שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה· רבי שבתי הכהן [הש"ך]
סימן רא
סעיף א
במי מקוה כו'. היינו מי גשמים שנקוו לגומא ואע"פ שאינן מים חיים שאין צריך מים חיים אלא לזב (דכתיב ביה מים חיים) ולא לנדה ולזבה. טור ופוסקים. אבל הבארות שנובעים הם מעיין גמור (לכל דבר) כמ"ש מהרי"ק והב"י בשם ת"ה ובתשובת הרמב"ן סימן רל"א ע"ש:
סעיף ב
או מעיין כו'. כתב ב"י משמע שאם המים משוכים כגון מעיין שהוא זוחל ואין בשום מקום ממנו מ' סאה אבל כשתצרף כל המים שמתחלה ועד סוף הם מ' סאה טובלין בכל מקום ממנו שגוף הנטבל מתכסה בו בין אדם בין כלי עכ"ל והביא ראיות ומביאו ד"מ ופשוט הוא:
סעיף ג
מ' סאה כו'. אבל אם חסר כל שהוא פסול. ב"י. ופשוט הוא ואפי' גופה קטן שמתכסה בפחות ממ' סאה אין טביל' עולה בו עד שיהא מ' סאה. טור והפוסקים.
סעיף ד
ואינו גבוה כ"כ כו'. ע"ל סימן קצ"ח סעיף ל"ו ל"ז ולקמן סעיף ס"ו:
סעיף ה
כשר. כשיש בין הכל מ' סאה:
סעיף ו
מ"ד אלף וקי"ח אצבעות כו'. כ"כ בב"ה ובב"י כתב מ"א אלף ותע"ב אצבעו' והחשבון ההוא מכוון באמה בת ו' טפחים שהוא כ"ד אצבעות שאמה על אמה היינו כ"ד אצבעו' על כ"ד אצבעות הוא תקע"ו אצבעות וברום ג' אמות היינו ע"ב אצבעות ע"ב פעמים תקע"ו עולה מ"א אלף תע"ב וכאן כ' דבריו ע"פ מ"ש הרשב"א דבעינן אמה שוחקת שהיא יתרה על העצבה חצי אצבע שאמה על אמה הוא כ"ד אצבעות וחצי על כ"ד אצבעות וחצי שהוא ת"ר אצבעות ורביע וברום ג' אמות היינו ע"ג אצבעות וחצי ע"ג וחצי פעמים ת"ר ורביע עולה מ"ד אלף קי"ח וחצי אצבע פחות חצי רביע אצבע ודוק ואין דבריו שבב"י סותרים למ"ש כאן בש"ע דבב"י איירי באצבעות שוחקות שהם מ"א אלף תע"ב ולכך לא זכר החצי אצבע אבל כאן מיירי באצבעות עוצבות שהם מ"ד אלף קי"ח אבל מ"מ הכל עולה לשיעור מ' סאה לא פחות ולא יותר וכדאמרינן בס"פ ערבי פסחים (ק"ט) רביעית של תורה אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע כו' כדתנן מי מקוה אמה על אמה ברום ג' אמו' ושיערו חכמים מ' סאה כו' ואמה ואצבעות דנקט התם איירי בשוחקות שהן מ' סאה. ובמע"מ דף ש"ד ע"ב כתב שבב"י לא עיין בדיוק לחשוב גם החצי אצבע יתירה שבאמה שוחקת ואל תתמה שהרי כן מצינו לרש"י ורשב"ם וגם התוס' והרי"ף בפרק ערבי פסחים כשעמדו כולם למנין ומספר שיעור רביעית כוס שהוציאו מחשבון של המקוה מ' סאה לא תמצא בשום אחד מחשבונם שהשגיחו על חצי אצבע שבמדה היתירה אבל יש לי לומר דהתם שאני שתכלית חשבונם הוא למצוא רביעית כוס דאינו אלא מדרבנן לפיכך לא היה להם לחוש לאצבע היתירה עכ"ל ותימה דהא קאמר רביעית של תורה כו' ועוד לדבריו דהכא בעינן חצי אצבע יתירה א"כ יהיו יותר ב' אלפים תרמ"ו אצבעות שהוא עולה לב' סאה ומחצה ולוג וחצי לוג בקירוב אם כן שיעור מקוה יהיה מ"ב סאה וחצי לוג ובש"ס וכל הפוסקים לא הוזכר רק מ' סאה וכן בפ"ק דעירובין (דף י"ד ע"ב) אמרינן ים שעשה שלמה היה מחזיק ק"ן מקוה טהרה מדכתיב אלפים בת יכיל ובת הוה ג' סאין ואם איתא לא הוי לה אפילו ק"מ מקוואות אלא נקוט האי כללא בידך דאמה ואצבעות שבש"ס ופוסקים בענין זה איירי בשוחקות ועל זה כתב הרשב"א שהן יתירות חצי אצבע על העוצבות וכשתעשה מהן עוצבות יעלו מ"ד אלף קי"ח אצבעות וכמ"ש המחבר הלכך אנן חשבינן לכולי עוצבות ובעינן מ"ד אלף קי"ח אצבעות וכן הסכים הגאון אמ"ו ז"ל וכל זה ברור ועיין בתשובת מבי"ט חלק ב' סי' קמ"ג דף ס"ח ס"ט. ובתשובת מהרי"ו סי' ע"ה כתב דאורך ב' מנעלים מאדם בינוני היינו אמה וע"ש וע"ל ר"ס רע"ב כתבתי בשם הרמב"ם אגודל כמה הוא:
סעיף ז
אף כו'. וכ"ש באשבורן:
סעיף ח
באשבורן. פי' שהן מכונסין ועומדין במקום א' במקוה וכיוצא בו אבל לא כשהן זוחלין:
סעיף ט
אם הם לחוד. אבל אם הם עם המעיין יתבאר דינו לפנינו:
סעיף י
מתערבים עם הנוטפים כו'. משמע אפי' אין הזוחלין רובא רק הם שוה בשוה כל שאין הנוטפים רובא הרי הכל כמעיין וכ"כ ב"י בשם הראב"ד בספר בעלי הנפש דלענין אשבורן אפילו מחצה על מחצה נמי לא בעי וכן עיקר דתנן בפ"ק דמקואות למעלה מהן מי מעיין שמימיו מועטין שרבה עליו מים שאובים שוה למקוה לטהר באשבורן ש"מ עכ"ל אבל צ"ע שבספר בעלי הנפש שלפנינו דף ס"ו ע"א איתא איפכא וז"ל ומסתברא דמתני' עיקר דבעינן רוב מים חיים וההיא דאמרי' שמא ירבו הנוטפים על הזוחלים לרווחא דמלתא קאמרינן א"נ כיון דא"א לצמצם בעינן רובא זוחלין וכלישנא קמא מסתבר דבעינן רובא דכשרות ממשנת מקואות ומשמעתא דיבמות פרק הערל כדבעינן למימר קמן עכ"ל וצ"ע לדינא דהא נוטפין מדאורייתא פסולים ועיין בפ"ב דחולין סוף דף כ"ח וכ"ט גבי מחצה על מחצה כרוב:
סעיף יא
הרי הכל כמעיין. משמע אפילו אותן מקומות שלא היה הנהר הולך בהן מתחלתו הרי הן כמעיין וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ם (דלא כמ"ש בד"מ דהרמב"ם ס"ל כמהרי"ק דלקמן) וכתב וז"ל ומיהו סהדותא דר"א בר צדוק (שהעיד על הזוחלין שרבו על הנוטפין דכשרים ומטהרים בזוחלין) אפילו לפי שיטה זו (דהרמב"ם) ודאי משמע דאפילו אמקום שנתרחב הנהר קאי דל"ל דאריבה במקום משך הנהר קאי דא"כ פשיטא וכי ג' טפין יפסלו הנהר זה עכ"ל אבל מהרי"ק כתב בשורש קט"ו דאפילו הזוחלין רוב אינן מטהרין אלא במקום שהיה מהלך שם בתחלתו וכן מדומה אני שפסק הראב"ד בהלכות מקוה שיסד עכ"ל וב"י דחה דבריו דדעת הראב"ד איפכא ואין זו השגה שהרי כתב וכן מדומה אני כו' וכן האמת שהראב"ד בספר בעלי נפש דף ס"ו ע"א מביא איכא מ"ד דס"ל הכי ולא הוה בריר ליה למהרי"ק אי הראב"ד חולק אי לא תו כתב ב"י ומדברי רבינו שמשון והרא"ש בפ"ה דמקואות ומדברי המרדכי פ"ב דשבועות יש להוכיח ג"כ דכהר"ן ס"ל ודלא כמהרי"ק שהרי כתבו כו' עד מקמי רבינו ירוחם ומהרי"ק ז"ל עכ"ל ונמשך אחריו המע"מ דף שי"א ע"א ולא הבנתי דבר דאדרבה מדברי הר"ש והרא"ש ומרדכי אלו יש להוכיח דכמהרי"ק ס"ל ולא כהר"ן דאי כהר"ן מאי קשיא להו פשיטא הא כבר תירץ הר"ן דאשמועינן דאפילו במקום שלא היה מהלך בתחלתו מטהר בזוחלין אלא ודאי כמהרי"ק ס"ל דאע"פ דזוחלין רובא אינו מטהר במקום שלא היה מהלך בתחלתו ונראה דאף לסברת ר"ת וסייעתו דלקמן דמתירין אפילו ברוב נוטפים היינו במקום שהיה מהלך בתחלתו אבל במקום שנתרחב אף ר"ת מודה אפילו הזוחלין רבו וכן משמע להדיא ברבינו ירוחם:
סעיף יב
עד שיקוו המים כו'. ומשמע דכ"ש אם היה כאן גומא ונתמלאה מגשמים אע"פ שנזחלו לתוכה מבין ההרים כיון שעכשיו הם באשבורן מכונסים ועומדים בגומא מותר לטבול בתוכה והרי הוא כמקוה וכן משמע בטור ופוסקים בכמה דוכתי:
סעיף יג
לטבול בנהרות כל השנה. אפי' דרך זחילתן שאין עשוי כמין מקוה בנהר:
סעיף יד
ורבו הנוטפים כו'. כלומר אע"ג שרואין בעין שרבו הנוטפין על הזוחלין שיש בנהר עשר ידות ממה שהי' בתחילה אפ"ה מותר משום שאין לך טפה יורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו ב' טפות ונמצא עיקר רבויין ממקורן. כ"כ הפוסקי':
סעיף טו
במקום שאין מקוה. אבל במקום שיש מקוה אין לטבול בנהרות אלא בזמן שהנהר קטן מאד שאז מותר וכן כתוב בעט"ז וכן כתבו הר"ן ושאר פוסקים:
סעיף טז
אא"כ כו'. והב"ח כ' דהיינו דוקא בנעול במפתח אבל באינו נעול כיון דהעובדי כוכבי' יכולים ליכנס לתוכו וליטול מים משם כל צרכיהן ולחזור ולמלאותו אין להאמינו לעובד כוכבים אפי' המקוה שלם דחיישינן שמא יחזור וימלאנו וכמו שכתב הטור עכ"ד ומשמע דלא חיישי' שנטלו משם מים והחליפו אלא כשנהנה בחליפין (וכדלעיל סי' קי"ח ס"י) כגון שהמים שבמקוה סרוחים ומתיירא שלא יפסיד שכרו שלא יטבלו בו הנשים וכדאיתא בתשובת הרא"ש או כמ"ש הב"י שמא זילפום כדי להוריקה מן המים המלוכלכי' ומלאוה מים נקיי' לרחוץ גופם עכ"ל הא לאו הכי לא חיישי' שמא כוון להכשיל וכ"כ ב"י:
סעיף יז
יש תמיד במקוה כ"א סאה. אין כוונת המחבר משו' ספק דרבנן לקולא שהרי איהו סובר לקמן סעיף נ"ג דאפי' כולו שאוב אינו אלא דרבנן אלא מיירי במקוה נעולה שאין יכולין להכניס לתוכה מים אלא בהמשכה דרך הגג והלכך כשיש בו כ"א סאה אינו נפסל במים שאובי' כיון שהומשכו כדלקמן סעיף מ"ד וכן הוא בתשובת הרא"ש להדיא מביאו ב"י והרב אזיל לשיטתו דלקמן סעיף מ"ו דהמשכה אינה מועלת אלא ע"ג קרקע והלכך הכא בגג פוסלת המשכה ולכך הוצרך לטעם ספק דרבנן לקולא ולכך הצריך שיהא ידוע שיש שם כ"א סאין תמיד ודוק:
סעיף יח
מקוה כו'. ע"ל סעיף ס"ט וס"ק קמ"ח:
סעיף יט
וכ"ש אם הישראל לפנינו כו'. ואין סומכין על העובד כוכבים שאומרין בהיפך או שאומרין שנתקנה בענין אחר אע"פ שהן מסיחין לפי תומן כ"כ מהרי"ק שורש קט"ו ופשוט הוא:
סעיף כ
ובו מ' סאה. ואע"ג דמעיין סגי לכלים טמאים בכל שהוא היינו במקום חבור המעיין אבל הכא שנתלש הגל צריך מ' סאה דכל שאינו מעיין ממש אינו מטהר בכל שהוא ובתיו"ט פ"ה ממקואות הניח בצ"ע ובב"ח פירש בע"א ולקמן סעיף נ"ו ס"ק קכ"ב דחיתי דבריו גם דברי הפרישה אינן עולין יפה ולשון הלכך דחקו אבל לא קשה מידי דהלכך קאי אזחילה דיש לו דין ים לטהר בזחילה:
סעיף כא
צריך שלא יהיו כו'. לפיכך גיגית שקבעוה בארץ ונתמלאת ממי גשמים אין טובלים בה כיון שהיה שם כלי עליה קודם שקבעוה עכ"ל טור ומשמע אם לא היה עליה שם כלי קודם שקבעוה כגון שקבעו עץ או אבן ואח"כ חקקו כשר וכן הוא במשנה ובאשר"י ופוסקים ומביאם ב"י:
סעיף כב
ונקבו כו'. דוקא בשוליה בעינן שאינה יכולה לקבל מים כל שהוא אבל נקבה מן הצד אפילו כשפופרת הנוד וגבוה מעט מן השולים ומקבל מן הנקב ולמט' קצת מים פסולה כדמוכ' במשנ' והפוסקים וכן הוא לקמן סעיף מ':
סעיף כג
נקב המטהרו מידי טומאה. והיינו כמוציא זית שהוא פחות משפופרת הנוד ב"י ולקמן סעיף מ' נתבאר שפ"ה כמה הוא: ודע ששם בסמוך כתב הרמב"ם השוקת שבסלע אינו פוסל את המקוה לפי שאינו כלי אבל כלי שחברו בסלע פוסל את המקוה אע"פ שחברו בסיד נקבו מלמטה או מן הצד כשפופרת הנוד כשרה ואין פוסלת את המקוה עכ"ל. וחילק הב"י דהא דמצריך (הכא) [התם] כשפופרת הנוד ולא סגי ליה בכמוציא זית היינו משום דהתם חבר הכלי בסלע בעודו שלם משא"כ הכא שנקבו ואח"כ קבעו עכ"ל ולפ"ז מ"ש הרב וי"א כו' אינו מדוקדק שהרי הרא"ש וטור מיירי בקבעוהו שלם ואפשר דבנקבו ואח"כ קבעו מודה לדינא להרמב"ם אבל נראה דהרב סבירא ליה כאידך שנויא דב"י דהתם בכל אבנים מיירי דומיא דשוקת דלא שייך לשער בהו בכדי טהרה שאינם מקבלים טומאה א"נ בשוקת שבסלע שאני כו' ע"ש וכן משמעות הב"י גופיה דס"ל אינך שנויא עיקר דכתב אח"כ על הטור ואי כהרמב"ם ס"ל הא איהו סבר דבכ"ח כמוציא זית טובלין בתוכו ואלו הטור מצריך כשפופרת הנאד לגיגית סתם אפילו כ"ח ע"כ ומאי קושיא הא י"ל הטור מיירי כשקבעוה שלם אלא ודאי אין חילוק ודוק ומ"מ צ"ע דמשמע דס"ל להמחבר דנקב כל שהוא לא סגי כלל מדינא ולקמן ריש סעיף מ' כתב כלי שניקב בשוליו אפי' כל שהוא אינו חשוב כלי לפסול המקוה ואפשר דבריו שבכאן הם ע"פ מ"ש שם אח"כ ומ"מ אין להקל לעשות מקוה לכתחל' בכלי כזה ור"ל אלא בעי' כנקב המטהרו ודוחק:
סעיף כד
הרי זה כשר. אף להטביל בתוכו:
סעיף כה
בסיד ובבנין כו'. כלומר תרתי בעינן חדא שיהא ניקב נקב המטהרו ועוד צריך שיקבע בארץ או שיהא בו הוכחה שהוא דבר של בנין ולא דבר של כלי ומ"ה אם פקקו בסיד ובבנין כלומר בצרורות וכיוצא בהן כעין בנין לא חשיב כלי כלל ולפיכך אינו פוסל את המקוה כלומר שהמים שבתוכו יחשבו מים שאובים) וה"ה דכשר לטבול בו אבל כשנסתמו בסיד או בגפסית לבד כיון דאין דרך בנין באלו לבדם בלא אבנים או צרורות עדיין שם כלי עליו ופוסל את המקוה וכ"ש שאסור להטביל בתוכו ובתר הכי קאמר דאע"פ שלא קבעו בארץ דהיינו קבורה בארץ וגם לא בנאו אלא שהושיבו על הארץ ומירחו כשר אפי' הושיבו ע"ג סיד וגפסית כיון שהסיד וגפסית על הארץ הם עומדין כארעא סמיכתא דמיא וכל שמירח הצדדים בטיט חשיב כקבוע וכשר ב"י אבל הרא"ש והר"ש והרשב"א יש להם שטה אחרת בפירוש סיד וגפסית ומביאם ב"י וכתבו הט"ו לקמן סעיף מ' ע"ש:
סעיף כו
מעיין כו'. פי' דאם מעיין מקלח לתוך הכלי (אפי' הוא תלוש) ויוצאים לחוץ ממנו פסולים לטבול בהן דמה שבתוך הכלי פשיטא פסול ומה שלחוץ נמי פסול דמיד שעברו בכלי נעשו שאובים וכתב הב"ח סעיף י"ג דל"ש כשהכלי שלם בלא שום נקב והמעיין מקלח לתוך הכלי וכשנתמלא הכלי יוצאים אח"כ מפה הכלי ולחוץ ל"ש שיש נקב בצדו של כלי וממנו מקלחים לחוץ נקראו מים שאובים דלא נתבטל שם כלי מחמת הנקב שמצדו כיון שמקבל מים מן הנקב ולמטה אבל נקב בשולי הכלי כשפופרת הנאד אז ודאי דנתבטל שם כלי ושרי לטבול אף בתוך הכלי כמו שנתבאר במקוה דבדבר זה שוה מעיין ומקוה עכ"ל ופשוט הוא:
סעיף כז
ואם המעיין כו'. פי' רוב המעיין עובר לתוך הכלי וקצתו עובר ומקלח אצל שפת הכלי כיון שמעט מימי המעיין לא עברו תוך הכלי כלל הן מעלין את המים המרובים ומטהרין את השאובים ואע"פ שחוזרים ומתערבים כולם יש להם דין מעיין (ועיין ב"י מ"ש לדעת רשב"א וכבר מחו ליה אמוחא הר"ר יוסף טייצאק והב"ח אך מ"ש הב"ח על הב"י והחזיק דבריו מלשון תשובת הרשב"א כו' ועובר על גביו ולחוץ טובלין וכמו ששנינו כו' ותימה גדולה כו' שגגה יצאה מלפניו דתיבת ולחוץ נמשך לתיבת טובלים והוא כדעת בית יוסף דלא כב"ח שהבין דולחוץ נמשך למעלה ולכן טרח בחנם להגיה בדברי הרשב"א וזה ברור ואין צורך להאריך כאן בדברי' אלו כיון שלענין הדין המחבר גופיה פסק דבעינן מקלח על שפת הכלי וק"ל) וכתב הב"ח מיהו מה שמתיר הרשב"א לטבול תוך הכלי כשיש מ' סאה ביניהם דין חדש הוא ולא משמע הכי מהפוסקים אלא תוך הכלי לעולם פסול אם לא ניקב בשוליו אפי' יש מ' סאה בין המעיין לכלי וגם מלשון () הרא"ש גופיה נראה דלא פסיק ליה האי דינא ע"כ:
כתב הב"י בשם המרדכי בשם רבי יואל ובשם הרוקח דאמת המים שהמשיכוה דרך חריץ בקרקע אל גיגית גדולה מחזקת יותר ממ' סאה ושקע הגיגית בקרקע אסור לטבול בתוך הגיגית כו' אע"פ שמי הגיגית שהן שאובין מחוברים אל האמה ע"כ ופשוט הוא דאם יש בשולי הגיגית נקב כשפופרת הנוד דכשר:
סעיף כח
ואם הטהו על צדו. לשון ר' שמשון דבפיו למעלה כיון שהמים צפים על גביו הוי חיבור בכל שהוא אבל כשמטהו על צדהו אין מתחבר למעלה אלא מן הצד לכך בעי שפופרת הנאד עכ"ל ר"ל דמצריך שיהא הכלי נטבל בתוך המקוה ומי המקוה יהיו על גבי הכלי א"כ כשפיו למעלה אז המים בתוך הכלי הנוגעים למקוה מתחברים למקוה ויש להם דין מקוה ומכסים על הכלי מה שאין כן כשמתחברים מן הצד שאז מים שעל גבי כלים לא נחשבו כמי מקוה רק מן הצד מה ששוה למי מקוה נחשב למי מקוה כך פי' הגאון אמ"ו זצ"ל והעט"ז פי' בע"א והוא מגומגם ע"ש וע"ל סי' ר"ב ס"ג:
סעיף כט
יש לה דין מעיין. לטהר בין בזוחלים בין באשבורן וכלים בכל שהוא:
סעיף ל
להיות לה דין מקוה. שאינה מטהרת אלא במ' סאה ובאשבורן. טור. כתב מהרי"ק שורש קט"ו וקצ"ו דדוקא היכא דנחו המים במקוה וכבר נעשו אשבורן אבל היכא דאכתי לא נחו ועדיין זוחלין אע"פ שהופסקו מהמעיין דין מעיין עליהם דלא פסק עדיין חיותן כיון דזוחלין וראיה מגל שנתלש (לעיל סעיף ה') ואע"ג דכאן דין מקוה עליהן היינו משום שהבריכה מלאה מים אבל אם הבריכה היתה ריקנית ונתמלאה מהמעיין אע"פ שהופסק המעיין דין מעיין עליו עכ"ד אבל דעת הראב"ד שהביא שם דבכל ענין דין מקוה עליו וכן דעת הרשב"א בשער המים שהביא ב"י דאעפ"כ דין מקוה עליו וכן משמע פשט המשנה והפוסקים דאין חילוק וכן מוכח בפרישה שפירש דברי הטור בבריכה ריקנית ומגל אין ראיה דשאני התם שהגל נתלש מעצמו וחיותו רב וגם נתלש מהים גופיה וגם כן דרך זחילתו אף שנתלש משא"כ הכא גם מה שהביא מהרי"ק שם ראיה דאל"כ תקשי למאן דפוסל (לקמן סעיף נ') ביצאו דרך סדק הך משנה דג' מקואות (דלקמן סעיף נ"ה) דהא התם המים יצאו על שפת המקוה אלא ודאי התם מיירי במעיין שהופסק עכ"ד ומביאו ב"י לקמן ריש דף רמ"ח איני מכיר ראיה זו מכמה טעמים. חדא דיש לומר דהתם מיירי דהג' מקואות מעיינות הן דמטהרין בזוחלין תדע דהא אף למהרי"ק דמוקי לה בפסק המעיין) מ"מ הא ס"ל דכה"ג מעיין גמור הוא א"כ הני ג' מקואות מעיינות הן ועוד והוא העיקר דהתם אין כאן זוחלין כלל דלא שייך זוחלין אלא כשזוחלין מעצמם וכן בסדק המים זוחלין מעצמן דרך הסדק והולכין ושוב אינם שבים ללכת אבל אותם שיצאו על שפת המקוה מכח אדם הטובל שמתוך כך נתמלאו ויצאו על שפתם וכשיצא הטובל משם יחזרו המים למקומם הראשון ודאי דבכה"ג לאו זוחלין הן וכך הוא בתשובת הריב"ש ריש סימן רצ"ב להדיא דמייתי התם הך דג' מקואות וכתב דאין נקראין זוחלין אע"פ שלא ישארו המים במקו' שמטביל בו אלא הרי הוא נקרא אשבורן כיון שמן המקוה בא ואליו הם שבים אלא שנפחתו בהכרח מחמת אדם או דבר אחר שבתוך המקוה כו' עכ"ל וכ"כ הרב לקמן ס"נ אפי' גבי סדק במקוה דהיכא דשבים וחוזרים שם לא מיקרי זוחלין ועוד דהתם המקואות מתערבות זו אל זו מכח המים שיצאו על שפתם ואין כאן זוחלין אלא עירוב מקואות הוא הלכך העיקר דכשהופסק המעיין אין שם מעיין עליו אף בזוחלין אלא דין נוטפים יש לו:
סעיף לא
דין מקוה כו'. הקשה הפרישה סעיף כ"א מ"ש מטבילה בנהרות בעת הגשמים דפוסל ר"י והרמב"ם וסייעתו לעיל ס"ב) הא גם שם נמשך עם מי המקוה ולמה לא יהיה למי הגשמים תורת מקוה כמו כאן כו' ותירוצו דחוק ורחוק אבל לא קשה מידי דהתם לא פסיל אלא לטהר דרך זחילתן אבל באשבורן מותר דלא יהא אלא כולו מי גשמים וזה פשוט:
סעיף לב
ומ"מ כו'. בספר מע"מ תמה דאמאי בסעיף י' בהומשך המעיין מטהר בזוחלין ול"נ דהתם מיירי בשלא רבו הנוטפים וק"ל:
סעיף לג
רק באשבורן כו'. ולפי זה צ"ל דלעיל סעיף ח' דאם מקלח על שפת הכלי מותר חוצה לה אפי' המים שבתוכה מרובים היינו דוקא באשבורן אבל פשט הדברים שם נראין שדין מעיין עליהם לכל דבר וכן משמע מדברי הב"ח ושאר אחרונים ואפשר לחלק דשאני התם כיון דהמים עצמן שבתוך הכלי הן גם כן מהמעיין וגם עתה המעיין מקלח לתוכן והם מחוברים למעיין מה שאין כן הכא ודוק:
סעיף לד
מעיין כו'. כתוב בהגהת דרישה צ"ל דנפסק הקילוח מהמעיין דאל"כ לא היה לה דין מקוה אלא דין מעיין ולא נהירא דאפי' לא נפסק הקילוח דין מקוה יש לה (כיון שהעבירו על גבי אחורי כלים הוי כהפסיקו) כדמשמע בפוסקים ועיין בב"י סי' קצ"ח:
סעיף לה
על גבי אחורי כלים כו'. דוקא כשכל המעיין מקלח על גבי כלים אבל אם קצתו אצל שפת הכלים יש לו דין מעיין במכ"ש דמקלח לכלים גופיה דלעיל ס"ח וכ"כ הב"ח:
סעיף לו
חזר להיות כו'. כתוב בתוספת יו"ט פרק ה' משנה ב' נראה לי דהכא נמי מיירי בענין דבלאו אלו הכלים היו המים עוברים דאי לא תימא הכי יהיו נפסלין אפילו למקוה משום דהווייתן ע"י טהרה בעינן וכמ"ש הרא"ש (לקמן סעיף ל"ה) גבי זקפה לידות עכ"ל ולא ידעתי מדברי הרא"ש ראיה דלא קאמר הרא"ש הכי אלא במי גשמים אבל לא במעיין שהמשיכו כדלקמן סעיף מ"ט וכ"כ בהגהת פרישה סעיף מ' דהכא בכל ענין שרי כיון דמעיין הוא מיהו לקמן סעיף מ"ט הביא המחבר יש מי שאינו מחלק בכך:
סעיף לז
ובלבד שלא יטבול כו'. דגזרינן אטו תוך הכלי. הרא"ש. ולעיל סימן קצ"ח הביא הטור וב"י בשם הראב"ד ושאר פוסקים דדוקא בכלי' המקבלים טומאה שייכא הך גזירה משא"כ בכלי חרס וכיוצא בו שאינו מקבל טומאה והשיג הב"י שם על הטור במה שכתב וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק בזה ולי נראה דסבירא ליה להטור לדעת הרא"ש דדוקא לכתחלה גזר רבי יוסי אבל לא בדיעבד ואפילו בכלי חרס גזר לכתחלה דלמא אתי למיטבל תוך הכלי דאי איתא דסבירא ליה להרא"ש לחלק בהכי הוה ליה לכתוב דטעמא דרבי יוסי כיון דהוא כלי שמקבל טומאה גזר אטו תוכו ומדכ' סתמא דרבי יוסי גזר אטו תוך הכלי אלמא דבכל כלי' גזר וגם באמת אין טעם נכון לחלק ולומר דבכלי עץ איכא גזירה דמרחצאות ולא בכלי חרס דמה ענין קבלת טומאה לגזירה דמרחצאו' ואם היה הרא"ש מחלק בזה ה"ל להזכירו אלא ודאי אינו מחלק בזה וסתמא קאמר דרבי יוסי גזר אטו תוך כלי והיינו בכל כלים מיהו היינו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד שרי דהא לא אסרינן בש"ס (ולעיל סימן קצ"ח סל"א) אפי' בבקעת אלא משום בעתותא אלמא דבדיעבד שרי וגם במימרא דרבא כתב הרא"ש אשה לא תעמוד על גבי כלי או בקעת עץ ותטבול משום בעתותא והשמיט כלי חרס ואם איתא דס"ל לחלק לא הוה ליה להשמיט דנשמע מינה כדכתב הראב"ד דדוקא בכלי חרס ליכא גזרה דמרחצאות אלא ודאי אינו מחלק ורבי יוסי מיירי לכתחלה והיינו שכתב הטור כאן בסתם ובלבד שלא יטבול על גבי אחורי כלים משמע דמיירי אפי' בכלי חרס והיינו לכתחלה ולפ"ז היה נראה בכל כלים להקל בדיעבד אך כיון דדעת הראב"ד והרשב"א והר"ן ומביאם ב"י לעיל סימן קצ"ח לאסור אף דיעבד בשאר אחורי כלים וכן נתבאר לעיל סי' קצ"ח סעיף ל"א אין להקל אבל בכלי חרס יש להקל בדיעבד דבין למר ובין למר שרי כנ"ל:
סעיף לח
כגון שסמך למקום מעיין המנטף כו' הרי הן כשרים. ושם זוחלין עליהן דהוי כיורד בקילוח בלי הפסק וע"ל סעיף מ"ח ס"ק ק"ג:
סעיף לט
כשרים. שאין עלי האגוז שהוא צובע חשוב ככלים. שם:
סעיף מ
ומעיין כו'. או מעיין כל שהוא וכתב ב"י בשם תשו' הרמב"ן סימן רל"א דמעיין כל שהוא אע"פ שהוא עומד כגון מקואות אלו שמימיהם ממקורות של מעיין אף ע"פ שמימיו מועטין אינו נפסל ברביית מים שאובין וכן משמע מדברי שאר פוסקים:
סעיף מא
והם כשרים כו'. ואם הלכו אותן המים שהשליכו במעיין למקום חסר שלא היה בו כלום יש מתירים ג"כ לטבול בו עכ"ל רבינו ירוחם ומביאו ב"י ומשמע דיש אוסרים והלכך טוב להחמיר מיהו נראה דדוקא במקוה חסר שלא היה בו כלום אבל במקוה חסר כל שהוא יותר ונשאר שם כ"א סאין אינו פוסל המקוה לכ"ע דרובא בהמשכה כשרה כדלקמן סעיף מ"ד:
סעיף מב
אע"פ שהן רבים כו'. וכתב ב"י בשם הרמב"ם והרא"ש מיהו נתבטל מהמעיין דין זוחלין אלא מטהר באשבורן דוקא וכ"כ הב"ח לדעת הטור וכ"כ בד"מ לדעת הטור ומביאו בהגהת דרישה סעיף כ"ה וכבר ביאר זה הרב בסעיף י"א ומ"מ מבואר דדין מעיין עליו לטבילת כלים בכל שהוא והמחבר לא ביאר זה דהוי מעיין לטבילת כלים בכל שהוא וכן בכמה מקומות בסימן זה כגון בסעיף ב' וסעיף ה' וסעיף י' וי"א ושאר מקומות היה לו לבאר ולא ביאר והיינו משום דכיון דטומאה וטהרה אינו נוהג בינינו לא שייכא טבילת כלים האידנא ובכלים הנקחים מן העובדי כוכבים באמת קי"ל דצריך ג"כ מ' סאה כמו אדם כמו שנתבאר בריש סי' ק"כ ע"ש:
סעיף מג
וע"ל סעיף מ' כו'. כלומר דשם נתבאר דיש חולקין דבמעיין כל שהוא שאין בו מ' סאה פוסלת בו שאיבה וע"ש:
סעיף מד
ג' לוגין כו'. ובין בתחילה (כלומר שהיו מים שאובין בתחלה בגומא ואח"כ מי המקוה) ובין בסוף (שנפלו המים שאובים אחר מי המקוה) אינו נפסל אלא בג' לוגין כ"כ ב"י בשם הפוסקי' וכן פסקו האחרונים:
סעיף מה
ל"ש סוחט כסותו והגביהו כו'. כלומר שהמקוה חסרה אז מ' סאה שנמצא כשטובל בה כסותו והגביהו נעשו המים שבכסותו שאובים ופוסלים המקוה שחסרה אם יש בה מים ג' לוגין אבל כשלא הגביה הכסות כיון שהמים שבכסות באים ממקוה זו ועדיין מחוברים לה לא נעשו שאובין:
סעיף מו
סוחט כסותו כו'. ב"י בשם תשובת הרמב"ן סימן רל"א בשם הראב"ד דטעמא כיון שהמים יורדים למקוה מתוך ידי אדם. ע"פ זה תירץ הא דלעיל סעיף ז' בכלי שניקב בשוליה אינו פוסל את המקוה וכסות דהכא ככלי מנוקב הוא וכתב וכיון שכן אף בכלי הנקוב כל שנפל מתוך ידו של אדם הדולהו למקוה פוסל את המקוה ולא אמרו שאינו פוסל אלא כשנופלין ממילא מכלי נקוב למקוה דכיון שיצא בנקיבתו מתורת כלי ונופלים ממנו ממילא למקוה כשר עכ"ל וכתב הב"ח סכ"א ונ"ל מדקדוק לשונו דדוקא כשהאד' מכוין לדלותו להפילו למקוה התם הוא דפסלי אבל אם נפלו מידו שלא בכוונה הוה כאילו נפל ממילא שלא ע"י אדם ואינן פוסלין כו' וע"פ זה דחק ליישב ההוא דמסלק את הטיט לצדדין כו' ולי היה נראה איפכא מדקדוק לשונו דכל שבא מיד אדם אפילו שלא בכוונה פוסל ודוקא נפלו ממילא מכלי נקוב למקוה כשר וכן משמע לכאורה בספר בעלי הנפש להראב"ד דף ס"ט ע"א ואתיא ליה התם ההיא דהמסלק את הטיט לצדדין כפשטיה ע"ש ומביאו ב"י לקמן בסמוך אך קשה דהא כתב הטור והרב ושאר פוסקים לקמן סוף סעיף מ' דהשואב מקוה וירא שמא יחזרו מהכלי שמוציאין בו מים שלשה לוגין למקוה אחר שחסרו ארבעים סאה ויפסלוהו יקוב הכלי בשוליו ואז לא יחשבו מים שאובים ומה בכך סוף סוף ע"י אדם אפילו ממילא פסול וי"ל דשאני התם כיון דשואב המים משם אם כן ודאי לא ניחא ליה שיפלו המים לשם דהא אדרבה שואב אותם משם והוי ממילא ודו"ק:
כתב העט"ז י"א דוקא כשזבין מעצמן מתוך הכסות למקוה לא מקרי שאובין אבל אם סחטן בידיו אע"פ שהכסות עדיין מקצתו בתוך המקוה הוי שאובין ובפסולין כו' ובמעדני מלך דף ש"ז כתב דלא ידע מאן נינהו י"א אלו והבין שכוון להרמב"ן בשם הראב"ד דלעיל שמביא ב"י בסוף דף רל"ז ולכן השיג עליו שהרי סברתם הפוכה ול"נ שכוון להרוקח שמביא ב"י לקמן ס"ס זה דף רמ"ו ריש ע"ד וז"ל ומשמע דעקרו היינו שהעלוהו מתוכו אבל הרוקח כתב עקרו מתוכו פי' סחט בידים ממנו ע"כ נראה מדבריו שאע"פ שלא העלוהו כיון שיצאו המים ממנו ע"י סחיטה פוסלים המקוה עכ"ל ב"י ועיין לקמן סעיף ס"ג:
סעיף מז
מזה מעט כו'. וכתב רש"י וראב"ד דעכ"פ בעינן לוג מכל כלי אבל פחות מלוג לא ומביאו ב"י וד"מ:
סעיף מח
אבל מד' אין מצטרפין. אפילו נפל מכלם ביחד שהרי אין מגיע לוג לכל כלי:
סעיף מט
בד"א כו'. זהו פי' המשנה בד"א שלא נתכוין לרבות כו' אבל הרמב"ם וב"י פירשו נתכוין שכשהוא מטיל אותן מים שאובים למקוה הם על דעת לרבות מי המקוה שיהיו בו מים בשופי ולא יחסר ע"י טבילות שיטבלו בו אז מצטרפים וכן פי' הר"ר עובדיה מברטנורה וכ"כ בעל תוי"ט והב"ח כתב דהר"ר עובדיה מברטנורה פי' נתכוין לרבות אכלים וז"א ואולי ספר אחר היה לפניו ובשם הרשב"א בשער המים הביא הב"י בד"א שנפלו שם שלא במתכוין אבל אם נתנם שם במתכוין אפילו מעשר כלים ואפילו זמן מרובה מצטרפים ופסלוהו ע"כ:
סעיף נ
ע"ג קרקע. שלא הגביה המים מעל גבי הקרקע אלא המשיכם על גבי קרקע ממקום זה למקום זה עד המקוה:
סעיף נא
או שנתזו מרגלי הבהמה. אע"פ שלא הומשכו על גבי קרקע:
סעיף נב
שהיו בצד המקוה כו'. אבל היו השאובים באמצע פוסלים את המקוה שם) ועיין לקמן סעיף נ"ה:
סעיף נג
מלאה כו'. ויש בה פחות מארבעים סאה אבל אם היה שם ארבעים סאה כל מים שבעולם לא יפסלוה:
סעיף נד
א' משלש מאות ועשרים לבריכה. אם הבריכה ארבעים סאה חסר כל שהוא. היתה עשרים סאה צריך להיות הנקב א' מק"ס לבריכה צא וחשוב לפי חשבון זה שהסאה ו' קבים והקב ד' לוגין שם:
סעיף נה
והאמה נכנסת כו'. פי' הר"ש דהיינו אמה של מי גשמים ופירש ב"י דאלו מעיין היה מטהר השאובים שבבור בכל שהוא כדלעיל סעיף י"א וכן כתב בשם הראב"ד ומיירי שאין באמה מ' סאה דא"כ הרי הבור נטהר בהשקה כדלקמן סעיף נ"ב וכ"כ בתוס' יו"ט פרק ג' משנה ג' בשם הרא"ש והר"ש וע"ל סעיף ס':
סעיף נו
עד שיתחשב כו'. מדקתני עד שיתחשב ולא קתני עד שיצאו מילואיהן (כדקתני לקמן סעיף כ"א כ"ב) משמע שהמים הצפים ויוצאים משם לא נחשוב אותם כולם מן הראשונים (דהיינו מילואיהן) כמו שחשבנו לקמן אלא לפי חשבון המים שהיו בבור והמי' היורדים בתוכו הם יוצאים אי נמי מחצה על מחצה מפני שהמי' היורדי' לבור באחרונה קרובי' לצאת יותר מן הראשונים וכן שנינו כו' עכ"ל הראב"ד שהביא ב"י לעיל דף רל"ז ע"ב ור"ל דעד שיתחשב חומרא הוא דלא סגי בעד שיצאו מילואיהן אלא לעולם רואין שיצאו ג"כ מן האמה והיינו לפי חשבון וא"כ לפי חשבון לעולם חומרא הוא וכמ"ש הראב"ד א"נ מחצה על מחצה כו' לפעמים הוא להקל יותר מלפי חשבון ולפעמים הוא להחמיר אם מי האמה הם מרובים ממי הבור כגון שיש בבור מ' לוגין ומי האמה ק"כ לוגין ויצאו פ' לוגין א"כ לפי חשבון יצאו מי האמה ג' חלקים דהיינו ס' לוגין ומי הבור יצאו כ' לוגין ונשארו כ' לוגין אבל במחצה על מחצה יצאו כל מי הבור נמצא מחצה על מחצה הוא להקל וכשמי הבור הם מרובין א"כ לפי חשבון יצאו ס' לוגין מי הבור ולא נשארו רק ס' לוגין ובמחצה על מחצה לא יצאו רק מ' לוגין ונשארו פ' לוגין ונראה דאזלינן הכא והכא לחומרא ודוק וכתב עוד הראב"ד שם וא"ת מ"ש הכא דחשבינן למים הצפים ויוצאים לפי חשבון ולקמן חשבינן לכל הפסולים שהם צפים ויוצאים תחלה התם כולהו כשרים ובג' לוגין שאובין הוא דאפסילו אבל הכא כולהו פסולים ומשום הכי אזלינן בהו לפי חשבון עכ"ל פי' מאי שנא הכא דלא סגי בכדי מילואיהן אלא מחמרינן ולעולם רואין ג"כ שיצאו מן הכשרים לפי החשבון ולקמן אמרינן דאם נפלו ג' לוגין לבור שאין בו מ' סאה ואח"כ ירדו מי גשמים אפילו כמה אמרי' דהמ' סאה שנפסלו מתחלה יצאו ואמאי לא אמרי' נמי דמי גשמים שירדו לבסוף יצאו ג"כ לפי חשבון ומתרץ התם כולהו כשרים הוו אלא שנפסלו בג' לוגין ומן הדין הוי סגי לשער בכדי חשבון עד ג' לוגין אלא דלחומר' בעי בכדי מילואו ועוד דהיינו מ' סאה והלכך רואין שלא יצאו רק המים שנפסלו ולא משערינן לפי חשבון לומר שיצאו ג"כ מי הגשמים הכשרים שירדו לבסוף אבל הכא המים שבבור מתחלה כולן שאובים היו והלכך לא סגי לומר כשיצאו כ"כ הרבה כמו שהיו בבור שכל מה שהיו בבור יצאו אלא לעולם אמרי' דלפי חשבון יצאו ג"כ מי האמה ודוק וכך הם דברי הרב סס"ק כ"ב:
סעיף נז
היה המקוה כו'. ומיירי במקוה שאינה מחזקת רק מ' סאה הלכך אמרינן שהמים הבאים עליו דוחי' את המי' שבתוכו אבל אם היתה מחזקת יותר מזה אפשר שנשארו שם המים שנפסלו והמים הבאי' עליו ג"כ וק"ל:
כתכ האגודה בריש מקוואות מכאן היה נ"ל כשמנקין מקוה ונפסל בג' לוגין מים שאובין אם יוציאו ממנו מעט יותר ממה שהיו בו בשעה שנפלו לתוכו הג' לוגין שהוא כשר אבל לא ראיתי רבותי נוהגין כן ושמא יש לחלק בין יצאו המים מאליו ובין היכא שדלו והוציאו ממנו ודנתי לפני רבותי להכשירו אם לא שהוציאו כל המים וינגבו המקוה בסדינים או בחול או ינקבו הכלים שדולין בו לבטלו מתורת כלי עיין בסמ"ג ובסמ"ק ויש שהורו שמעיין אינו נפסל בג' לוגין מים שאובי' והאריכו בראיות ולא ראיתי רבים נוהגין כן ע"כ וע"ל סעיף מ' בהג"ה:
סעיף נח
היה המקוה כו' פחות מג' לוגין והשלימוהו כו'. בכאן אפי' המקוה גדולה מאד כשר דאע"פ שהפחות מג' לוגין נשארו בתוכו מ"מ לא נפסלה אלא שלא הכשירוה והלכך אמרינן דהפחות מג' לוגין כמאן דליתנהו דמי והמי גשמים שאח"כ מכשירין אותו וכן כוונת ב"י ג"כ והב"ח בסעיף כ"ז כתב עליו ולא דק כו' ודבריו תמוהין:
סעיף נט
לא פסלוהו כו'. ודוקא במים כשרים אבל במים טמאי' כל שחסר מהמקוה יותר מקורטוב שהוא משקל דינר כ' הרמב"ם דפסלוהו אא"כ רבו עליו אח"כ מי גשמי' מיהו הראב"ד והר"ש חולקים דבכל ענין פחות מג' לוגין אין פוסלין המקוה כמבואר בב"י ע"ש וכן נראה דעת הטור והמחבר:
סעיף ס
יין כו' לא פסלוהו. ומפורש בדברי הרא"ש דדוקא כשלא שינו מראה המקוה אבל אם שינו מראיו פסלוהו ופשוט הוא עכ"ל ב"י וכ"כ העט"ז ופשוט הוא דאפילו יש במקוה מ' סאה ונשתנה מראיו פסול כדלקמן סעיף כ"ה כ"ו:
סעיף סא
אין פוסלין כו'. והרמב"ם פ"ז כתב השכר בהדי הנך דפוסלין ולא מעלין ומביאו ב"י:
סעיף סב
ל"ט סאין. והוא הדין חסר קורטוב אין משלימין אלא דאשמעינן דאפי' חסר סאה אין פוסלין:
סעיף סג
אבל במים שאובים כו'. ודעת הרמב"ם דבמים שאובים עד רובו דוקא כשר וכן הביא הב"י הרשב"ץ שכ"כ בשם הראב"ד וכ' אע"פ שהאחרונים הסכימו להכשיר) מ"מ אין ראוי להכניס הראש בין המחלוקת ע"כ:
סעיף סד
לא נפסל. מפני שאין בה מגוף הדבר המשנה את מראיו וכן מי הצבע אין בהם כי אם שריית סממנים ואין לשינוי מראה שיעור אלא אפי' נשתנו מראיו מלוג אחד פסול עכ"ל ראב"ד ומביאו ב"י וכ"כ העט"ז:
סעיף סה
אבל כו' יין כו'. אפילו שלא בשאובין כגון שנמשך לתוכו יין מן הגת ומוהל מבית הבד שלא מתוך כלים. הראב"ד ושם:
סעיף סו
מכמות שהיה. אע"ג שלא נשתנה למראה יין פסול כיון שנשתנה ממראה מים שהיה בתחלה. הראב"ד:
סעיף סז
אם אין בו כו'. אבל נשאר בו מ' סאה מראה מים טובל באותן מ' סאה שמראיהן מים:
סעיף סח
אינן פוסלין. דהרי הוא כאילו כולו יין ושוב אין נפסל בג' לוגין מים:
סעיף סט
והשלים המקוה כו'. ודעת הראב"ד דהיין שנפל בתחלה ג"כ מצטרף להשלים והב"י כ' שמדברי הר"ש והרמב"ם נראה שאינו מצטרף וכ"נ דעת הרב:
סעיף ע
אבל השלג כו'. דדוקא כשנתנו למקוה בעודו שלג אבל אם נימוח ונעשה מים קודם שנתנו למקוה הרי הוא כשאר מים ופוסל המקוה וכן הוא בב"י ופשוט הוא:
סעיף עא
ולא עוד בו'. עיין בב"י שכתב שדעת כל הפוסקי' שמותר לטבול בשלג אם יש בו כדי מ' סאה ומסקינן ומ"מ אין להקל לעשות מעשה באיסורא דאוריי' נגד ה"ר אליעזר ורבי שמחה ומיהו לטבול ידיו בשלג לאכול אם אין לו מים כיון דנטילת ידים דרבנן נראה דשפיר יש לסמוך על דברי ה"ר שמריה כיון דפשט דברי המשנה והפוסקים מסייעים ליה וכתב דמ"ש הרמב"ם אפי' הביא מ' סאה שלג בתחלה והניחם בעוקא וריסקו שם הרי זה מקוה שלם וכשר האי וריסקו ר"ל מעך חללו עכ"ד (וכ"כ הב"ח שדעת הרמב"ם שמותר לטבול בשלג כמות שהוא) וצ"ע שבא"ח סי' ק"ס כ' דר"ל ריסקו עד שנעשו מים דוקא וע"כ כתב בש"ע שם סעיף י"ב השלג והברד והכפור כו' אם ריסקן עד שנעשו מים נוטלין מהם וטובלין כו' והדברים סותרים זה את זה וצ"ע ולענין דינא צ"ע דמ"ש הב"י שדעת הפוסקים שמותר ליתא דהא דעת הראב"ד ורש"י לאסור ומביאם הב"י והב"ח גם הרז"ה אוסר ומביאו הב"י והרמב"ם נ"ל ג"כ דאוסר דהאי וריסקו היינו עד שנעשו מים והיינו דכתב וריסקו בסיפא ולא כתב כן ברישא גבי מעלין אלא ס"ל כהראב"ד ורש"י דלענין אשלומי דוקא משלים כמות שהוא אבל בכולו שלג לא וכ"כ הרמב"ם פכ"א מהלכות שבת אין מרסקין את השלג כדי שיזובו מימיו והוא ש"ס סוף פרק במה טומנין אלמא דריסוק דשלג היינו שנעשה מים וגם הרא"ש אפשר דס"ל כן דלא כתב דמהני אע"פ שלא נימוח אלא לענין השלמה וכ"כ בחידושי האגור בשם הרא"ש ולא תמצא בשום פוסק מפורש דעלתה טבילה בכולו שלג זולתי ה"ר שמריה דמיקל וכבר חלקו עליו הבאים אחריו כדאיתא במרדכי וכן פסק הבית חדש לאסור שוב מצאתי במהרי"ל בהלכות טבילה וז"ל אמר מהר"י סג"ל דאיתמר בש"ס שאחד היה כופה את אשתו לטבול בכרי של שלג בימות הגשמים וכן הלכה עכ"ל ונראה דדברים אלו לאו דסמכא נינהו וניכר שאיזה תלמיד מבהיל כתבן שכתב דאתמר בש"ס ואינו בש"ס אלא המעשה הוא במרדכי סוף פרק במה טומנין שבא לפני ר"ש והורה כן להתיר וכבר חלקו עליו חביריו וגם ר"ש גופיה חזר בו כדאיתא במרדכי שם ע"ש:
סעיף עב
ימעך חללו. שנשער לכשימוח ויהיה מים דכשיהיה מים לא יהיה כל כך כמו שהוא עכשיו:
סעיף עג
שהגליד. פי' שהקריש מימיו מחמת הקור:
סעיף עד
כשר להקוות. כלומר שחזרו להיות כמו מי גשמים ומותר לטבול בהן:
סעיף עה
ושיתמלא לדעת. ר"ל שיתמלא לצרכיו אבל לא בעינן שיתמלא לדעת לשפכו למקוה. פרישה וע"ל סעיף מ"א:
סעיף עו
אבל אם אין המים כו' פוסלת. כיון שמקבלת טומאה משום דהווייתו על ידי טהרה בעינן וכ' הפרישה וב"ה דאע"ג) דפשוטי כלי עץ הוא מ"מ כיון דמקבל טומאה מדרבנן פוסלת ובהגהת דרישה חלק על זה דלקמן סעיף מ"ח משמע דדוקא המקבל טומאה מדאורייתא פוסלת וכן מסיק בב"ח דהכא מיירי בדף שעורכת עליה האשה פת א"נ יחדו למלאכה דהשתא אפי' אין לה שפה מקבל טומא' עכ"ל וכ"פ העט"ז דבטבלא שיש לה שפות מיירי שאינו פשוטי כלי עץ ומקבל טומא' ולפי זה צריך לומר הא דאמרינן לעיל סעיף י"ד ואפי' מקבל טומאה מדברי סופרים אין מזחילין בו זחילה שאני ודו"ק:
סעיף עז
ואם חקק בו גומא כו' אין להקשות דנהי דהוי שאובים מ"מ הרי הם באים למקוה בהמשכה ושאיבה שהמשיכוה כשרה כדלקמן סמ"ד ודוחק לומר דמיירי דחקק הגומא סמוך למקוה בענין דליכא המשכה ועוד דסילון שהוא צר מכאן ומכאן כו' משמע אפי' הסילון ארוך כמה וי"ל דהכא מיירי שבא להביא מים למקוה שאין בה רוב מים כשרי' דשאיבה שהמשיכוה אינה כשרה אלא כשיש במקוה רוב מים כשרים כדלקמן וק"ל:
סעיף עח
סילון כו'. ע"ל סעיף מ"ח: