ואפ"ה הוי שבועה ול"ד לנשבע בשמים ובארץ דשמים וארץ לאו כינויים הן אבל ימין ושמאל כינויים הן והוי כאילו נשבע בהקב"ה עצמו שהרי הקב"ה נשבע בימינו ובזרוע עוזו והלכך כשנתכוין לימין ושמאל הבורא הוי שבועה גמורה:

סעיף טו

כנדר רשעים כו'. דכיון דרשעים רגילין לישבע הוי כמוציא שבועה מפיו וע"ל סימן ר"ו ס"ד:

סעיף טז

כינוי כו'. ע"ל סימן ר"ז:

סעיף יז

אותן שרגילים לומר בין ליהודים בין לעובדי כוכבים בלשון אמונה שלא אעשה כו'. כן הוא בהגהת מיי' שם ואינו שם מלשון הקדש וכן הוא בד"מ ר"ס רל"ב.

תוכן העניינים

שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה