אור ברסלב

שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט· רבי שבתי הכהן [הש"ך]

סימן פא

סימן פ

סעיף א

משטה הייתי בך כו'. נראה דה"ה דיכול לטעון טעיתי בהודאתי וכן משמע מדברי הבעה"ת והט"ו לקמן סעיף כ"ח וגם נראה דכ"ש הוא וכמ"ש לקמן סעיף כ"ב ס"ק נ"ה וסי' קכ"ו ס"ק נ"ד דטעיתי עדיף ממשטה ואע"ג דלקמן סעיף כ"ט כתבתי דאינו נאמן לומר טעיתי אלא במגו דפרעתי היינו בהודה באתם עדי בענין דגם משטה א"י לטעון משא"כ הכא דנאמן במגו דמשטה ועוד דטענת טעיתי עדיפא ממשטה וכמ"ש ואין להקשות א"כ היאך דייק בש"ס ס"פ זה בורר ממתני' דיכול לומר משטה דלמא מתני' בעי אתם עדי משום טעיתי ומשטה בלאו הכי א"י לטעון י"ל דקתני במתני' לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה לו דהיינו אתם עדי משמע דאי לא מודה לו באתם עדי לא אמר כלום והודאתו מעיקרא ליתא ואי משום טעיתי הא הודאתו הוי הודאה באמת אלא דעכשיו נזכר שאינו כן אלא ודאי מתני' מיירי בהשבעה או בהשטאה דהודאתו מעיקרא לא היתה הודאה רק השטאה ועי"ל בדרכים אחרים וק"ל:

סעיף ב

וצריך לישבע שהוא כדבריו כו'. כלומר נשבע שאינו חייב לו כלום ושכוון להשטות בו (וע"ל סעיף י"ד ס"ק ל"ה) דפשיטא דצריך לישבע שאינו חייב לו כלום כשזה תובעו שיש לו בידו כדאיתא ברמב"ם ובעה"ת ושאר פוסקי' וכ"כ הסמ"ע וב"ח. וע"ל סי' ע"ה סעיף י"ז ס"ק נ"ט כתבתי כשאינו טוען ברי שחייב לו אין לו עליו שום שבועה וטענינן ליה שכוון להשטות. ועיין בתשו' מהר"י ן' לב ספר ב' סימן נ"א ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' רפ"ו ובתשו' מהרי"ק ס"ס ע' וסי' ע"ג ור"ס ק"א וסי' קט"ו:

סעיף ג

אלא לא היו דברים מעולם. כלומר מעולם לא הודיתי ועדים אומרי' שהודה פטור דמילי דכדי לא דכירי אינשי ומשמע דאפי' לא חזר וטען משטה אני בך אחר שבאו העדים וכן מוכח מדברי הרמב"ם והטור והמחבר לקמן סעיף כ"א ואע"ג דמשטה אני בך לא טענינן ליה וכדלק' סעיף ג' היינו כשמוד' שהודה אבל כשאומר להד"ם טענינן ליה שבודאי הי' משטה בו ולכך אינו זוכר עתה שהודה לפניהם משום דמילי דכדי לא דכירי אינשי ונ"ל שכל הפוסקי' מודים לזה וגם כוונת בעה"ת כן ודלא כבעל גי"ת שער מ"ב ח"א דף קע"ח ע"א וע"ב שכתב לדעת בעה"ת ושאר פוסקי' שצריך שיטעון אח"כ משטה ע"ש דליתא אלא כמ"ש:

שוב מצאתי כדברי בבעל העיטור שכתב בתחלת אות הודאה סוף דף ק"ד וז"ל ל"ש כי אמר משטה ול"ש כי אמר להד"ם פטור כדאמרינן כל מילי דכדי לא דכירי אינשי כלומר דאי אדכר ליה דאודי הוה טעין מנפשיה משטה הייתי בך אבל לא טעין כלל לא טענינן ליה ע"כ:

סעיף ד

ולא אמרי' טענת משטה אלא ביחיד כו'. צ"ע לדינא דבריב"ש לא כתב טעם זה אלא סניף לטעמים אחרים שכתב שם בהך עובדא דידיה כמה טעמים דלא שייך משטה וכתב זה אגב ריהטא ע"ש. גם לפני זה שם כתב הריב"ש דהיו יכולים הצבור לטעון השטא' ע"ש ואין להביא ראיה ממ"ש הרא"ש בתשובה והביאה הרב לקמן ס"ס קס"ג דמעשה הקהל א"צ קנין דהתם מיירי שאין טועני' טענת השטאה רק שאומרי' שרוצים לחזור מחמת שלא הי' קנין:

סעיף ה

העשיר כו' לאו דוקא אלא ר"ל כל שאינו עני שהיה חייב ללמד עם בנו או לשכור לו מלמד ועל כן לא כתב הר"ב לקמן ר"ס של"ו חתנו העשיר וע"ש:

סעיף ו

יכול לומר משטה הייתי בך. אע"ג דכתבו הט"ו בס"ה דלא אמרי' משטה אלא כשתובעו היינו דוקא כשהודה שחייב לחברו מנה בלא תביעה דאין טעם להשטאתו אבל היכא שיש טעם וסברא לומר שכוונתו הי' להשטות כגון זה של מצוה נתכוון שילמוד עם בנו וגם שהוא בן בנו וגם הוא עשיר שהיה מוטל עליו ללמוד עמו או לשכור לו מלמד בכה"ג טענינן אפילו עבורו שלהשטות נתכוון עכ"ל סמ"ע. ובחנם דחק כי דין זה פשוט הוא בטעמו דדוקא היכא שמודה שחייב לו כבר הוא דבעינן שיטעון משטה ושתבעו והוד' דאל"כ אמרי' מסתמא אמת הוא שחייב לו כבר משא"כ הכא שידוע שאינו חייב לו כבר רק שיתחייב מכח שאמר אני אשלם לך והלכך כיון דבלאו הכי חייב ללמוד עם בנו פטור וכן הוא הדין בכל מקום היכא שאינו חייב לו כבר רק שמבטיח לו עתה בדבורו פטור וכדלקמן ס"ס רס"ד גבי מי שברח מבית האסורים והיה מעוברת לפניו וא"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו (והכא לא שייך לומר שיהי' לו שכרו כיון דבלא"ה חייב ללמוד עם בנו) וכן גבי חליצה מוטעת חלוץ ע"מ שתתן לו מאתים זוז אין לו כלום וכמו שנתבאר בא"ע סימן ס"ט סעיף נ' ומשמע התם בש"ס דטעני' ליה משטה ואפי' לכתחלה טענינן ליה עיין שם בש"ס פרק מצות חליצ' דף ק"ו ע"א וכך כתב הר"ב בא"ע סי' קס"ה סוף סעיף א' ועמ"ש שם. וכן מהר"מ במרדכי פרק ז"ב למד הך דינא דהכא מהך דמעבורת ומהך דחלוצה (והובא' תשובת מהר"מ זו באורך יותר בתשובת מיי' לס' משפטים סימן ס"ד עיין שם) וא"כ ה"ה בכל כיוצא בזה דהיינו שידוע שלא היה חייב לו אע"פ שאמר מעצמו לשלם לו אמרי' משטה היה בו דבמה יחול החיוב על זה לשלם. וזה ברור:

וגדולה מזה נ"ל דהכא ובכל כה"ג אפי' אמר אתם עידי פטור דאפי' תימא שמתחייב עתה לשלם לו הא הסכימו רוב הפוסקים שאין אדם יכול להתחייב באתם עידי בלא קנין בדבר שלא הי' חייב כבר וכדלעיל סי' מ' ואפי' להרמב"ם דס"ל דיכול להתחייב הא כתבתי שם בס"ק ד' דהיינו דוקא כשמתחייב בלא תנאי כלל משא"כ הכא שמתחייב על תנאי שילמוד עם בנו או שיעבירנו או שיחלוץ ועי"ל דע"כ לא קאמר הרמב"ם אלא כשמתחייב מעצמו בלי סבה אבל הכא כשנתחייב ע"מ שילמוד או שיעבירנו או שיחלוץ וכה"ג אנן סהדי דאף שאמר אתם עדי להשטות נתכוין והסברת מוכחת על זה שמפני שלא הי' יכול לעשות בענין אחר אמר כן ואין לחיוב על מה לחול כיון שלא נשתעבד בקנין. כן נ"ל ודו"ק:

סעיף ז

אבל שכיב מרע כו'. כתב ב"י בסי' ל"ב ונ"ל שכל חולה מושכב על מטתו מיקרי שעת מיתה שהרי בש"מ איתמר האי דינא וכל שהוא חולה מושכב על מטתו מיקרי ש"מ וכן אם הוא מסוכן אע"פ שהולך על רגליו עכ"ל ומביאו ד"מ שם: וכתב עוד ב"י שם ונ"ל עוד שאם הודה בשעת מיתה אפי' קם על רגליו ותבעו חייב לשלם לו דהא אין אדם משטה בשעת מיתה ודבר פשוט הוא שהרי אם היה יכול לטעון היינו טוענים ליורשים עכ"ל ולפע"ד זה אינו ופשיטא דיכול דהא דקמבעיא בש"ס היינו בסתמא ומספקא ליה לש"ס ואהא מסיק דאין אדם משטה בשעת מיתה ומסתמא לא השטה אבל אי אמר משטה הייתי נפקא מידי ספקא ונאמן והא דלא טענינן ליורשיו היינו משום דכיון דמסתמא אין אדם משטה בשעת מיתה א"כ גרע טפי ממילתא דלא שכיחא דלא טענינ' ליתמי והכי מוכח ממה שהוכיחו התוס' והרא"ש ומרדכי פרק זה בורר (וכן הוא בהגהת מיימוני ספ"ז מה' טוען) דטענינן ליורשים שמא אביהן כוון להשטות מדבעי בש"ס ס"פ ג"פ אי אדם משטה בשעת מיתה אלמא דאם אינו שעת מיתה טענינ' לבניו ואי כדברי נ"י מאי מוכיחין דילמא התם בעי לענין ש"מ גופיה כשקם ולא לענין יורשיו או אפי' לענין יורשיו כשקם ואמר משטה הייתי ואחר כך מת ויש ליישב זה בדוחק מ"מ העיקר כמ"ש ודו"ק:

סעיף ח

וה"ה אחרים כו' ע"ש במרדכי שכתב ואפי' לא היו עדים בצוואתו אלא שהבן מעצמו מודה שכן הי' ומביאו ד"מ והסמ"ע ס"ק ח' והא דלא מהימן במגו ונ"ל הטעם דהוי כמגו במקום עדים דאנן סהדי דשתיקתו ודאי הודא' היא וכיון דודאי הודה תו לית ליה מגו וכה"ג אמרינן לעיל סי' ע' ס"ק י"א ע"ש. ומשמע מכאן דכל היכא דהוי הודאה כגון שאמר אתם עידי אפי' אין העדים כאן והוא מודה שהודה לו באתם עידי אלא שטוען שאינו חייב לו כלום חייב לשלם לו ולא מהימן במגו דכיון דודאי הודה ודאי חייב לו וכנ"ל עוד להוכיח מבעה"ת שער ל"ו ח"ג והטור לעיל סי' ע"ה סי"ז שכתבו אם טען לחבירו הודית לי בעצמך שאתה חייב לי כך וכך ואמרתי לעדים אתם עידי או אתה אמרת אתם עידי ואין העדים כאן זהו טענת ברי ויכול להשביעו היסת שלא אמר לעדים אתם עידי כו' משמע להדיא הא אם מודה שאמר לעדים אתם עידי חייב לשלם אע"פ שאין העדים כאן ולא אמרינן דיהא נאמן שאינו חייב לו במגו דאי בעי אמר לא הודיתי אלא ודאי כדאמרן:

סעיף ט

או שתקו לצוואתו הוי הודאה. נראה דוקא היכא שיש לומר שהש"מ אומר אמת וכהך עובדא דראבי"ה שבמרדכי פ' ז"ב שצותה האלמנה ליתן ז' זקוקים לקרוביה דאמרי' מסתמא יש לה ז' זקוקים שאין לבן חלק בהם וכיון ששתק הבן הוי כאלו הודה שיש לה ז' זקוקים אבל בעלמא לא הפסיד בשתיקה ששתק להש"מ דהא קי"ל דאפי' באשה במחלק נכסיו כשהוא ש"מ ושתקה לא הפסידה כתובתה בשתיקה רק בחלק לבניו וגם דוקא באשה ומקולי כתובה אבל שאר ב"ח לא וכדאיתא בכל הפוסקים והביאם ב"י בא"ע ס"ס ק"ו וכ"כ הבעה"ת שער נ"ט והטור והרב לקמן ר"ס צ"ח אלא ודאי התם שהנכסים הם בודאי לב"ח לא אמרינן שהשתיקה תיהוי כמחיל' משא"כ כאן שיוכל להיות שדברי ש"מ הם אמת אמרינן שפיר שהשתיקה לש"מ הוי הודאה ובזה ניחא נמי דלא תיקשי ממ"ש רשב"ם בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ו ע"ב) וז"ל אבל הכא אי מחיל מה הנאה יש לו לבן שימחול ואף ע"פ ששתק הבן אין זו מחילה דאינו רוצה להכעיס את אביו ולא גרסינן מי ידע דמחיל עכ"ל דהתם נמי כיון שהוא יורש בודאי לא הוי השתיק' כמחילה כנ"ל:

סעיף י

אבל אי לא טעין. משטה הייתי אפי' אומר איני חייב לו כלום כיון שאמת שהודה חייב: לשון המרדכי פ' ז"ב כתב ר' סעדיה גאון דצריך לישבע שנתכוין להשטות ופסק ר"י דאי לא טעין לא טעני' ליה וב"י הביא לעיל ר"ס ל"ב דאי לא טעין טענינן ליה ופי' כלומר דאי לא טעין שישבע לו שנתכוין להשטות טעני' ליה נראה משום דקשיא ליה דאי כנוסחת המרדכי שלפנינו מאי קאמר פסק ר"י הלא ש"ס ערוך הוא דאי לא טעין משט' לא טעני' ליה וע"כ הגיה טענינן ליה ופי' כך ואחריו נמשך הד"מ לעיל סי' ל"ב וכ"כ הסמ"ע כאן ס"ק ג' שכן עיקר ולא כמ"ש בנוסחת המרדכי שבידינו ואין דבריה' נכוני' דמהיכי תיתי. נימא שיטעון כאן שישבע לו יותר מכל שאר שבועות שבעולם וגם מהו ל' טענינן ליה וכן הקשה הב"ח לעיל סי' ל"ב (וגם בפסקי מהר"ם רקנטי סי' תתקל"ז כתב פסק רבינו סעדיה שצריך לישבע שהשטה בו וחי לא טעין דמשטה הוא לא טענינן ליה ע"כ) ועוד כי בספרים ישנים במרדכי איתא כך ופסק ר"י דאי לא טעין לא טענינן ליה אבל אדם עשוי שלא להשביע א"ע אפילו לא טעין טענינן ליה עכ"ל וכן הוא באגודה שם גם מ"ש הב"ח לעיל ס"ס ל"ב דאתא לאשמועינן שלא להשביע טענינן ליה לא נהירא דהלשון לא משמע כן ועוד דהא אח"כ מיד הביאו המרדכי והאגודה ג"כ תשובת מהר"ם גבי ראובן שאמר לחתנו תלמוד עם בנך דטענינן ליה משטה אע"פ דבפרק ז"ב פי' ר"י דאי לא טעין לא טענינן ליה שאני התם כו' עכ"ל ומכאן קשה ג"כ על הב"י והנמשכים אחריו שהגיהו במרדכי משום שהוא ש"ס ערוך א"כ מה יעשו בדברי מהר"ם שהביא המרדכי מיד אח"כ אלא נ"ל דמעיקרא ל"ק מידי משום דבש"ס לא קאמר רק אי לא טען לא טענינן ליה ואפשר לומר דלא בא אלא לומר דלא דמי לדיני נפשות דא"צ טענה אלא טענה צריך אבל אה"נ דבין שיטעון משטה בין שיטעון איני חייב לו סגי תדע דהא בברייתא לא הוזכר דאי לא טעין לא טענינן ליה אלא דבש"ס דייק הכי מדקתני ואין טוענים למסית מסית מאן דכר שמיה וקאמר חסורי מחסרא והכי קתני אם לא טען אין טוענים לו ובדיני נפשות אע"ג דלא טען טוענים לו ואין טוענים למסית א"כ י"ל דלא בא אלא לאפוקי אם לא טען שום טענה אין טוענים לו משא"כ בדיני נפשות לכך פי' ר"י דבעינן שיטעון דוקא משטה ולא סגי בטענה שאינו חייב לו והיינו ע"כ כבטוען איני חייב לו כלוה כן נ"ל ברור:

סעיף יא

תופס ממון הנתבע כו'. דכיון שידע המודה מזה לא ה"ל להודות. אם לא שחייב לו באמת ולא כע"ש שכ' דאיירי דוקא שתפסו בשעת תביעה וה"ט כיון דראה שתביעתו אינו להשטות שהרי טרח ותפס לו ממונו לא ה"ל להודות ע"ש וזה אינו עכ"ל סמ"ע ס"ק י"ג וכן נראה בב"ח ע"ש ובאמת משמע כן לכאורה בטור ובעה"ת שער מ"ב אבל אחרי העיון נראין דברי הע"ש עיקר דמה בכך שידע זה שממונו בידו הלא יוכל לומר אני ידעתי שתתחייב להחזיר לי את שלי כשאתבעך ואדרבה אתה בעצמך רוצה להחזיר לי את שלי דאל"כ למה אמרת מנה לי בידך והלא יש לך בידי כך כנגדו אלא ודאי מה שאתה חייב לי ידעת שתתחייב לשלם לי ותבעת ממני מנה אחרת וע"ז השבתי לך הן ואני השטיתי בך ומה ענין ממון זה לממון זה אלא ודאי מיירי שזה תפס ממנו בעל כרחו על חוב זה (או שהיה ממונו שלו כבר בידו ובשעת תביעה אמר לו מנה לי בידך ואני אחזיק מה שיש לי בידי על מנה זו) דאז אמרי' כיון שהודה לו ודאי לא השטה בו וכך הם דברי ע"ש וז"ל שכיון שטרח ותפס יש בו הוכחה שלא השטה בו אלא בקושטא קתבע והאיך יטעון הנתבע שוב כמו שהשטית אתה כן הייתי משט' אני שכיון שראה שזה התאמץ כנגדו לתפוס ממנו בעל כרחו לא ה"ל להודות לו אדרב' ה"ל לומר לו למה אתה נוטל את שלי ואין אני חייב לך כלום עכ"ל וכן מוכח מדברי הרמ"ה והנ"י ס"פ המניח שהבאתי לקמן סי' פ"ח סעיף י"ב ס"ק כ"א. ובע"כ דברי הטור ובעה"ת צריך לפרש כן דאע"ג שלא הזכירו דמיירי שתפס ממנו בשעת תביעה וגם בל' בעה"ת איתא אם יש לו מחבירו תחת ידו כו' י"ל דמיירי שא"ל התובע מנה לי בידך ואחזיק מה שבידי משלך על מנה זו כן נ"ל ודוק: עוד כ' הב"ח בשם בעה"ת דצריכה להיות התפיס' קודם ההודא' ובאמת כן הוא בבעה"ת שם ריש שער מ"ב וז"ל ואי תפס הויא הודא' גמורה כדאמרינן בטענו חטים והודה לו בשעורים כו' וצריכה התפיס' להיות קודם ההודא' וכן כתבנו בשער ז' שהקדמנו בשם הר"נ בר מאיר ז"ל עכ"ל אבל קשה לי דהתם בשער ז' ח"ב ס"ל להבעה"ת דטעמא דפטור משעורים הוא משום דכיון דלא תבע התובע שעורים ה"ל כאלו הוד' שאין ח"ל שעורים וכשתפס יכול לומר לכך לא תבעתי שעורים לפי שהייתי מוחזק בהם וכמ"ש הבעה"ת שם להדיא והלכך כתב שם שפיר דהתפיס' צריכה להיות קודם ההודא' וכך שלח לי דעתו ה"ר נתן ב"ר מאיר כו' אבל הכא דל"ש למימר כן אלא דכיון דתפס משלו ושתק לא השטה בו א"כ ה"ה כשתפס אחר ההודא' שייך האי טעמא וכן משמע להדיא מדברי הרמ"ה והנ"י ס"פ המניח שהבאתי לקמן סי' פ"ח סעיף י"ב ס"ק כ"א. והובא ג"כ בב"י שם. דאף בתר דהוד' אי תפס כל זמן דלא הדר הנתבע מהודאתו מהני תפיסתו וכן נ"ל עיקר ודברי הבעה"ת והב"ח צל"ע:

ובספר גי"ת ריש שער מ"ב הקשה על הבעה"ת האיך כ' דמהניא תפיס' כדאמרי' בטענו חטים והודה לו בשעורים דהא הבעה"ת בשער ז' חלק ב' לא הסכים להראב"ד דטעמא בטענו חטים והוד' לו בשעורים פטור הוא משום השטא' רק מפני דהוי כאלו הודה התובע שאין בידו שעורים עכ"ד ואי משום הא לק"מ דנהי דבפירושא דשמעתא לא ס"ל כהראב"ד מ"מ מודה ליה במאי דמשני כשתפס דמהני תפיסתו בכל ענין ולא יוכל זה שכנגדו לטעון שום טענה אלמא דתפיסה מסלק טענת השטאה ודוק:

מיהו כבר העליתי לקמן סי' פ"ח סי"ב דהעיקר כהראב"ד וסייעתו בזה ע"ש:

סעיף יב

אלא כשתבעו כו' כך כתב הטור והרא"ש ולא הביא בב"י שום חולק ובאמת גם שאר פוסקי' כתבו כן אבל תימה לי על הב"י המחבר שלא שם לב לדקדק שהרמב"ם ושאר הרבה גדולי הפוסקים חולקים בזה ונראה עיקר כדבריהם וכמו שאבאר. הנה הרמב"ם לא כ' בשום מקום לחלק דמשטה לא שייכא רק בתבעו והודה לו ואדרבה כ' בס"פ ששי מהל' טוען וז"ל אע"פ שהמטמין עדים אינם עדות וכן המודה מעצמו ועדים שומעים אותו וכן האומר לחבירו בפני עדים מנה לי בידך וח"ל הן בכל אלו הדברים כו' אם טען משטה הייתי בו כו' ואם לא טעין (לא) טענינן לו כו' והעתיקו המחבר עצמו לקמן סעיף כ"א ואע"פ שבסמ"ע שם ס"ק מ"ו דחק דמשטה היינו כשהודה ע"י תביעה מ"מ ודאי דליתא לפירושו וכמ"ש לקמן ס"ק נ"א וכן מוכח להדיא מדברי הרמב"ם רפ"ז מה' טוען שכ' וז"ל המודה בפני שנים שיש לפלוני אצלו מנה ואמר להן בדרך הודי' לא דרך שיחה אע"פ שלא אמר אתם עידי ואע"פ שאין התובע עמו ה"ז עדות כו' והבאתי לקמן סעיף י"ד ס"ק ל"ג וכן המחבר לקמן סעיף ח' משמע הא בדרך שיחה יכול לטעין משטה בכל ענין אף בהודה מעצמו שלא בפני התובע והכי מוכח נמי להדיא מדברי הרב המגיד סוף פרק ששי מה' טוען שכתב על דברי הרמב"ם הנ"ל דסוף פ' ששי שהעתיק המחבר לקמן סעיף כ"א וז"ל אע"פ שהמטמין עדים כו' דברי טעם הם אלו דודאי טענת משטה אני בך אי לא טעין איהו אנן לא טענינן ליה וכן בשאר הטענות ומבואר בש"ס גבי משטה הייתי בך אבל בעל המאור חלק ואמר שאם לא תבעו הלה אלא שהוא הודה מעצמו אפי' לא טען טענינן לו עכ"ל הרי דס"ל להרב המגיד דטענת משטה והשבעה שווין בזה ועוד מדסיים אבל בעל המאור כו' ולא הזכיר כלל בדברי המאור טענת השבעה (וגם לא הזכיר הרב המגיד בשום מקום חילוק זה דבהודה מעצמו א"י לטעון השטאה רק השבעה) משמע דרוצה לומר דלבעל המאור אף טענת השטאה טענינן ליה בהודה מעצמו וכן הוא להדיא בספר המאור ס"פ זה בורר ע"ש (והבאתיו לקמן סעיף כ"ב ס"ק נ"ה) ולהרמב"ם לא טענינן ליה רק אי טען הוא משטה טענתו טענה בין בהגדה ע"י תביעה בין מעצמו וכן הוא להדיא בבעה"ת שער מ"ב ח"א וז"ל והא דאמרי' שאם לא טען השטאה אין טוענין לו ה"מ בזמן שתבעו וזה הודה לו כו' אבל אם אמר מעצמו מנה בידי מפלוני בין בפניו בין שלא בפניו אפי' לא טען טענינן ליה וכן מצינו ברב נחמן שטען לאותו שהיו קורין קב רשו שלא להשביע כו' וכן תמצא בס' המאור כו' מיהו הא דאמרינן דאנן טענינן ליה טענת השטאה אם הודה בלתי תובע איכא דפליג כו' עכ"ל אלמא דלכ"ע אם טען משטה אף בהודה מעצמו נאמן (וכ"כ בספר גי' תרומה שם דף קע"ז ע"ג שכן דעת בעה"ת שם ועמ"ש לקמן ס"פ ס"ק י"ט) וכן מוכח עוד להדיא מדברי הבעה"ת שהבאתי לקמן סעיף ט"ו ס"ק מ"א והב"י גופיה לעיל ס"ס ל"ב ע"ש וכן משמע עוד מדברי בעה"ת שער מ"ב חלק ז' שכתב וז"ל מי שאמר מנה לפלוני בידי ורצה לטעון כי השטאה היתה כו' ומביאו ב"י לקמן סל"א וכן משמע עוד מדברי בעה"ת גבי אי יהיב רווחא בתורת קרנא וטוען משטה וכמ"ש לקמן סעיף ל' ס"ק ע"ו וכן הוא להדיא דעת בעל העיטור ריש דף ק"ה כהבעל המאור בזה שכ' וז"ל והא דאמר כי לא אמר אתם עידי ולא אמר משטה אני בך אין טוענים לו וחייב איכא למימר דוקא תבע ליה אבל אי לא תבע ליה יכול לחזור בו כו' וגם דעת הראב"ד שהביא בעה"ת שם בשער מ"ב ח"א במה שהשיג על הבעל המאור וכתב אמר אברהם חס ושלום שנפתח לו אנחנו כו' (והבאתי דבריו לקמן סעיף כ"ב ס"ק כ"ה) ע"ש ודוק ותשכח דע"כ לא פליג על בעל המאור אלא משום דח"ו שנפתח לו אנחנו אבל אי טען איהו מודה ליה דהשטאה והשבעה שוין בזה דאף במודה מעצמו יכול לטעון משטה ועוד הבאתי לקמן סעיף כ"ב ס"ק נ"ז שכן דעת רב האי גאון במשפטי שבועות והביאו המרדכי ריש ב"מ וכן דעת הרמ"ה שהביא הרא"ש ס"פ המניח ועוד הבאתי שם (ובסעיף ט"ו סק"מ) שכ"כ מהר"מ רקנטי סי' ש"ח להדיא שכך פסק ריא"ז ושכ"כ ר' ירוחם נתיב ג' ריש ח"ה והנ"י ס"פ המניח (וע"ש בס"ק נ"ה מה שהקשיתי על ר' ירוחם והנ"י) ולקמן סעיף י"ד ס"ק ל"ד כתבתי שכן נראה ג"כ מדברי המרדכי פ' מי שמת וגם מ"ש ב"י בסי' ל"ב שדעת רש"י כהרא"ש וטור שכ' משטה אני בך שוחק הייתי בשביל שהייתי שואל מה שלא הי' כו' לפע"ד אינו מוכרח די"ל דאדרבה כשלא תבעו פשיטא דיכול לומר משטה הייתי אבל כשתבעו לא היה לו לשחק בו לכך קאמר דכשם ששחקת בי כך השטיתי בך וכן נראה עיקר בש"ס וכמו שהוכחתי לקמן סעיף י"ד ס"ק ל"ג דמתני' דנקט הודה לו הוא משום טענת השטאה והתם במתני' מיירי שהודה מעצמו ועוד דגרסי' בש"ס בכתובות ר"פ הנושא איתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה ר' יוחנן אמר חייב ר"ל אמר פטור היכי דמי אי דא"ל אתם עידי מ"ט דר"ל דפוטר אי דלא א"ל אתם עידי מ"ט דר' יוחנן דמחייב כו' הרי דהתם אמר מעצמו חייב אני לך מנה ופטור כי לא אמר אתם עידי ודוחק לומר דמיירי שתבעו והודה לו דפשטא דמלתא לא משמע הכי וגם א"כ לא ה"ל לאקשויי כל כך בפשיטות מ"ט דרבי יוחנן דקמחייב [אלא] דלמאי דמיירי במודה מעצמו וכפשט' דלישנא ודאי פשיטא לי' וכן הבעל העיטור ריש דף ק"ה והבעה"ת שער מ"ב ח"א הוציאו מכאן גדולה מזה דמודה מעצמו אפי' לא טעין משטה טענינן ליה מדפריך מ"ט דר' יוחנן ונהי דבזה יש לדחות דבריהם דהכי פריך אמאי קאמר חייב דמשמע שאין לו שום טענה והלא יכול לטעון משטה מ"מ מה דס"ל דמיירי במודה מעצמו ודאי משמע כדבריהם וליכא למימר דהתם מיירי לענין שלא להשביע וכמ"ש התוס' שם ז"ל אי דלא א"ל אתם עידי מאי טעמא דר' יוחנן ה"ל למפטרי' או משום משטה אני בך או משום אדם עשוי שלא להשביע את עצמו עכ"ל דהא עיקר דמילתיה דצריך לומר אתם עדי איתמר בפ' זה בורר גבי משט'. ועוד שכבר הוכחתי לקמן סעיף י"ד ס"ק ל"ג ממשנה מפורשת ומן הש"ס דבהודה לפני התובע לא שייכא טענת השבעה וכמו שכתב הרמב"ם וא"כ הכא דקאמר בפני התובע אני חייב לך מנה ע"כ פריך מ"ט דר' יוחנן דקמחייב הא יכול לומר משטה:

סעיף יג

אינו יכול לטעון משטה כו'. ואע"ג דמכל מקום יכול לטעון השבעה וכדלקמן סעיף כ"א ואפי' לא טען טענינן ליה ליש פוסקים שם מכל מקום אי טעין משטה חייב א"נ נ"מ למ"ד דבפני התובע אי"ל השבעה כדלקמן סעיף י"ד וכן העליתי שם בס"ק ל"ד א"נ נ"מ אי טען להד"מ דאם הי' יכול לטעון משטה לא הי' מוחזק כפרן דמילי דכדי לא דכירי אינשי כדלעיל סעיף א' והשתא הוחזק כפרן אע"ג דהי' יכול לטעון השבע' וכדמוכח להדי' מדברי הרמב"ם רפ"ז מהל' טוען ע"ש וכן מוכח מדברי המחבר לקמן סעיף ח' וסי"ד ע"ש ועוד נ"מ טובי מיהו כבר העליתי בס"ק הקודם דגם משטה יכול לטעון:

סעיף יד

הודה בפני ב"ד כו'. עיין מדין הודה בב"ד לקמן סעיף כ"ב ס"ק נ"ו:

סעיף טו

שאמר להם הנתבע אתם עדי כו'. ע"ל סעיף ח' ס"ק י"ט העליתי דכשאומר הנתבע אתם עדי מהני אפי' שלא בפני התובע: ל' הסמ"ע כתב בהגהת מיי' פ"ו מטוען ונטען ובהג"א ובמרדכי פרק זה בורר דכל תנאי שבני אדם מתנין ומקיימים ביניהם אין שייך לומר משטה אני בך ד"מ סי' ל"ב סי"ט עכ"ל וכן הוא בסמ"ג דף קפ"ב סוף ע"ג וז"ל פירש רבינו שמואל דוקא בדבור כנגד דבור זה טוען וזה משיבו צריך לומר אתם עדי אבל אם הי' תנאי מקוים בקנין לפניהם א"צ לומר אתם עדי וראיה מדאמרינן פ"ב דקדושין אלא מעתה קדש אשה בפני שנים ה"נ דצריך לומר אתם עדי עכ"ל רק מ"ש בקנין נ"ל דט"ס הוא וצריך לומר תנאי מקוים ביניהן לפניהם כו' וכן הוא בהגהת מיי' ובהגהת אשר"י שם וכה"ג איתא בתוס' פ"ב דקדושין שם ע"ש בדף מ"ג ע"א ועיקר הדברים מבוארים בהגהת אשר"י פרק ז"ב שם ע"ש:

סעיף טז

או ששתק הנתבע כו'. דשתיקה כהודאה דמיא וכתב הבעל העיטור ריש אות הודאה דה"ה אם אמר המלוה כתובו ושתק לוה דכותבים דלא גרע האי שתיקה משתיקה דתחלת הודאה עכ"ל ר"ל שהחוב ידוע בעל פה והמלוה אומר כתובו לעשות מלוה בשטר ושתק לוה לא גרע האי שתיקה משתיקה דתחלת הודאה כשאין החוב ידוע להיות חוב מלוה ע"פ כ"ש הכא דהחוב ידוע ושתק ה"ל שתיקה כהודאה לכתוב שטר:

סעיף יז

לא חששתי להשיבך. עיין בתשו' מהרש"ך ספר ג' סימן צ"ח. כתב בפסקי מהר"ם רקנטי סי' תכ"ז וז"ל פסק ריא"ז דשתיק' כהודאה דמיא דכל היכא דיש לתלות שתיקתו בעבור שחשב בלבו מה לומר לא אמרי' ששתיקה כהודאה והכל כפי מה שב"ד יכולים להבין דעתו של שותק כך דנין ע"כ וכ"כ בהגהת אשר"י פ' המפקיד בשם א"ז באורך יותר וע"ש ויש סעד לזה ממאי דאמרי' התם בש"ס פ' המפקיד (בבא מציעא דף ל"ז ע"ב) ומ"ד הלה שותק שתיקה דהכא לאו כהודא' מצי אמר ליה האי דשתיקי לכל חד וחד דאמינא האי הוא וע"ש ועיין בתשובת מהר"ם פדואה סי' מ' מדין שתיקה כהודא' ועיין תשו' מהרי"ט סי' ק"ו וסי' קי"ד דף קמ"ו:

סעיף יח

אמר כו' הריני מודה בפניכם כו'. אמר כן דרך הודאה גמורה כו' אין ל' המחבר מדוקדק בעיני דכיון שאמר הריני מודה בפניכם הרי זה הודא' גמורה כמ"ש הטור סעיף י"ב כ' הרמ"ה דה"ה נמי אם אמר הריני מודה בפניכם אין צ"ל אתם עדי כו' ומ"ש אח"כ הטור וכן כתב הרמב"ם הודה בפני שנים דרך הודא' גמורה ולא דרך שיחה כו' היינו נמי כשאמר אני מודה בפניכם וז"ל הרמב"ם המודה בפני שנים שיש לפלוני אצלו מנה ואמר להן בדרך הודיה ולא בדרך שיחה כו' כוונתו שקבצם לשם עדות או שאמר אני מודה לפניכם כו' דזה הוי הודא' גמורה וכמ"ש לקמן בס"ק שאח"ז:

סעיף יט

דרך הודא' גמורה. ה' המגיד כתב שהרמב"ם הוציא כן מדברי הרי"ף ס"פ ג"פ והב"י כ' שלמד כן מהירושלמי דקאמר אם היה מתכוין למסור לו עדות עדותו מתקיימת ולפעד"נ שלא כדברי זה ודברי זה אלא כמ"ש לקמן סעיף י"ד ס"ק ל"ג באריכות ע"ש:

וראיתי בסמ"ג ד' קפ"ב סוף ע"ג וז"ל שם שנינו בבדיקת העדות אם אמר איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום אלא א"כ היה מתכוין למסור עדותו כדאמר בירושלמי עד שיאמר בפנינו הודה לו משמע הלשון שנקבצו לשם עדות ובדרך הודא' אמר כך אבל אם לא אמר לו כן אינו מועיל עד שיאמר אתם עדי מסייע ליה לרב דאמר צריך שיאמר אתם עדי פי' כשלא קבצם לשם עדות שצריך שיהא ניכר שבדרך הודיה אמר כך כך השיב רבי מתתי' מקרבירש בתשובה אחת עכ"ל והובא בהגהת מיי' רפ"ז מה' טוען והעתקתי דבריהם לדעת איזו מקרי הודא' גמורה גם הבעה"ת שער מ"ב ח"א כתב וז"ל ודע והבן כי המודה בפני ב' בלא אתם עדי אך הודה בפניהם כאדם המזמינ' להעיד עליו ואמר דבריו כאדם האומרם בכל לבו בדרך הודא' שלימה ה"ז כמי שאמר אתם עדי ואי"ל משטה אני בך כו' וכ"כ הר"ר משה ז"ל כו' עכ"ל ומדברי כולם נלמד דהיכא דלא אמר בדרך הודאה גמורה אפי' ידע שהעדים עומדים שם לאו כלום הוא וכן משמע מדברי כל הפוסקים ודלא כמ"ש במרדכי והגהת אשרי בכתובות ר"פ הנושא גם מ"ש שם תימה לר"ב כו' לפע"ד אינו תימה וע"ש:

וכתב בתשו' מהר"מ אלשיך סי' ז' דה"ה אם אמר מודה אני הוי ל' הודא' וכ"כ נמוקי יוסף ס"פ גט פשוט אההיא דכתב הרי"ף התם שאם אמר בלשון הודאה דבריו קיימים כגון מודה אני שמנה לפלוני בידי כו' ומשמע שם בדברי מהר"מ אלשיך דאפי' לא קבצם הוא אם אמר בלשון מודה אני הוי הודא' וכן משמע בתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' קל"ו מיהו כתב שם מהר"ם אלשיך שאם אמר תדעו שאני חייב לפלוני מנה לאו הודא' הוא וע"ש ועיין עוד בתשו' מבי"ט ח"א סי' נ"ד וח"ב סי' קס"ז ורצ"ב ובתשו' מהר"מ אלשיך סי' כ"ד וס"ס קל"ד:

סעיף כ

אע"פ שלא אמר אתם עידי ואע"פ שאין התובע עמו כו'. משמע דכל שכן אם אמר אתם עידי דמהני אפי' אין התובע עמו וא"י לטעון שום טענה דאין לאחר אתם עידי כלום ואף להרמב"ם והמחבר לקמן בתחלת סעיף י"ד בהודה דרך הודא' גמורה דיכול לטעון שלא להשביע הודיתי כשהודה שלא בפני התובע מ"מ באתם עידי אי"ל כלום וכן משמע להדיא ממ"ש ה' המגיד רפ"ז מה' טוען וז"ל ונ"ל שרבינו מפרש הודא' זו כשאמר אתם עידי או שהתובע עמו כו' אבל הטור כ' בסעיף ט' דאם שלא בפניו אמר הלוה לעדים אני חייב לפלוני מנה והוו עלי עדים לאו כלום הוא כיון שלא היתה ההודא' בפני המלוה עכ"ל וכ"כ עוד הטור לעיל סי' ל"ב סעיף ט"ז וכ"כ המרדכי פ' זה בורר ומביאו ב"י שם ונ"ל עיקר כהרמב"ם וה' המגיד בזה דפשטא דש"ס משמע בכל דוכתי דאין לאחר אתם עידי כלום ובתשו' מהר"י ן' לב ספר א' ריש כלל י"ד סי' פ"א וס"ב סי' נ"א דלהרמב"ם אף באתם עידי יכול לטעון השבע' כשהודה שלא בפני התובע ואין דבריו מוכרחים וכבר התעורר עליו בעל ס' לחם משנה רפ"ז מה' טוען ע"ש:

שוב ראיתי בתשו' מהר"י ן' לב ספר ג' סי' ל"ח שהוא עצמו נסתפק בזה בכוונת דברי הרמב"ם אכן לא הביא שם דברי הרב המגיד ע"ש ולפי עניות דעתי אין כאן ספק דכוונת הרמב"ם כמו שהבין ה' המגיד חדא דכן משמע הל' אע"פ שלא אמר אתם עידי כו' משמע דחד לעיל ספ"ו מה' טוען קאי דאתם עידי הוי עדות וקאמר הכא דאע"פ שלא אמר אתם עידי הוי הודא' לענין השטא' אבל לעיל בספ"ו וכן בס"פ י"ז מה' עדות באתם עידי כתב סתמא דהוי עדות ומשמע דהוי עדות גמורה לכל דבר. ועוד שכתב ברפ"ז טען כשבאו אלו העדים שלא להשביע את עצמי הודיתי כו' ולאיזה צורך האריך וכתב כשבאו אלו העדים הל"ל בקצור טען שלא להשביע עצמי הודיתי כו' אלא משמע דוקא באלו העדים י"ל שלא להשביע הודיתי משא"כ באתם עדי ועוד דאל"כ למה האריך כ"כ וכתב המודה כו' אע"פ שלא אמר אתם עידי הל"ל בקצור וגם ה"ל לחלק כן באתם עידי גופיה והכי הל"ל האומר אתם עידי או המודה דרך הודאה אי"ל משט' ויכול לטעון השבע' כיון דהודא' הוי כאתם עידי אלא ודאי כדפי' וכן משמע מל' הרמב"ם ס"פ י"ז מה' עדות שכת' וז"ל אחד המודה בפני עדים ואמר דרך הודא' זה יש לו אצלי כך וכך או שאמר אתם עידי כו' הרי אלו עדים עכ"ל ומדנקט ברישא זה יש לו אצלי כך וכך ובסיפא כתב סתמא אתם עדי ולא כללינהו בחד בבא והכי הל"ל אחד המוד' בפני עדים דרך הודאה או שאמר אתם עדי שזה יש לו אצלי כך וכך משמע דה"ק דבאמר דרך הודא' בעינן שיאמר זה יש לו אצלי כך וכך דהיינו בפני התובע או שאמר אתם עדי סתמא אפי' לא אמר זה יש לו אצלי דאפילו שלא בפני התובע סגי באתם עדי:

וראיתי בבית חדש סעיף ט' שכתב שהטור הוציא דבריו מדברי בעה"ת שער מ"ב ע"ש באריכות ודבריו תמוהים בעיני דאדרב' נרא' לפי עניות דעתי דעת בעה"ת להפך שכתב בשער מ"ב ח"א וז"ל עדיין יש לנו לעיין אם הודה לחברו במנה בפני עדים דרך הודאה ולא בדרך שיחה בלא אתם עדי ולא טען משטה אני בך אבל טען שלא להשביע את עצמי נתכוונתי בהא אית דבעי מימר שאם היה עמו בעל דבר ובפניו הודה מה שהודה אין שומעין לו לטעון שלא להשביע את עצמי נתכוונתי אבל אם לא היה עמו התובע ומפי עצמו הודה אף ע"פ שאמר דבריו דרך הודאה שלא באתם עדי בזה אם טען שלא להשביע את עצמי נתכוונתי שומעים לו אבל אם טען משטה הייתי או להד"ם אינו נאמן וכן פסק ה"ר משה ז"ל וזה טופס לשונו המודה בפני עדים דרך הודא' כו' עכ"ל ומדקאמר שאמר דבריו בדרך הודאה שלא באתם עדי משמע אבל באתם עדי אין שומעין לו ואף שטען שלא להשביע נתכוונתי (שוב ראיתי בתשובת מהרי"ן לב ס"ג סי' ל"ח שהביא גם כן מדברי בעל התרומות אלו כמו שכתבתי שמביא שם דברי בע"ת אלו וכתב עליהם וז"ל ומדבריו משמע דבאמר אתם עדי אפי' שלא בפניו אי"ל שלא להשביע נתכוונתי ע"כ) גם מה שהביא הב"ח מדברי בעה"ת שהביא הטור לקמן סעיף כ"ט בתשובת מהר"י ן' לב ספר ג' סי' ל"ח הבין ג"כ כן מדברי בעה"ת שם נראה לפע"ד דאין משם ראייה כלל דהתם קאמר טעמ' דקושטא דיש שם התובע אפי' לא הוה אמר אתם עידי וכן משמע בטור שם ע"ש ותו נראה דכל דברי בעה"ת התם הוא תשוב' לקמאי וליה לא סבירא ליה רק גוף הדין ולא שאר דברי התשוב' וכמו שכתבתי לקמן סעיף כ"ד סעיף קטן ס"ב ובהכי ניחא מה שכתב שם בתשובה לקמאי דהיכא דתבעו לא שייך להשביע וכן במודה מעצמו לא שייכא השטאה והרי הבעל התרומות ס"ל דאף בתבעו יש לומר השבע' וכמו שהבאתי לשונו לקמן סעיף ט"ז ס"ק מ"א וכן ס"ל דאף במודה מעצמו יכול לומר משטה וכמו שכתבתי בשמו לעיל ס"ק י"ב וכן הקשה בספר גי' תרומה דף קע"ז ע"ג ולפמ"ש לק"מ ודו"ק: וכן מוכח לפי עניות דעתי מדברי הנמוקי יוסף בשם המפרשי' שכתב בפ' זה בורר וזה לשונו והוסיפו המפרשי' דהני מילי כשמוד' לו ע"י התביע' אבל הודה לו מעצמו או שאמר לעדים כן שלא בפניו ליכא טעמא דהשטא' דמה לו להשטות בהם מאחר שאין אדם תובע לו כלום והא דתנן הוא אמר לי שאני חייב לו לא אמר כלום לאו טעמא דהשטא' הוא אלא לפי שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כו' אבל אמר אתם עידי חייב לעולם בין על ידי תביע' בין שלא ע"י תביעה דכיון דאמר אתם עידי לאו השטא' היא ומשום שלא להשביע את עצמו ליכא שאין אדם עשוי להזמין עדים ולומר להם הוו עלי סהדי במה שאדם אומר שלא להשביע ובירושלמי נמי אמרו שאם היה כמוסר להם עדות חייב דאמרי' התם גבי מתני' דקתני הוא אמר לי ר' יוסי בשם ר' יוחנן אם היה מתכוין למסור לו עדות עדות מתקיימת ולא גרע אתם עידי ממוסר עדות אדרב' עדיף טפי עכ"ל ומדקאמר אבל אמר אתם עידי חייב לעולם ולא מפליג בין שלא בפניו או בפניו משמע דדומיא דכתב ברישא שלא בפניו מהני באתם עדי בכל גוונא ועוד מדתלי טעמא שאין אדם עשוי להזמין עדים ולומר הוו עלי סהדי במה שאדם אומר שלא להשביע משמע דאפי' שלא בפני המלוה נמי מהני מה"ט ועוד מדכתב שלא בפניו ליכא טעמא דהשטא' כו' והא דתנן כו' לאו דהשטא' הוא כו' אלמא דמתני' מיירי שלא בפניו וקתני עד שיאמר בפנינו הודה לו דהיינו אתם עידי ועוד מהראיי' דמייתי מהירושלמי מוכח להדיא הכי דהא קאי אמתני' דקתני הוא אמר לי דהיינו שלא בפניו דמהני במתכוין למסור לו עדותו וכ"ש דמהני באתם עידי. וגם מדברי הרא"ש נראה לי להוכיח כן שכ' בפרק זה בורר וז"ל ונרא' דאפי' בפניו אם אמר מנה לך בידי בלא תביעה שייך לומר אדם עשוי שלא להשביע א"ע מדקתני במתני' הוא אמר לי שחייב לו מנה דמשמע שלא בפניו אמר לו כן ואם כן אין אדם תבעו וקתני לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה לו דהיינו אתם עידי דמשמע דבכה"ג אפילו בפניו לא אמר כלום עד שיאמר אתם עידי דאמרינן אדם עשוי שלא להשביע א"ע אפילו הודה בפניו בלא תביעה עכ"ל ומביאו ב"י סעיף י"ז אלמא דמתני' מיירי שלא בפניו ומסיים במתני' עד שיאמר בפנינו הודה לו דהיינו אתם עידי אלמא אתם עידי מהני אפי' שלא בפניו ומה דכתב הרא"ש דמשמע בכה"ג אפילו בפניו לא אמר כלום כו' רוצה לומר מדקתני במתני' עד שיאמר בפנינו הודה לו ולא קתני דמהני כיון שהודה כן בפני התובע אלא ודאי הכל תלוי באתם עידי והודה לו הוא לאו דוקא הגם שיש לדחוק לומר דה"ק הרא"ש דמתני' קאמר דתרתי בעינן בפנינו דהיינו אתם עידי והודה לו היינו בפניו דוקא וכן נראה שהבין בס' ג"ת שער מ"ב ח"א סוף סי' ז' ריש דף קע"ט דברי הרא"ש מ"מ לא נהירא לי כלל דא"כ תיקשי להרא"ש אמאי קתני רישא הוא אמר לי לא אמר כלום דמשמע דרך שיחה אמר לי ליתני רבותא ברישא דאפילו אמר להם אתם עידי לא אמר כלום כיון שהוא שלא בפני התובע אלא נראה ברור כוונת הרא"ש כמו שכתבתי וכן בתשובת מהר"י ן' ל"ב ס' ב' סי' נ"א להדיא שהביא דברי הרא"ש וז"ל וכתב ומדאוקי הרא"ש ז"ל למתני' בדלא תבעו ואינו בפניו ואפ"ה קאמר במתני' עד שיאמר בפנינו הודה לו משמע דסבירא לי' להרא"ש דלא כהראב"ד ודלא כהרמב"ם (וכבר כתבתי לעיל שלפע"ד גם דעת הרמב"ם בהא כהרא"ש) אלא דהיכא דאיכא עדים שהודה בפניהם ואמר להם אתם עידי אע"פ שאינו לפניו אפ"ה לא מצי למטען שלא להשביע עכ"ל ואני תמה על מהר"י ן' לב למה לא נתעורר להקשות על הטור שהבאתי לעיל שהוא נגד דעת הרא"ש בזה ובפרט שהוא עצמו כ' בסעיף ג' סי' ל"ח שדעת הטור דאתם עידי שלא בפני המלוה לא מהני כלל ובין שתבעו או לא יכול לטעון השטאה או השבעה וא"כ ה"ל להקשות שזהו נגד דעת הרא"ש דלעיל. ולפי מה שכתבתי דמוכח מדברי הרא"ש אלו דאתם עידי מהני בכל ענין א"כ גם מדברי המרדכי והגהת מיימו' מוכח כן שהרי גם המרדכי פרק זה בורר והגהת מיי' ספ"ו מה' טוען כתבו ממש כדברי הרא"ש הנ"ל וא"כ צ"ל דמ"ש המרדכי לעיל מיני' בהיפך ומביאו בית יוסף לעיל סי' ל"ב סוף ס"ט הם דברי ר"י או לעיל מיניה הם דברי פוסק אחר ואח"כ הם דברי ר"י וכן משמע במרדכ' דפוס קראקא דדברי המרדכי דלמטה הם דברי ר"י וכ"כ בס' ג"ת שם בשם המרדכי בשם ר"י וכן נרא' שדבריו האחרוני' הם דברי ר"י דכיון דגם הרא"ש והגה' מיימו' כתבו כן א"כ מסתמא שניהם כתבו דברי ר"י בעל התו' וא"כ דברי המרדכי הראשוני' נראה שהם איזה פוסק אחר. ועוד נ"ל להוכיח מדברי הרא"ש פרק חזקת הבתים דאתם עידי מהני אפי' שלא בפניו דכ' שם במסקנתו דהודא' בפני ע"א מהני והרמב"ן ז"ל הביא ראייה מן הירושלמי דסנהדרין אההוא דתנן הוא אמר לי איש פלוני אמר לי לא אמר כלום וקאמרינן עלה אם הי' מתכוין למסור לו עדותו עדות פי' אם אמר לו אתה עד עכ"ל אלמא דאם אמר לו אתה עד מהני אפי' שלא בפניו דהא הרא"ש כתב בפ' ז"ב דהך דהוא אמר לי מיירי שלא בפניו והבאתי לשונו בסמוך וכן הוא להדיא בדברי הרמב"ן גופיה בספר המלחמות פז"ב וז"ל ומצאתי בירושלמי אמתני' דתנן הוא אמר לי כו' ר' יוסי בשם ר"י אם היה מתכוין למסור לו עדות עדותו קיימת פי' אהוא אמר לי קאי אם הוא מתכוין למסור לו כגון שאמר לו אתה עד אע"פ שהוא אח' ושלא בפניו של מלוה וכ"ש בפניו כו'. וע"כ לפע"ד דברי הטור בסי' ל"ב סעיף ט"ז וכאן סעיף ט' הם תמוהים שהם נגד דעת הרא"ש ומכ"ש שיש לתמוה על הב"ח כאן סעיף י"ב שכ' כ"כ רבינו לעיל סי' ל"ב סי"ז שהרא"ש חולק וס"ל דאפילו אמר אתם עידי שלא בפני התובע לא הוי הודאה והיא דעת בעה"ת כו' וכ"ז ליתא וכמ"ש לעיל:

וגדולה מזה ראיתי בר' ירוחם נתיב ו' ח"ו שכ' וז"ל ואם דרך הודאה אמר כך לא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע א"ע בין בפני התובע בין שלא בפניו וכ"כ רב אלפס עכ"ל וכן נראה להדיא דעת ריב"ש סי' שצ"ב ע"ש ומ"ש וכ"כ רב אלפס היינו בס"פ ג"פ מיהו דעת הרמב"ם דבדרך הודאה שלא בפני התובע יכול לטעון השבעה ואפשר גם דעת רב אלפס כן וכבר בררתי זה באריכות לקמן סעיף י"ד ס"ק ל"ד ע"ש:

סעיף כא

ואף על פי שאין התובע עמו כו' קשה דמשמע דכשלא הודה דרך הודאה גמורה אין זה עדות ויכול לטעון משטה והא כתב המחבר לעיל סעיף ה' דטענת השטאה לא שייבא אלא כשתבעו והודה לו ובאמת ברמב"ם גופיה ניחא דס"ל דאף במודה מעצמו י"ל משטה וכמ"ש לעיל ס"ה ס"ק י"ב אבל על המחבר ק' ובעל כרחך דמיירי כאן מהשטא' דאלו השבעה אף בהודה דרך הודאה גמורה יכול לטעון להרמב"ם והמחבר לקמן בתחלת סעיף י"ד וכ"כ הרמב"ם שם להדיא ובס"ק ל"ג הוכחתי שכן עיקר ע"ש וצריך לדחוק דהמחבר מפרש הא דקאמר ואע"פ שאין התובע עמו היינו משום דכיון דלענין השבעה יש חילוק בכך כדלקמן סי"ד קמ"ל דכאן אין חילוק או אפשר דמיירי שתבעו ואח"כ הודה שלא בפניו וכל זה דוחק אבל האמת יורה דרכו שההחבר לא ירד לעומק דעת הרמב"ם ושאר פוסקים בזה ולכן לא כתב בספרו ב"י כלום מזה וכמ"ש לעיל ס"ה ס"ק י"ב וא"כ לפמ"ש שם שדעת הרמב"ם והרבה פוסקים דאף במודה מעצמו שייך טענת משטה ושכן עיקר בש"ס הדברים כאן כפשוטן.

סעיף כב

הודאה בפני עד א' כו'. והבעל המאור חולק וס"ל דהודאה בפני עד א' לא הוי הודא' כלל אפי' מודה לדברי העד שהודה בפניו ושא"ל אתה עד ומביאו הטור בסתם לעיל סי' ל"ב וכן דעת הראב"ד ור' אפרים שכ"כ ג"כ גאון א' ומ"ד מהני טועה הוא. והבעה"ת שער מ"ב ח"א מביא דבריהם וחולק עליהם מהא דקי"ל כל מקום ששנים מחייבים אותו ממון א' מחייבו שבועה וכללא הוא בכול' ש"ס ותו דגרסינן בפרק ז"ב הודא' אחר הודא' מצטרפים כו' ולא ירדתי לסוף דעתו שהרי הבעה"מ עצמו הרגיש בכל זה ותירצו וז"ל בס' המאור פ' זה בורר עד שיאמר בפנינו הודה לו מדקמתניא כולה מתני' בלשון יחיד הוא אמר לי איש פלוני אמר לי והכא קתני בלשון רבים בפנינו הודה לו ולא קתני עד שיאמר בפני הודה לו נראה לי שאם הודה לפני עד א' לבדו שאין הודאתו כלום אפי' אמר לו אתה עד ולא משתבע מפומי' אי כפר בהודאתו ולא מחייב אם הודה בהודאתו ואמר משטה הייתי דמילי דכדי נינהו עד שיאמר לשנים אתם עידי והיינו דאמרי' התם בפ' חז"ה הודאה בפני שנים קיום שטרות בפני ג' כשם שקיום שטרות בפחות מג' אינו כלום כך הודאה בפחות משנים אינה כלום ולא אמרי' בהא כל מקום ששנים מחייבים אותו ממון א' מחייבו שבועה לפי שעיקר חיובו פיו הוא שמחייבו בהודאתו ולא העדים לפיכך צריך לדקדק בדבריו שלא יהיו דברי השטאה וכל זמן שאין הודאתו בפני שנים אין הודאתו הודאה ואע"ג דאמרי' לקמן הודאה אחר הודאה מצטרפים ודאמר ליה לכל חד וחד בההוא מנה דאודאי ליה קמך אודאי ליה קמי פלניא אלמא הודאה קמי חד סהדא הודאה היא שאני התם דסוף סוף תרין סהדי נינהו ומצטרפים הו"ל הודאה בפני שנים ונפקא לן מדין השטאה אבל בעד א' כי ליכא אחרינא דמצטרף בהדי' אין הודאתו הודאה עכ"ל הרי שתירץ בעצמו דברים אלו בטוב טעם ודעת: ולפי שראיתי הרבה פוסקים חולקים על הבעל המאור והחולק הראשון הוא הרמב"ן בספר המלחמות ואחריו נמשכו שאר הפוסקי' ולפענד"נ דברי בעל המאור נכונים לכן אביא כל דברי הרמב"ן בס' המלחמות ואשיב עליהן ובזה יהי' תשובה גם על שאר הפוסקים וז"ל הרמב"ן שם אמר הכותב והא ההיא אוקימת' דאוקימנא דא"ל לכל חד וחד במנה דאודאי קמך אודאי קמי פלני' אדחי' לה דהיינו הודא' אחר הלואה ועוד דמעיקר' לאו משום האי טעמא מוקמינן לה בהכי אלא משום טעמא דמקשו עלה בש"ס מאי שנא הלואה אחר הלואה ומ"ש הודא' אחר הודא' במנה דקמסהיד האי לא קמסהיד האי כלומר ולא מצטרפי לרבנן ולר' יהושע בן קרחה כולהו מצטרפי כדאסקינן נמי וכן הלואה אחר הודא' מצטרפים כמאן כר' יהושע בן קרחה והכא ליכא למימר הכי ואע"ג דליכא אלא עד אחד בהודאה מצטרפים אלמא הודא' בפני א' הודא' היא אבל בעלי סברא זו צריכים להעמידה בשאמר כל א' אחר היה עמי בשעת הודא' והלך לו למדה"י אלא שאין לדבריהם על מה שיסמוכו ומה שדקדק בעל המאור ז"ל ממה שאמרו בפ' חזקת הבתים הודאה בפני שנים קיום שטרות בשלשה דכי היכי דקיום שטרות ליתא בפחות מג' אף הודא' ליכא בפחות משנים אדרבא אי דייקינא הכי איפכא משמע דהא הודאה לאו לקיום שטרות אסמכוה בש"ס אלא קנין וה"ג בש"ס התם הודא' בפני שנים וקנין בפני שנים ויש ראיה גמור' בפ' הזהב מסוגיא דמטבע נעשה חליפין דקנין סודר בפני עד א' קנין הוא ואפי' בלא עד כלל וכמ"ש רבינו הגדול ז"ל במס' קידושין וש"מ שאין אומרי' בזה זו דומה לזו אלא הודאה בפני אחד הודאה היא ומצאתי בירושלמי אמתניתין דתנן הוא אמר לי איש פ' אמר לי כו' ר' יוסי בשם ר' יוחנן אם הי' מתכוין למסור לו עדות עדותו מתקיימת פי' אהוא אמר לי קאי שאם מתכוין למסור לו עדות כגון שאמר לו אתה עד ולא אמר כן להשביע את עצמו עדותו קיימת אע"פ שהוא א' ושלא בפניו של מלוה וכ"ש בפניו וש"מ שהודא' בפני עד אחד הודא' היא ומה שהביא ראי' ממשנתינו אדרב' קשי' עליה דאי הכי לפלוג וליתני פטורא באומר בפני הודה לו ותו לדידי' מי ניחא מתני' הא קתני איש פלוני אמר לי ולא קתני אמר לנו אפי' בהוא אמר לי [נ"ל שצ"ל לנו] נמי כיון שמעצמו הוא אפי' לשנים נמי לא אמר כלום ולא קתני לנו אלא מאי אית לך למימר לאו דוק' ואפשר דרבות' היא שאפי' א' אומר בפני הלוהו וא' אומר הוא אמר לי איש פלוני אמר לי דמשמע דקושט' מילת' אפ"ה לא אמר כלום עכ"ל. והנה מ"ש הרמב"ן ז"ל והא ההיא אוקימת' כו' אדחי' לה כו' לא ירדתי לסוף דעתו דמה בכך דאדחי' לה הא הבעה"מ מקשה בתר הך אוקימת' דאלמ' הודאה קמי חד סהדא הודאה היא ומתרץ שאני התם דסוף סוף תרין סהדי נינהו ומצטרפי ה"ל הודאה בפני שנים ונפק' לן מדין השטאה כו'. ור"ל דכיון דכיון דאיכ' נמי סהדא בתרא מוכח דסהדא קמא נמי לאו השטאה הוי' וה"ה בהלואה אחר הודא' כיון דאיכ' סהדא בתרא דהלוה לו מוכח' מילת' דסהד' קמא לאו להשטאה הוי' ואפי' לא א"ל לכל חד במנה דאודאי קמך אודאי קמי פלני' כיון דתרי נינהו מצטרפי והוי' הודא' ומ"ש הבעה"מ בלשון קושייתו ודאמר לי' לכל חד וחד בההוא מנה דאודאי קמך אודאי ליה קמי פלני' היינו משום דאדרב' בתר הך אוקימת' קמקשה דאל"כ יש לתרץ כמ"ש הרמב"ן אח"כ דמיירי בשאמר כל אחד אחר הי' עמי אבל מהך אוקימת' דאמר לכ"א במנה דאודאי קמך אודאי קמי פלני' משמע דלא הוי אלא חד בכל הודא' ונהי דאדחי הך אוקימת' היינו מטעמ' אחרינ' דפריך היינו הודאה אחד הלוא' אבל מ"מ משמע דאע"ג דלא הוי אלא חד בכל הודא' מהני וא"כ מקשה הבעה"מ אדרב' בתר הך אוקימת' ומתרץ שפיר דסוף סוף תרין סהדי נינהו כו' ולפי תירוץ זה לא צריכים למימר דא"ל לכל חד במנה דאודאי קמך אודאי קמי פלני' אלא כיון דס"ס תרי נינהו מהני וכמ"ש. וחוץ מכבוד תורתו של הרמב"ן ז"ל שנראה שלא ירד לסוף דעת בעה"מ בזה. ומ"ש הרמב"ן ז"ל אבל בעלי סבר' זו צריכים להעמיד' כו' גם הרא"ש פ' חזקת הבתים כ"כ בשם הראב"ד אבל לפע"ד לא נהיר' מהא דקאמר בש"ס דאמר ליה לכל חד וחד בההוא מנה דאודאי קמך אודאי קמי פלני' כו' וע"ש בש"ס. (ואדרב' הבעה"מ נשמר מזה התירוץ וכמ"ש) וגם א"צ לזה התירוץ אלא שפיר יש לתרץ כמ"ש בעה"מ דסוף סוף תרין סהדי נינהו ונפק' לן מדין השטאה וכמ"ש. ומ"ש הרמב"ן ז"ל דמההיא פרק ח"ה איפכ' משמע כו' ויש ראי' גמורה מפרק הזהב מסוגי' דמטבע נעשה חליפין כו' אמת שראיה זו כתבוה התוס' והפוסקים בכמה דוכתי אכן בפ"ק דסנהדרין דף ו' ע"ב מסקנת התוס' דקנין בעינן דוק' בפני שנים וכתבו שיש דוחין ראיה זו דסתם גורן מצויין בה בני אדם וכ"כ במרדכי פ' חזקת הבתי' במסקנתו וכ"כ הראב"ד בהשגות פ"ה מה' מכירה שאין הכל מודים בקנין וסוברים דקנין בפני שנים דוק' וכן הוא דעת רבינו אפרים וכתב דמ"ד קנין או הודאה מהני בלא שנים טועה הוא כמ"ש הבעל העיטור אות הודא' והבעה"ת שער מ"ב בשמו וכן משמע לפע"ד פשט' דסוגי' בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ' ע"א) דקאמר מחא' בפני שנים ואין צ"ל כתובו מודע' בפני שנים ואצ"ל כתובו הודאה בפני שנים וצ"ל כתובו קנין בפני שנים ואצ"ל כתובו וקיום שטרות בשלש' משמע דקאמר דומי' דמחאה ומודע' בפני שנים מה מחא' ומודע' בפני שנים דוק' וה"ה הודא' וקנין ועוד דאל"כ למה קאמר בפני שני' דאלו למ"ש הרא"ש פ' חזקת הבתי' והבעה"ת שער מ"ב והרב המגיד פ"ה מהלכו' מכירה ושאר פוסקים דהיינו משום. דבעי למימר אין צ"ל כתובו לכך קאמר דהשנים כותבין בסתמא ולומר דלא בעי ג' כמעשה ב"ד אבל אה"נ דאפי' בלא עדים כלל מהני דלא איברו סהדי אלא לשיקרי קשה דהל"ל בקצור קנין אין צ"ל כתובו ועוד דהא בהודאה נמי קאמר הודאה בפני שנים וצ"ל כתובו ול"ל בפני ב' הל"ל בקצור הודאה צ"ל כתובו ואפי' תימא דאתי לאפוקי דלא נימא דבעי ג' כמו קיום שטרות ממילא מוכח דשנים דוקא דכיון דסד"א דבעי ג' ואתי למעוטי ג' משמע דג' הוא דלא בעי הא שנים בעי ועוד דלישנא דבפני ב' וצ"ל כתובו משמע דתרי מילי נינהו דצריך שנים וצ"ל כתובו ועוד דהא קאמר התם אמר רבא אי קשיא הא קשיא לי האי קנין היכי דמי אי כמעשה ב"ד דמי ליבעי תלתא אי לאו כמעשה ב"ד דמי אמאי אין צ"ל כתובו בתר דבעיא הדר פשטא לעולם לאו כמעשה ב"ד דמי והכא טעמא מאי דאין צ"ל כתובו דסתם קנין לכתיבה עומד אלמא דאי לאו דאמר רב נחמן קנין בפני שנים אלא קנין אין צ"ל כתובו הוי אמרי' דכמעשה ב"ד דמי כמו קיום שטרות ודוחק לומר דלענין כתיבה הוה כמעשה בית דין מדמדמינן ליה לקיום שטרות אלא משמע דלגמרי הוה מדמינן לה לקיום שטרות דבעי שלשה ולא מקיים קנין כלל בפחות משלשה וכי אמרי' בקדושין פ' האומר דף ס"ה לא איברו סהדי אלא לשיקרי היינו דוקא כי התם בחלוקת השותפים וכה"ג ולא בקנין סודר וא"כ בע"כ דלא קשיא מההוא דלא איברו סהדי אלא לשקרי לקנין והודאה וכה"ג דקנין שהוא קיום הדבר וכן הודא' שהוא קיום וחיובו של זה בהודאת פיו לא מקיים בפחות משנים דנהי דמסיק דלא בעי ג' כמעשה ב"ד מ"מ מידי שנים לא אימעט ומשמע דבעי שנים דוקא בקנין הודאה. ואין לגמגם אם הוא מודה שהודה לפניו למה לא יועיל דהא גם בהודה לפני שנים ולא אמר אתם עידי או דרך הודאה גמורה אינו מועיל וכן בהודה לפני ג' אפילו בלא אתם עידי מועיל וכל מדת חכמים כך הוא זה צריך ג' וזה צריך שנים ובפחות מזה אינו כלום ואע"פ שאמר אתה עד השטאה היא ומזה הטעם ל"ק כלל מהא דאמרינן כל מקום שב' מחייבים אותו ממון א' מחייבו שבועה דהיינו דוקא דעד א' נאמן לענין שבועה כמו שנים לענין ממון משא"כ הכא דאמרי' נחמן ואמת הוא אומר העד ואעפ"כ אינו כלום דכל הודאה בפני עד א' אע"פ שאמר אתה עד השטאה היא עד שיודה בפני שנים וכן משמע לפע"ד מפשוטן של סוגיות הש"ס בכמה דוכתא דקנין בפני שנים דוקא בפרק הזהב (בבא מציעא דף נח ע"א) גבי השוכר את הפועל דפריך אמאי חייב לשלם ומשני אמר רב ששת בשקנו מידו וכן אמר ר' יוחנן שקנו מידו וכן בס"פ הפועלים (דצ"ד ע"א) מתנה ש"ח להיות כשואל במאי בדברים אמר שמואל בשקנו מידו כו' וכן בריש בבא בתרא (דף ג' ע"א) וכן בפח"ה (דף מ"ג ע"א) וכן בריש פרק הכותב (כתובות דף פ"ג) וכן בדוכתי טובא ולא קאמר בקצור בקנין אלא קאמר בשקנו מידו ל' רבים משמע דאעדים קאי שקנו העדים מידו. ועוד נראה דאפי' תימא דקנין מהני בלא שני עדים מ"מ שאני קנין מהודאה דהא בלאו הכי פשיטא דלא דמי הודאה לקנין דהא קנין מהני בינו לבינו כשמודה ואפי' בלא עד כלל והודאה פשיטא דלכ"ע לא מהני בינו לבינו וכדמוכח להדיא מדברי הרמב"ן הנ"ל גופי' ושאר כל הפוסקים והוא פשוט אלא ודאי שאני קנין כיון דעשה מעשה קנין סודר סגי משא"כ בהודאה דכל כמה דלא הודה בפני שנים השטאה היא וכן מוכח לכאורה דעת הראב"ד בהשגות פ"ה מה' מכירה שכתב שאין הכל מודים בקנין משמע דספוקי מספקא ליה בקנין ובהודאה ס"ל בפשיטות דהודאה בפני א' לאו הודאה היא וכמ"ש הרא"ש פ' חזקת הבתים בשמו וגם דעת ה"ה נראה לכאורה כן דבפ"ה מה' מכירה משמע דס"ל כהרמב"ם דקנין בינו לבינו מהני ובר"פ ז' מה' טוען הביא במסקנתו דברי האומרים דהודאה בעד א' לאו כלוס היא ולפ"ז חף שכתבו התוס' ושאר פוסקים בכמה דוכתי דקנין מהני בלא עדים יכול להיות דמודים לבעל המאור גבי הודאה בעד א' והא דאמרי' בפ' חזקת הבתים הודאה בפני שנים כו' קנין בפני שנים כו' הא כדאית' והא כדאיתא קנין בפני שנים הוא דוק' לענין חיוב ממון ולענין שאין צ"ל כתובו והודא' בפני שנים דוקא לענין דלא הוי הודאה כלל בפחות משנים ואפשר גם דעת בעל המאור גופיה כן גבי קנין שהרי לא השיג הבעל המאור על הרי"ף במס' קדושין פרק האומר שכתב דקנין בינו לבינו מהני ע"ש. ולפ"ז אפשר דגם הרי"ף מודה ליה לבעל המאור גבי הודאה בעד א' והטור שכ' בסי' זה סט"ו אבל הרמב"ם כ' דהוי הודא' כו' וכ"כ רב אלפס כו' לא ידעתי מנ"ל הא בדעת הרי"ף וצל"ע: ומ"ש הרמב"ן ז"ל ומצאתי בירושלמי כו' אינו ראי' לפע"ד מב' טעמים חדא די"ל דהירושלמי מיירי בשנים וכמו שאכתוב בסמוך ועוד די"ל דהירושלמי מיירי בגוונא דש"ס דילן בפ' ז"ב (דף ל' ע"א) אמר להן אחד אני ראיתי אביכן שהטמין מעות ואמר של פלוני הן בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימים כללו של דבר כל שבידו ליטלן דבריו קיימים אין בידו ליטלן לא אמר כלום כו' הרי שראו אביהן כו' אם כמוסר דבריו קיימין כו': ומ"ש הרמב"ן ז"ל מה שהבי' ראי' ממשנתינו אדרב' קשי' עלי' כו' ותו לדידיה מי ניחא כו' לפי עניות דעתי לק"מ דלדידי' ניחא דודאי לישנא דהוא אמר לי אע"פ שהוא ל' יחיד אפשר דכל עד אומר כן ומשום דקבעי למיתני דבודקין את העדים בזה אחר זה נקט האי לישנא ובאמת גם השני הי' אז שם וכל אחד אומר הוא אמר לי ובזה נדחה ג"כ מה שהבי' הרמב"ן ז"ל מהירושלמי ואדרבה ל' הירושלמי שלפני כך הוא אם הי' מתכוין למסור לו עדות עדותן קיימת הרי דנקט לשון עדותן בנו"ן לשון רבים ולא קשיא לפלוג וליתני פטורא דדין זה ל"ש כאן דבלאו הכי פשיט' דהודאה בפני שנים ומפליג בשנים גופא אבל אי נימ' דלא בעינ' שנים תיקשי למה שינה התנא לשון המשנה בסיפ' ממאי דקאמר ברישא הל"ל בסיפ' נמי עד שיאמר בפני הודה לו ולמה המצי' לשון אחר אלא משמע דדוק' בעינן שנים ול"ש כאן לומר לאו דוק' דבשלמ' אם לא הי' שונה בריש' לשון יחיד הוי אמרי' לאו דוק' אבל מכיון שכבר שנה ברישא לשון יחיד למה שינה הלשון בסיפ' אלא ודאי משמע דהעדות אינו כלום אלא בשנים:

הלכך נ"ל דברי בעל המאור עיקר אך כיון דהרבה פוסקים נמשכו אחר דעת הרמב"ן אינני כדאי לחלוק עליהם אך נ"ל ברור דהמוחזק יכול לומר קים לי כהבעל המאור ובפרט כיון דהראב"ד ור' אפרים וגאון נמי ס"ל כותיה וכן משמע ג"כ לכאורה מפי' רשב"ם בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ) וכן הי' סובר ריב"ם בתחלה וכן הוא מסקנת התוס' פ"ק דסנהדרין דף ו' ע"ב והמרדכי פרק חזקת הבתים וגם הר' המגיד ריש פ"ז מה' טוען כ' וז"ל ומ"ש ואם היה עד א' נשבע כן הוא דעת קצת הגאונים וקצתם אומרים דהודא' בעד אחד לאו כלום הוא מ"מ נשבע היסת עכ"ל הרי שמביא שני הדעות ולא הכריע ואדרבה הביא במסקנתו האומרים דלאו כלום הוא א"כ פשיט' דיכול המוחזק לומר קים לי ככל הני רבוות' וכן ראיתי שפסק בתשו' מהר"י ן' לב ספר ג' סי' ל"ח דף ל"ז ע"ג וז"ל דכיון דהראב"ד בשם גאון ובעל המאור כתבו דהודאה בפני עד אחד לאו הודאה עד דאמר בפני הודה ובפני אחרינ' וההיא אחרינ' דהוי בנדון דידן הרי כתיבנ' דלא הוי ולא מירי כיון דלא הוי משתעי בהדיה וכיון דכן הוא בהך עד דהודא' לא מצינן למיפק מידי ספיק' ומידי פלוגת' דרבוות' עכ"ל וכן מצאתי בתשו' מהרשד"ם סי' ל"ז שכתב דמצי למימר קים לי כבעל המאור והראב"ד ע"ש ובפרט לפי מה שהבאתי עוד פוסקים דס"ל הכי והוכחתי שדבריהם עיקר:

אך מה דס"ל להראב"ד דהודא' בב' עדים בזה אחר זה לאו כלום הוא עד דאמר כל א' בפני הודה ובפני אחרינ' בזה הוא יחיד ולא מצאתי לו חבר כי אף בעל המאור ס"ל דהודאה אחר הודאה מצטרפים אפי' לא הי' שם עוד אחר וכמ"ש לעיל וכן משמע פשט' דש"ס פרק זה בורר דקאמר סתמ' הודא' אחר הודא' מצטרפים וכן משמע מדברי כל הפוסקים וכמו שנתבאר לעיל סי' ל' סעיף ו' ע"ש והכי מוכח נמי ממאי דקאמר התם בש"ס ודאמר ליה לכל חד וחד בההוא מנה דאודאי קמך אודאי קמי פלניא כו' וכמ"ש לעיל אלא טעמא כמ"ש לעיל דכיון דחזר והודה עוד בפני אחר מוכחא מלתא דהודאה קמייתא לאו להשטא' נתכוין וכן נ"ל עיקר (עיין בתשו' מהרי"ט סי' ע"ב וסי' ע"ג):

סעיף כג

הוי הודאה כו'. בס' גדולי תרומ' שער מ"ב ח"א ד' ע"א כ' שיש בזה מקום עיון אם טוען אמת הודיתי משטה הייתי מה דינו להרמב"ם דנראה שיהא נאמן במגו דהכא לא שייכי הטעמי' שכתבו המפרשים ז"ל לבטל המגו כההיא נסכ' דר' אבא עכ"ל ואין דבריו נכונים אלא נ"ל דלהרמב"ם אם מודה לעד חייב לשלם והכי מוכח להדי' מדברי הבעה"ת שם להרמב"ם וכן ממ"ש הטור הוי הודאה בין לישבע על פיו אם כפר בין לפרוע אם הודה שהודה בפניו. ועוד ראיה דהא כל היכא דיכול לטעון משטה אי טוען להד"ם הוי כטוען משטה דמשום דהוי מילי דכדי לא דכיר וכמ"ש לעיל סעיף מ' ס"ק ג' וכן כתב בספר גי' תרומה גופי' דף קע"ח ע"ב לדעת הרמב"ם א"כ אי הוי יכול לטעון כאן משטה אמאי בטוען להד"ם צריך לישבע נגד העד נימא דכיון דמילי דכדי הוא לא דכיר אלא ודאי כדאמרן ודוק:

סעיף כד

והשיב לו הייתי מודה לך כו'. ואם לאחר שאמר לו רצונך שתודה לי בפני עדים אמר לו הן כתב הרמ"ה דהוי הודא' וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאינה הודאה עכ"ל טור לעיל ס"ס ל"ב וכתב הב"ח שם דצ"ע מנין לו להטור דכתב כך הרא"ש דבפסקיו ליכא שום גילוי דעת דסובר כך ולפע"ד מוכח להדיא מפסקיו דסובר כן דהא כיון דס"ל בפסקיו דהודאה גמורה לא מהני אלא עד שיאמר אתם עדי דוקא וכמ"ש הטור כאן סימן זה בשמו וכן לעיל סי' ל"ב בטור ובית יוסף וכן מוכח באמת דעת הרא"ש פרק ז"ב ובפרק ח"ה ע"ש א"כ מה יועיל שא"ל הן כיון שלא אמר חתם עידי והרמ"ה לטעמי' אזיל דס"ל כהרמב"ם דהודא' גמורה מהני בלא חתם עידי כמ"ש הטור בשמו מיהו לענין דינא אף שכתבתי לקמן סי"ד ס"ק ל"ג דהעיקר כהרמב"ם דהודא' גמורה מהני לענין השטאה כמו אתם עידי מ"מ דברי הרמ"ה כאן צ"ע לדינא דנראה דדוק' כשהודה דרך הודאה כשידע שיש שם עדים מה שא"כ הכא וכן מוכח מדברי הפוסקים שהבאתי לעיל ס"ח ס"ק י"ח ע"ש:

סעיף כה

והעדים שומעים כל זה פטור. ל' הטור לעיל ס"ס ל"ב ויכול לו' משטה הייתי בך ומשמע דגם בזה אי לא טען לא טענינן ליה ואדרבא בהא גרע טפי דאף שלא ראה עדים מ"מ כיון שאמר מתיירא אני שמא תכפיני גרע טפי וצריך לטעון משטה ואם לא טען לא טענינן ליה וכן מוכח בש"ס דף כ"ט ע"א ע"ש:

סעיף כו

פטור. כיון דלא ה"ל להנתבע לאסוקי אדעתיה שיש שם עדים יכול לומר להשטות אמרתי כן עכ"ל סמ"ע וכ"כ הטור לעיל סוף סי' ל"ב ודוקא כי האי גוונא דלא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיש שם עדים כו' ומשמע מדבריהם דאי ידע שיש שם עדים ואמר הייתי מודה לך אלא שמתיירא אני שמא תכפיני חייב אלא דמסתמא אינו אומר כן דאטו בשופטני עסקינן שאמר כן בפני עדים הייתי מודה לך אלא מתיירא אני כו' אבל אי אמר כן חייב:

סעיף כז

אפי' בהכמנה מעידים עליה דוקא בהודא' הוא דלא מהני משום דמצי אמר משטה הייתי בך אבל בהלואה מהני משום דבהלואה אפילו בלא עדים כלל הוא חייב דלא איברו סהדי אלא לשקרי עכ"ל ריב"ש שהביא ב"י לעיל ס"ס ל"ב ועמ"ש לעיל סי' ע"ט ס"ד ס"ק י"ג:

סעיף כח

ערי ושכבי ליהוו סהדי עלך כו' כתב ב"י לעיל ס"ס ל"ב וז"ל ונ"ל שערי ושכבי ליהוי עלך סהדי א"ל בניחותא דאלו בתמי' אע"פ ששתק הלוה אין זו הודא' שזה שאל את פיו וזה לא השיב לו דבר עכ"ל ותימה שהרי רש"י פרק זה בורר והנ"י כתבו להדיא איפכא וז"ל ערי ושכבי ליהוו עלך סהדי רוצה אתה שיהיו כל השומעים מעידים בין נעורים בין ישנים שהי' מכיר בו שלא יודה בפני עדים אמר בלבו שמא יהא סבור שכולם ישנים ויאמר הן עכ"ל וכך תמה עליו בספר גי' תרומה דף קע"א ע"ד וגם לפע"ד פשטא דמלת' דש"ס משמע כרש"י והנ"י ועוד דאלו אמר בניחותא מסתמ' לא הי' חושש שיאמר חברו לא וה"ל לומר סתם כל השומעים יהיו עדים והכי מוכח נמי מלשון אמר לי"ה לא דמל' לי"ה משמע שהשיב לו על שאלתו וא"ל לא וגם מלשון הטור שכתב ברישא ג"כ אמר לי"ה ערי ושכבי ליהוו עלך סהדי משמע דדרך שאלה אמר ליה כן דאל"כ הל"ל סתמא אמר ערי ושכבי ליהוו סהדי ולענין מה שדחקו לב"י שזה שאל את פיו וזה לא השיב לו דבר נ"ל דל"ק מידי דודאי פשיטא דמי ששואל דבר מחבירו וחבירו שותק לא הוי הודא' אבל הכא שהשיב לו מתחלה הן א"כ מסתמ' שתיקתו שאח"כ הוא משום שכבר השיב לו הן. וכל זה ברור:

סעיף כט

אינה הודאה. עב"ח לעיל ס"ס ל"ב שהקשה דהא פשיטא היא ודחק בזה וגם כתב שמצא מהרש"ל שתירץ דלא תימא מאחר שהרגיש שיש שם עדים ולא מיחה אלא שלא יהיו עדים כו' וכן ראיתי שכתב בחכמת שלמה פרק ז"ב וז"ל ותימא פשיט' הא מסקינן לעיל אפילו הכמין כו' והודה ואמר מתיירא אני כו' דלא מהני כ"ש בשמיחה כו' ונרא' דלא תימא מאחר שהרגיש שיש שם עדים ולא א"ל להד"ם אלא שלא יהיו עליו עדים א"כ הוה כמודה ודו"ק עכ"ל ולפע"ד בחנם דחקו דהכא כיון דאמר לא לא הוי הודאה כלל ואי"צ לטעון משטה אני בך משא"כ לעיל דלא טעני' ליה כדאית' בש"ס וטור התם וכן מוכח לשון הש"ס אמר רב כהנא הא אמר לא וכן משמע לשון הטור לעיל ס"ס ל"ב שכתב אבל אם א"ל לא הרי מיח' בהדי' כו' כן נ"ל ברור.

סעיף ל

נאמן. ואע"פ שהודאתו היתה בהודא' גמורה ס"ל להרמב"ם דיכול לטעון שלא להשביע והא דכ' לקמן סי' רנ"ה ס"ב ז"ל דאם אמר דרך הודא' ולא היה חשש הערמה נותנים לק"מ דבמה דכתב ולא היה חשש הערמה ר"ל באופן דלא שייך ביה לומר שלא להשביע וכ"כ הכ"מ שם וכתב כגון שהודה בפניו להרמב"ם או שאין לו בנים אלא שאר יורשים לכ"ע ע"ש עכ"ל סמ"ע ס"ק ל' וכבר השגתי על זה באריכות לקמן ס"ק ל"ד והוכחתי דליתא אלא דלקמן בסי' רנ"ה בש"מ שאני ע"ש גם מ"ש הסמ"ע או שאין לו בנים אלא שאר יורשים לא נהירא דבש"ס סוף ב"ב סוף ד' קע"ד מוכח דאפי' אין לו יורשים כלל אמרי' אדם עשוי שלא להשביע את עצמו שלא יאמרו עשיר הי' בחייו וכן מוכח בפוסקים וטור ומחבר לקמן סימן רצ"ה סי"ג וכמ"ש בסמ"ע גופיה שם ס"ק י"ב ונרא' דגם כונת הכ"מ אינו כן דז"ל הכ"מ פ"י מה' זכיה או שהיה כגון ההיא דאיסור גיורא דלא הוה שייך ביה שלא להשביע את בניו שהרי לא היו יורשים עכ"ל ור"ל דבהא דאיסור גיורא שהודה לרב מרי בנו על מעות שלו שהיה ביד רבא והיה כונתו בודאי לזכות לרב מרי בנו שהרי לא היה לו יורש אחר וכמבואר בתוס' ב"ב ריש דף קמ"ט ובהגהת אשר"י שם ע"ש ודו"ק וגם בזה עמ"ש לקמן ס"ק ל"ה:

סעיף לא

ואין חילוק בזה בין עני כו'. בד"מ כ"כ בשם הנ"י פרק מי שמת ובאמת לא מוכח שם מידי דלא קאמר הנמוקי יוסף התם אלא דלאו דוקא בההוא דהוו קרי ליה עכברא דשכיב אדינרי דה"ה אפי' לא היו מחזיקים אותו בעשיר אבל במי שמחזיקים אותו בעני לא הוזכר שם ומ"מ מסתימת דברי כל הפוסקים משמע שאין חילוק בין עני לעשיר וכן נרא' דהא אי נימא שהודאתו באמת הוא א"כ על כרחך מה שהיו מחזיקים אותו בעני הוא שלא כדין שהרי יש לו סך זה ולאו עני הוא ואע"פ שהוא חייב מכל מקום מלוה להוצאה נתנה ויש בידו סך זה ועפי"ז נ"ל דאם הודה על סך שבידו שהוא של פקדון והיו מחזיקים אותו בעני לא אמרי' דשלא להשביע הודה חדא דהרי יש פוסקים ס"ל דבפקדון לא אמרינן שלא להשביע הודה וכמ"ש לקמן ס"ק ל"ה ואפי' למאן דפליג התם נרא' דהיכ' דהיו מחזיקים אותו בעני כ"ע מודו וכמ"ש ובהא ליכא למימר דבאמת יש לו סך זה דאם נימא שהודאתו אמת אין לו כלום שהרי לא היה יכול להשתמש במעות ודו"ק:

סעיף לב

בין שהיה בריא כו' בין שהיה ש"מ. מסדר ל' המחבר משמע דאף שהודה הש"מ דרך הודא' אמרינן שלא להשביע הודה ואזיל לטעמיה בכ"מ וכבר השגתי עליו באריכות לקמן ס"ק ל"ד והוכחתי דהרמב"ם והרי"ף ס"ל דבש"מ שהודה דרך הודא' תו לא שייך שלא להשביע:

סעיף לג

בין שהיה ש"מ. דלענין השבעה גם בש"מ אמרינן כן דאדם עשוי שלא להשביע וכתב המרדכי פרק זה בורר וז"ל כתב רבינו אבי העזרי מיהו אם פסקו את הדין שיפרעו בניו ופרעו אין מחזירים להם לבניו כדאמר הכא ניזל ניהדר א"ל כבר הורה זקן אבל לגבי עצמו מהדרינא דה"ל טועה בדבר משנ' וחוזר אפי' ברב ושמואל עכ"ל וכן הוא באגוד' שם ולא נהירא לי דדוק' ר' חייא קאמר הכי כיון שלא היה יכול להוכיח שר' ישמעאל בר' יוסי טעה אבל אנן השתא קי"ל כר' חייא וכדאית' בכולה סוגיא דסוף פ' ג"פ וא"כ מי שפסק נגד סוגית הש"ס ה"ל טועה בדבר משנ' וחוזר וכן מוכח מדברי הרא"ש דס"פ א' דיני ממונות וכ"כ מהרש"ל להדיא ס"פ הכונס סי' ל"ב והבאתיו לעיל ס"ס ל"ב וכן משמע מדברי כל הפוסקים שכולם כתבו בפשיטות שאדם עשוי שלא להשביע את בניו וע"ל סימן רנ"ה:

סעיף לד

ואם כשהודה בפניהם היה התובע עמו אינו נאמן כו' זהו מהרמב"ם ולפי שלא ירדו הבאים אחריו לסוף דעתו נלפע"ד שדבריו ברורים ומוכרחים וגם אבוא לסתור דברי הרא"ש והמרדכי והגהת מיי' וסייעתם וגם יתבארו כמה חידושי דינים ע"כ מוכרח אני להאריך: הנה בטור סעיף י"ח משמע להדיא דלהרמב"ם בעל סברא זו כשהי' התובע עמו אי"ל שלא להשביע אפי' לא הודה דרך הודא' גמור' וכן משמע להדיא בכ"מ פ"ז מה' טוען לדעת הרמב"ם וכן משמע להדי' בסמ"ע ס"ק ל"ג וס"ק מ' ושאר אחרונים לדעת הרמב"ם אבל בתשובת מהר"י ן' לב ספר א' ריש כלל י"ד סי' פ"א וס"ג סי' ל"ח האריך והקשה על הטור בזה דמנא ליה הא דמאן לימא לן דמאי דכתב הרמב"ם דאם כשהודה בפניהם כו' לא קאי אדלעיל במודה בפני שנים בדרך הודאה ולא בדרך שיחה וריהטא דלישני' הכי משמע כו' ועוד הביא שמל' בעה"ת שער מ"ב (שהבאתי לעיל ס"ח ס"ק י"ט) שהביא דברי הרמב"ם כמ"ש הוא (גם בס' ג"ת שער מ"ב ח"א סוף דף קע"ט כ' בפשיטות דהרמב"ם קאי דוקא אהוד' דרך הודא' ותימא עליו שלא השגיח לראות דברי הטור) . ולפי עד"נ דלא מוכח מבעה"ת מידי וכמ"ש לקמן ונלפע"ד דברי הטור עיקר ומוכרחים בהבנת דברי הרמב"ם וכמו שאבאר והוא דדברי הרמב"ם צריכים ביאור וז"ל ברפ"ז מה' טוען המודה בפני שנים שיש לפלוני אצלו מנה ואמר להן בדרך הודי' ולא דרך שיחה אע"פ שלא אמר אתם עידי ואע"פ שאין התובע עמו ה"ז עדות תבעו בדין אם אמר להם להד"מ אין שומעים לו ומשלם על פיהם ואם הי' עד א' נשבע הואיל ואמר דרך הודי' טען כשבאו אלו העדים ואמר שלא להשביע א"ע הודיתי נאמן ונשבע היסת ואם כשהודה בפניהם הי' התובע עמו א"י לטעון ולומר כדי להראות שאיני עשיר הודיתי אבל אם טען שנתן נאמן ונשבע היסת עכ"ל והנה יש לדקדק הרבה בדבריו חדא מנ"ל להרמב"ם הא דבדרך הודיה ה"ז עדות [וכבר התעוררו בזה הרב המגיד וב"י לעיל סי' ל"ב סי"ז מנין לו להרמב"ם זה דהודה דרך הודי' מהני ע"ש ואין דבריהם מחוורים וכמו שיתבאר וגם יש לדקדק מנ"ל הא דאע"פ שאין התובע עמו וגם למה נקט האי לישנא ה"ז עדות כו' טען כו' הל"ל בקצור ה"ז אינו יכול לטעון להד"ם או משט' כו'] ואם יש לו שום מקור קשה מנ"ל לחלק בין טענת השטא' להשבע' דאם דרך הודא' הוי עדות יועיל ג"כ לענין השבעה ויותר קשה לפי מ"ש הרמב"ם פ"י מה' זכיי' דין ג' ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי אם אמר תנו נותנים לא אמר תנו אין נותנים שמא לא אמר מנה יש לפלוני אלא כדי שלא יאמרו על יורשיו שיש להם ממון לפיכך אם אמר זה דרך הודאה ולא הי' שם חשש הערמה נותנים אע"פ שלא אמר תנו עכ"ל הרי דאם אמר דרך הודאה לא אמרינן שלא להשביע הוד'. ויותר קשה לפי מ"ש ה' המגיד רפ"ז מה' טוען דמהך דפ' י' מה' זכי' שהוא מדברי הרי"ף ס"פ ג"פ למד הרמב"ם זה שכתב בר"פ ז' מה' טוען דה"ה לבריא שהודה בדרך הודא' גמורה שאפילו בלא אתם עדי ה"ז עדות לענין שא"י לטעון משט' הייתי בך אבל יכול לטעון שאמר כן שלא להשביע כו' עכ"ל ה' המגיד וא"כ קשה דהא הך דהודא' שכתב הרי"ף ס"פ גט פשוט והרמב"ם פ"י מה' זכי' מהני לענין השבע'. ואף אם נאמר שהרמב"ם מחלק בין ש"מ לבריא לענין זה וכמ"ש מ"מ קשה מנ"ל להרמב"ם לחלק בכך ובאמת ראיתי בכסף משנה שכתב בפ"י מה' זכי' וז"ל לפיכך אם אמר זה דרך הודאה ולא הי' שם הערמ' כלומר שלא יהא חשש בדבר לומר שלא להשביע את בניו הודה כגון שהוד' לפני בעל דבר כו' ומביאו הסמ"ע ס"ק ל' אבל לא נהיר' דהעיקר חסר מהרמב"ם ועוד דלפי מ"ש הכ"מ גופי' ברפ"ז מהלכו' טוען בהי' התובע עמו מהני שאי"ל השבע' אף בלא הודה דרך הודא' ואם כן למה כתב הרמב"ם לפיכך אם אמר דרך הודא' וכן הקשה עליו בספר גי"ת שער מ"ב ח"א ריש דף ק"פ ע"ש ויותר קשה על הסמ"ע סי' רנ"ה ס"ק ג' שכתב על דברי הרמב"ם דפ"י מה' זכי' שהעתיק המחבר שם וז"ל דרך הודא' כן דעת הרמב"ם דמהני דרך הודא' בלא אתם עידי כשאומר כן בפני התובע וכדמוכח בסי' פ"א סי"ד דבעי גם להרמב"ם שיודה בפני התובע כו' עכ"ל וכ"כ עוד שם בס"ק ט"ו ולפע"ד לא דק וסותר דברי עצמו שממה שכתב בסמ"ע סי' זה ס"ק ל"ג וס"ק מ"א מוכח להדי' דבפני התובע א"צ דרך הודא' להרמב"ם וכהבנת הטור. גם מ"ש הב"ח לעיל סי' ל"ו סי"ח ולקמן ס"ס רנ"ה ס"א דמ"ש הרי"ף ס"פ ג"פ והרמב"ם פ"י מה"ז אם אמר דרך הודא' כו' היינו בכיוצא בזה שראו שהטמין כו' או כהך דאיסור גיורא כו' לא נהיר' כלל דפשט דבריהם לא משמע הכי. ועוד יש לדקדק בדברי הרמב"ם מנ"ל הא דכשהוד' בפני התובע אי"ל השבע'. והראב"ד בהשגות כתב וז"ל טען כשבאו כו' עד ונשבע היסת א"א דבריו חלושין מאד וסוף דבריו אינן משוים עם דברי הרי"ף שכתב בס"פ ג"פ עכ"ל ונ"ל שכוונתו לומר דבריו שמחלק מתחלה בהודי' גמור' בין טענת השטא' להשבע' חלושין מאוד דאם הוא הודא' גמורה למה לא יועיל אף לענין השבעה וסוף דבריו שמחלק בין התובע עמו או לא אינם משוים עם דברי הרב ס"פ ג"פ שהרי"ף שם לא חילק בכך כלל ואדרב' הקשה אהך דרבא דאם אמרו יתומים חזר ואמר אבא פרעתיו נאמנים הא לאו הכי חייבים ואמאי לא אמרי' שהודה שלא להשביע בניו ותירץ דמיירי בהוד' דרך הודאה ולא תירץ דמיירי בהודה לפני התובע אלמ' דאינו מחלק בכך כלל וכן משמע עוד להדי' מדברי הראב"ד שהביא בעה"ת שער מ"ב סוף ח"ב דס"ל דלהרי"ף אין חילוק בין הודה לפני התובע או לא ע"ש ואה"נ שהי' יכול להקשות הראב"ד על הרמב"ם ממ"ש הרמב"ם גופיה פ"י מה' זכייה כהרי"ף אלא שאין דרכו להקשות דברי הרמב"ם אהדדי א"נ משום שי"ל שהרמב"ם פ"י מה"ז כוונתו בפני התובע וסמך אכאן פ"ז מטוען אף שכתבתי לעיל שאין זה נכון מ"מ הי' אפשר לומר כן בדוחק אבל דברי הרי"ף א"א לפרש כן כלל שהרי לא הזכי' חילוק בין בפני התובע או לא. זהו נראה בדעת הראב"ד ועוד קשיא לי טובא על הבנת מהר"י ן' לב והסמ"ע סי' רנ"ה ס"ק ג' בדעת הרמב"ם דהודה לפני התובע לא מהני' רק בהודה דרך הודא' א"כ תיקשי הא דבעי רבא בס"פ ג"פ ש"מ שהודה צ"ל אתם עדי או לא אדם משטה בשעת מיתה או לא כו' ופשיט דאין אדם משט' בשעת מיתה ונימא דשלא להשביע הודה דליכא למימר דמיירי התם דהודה דרך הודא' דא"כ מאי קמבעי' ליה אי אמרינן משטה הא אפי' בריא לא הי' יכול לטעון משטה ואפי' אם נאמר שום ישוב תיקשי עדיין מנ"ל להרמב"ם חילוק זה בין לפני התובע או לא לענין השבעה. לכן נ"ל ברור דדעת הרמב"ם דבהוד' לפני התובע אי"ל שלא להשביע אף בלא הוד' דרך הודא' ובלא"ה מוכרח כן דעתו דכיון דנימא כיון שהוד' לפני התובע ודאי לא עשה שלא להשביע דאם שלא להשביע הי' לו לו' שחייב לאחר ואיך הוד' לזה שיודע שהאמת אינו כן א"כ אפי' לא הוד' דרך הודאה שייך האי טעמא והא דמחלק הרמב"ם בין לפני התובע או לא לכאור' י"ל שיצא לו כן מהא דבעי רבא ס"פ ג"פ ש"מ שהודה צ"ל אתם עדי כו' וכמ"ש בכ"מ אבל ק"ק לפ"ז דאין דרכו של הרמב"ם להמצי' חילוקים מדעתו בשביל איזו קושי' ובפרט מה שלא נזכר ברי"ף לכך נ"ל דברי הרמב"ם הם פשוטים וברורים ומוכרחים בש"ס פ' ז"ב דתנן התם (ד' כט) כיצד בודקין את העדי' כו' אומרים לו היאך אתה יודע שזה חייב לזה אם אמר הוא אמ' לי שאני חייב לו לא אמר כלום (פירש"י לא אמר כלום דעביד אינש דאמר פ' נושה בי כדי שלא יחזיקוהו עשיר) עד שיאמר בפנינו הודה לו שהוא חייב לו (פירש"י הודה לו שהיו שניהם בפנינו ולהודות נתכוין להיות לו עדים בדבר) והביא הרמב"ם עוד משנ' וש"ס זו ס"פ י"ז מה' עדות וע"ש ובש"ס עד שיאמר בפנינו הודה לו כו' מסייע לי' לרב יודא דאמר רב יודא אמר רב צריך שיאמר אתם עידי (פירש"י בפנינו משמע שעשאונו עדים) איתמר נמי אמר רבי חייא אמר רבי יוחנן מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר תנהו לי אמר משט' אני בך פטור תניא נמי הכי כו' ויש לדקדק בפירש"י למה פי' במשנ' טעמא דעביד אינש דאמר פלוני נושה בי כדי שלא יחזיקוהו עשיר ולא פי' טעמא דמשט' ובב"ח ר"ס ל"ב כתב דטעמ' משום דמשטה לא שייכא בהודה מעצמו ודוחק דאין דרך רש"י לפרש פירושים משום סברות מלבו ובפרט שכתבתי לעיל ס"ק י"ב דהרב' גדולי הפוסקים סוברים דמשט' שייכא אף במוד' מעצמו וגם למה פירש"י הודה לו שהיו שניהם בפנינו אלא נרא' דס"ל לרש"י דפשטא דמתני' מוכח דטעמ' לאו משום השטא' הוא דהא משמע דברישא לא אמר כלום כיון שאמר כן שלא בפני התובע דהכי משמע לישנא דהוא אמר לי שאני חייב וכן הוא בהרא"ש (ומרדכי והגהת מיימוני) ומוכרח הוא מדקתני הוא אמר לי ובסיפא מהני כיון שהוד' כן בפני התובע מדקתני עד שיאמר בפנינו הודה לו משמע שלא אמר להם לעדים דאם לא כן הוה לי' למימר עד שיאמר שאמר לנו ומדקתני בפנינו הודה לו משמע שאמר כן להתובע בפנינו שהיו שניהם בפנינו ולהודות נתכוין לו וא"כ בע"כ דרישא טעמ' הוא משום שלא להשביע דאי משום השטא' מה חילוק יש בין בפני התובע או שלא בפני התובע ואדרבא איפכא מסתבר' דבפני התובע שייך טפי משטה וכדמשמע בש"ס ופוסקים ועוד מוכרח כן בש"ס מדקאמר עד שיאמר בפנינו הודה כו' מסייע ליה לרב יהודה כו' אלמא דטעמא דמתני' לאו משום השטא' הוא דאל"כ מאי האי דקאמר מסייע לי' לר"י הא הוי ממש הך דר"י דאל"כ תקשי מ"ש רישא ומ"ש סיפא דהא ברישא ל"מ משום השטא' כיון דלא אמר אתם עדי ובסיפא מהני כיון דהוד' באתם עדי וא"כ הוי ממש הך דרב יודא ואין זה סוגית הש"ס דלימא אמאי דתנן במתני' בהדי' מסייע לאמורא ואדרבא איפכ' קשי' מאי קמשמע לן רב יודא הא מתניתין היא ועוד דקאמר איתמר נמי אמר רבי חייא א"ר יוחנן כו' תניא נמי הכי כו' דמייתי מר' יוחנן סייעת' לרב יודא ועוד לקרא וכי מאחר שדברי רב יודא הם משנ' ערוכה ל"ל סייעת' מר' יוחנן וגם קאמר תניא נמי הכי כו' ול"ל כולי האי כיון שדברי רב יודא הם משנ' מפורשת אלא ודאי טעמא דמתני' לאו משום השטא' היא וברישא ל"מ משום השבע' כיון שאמר כן שלא בפני התובע והיינו דדקדק רש"י במשנ' וכתב דעביד אינש דקאמר "פלוני "נושה בי כו' לשון "פלוני "נושה בי הוא לשון נסתר שלא בפני התובע. ובסיפא מהני כיון שאומר בפנינו הודה לו שהיו שניהם לפנינו והודה לו להתובע דאי אמר כן לעדים שלא בפני התובע הל"ל עד שיאמר שאמר לנו כו' וכמ"ש לעיל והשת' דברי רב יודא אינם מוזכרים במשנ' כלל אך מיתור לשון דמתני' דייק הש"ס מדקתני (בפנינו לפירש"י) בפנינו הודה לו (להרמב"ם) דהא הוה מצי למימר עד שיאמר בפנינו אמר לו (וכדנקט ברישא הוא אמר לי) דהוה נמי משמע שהתובע הי' שם והי' מועיל לסלק טענת השבע' ולמה שינה התנא וקתני בסיפא הודה אלא ודאי דבא התנא להורות עוד דין אחר דאם לא הי' אומר בפנינו הודה לו דהיינו דרך הודא' נהי דהי' מסלק טענת השבע' כיון שהתובע הי' שם מ"מ הי' יכול לטעון משטה והיינו דמסייע לרב יודא דאמר צריך שיאמר אתם עידי לענין משטה ול"מ כשאמר כן לפני התובע לענין משטה לכך תני מתני' הודה דהוא לשון הודא' לסלק טענת משטה והיינו דמייתי נמי דר' יוחנן ובריית' מנה לי בידך כו' משטה כו' דאע"ג דהתובע הי' שם יכול לטעון משטה כל שלא אמר אתם עידי:

והרא"ש כתב וז"ל ונרא' דאפי' בפניו שייך לומר שלא להשביע מדקתני הוא אמר לי שאני חייב לו משמע שלא בפניו אמר לו וא"כ אין אדם תובעו וקתני לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה דהיינו אתם עידי משמע דבכה"ג לא מהני מידי אפי' בפניו עד שיאמר אתם עידי עכ"ל וכן הוא במרדכי ולפי זה מתניתין דקתני בפנינו הוד' דהיינו אתם עידי משום השבע' נקט לה וק' לי על דבריהם אם כן מאי קאמר בש"ס מסייע לרב יודא כו' דהא רב יודא ע"כ בהשטאה מיירי וכדמוכח מדקאמר איתמר נמי אמר ר' יוחנן כו' משטה אני בך כו' ואי תימא דרב יודא בהשבע' מיירי מאי ראייה מייתי מר' יוחנן וליכא למימר דהש"ס מדמי השבעה להשטאה דהא חלוקים הם זה מזה להרא"ש והמרדכי:

שוב מצאתי בהגה' מיי' ספ"ו מה' טוען שכתב מתחלה כדברי הרא"ש ומרדכי הנ"ל וכתב ע"ז וז"ל ומיהו תימא דמשמע לעיל דאיכ' למידק מיניה דמצי טעין משטה אני בך והיכא מצי דייק דילמ' משום דאדם עשוי שלא להשביע הוא ומיירי כשאינו תובעו וי"ל דבכל ענין לא מהני מידי עד שיאמר בפנינו הודה דהיינו אתם עידי עכ"ל הרי שהם עצמם הרגישו שיש לתמוה על פי' זה ומ"ש וי"ל דבכל ענין כו' לא נתיישב' דעתו בזה דמנ"ל לש"ס דבכל ענין וכו' ואי תימא דקשי' לי' לש"ס לאשמועינן מתני' דבתבעו והודה לו חייב דילמ' אפי' בתבעו והודה י"ל שלא להשביע דהא השתא ס"ל לש"ס דאפי' הודה בפני התובע י"ל שלא להשביע א"כ דילמ' ה"ה תבעו והודה לו ואפי' תימ' דפשיט' ליה לש"ס דבתבעו והודה לו אי"ל השבעה מ"מ כיון שאין זה מוזכר במשנה או בריית' ועיקר דיוק הש"ס תלוי בהכי ה"ל להש"ס לכתחלה לפרושי האי דינא ולמידק הך דר"י ועוד דדילמ' מתני' בעי לפלוגי כולם בלא תבעו והודה לו ועוד ק' לי לשטת הרא"ש ומרדכי וסייעתם מהו החילוק בין הריש' לסיפ' דהא לא הוזכר בסיפ' דמתני' שתבעו והודה לו וליכא למימר דהחילוק הוא דבסיפ' בפנינו היינו שאמר אתם עידי דהיאך אפשר שעיקר החילוק יכתוב התנא ברמז ביתור ל' של בפנינו והל"ל עד שיאמר שאמר אתם עידי ועוד דא"כ תיקשי מה שהקשיתי לעיל מאי קאמר מסייע לרב יודא הא היינו הך דר"י וכי ר"י מתני' אתא לאשמועי' אלא הדבר ברור כדברי הרמב"ם והלכך החילוק בין ריש' לסיפ' מבואר להדי' במתני' דהיינו שבסיפ' אמר כן לפני התובע והא דקתני במתני' הוד' שינוי ל' היינו משום השטא' וכדפי':

תוכן העניינים

שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה