אור ברסלב

שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט· רבי שבתי הכהן [הש"ך]

סימן סו

סימן סה

סעיף א

אותיות אין נקנין כו'. כ' הסמ"ע עיין בהר"ן פ' הכותב ובנ"י פרק מי שמת אי מכירת שטרות דאורייתא או דרבנן ונ"מ אי מוכר שטרותיו לעכו"ם ועד"מ א' עכ"ל ולי נראה עיקר דמכירת שטרות דאורייתא וכן פסק הריטב"א בתשובה ומביאה ב"י בסי' זה מאו' ט"ז וכתב שכן הסכימו כל רבותיו וחלקו על הרמב"ם פ"ז מה' מכירה ע"ש וכ"כ העיר שושן לקמן סעיף כ"ה דקי"ל מכירת שטרות דאורייתא וכן נראה דעת המחבר שם וכמ"ש שם בס"ק פ"ג ואע"פ שיש לדחות הך דפ' הזהב כמו שהוא בתוספות והר"ן מ"מ כיון דפשטא דמילתא לא משמע הכי מנין לנו לבדות סברא ולומר דמכירות שטרות דרבנן מה שלא נמצא בש"ס ואדרבה פשטא דש"ס משמע דהוי דאורייתא. ומ"ש הב"י סי' זה סעיף כ"ג בשם תשובת הרא"ש כלל ס"ט דבפרק מי שמת משמע שהוא מדרבנן אמת שהרא"ש כתב שם כן וכ"כ עוד הרא"ש בפסקיו בפ' הכותב אבל באמת לא משמע בפ' מי שמת מידי. וכמו שיתבאר ומה שיכול למחול היינו כמו שכתבו הריטב"א פרק הכותב והרא"ש והר"ן שם בשם רבינו תם דהיינו טעמא לפי ששני שעבודים יש למלוה על הלוה שעבוד גופו של לוה שהוא מחויב לפרוע והוא עיקר השעבוד ושעבוד על נכסיו אם לא יפרע מדין ערב דנכסוהי דאינש אינון ערבין ליה ושעבוד שיש למלוה על גוף הלוה לאו בר מכירה הוא ואינו מוכר אלא שעבוד הנכסים לבד ואע"פ שאינו נמכר לא פקע אבל כי חזר ומחלו ופקע שעבוד הגוף ממילא פקע שעבוד הנכסים שאינו אלא מדין ערב עכ"ל ומ"ש הב"י לקמן סעיף כ"ג והפוסקים בשם הרי"ף פ' הכותב דס"ל מכירת שטרות דרבנן לא ירדתי לסוף דעתם ונראה שהבינו דהרי"ף קשיא ליה בתחלת דבריו קושית התוספות דפ' הכותב אמאי יכול למחול (וכן משמע בר"ן ובב"י שם שכתבו והטעם שיכול למחול כו' כתב הרי"ף ז"ל כו' ע"ש) לכך כתב וחזינן למקצת רבוותא כו' וא"כ בע"כ במה שהביא הרי"ף שם הש"ס דפ' מי שמת ר"ל דהיינו טעמא משום דמכירת שטרות דרבנן דאל"כ לא תירץ הרי"ף מאי דקשיא ליה מעיקרא אבל לפענ"ד דהרי"ף לא קשיא ליה מעיקרא אמאי יכול למחול דיכול להיות דסבר כר"ת ששני שעבודים יש או דס"ל כיון דשטרות אין גופן ממון יכול למחות אלא דקשיא ליה אמאי אמרינן דאם חזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל ובנתנו במתנת ש"מ אינו יכול למחול מאי שנא שכיב מרע מברי' וע"ז קאמר וחזינן למקצת רבוות' כו' ודוחה דבריהם אלא דה"ט דמתנת ש"מ עשאוה כשל תורה ונראה דמפרש הרי"ף הש"ס דפרק מי שמת כמ"ש התוס' פ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ז) בשם ר"י ופרק הכותב (כתובות דף פ"ה ע"ב) ופרק הספינה דף ע"ז בשם רבינו תם וכך כתב הר"ן פרק הכותב והנמוקי יוסף פרק מי שמת דה"פ אי אמרת בשלמא דאורייתא משום הכי אינו יכול למחול דה"ל כמו יורש דאוריית' מוהעברתם את נחלתו יש לך העברה אחרת שהיא כזו ופשיטא דאין יורש יכול למחול חלק ירושה של חבירו אלא אי אמרת דרבנן אמאי אין היורש יכול למחול הלא המקבל מתנה אין יורש מדאורייתא ומשני עשאוהו כשל תורה כמו יורש דאוריית' שלא תטרף דעתו עליו ופירוש זה עיקר בש"ס ומוכרח הוא לפי רוב הפוסקי' שפסקו מכירת שטרות דאורייתא וכן עיקר וכמ"ש (וכ"כ בעיר שושן לקמן סי' רנ"ג סעיף כ' ובסמ"ע שם ס"ק מ"א השיג עליו וכתב ולא נהירא כו' עיין שם ודבריו תמוהין וכדברי הע"ש עיקר בש"ס ומוכרח לומר כן לפי הסכמת רוב הפוסקים דמכירת שטרות דאורייתא וגם אישתמיטתיה להסמ"ע דברי התוספו' והר"ן והנימוקי יוסף הנ"ל שהבאתי שהם מפורשים כדברי העיר שושן ע"ש) ואם כוונת הפוסקי' בדברי הרי"ף עיקר הענין אסר מן הספר שהרי לא הזכיר הרי"ף כלל בתירוצו דמכירו' שטרות דרבנן רק הביא הש"ס דפ' מי שמת ועוד שכתב הרי"ף והא דאמרינן מודה שמואל שאם נתנו במתנת ש"מ שאינו יכול למחול לאו אש"מ גופה קיימי' אלא איורש קיימינן ומהאי טעמא אין היורש יכול למחול משום דמתנת ש"מ עשאוה כמתנה דאורייתא כו' משמע דלא בא אלא לתרץ אמאי אמרינן דמודה שמואל שאם נתנו במתנת ש"מ א"י למחול אבל הא ל"ק ליה מעיקר' דאמאי אמר שמואל יכול למחול (וכן משמע עוד להדיא בהרי"ף כ' מי שמת שכ' פירוש הא דאמר שמואל אינו יכול למחול איורש קאי ולא אש"מ גופי' וכבר ברירנא להא מילתא שפיר בפרק הכותב עד כאן לשונו משמע דלא בא בפ' הכותב רק לתרץ אמאי בש"מ א"י למחול וכדפי') ועוד שכתב הרי"ף ומה"ט אין היורש כו' עשאוהו כמתנה דאורייתא כמאן דמטיא ליה לידיה דמקבל והיינו דאמרינן דברי ש"מ ככתובים ומסורים דמי ומשום הכי לא יכול יורש למחול דלית ליה מאי דמחיל ובהדיא אמרינן בפ' מי שמת כו' עד ועשאוה כשל תורה דמטיא לידיה דהמקבל עכ"ל ואם איתא ל"ל להרי"ף להאי טעמא דכמטיא לידיה דמקבל דמי ולא יכול יורש למחול דלית ליה מה דמחיל כו' ה"ל לתרוצי בקיצור דמשום שלא תטרף דעתו עליו עשאוה כשל תורה ובשל תורה א"י למחול אלא ודאי הרי"ף מפרש הש"ס דר"פ מי שמת כמו שפירשו התוספות והר"ן ונ"י שהבאתי והלכך אפילו הוי כשל תורה יכול למחול ולכך הוצרך לומר דכמאן דמטיא לידיה דמקבל דמי דהיינו כיון שעשאוהו יורש כשל תורה כמאן דמטא לידי' דמקבל דמי כמו יורש אחר ולא יכול יורש למחול חלקו של יורש חבירו דלית ליה מאי דמחיל כן נ"ל ברור דעת הרי"ף דס"ל מכירות שטרות דאורייתא והנה הבעה"ת שער נ"א ח"ו בשם תשו' רמב"ן וגם הרא"ש והר"ן פ' הכותב והרב המגיד פ"ו מה מבירה והנ"י פ' הזהב כתבו בשם הרי"ף פרק הכותב דמכירת שטרו' דרבנן ואחר זה נמשכו הב"י בסי' זה והרבה מן האחרוני' וגם מהרשד"ם בתשוב' ס"ס ק"ב ולא ירדתי לסוף דעת הגדולים הראשוני' והאחרוני' דנ"ל ברור דעת הרי"ף כמו שכתבתי (ואולי זה היה דעת ר' ירוחם שכתב בנתיב י"ד בשם הרי"ף דמכירת שטרות דאורייתא הגם שהוא נגד הרא"ש רבו לדעת הרי"ף ודלא כמהרשד"ם סי' ק"ב שכתב שט"ס הוא בר' ירוחם וצ"ל ר"ת במקום הרי"ף ע"ש) וכן עיקר:

סעיף ב

אלא בכתיבה ומסירה. ור"י ני"ד כתב שטרות ניקנות בכסף כמו קרקע כך פשוט בש"ס דב"ק עכ"ל ולא נהירא שהרי התוס' פ"ק דבבא קמא דף י"ד ע"ב כתבו דלא גרסינן שטרות וכן נראה דעת כל הפוסקי'. ואם יוכל למכור הרבית שבשטר עיין לקמן סעיף ל"ב ס"ק ק"ג מ"ש בזה: כתב הריטב"א פ"ק דקדושין אהא דאמרי' התם בדף כ"ת ע"ב אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וז"ל וכן הדין בהקדש לעניים בזמן הזה והאי כמסירתו דקאמר לאו מסירה ממש אלא מסירתו פירושו בהקנאתו כל חד וחד בהקנאה דיליה ובשטרות הוה ככתיבה ומסירה ובקרקעות כחזקה הילכך האומר שטר זה וכל שעבודו יהיה לעניים זכו לגמרי והוא דקאמר וכל שעבודו דנהי דהקנאה דהדיוט לא בעי אמירה דהדיוט בעי מפי מורי נר"ו עכ"ל ומביאו בתשו' ר' בצלאל סי' ט"ו דף נ' ע"ד:

סעיף ג

מיהו יכול לתפוס כו'. אדלקמן קאי ואפי' הנייר לצור ע"פ צלוחיתו לא קנה כו' מיהו יכול לתפוס כו' מיהו היינו כשלא פרע הלוה או שאין הלוה מקפיד בכך רק המוכר רוצה הנייר לכך נגד המוכר יכול לתופסו אבל אם פרע הלוה ורוצה השטר שלו יש אומרי' שצריך ליתנו לו וכמ"ש הר"ב לקמן סעיף ט"ז ועיין מ"ש שם בס"ק נ"ט באריכות

סעיף ד

צריך לקיים המוכר מה שקיבל עליו. פי' שחייב לשלם כפי שיווי השטר לגבות בו כיון דקבל עליו אחריות דאל"כ מאי קמ"ל הא דמי המכירה בלא"ה צריך להחזיר לו עכ"ל סמ"ע ס"ק ה' ולפענ"ד אין זו הוכחה די"ל דאם לא היה מקבל עליו אחריות לא היה צריך להחזיר כלום כשיתן לו עתה כתיבה ואין להקשות כיון דהמקח אינו כלום א"כ הלוקח יוכל לחזור בו י"ל כגון שאין הלוקח רוצה לחזור בו להיות במי שפרע או במחוסרי אמנה או שיש לו טעם אחר ודוק ולא דמי למה שכתבתי לקמן סעיף ל"ד ס"ק ק"ז [קי"א] שצריך להחזיר לו כל שיווי השטר דהתם נקנה לו השטר בדין ואפילו לא כתב לו אחריות דינא הכי משום אחריות ט"ס הוא אבל הכא שלא נקנה לו השטר אין לך אלא מה שמתחייב בפירוש ע"י כתיבת אחריות וכן משמע בתשובת הרשב"א שהביא ב"י מחו' ל"ז הלכך נראה דוקא אם פירש שאם לא יגבה הלוקח ישלם לו כפי שיווי השטר חייב כפי מה שחייב עצמו אבל אם לא פירש כן אלא כתב סתם שהוא מקבל עליו אחריות אם לא יגבה הלוקח השטרות א"צ להחזיר אלא המעות שקבל ודו"ק:

סעיף ה

י"א דאינו חייב לקבל כו'. דין זה אינו נרא' לפע"ד ולפענ"ד שהרב לא כיון יפה וגם דברי בעה"ת אינם ישרים בעיני וז"ל בעה"ת בשער נ"א חלק ד' יש שמורה ואומר שבכל דבר שהוא פטור אין מוסרים אותן למי שפרע שהרי אין לו להחזיר לו את מעות המקח וכדלעיל דניחא ליה לצור ואין בו משום אונאה וכדלעיל ואע"פ שאין ברור אצלינו כמו שכתבנו למעלה עכ"ל ומביאו ב"י וד"מ לקמן מחו' י"ח ואין דבריו נ"ל דנהי דכתב למעלה דיכול הלוקח לומר לצור ע"פ צלוחיתי קניתיו היינו לענין שאין המוכר יכול להוציא מידו שהלוקח יכול לומר נהי שלא זכיתי בקנייתי לגבות הממון שבתוכו מ"מ הנייר קניתי לצור ע"פ צלוחיתי שהרי קניתי השטר וכל מה שבתוכו אבל אי הלוקח רוצה מעותיו פשיטא שמוכר חייב ליתן לו מעותיו (וכדאיתא ברשב"ם ורמב"ן והרא"ש פרק הספינה ובר' ירוחם ובט"ו וכן הוא בריטב"א פרק האיש מקדש מילתא בטעמא ע"ש) כיון שמכר לו השטר לראיה ולא קנה אותו לראיה ופשיטא דאין המוכר יכול לומר לצור ע"פ צלוחיתו לבד מכרתי לך שזהו שקר הוא שהרי קנה אותו לגבות החוב שבתוכו ואף דאין אונאה לשטרות או אפילו ביטול מקח היינו היכא שקונה שטר ששוה ק' בר' אבל כשהוא קונה שטר אדעתא דלגבות החוב ונמצא שהקנין אינו כלום פשיטא שצריך להחזיר לו מעותיו כי אדעתא דנייר לא קנהו ועוד דהיאך יכול המוכר לומר לצור ע"פ צלוחיתו מכרתיו דא"כ פשיטא דיש בו אונאה דהא אמרינן בש"ס פ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ו) וכל הפוסקים ונתבאר לקמן סעיף ל"ח ס"ק קט"ו שאם מכר שטרותיו לבושם לצור בהן שום דבר יש בהן אונאה כיון שמכר לצורך תשמיש גופן דדוקא לגבותו אין בהן אונאה אבל לצורך גופן לא ע"ש: ועוד קשה לי על הר"ב נהי דכתב הבעה"ת כן היינו לשטת האומרים דקנה הנייר לצור ע"פ צלוחיתו אבל להאומרים דלא קנה א"כ צריך לקבל מי שפרע והיינו שכתב הבעה"ת ואע"פ שאין ברור אצלינו כמו שכתבנו למעל' ר"ל דלעיל שם כתב די"א דלא קנה הנייר וא"כ כיון שהסכימו הפוסקים והטור והמחבר דאין קנין לחצאין ולא קנה אפי' הנייר לצור ע"פ צלוחיתו אלא מקח טעות הוא ומחזיר הנייר ויחזיר לו הדמים והרב סתם כדבריהם היאך הביא הי"א דא"צ לקבל מי שפרע. ע"כ נ"ל ברור דכמו שהדין לקמן סימן ר"ד בדברים ומעות שהחוזר בו צריך לקבל מי שפרע ה"ה כאן ושלא כדברי הר"ב:

סעיף ו

הילכך האי מאן דמזבין כו'. אבל במתנה קנה הנייר מיהת כשמסר ולא כתב אלא שיש להראותו בב"ד לזכותו של זה כשם שמוציא שאר ראיות מדין עדות כ"כ הריטב"א פ' האיש מקדש ודבריו נכונים דבשלמא במכר כיון דודאי אדעתא דנייר לא קנהו מתחלה א"כ המקח טעות ונתבטל לגמרי והוה כאלו לא נמכר כלל וא"כ גם הנייר לא קנה דאין קנין לחצאין אבל במתנה כל מה שנתן לו מתנה הוא ועוד נ"ל ראייה ממה שהאשה מתקדשת בכה"ג כשהנייר הוא שוה פרוטה וכמ"ש הב"ח בא"ע סימן כ"ח סעיף י"א וכמו שכתבתי לקמן סעיף כ"ג ס"ק ע"ה אלא ודאי כיון דאשה בפרוטה לחוד מיקדשא א"כ כל מה שנתן לה מיקדשא בה וה"ה הכא כן נ"ל ברור:

סעיף ז

צריר למכתב ליה כו'. וה"ה אם כתב על השט"ח עצמו קני לך איהו וכל שעבודיה נמי סגי בהכי סמ"ע ס"ק א' וכן הוא בסמ"ג דף קנ"ח ריש ע"ב וז"ל וראיתי בתשובה א' שהשיב ר"י שאין חילוק בין כתבו על אותו שטר בין כתבו בשטר אחר עכ"ל. מיהו היינו כשמסר לו השטר חוב קודם שכתב עליו כן וכדלקמן סעיף ד' ובתשוב' מהר"א ן' חיים סימן צ"ב דף קל"ז ע"ב נסתפק באם כתוב בשטר שא"ל קני לך כו' אי מהני כיון שאינו כתוב שכתב לו קני לך בו' וכתב דאפשר דמהני למאי דקי"ל (לקמן סי' קצ"א ס"ג) דשטרי דידן שטרי קנין הם ועוד דאפשר כיון שכתוב בשטר שא"ל קני לך כו' יש בכלל זה עדות על הכתיבה כו' וע"ש וע"ל סעיף ב':

סעיף ח

לא קנה וכ' בסמ"ע וז"ל וכ' מהרי"ו סימן קס"ב הואיל ואין המקח קיים אינו על המעות רק שומר שכר אע"ג דנתן לקונה שטר על המעות ונאמן לומר פרעתי במגו דנאנסו עכ"ל ד"מ ג' עכ"ל סמ"ע ובאמת כן הוא בד"מ אבל לפע"ד זהו שגגה כדמוכח להדי' בש"ס פ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע"ב) בעובדא דפרדיסא ובכל הפוסקים לקמן ס"ס ע' ובנמוק"י פ"ק דמציעא גבי הכיר בה שאינו שלו וכן לקמן סי' שע"ג סעיף א' דהמעות הוי הלואה וכן בבעה"ת שער מ"ז מייתי טובי כה"ג דהמעות הוי הלואה ע"ש וכ"כ ר' ירוחם נתיב ו' ח"ו כ"מ שהמכר אינו מכר הוי מלוה ע"פ כו' ומביאו ב"י לקמן סי' קי"א מחודש ח' ומהרי"ו סי' קס"ב קאי התם להדיא אכתבים ולא אמעות שכתב שם וז"ל ואותן כתבים אפי' לדברי שמעון שמסר אותם לראובן מ"מ אינן באחריות ראובן להתחייב באונסים מאחר דהמכירה לאו מכירה היא ולכל היותר אינו חייב אלא כנושא שכר כו' וע"ש:

סעיף ט

ואפי' הנייר כו'. הב"ח האריך בכאן להשיג על הב"י ועל מה שהשמיט המחבר לקמן סעיף ט"ז דברי הטור סעיף ט"ו בשם בעה"ת ושלא כדת השיג עליו דודאי מדברי בעה"ת שם משמע דקנה הנייר מדכתב שלא קנה השעבוד והלוקח משתמש בנייר כו' משמע דהשעבוד לא קנה והנייר קנה וכן משמע עוד יותר בבעה"ת גופיה למעיין שם בשער נ"א ריש ח"ד ולכך השמיטו ועוד נראה דהמחבר ס"ל כיון דהרשב"א ורבינו ירוחם שהבאתי לקמן סעיף כ"ג ס"ק ע"ה חולקין דאין כופין הלוקח להחזיר השטר א"כ ה"ה במסר ולא כתב דחד דינא אית להו בזה וכמ"ש הב"י בסעיף ט"ו בשם בעה"ת דחד דינא אית להו והיינו שכ' הב"י לקמן מחודש מ' ומדברי רש"י נראה כהרשב"א ור' ירוחם כתב שדברי הרשב"א עיקר ועי' במ"ש בסי' זה בשם בעה"ת עכ"ל ולכך השמיט לקמן סעיף ט"ז דברי בעה"ת ולא משום דס"ל כהרשב"א לגמרי דהא כתבתי לקמן ס"ק ע"ה דבא"ע סי' כ"ח סעיף י"ג משמע דלא ס"ל הכי אלא ספוקי מספקא ליה לכך לא כתב לקמן דברי בעה"ת ודוק:

סעיף י

יש אומרים כו'. נקנה בחליפין או במסירה בלא כתיבה. שני דינים אלו שכתב הר"ב לא נתחוורו לי כמו שאבאר והנה הב"י כתב כן בשם תרומת הדשן סי' של"א וכתב עליו ואין דבריו ברורים אצלי ובד"מ הביא דברי ב"י וכ' עליו וע"ל סי' ס"א שמשמע כדברי הת"ה ע"כ ולפע"ד לא משמע בסי' ס"א מידי ואין ספק שהב"י ראה הא דלעיל סי' ס"א ואע"פ כן כתב שאין דבריו ברורים שהרי בת"ה שם הביא דברי הטור ח"מ סימן ס"א ז"ל שאלה שטר שכתוב בו שהלוה משעבד עצמו למלוה ולכל מי שמוציאו כו' תשובה בטור ח"מ איתא מתשובת [הרא"ש] שטר שכתוב בו כל המוציאו יש לו רשות לתובעו וא"צ הרשאה עליו ונראה די"ל דכי היכי דמועיל זה הלשון שיכול אדם לגבות בו בלא הרשאה משום דגם לשמו נכתב א"כ כשהוא מוכרו לחבירו קנאו מיד כשאר מטלטלים וק"ל עכ"ל ונראה דס"ל להב"י דדוקא לענין שלא יצטרך הרשאה מועיל לשון זה משום דאע"פ שנכתב בו כן מ"מ צריך שיבוא מחמתו וכמ"ש ר' ירוחם נ"ו ח"ה בשם הרשב"א ומביאו ב"י לעיל סי' נ' א"כ מועיל לשון זה דהוי כאלו נכתב מי שיבוא בשטר זה מחמת המלוה הוי כמו המלוה עצמו וא"כ היאך יועיל לענין מכירה שלא יצטרך כתיבה שהרי כל זמן שלא כתב לו צריך לבוא בכח המלוה והרי אינו אלא שלוחו של מלוה וא"כ לענין מכירה כל זמן שלא כתב לו קני לך כו' אין המכירה כלום והמוכר והלוקח שניהם יכולים לחזור בהם וכן ראיתי בתשובת מהרשד"ם סי' רכ"ב חולק על התרומת הדשן בזה שאפי' כתוב בו ולכל מוציאו היינו למעט שלא יצטרך הרשאה אם יבוא שליח המלוה לגבותו אבל לענין מכירה בהא ודאי יצטרך כתיבה ומסירה כו' רק שלא הביא שם טעם וראיה לדבריו רק שכתב שמוכח כן מתשובת הרשב"א שהביא הב"י דשטר שיוצא בשם הלוקח צריך כתיבה ומסירה ולפע"ד אי משום הא לא אריא דשאני התם שלא נכתב לכתחלה ליתנו להלוקח רק שיוצא בשמו משא"כ הכא שנשתעבד מתחלה ליתנו לכל מי שמוציאו אך מה שכתבתי הוא ראיה נכונה דכיון דלא מהני לשון זה אלא שיבוא מחמת המלוה וכמ"ש ר' ירוחם בשם הרשב"א כו' ועוד ראיה ברורה ממ"ש הרא"ש גופיה באותו תשובה עצמה בכלל ס"ח סי' ז' וז"ל וכיון שאותו מוציא השטר בא מכח המלוה אמו של היורש הרי היורש במקום אמו ומוחל השטר דקי"ל המוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול ואפי' היורש מוחל כו' ועוד כתב בכלל ההוא סי' ח' שטר שכתוב בו פלוני חייב עצמו למלוה או לכל מי שמוציא שטר זה דבר פשוט הוא דמהני ביה מחילה כיון שידוע שעיקר הממון של המלוה ולא כתב כן אלא שלא יצטרך הרשאה כו' ומביאו ב"י לקמן מחודש ל"ה בקצרה ואם איתא דא"צ כתיבה וקנאו מיד כמו שאר מטלטלים משום דגם לשמו נכתב וכמ"ש הת"ה היאך יוכל למחול הא פשיטא דבשאר מטלטלים א' י למחול ועוד דפשיט' דהיכא דנכתב לשמו א"י למחול אע"ג דעיקר הממון של המלוה וכדאיתא בש"ס מאי תקנתיה מקרקש ליה בזוזי וכתב ליה שטרא בשמיה וכדלקמן סעי' כ"ג (ואע"ג דבסמ"ע ס"ק ח' כתב בדברי הר"ב דאפשר דאף דמחשב בעל דבר וא"צ כתיבה מ"מ לענין מחילה מצי מלוה ראשון למחול להלוה כו' לא נהירא לי לדברי הר"ב ות"ה דא"צ כתיבה משום דגם לשמו נכתב א"כ היאך יוכל למחול וכן משמע בת"ה סי' של"א להדיא דא"י למחול ע"ש וכ"כ בס' גי' תרומה שער נ"א ריש ח"ז דף שי"א סוף ע"ב דכי מעיינית משמע לכאורה דהני תרי מילי הא בהא תליא מחד טעמא כו') אלא ודאי כמ"ש דמ"מ צריך לבא בכח המלוה לומר שהוא שלוחו ואם הוא אומר שקנאו צריך כתיבה. ומ"ש בתשובת הרא"ש שם וז"ל תנאי זה אינו אלא במקום הרשאה או במקום כתיבה ומסירה כיון שידוע שעיקר הממון הוא של המלוה ולא עשה תנאי זה אלא שלא יצטרך להרשאה אם ירצה לעשות שליח לגבות החוב ואם ירצה למוכרו לאחר שלא יצטרך כתיבה ומסירה אלא ימסור לידו השטר ויגבה בו וכיון שאותו מוצי' השטר הוא בא מכח המלוה אמו של היורש הרי היורש במקום אמו ומוחל השטר כו' עכ"ל לאו למימרא שיוכל למכרו בלא כתיבה לענין שיהיה המקח קיים ולא יוכלו המוכר והלוקח לחזור בהם אח"כ (דלא כספר גי' תרומ' שער נ"א דף שי"א סוף ע"ב שהקשה על הרא"ש בזה ע"ש ואפשר של זה נתכוין הג"ת שם במ"ש שם בסוף דבריו בעמוד ג' ולהרא"ש ז"ל שמא נא' דדעתו שהמוציא הוא כח המלו' עצמו וחשבינן כאלו המלוה הוא כאן שמוציא ותובע אבל לא לענין שיהא המלוה מופקע מן השעבוד עכ"ל וכוונתו כדפי' ודו"ק) אלא ה"ק ואם ירצה למכרו לאחר שלא יצטרך כתיבה ומסירה לגבותו מן הלוה לען שיאמר לו הלוה לאו בעל דברים דידי את אלא של המלוה הוא דכיון שכתוב בו ולכל מי שמוציאו אפי' הוא של המלו' הרי הוא מוציאו בכח המלו' והיינו דמסייס אלא ימסור לידו השטר ויגבה בו: נמצא קשה עלהת"ה בחדא ועל הר"ב בתרתי. על הת"ה בחדא דאם כדבריו היאך כתב הרא"ש שיוכל למחול ועל הר"ב בתרתי דהרי הרב גופיה כתב לעיל סי' נ' בהג"ה דברי ר' ירוחם דדוקא בבא מחמת המלו' ובסמ"ע ס"ק ח' כתב דשאני הכא דמיירי שיש לו עדים או שטר ראייה שמכרו לו ומש"ה אפי' בא מחמת עצמו מהני משא"כ שם דאין לו עדי' שמכרו לו עכ"ל ולא נהירא לי דמה בכך ס"ס כיון שצריך לבוא מחמתו וגוף השטר של המלו' הוא היאך יוכל למכרו שלא יהיה של המלו' בלא קנין המועיל דהיינו שיכתוב לו קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה ועוד דא"כ אמאי כתבו רבינו ירוחם והרשב"א והר"ב לעיל סי' נ' ודוקא בבא מחמתו אא"כ כתוב בו בפירוש בין מחמתו או שלא מחמתו הא אפי' בא שלא מחמתו יתכן דגובה בו כשיביא ראיה שמכרו לו ועוד דמדלא חלקו שם משמע דאפי' ידוע שמכרו לו או שמודה לו הלוה אינו גובה בו כיון שאינו בא מחמתו וכן נ"ל עיקר: אמנם במה דס"ל להת"ה דשטר כזה נקנה בחליפין נלפע"ד דודאי לא כיון יפה דאפי' לו יהי כדבריו דשטר כזה נקנה במסירה לחוד ונפקא מיניה בשטר שכתוב בו לכל מי שמוציאו בין מחמתו או שלא מחמתו או שכתוב בו סתם שנתחייב למוציא שטר זה ולא הוזכר בו שם המלוה כלל דמודינא דנקנה במסירה לחוד וכן משמע להדיא בתשו' הרא"ש כלל ס"ח סי' ט' בתשו' שהשיב לחכמי ברג"ש ע"ש ושטר כזה נרא' דאחר מסירה שוב אין המלו' הראשון יכול לחזור ולמחלו ואפי' הפוסקים דפליגי לקמן סעיף כ"ו אהראב"ד מודו בהא דדוקא התם כיון דכתו' דאתא מחמתך וכמ"ש שם משא"כ הכא מ"מ אינו נקנ' בחליפין וכמו שאבאר: הנה בת"ה סי' של"א שם כתב וז"ל לענין מכירה דמי לשאר מטלטלים והיה נרא' להוכיח מדברי רב האי גאון באשר"י ספ"ק דמציעא שכתב דאין שטר נקנה באגב דקנין חליפין נמי לא מהני לקניית השטר בזה מדאגב לא מהני דהא אשכחן מטבע שאינה ניקנית בחליפין וניקנית באגב והכי משמע קצת מן התו' פ' הספינה אע"ג דסביר' להו דאותיות דשטר מיקני באגב כבמסיר' מ"מ בחליפין לא מיקני כבמסיר' וכ"כ הרמב"ן בטור ח"מ וכיון דגרע קנין חליפין לענין שטר י"ל דאפי' בשטר בנדון דידן לא מהני לי' חליפין אך בתר פ"ק דב"ק (דף י"ד ע"ב) כתב דצ"ע אם שטר נקנה בחליפין וצ"ע ג"כ בזה במרדכי פ' הגוזל קמא וגם בהג"ה במיימון פ"ו דה' מכיר' כתב וז"ל כתב רב האי גאון שמצא תשובה א' מהגאונים דשטר נקנ' בחליפין ולא בריר' לי ור' ברוך כתב דאין נקנ' בחליפין אלא אג"ק עכ"ל ולפ"ז מה שדקדקנו לעיל מדברי רב האי גופיה ליתא דהא רב האי גופים כתב איפכא בשם תשובת הגאון והדקדוק מן התוס' פ' הספינה נמי סתור הוא מן התוס' פ"ק דב"ק ולכך נוטה הדבר דשטר כה"ג שנכתב לשם כל המוציאו נקנ' הוא בחליפין כמו במסיר' עכ"ל הת"ה. הנה הבין מדברי הגהת מיימוני דס"ל לרב האי דשטר נקנ' בחליפין ולפע"ד לא דק דהאי ולא ברירא לי שבהגהת מיי' הוא לשון רב האי גופי' וכן משמע להדיא למעיין בהגהת מיי' ובבעל העיטור בריש מאמר קנין דף ה' ע"א וכן הוא להדיא בס' מקח וממכר של רב האי גאון בשער י"ג דף כ"ט ע"ב עוד כתב שם רב האי גאון בשער ההוא דף ל' ע"ב וז"ל דהיכא שיש לו לראובן שטר על יהודה ונתן לו שמעון לראובן שום חפץ חליפין באותו שטר כדי שיגבנו שמעון מיהודה כבר פסקנו למעל' שאין אותיות ניקנות בחליפין ואע"פ שראינו למקצת מן גאונים שהשיבו דאותיות ניקנות בחליפין אין לסמוך על אותו הדעת לעולם לא יקנ' עד שיכתוב וימסור עכ"ל וכ"כ הבעה"ת שער נ"א חלק ג' בשם רב האי גאון וגם בלא"ה לא מסתבר כלל לומר דקנין חליפין יהא עדיף מאגב וכדמשמע בש"ס פ' הספינ' (דף ע"ו ע"ב) להדיא ע"ש: ועוד נלפע"ד להוכיח מדברי רב האי גופיה שבהרא"ש ספ"ק דב"מ דשטר אין נקנה בחליפין אפי' בלא טעמו שכתב הת"ה דאשכחן בעלמא דחליפין גרע מאגב אלא מטעמא אחרינא שהרי הרא"ש הקש' שם אמאי דמשני בש"ס ששטר כתוב' יוצא מתחת ידה דניחוש שמא הקנתה אגב קרקע וכתב הרא"ש שמתוך קושיא זו כתב רב האי גאון שאין שטר נקנ' באגב קרקע ואם איתא דס"ל לרב האי דנקנה בחליפין הדר' קושיא לדוכתא דניחוש שמא הקנת' בחליפין ע"ש וזהו לפע"ד ברור: גם מ"ש הת"ה והדקדוק מן התוס' פ' הספינ' נמי סתור מן התוס' פ"ק דב"ק לאו מלתא הוא דהא להדיא כתבו התוס' פ' הספינ' דף ע"ו ע"א ד"ה אמר אמימר בשם רב יודא גאון דאין אותיות ניקנות בחליפין ולא הביאו שום חולק עליו וגם בב"ק לא כתבו אלא בזה"ל עבדים ושטרו' נמי ניקנות בכסף ל"ג שטרו' דאין ניקנים בכסף אלא במסירה ושטר אפילו בחליפין נמי צריך עיון עכ"ל ור"ל דצ"ע דלא אשכחן בשום דוכת' דנקנ' בחליפין:ועוד קשה לי על הר"ב דכיון דרוב הפוסקי' הסכימו דשטרו' אין ניקנות בחליפין וכמ"ש המחבר בסעי' ד' וגם הרב שם סתם כדבריו ולא הביא שום חולק וכן פסק עוד הרב לקמן ריש סי' ר"ג דשטרות אין ניקנין בחליפין למה יועיל שטר זה שנכתב לשם כל המוציאו מאי אולמיה דהאי מהאי לענין קניית חליפין דמידי הוא טעמא דאין נקנה בחליפין כיון דאין גופן ממון וכדאית' בבעל העיטור ובהגה' מיי' ובבעה"ת שם בשם הרמב"ן והאי טעמא שייך נמי בשטר כזה ומה בכך שנכתב שיגבהו כל המוציאו הא עתה אינו מוציאו ומה שייכות יש לזה שנכתב בו שיגבה בו כל המוציאו לענין שיהא נקנה בחליפין פשיטא דלא עדיף משטר שכתב לו קני לך איהו וכל שעבודיה דלא הוי חליפין כמסירה וכן עיקר ודלא כהר"ב: העולה מזה שטר שנכתב בו פלוני נשתעבד לפלוני ולכל מי שמוציאו זה שמוציאו גובה בו בלא הרשאה ובלא כתיבה ומסירה מן הלוה ולא יכול הלוה לומר לאו בעל דברים דידי את כשבא מכח אותו פלוני אבל אם אינו בא בכח אותו פלוני אינו יכול לגבות בו וכן אם מכרו לענין שיהא המקח קיים אינו נקנה אלא בכתיבה ומסירה כשאר שטר ודינו שיכול המלוה למחול השטר לאחר מכירה כמו שאר שטר ואם כתוב בו ולכל מי שמוציאו בין בא מחמתו או שלא נכתב בו שם המלוה כלל רק פלוני נתחייב לכל מי שמוציא שטר זה הרי זה נקנה במסירה לבד ואין המלוה יכול למחלו לאחר מכירה מ"מ אינו נקנה בחליפין דחליפין לא הוי כמסירה:

סעיף יא

ויש מי שאומר כו'. חפשתי ולא מצאתי מי שאומר כן ובסמ"ע רשם טור ס"ס זה וליתא דלא קאי התם רק אשטרות הנמכרים ע"ש. מיהו מסתבר כן דכיון דאין אותיות ניקנות אלא בכתיבה אותו שטר דמי לקרקע שניקני' בשטר דבעינן שיגיע השטר לידו וכדלקמן רס"י קצ"א ולפ"ז נרא' דאע"פ שאין שם עדים קנה דלא איברי סהדי אלא לשקר' כדלקמן גבי כ' לו על הנייר שדי מכורה לך שדי נתונה לך קנה אע"פ שאין שם עדי' וע"ש:

סעיף יב

לא קנאה כו'. ומדברי תשובת הריטב"א שהביא ב"י ס"ס זה מחר מ"ט מבואר שחולק וס"ל דשטרי וכל שעבודייהו איקרי נכסיו השיג על הרשב"א שכתב דמאי דאמרינן בש"ס נכסי לפלוני אינו אלא בשכיב מרע אלא ה"ה בברי' ור"ל דאע"ג דבברי' לא אמרינן דדבריו ככתובים ומסורים מ"מ אם אמר נכסי לפלוני ה"ל שטרות בכלל והוי כמ"ש בפי' השטרות וכל שעבודן יהיו לפלוני וא"כ אם הקנה אותן לו אגב קרקע מהני אפי' במתנת ברי' וכדלקמן סעיף י' וה"ה למה שכתבתי לק' ס"ק כ"ז דבאג"ק כתיבה בעי ה"נ אי כתב ליה במתנת ברי' נכסיו באג"ק שהשטרות בכלל וה"ל כאלו כתב לו קני לך הוא וכל שעבודו ואג"ק הוא כמסירה וה"ה אם השטרות נכתבו לשם כל המוציאן דלא בעי כתיבה וכמ"ש לעיל ס"ק י' וזכה בהן המקבל כשהקנה לו נכסיו באג"ק. וכ"כ עוד הריטב"א פ"ק דקדושין דף כ"ז וז"ל וזו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות כו' ושמעינן מהכא דשטר וכל שעבודו מקרי נכסי' אפי' במתנת ברי' שלא כדעת רבינו עכ"ל וכתב בתשו' הריטב"א שם שכן דעת הרא"ה והרמב"ן ור"י וכן הוא בנמוקי יוסף פ' מי שמת גבי שטרות אקרי נכסי עיין שם וכ"כ ב"י בס"ס זה בשם הרשב"א שיש מי שהעמידה אפי' בברי' ונכסי שאני שהשעבוד בכלל נכסיו הוא (והיא נדפסת בתשוב' רמב"ן סי' ז') ואע"פ שהביא שם שהרשב"א כתב שאין זה מחוור בעיניו מ"מ הרי הריטב"א ראה דעתו והשיג עליו בטוב טעם:

סעיף יג

כיון שלא כתב כו'. כלומר שלא כתב לו וגם לא אמר לו כן בע"פ וכדלקמן סעיף י' וכן מוכרח לפרש ל' תשוב' הרא"ש בטור לקמן ס"ס רמ"ח ע"ש וכ"כ בסמ"ע ס"ק י"ד והפי' השני בסמ"ע דהכא כיון שהוא בכלל שאר מטלטלים שאני לא נהיר' וכבר כתב הוא עצמו שאין טעם לדבר זה ע"ש גם א"א לומר כן דהא הך דינא דלקמן דבאמירה סגי הוא מתשו' הרא"ש זו שבכלל ט"ו סי' ב' ע"ש מיהו לענין הלכה העליתי לקמן סעיף י' ס"ק כ"ו דאגב אינו אלא במקום מסירה וכתיבה בעי ע"ש:

סעיף יד

שצריך מסירת השטר קודם כו'. כתב הסמ"ע עמ"ש הטור בשם הרמב"ן ונתבאר לך משם דא"צ שימסור קודם אלא ה"ה בפעם א' עם הכתיבה ונראה דגם דעת נ"י כן כו' ולפע"ד לא נתבאר כלום בדברי הרמב"ן שם דמ"ש הרמב"ן כיון שלא כתב לו השטר בשעה שהקנה לו כו' רוצה לומר בשעה שלקחו ממנו לאפוקי דלא סגי אז בקנין לומר דסתם קנין לכתיבה עומד וגם ל' הנ"י משמע לכאורה דבעינן קודם דוקא וכן משמע לכאורה ל' הריטב"א פ' האיש מקדש שכתב וצריך להקדים המסירה שהשטר עיקר והוא גורם השעבוד כו' וגם א"א לצמצם לכתוב ולמסור ביחד לכן טוב יותר למסור בתחלה ואח"כ לכתוב לו קני לך איהו וכל שעבודי' כך כן נ"ל:

סעיף טו

אינו חשוב כמסירה. ואע"פ שכתב לו שטר מכירה קני לך איהו וכל שעבודיה דאית ביהומסר לידו אותו כתב לא מהני כן הוא בטור ופוסקים ועיין מ"ש לעיל בסעיף א' ה"ק י':

סעיף טז

ראובן שיש לו כו' ושמעון מחל לו עליהם כו' כתב הסמ"ע ס"ק ט"ז ז"ל תשובת הרשב"א הביאה ב"י בסי' זה בס"ל ראובן שעשה שטר הודאה בחתם ידו לשמעון שיש בידו כך וכך שטרות וכשתבעו שמעון אמר חזרת ומחלת לתביעה זו כו' נראה דהמעשה כך היה שהשטרות של שמעון היו אלא שכתבן שמעון בשם ראובן מדעת ראובן ע"מ שראובן יתן לו בכת"י הודאה שממון השטרות הוא של שמעון וטען חזרת ומחלת ובטלת הודאתי ושאני אגבה לי דמי השטרות והשתא א"ש דמהני המחילה דאי כפשוטו קשה הא כתב הטור בסוף סי' ע"ג והמחבר שם סעיף י"ט דאין מחילה שייך אלא באדם שחייב לחבירו מעות אבל כשיש בידו חפץ לא שייך לשון מחילה אלא לשון מתנה עכ"ל וה"נ בזה גם כל שכן הוא דין זה מדין שכתב המחבר אחר זה דאפי' בלשון מתנה לא מהני בלא כתיבת שטר קנה לך כו' וקל להבין עכ"ל ונראה דקשיא ליה דמאי אריא שטרות תיפוק ליה דבלא"ה אפי' הוה חפץ לא הוה מהני ביה לשון מחילה אבל לא ירדתי לסוף דעתו דודאי בכה"ג שהשטרות נקנו מתחלה לשמעון [לראובן] רק שצריך לחזור ולהקנותן לראובן [לשמעון] מחמת שהממון של ראובן [שמעון] מהני מחילה לראובן דמה לי מחל לו ממון ומה לי מחל לו תביעה זו ואמאי כתבו הרשב"א והר"ב דלא קנאן ראובן דכתיבה ומסירה בעינן ואי מיירי הסמ"ע שלא נקנו מתחילה השטרות לשמעון [לראובן] כגון שלא נכתבו רק על שמו ושיהיו של ראובן [שמעון] א"כ לפי דבריו הדרא קושי' לדוכתא דהא ה"ל כמו חפץ ובלא"ה לא מהני ל' מחילה אלא נראה דהדברי' כפשטן ובתשובת רשב"א מעשה שהיה כך היה והר"ב לישנא דתשובת רשב"א נקט ועיקר מלתא לאשמועינן דכתיבה ומסירה בעינן נ"ל ודו"ק:

סעיף יז

ונתן לו רשות להעלות השטרות בשמו ולא יזכה בהם שיהיו שלו רק שיענה אותם בשמו ויתנם לראובן ואח"כ נתנם נו בלא כתיבה לא קנה אותם שמעון תבל אם נתן לו רשות להעלותם בשמו ושיהיו השטרות שלו רק שהוא יחזיר ויתן המעות או השטרות לראובן פשיטא שהשטרות הם של שמעון כדלעיל סוף סעיף א' בהג"ה וא"כ אפי' נתן שמעון השטרות ליד ראובן כשחזר ראובן ונתנם לשמעון זכה בהם במסירה לבד בלא כתיבה:

סעיף יח

לא קנה כתב בתשו' מהרשד"ם סי' י"ט נראה בעיני בחלוקה מה שחלקו השותפי' שטרות שכותבים על שניהם צריך כתיבה ומסירה כשאר שטרות ואין לומר דדוקא בשאר שטרות אמרינן כן ולא בשטר שותפות שכתב על שניהם דהא כתב הב"י סי' ס"ו בשם תשובת הרשב"א על ראובן שהפקיד מעות ביד שמעון ונתן לו רשות להעלות השטרות בשמו ואח"כ נתנם לו במתנה בלח כתיבה לא קנה ע"כ וא"כ נראה בנדון דידן דליכא כתיבה כלל לא קנה השטרות והן כמו שהיו בזמן שותפותם עכ"ל ואין דבריו נכונים דפשיטא דבשותפים שנכתב השטר מתחלה על שם שניהם יכול א' לתבוע כולו וכמ"ש הרשב"א גופיה להדיא בתשובה סימן אלף פ"ב דשנים שהלוו לא' בשטר שיכול א' לתבוע כל החוב דכיון שהלוה לזה בשטר א' הרי הם כשותפים וכאלו הרשו זה לזה לתבוע כל החוב ולוה זה נמי כמחייב עצמו לפרוע הכל למי משניהם שיתבענו עכ"ל ומביאו ב"י בקצרה לקמן ס"ס ע"ז וכ"כ הר"ב שם ס"י ולא מסתבר לומר דאחר שחלקו שוב אין אחד יכול לתבוע דמה בכך ס"ס נתחייב לפרוע הכל למי משניהם שיתבענו ועוד דמדברי מהרשד"ם בסוף דבריו שכתב והן כמו שהיו בזמן שותפותם נראה דאף קודם חלוקה אין א' יכול לתבוע הכל. ואפשר לקיים דבריו דנהי דיכול א' מהם לגבות כל החוב היינו לענין הלוה דא"צ הרשאה אבל מ"מ לענין קנין אינו נקנה אלא בכתיבה ומסירה וכמו שחלקתי לעיל סעיף א' ס"ק י' וא"כ הכא נמי בשותפים אין החלוקה כלום לענין שיכול השותף לחזור בו ודו"ק:

סעיף יט

בענין שהוא כשר ע"פ מה שנתבאר לקמן סי' ס"ח ועיין בתשובת מהר"ר בצלאל סי' ל"ו:

סעיף כ

העשוי בגופו עיין בתשובות מהר"ש כהן ספר שני סימן קמ"ו ואין דבריו מוכרחים:

סעיף כא

להר"י ן' מיג"ש כו'. ל' הבעה"ת שער. נ"א ח"ד ולדעת הר"י הלוי ן' מג"ש ז"ל דקא' כיון דלסלוקי בזוזי קאי דיניה כמלוה אף שהחזיק בה לא מקניא אלא בכתיבה ומסירה עכ"ל משמע דר"ל לדעת הר"י ן' מג"ש שהביא שם בשער כ"א ח"ו שכתב דכיון דמצי לסלוקו בזוזי כשאר מלוה דמי ויכול למחול ולא גבי מיתמי בלא שבועה ומביאו לקמן בב"י סעיף כ"ט וא"כ משמע כיון דקי"ל התם עיקר דאינו יכול למחול א"כ קי"ל הכא כהגאונים:

סעיף כב

האי מסירה כו' והרמב"ן בחדושיו ר"פ הספינה חולק וז"ל ראיתי מי שפי' דלאו מסירה לחודה אלא מסירה שיש בה משיכה כו' ואינו כלום שאין המסירה והמשיכה השנויין בש"ס משונין זה מזה אבל לפי' אותיות נקנות במסירה מפני שהמסירה והמשיכה וההגבה' שוין בהן שאין גופן מכור וקני והראיה שבהן אינה נמשכת ומוגבהת במשיכתן לפיכך לא הצריכו בהן הגבהה ומשיכה ותקנת חכמים היא שיקנה משעה שהוציא הלוה (המלוה) ראיותיו מתחת ידו וגמר והקנה אותן לו עכ"ל ונ"ל עיקר כדבריו וכל ואיות התוס' והרא"ש נ"ל לדחותם וכמו שאבאר. חדא בכל דוכתא משמע לשון מסירה בש"ס מסירה לחוד והיאך נאמר שלשון מסירה הנאמר בכאן מסירה שיש בה משיכה ועוד מדקאמר התם בש"ס ספינה ניקנה במשיכה ואותיות במסירה משמע כי היכא דספינה ניקנה במשיכה לחוד ה"נ אותיות במסירה לחוד ועוד מדפריך במאי אוקימת' כרבי ספינ' נמי תיקני במסירה משמע מדקאמר ספינה נמי תיקני במסירה כמו אותיות וכדאית' בתוס' והרא"ש שם דקדוק זה אלא נראה דהך מסירה היא כמו שאר מסירה שבש"ס ומ"ש התוס' והרא"ש דאי אפשר לומר כן דלא מצינו מסירה אלא בספינה ובעלי חיים אבל שאר מטלטלי לא מיקני במסיר' כדתנן בפ"ק דקידושין נכסים שאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה משמע אבל במסירה לא א"כ אפילו לקנות הקלף לצור ע"פ צלוחיתו לא היה קונה במסירה כ"ש לקנות גם השעבוד עכ"ל לק"מ דאדרבה לקנות השעבוד עדיף טפי כיון שאין השעבוד נמשך או מוגבה מסירה ומשיכה והגבה' שוה שכיון שמוציא ראיותיו מתחת ידו גמר והקנה וכמ"ש הרמב"ן והא דלא תני במתני' דקדושין דשטר נקנה במסירה היינו דלא תני אלא מטלטלי שגופן נקנה אבל שטר שקנה השעבוד מילתא אחריתי היא ועוד י"ל דמתני' כחכמי' אתי דבעינן כתיבה ומסירה א"כ לא מיירי אלא בדברים דסגי בלא כתיבה אי נמי משיכה דתנן במתני' דקדושין לאו דוקא דאל"כ תקשה הא ספינה במי נקנית במסירה אלא ודאי כמ"ש וכ"כ הר"ן פ"ק דקדושין וז"ל ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה לא אתא אלא למעוטי קנינין דנכסים שיש להן אחריות דהיינו כסף ושטר וחזקה אבל אה"נ דנקנין במסירה ובהגבה' אלא דנקט משיכה משו' דרוב קניית מטלטלי' במשיכה הם עכ"ל גם מ"ש הרא"ש דלא אשתמיט בשום מקום בש"ס להזכיר מסיר' במטלטלים אלא בספינה ובעלי חיים כו' לק"מ דהא ספינה נמי לא הוזכר בפ"ק דקדושין דנקני' במסירה רק בפרק הספינה והתם הוזכר ג"כ שטר ואדרבה שטר הוזכר טפי בכמה דוכתי בש"ס דנקנה במסירה בפ' הספינה ובפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ט וק"ע וקע"ג) ובס"פ זה בורר (סנהדרין דף ל"א) ובפ' האשה שלום (יבמות דף קי"ו) ובפ' האיש מקדש (קידושין דף מ"ז) . ומ"ש עוד התוס' והרא"ש וז"ל ועוד מדקאמר עד שיכתוב וימסור משמע דבעינן באותיות קנין חשוב טפי משאר דברים עכ"ל נ"ל דל"ק מידי דהא דבעי' כתיבה ג"כ היינו משום שאין שטר דומה לשאר מטלטלי שתפיסתן בידו מוכיח שקנה מה שבידו משא"כ בשטר שתחת ידו שאין מוכח מכח תפיסתו שקנה השעבוד שבו שהרי אין השעבוד תפוס בידו לכך צריך שיכתוב לו ג"כ קני לך איהו וכל שעבודא דאית ליה אבל אה"נ דמסירה ומשיכה שוה בזה ומ"ש עוד התוס' והרא"ש וז"ל ועוד דקתני ספינה במשיכה ואותיות במסירה ומוקמינא לה בסמטא דלא קניא התם מסירה וא"כ אמאי קני שטר במסירה כו' עכ"ל ג"כ מתורץ מכח מה שכתבתי דשטר כיון שאין השעבוד נמשך הוי מסירה כמו משיכה. וכן נראה דעת הבעה"ת שער נ"א ח"ג שכתב וז"ל והא דאמרי' דנקנית במסירה איכא מאן דאמר דלאו מסיר' לחוד אלא מסיר' שיש בה משיכה כו' ושמעתי מהרמב"ן ז"ל שאין זה כלום כו' עד שמסירת השטר ומשיכתו והגבהתו כולן שוין בדינן עכ"ל וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ו מהל' מכירה ושאר פוסקים שכתבו סתמא דשטר נקנה בכתיבה ומסירה משמע כמו שאר מסירה וכן נראה מדברי המרדכי פרק הספינה שלא הזכיר דברי התוס' וכתב אינה נקנית במסירה שאין הראיה נתפסת ביד ולא יקנה באמירה לך חזק וקני כדרך שאר המסירות עד שיכתוב לו ג"כ וימסור ונמצא שקנה בכתיבה ומסירה עכ"ל והוא מדברי הסמ"ג עשין פ"ב דף קנ"ח ריש ע"ד ועיין עוד בסמ"ג בריש דף קנ"ז שכתב שאין מסירה צריכה מיד ליד אלא שיאמר לו המוכר לך חזק וקנה כו' (אך דברי הסמ"ג צ"ע דבעשין ע"ד דף קנ"ד ע"ד כ' דברי ר"י שבתוס' פרק הספינה דלעיל) וכ"כ הנ"י פרק הספינה וז"ל ומיהו נראה דהכא אלו מסרו במסירה דעלמא דהיינו אחיזת השטר בעודנו בקרקע קנה נמי וכ"ש שקנאו במשיכה מפני שאין השעבוד שבו בר משיכה ובר הגבה' ואין עיקר קנייתו אלא משום השעבוד הילכך נקנה אף במסירה וכל שכן במשיכה והגבה' וזה הוא סברת הרמב"ן ז"ל וכתבו האחרונים ז"ל שהיא נכונה עכ"ל ומביאו ב"י בקצרה ריש סי' זה וכן עיקר.

סעיף כג

הגבהה עמה או משיכה כלומר אם אפשר להגביה צריך הגבהה ולא מהני משיכה ואם אין דרכו להגביה מועיל משיכה כן הוא בתוס' פ' הספינה דף ע"ז ע"א ד"ה ר' נתן כו' וכן נתבאר לקמן ריש סי' קצ"ח ועיין שם עוד מקנינים אלו כישם ביתם:

סעיף כד

אי נמי אפי' לא בעי מסירה מיד ליד וכן עיקר דלא בעי מסירה מיד ליד וכן נראה להדיא מדברי הרמב"ן ושאר פוסקים שהבאתי לעיל ס"ק כ"ב דמסירה זו כמו שאר מסירות דלקמן סי' קצ"ח סעיף ח' דא"צ מיד ליד וע"ש:

סעיף כה

לפיכך הזוכה בשטר הפקר כו' כיון שאין דעת אחרים כו' יש לדקדק דהא בלא"ה נמי לא קנה כיון דליכא כתיב' ובתשו' מהר"מ מלובלין סי' כ"ב תירץ דלא הוצרכו כתיבה אלא מצד המוכר במקום ששייך לומר שנשאר לו שום זכות לבעל השטר עדיין בשט"ח אבל המפקיר שטרו שנתרוקן כל זכותו של בעל השטר מהשט"ח לגמרי ה"א שהזוכה בו קונה השעבוד שבו עכ"ל ולא נהורא ועוד דהא אפי' באמר לו קני לך איהו וכל שעבודיה כו' לא מהני עד שיכתוב לו ומי גרע אמר מהפקיר ועוד יש לדקרק תיפוק ליה דלא"ה לא קנה השטר שהפקיר דהא הלוה שחייב בשטר זה קודם בו ומיד שהפקיר השטר זכה הלוה במה שבידו כדמוכח בש"ס פ' הפרה ויותר יש להקשות כן על מ"ש הסמ"ג עשין ע"ד דף קנ"ד ע"ג בשם ר"י הטעם לפי שאן מועיל כלום קנין משיכה שלהם אלא ע"י דעת אחרת מקנה שאמר לו משוך וקני לאפוקי שטר דנכסי הגר שאם משכו לא קנה החוב על ידו דמאן קא מסר ליה דליקני עכ"ל והרי בש"ס פ' הפרה (דף מ"ט ע"ב) מוכח להדיא בשטר הגר שזכה בו הלוה במה שבידו תיכף במית' הגר ונתבאר לקמן סי' ע"ב סל"ז וסי' רע"ח סכ"ז וא"כ אפי' לא הי' בעינן דעת אחרת מקנה לא קנה זה שמשך השטר את החוב על ידו. ונראה דמיירי שנכתב באותו שטר שנשתעבד לכל מי שיוציא' ואף בלא כתיבה וכדלעיל ס"ק י' ולענין הקושיא השניה נראה דמיירי בשטר כשיש לו על העכו"ם ומ"מ נ"ל כדפי' שנשתעבד העכו"ם לכל מי שיוציאו דאל"כ אף דלקמן סעיף כ"ה כתב הר"ב דבדיניהם דיינים ליה וא"צ כתיב' ומסירה היינו כשנתן עכו"ם לישראל שטר על ישראל משא"כ ישראל לישראל שטר על עכו"ם ודו"ק והלכך אי לאו דבעינן דעת אחרת מקנה זכה זה שמשכו ואין ישראל אחר יכול לתבוע אותו חוב מן העכו"ם כן נ"ל: ולפי מה שהעליתי לעיל ס"ק כ"ב דשטרות נקנות במסירה ומשיכה והגבהה א"כ ה"ה בהפקיר שטר שיש לו על העכו"ם שנכתב בו שנשתעבד העכו"ם למי שיוציאו אף בלא כתיב' או בגר שמת והניח שטרות כאלו על עכו"ם זכה בהן זה שמשכן ואין ישראל אחר יכול לתבוע את העכו"ם באותן שטרות אבל אם לא משכן רק אחז בהן לא קנה אותם דמסירה לא מהני אלא מדעת המוכר במצותו כדלקמן סי' קצ"ח סעיף ח'. כן נ"ל ודו"ק:

סעיף כו

דשטר אינו נקנה באגב. וכתב הרא"ש בתשובה כלל ע"ה סי' ג' דמ"מ משתעבד באגב עכ"ל ד"מ סמ"ע. ובאמת כתב כן הרא"ש שם אבל הרשב"א בתשו' סי' תתקי"ד כתב אדרבה להפך דאפי' למ"ד דנקנה באגב לא משתעבד באגב כיון דשטר אין גופו ממון ומביאו ב"י לקמן סק"ד מחודש ד' בקצרה ובתשו' רשב"א עצמו שם כתב כן להדיא בביאור יותר וז"ל ועוד דאפי' שעבדם לו בפ' לא עשה ולא כלום שהשטרות אין גופן ממון ולא משתעבדי אגב קרקע כו' דאפי' את"ל דשעבוד כמכירה מימ אפי' לגבי מכירה צריך הוא למכתב ליה קני לך כו' וכאן לא כתב ראובן כן ולפי מ"ש ששעבוד ראובן מטלטלי אגב קרקע לא מעלה ולא מוריד לגבי שטרי חוב שיש לו על אחרים עכ"ל ומ"ש הרא"ש בתשוב' שם דמצינו מקום אחר חילוק בין מכירה לשעבוד דיותר בקל אדם משעבד נכסיו ממה שמכרם דקי"ל דאקני מועיל ומשתעבד נכסים שעתיד לקנות וא"י למכור נכסים שעתיד לקנות עכ"ל נלפע"ד דלא דמי דהתם כיון דהוא עצמו משועבד א"כ מיד שקנהו אח"כ משתעבד לו וכשמכרו אח"כ מכר דבר שאינו שלו משא"כ דשטר אין גופו ממון ומה בכך שמשעבד השטר וכי יכול לשעבד השעבוד הא השעבוד אינו נקנה עד שיכתוב לו קני לך שעבוד' דאית ביה וימסור לו השטר באופן שיהי' שלו לגמרי ואפי' ישעבד לו ויכתוב לו בפי' בשטר ששעבד לו השטר וכל שעבודו מ"מ אין שייך לומר שיחול השעבוד ע"ז רק כשמקנה לו כשעבוד בכתיבה קני לך כו' שמסלק עצמו לגמרי מן השעבוד ומקנהו לו בכתיבה זו וזכה זה במסירת השטר שהשטר שלו לגמרי מהיום משא"כ כשמשעבדו לו ודוק. מיהו דעת הטור והמחבר ושאר אחרונים לעיל סי' ס' סוף סעיף א' מוכח להדיא דשטרות משתעבד באגב וכן מוכח מדברי הבעה"ת והט"ו לקמן ריש סעיף ל"ד וכן מוכח עוד מדברי הבעה"ת והט"ו לקמן סי' קי"א סעיף כ"ב וסעיף כ"ג ושאר אחרונים ע"ש:

סעיף כז

ולענין הלכת'. נקטינן כו'. ולי נראה עיקר להכריע דאגב קרקע הוא כמסירה לחוד וכתיבה בעי וכ"כ בעה"ת שער נ"א ח"ג בשם יש מוכיחין דשטרא מיקני אג"ק והוא דכתב ליה קני לך הוא וכל שעבודה דאית ביה כו' ואע"פ שהבעה"ת שם חולק וס"ל כהרמב"ם והרי"ן מג"ש שהביא שם מ"מ נ"ל עיקר כמ"ש וכמו שאבאר אבל מה דמשמע מדברי הטור דאינו נקנה אג"ק כלל דאג"ק לא הוי כמסירה וכן משמע מתשובת הרא"ש כלל ע"ו סי' ג' וכן נראה להדיא דעת הרא"ש ספ"ק דמציעא שכתב אמאי דמשני התם בש"ס בששטר כתובה יוצא מתחת ידה וז"ל דאם איתא דזבינתא כתובה מאי בעי' גבה גביה לוקח הוא דהוי דשטר חוב אינה נקנה אלא בכתיבה ומסירה וא"ת וניחוש דלמא מקנייה אגב קרקע ונשאר' כתובתה בידה וי"ל דלא סמכו דעתייהו דלקוחות אם לא שתמסור הכתובה לידם ורב האי גאון ז"ל כתב מתוך קושיא זו דכי אמרינן כיון שהחזיק זה בקרקע. נקנה השטר בכל מקום שהוא היינו דוקא שטר מכירת קרקע עצמו אבל שטר אחר אינו נקנה אג"ק וכן כתב ר"ח דאותיות לא מיקנו באגב עכ"ל. ולא נהירא ליד בש"ס פ' המוכר הספינה (דף ע"ז ע"ב) מוכח להדיא דכל שטר מיקני באג"ק דאל"כ לא הוה פריך התם מידי וגם לא הוה ליה לשנויי אגב שאני דהא מטבע כו' אלא ה"ל לשנויי שאני שטר של אותו קרקע אלא ודאי אין חילוק דבאמת אין טעם לחלק דמה לי שטר של אותו קרקע או שטר אחר וכן הוא דעת כל הפוסקי' דכל שטר נקנה אג"ק וכן הוא בתוס' והרא"ש גופיה פ' הספינה ודברי הרא"ש ספ"ק דמציעא תמוהין לי וגם דבריו סותרין למ"ש בפ' הספי'. וגם מ"ש הרא"ש בספ"ק דמציעא בשם ר"ח תמיה לי ולא ידעתי היכן מצא כן דברי ר"ח והיאך אפשר שיהי' ר"ח נגד הש"ס ואף שכ' הרא"ש פ' הספינה דברי ר"ח דאותיות לא מיקני באגב היינו באגב לחוד אלא בעי ג"כ כתיבה וכ"כ הבעל העיטור במאמר שלישי אגב ד' ח' ע"ב וז"ל ור"ח כתב דאגב כמסירה לחוד' היא ולא מקנו אלא בשטר עכ"ל וכ"כ ה' המגיד ס"פ ו' מה' מכיר' וז"ל רבינו חננאל ז"ל כתב שאינו עומד אגב אלא במקום מסירה לבד עכ"ל וכן נרא' להדיא מתשוב' הרמב"ן בשם ר"ח שהביא הבעה"ת שער נ"א סוף ח"ג ע"ש. וגם מ"ש הרא"ש בשם רב האי גאון לא מצאתי בשום ספר או בשום מחבר רק שראיתי בס' מקח וממכר לרב האי גאון שער י"ג דף ל"ה ע"א שכתב וז"ל והיכא שאדם כותב שטר מכר לחברו על שדה ובא הלוקח והחזיק בשדה נקנ' השטר בכ"מ שהוא דה"ל שטר מטלטלים שהן נקנין אג"ק כו' עכ"ל ואולי מכאן משמע ליה להרא"ש מדכתב כן גבי שטר של אותו קרקע ולא כתב כן בשטר אחר אלמא דס"ל לרב האי מתוך קושיא דספ"ק דמציעא דדוקא שטר של אותו קרקע ואי משום הא לא אריא דרב האי נקט כלשון הש"ס ומשמע דאין חילוק וכמ"ש ומ"מ זכינו לדין דדעת ר"ח כדעת היש מוכיחין שבבעל התרומות שהבאתי לעיל דאג"ק הוא כמסיר' אבל כתיבה בעי ואף ע"פ ששאר הפוסקים לא ס"ל הכי וגם הבעל העיטור שם כתב דלא נהירא ליה דעת ר"ח מדמשני אגב שאני דהא מטבע אינה נקנה בחליפין ונקנה באגב ש"מ דאגב ככתיבה ומסירה דמיא דמטבע נקנה באגב לחודיה עכ"ל מ"מ נ"ל עיקר כדברי ר"ח דלמה יהיה אג"ק ככתיבה ומסירה והלא המקשה היה סובר דאגב קנין גרוע הוא ולא עדיף משאר קניני' וא"כ נהי דמשני ליה אגב שאני היינו שטר דהתם שנכתב על שם הלוקח עצמו מתחלה ולא בעי כתיבה דהוי אגב במקום מסירה אבל שיהא אגב עומד במקום כתיבה זה לא נזכר בדברי התרצן כלל וכן נראה להדיא מדברי התוס' שם וכן מדברי הרא"ש שם דבין להמקשן ובין להתרצן לא הוי אגב אלא כמסירה וכתיבה בעי ע"ש ומה שהקשה הבעל העיטור מדמשני דהא מטבע כו' לא קשה מידי דהכא קאמר אגב קנין חשוב הוא טפי משאר קנינים דהכי נמי אשכחן דמטבע אינו נקנה בחליפין ואג"ק מיקני אבל לא שיהא דומה קנין דשטר לקנין דמטבע דהא מטבע נקנה במסירה לחוד ולכך נקנה ג"כ באג"ק לחוד דאג"ק היא כמסירה משא"כ שטר שאינו נקנה במסירה לחוד עד שיכתוב לו ג"כ. ועוד נ"ל דגם מה שכ' הרא"ש ושאר פוסקים לדעת הרי"ף דאג"ק היא ככתיבה ומסיר' אינו מוכרח לפע"ד אלא נלפע"ד דכמו שפירשו התוס' והרא"ש דברי הש"ס כן הוא דעת הרי"ף ולכך כ' ואע"ג דלא מיקניין במסירה אג"ק מיקנין דהא מטבע לא מיקני בחליפין ואג"ק מיקני כו' ור"ל ואע"ג דלא מיקניין במסיר' ובעינן קנין חשוב בשטרות מ"מ אג"ק מיקניין דאג"ק קנין חשוב הוא ולא קנין גרוע דהא כו'. וגם מ"ש הב"י שהבעה"ת שער נ' הביא דעת הראב"ד כהרמב"ם וכתב ומ"מ מסיר' השטר יותר טוב כו' אני עיינתי שם בבעה"ת שער נ' ח"ד בשם הראב"ד ולא משמע שם אלא דאג"ק הוא כמסיר' ועל כן כתב אלא שמסירת השטר הוא שוה יותר מכל הדברים כו' אבל אה"נ דס"ל כרבינו חננאל והתוס' והרא"ש פ' הספינה והיש מוכיחין שבבעה"ת שהבאתי לעיל דכתיב' בעי וכן מ"ש ב"י שהרשב"א כתב בתשוב' אפשר דאגב עומד במקום כתיבה ומסיר' וכן דעת רוב המפרשים ז"ל ע"כ. (וכן הוא בתשו' רשב"א סי' תתצ"ד) נראה דאפשר קאמר אבל לא ס"ל כן להלכ' ואני מצאתי בתשו' רשב"א סי' תתקי"ד שכ' ז"ל וא"ת והרי שטרות איקרי נכסי והלכך זה שכתב ושעבד כל נכסיו מטלטלי אגב קרקע שטרותיו בכלל וקיימא לן דשטר נקנה בכתיבה ואגב כדאיתא פ' הספינה לא היא דאפי' את"ל דשעבוד כמכירה בשטרות מ"מ אפי' לגבי מכירה צריך הוא למכתב קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה כדאמר ר"פ בפ' הספינה וכן פסקו כל גדולי הפוסקים וכאן לא כתב לו כן עכ"ל ומביאו ב"י בקצרה לקמן סי' ק"ד מחודש ד' הרי להדיא דאגב אינו אלא במקום מסיר' וכתיבה בעי וכן עיקר הלכה למעשה. שוב ראיתי שגם בתשו' מהר"א ן' חיים סי' ע"ז מסכים לדינא כמ"ש וז"ל שם בדף ק"ד ריש ע"ג ואם אמרו שהשטרות ניקנים אג"ק היינו לענין דרך הקנאתו ושיהי' קנין אגב בו כמסיר' אבל מ"מ מה שצריך עוד לקני" השטרות כדי שיועיל לגבות בו קני לך איהו וכל שעבודיה קנין אגב אינו מוציאו ידי כך ולא שום קנין בעולם וכיוצא בזה כ' הרא"ש וז"ל בתשו' כלל ע"ו סי' ב' ראובן נתן לדינה כו' דמ"ש הרי"ף דשטרות נקנית באגב היינו שהקנה לו שעבודא דאית ביה וכן דעת הרשב"א ז"ל ג"כ בתשו' עכ"ל ואע"פ שמ"ש וכיוצ' בזה כ' הרא"ש בתשו' כו' לית' דהרא"ש שם לא קאמר אלא דאמיר' בעי וכמ"ש הטור בשמו אבל כתיבה לא בעי וכמ"ש הרא"ש להדיא באותו כלל סי' ג' וכן פסק רי"ף דשטרות ניקנים באגב בלא כתיבה ומסיר' כו' וגם נראה מדברי מהר"א ן' חיים דאשתמיטתיה דברי הרמב"ם ושאר הרבה פוסקים דכתבו להדיא דאגב היא במקום כתיב' ומסירה שהרי לא הביאם שם כלל מ"מ מה שכ' בשם תשו' רשב"א ומה שכ' לדינא דכתיבה בעי נכון הוא וכמו שהוכחתי:

סעיף כח

שטר שעדיין לא נכתב. משא"כ בשאר דברים דיכול להקנותן ולומר קנה אגבן פרה וטלית לכשאקנהו וכמ"ש בסי' ל"ז ובסי' ס"א דיכול להשתעבד מטלטלי בדאקני ע"ש עכ"ל סמ"ע ולא דק דפשיטא דא"י להקנות מה שיקנ' אח"כ כדאיתא בש"ס וכל הפוסקים ונתבאר לקמן סי' ר"ט והא דלעיל סי' ל"ז וס"א שעבוד שאני דיכול להשתעבד דאקני ולא להקנות כמבואר להדיא חילוק זה בש"ס וכל הפוסקים אלא כאן דשטר זה בא על הלוואה שהלוה כבר הוי אמינא דעדיף כן הוא בריב"ש שם בסי' ר"י ע"ש:

סעיף כט

אינו צריך עדים לענין קנייתו. והרבה חולקים בזה והכי קי"ל דצריך עדים גם לענין קנייתו וכדלקמן והלכך אם פרע הלוה ללוקח בלא ידיעת המוכר חוזר וגובה ממנו וכמו שיתבאר לקמן סעי' י"ז וכ"כ הב"ח מיהו אם הלוה טוען ברור לי שהיה לו שטר כתיבה ואבד נשבע היסת ונפטר:

סעיף ל

או שטען שהקנוהו לו אג"ק. היינו לשטת הרמב"ם והמחבר דלעיל סעיף י' דבאג"ק לא בעי כתיבה אבל לפי מ"ש שם בס"ק כ"ו דבאג" אינו אלא במקום מסירה וכתיבה בעי לא שייך הכא לומר כן וק"ל (עיין בתשובת מהרי"ט סי' צ"א):

סעיף לא

ואם יש ראיה שמכר כ"כ ה' המגיד והקשה בס' גי' תרומה שער נ"א סוף ח"ד דף שי"ב אמאי כתב המגיד דישראי' אפי' ליכא ראי' והוא מודה נמי וענין מגו לא שייך הכא דלא אמרי' מגו אלא להאמין בטענה א' מגו דאי בעי טעין אחרת והוי כמגו לאפטורי משבועה עכ"ל ול"ק מידי דפשיטא דהודאת בע"ד כק' עדים דמי ועוד נראה דדוקא קא' אם יש ראיה משום דר"ל דחייב לשלם לראובן כל דמי השטר ואי ליכא ראיה שמכר אע"פ שמודה שמכר ואינו רוצה לישבע מ"מ במה שאינו רוצה לישבע אין הכרח שנפרע אחר המכירה דלמא נפרע קודם לכן ונהי דכשמודה המוכר בפירוש שנפרע אח"כ חייב לשלם כל דמי השטר מ"מ אי הוה אמר שנפרע קודם לכן ואינו חייב לשלם רק המעות שקבל נאמן במגו דאי בעי אמר לא מכרתי והלכך השתא נמי נהי דאינו רוצה לישבע דלמא אינו רוצה לישבע מחמת שנפרע קודם לכן אבל אם יש ראיה שמכר דלית ליה מגו אין מאמינים אותו לו' שנפרע קודם לכן וכמ"ש לקמן ס"ק ל"ה בשם ה' המגיד והלכך כיון דאינו רוצה לישבע אין אנו מאמיני' אותו שנפרע קודם לכן וכיון דהשתא בגרמתו מזיקו חייב לשלם לו כל דמי השטר כן נ"ל:

סעיף לב

חייב לשלם לראובן. אע"פ שלא הודה שפרעו (דוקא כשאמר שמעון ישבע לי וכמ"ש בס"ק שאח"ז ע"ש) ומחויב לשלם כל דמי השטר ולא סגי כשמחזיר לו הדמים שקבל כל זה משמע מה' המגיד שם וכ"כ בסמ"ע ס"ק ל"א להדיא ואע"ג דבה' המגיד שם לא כתוב שצריך לשלם לו כל דמי השטר רק בהודה שפרעו מ"מ משמע שם בהרב המגיד להדיא דה"ה הכא כיון שאינו רוצה לישבע הרי הוא כמודה שפרעו כיון שבגרמתו נפסד השטר וכן הוא בשלטי גבורים בשם ריא"ז שהבאתי לק' סעיף ל"ב ס"ק ק"ט ועיקר:

סעיף לג

וכן אם הודה כו'. לשון וכן שכ' המחבר מגומגם הוא וה"ל למימר וכ"ש אם הודה לוי שפרעו: מיהו הא דאם אינו רוצה לישבע חייב לשלם לראובן היינו דוקא כשאומר שמעון ישבע לי וכמ"ש הרמב"ם והמחבר אבל אם אינו אומר ישבע לי אע"פ שאומר שפרע לו כיון דאינו מחוייב לישבע וכדלקמן סי' פ"ב סעיף ב' גובה ראובן וכן מ"ש אח"כ יורשיו נשבעין כו' היינו דוקא כשאומר להם הלוה אשתבעו לי וכמ"ש לק' סי' ק"ח סעיף ה' ע"ש:

סעיף לד

אם הודה לוי שפרעו כו'. בבעה"ת שער נ"א ח"א כתב ע"ז וז"ל ומסתברא דוקא דלא כתוב ביה נאמנות אבל אם יש בו נאמנות מוציא ממנו בעל כרחו ואין הודאת המלוה מועלת כלום לסברתם שפסקו שנאמן לומר שטר היה לי ואבד דחיישינן לקנוני' עכ"ל ולא נהירא לי דכיון שהמלוה אומר שפרוע מה בכך שיש בו נאמנות מ"מ הרי הוא עצמו או' שהוא פרוע וכמ"ש לעיל סי' ע"ז ס"ק ד' ועוד דהא טעמא הוא משום דנאמן לומר פרוע במגו דאי בעי מחיל או משום שהרי הוא כמוחלו עתה וכמו שיתבאר בס"ק שאח"ז וא"כ זה שייך אף בנאמנות וכן משמע מדברי הרמב"ם והט"ו ושאר פוסקים שלא חילקו בכך וכן עיקר ונ"מ אף להחולקים שאין נאמן לומר שטר היה לי ואבד היכא שיש בידו כתיבה:

סעיף לה

הודה לוי שפרעו כו'. דין זה אפי' ביש עדים לראובן מהקנייה שהרי היה לוי יכול למחול את החוב ומגו דאי בעי מצי מחיל כי אמר שטרא פרוע הוא נאמן ויש מי שכתב דכי אמר שטרא פרוע הרי הוא כמוחלו עכשיו ואין לך מחילה גדולה מזו עכ"ל ה' המגיד שם וכן הבאתי לק' סעיף ט"ז ס"ק ס"א בשם הצרפתים ובשם הר"מ בן יוד' דפרוע היא מחילה ומ"ש הרא"ש והר"ן ס"פ כל הנשבעין שהמוכר נאמן לומר פרוע במיגו דאי בעי מחיל ליה לרווחא דמלתא כתבו כן ולפ"ז לאו דוקא פרוע אלא כל דבר שמבטל השטר כגון אמנה ותנאי וכה"ג נאמן המוכר וכ"כ ר' ירוחם סוף נתיב י"ד ומביאו ב"י סימן זה סי"ד וגם בס"ס זה דנאמן המוכר לומר אמנה הוא או פרוע רק שכתב דנאמן במגו דאי בעי מחיל ליה ולפי מ"ש אין צריך למגו אלא כך לי אמנה ותנאי ופרוע כמחילה מיהו מדברי הרא"ש פ"ב דכתובות גבי כשחייב לאחרים ואומר פרוע הוא דאינו נאמן במגו דאי בעי מחיל ליה משום דאין בדעתו למחול ולהפסיד חובו וכ"כ ר' ירוחם נ"ו ח"ו לא משמע כן דאם כן אמאי לא יהא נאמן לומר פרוע דהא לדבריהם יכול למחול אף היכא שחייב לאחרים ופרעון גופיה מחילה היא מ"מ נ"ל עיקר כמ"ש דסבר' גדולה היא דמה לי מוחלו ומה לי אומר שפרוע הוא ס"ס לפי דבריו נמחל השטר ונתבטל במה שאומר שהוא פרוע ואין לך מחילה גדולה מזה וכן העליתי לקמן סי' פ"ו סעיף ה' ס"ק י"א ע"ש ולפ"ז אין צריך לפרש הא דאמרינן בש"ס סוף פרק שנים אוחזין ריש (בבא מציעא דף כ') ש"מ איתא לדשמואל כמו שפירשו יש פוסקים משום דאי לקנוני' הוי בעיא היה לה למחול אלא פירש כפשוטו דהשתא דנותנת לו שובר ואומרת שכתובת' פרוע אין לך מחילה גדולה מזה ואיתא לדשמואל דאמר המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול (ושמואל רבותא קאמר דאפי' מחלו לו בחנם מחול וכ"ש כשאומר פרוע או אמנה שהוא בטל) וכ"כ הנ"י שם בס"פ דמציעא דלאו עדין מגו אתינא עלה אלא דכיון דקא מודה דפרוע היא ושובר מעליא הוא זו היא מחילת' וכמאן דאמרה מחול לך דמי עכ"ל ומשמע שם בנ"י שדבריו הם לקוחים מדברי הרשב"א והר"ן ע"ש וכן נראה מפירש"י שם וז"ל ש"מ מדלא חיישי' להכי דאי נמי הוה הכי שפיר זכה בעל בשובר שנכתב לשמה איתא לדשמואל כו' הלכך אם מכרה זו כתובתה באייר וחזרתה ומחלתה לבעל בתשרי מחול ושפיר טריף בעל עכ"ל ולאו דוקא כתבה שובר אלא ה"ה אומרת שהוא פרוע אלא שהשובר הוא לראיה שהכתוב' פרוע ואע"פ שהבעה"ת שער נ"א ריש חלק ב' הביא ל' תשובת הראב"ד במוכר שט"ח לחבירו שאינו נאמן לומר פרוע במיגו דאי בעי מחיל ושמעתתא דבבא מציעא מוכח כן דקתני מצא שובר בשוק וכו' ואם איתא דבדבורא בעלמא יכולה להפסיד הלקוחות מאי טעמא איירי בשובר כו' עכ"ל אין נ"ל כן אלא כמ"ש וגם בלא"ה הא הרמב"ן והרא"ש והר"ן ס"פ כל הנשבעין ושאר פוסקים והרמב"ם וה' המגיד והמחבר כאן וכן הבעל העיטור ובעה"ת והטור והמחבר לקמן סעיף ט"ו ודאי דלא ס"ל הכי דהא כתבו להדיא המוכר שט"ח נאמן המוכר לומר פרוע אלא ודאי צ"ל כדפי' דהא דנקט בש"ס שובר משום שהשובר הוא לראיה אי נמי משום סיפא דהיכא דאין האשה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה אבל אה"נ שנאמנת בדיבורה לבד שהכתובה היא פרוע במגו דאי בעיא מחלה ליה או מטעם שכתבתי דכיון שהיא אימרת שהיא פרוע אין לך מחיל' גדול' מזו ודלא כתשובת הראב"ר וכן עיקר:

סעיף לו

ישלם לוי לראובן כו'. טען לוי שלא מכר ולא נתן כו' ז"ל ה' המגיד ממה שאמר רבינו ז"ל ולא נתן יראה לי שדעתו ז"ל כשאמר לוי שפרוע הוא משלם לראובן כדין מוחל שנתבאר (לקמן סעיף ל"ב) שחייב לשלם כל מה שבשטר ר"ל שאפי' מכרו במנה ושוה אלף מוציאין מן המוחל אלף אף כאן כשאומר פרוע הוא משלם כל שווי השטר ואין אנו מאמינים אותו לומר פרוע היה קודם המכירה (נ"ל דהיינו דוקא שיש עדים שמכרו לו דאל"כ נאמן לימר שנפרע קודם לכן במגו דלא מכרתי ואע"ג דאם. היה אומר לא מכרתי היה מעיז והשתא אינו מעיז שפיר אמרי' מגו בכה"ג כמ"ש לקמן סי' פ"א סעיף כ"ג ס"ק נ"ח וסי' צ"ג סעיף ב' וכן הוכחתי לקמן ס"ס פ"ב בדיני מגו אות ו') ולא ישלם אלא דמים שקיבל דנמצא מקח שאינו מקח ואע"פ שאנו מאמינים אותו לענין הלוה היינו משים דמצי מחיל אבל ודאי הוא חייב בתשלומין כמו שהי' מתחייב אם מחל ואם לא תאמר כן אפי' הודה לוי שנתן לא ישלם כלום אם אנו מאמינים אותו שכבר נפרע קודם נתינה דה"ל כנותן מה שאינו ויש לדחות ולו' שכוונ' רבינו הוא באמרו ולא נתן לא נתן כך באחריו' אי נמי לא נתן ואח"כ נפרע מ"מ עיקר הדין נ"ל כמ"ש עכ"ל ודבריו נכונים גם דעת הרמב"ם נראה כן ומ"ש ויש לדחות כו' הוא דוחק וכן הבאתי לקמן סעיף ל"ב ס"ק ק"ט השלטי גבורים בשם ריא"ז וכ"נ דעת המחבר ועיקר (ומשמע דאע"פ שלא פרע לו כל דמי השטר אלא שטוען שפרע לו כפי סך שקבל בעד המכירה ובזה נתרצה שיהא השטר פרוע צריך לשלם לו כל דמי השטר כיון שבגרמתו נפסד השטר) ואין להקשות ממ"ש הבעה"ת והט"ו לקמן סעיף ל"ד דאם הוציא הלוה שובר ששטר זה פרוע ה"ז מקח טעות והמעות חוזרים משמע שא"צ להחזיר אלא המעות שקבל דשאני התם שמוציא שובר א"כ אפי' בלא הודאת המוכר מתברר שמכר לו שטר פרוע והוי מקח טעות והדמים חוזרים משא"כ הכא שאינו מתברר שהוא פרוע אם לא ע"פ הודאת לוי שהרי אם היה רוצה לוי לישבע היה ראובן גובה בע"כ של שמעון א"כ מכח הודאת לוי או מכח שאינו רוצה לישבע דהוי כהודא' אינו גובה ראובן והוי כמוחלו עתה ומזיקו שבגרמת לוי עתה הוא נפסד השטר הלכך צריך לשלם לו כל דמי השטר וכן נראה שמחלק בשלטי גבירים בשם ריא"ז שהבאתי לקמן סעיף ל"ב ס"ק ק"ט ועיקר. ובזה נלפע"ד דלא קשה מה שהקשה הרא"ש ס"פ שנים אוחזין אהא דאמרינן התם ש"מ איתא לדשמואל כו' דהא אי תמחול תצטרך לשלם לו כל דמי הכתובה וכתב שיש רוצים לומר מכח קושיא זו דבמחול א"צ לשלם רק דמים שקבל מן הלוקח ולפענ"ד דצריך לשלם כל דמי השטר וכמ"ש לקמן סעיף ל"ב ס"ק ק"ט ושפיר קאמר התם בש"ס ש"מ איתא לדשמואל משום דהשתא נמי צריכים לשלם ללוקח כל דמי השטר דהא אין מחזירים השובר אלא ע"פ הודאת' ואי לאו שהיתה מודה לא היו מחזירין לו השובר נמצא שבגרמתה נפסד הכתוב' והרי היא כמוחלת עתה הכתוב' כנ"ל ברור (וכן נראה להדיא מדברי הנ"י פ"ק דמציע' ע"ש):

סעיף לז

ואם לא רצו לישבע משלמין ללוקח. משמע שמשלמין לו כל מה שהי' שוה השטר וכן משמע בה' המגיד ועוד לפי מה שפי' בסמ"ע ס"ק ל"א דעת המחבר מ"ש חייב לשלם ראובן היינו כל דמי השטר א"כ מסתמא גם מ"ש המחבר כאן משלמין ללוקח פירושו כל דמי השטר דמסתמ' כל מה שאביהן הי' חייב חייבין הם ג"כ ועוד דמסתמא מיירי בחד גוונ' דאל"כ ה"ל לפרש ולא לסתום ועוד דאין טעם לחלק בין אביהם להם עצמם דאין סברא לומר כיון שאביהן הי' המוכר יתחייב יותר דהא חייב לשלם יותר ממה שקבל דמי המכיר' וגם אפי' נתן במתנה חייב לשלם אלא ודאי החיוב הוא כיון שאינו רוצה לישבע וגורם ללוקח היזק בזה חייב מדינא דגרמי לשלם לו הזיקו א"כ האי טעמא שייך נמי ביורשים מה תאמר שהיורשים אמרו אנו אין מתכוונים להזיק אלא שאנו יודעים שהוא פרוע ואין אנו רוצם לישבע שקר א"כ גם המוכר או הנותן יאמר טענה זו אלא ודאי כיון שאינו מברר טענתו חייב מדינא דגרמי וכמ"ש לקמן סעיף ל"ב ס"ק ק"ה בשם שלטי גבורים בשם ריא"ז וא"כ ה"ה גבי יורשים וזה ברור ומכאן גם כן סתיר' על דברי הסמ"ע דלקמן סעיף ט"ו ס"ק מ"א וכמ"ש שם בס"ק נ"ג ע"ש:

סעיף לח

טען לוי שלא מכר כו' כלומר לוי טוען כן נגד ראובן נשבע לוי כו' אבל בב"י וכ"מ פירשו שלוי טוען כן נגד שמעון נשבע שמעון ולא מחוור ובסמ"ע ס"ק ל"ג כתב דהא דלא פירשו כפשוטו משום דס"ל דאם מודה לטי שנפרע וטוען נגד ראובן לא מכרתיו לך אפי' שבועה א"צ לעשות לוי נגדו דהמע"ה עכ"ל ולא נהירא דלמה לא ישבע לוי הלא לפי דברי ראובן חייב לשלם לו בברי וכך הם פשט דברי הרמב"ם וכן פי' ה' המגיד להדיא ומביאו ב"י וגם הר"ב רמ"א כתב בתשו' סי' צ"ה שאלה ב' דנשבע לוי ושגם הב"י סובר כן רק שהב"י מוסיף מדעתו שגם שמעון נשבע היסת וכ"כ הב"ח דגם הב"י מודה לזה לדינא וכ"כ העיר שושן דלוי נשבע ע"ש:

סעיף לט

שגם לענין קנייתו כו'. עיין בעיר שושן שכתב שצריך להחזיר לו גוף הנייר וכן הוא בבעה"ת שער נ"א ר"ח בשם ה"ר נתן ב"ר מאיר וכ"כ הר"ן פ' הכותב גבי עובדא דמלוגי דשטרי כמ"ש לעיל סי' ס"ד ס"ק ד' ע"ש:

סעיף מ

אינו נאמן ומשמע דה"ה אם טוען נתנו לי במתנת ש"מ אינו נאמן ודלא כמ"ש ב"י בא"ע סי' פ"ו וז"ל בתשוב' להרמב"ן סי' ל' ולענין ש"ח שטענו האפוטרופסים אם טענה שהבעל נתנה לה הדין עם האפטרופס שהשטר אינו נקנה אלא בכתיב' ומסירה ואפי' ליכא עדים וראה דהא לא שייך בשטרות מגו וכמ"ש הרי"ף פ' הכותב במלוג' דשטרי ע"כ ומיהו אם אומרת שנתנו לה במתנת ש"מ משמע דנאמנת לדברי הרמב"ם והרא"ש שסוברים שאם נתנו במתנת ש"מ אין צריך לומר קני לך איהו וכל שעבוד' דאית בי' וכמו שנתבאר בטור חשן משפט עכ"ל ולא נהירא לי דזה לא תלוי בהרמב"ם והרא"ש דאע"ג דסבירא להו דא"צ לומר קני לך איהו וכל שעבודא היינו כשידוע שנתן אבל מ"מ אינה נאמנת שנתנה לה במתנת ש"מ תדע דהא מוכיח כן מעובד' דמלוגא דשטרי דפ' הכותב (דפ"ה ע"א) ומהתם יש להוכיח דבמתנת ש"מ נמי אינה נאמנת דאל"כ הית' נאמנת הך איתתא דמחיים תפסה במגו זו וכן הביא הב"י סימן זה סעיף י"ב תשובת הרשב"א דלעולם צריך להביא ראיה על הכתיבה ואפי' לרבא כו' וכן אינו נאמן לומר במתנת ש"מ נתנו לו כדמוכח בפ' הכותב בעובד' דמלוגא דשטרי ע"כ וכן הביא בשם הנמוקי יוסף שביררו המפרשים שאין תפיסתו ראיה על הכתיבה ולא על האגב וה"ה אם טען שנתנו לו במתנת ש"מ צריך להביא ראי' ע"כ וליכא למימר דהרשב"א לטעמיה אזיל וכמ"ש ס"ס זה ס"ק קכ"ב בשמו דש"מ צ"ל ג"כ קני לך איהו וכל שעבודא כו' דמה חילוק יש בזה לענין ראי'. ועוד דהא הר"ן כתב בפ' הכותב ג"כ דאינה נאמנת לו' במתנת ש"מ נתנו לי והרי הב"י סוף סי' זה כתב שהר"ן פ' מי שמת כתב כהרמב"ם דש"מ א"צ לומר קני כו' ע"ש וגם הרמב"ן בחדושיו פ' גט פשוט דף ק"ח ע"ב וכ"כ הריטב"א שם בפרק הכותב וכ"כ הבעה"ת שער נ"א ריש ח"ח וכן הביא הבעה"ת עוד שם בסוף ח"ח דברי הר"ר נתן בהר"מ שהוכיח דאינו נאמן בשום טענה בין שטען אגב קרקע נתנם לי ובין שטען במתנת ש"מ נתנם לי והשיג שם על הראב"ד וכן עיקר וכן נראה דעת הרב בהג"ה:

סעיף מא

ואפי' היה כו'. נ"ל שצ"ל ואם היה וכן הוא בעיר שושן:

סעיף מב

אינו נאמן כו' ואין הלוקח כו'. יש לדקדק אמאי לא ה"ל הלוה מחוייב שבועה להכחיש השליש שהוא עד ואינו יכול לישבע שהרי אינו יודע ומשלם ולהפוסקים דבדבר דלא ה"ל לידע לא אמרינן משואיל"מ י"ל דהכא נמי לא ה"ל לידע שמכרו אבל לאינך קשה ונראה דמיירי שהשליש הוא קרוב או פסול וכן בנמוקי יוסף שממנו מקור דין זה איתא כדאמרינן בסנהדרין כו' ובסנהדרין שם בס"פ זה בורר היה השליש אשה עיין שם ודו"ק:

סעיף מג

אינו צריך כו'. מפני שידו כידה ואין קנין לאשה בלא בעלה ומה"ט אינה יכולה למחול וכדלקמן סעיף כ"ח וע' בא"ע סי' צ"א:

סעיף מד

הנותן מתנה לחבירו אע"פ שאין המתנה נקנה רק באותו שטר כגון שכתב לו שדי נתונה לך והחזיר לו השטר לא חזרה מתנתו וע"ל סי' רמ"ה סי"ג:

סעיף מה

שכתב לו שדי מכורה או נתונה לך. וה"ה בשטרי דידן שכתוב בהן מכרתי ונתתי כדלקמן סי' קצ"א ס"ג דשטרי קנין הם וא"כ נקנין בכתיבה ומסירה וכ"כ בתשוב' מהר"מ אלשיך ס"ס ס"ב וסי' ע"ד רק שדבריו שם מגומגמים במה שנראה מדבריו דהפיסקים פליגי על הרא"ש וט"ו ור' ירוחם כאן וליתא דלא פליגי רק במה דס"ל להרא"ש וטור לק' סי' קצ"א דשטרי דידן שטרי ראיה הן אבל בשטר ראי' גופא לא פליגי ומודים דאין נקנה בכתיב' ומסיר':

סעיף מו

שהוא עיקר הקנין. ולא דמי לשטר חוב דהתם לא שייך ביה קנין אלא ממון שהלוהו נתחייב לו בעל פה והשטר נכתב לגבות בו ממשעבדי ובמסיר' השט"ח וכתיבת קני לך כו' קונה את שעבוד הנכסים וגם החוב הרא"ש וטור. ומשמע דכל שכן שטר חיוב שמתחייב לו עתה בשטר זה ליתן לו מנה כדלעיל סי' מ' דנקנה בכתיב' ומסיר':

סעיף מז

נשבע הלוקח. דאין נפרעים מנכסי יתומים אלא בשבועה:

סעיף מח

שלא אמר לו המוכר כלום. משמע הא אם אמר שהוא פרוע היה נאמן אפי' אחר המכירה שנפרע קודם המכירה וכן העליתי לקמן ס"ק נ"ה באריכות וע"ש:

סעיף מט

גם הוא כו'. פי' שניהן נשבעין דטועני' בעד היורשים כל מה שהי' יכול אביהן לטעון ואלוהי' חי היה יכול לטעון שפרע להמוכר או להלוקח מ"ה ישבעו שניהן מספק משא"כ אם הלוה חי דא"צ לישבע אלא האחד שאומר בברי שפרע לו עכ"ל סמ"ע וכ"כ הב"ח גם הוא צריך לישבע כו' שהרי כשם שיש ספק שמא פרע ללוקח כך יש ספק שמא פרע למוכר כו' ולפעד"נ לפרש כפשוטו דקאי אשבועה דלעיל שהלוקח צריך לישבע שאינו יודע הוא שפרע למוכר דשמא יודע שפרע למוכר וגם המוכר צריך לישבע שלא נפרע ואין שבועת המוכר פוטרו ללוקח דשמא המוכר נשבע לשקר והלוקח יודע שהוא פרוע וכיון שבא לגבות מהיתומים צריך לישבע ג"כ (אבל כשהלוה חי אין הלוקח צריך לישבע דהא אין טוען שהוא יודע שפרע למוכר) מיהו נראה שצריך לכלול ג"כ שלא נפרע הוא בעצמו מן הלוה ולפי זה אפי' היתומים מודים שלא נפרע הלוקח כגון שיודעים שלא זזה ידו מידם משעה שלקחו וכה"ג צריך לישבע כמ"ש ודו"ק:

סעיף נ

צריך לישבע ומ"מ כשמת המוכר גובה הלוקח כיון דקנהו בעוד הלוה חי ובשעת המכיר' לא נתחייב לישבע עכ"פ דדלמא לא יטעון הלוה שפרעו אין זה בכלל אמרם אין אדם מוריש שבוע' עכ"ל סמ"ע ואין לשונו מדוקדק דאפי' הי' הלוה צווח שפרעו קודם שמכרו דינא הכי דלא אמרי' אין אדם מוריש שבוע' אלא גבי שבוע' דבעי לפרע מיתומי' ולא נגד הלוה דהבו לה דלא לוסיף עלה כדלק' סי' ק"ח סעיף י"ד והכא היינו טעמא כמ"ש הרא"ש והר"ן דכיון שמכרו אין עליו עיקר חיוב אלא שמשביעים אותו מפני שהוא נאמן לו' פרוע במגו שיכול למחול ע"ש:

סעיף נא

וטוען שהוא פרוע שפרע למוכר ואמר ישבע לי המוכר לכך צריך לישבע והיינו שכתבו הרמב"ם והמחבר לעיל סי"א ואם טען שמעון שפרע ללוי ואמר ישבע לי כו' חבל אם אינו אומר ישבע לי אע"פ שאומר שפרעו א"צ לישבע כדלק' סי' פ"ב סעיף ב' אבל כשמת הלוה צריך לישבע נגד היורשים אפילו אין אומרים ישבע לנו דאין נפרעים מנכסי יתומים אלא בשבועה כדלקמן סי' ק"ח סעיף ג' וע"ש:

סעיף נב

ואין בו נאמנות אבל אם יש בו נאמנות א"צ לישבע והלכך אף שאינו רוצה לישבע גובה הלוקח אבל כשאין בו נאמנות וצריך לישבע א"כ כשאינו רוצה לישבע אף שאינו אומר שפרוע מ"מ לא יפרע לו הלוה אבל אם מודה שהוא פרוע אף שיש בו נאמנות פטור הלוה כמ"ש לעיל סעיף י"א ס"ק ל"ד והמוכר משלם ללוקח מה שמפסידו בדבורו וכ"כ הרא"ש והר"ן וה' המגיד ושאר פוסקים שנאמן לומר פרוע במגו דאי בעי מחיל: וכתב ב"י בסעיף י"ד וז"ל ונראה דהיינו דוקא כשהמוכר מודה שהוא פרוע אבל אם אומר עיינתי בחושבוני ולא פש לי גביה מידי אי לא ידיע' מילת' בסהדי לאו כל כמיני' דהמוכר דה"ל כההוא עובד' דהנהו גינאי דספ"ק דגיטין וכ"כ בספר התרומות שער נ"א עכ"ל וכן הביא הב"י אח"כ במחו' י"ג דברי הבעה"ת שכ' דא"י לומר עיינתי בחשבוני וטעיתי אלא כי ידיע' מילת' בסהדי ע"ש בב"י ואחריו נמשכו הד"מ והסמ"ע ס"ק ל"ב שמחלקין בין פרוע ובין עיינתי בחשבוני ע"ש ולפע"ד זה אינו אלא כי היכא דיכול לומר פרוע במגו שיכול למחול ה"ה שנאמן לומר עיינתי בחשבוני וטעיתי ולא דמי לההוא עובד' דהנהו גינאי דספ"ק דגיטין דהתם הודה שהוא חייב וחזק' אין אדם מודה אלא אחר שמדקדק היטב וכמ"ש התוס' והרא"ש שם אבל הכא הרי לא הודה על עצמו בכלום וראייה ברור' לזה שהרי התוס' והרא"ש ספ"ק דגיטין כתבו דס"ל לרבינו חננאל ולהרי"ף בעובד' דגינאי דא"י לומר טעיתי במגו דפרעתי וכ"כ הר"ן שם שי"א כן לדעת הרי"ף והרי בפרק הכותב גבי מוכר שט"ח לחבירו מבואר להדי' מדברי הרי"ף דיכול לטעון עיינתי בחשבוני וטעיתי שכ' הרי"ף שם וז"ל וחזינ' למקצת רבוותא דאמרי' דה"ט דמוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול משום דיכול לומר עיינתי בחשבוני ולא פש לי מידי גביה כו' ואנן מסתברא לן דליתא להאי טעמאכר עד ועוד אי הא דאמר שמואל חזר ומחלו מחול משום דיכול לומר עיינתי בחשבוני ולא פש לי מידי גביה הכי איבעי ליה למימר המוכר שט"ח לחבירו וחזר ואמר לא פש לי מידי גביה מהימן ולא הל"ל וחזר ומחלו מחול ומדאמר וחזר ומחלו מחול ש"מ דאפי' אמר אי"ל גביה אלא הרי הוא מחול לו מחול כו' עכ"ל וכן מבואר מדברי הר"ן שם בפ' הכותב שכ' וז"ל ואזינן למקצת רבוות' כו' זהו דעת ר"ח שכ' דטעם דמוחל משום דיכול למימר עיינתי בחשבוני ולא פש לי מידי והקש' עליו הרי"ף כו' עד ועוד הקשו עליו דבמקום שחב לאחרים לאו כל כמיני' לומר שטר אמנה הוא כדאית' בפ' האשה שנתארמל' וה"ה לפרוע ואדרבה בסוף פ"ק דב"ב מוכח שאינו נאמן לומר פרוע אלא משום דמצי מחיל כו' עכ"ל הרי להדיא דכמו שיכול לומר פרוע ה"ה שיכול לומר עיינתי בחשבוני ובהיות כן גם דברי בעה"ת גופ' צל"ע דהיאך כתב דבעינ' דידיע' מלתא בסהדי ומסיים על זה וטעם דבר זה פירשו הרי"ף בפ"ק דגיטין גבי הנהו גינאי ומביאו ב"י במחו' י"ג דהא ע"כ לא בעינ' ידיע מילת' בסהדי אלא גבי עובד' דהנהו גינאי פ"ק דגטין משא"כ הכא וכדמוכח מדברי הרי"ף בפרק הכותב להדיא וכמ"ש. בע"כ צ"ל דבעה"ת מיירי בענין דלית ליה מגו שיכול למחול כגון שמכרו לחברו במעמד שלשתן וכה"ג ובאמת בכה"ג גם פרוע א"י לטעון תדע שהרי הבעה"ת עצמו מסיק בשער כ"ח בשם הרמב"ן בספר הזכות דגם הרי"ף ס"ל בעובד' דהנך גינאי דיכול לטעון עיינתי בחשבוני וטעיתי במגו דפרעתי ולא בעי הרי"ף אלא לו' שמצד הטענה עצמה אינו נאמן לו' טעיתי וכאן בשער נ"א כתב לדעת הרי"ף דבעינא ידיע מילתא בסהדי ועוד כשתעיין בבעה"ת שער נ"א תראה שאחר שכ' דבריו שהביא ב"י במחו' י"ג כתב וז"ל וטעם דבר זה פירש הרי"ף ז"ל בהלכותיו ספ"ק דגיטין בענין הנהו תרי גנאי כו' וכבר כתבנו זה בשער עשרים ושמנה שהקדמנו עכ"ל הרי בשער כ"ח מסיק בשם הרמב"ן שדעת הרי"ף דנאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי וכן נראה דעת הבעה"ת עצמו שם בשער כ"ח וכמ"ש הטור וב"י לקמן סי' קכ"ו סי"ד בשמו אלא ודאי מ"ש הבעה"ת כאן בשער נ"א לא בא אלא לומר שטענת טעיתי בעצמה טענה גרועה היא ולא מהימן אלא בסהדי היכא דלית ליה מגו. אבל דברי הב"י והד"מ וסמ"ע שנמשכו אחריו א"א ליישב כן שהרי מחלקין בין פרוע לעיינתי בחשבוני הרי דמיירי להדיא דאית ליה מגו ואפ"ה כתב דאינו נאמן לומר טעיתי וגם כתב ע"ז וכ"פ בס' התרומות שער נ"א והא ודאי ליתא וכמ"ש כן נלפע"ד. (וגם לפי מ"ש לעיל ס"ק ל"ה דכל דבר המבטל את השטר דינו כפרוע פשיטא דהכא בלא"ה ליתא להאי דינא שכ' הב"י וד"מ וסמ"ע וק"ל):

סעיף נג

והמוכר צריך לשלם ללוקח כבר כתבתי לעיל סעיף י"א דהיינו כל דמי השטר ולא סגי כשמשלם הדמים שקבל וכ"כ עוד המחבר לקמן סעיף כ"ד שמשלם כפי מה שהזיקו:

סעיף נד

ואם אינו רוצה (לישבע) חוזר הלוקח עליו. כתב הסמ"ע ס"ק מ"א דהיינו שגובה מנכסים שירש מאביו אבל לא מנכסי עצמו אף אם אין לו משל אביו דאף דגרם היזק במה שאינו רוצה לישבע מ"מ אין משלם מכיסו היזקו וכמ"ש הטור בסי' ק"ז סכ"ח דלכ"ע אם מכרו היורשים מטלטלים דאביהן אף דדמי המטלטלים עדיין בידן אין הב"ח גובה מידן אף לבתר תקנת חז"ל שמטלטלים משועבדים לב"ח ע"ש והארכתי בהוכח' זו בסי' פ"ו בסמ"ע בס"ק י"ב עכ"ל וכבר הארכתי בסי' פ"ו סעיף ז' ס"ק י"ח וסתרתי דברי הסמ"ע בזה והוכחתי דחייבים לשלם מנכסי עצמן ול"ד לדלקמן סי' ק"ז כלל ע"ש ועוד ראייה ממה שהוכחתי לעיל סעיף י"א ס"ק ל"ו מדברי ה' המגיד והמחבר והסמ"ע ס"ק ל"א גופיה דחייבים היורשים לשלם כל דמי השטר כשאין רוצים לישבע ולא סגי כשיחזירו ללוקח הדמים שקבל אביהן ממנו והיינו ע"כ מדיני דגרמי שהן גורמים לו עכשיו היזק במה שאין רוצים לישבע ומפסידים לו השטר דאל"כ הי' די כשישלמו לו הדמים שנתן לאביהם ואם כן פשיטא שחייבים לשלם מנכסי עצמם כיון שהם עכשיו גורמים לו היזק ללוקח וכדלקמן סעיף ל"ב וזה ברור (ואפי' להפוסקים לקמן סעיף ל"ב בהג"ה דא"צ לשלם רק הדמים שקבל מ"מ מוכח עכ"פ דההיזק הוא עושה עכשיו רק כיון דמעוקר' זבינא ריעי קא זבין א"צ לשלם לו רק דמים שקבל וא"כ מ"מ צריכים לשלם לו מנכסי עצמן ודוק ועוד שהרי הסמ"ע כתב דבריו אדברי המחבר והרי המחבר ס"ל לקמן סל"ב דצריך לשלם לו כל דמי השטר וכן הכרעתי שם ס"ק ק"ט ועיקר):

סעיף נה

אינו גובה אפילו בשבוע'. כיון שמת המוכר והי' חייב שבוע' קודם שמכרו כשם שאין אדם מוריש שבוע' כך אינו מוכר אבל אם המוכר חי נשבע המוכר והלוקח גובה בשבוע' אע"פ שלקחו אחר שמת הלוה וכן משמע בהר"ן ושאר אחרונים:

סעיף נו

אפילו בשבוע'. זה מיירי ג"כ בשאין בו נאמנות אבל אם יש בו נאמנות גובה כמו שנתבאר בסי' ק"ח סעיף י"ג. וע"ש מדינים אלו: כתב הטור והמחבר בא"ע סי' ק"ה סעיף ב' המוכרת כתובת' ונתגרש' כו' ואם אמרה שנפרע' אחר שמכר' נאמנת במגו שאם היתה רוצה למחול אבל אם אמרה שנפרע' קודם המכר אינה נאמנת עכ"נ ואף שדבריהם הוא מדברי הרא"ש פ' הכותב שכתב שם כן וז"ל אבל אם אמרה שנפרע' קודם המכר לא מהימנ' במגו דאי בעיא מחלה דאין זה מיגו טוב דאי מחלה השתא הית' צריכ' לשלם דמי שטרא מעליא אבל אם נפרע' קודם אינה חייבת לשלם אלא הדמים שקבל' מן המכר ומחזרת הדמים ואף לדברי המפרשים דכל מוכר שטר חוב אינו חייב לשלם אלא דמי המכר מ"מ כולי עלמא לאו דינא גמירי והיא יראה למחול שמא תתחייב לשלם כל דמי השטר אבל באומרת שנפרע' קודם המכר דבר הידוע הוא כיון שמקח טעות היו הדמים חוזרין עכ"ל מ"מ דבריו לא נהירין לי וקשי' לי בהו טובא שהם נגד הסבר' ונגד דברי עצמו ונגד הרב' פוסקים ונגד הש"ס וכמו שאבאר. נגד הסבר' מ"ש כולי עלמא לאו דינא גמירי והיא ירא' למחול כו' הוא נגד הסבר' דהא אשכחן כמה מיגות חמורות יותר מזה שצריכים למוד ועומק גדול בים התלמוד שהאש' נאמנת באותן מיגות וכל הש"ס והפוסקים מלאים מזה בכמה מקומות ולא אמרי' שמא אינה יודעת הדין ואם מצינו לפעמים בש"ס אטו כולהו נשי דינא גמירי היינו דוקא במקומות שאמרו הם ושם יש טעם בדבר משא"כ בשאר דוכתי דאל"כ בטלת רוב וכמעט כל המיגות שבש"ס ופוסקים. ונגד דברי עצמו שהרא"ש גופיה כתב בס"פ שנים אוחזין אהא דאמרי' התם ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו מחול וז"ל וא"ת דלמ' ניחא לה טפי בהחזרת השובר ממה שתמחול הכתוב' לבעל' דאי מחלה היתה צריכה לשלם ללקוחות כל מה שהכתוב' שוה עכשיו כשהיא גרוש' וכשמכר' ללקוחות היתה נשוא' ואינו משלמת אלא דמים מועטים שקבלה מן הלקוחות כי המכר לא היה מכר שכבר נתקבל' כתובתה ומתוך קושיא זו רוצים לו' דאף במוחלת אינה צריכ' לשלם אלא מה שקבלה כו' וי"א דמשלמת כל מה ששוה הכתוב' עכשיו וההיא דשמעתין איכא לאוקמי שהיא עכשיו גם כן נשוא' עכ"ל אלמא דלהמפרשים דאינ' צריכה לשלם אלא מה שקבל' נאמנת שהשובר נתנה לו קודם המכיר' ונפרעת קודם המכיר' במיגו דאי בעיא מחלה עכשיו ולא אמרי' דלאו דינא גמיר' וירא' למחול שמא תתחייב לשלם כל דמי השטר. וליכ' למימר דשאני התם שיש שובר דמה בכך דהא אין מחזירין השובר אלא על פיה ונגד הפוסקים שהבעה"ת שער נ"א חלק ו' כ' שיש אומרים שהמוחל צריך לשלם כל מה שכ' בשטר וכן סברת הר"מ אבל ר' שמואל כ' דצריך להחזיר לו ללוקח מה שנתן לו בלבד ומסתבר' כותיה גם יש ראיה מפ' שנים אוחזין דקאמר ש"מ איתא לדשמואל כו' ואם איתא דמגבינן כל מה שכ' בשטר אמאי יחזיר לבעל הא אי מחלה ליה אית לה לשלומי כל מה שכ' בשטר ואי מהדרינ' שובר לבעל אשתכח שלא הית' מכירת' כלום ואינה חייבת אלא מה שנתנו לה בכתובת' אלא ודאי משמע דלא גבינן אלא מה שנתן עכ"ל וכ"כ הנמוקי יוסף ספ"ק דמציע' וז"ל הניח' לרבותינו בעלי התוספות דחזר ומחלו אינו משלם אלא אותן דמים שקבל וכמו שנכתב בשם רב שרירא גאון ז"ל בתשוב' שפיר הוי מגו כו' עכ"ל וכ"כ הסמ"ג סוף מצות השבת אבדה בעשה ע"ד דקנ"ה ע"א הרי מבואר להדי' בבעה"ת ונ"י וסמ"ג ולדברי הפוסקים דאינ' משלמת רק דמים שקבל' שפיר הוי מגו ולא אמרינן דלאו דינא גמירי וירא' למחול שמא תתחייב לשלם כל דמי השטר ועוד אביא לקמן הרבה פוסקים שהם נגד דעת הרא"ש בדין זה ונגד הש"ס דנלפע"ד דאף לדברי הפוסקים דהמוחל צריך לשלם כל מה ששוה השטר בשעת מחיל' מ"מ נאמנת לומר אחר המכיר' שהכתוב' נפרעת קודם המכיר' בין שהיא עתה נשוא' או אלמנ' או גרושה דהא כבר כתבתי לקמן סעיף ל"ב ס"ק ק"ט דהעוקר דצריך לשלם כל מה ששוה השטר או הכתוב' ואם כן תיקשי הא דאמרינן בש"ס ש"מ איתא לדשמואל קושי' הנזכרת. ומה שכתב הרא"ש בפ' שנים אוחזין בסוף דבריו בזה וההיא דשמעתין איכ' לאוקמי שהוא עכשיו ג"כ נשואה עכ"ל לא נהיר' לפע"ד שלא הועיל כלום בתירוץ זה דודאי לפי מה שהקש' הוא דעכשיו היא גרוש' שייך תירוץ זה אבל לא היה צריך להקשות כן ועדיפא מיני' איכא לאקשויי דבין שהיא עכשיו נשואה או אלמנה או גרושה סוף סוף הא אנן לא ידעינן למי מכרה הכתוב' ודלמא מכר' הכתובה לאחר בזול או אפי' בזול הרבה ואין אונאה לשטרות ואי מחלה השתא צריכה להחזיר לו כל מה ששוה הכתובה ואי נפרעה קודם לכן אינה צריכ' להחזיר רק דמים מועטים שקבל' וכן נרא' דעת הבע"ת ונמוקי יוסף וסמ"ג שהבאתי שהקשו כן בפשיטות ולא הזכירו בדבריהם שהי' עכשיו גרוש' אלא ודאי כוונתם כמו שכתבתי אלא ודאי צ"ל דאפי' להרי"ף וסייעתו שמפרשים ש"מ איתא לדשמואל כו' ונאמנת במגו היינו דמהימנינן לה שהכתוב' היא פרוע במגו דאי בעיא מחלה ליה אבל מ"מ לגבי נפשה לא מהימנינן שנפרע קודם המכיר' אלא חייבת לשלם ללוקח כל דמי הכתוב' כיון שבדבור' ובגרמת' השתא מפסדת לו כל הכתובה וכ"כ הרב המגיד פ' ט"ו מה' מלוה דין ז' להדיא והבאתיו לעיל סעיף י"א ס"ק ל"ה וכתבתי שם שכן מבואר עוד בשאר פוסקים ע"ש א"כ מוכח מדברי הרב המגיד ושאר פוסקים הנזכרים לעיל דלא כדברי הרא"ש דבפרק הכותב הנ"ל ועוד נראה לפרש והוא עיקר ש"מ איתא לדשמואל כמו שנראה מפירש"י וכמ"ש הנמוקי יוסף שם להדיא וז"ל הניחא לרבותינו בעלי התוספות כו' שפיר הוי מגו אבל לפיר"א ז"ל שהוא סובר דמוחל' דמי שטרא מעליא משלם ולא מה שקבלה בלבד וכמו שהסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל מאי מיגו איכ' הא ודאי טפי ניחא לה דשובר מעליא כו' איכא למימר דלאו מדין מגו אתינן עלה אלא דכיון דקא מודה דפריע הוא ושובר מעליא הוא זו היא מחילתה וכמאן דאמרה מחול לך דמי עכ"ל ומסיים שם הנמוק"י בסוף דבריו הרשב"א והרנב"ר משמע שם מדבריו שהם לקוחין מהרשב"א והר"ן א"כ הרי דעת רש"י והרשב"א והר"ן והנמוק"י ג"כ דלא כהרא"ש פ' הכותב בזה וגם הבאתי לעיל סעיף י"א ס"ק ל"ה בשם ה' המגיד בשם י"א ובשם חכמי הצרפתים ובשם הר"מ בן יודא דכי אמרה פרוע הרי היא כמוחלו עכשיו ואין לך מחילה גדולה מזו וגם בסי' פ"ו סעיף ה' ס"ק י"ח הוכחתי שכן עיקר א"כ פשיטא נמי דליתנהו לדברי הרא"ש הנזכר לעיל דפ' הכותב. ודלא כהטור והמחבר בח"ע סי' ק"ה ס"ב שכתבו בפשיטות כדברי הרא"ש ולא הביאו שום חולק וכבר הוכחתי מן הש"ס ופוסקים דליתא אלא נאמנת בכל ענין וכל זה ברור:

תוכן העניינים

שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה